51. הנחיצות בגדלות הבורא
שיחה (21.7.02) על מאמר "מהו עניין מרגלים בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת שלח, עמ' 133
את המרגלים שולח משה, הרועה הנאמן של הבורא, שעושה באמונה ובקפדנות כל מה שמצווה עליו מלמעלה. הוא בוחר את אנשיו הבכירים, ושולח אותם לארץ ישראל. וכשהם חוזרים, ברור שהתוצאה שהם מביאים, היא באמת התוצאה שצריכה להיות. אין פה איזו מין טעות מצד משה, או שהמרגלים פתאום השתנו אחרי שנכנסו לארץ ישראל. אלא המצב הוא מצב טבעי שכך הוא חייב לצאת, אמנם שקוראים לו "חטא המרגלים".
כשמראים לאדם מהי רוחניות, גם במעבר בין מדרגה למדרגה, בין מדרגה תחתונה למדרגה עליונה, נראה לאדם שמדרגה עליונה היא מצב של גדלות, של חשיבות, שאי-אפשר להשיג, אי-אפשר להבין, אי-אפשר לקלוט. ואז האדם נכנע. הוא לא מבין, שמלכתחילה כך הוא סדר המדרגות, שלמעשה ברוחניות, כשהולכים ממצב למצב, אף פעם אין כוח, ואין שכל, ואין כוחות נפשיים, ואין איזו הכנה כדי לכבוש מדרגה עליונה יותר.
כל הדוגמאות האלה של עניין כיבוש הארץ, ההליכה מעבר לירדן, כיבוש יריחו וכו', כולן מוכיחות דבר אחד, שצריך לקבל כוח מלמעלה. כמו שבעלייה למדרגה עליונה יותר, צריך כוח שיעלה את האדם למדרגה הבאה, כך לא על האדם לכבוש את המדרגה, אלא על האדם להתאזר בכוח, ואז המדרגה תהיה שלו.
פירושו של דבר: צריך גדלות ה'. הוא הכוח, כוח האמונה, שתמיד עוזר להשיג, 'לכבוש' מצב, מדרגה, יותר ויותר גבוהה. אם יש לאדם את כוח האמונה - המדרגה שלו. ואם אין לו את כוח האמונה, השאלה היא באיזה מצב הוא נמצא: או שאולי אין לו עדיין מושג שיש לפנות לבורא כדי לראות מדרגה עליונה, ולכבוש אותה, או שהאדם מתחיל להבין שזו הדרך - לפנות לבורא, או שהוא כבר מגיע בדרכו לבורא ומבקש לראות את המדרגה העליונה יותר מזו בה הוא מצוי.
השלבים האלה הם בעייתיים מאוד, כי אפשר 'להיתקע' בין המדרגות, בין המצבים, לכמה דקות עד לכמה גלגולים. וזה תלוי רק באדם. עד כמה הוא קשור לקבוצה, לכוחות חיצוניים, שיכולים לעורר בו את ההבנה לפנות לבורא. האדם צריך קבוצה רק כדי לפנות לבורא, זו התחנה האחרונה. אם האדם מגיע לתחנה זו הוא הצליח. ואם לא - לא הצליח.
לכן כל מה שיכול להוות אמצעי כדי להגיע לתחנה האחרונה, האדם חייב להצטייד בו, בכוחות עצמו, ובבחירה חופשית משלו. זו העבודה שלו. העבודה היא לא 'לכבוש' את המדרגה, אלא העבודה היא להגיע מהר ככל האפשר למצב, שהאדם מבין שבלי עזרת הבורא הוא לא מסוגל לעשות את זה, וחובה עליו לפנות אליו. אין לו ברירה אחרת.
"המרגלים" הם מדרגה אחת, מצב אחד, לפני הפנייה לבורא. מצב זה הוא כשאדם מיואש מכוחות עצמו. מצב טוב מאוד. ארץ ישראל היא ארץ טובה מאוד, אי-אפשר בלעדיה, באמת צריכים להיות בה, אבל לא תמיד יש לאדם את הכוח להגיע אליה. מצב זה נקרא מצב המרגלים.
ההשגה מה היא ארץ ישראל, עד כמה מצב ארץ ישראל הוא טוב, גדול, באמת "גדול עלי" - אלה דברים הכרחיים שצריך לגלות. כשאדם משווה את הגילוי הזה, של ארץ ישראל, עם מישהו, פירוש הדבר, שהמרגלים פונים לעם ישראל ושואלים אותו האם אפשר לכבוש את הארץ הזאת.
