62. אדם - הרצון להידמות לעליון
שיחה (2.8.02) על מאמר: "מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה"
"שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת בלק, עמ' 215
אנו מדברים על בניית הכלי. האדם נושא חיסרון קטן כשהוא נכנס לרוחניות ולפני שיש חיסרון כזה, אנו לא מדברים על האדם כלל. אנו מדברים עליו מהרגע שיש רצון של "אדם". ומהו רצון זה? זהו הרצון להידמות לעליון ("אדם" נגזר מהמילה "אדמֶה לעליון"), הרצון להידמות לבורא. והרצון הזה מתחיל מהשתוקקות לבורא.
בעולם שלנו אנו עדים לגוף האדם, שמתגלגל כבר רבבות שנים, יש אומרים אף מיליון שנה. בקבלה לא דנים בתקופות שהאדם חי במערות, כי אז לא היו בבני אדם רצונות למעט הרצון הראשוני לשרוד. אבל לפני בערך 5700 שנה, היתה לפי הלוח העברי "לידת אדם הראשון" - הרצון לרוחניות החל להתעבר באדם הגשמי. תחילה הרצון לרוחניות היה מורגש רק בקרב יחידים, בקרב מי שכונה לראשונה "אדם" ובצאצאיו.
כך היה עד אברהם אבינו. ובאברהם אבינו הרצון הזה לאלוקות כבר היה מורגש בצורה יותר בולטת. זאת אומרת, מכל בני האדם שהיו באותה העת בעולם הזה, רק ליחידים היה רצון לרוחניות. ועליהם מספרים, על הנשמות האלה, שמתלבשות בגוף.
נשמה, נקראת "חלק אלוקי ממעל", מי שיש לו את החלק הזה, מרגיש רצון לבורא, לאלוקות ומי שאין לו את החלק הזה, לא מרגיש רצון לבורא. אז כמה כבר היו כאלה, שנשאו בתוכם את הרצון לבורא, מתקופת האדם הראשון וצאצאיו, ועד אברהם אבינו? לפי ההיסטוריה אנחנו עדים לכך, שהיו מעטים מאוד, ממש יחידים. ומתקופת אברהם אבינו ההשתוקקות לבורא ניכרת יותר ומבוקרת יותר. האדם בתוך תוכו מגלה שיש רוחניות. אמנם את הרצון לגלות את הרוחניות נתנו לו מלמעלה, אבל יחד עם זאת נתנו לו גם שיטה כיצד ללכת בדרך מסוימת ולגלות בה את הרוחניות, לגלות בה את האלוקות, להתקשר אל הבורא ובהתקשרות הזו עם הבורא, בגילוי הזה, מתאפשר לאדם לראות את כל הבריאה, לצאת לרמה אחרת של קיום, מעל הזמן, מעל המוות, מעל ההסתרה שבה אנו מרגישים רק את העולם הזה.
ומתקופת אברהם אבינו ואילך האדם התחיל לפתח את הרצון לרוחניות, וכן התחיל לפתח את החוש השישי, בצורה שיטתית. כשאברהם בעצמו רצה להתקרב לבורא, ולא לחכות שיתגלה לו משהו מלמעלה, הבורא אמר לו: אני אעשה שהצאצאים שלך ייכנסו למצרים. ואז אברהם נרגע, כי הוא הבין שמכך שנכנסים למצרים, רוכשים משהו טוב שדי בו כדי להגיע לתכלית הבריאה. מתקופת אברהם אבינו ואילך לא צריך יותר מחסרונות, מכלים, מהרגשת השעבוד ברצון לקבל, שמרגישים בשעבוד מצרים. הכרת הרע שמרגישים בשעבוד מצרים מביאה את האדם עד לגמר התיקון בלי לטעות.
אבל אנחנו רואים שכניסה למצרים ויציאה ממצרים, זאת אומרת, שאדם מתחיל את הכניסה לרצון לקבל, הוא לא צריך להיות נוכח במצרים הפיזית. אלא כשהאדם מתחיל ללמוד את שיטת הקבלה, יחול בו שינוי כמו שהבורא ענה לאברהם: "תתחיל ללמוד את השיטה שלי ותראה איך ה'צאצאים' שלך, הרצונות שלך, שיבואו מעכשיו ואילך, הם אלה שיביאו אותך למצב הקרוי 'מצרים', ואז באמת תצא לגאולה, תצא לגלות את הרוחניות".
