39. דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים | כרך ב | שיחות על שלבי הסולם | ספרים | הרב ד"ר מיכאל לייטמן | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 39. דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

39. דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים

שיחה (7.7.02) על מאמר "מהו ישראל עושין רצון המקום, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת נשא, עמ' 49

מהי "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". "בעל בית" נקרא אדם שהולך ישר לפי הטבע שלו, לפי הרצון לקבל שהבורא ברא בו. אז הבורא מגולה לעיניו בצורה פשוטה. אדם זה עובד ודורש שכר, ולמעשה נוהג לעבוד לפי שכר ועונש, ומבין את אופן עבודתו, והכל טוב ויפה.

ידוע שבדרך זו אפשר לגלות תענוגים קטנים מאוד: רק את מה שאפשר לקבל ברצון לקבל על מנת לקבל. תענוגים מוגבלים אלה מכונים תענוגים בהמיים או גשמיים - תענוגים על מנת לקבל. כדי לזכות בהם עובד כל העולם. האדם רץ אחרי התענוגים האלה ויודע שלפי היגיעה הוא יכול לקבל, לפי היגיעה יהיה לו שכר.

מה שאין כן האדם שעובד עבודה אמיתית, שלא עובד לפי הרצון לקבל ולפי התענוג כנגדו, אלא הולך לרכוש מסך המפריד בין הרצון לקבל והתענוג, ועובד לפי העיקרון של כמה אפשר להשפיע על ידי הרצון לקבל, כלומר, הוא עובד בדרך הפוכה לטבע הראשוני ששורר במציאות, אצלו התגובות אחרות.

אדם שהולך לעבוד כמו כל העולם, יודע שככל שהוא מתייגע יותר, הוא משיג יותר בתוך הרצון לקבל שלו. לעומתו, אדם שהולך לפתח את הרצון להשפיע שלו ולקבל בו שכר, חייב לבדוק גם את ההשלכות של הרצון להשפיע, ולא דרך העיניים של הרצון לקבל. אם הוא בונה כלי של רצון להשפיע, הוא צריך לבדוק איך הוא מתקדם לפי עקרונות של השפעה.

אלא מה שקורה הוא שמתבלבלים. האדם נמצא בחברה, בשיטה, בלימוד, בהדרכה, שהוא הולך לפתח כלי, לבנות כלי של רצון להשפיע. אבל בתוך הכלי הזה הוא בודק כמה הוא מקבל, לפי הטבע הראשוני שלו של הרצון לקבל. ואז יוצא שאין לו כלום, ומצבו אף נעשה יותר גרוע: מיום ליום הוא מרגיש את עצמו יותר ויותר ריק. וזה נכון. כי הוא בונה כלי אחד, ובודק את המילוי שלו לפי כלי שני. וזה לא ילך.

לכן, מי שמתקדם לקראת רוחניות, לעל מנת להשפיע, נדרש לפרש רוחניות לא במובן שיהיו לו תענוגים נוספים, אלא שרוחניות היא על מנת להשפיע. זו למעשה ההגדרה של רוחניות. ואז ככל שהוא מגלה את הטבע שלו, את הרצון לקבל שלו, כדבר רע שהוא הולך ונעשה יותר ויותר אגואיסט, ויותר רחוק, למעשה, מהרצון להשפיע, אז בתהליך הזה הוא רואה שמתגלה לו כלי. וזה השכר שלו, והוא שמח בו.

למה? כי עד שהאדם לא מגלה את כל הכלי של הרצון לקבל שלו, ולא מתחרט על מצבו שהוא כולו בעל מנת לקבל, ובודק שהוא בעצמו לא מסוגל לתקן את הכלי שלו בעל מנת להשפיע, וצועק: "הצילו! תן לי מסך!", כי אני רוצה להיות אחר. עד שלא נעשית העבודה הזו על כל הכלי של הרצון לקבל, הוא לא יכול לצאת להוראה, לרוחניות. הוא לא יכול לעבור את המחסום.

לכן, בכל פעם ופעם שהוא מתקדם, הוא מגלה יותר ויותר את הריקנות שלו. כמה שהוא הפוך, כמה שהוא חלש, כמה שהוא בכלל לא בזה. אבל הוא צריך לשמוח, כי אם הוא בודק ובוחן את עצמו בכלי החדש, בעל מנת להשפיע, הוא מגלה שהוא כל הזמן נמצא ברווח. והוא לא בודק את עצמו בכלי של המקבלים, של הנהנים, שכאמור זה לא הולך יחד.