אדם שמבין מהי המדרגה העליונה ומשיג אותה מרחוק, ומשווה אותה לעצמו, כלומר, שואל את עצמו מי הוא, ודאי רואה שהוא לא נועד לה, שהוא חלש. כתוצאה מכך הוא חש את הנחיצות בגדלות הבורא, שפותרת את כל הבעיות, ש'פותחת' את כל הכניסות למדרגה עליונה יותר.
זה מה שרב"ש אומר : "אלא החטא הוא, שלא היו מאמינים בגדלות ה', שהוא כל יכול, ולא היו מאמינים באמונת חכמים, שאמרו 'הבא לטהר, מסייעים אותו'". בזה הבחירה של האדם, להתחזק או לא.
אבל בכל מצב ומצב, כשהולכים לכבוש מדרגה עליונה יותר, קיים "עניין המרגלים", ואז מדלגים עליו, עוברים אותו, ומגיעים לבקשה מהבורא שייתן כוח. והכוח הוא בכך שהבורא פותח את הגדלות שלו. גדלות הבורא והכרתה מכניעות את האדם ונותנות לו כוחות להתבטל ולהיכנס לעיבור. התבטלות האדם בפני מדרגה עליונה יותר נקראת "עלייה".
מתי אדם פונה לבורא?
אדם פונה לבורא רק אם הוא מרגיש שאין מנוס, שאחרת הוא לא מסוגל להשיג את הדבר שהוא רוצה בכל מאודו. כלי רוחני הוא רצון שלם. "שלם", פירושו שאדם רוצה רק אותו לעומת כל יתר הרצונות. הוא רוצה גם דברים אחרים, אבל הם כולם כאין וכאפס לעומת הדבר הזה.
אז האדם פונה לבורא בהתקיים אחד משני התנאים הבאים: הוא כבר הגיע למסקנה הזאת, הוא בדק וראה ויודע ומרגיש שרק את זה הוא רוצה, או שהוא חיפש את כל האמצעים להגיע למה שהוא רוצה, אבל הוא לא מסוגל באמצעותם להגיע למה שהוא רוצה.
לפתע הוא מגלה שהשגת הדבר תלויה בבורא. ואז אין לו ברירה אלא לפנות אליו. ורק אז הוא פונה. אם אדם פונה לבורא לפני כן, זה סתם שקר, זו לא פנייה אמיתית. הוא חייב לפנות אליו בכלי שלם, כשהוא חש שהוא הולך או לחיות או למות. לחיות או למות במובן הגופני בהמי. אבל בשבילו אלה חיים או מוות במובן נעלה יותר, עוצמתי יותר, ומשמעות זו תלויה בבורא, ואין לו מה לעשות. רק שבירה פנימית, בלב. ואז זו באמת בקשה.
על מה האדם יכול לבקש? יכול להיות שמלמעלה מביאים אותו למצב שהוא מבקש להרוויח בפיס, או שיש לו איזו בעיה בחיים הבהמיים שלו. ויכול להיות שזו כבר בעיה רוחנית. מהי בקשה גשמית? זו בקשה שיהיה לי טוב בעולם הזה או בעולם הבא. אדם רוצה השגות. אדם רוצה לדעת את העתיד, את ההווה, את המחר. אדם רוצה להיות בעל כוח, רוצה לתפוס, רוצה לרחף במרחב הרוחני.
אלו דברים שהם מדרגה "מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה". "הזוהר" אומר בפקודין דאורייתא, שקיימת יראת האדם, שיהיה לו טוב בעולם הזה או בעולם הבא, אחר כך קיימת יראה גבוהה יותר. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר שקיימות מדרגות שכר ועונש, ואחר כך קיימת אהבה, אהבה נצחית, שלא תלויה בדבר. במילים אחרות, קיימות דרגות. תלוי מה מבקשים, גם לאחר שפונים לבורא.