האדם נולד עם חיסרון קטן מאוד - "אדם נולד" הכוונה לאדם בגיל עשרים, שלושים, ארבעים, כשנולד בו הרצון לרוחניות. הרצון לרוחניות נקרא ה"אדם" שבו. וכל יתר הרצונות שבאדם הם כשל בהמות. חוץ מזה שהרצון הזה קטן מאוד, הוא גם הפוך מרוחניות. אם כך, ניתן לומר שכדי להשיג רוחניות יש צורך בשני דברים:
א) רצון גדול כמו הרוחניות עצמה.
ב) שהרצון הזה יישא את הכוונה של הרוחניות - כוונה להשפיע.
כלומר, שהשימוש ברצון יהיה כמו ברוחניות, ואז הרצון שלנו, שהוא מלכתחילה רצון לקבל, רצון אגואיסטי קטן, צריך לגדול לרצון אגואיסטי גדול, וממנו להפוך לרצון להשפיע, לרצון אלטרואיסטי, הנקרא רוחניות. כלומר, ההפך מהעולם הזה.
אבל איך אפשר לעשות דבר כזה, הרי אם אדם מתקדם אפילו צעד קטן ורוכש קצת יותר רצון לקבל, יותר אגו, ורוצה יותר לבלוע את העולם ומיד היו נותנים לו אפשרות לעשות תיקון: שהרצון לקבל שלו הופך לרצון להשפיע כמו שקורה ברוחניות, אז האדם היה מסתפק בזה. כי רוחניות זו שלמות. גם אם הרצון הקטן שלו גדל, או אפילו מכפיל את עצמו זה חסר משמעות לעומת רוחניות. לכן אם על בסיס הרצון הזה יתנו לאדם כוונה להשפיע, והוא יעשה בה שימוש, וירגיש כנגד הרצון הזה שלמות, נצחיות, רוחניות, זה יסתום אותו, ואז הוא לא ירצה יותר להתקדם.
לכן, אי-אפשר לתת לרצון שיש לנו תיקון ומילוי. וגם אם מתקדמים קצת לעבר רוחניות, כלומר, גם אם הרצון האגואיסטי שלנו גדל קצת, עדיין אי-אפשר לתת לו מיד תיקון ומילוי, כי אז בדרגה קצת יותר גבוהה הוא 'ייסתם'. על כן צריך לרדת למצרים ולהיות שם ארבע מאות שנה.
"ארבע מאות" - הכוונה היא לדרגה שלמה, או במילים אחרות: ארבע בחינות של רצון לקבל. עד שהאדם מגיע לדרגה שהיא ההפך מבינה, כי בינה זו גם כן ארבע מאות. בעל הסולם אומר, שלפי ערך הפוך אורות וכלים, לפי הכלים, היחידות במלכות, העשרות בזעיר אנפין, והמאות בבינה, ולפי האורות, היחידות בבינה, העשרות בזעיר אנפין, והמאות במלכות. במלכות רק אותיות ק' ר' ש' ת', מקסימום עד ארבע מאות, שזה נקרא כלי שלם. כמו שהבורא אמר לאברהם, שירד למצרים, ויהיה בה 400 שנה. ובעל הסולם כותב, שזה שהיינו במצרים רק 210 שנה, ולא 400 שנה, הליקוי הזה, שלמעשה לא נשארנו שם 400 שנה, כלומר, שלא גמרנו את הכלי במצרים, ויצאנו לפני הזמן, הוא הגורם שהביא לכל שאר הגלויות.
מה שחשוב ללמוד ולהבין, הוא שקודם כל צריכים לרכוש כלי גדול מאוד, הדומה לגודלה ולנפחה של רוחניות. ורק אז לתקן אותו, ולקבל בו התגלות האלוקות, רוחניות, נצחיות, שלמות. כלומר, שהבורא ימלא את הכלי הזה, מה שנקרא ששוכן נמצא בתוך שכינה, או שכינה נמצאת בתוך נשמות. ומצב זה נקרא גמר התיקון.
אבל אם על ידי הלימוד האדם מתחיל להתקדם ולרכוש כלי גדול יותר, הוא תמיד רואה את עצמו כגרוע יותר, עבה יותר, אגואיסט יותר, ומרגיש שהוא נמצא בכיוון הפוך לזה שהוא רוצה להגיע. ומצב זה מבלבל אותו, וגורם לו לשכוח שתחילה עליו לרכוש כלי. המטרה שלו היא אמנם לגלות את הרוחניות, אך במקומה הוא מגלה עד כמה תכונותיו רעות, ועד כמה הוא למעשה מצוי במצב הפוך לרוחניות. ואז הוא חש, שאם הוא יותר ויותר מרגיש הפוך מרוחניות, אז הוא יותר ויותר מתרחק ממנה ושהפער בינו לבינה גדל.