וזו העבודה שמוטלת על האדם: גם מאמץ לרכוש כלי על מנת להשפיע, וגם מאמץ למדוד, לבדוק, לראות את הכלי בצורה נכונה, בכלים של על מנת להשפיע. עבודת מוחא וליבא, בפיצול פנימי. שעדיין נמצא ברצון לקבל, אך הוא נדרש להסתכל על מצבו כביכול מהצד השני, מהצד של הרצון להשפיע, איך רצון זה מתפתח. יש כאן למעשה סתירה פנימית שאדם נמצא בה עד שהוא עובר מחסום.

ובעל הסולם אומר (ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"): "ורק הגיבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח" זכו להיכנס להיכל המלך. וזאת רק על ידי מידת הסבלנות לגלות עוד רע, להרגיש עוד אי נעימות, להרגיש שאני חלש וכו', ולראות בכך השלכה חיובית, תוצאה טובה, תוספת לכלים דהשפעה, ואז אנו לא חשים כל כך את הקשיים שבדרך, שבתהליך.

החברה וספרי הלימוד והעיון צריכים לתמוך בתהליך הזה. לאורך כל הדרך, נדרש שהחברה תעריך את גילוי הרע. אך לא תהפוך את הרע עצמו למתוק וטוב - אחרת, זה לא יהיה רע - אלא שגילוי הרע, גילוי החולשה, הוא ביטוי לטוב. אבל לא להתגאות בזה, אחרת שוב אנו הופכים לקליפה. וגם לא לשמוח בכך, לא ליהנות מזה. כי זה מין מזוכיזם. הקליפה אומרת לאדם לסבול וליהנות מזה - כל הסבל הוא מהקליפה. האדם צריך להיות במצב של הערכה מתמדת לגבי מה שקורה בתוכו עכשיו, כשמתגלים לו שלבים חדשים לקראת על מנת להשפיע.

אם הולכים לקראת רוחניות, אזי גם המדידה, הבקרה, ההכרה, הבדיקה חייבות להיות בכלים רוחניים, לפי עקרונות רוחניים.

איך אפשר לרצות להשפיע בלי לדעת מהי מהותו של רצון זה?

נכון שהאדם לא יודע מהו הרצון להשפיע, וגם לא לקראת מה הוא הולך. אבל לפי הסימנים שמתגלים לו עכשיו בדרך, הוא יכול לראות שהוא הולך לקראת הרצון להשפיע, לקראת משהו שהוא ההפך מטבעו. איך הוא הולך? הוא לא יודע. איך פועלים עליו? אומרים שאור מקיף פועל עליו, אבל גם את זה הוא עדיין לא יודע. איך זה פתאום משתנה? למה זה מגיע לו? מה טיבם של המאמצים שהוא משקיע? גם את זה הוא עדיין לא כל כך יודע. אבל הוא רואה שזה קורה.

אז עכשיו הוא עדיין לא מבין מי עובד עליו ואיך עובדים עליו. אולי סתם מעסיקים אותו במשהו ובינתיים עובדים עליו. לכן לא חשוב כל כך מה עוברים בדרך, חשוב לראות את הסימנים בדרך, שהסימנים האלה הם גילוי הרע שבי. שבמשהו אני מרגיש את הרצון לקבל כרע. ואני מתחיל לסבול ממנו ולהתבייש בו. בהמשך האדם מתגבר על תחושות אלה, ורואה שהרצון לקבל הוא לא כל כך נורא וממשיך לחיות איתו.

אבל יש לפעמים שחשים את הרצון לקבל כרע. וכך האדם מבין בשכל שהוא מתקדם. בדרך כלל לאחר גילוי הרע, ניתן להבחין בהבנות חדשות, או הברקות למיניהן על הרצון להשפיע ועל הרצון לקבל. גילוי הרע יוצר בקרבנו תפיסה חדשה לגביו. ואלו הסימנים.

ובצעד הבא, שוב לא יודעים לאן הולכים, ושוב נמצאים בבלבול. כמו מצב של אובדן החוכמה שהיתה לו קודם. אבל אם מתבוננים על כל המצבים האלה כסימנים שכתובים בספר ההוראות, ואני מבין שכך צריך להיות, אז כבר יכולים לשמוח מזה. לא לשמוח מהמצב עצמו, שאני מבולבל, או מיואש, או בחוסר כוחות, אלא מזה שמתגלה לי האמת.