איך מגיעים למ"ן שחושף מדרגה עליונה יותר? בשבילנו מדרגה עליונה יותר זאת המדרגה הרוחנית הראשונה שאנחנו נמצאים בתוך האח"פ שלה. מהאח"פ האלה אנחנו מרגישים קצת חושך, אור מקיף, שמחזיק אותנו ומושך אותנו למדרגה הזאת. לאורך כל המצבים שהאדם עובר הוא בסופו של דבר מגיע למצב שהוא פונה פנייה אמיתית לבורא, שהוא רוצה להיות כמו הבורא, כמו המדרגה העליונה הזאת. הוא רוצה להשתוות אליה. כלומר, להיות במצב של נתינה, בביטול, ברצון להשפיע, כמו במדרגה העליונה.
ודאי שגם לפני כן יש לאדם כל מיני בקשות אחרות, ועל הבקשות האלו הוא מקבל תשובות, שהן לא התשובות שהוא מבקש. כי עכשיו האדם רוצה מדרגה עליונה כדי לשלוט, ואם מלמעלה יתנו לו שליטה הוא יהפוך להיות קליפה. על כן לא נותנים לו.
אבל בהתאם לרצון שלו, המדרגה העליונה עושה לו תיקון, עושה לו תיקון כיוון: ממצב שהוא רוצה לשלוט הוא מגיע לאיזו מין הבנה ששליטה היא לא בסדר, וכדאי במקומה לרכוש עוד משהו. ה"עוד משהו" הזה הוא גם לא בדיוק רוחניות, גם לא רצון להשפיע, ואז הוא שוב מקבל תיקון כלשהו מלמעלה. התיקונים האלה באים על ידי ייסורים, על ידי לחצים, עד שהאדם מתיישר בצורה מדויקת. עד שהוא מוצא בדיוק את המ"ן. עד שהוא מוצא מהי הבקשה האמיתית שלו ולמי בדיוק היא מופנית.
ואז האדם מרגיש למי הוא פונה. הוא מרגיש שזהו הבורא, שזה הכוח המשפיע, שמבקש ממנו שהוא הוא יהיה המשפיע. בהבנתו של האדם מתחברים בקו אחד: אני, מה שאני צריך לבקש, והבורא. ואז הוא ממש קולע עם בקשתו לבורא, והבורא מביא לו מה שהוא צריך.
כשהבורא מביא לו מה שצריך, הוא מביא לו את הרצון להשפיע שביקש. ובמידה הזאת האדם הופך להיות דומה לבורא. כלומר, האדם ממש נקלט ב"ישראל". מה שהאדם ביקש, ומה שהוא ביצע, ובורא, שלושתם - כאחד. למעשה, האדם עושה מאמץ קטן נכון, וכך רוכש מעמד קרוב יותר לגמר התיקון, ובמצב גמר התיקון הוא יהיה קשור בכל רצונותיו לבורא.
האם רצון להשפיע לבורא ורצון להיות כמוהו הם אותו דבר?
רצון להשפיע לבורא, ורצון להיות כמוהו, ורצון להתחבר איתו, ולדעת אותו, ולהשיג אותו - הכול חד הם. אין אלף דברים, אלא קיים רק דבר אחד שנקרא "מסך".
האם "להשיג אותו" זה גם רצון לקבל?
המשמעות של הביטוי "להשיג אותו" אינה רצון לקבל. מעשה ההשגה שייך למעשה דבקות. כי לפני שמגיעים לרצון להשגה, יש חפץ חסד. ואז באים לרצון להשגה כדי שיהיו כוחות לקבל על מנת להשפיע. חפץ חסד לא צריך את זה. האדם אינו יודע מראש מהו הרצון הנכון, למרות שתיאורטית יש לנו סדר ממה למה באים. אלא ההתפתחות היא מביאה את האדם דרך כל שינויי הצורה האלה למצב שהוא צריך להיות.
אדם שרוכש מדרגה רוחנית, הוא כל פעם נמצא לפני הלא נודע. הוא אינו יכול לשער מהו המצב הבא שלו. זהו כלי חדש ברצון חדש. גם אם המצב הנתון דומה למצב בו היה האדם במדרגה הקודמת, ההבדל בין מה שהוא היה - באותו מצב דומה - במדרגה הקודמת לבין המדרגה הנוכחית, לא מציל אותו, הוא בכל זאת לא יודע מה יהיה המצב החדש.