וככל שהוא משתדל להסביר לעצמו, שהוא לא נעשה אדם גרוע יותר, אלא שזו דרך התקדמותו, עדיין הוא לא מסוגל לשנות את תחושותיו, כי ההרגשה שהוא במצב הפוך לרוחניות שולטת בו. וזה מפני שבזמן הלימוד האדם מושך אליו אור מקיף, אור שמגיע אליו מנשמתו, שכבר עומדת בגמר התיקון, במקום שגם עכשיו הוא נמצא, אבל בהרגשתו הוא מרגיש מצב שנקרא ה"עולם הזה".
ממצבו בגמר התיקון, מאיר עליו האור למצבו הנוכחי וזאת על ידי הלימוד. האדם מרגיש את עצמו תמיד ביחס לאותו האור המקיף. הוא לא מרגיש ממש את האור, אלא את הפער שבינו לבין האור. כשהוא מרגיש כל פעם יותר ויותר גרוע, הוא בעצם חש עצמו יותר ויותר מרוחק מן האור, יותר אגואיסט, כלומר, הוא יותר רחוק ביחס לאור המקיף. ההרגשה הזאת שולטת באדם והוא ממש נכנס לייאוש.
למה האדם צריך לעבור דרך כזאת? מפני שמטרת הבריאה היא לא שהאדם יהיה עם רצון להשפיע. הבורא לא צריך את האלטרואיזם הזה, מצדו שהאדם יישאר אגואיסט, רצון רק להנאת עצמו. אלא שבכלי כזה אי-אפשר לקבל הרבה ומטרת הבורא היא לתת ולתת עד אין-סוף. כלי אגואיסטי, כשהוא מקבל - מיד נסתם ולא רוצה לקבל יותר. ואם כלי לא רוצה לקבל יותר הוא לא יכול לגדול יותר. כדי שכלי יגדל כל הזמן, ויוכל, ללא כל הגבלה, יותר ויותר להתמלא בתענוגים, בידיעה, בהרגשת הנצחיות, השלמות, בתחושת החיים, בתחושת ההשגה, אפשר רק בתנאי שרוכשים חסרונות מבחוץ, ובתנאי שכל הזמן מעצימים חסרונות.
איך אפשר להעצים חסרונות מבחוץ? בכך שאני חושב על הזולת, בכך שאני רוכש כלים של הזולת. למשל, אני מרגיש שלחבר כואב, ואני רוצה שלא יכאב לו - בכך הגדלתי את הרצון שלי, ועל ידי זה אני מושך לעצמי עוד שפע. עם הרצון שקודם היה לי לא רציתי מאומה, ועתה אני רוצה שיהיה לחבר טוב. בדרך הזו צירפתי את הכלים שלו אל עצמי והגדלתי והעצמתי את הכלי שלי. וכך אני יכול לקבל יותר.
כך ניתן לראות שהפתרון הוא להיות על מנת להשפיע. הוא נובע מרצונו של הבורא להיטיב לנבראיו באורח אינסופי ובלתי מוגבל. ללא רצון זה, הוא לא היה בורא את הטבע של רצון להשפיע. על כן הכלי חייב להיות על מנת להשפיע, וזה מסייע לו בכל פעם לרכוש יותר ויותר חסרונות.
ויש עוד קושי. על ידי הלימוד מגדילים את הכלים, מגדילים את החסרונות, אבל זה לא מספיק, כי החסרונות הם לכל דבר שקיים בעולם. איך אפשר לרצות את הדבר המושלם ביותר בלי להיתקע בכל מיני שבילים שוליים ולא משמעותיים? עד שרואים שזה לא זה, ושוב בוחרים במטרה מועדפת יותר ושוב מחפשים פה ושם, ומגיעים לתהיות במבוי סתום, האם זה נכון או לא נכון, כמו שעושים בעולם הזה: מתעניינים בכל מיני תחומים טפלים, שמתעייפים מהם, ועד שמבינים זאת כבר נגמר הכל.
איך אפשר לקבוע מתחילת הדרך את הכיוון הנכון שלה בלי להיכנס לכל מיני עניינים צדדיים ולהיתקע בהם? איך אפשר לא לאבד זמן ולזרז את קצב ההתפתחות? העניין הוא, שחוץ מחיסרון גדול, צריך שיהיה לאדם חיסרון מיוחד, בעל אופי מסוים: האדם צריך לדעת למה להשתוקק בדיוק. אז אם מסתכלים בסוף המעשה, רואים שבסופו נמצא הכלי שלנו, הנשמה, שהיא גדולה מאוד בכוונה על מנת להשפיע, מלאה באור העליון שנותן את כל הטוב, והעונג, וההשגה, והשלמות, והנצחיות, והאור הזה בכללותו נקרא "בורא".