אם האדם שמח מהמצב עצמו, כבר לא בא לו להמשיך הלאה. הוא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", לא רוצה לזוז ממקומו. שזה לא טוב. הוא אמנם לא מרוצה מהמקום הזה, אבל הוא מודה על כך שעכשיו הגיע אליו המצב הזה, שממנו הוא יכול להמשיך ולהתקדם. זה סימן שהוא בדרך. מאוחר יותר זה יהפוך לייסורי אהבה.

כך אנו נדרשים לעבוד עם השכל, לערוך בירור שכלי. אמנם אנו עדיין נמצאים ברצון לקבל, אבל מבינים את התחושה הנגדית של הרצון להשפיע. למה מבינים? אם מתחילים לראות שאנו סובלים במשהו מהרצון לקבל, זה כבר מפני שכנגד זה התגלה האור. והפער בין תכונות האור לתכונות שלי, לרצון לקבל שלי, הוא שמזמין בקרבי את תחושת הבושה, את תחושת הסבל. אז לשמוח בסימנים.

אילו פעולות כדי להשפיע אפשר לעשות לחבר?

אם החבר אוהב פרחים, אז מביאים לו פרחים. אם הוא לא יכול לקום בבוקר ללמוד, אז מעירים אותו והולכים איתו לשיעור. אם אני יודע שנעים לו לקבל ממני דרישת שלום באמצע היום, אז אני מתקשר אליו. אם חשוב לי שגם הוא יחשוב על המטרה, ושזה אחר כך יחזור אלי בצורה כלשהי (גם אגואיסטית) אז אני מתקשר אליו, ומזכיר לו אותה. אני עושה כל מעשה שיכול להועיל בקשר למטרה.

האם כל דבר שאדם עושה למען המטרה, עושה האגו שלו?

נכון שהאדם רוצה להשיג את המטרה באמצעות האגו שלו. אם האדם לא יעשה שימוש באגואיזם שלו, במה הוא עוד יכול להיעזר? מה עוד נמצא ברשותו? רק זה. לא צריך להתבייש בו. צריך לדעת להפעיל אותו כמו שהוא, בכל העוצמה, בכיוון הנכון, לפי הבנתנו. וכך לאט לאט מתגלה לאדם גם הכיוון, גם העוצמה של האגו שלו, גם נכונותו של האגו ללכת או לא, וכדומה, זה מה שנקרא "לא לשמה".

"לא לשמה" נקרא כאשר האדם הולך להשיג מטרה רוחנית - על מנת להשפיע - אבל למעשה הוא הולך להשיג אותה כדי לקבל, שזה ממש ההפך. אבל אין לו ברירה, כך הוא הולך, זה מה שהוא רוצה. רב"ש כותב, שאדם רוצה רוחניות, הוא רוצה לעבוד בעולם הזה ולהרוויח משהו פה. מאוחר יותר הוא מתחרט. הוא רואה שבכלל העולם הזה אינו ראוי שיעבדו למענו. אז הוא מפעיל אגואיזם יותר גדול.

הוא מסתכל סביבו על האנשים ועל החיים שלהם בסלידה ובוז. בשביל מה הם חיים? בשביל מה הם גומרים את החיים האלו, שורפים אותם? אפילו להרוויח מליונים זה חסר ערך - "מה יעשו עם הכסף הזה, יבנו לי מצבה מזהב?", הרי הוא עומד להרוויח ולהשיג הרבה יותר מזה. כלומר, האגו שלו גדל. וזה דבר טוב מאוד.

אם כל הזמן דוחפים כמה שיותר קדימה, איך אפשר להתבטל בפני חבר?

להתבטל בפני חבר, האדם יכול רק בתנאי שהוא מבין נכונה שאין לו ברירה אלא להיות קשור אליו. אם נמצאים יחד באותה יחידת קומנדו ותלויים זה בזה, לחיים או למוות, אז אין ברירה, ואין שום בעיה להתבטל כלפי אחרים. כשחייו של האדם תלויים באנשים אחרים, הוא מתבטל בפניהם ומרגיש בכך אך שמחה.

למשל, בבית חולים בא רופא ואומר לך: "אדוני, עכשיו אני מרדים אותך, מנתח אותך, עושה בפנים איזה תיקון, ואתה תהיה בריא - אני מציל לך את החיים". אחרי דברים אלה אתה מוכן לנשק לו את הידיים, לשלם לו כמה כסף שהוא דורש, רק שינתח אותך. אין לך שום בעיה. אתה רוצה להיות חבר שלו, כי הוא מחזיר אותך לחיים. אז האגו שלך עובד הפוך: מקסימום כדי להתחבר לחבר. אתה מחפש כל הזמן איך להיטיב עם הרופא, רק שיציל אותך.