בסך הכול האדם רוכש רק את סדר המדרגות, והוא לומד להבין שזו ההתפתחות הנכונה. הוא לומד את מידת הסבלנות כדי להימצא בתהליך ההתפתחות, וכדי להרגיש ולקבל שזו ההתפתחות הנדרשת הנכונה. וזה כבר אינו שייך לטבע הבהמי של האדם, עד כמה הוא עצמו קצר רוח וחסר סבלנות. ברוחניות פועלים חוקים אחרים.
מהי שמחה בעבודה?
שמחה בעבודה היא תוצאה של השלמתו של האדם עם מה שעובר עליו במצבו הוא. במילים אחרות, שהוא שמח עכשיו ממה שהוא מברר ומוודא שיש לו. אחר כך השמחה תהיה תהפוך ל"כי בו ישמח לבנו". האדם שמח מזה שהוא מרגיש מה יש לבורא ממנו.
זו הרגשה שהאדם חייב להגיע אליה: מה זה אומר להיות אני והבורא יחד. יחד פירושו במוחא, בליבא, במחשבות, בהרגשות, בהכול. הרגשה זו מצויה הרבה אחרי המחסום. אבל זו המטרה, שכל מה שיש לבורא, יהיה גם לאדם. זה פירושו של להיות "פנים בפנים בזיווג דלא פסיק".
שמחה היא תוצאה של מילוי הכלים. לפי הכלים שיש לאדם, כך הוא מרגיש שמחה. בעולם שלנו תחושה של שמחה נובעת, בדרך כלל, מזה שיהיה לי טוב, או מזה שיהיה רע לשני. אני למעשה עורך השוואה ביני לבינו ומרגיש את עצמי מלא יותר ממנו. ועל כן יש בי שמחה. לפי החוק "צרת רבים חצי נחמה". אם כולם סובלים ואני ביניהם, אז אני לא כל כך מרגיש את הסבל. ואם קצת יותר טוב לי מלאחרים, אז אני כבר מלך. כך הרצון לקבל בוחן את מצבו ומזה הוא מפיק שמחה.
איך שתי המילים "צריך" ו"לשמוח" יכולות לדור יחדיו?
איך אפשר לחיות בשני מצבים כביכול ניגודיים? איך אפשר להיות שמח אם חשים לחוצים ושרויים במצבים לא נעימים? הרי מלכתחילה האדם, כמו הבהמה, שייך להרגשה? בהמה רק מרגישה ולא יכולה לבקר את ההרגשה מהטבע השני, רק עם השכל. כל אדם יכול, בדומה לפסיכולוג, להסביר לעצמו מה קורה לו, אבל הוא לא יכול לבחון את ההרגשות שלו בצורה מטרתית. אם הוא סובל, אז הוא מרגיש סובל ותו לא. ואם הוא שמח, אז הוא שמח.
מי שאצלו כבר מתחילה לפעול הנקודה שבלב, הוא זה שמתחיל להרגיש, בעת ובעונה אחת, שני רגשות: לא רק לחשוב בשכלו, שהרי שכל שייך לגוף הבהמי, אלא גם להרגיש תחושות שונות: הוא מרגיש אור מקיף בכלי הרוחני, בנקודה שבלב. עדיין כדי לקבל. אבל כבר יש לו הרגשה כלשהי של המטרה.
יכול להיות שבכלי הזה אין לו כלום, אלא רק קשר כלשהו עם האור המקיף. ויחד עם זאת הגוף הבהמי שלו סובל, הרצון לקבל הרגיל שלו סובל, והוא נמצא בלחצים, ביגיעה גדולה. ואז בכלי הבהמי של הרצון לקבל יש לו סבל, ואף שמחה מכך, כי הוא בכל זאת הולך ומתקדם, ומצבו משתפר מבחינה רוחנית לקראת המטרה.
מכאן ואילך האדם כבר יכול לחיות בפיצול פנימי. לחוש שמחה לקראת המטרה למרות שרע לו. וכך האדם מחזיק את עצמו. כי אכן הרבה זמן לוקח עד שמגיעים באמת למילוי. שמחה היא תוצאה של מילוי, של אור חוכמה, של אור חסדים. לפני שמגיעים לשמחה הזאת, כמה רגעים טובים אנו חשים ממילוי? אבל השמחה היא מהכרת המטרה שאנו משיגים.
האם לפני המחסום אפשר להבין מה פירוש להשפיע?
האדם לא מסוגל, רגע לפני המחסום, להבין מה פירוש להשפיע. כל פעם מתגלה לו מחדש מה זה להשפיע אך הוא רואה שהוא עדיין לא במצב זה.