אז איך אפשר לקבוע בדיוק את המהלך מהמצב הנוכחי עד לנקודה הסופית הזו בלי לסטות מן הדרך? זה אפשרי אם האדם, בכל מצב שהוא מצוי, מתאר לעצמו שהוא כביכול מצוי במצב הסופי. כלומר לכוון את החיסרון שלו לאותו מצב כפי שהוא מצוי בסוף. במילים אחרות, על האדם להיות בחיסרון ובמצב של בקשה שהחיסרון יהיה גדול, ומתוקן, ומלא עם הבורא. ואז האדם לא טועה. ואז הוא הולך בדיוק לכיוון הבורא, ולא לכיוונים אחרים לקראת איזו מטרה או מצב השונים מהמצב של גמר התיקון.
לכן, כשלומדים ומזמינים אור מקיף, והאור הזה בונה בנו את כל החסרונות ואת כל התשתית כדי להתקדם, אז כבר בזמן הלימוד, בזמן ההפצה, בזמן הפעילות בחברה, חשוב לחשוב איך לכוון את הרצון בדיוק לכיוון הנכון ולא "לאבד את הצפון". כלומר, לכוון את עצמי כבר עכשיו לרצון הגדול, לגמר התיקון, כי שם אהיה בייחוד עם הבורא. ובאופן הזה מתקדמים בדרך מהר.
מה זה יהודי?
"יהודי" קרוי מי שמשתוקק לייחוד עם הבורא. יהודי נגזר מהמילה "ייחוד". ייחוד זה להתייחד, להידבק.
ומה ההבדל בין יהודי לישראל?
ישראל הוא השגת המצב "ישר" "אל". כלומר, כשיש לאדם רצון למצב שקרוי ישראל. זעיר אנפין דאצילות במצב גדלות נקרא "ישראל". וזהו מצב שהאדם כבר השיג את הרצון לישראל. בזמן הקטנות ישראל נקרא "יעקב", "יעקב הקטן", שזהו מצב שעדיין מצריך תיקונים. במילים אחרות, מדובר על הרצון לקבל שבנשמה, אך בכל מיני מצבים שלו.
"יהודי" נקרא מי שמשתוקק לבורא. כמו שבקבלה מי שלומד קבלה קוראים לו מקובל. אמנם עדיין אין לו שום קבלה מלמעלה, עדיין אין לו כלי שבתוכו הוא מקבל, על ידי המסך, את התגלות הרוחניות, את התגלות האלוקות. הקבלה היא שיטה איך לגלות את האלוקות, את הכוח העליון, ששולט, שבורא, שמנהיג ומשגיח על הכול. והלומד קבלה עדיין לא הגיע למצב שגילה את הבורא, אבל לפי הרצון שלו, לפי ההשתוקקות שלו, לפי המטרה שהציב לפניו, הוא כבר נקרא "מקובל". כך בקבלה מגדירים שמות.
לכן, מצד אחד "ישראל" נקרא מצב שמגיעים לגדלות ודבקות בבורא, ומצד שני המילה "ישראל" גזורה משתי המילים "ישר" ו"אל", כלומר שיש כיוון ישר לבורא, ולכיוון הזה הולכים, שם העתיד. בדרך כלל השמות הם או על שם המדרגה עצמה בה האדם נמצא, או על שם אותה מדרגה שהוא מתכוון להגיע אליה.
האם המילה יהודי נגזרה מהמילה ייחודי?
לא. ייחודי זה מיוחד, נבדל. "יהודי" נגזר מהמילה ייחוד, יהודי הוא מי שמייחד את עצמו עם הבורא. זה דבר אחר.
איך בכל רגע ורגע האדם קושר את עצמו למטרה?
האדם נמצא למטה מהמחסום, כך שמעליו המחסום, הכניסה לעולם הרוחני. מהכניסה הזו יש הליכה ארוכה בעולם הרוחני, עד שהוא מגיע לגמר התיקון. כלומר, דרך ארוכה. בפרט במצב הנוכחי שנמצא למטה ממחסום, ועד שיגיע למחסום. עד שהאדם מגיע למחסום הוא הולך בדרך בהסתר, הוא לא יודע לאן הוא הולך, כי הדרך היא פנימית בתוך האדם. היא לא כביש עם כמה מסלולים, שבוחרים בנתיב אחד. נתיבי הדרך הם פנימיים, בתוך הרצונות שלו, והם תלויים באופן שהוא מכוון את הרצונות האלו, ואיך הוא משלב אותם יחד, ואיך הוא מבחין בדיוק מהי המטרה ומה לא. הדבר דומה למצב בו נוטשים אדם באמצע המדבר והוא לא יודע את דרכו. יש לו כל מיני השערות, וניחושים לאן הוא צריך ללכת, לכאן או לכאן. אך הוא לא יודע בדיוק איך.