העניין הזה משתקף יפה מאוד בהרבה תחומים בחיים. למשל, אתה נפגש עם פקיד שאתה זקוק לו ותלוי בו. באותו רגע אתה רוצה להיות חבר שלו. למה לא? אתה הרי תלוי בו. או, למשל, צורת הפנייה של הבת שלך כשהיא באה לבקש ממך כסף: "אבא'לה שלי..." באותו רגע היא מתייחסת אליך כאבא טוב, באותו רגע היא רואה בך חבר. ואחר כך היא כבר לא צריכה אותך. זה טוב מאוד. זה אגו נורמלי.

אז כך האדם צריך להיות תלוי בחבר שלו. נדרשת מהאדם מודעות פנימית, הרגשה מסוימת, שבלעדי החבר אני לא אגיע לרוחניות. וזה קשה.

מה מחייב אותי להתבטל בפני חבר?

חשיבות המטרה מחייבת אותי להתבטל בפני החבר. שהמטרה חשובה יותר מהאגו שלי, מהחיים האישיים שלי. אם האדם לא יכול לשבת בשקט בבית, ומרגיש שהוא לא חי בלי להגיע למטרה, שמהווה בשבילו את הדבר הכי חשוב, אז הוא מתבטל. כמו בדוגמה עם הרופא.

אם את חשיבות הבורא מעצימים באמצעות חברה, אז למה לא לשכור אנשים שיכריזו בפני כל הזמן שהבורא הוא גדול?

חברה נותנת לאדם הרבה מאוד הבחנות גם חיוביות וגם שליליות. האם אפשר לקנות אותן בכסף? נגיד איש עשיר יכול לקנות מיליון איש, שכל הזמן יצעקו לו שזו מטרה חשובה. האם דרך זו יכולה להועיל? ודאי שכן, כי האדם נמצא ברצון לקבל שלו, בגוף הבהמי שלו, ומתרשם ממה שהוא שומע וממה שהוא רואה.

למרות שהאדם בעצמו קונה בכסף מיליון איש, ומשלם להם משכורת שכל הזמן יצעקו לו שעבודת ה' היא הדבר הכי חשוב, הרי הוא בעצמו מביים אותם כך שישחקו לפניו משחק משכנע, שהם כולם דבוקים בה'. הוא עצמו נותן את ההוראה לשחק, הוא עצמו יודע שהם עושים את זה רק בשביל כסף. יחד עם זאת, ברגע שהאדם נכנס פנימה, זהו. הוא מושפע מהם: הם מעניקים לו כוח, הם נותנים לו התרשמות, הם מעניקים לו התרוממות רוח. האדם הולך ורוכש רוחניות, בעוד הם הולכים ורוכשים את המשכורת שלהם.

למה? כי האדם צריך להיות מושפע מהם בתוך הרצון לקבל שלו. ולפי התרשמותו, הבחנתו, הרצון לקבל שלו הוא בסדר גמור. וזה מה שהאדם צריך לדרוש מחברה. אחרת, לא היית צריך סביבך חברה רגילה, אלא חברה של אנשים גדולים כמו רבי שמעון ובעל הסולם. ואילו בעל הסולם ורב"ש אומרים, שצריך לבחור אנשים רגילים, כמוך, שרוצים אותה מטרה, ולעשות מאמצים אחד כלפי השני במשחק.

אם העבודה שלי היא על הכרת הרע, למה שלא יהיו כמה אנשים בתוך החברה שיקראו בפני שאני רע?

אם מישהו צועק עלי שאני רע, אני לא מרגיש שאני רע. הכרת הרע צריכה להיות תוצאה של השפעת האור המקיף. במעשיה, החברה מחדדת את הרגישות של האדם לאור המקיף, שכאילו ימשוך אותו יותר, שיגלה אותו יותר. את התוצאות האדם חש רק בתנאי שמאמציו מופנים למשיכת האור המקיף. זה שיצעקו עליו סתם כך, שהוא רע, זה לא עוזר. למרות שלפעמים זה עוזר בצורה אנושית.

אבל התקדמות לא צריכה להיות משלילה אלא רק מחיוב, ממצב שאדם נמשך לעבר המטרה. וכך האור מאיר עליו לפי מידת החשיבות שהוא מייחס למטרה. ואז לפי מידת ההארה הוא רואה את הרע שבו. מחברים צריך לקבל רק הכרת חשיבות הבורא. וכדי להתקדם אנו זקוקים לאור, ולא לצעקות שאני רע. זה לעולם לא מביא לאהבת חברים ולתוצאה הנכונה.

חזרה לראש הדף
Site location tree