איזה מ"ן צריך לעלות כדי לעבור את המחסום?
האדם לא מעלה בקשה אמיתית. אפילו שהוא עובר את המחסום, בקשתו היא לעצמו, ויש בה איזה מין רצון להתכלל במצב החדש. האדם לא יודע מי הוא. אבל הוא נחוש ומוכן לדעת את זה כמו נחשון שקפץ לים בעת קריעת ים סוף. כי איך האדם יכול להיות במדרגה עליונה יותר אם הוא לא הגיע עדיין אליה? איך הוא יודע מה קורה בה אם יש אתנחתא בין המדרגות?
הפער בין המדרגות הוא כזה שהאדם עדיין לא רכש את המדרגה העליונה. הוא לא רכש אותה לא בחיסרון, לא ברצון, ולא בכלום. הוא עובר מדרגה בהיסח דעת, בקפיצה עם עיניים סגורות. אבל הוא יודע בשכלו, ובכל הרגשותיו, שאין לו ברירה אחרת, שרק בצורה כזאת אפשר ללכת ולהתקדם. מה שיקרה אחרי כן, אינו חשוב לו. וזה הפתרון היחיד במצבו. מעשה זה של האדם לא נובע מתסכול או מאיזה שבר פנימי, אלא ברור לו לחלוטין שזהו הפתרון היחיד שניצב לפניו. אחרי כל הבדיקות שהוא ערך וכל הרצונות שהוא מרגיש, שנקראים "עם ישראל", יש רק רצון אחד, יש רק אדם אחד בתוכנו, רק נטייה אחת שעושה את המעשה הזה, של מעבר מדרגה באי ידיעה, והיא נקראת "נחשון".
איך האדם מביא את עצמו למחסום?
אדם עובר שינויים. השינויים שהוא עובר נמצאים כולם, בפוטנציה, בנשמה שלו. הוא רק צריך 'לפתח' אותם, בדומה לפיתוח סרט צילום. כלומר, להוציא לפועל ולקדם את כל מה שיש בו. מי שיודע לקרוא את הרשימות שבתוכו יכול לדעת אילו מצבים האדם צריך לעבור. אין בהם שום חידוש.
החידוש הוא לגבי האדם: הרשימות מתגלות לו והוא מממש אותן. הוא חש, כל פעם מחדש, עולם אחר, מרגיש את עצמו בצורה אחרת. כך האדם חי. זה נקרא "חיות". גם במצבו הנוכחי כל מה שהאדם עושה הוא שהוא מרגיש דרך הרשימות הפנימיות את מימושן: איך הן תופסות את האור העליון, שמתגלה לו, לאדם, כתמונת העולם הזה, כעולם מדומה.
לכן על האדם רק להאיץ ולקדם את ההתפתחות. הכול נמצא בתוכו, שום דבר בו לא חדש. למחסום מגיעים רק לאחר שמבצעים את הפעולות שחייבים לבצע. ואז האדם מגיע למצב שנקרא: לפני המחסום. ואם הוא אכן הגיע למצב לפני המחסום והחליט לקפוץ, אז הוא עובר את המחסום.
מה פירוש להחליט שמוכנים לקפוץ ולעבור את המחסום?
בכל פעם שהאדם אומר לעצמו שהוא מחליט לגבי משהו, סימן שהרשימות שבו הגיעו למצב לפיו הופיעה במוחו המחשבה על כוונתו להחליט. ואם אחרי רגע הוא חושב אחרת, התפתחות הרשימות שבו היא שמביאה אותו שוב למצב החדש הזה. וזה פירושו שהרשימות יוצאות לפועל. כך אנחנו פועלים. ובידינו רק להאיץ את ההתפתחות הזאת.
אם אדם באמת מתרכז בתהליך ההתפתחות הזה, הוא רואה שהוא חופשי. ולא כמו שנוטים לחשוב, שבתהליך הזה אנו כביכול הופכים לבהמות, לבובות כביכול. לא, ביישום תהליך ההתפתחות האדם הופך לחופשי. כי קצב התפתחות אמיתי גורם לנו ליחס שונה לעולם, ליחס שונה למציאות, ליחס שונה לבורא.
זה לא סתם שינוי בקצב ההתפתחות. זה לא דומה לנסיעה ב-80 קמ"ש במקום ב-20 קמ"ש. קצב התפתחות אמיתי מביא לאדם כלי אחר, כלי חדש, שנקרא "מסך ואור חוזר". הכוונה איננה לנתון כלשהו שמשתנה במקצת, אלא האדם מרגיש את המציאות בתוכו בצורה שונה לגמרי. אם האדם בעצמו 'לוחץ על הדוושה', אם הוא בעצמו קובע את קצב ההתפתחות, הדבר קרוי מציאות רוחנית, ואם הוא בכלל לא 'לוחץ', אם הוא אינו מעורב בתהליך ההתפתחות, הדבר קרוי מציאות גשמית. ההבדל הוא עצום, זה ההבדל בין העולמות.
לכן, אין להתייחס לרשימות כאילו הכול מובן וברור מאליו. זהו יחס לא נכון כלפיהן. אם האדם מתעמק בהן הוא מגלה עולם ומלואו. ולא שהבורא מבקש להגביל אותנו במשהו. הוא אינו מגביל. להפך, הוא הכניס בכל אחד מאיתנו את עצמו, ורוצה שבהדרגה נגלה אותו, ורוצה שנגדל ונתפתח עד שנהיה כמוהו.
אז כל ההתפתחות של האדם, גדילתו מנקודה ועד הפיכתו כבורא, זו התפתחות שב"ראש" כבר רואים מה צריך להיות. חידושים כאן לא יכולים להיות. על מה בכלל יכול להיות חידוש? כל פעם להוציא "יש מאין" חדש? גם ה"יש מאין" הזה הוא חיסרון להיות כמוהו, כמו הבורא, זה אינו רצון שלא קיים במציאות, זה רצון הפוך ממנו, זה רצון שרוצה להרגיש אותו, רצון להרגיש את הבורא.
אם הולכים לנקודת מחשבת הבריאה אין אפשרות להמציא משהו אחר. רק את החיסרון הזה, אפשר עוד להמציא חוץ מהבורא. לכן, אי-אפשר לומר שאנחנו הולכים בדרך חתומה שאין בה כל חידוש. החידוש הוא חידוש עצום, שמלבדו לא יכול להיות שום חידוש אחר. אפילו אם ננסה להמציא חידוש אחר חוץ ממנו, לא נוכל. גם לפני הבריאה אי-אפשר היה לעשות זאת, כי הוא כולל הכל. בכך שהאדם עצמו משתתף בבניית עצמו, הוא מגיע לבנות בורא מאפס.
ואם האדם לא משתמש בבחירה החופשית הזאת להאיץ את ההתפתחות, לעשות מעצמו התפתחות, ההתפתחות לא תבוא מאליה. במקומה יבואו רק ייסורים, והאדם סופג מכה ועוד מכה ועוד מכה ואז הוא אומר: "רוצה אני", ומוכן להתקדם במידה מועטה מאוד. ואחר כך עוד מכה ועוד מכה ועוד מכה, עד שהוא שוב מוכן ורוצה להתקדם.
פירושו של דבר, או שאדם רוצה להתקדם, אפילו מעט מאוד, על ידי ייסורים ומכות, או שהוא מבקש להתקדם על ידי חברה, ספרים, הדרכה וכו'. אבל עד שהאדם אינו מחליט על התקדמותו, הוא עומד, בדומה לחמור, באותו מקום. למעשה, אין התפתחות אמיתית על ידי ייסורים ומכאובים. ההתפתחות האמיתית היא רק כשמגיעים להחלטה שאנו רוצים להתפתח.
איך האדם בעצמו יכול "ללחוץ על הגז"?
בעל הסולם אומר, שהבורא בעצמו שם את ידו של האדם על החלק הטוב ואומר לו: "בחר לך את זה". ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות ד') הוא כותב: "ובאמור תבין דברי חז"ל על הכתוב 'ובחרת בחיים'. וזה לשונו: 'אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו, בחר לך חלק יפה בנחלתי. ומעמידו על החלק היפה, ואומר לו, את זה ברור לך'". עד שהאדם לא מגיע לאותה החלטה, שום דבר לא קורה.
"ועל זה נאמר, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי. הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, את זה קח לך. שלכאורה הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר 'ובחרת בחיים', שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו. והם אומרים, שמעמידו על החלק היפה. אם כן כבר אין כאן בחירה? ולא עוד, אלא שאומרים, אשר השם יתברך מניח ידו של אדם על הגורל הטוב". כדי שהאדם לא יטעה. ורק כאן יש לו חיים וטוב והמשכיות, ולא בשום מקום אחר. "וזה מפליא מאוד: דאם כן היכן הבחירה שבאדם?" אז איפה הבחירה?
"ובמבואר תבין דבריהם כמשמעם. כי אמת הדבר ונכון מאד, שהשם יתברך בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב, דהיינו על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג בתוך החיים הגשמיים המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן, שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם", למה? אם הבורא מזמן לאדם ייסורים, אז ודאי שהאדם רץ לטוב, הוא לא יכול אחרת. בכך אדם מגיב כבהמה, כך הוא עושה ברצון לקבל שלו עוד לפני שהוא חושב.
"בזמן שיראה לו אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלוה, להמלט שמה מהחיים האלו הקשים ממות, שאין לך הנחת ידו של אדם מצדו יתברך גדולה מזו. ודבר הבחירה של האדם". בחירתו של האדם היא לא בכיוון ולא בשום הבחנות אחרות, אלא "היא רק לעניין החיזוק, כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו". מה פירושו "זיכוך הגוף"? הכוונה היא להסכים עם ההתפתחות הזאת וללכת בה בעצמו. "ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו לא להנאת עצמו".
לא מסתירים מאיתנו, שאין שום דבר שהאדם בוחר בדרך. זה בכלל לא מציאותי לחשוב שהאדם יכול לבחור את הדרך. כשעולים ממדרגה אחת לשנייה, לא יודעים כלום על המדרגה השנייה. אז מה פירוש לבחור את הדרך? איך האדם יכול לבחור את הדרך? הרי הוא לא יודע את המטרה הסופית, הוא לא שרוי בה, הוא לא יודע את השלבים שיכול לעבור בדרך אליה. לפי מה אפשר לדעת מהי הדרך?
איך עושים בחיל תותחנים? ובכן, שם משתמשים במפה, יש גם טבלאות, וכל מיני חישובים, עושים חישוב מה משקל הפגז שצריך להכניס לתוך קנה התותח, כדי שיפגע בנקודה מסוימת. גם אם לא רואים את המטרה, יודעים את המרחק וגם את הכיוון אליה. הכול מחושב. מה אדם יודע ברוחניות? איך הוא יכול 'לכוון' לאותו מקום? לא, הדבר בלתי אפשרי. אז על מה האדם חושב כשהוא אומר: "אני עכשיו בוחר" כך או אחרת?
אפילו בעולם הזה לא עושים כך. אלא הכול מוכתב מראש. אנו עושים רק לפי מה שנכתב ונמצא בתוכנו. אי-אפשר אחרת. כשהאדם עובר ממצב למצב לא הגיוני כלל לחשוב שהוא יכול לבחור. אחרת, יש כאן חוסר הבנה בתפקוד האדם: שכביכול אנחנו, ללא רשימות פנימיות, בוחרים עכשיו את המצב הבא שלנו. גם מצד הבורא לא רואים פעולה כזאת. הוא בחר חיסרון כלפי עצמו וזהו.
כדאי לנו רק להתעמק במחשבה: איך יכול להיות דבר כלשהו שאני בוחר בו, שאני בורא אותו, שאני ממציא אותו, וממה? רק חוסר הוודאות שחש האדם גורם לו לדמיין שקיימת אפשרות כזו, אבל באמת אין כזו. כולנו מממשים בעצם את מחשבת הבריאה. כולנו, כמיקשה אחת, כל האנושות, נוטה יותר ויותר להידמות לבורא.
אם נרצה להתקדם, אכן נתקדם. אם לא נרצה להתקדם, באותה המידה נרגיש שמופעלים עלינו לחצים. כי האדם חייב בהכרתו לעשות את הבחירה, לא יותר. האדם חייב לבחור בבחירה להתקדם, במה שהבורא מראה לו לאט לאט. לפי היגיעה שלו האדם מתחיל לראות מה הבורא רוצה ממנו. נכון יותר לומר: לא מה הבורא רוצה ממנו, כי הבורא יושב בתוך תוכו, אלא מה הבורא הכין לו כמצב הבא. האדם, למעשה, מגלה את המצב הבא שלו.