לכן המקובלים אומרים לנו, שאם אדם רוצה בחשכה הזו, כשהוא נמצא בעיניים סגורות לדעת איך ולאיזה כיוון ללכת - כמו במשחק ילדים שמסובבים ומסובבים אותך ואחר כך אתה צריך ללכת, ואתה לא יודע לאן - אז הוא צריך לעשות בפנים, בתוכו את המגע הזה, שכבר מעכשיו כל הרצונות האלו יהיו יחדיו: אני והמצב שאני נמצא בו עכשיו. הפעולה שאני הולך לעשות, הפעולה הבאה שלי והבורא - כלומר, המצב הסופי שבו אני אהיה יחד איתו, שבו אני אתייחד איתו.
אם האדם מייצב את כל רצונותיו יחד, דומה הדבר לכיוון קנה של רובה לכיוון הנכון: העין צופה, יש קנה, יש מטרה, וכולם בקו אחד. בדרך זו האדם מייחד את כל הרצונות האלה יחד, ואז הוא לא טועה.
אבל איך אדם שנמצא בחושך, במצב של ערפול חושים ואי ידיעה ברורה, יכול לדעת מי הוא הבורא? הרי הוא בכלל לא מכיר אותו. הוא יכול רק לתאר לעצמו אותו כך או אחרת. וגם אומרים לו שהבורא הוא הכוח העליון, השולט, אבל האם הוא גדול או קטן? שום דבר הוא לא יודע. מצד אחד, יש לו כל מיני סטיגמות לגבי מהו הבורא, ומצד שני הוא לא יודע אפילו את מצבו עצמו: באיזה מצב הוא מצוי, שרוי, מהן בדיוק המחשבות שלו. הוא אף חושב שאולי בכלל כדאי לו ללכת ללמוד פסיכולוגיה, כדי להעמיק את ידיעותיו על עצמו, ואחר כך הוא מבין שגם זה לא עוזר. אז, מה ביכולתו של האדם לעשות כשהוא נמצא בחשכה?
אומרים לו באופן ברור: כך, כפי שאתה מצוי עכשיו בחושך, כך תמשיך. אל תהיה חכם יותר ממה שנותנים לך מלמעלה. אתה צריך להסתדר בדיוק לפי המצב שאתה נמצא בו. בדומה לתינוק שנופל וקם, משתדל לעשות משהו, ושובר, ועושה עוד משהו וטועה. שנותנים לו כל מיני משחקים שישחק, ובאמצעותם הוא ילמד משהו, וכך הוא הולך וגדל. אז אתה, בדומה לתינוק, רק תשתדל. רואים איך אין לתינוק אף רגע מנוחה, אחרת הוא לא היה מתפתח. בכוונה הטבע נוטע בתינוקות כל הזמן חסרונות. אז גם אתה אל תהיה עצל, העיקר שתעשה.
ולכן כתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה". אם עשייה באה יחד עם לימוד, בסופו של דבר זה מה שגורם להתפתחות. ואם אדם יושב ומחכה עד שהוא יהיה חכם כדי שרק אז הוא יעשה מעשים, בלי שקודם לכן הוא עשה מעשים כביכול ללא שכל, בדומה למעשי ילד, אז הוא לעולם לא יהיה חכם. לכן הדרך שלנו עד המחסום, עד הכניסה לרוחניות, נקראת "זמן ההכנה", זו דרך שמכינה, דרך שבה צריכים להתפתח בדומה להתפתחות שעוברים הילדים.
איזו התאמה יש בין בחינת "ישראל" הרוחנית לבין ישראל הגשמית?
בקבלה לומדים רק על בחינות רוחניות. "ישראל", "אברהם", "ארץ ישראל", "עם ישראל", כל מה שקוראים בתורה כפרקי היסטוריה שלנו, אלה הן הבחנות בתוך האדם. אבל איך בעולם שלנו יש אותם דברים? רק בגשמיות הם אנשים, מקומות, אומות: ישראל, מצרים, ירדן, ירושלים, בית המקדש וכדומה.
ברוחניות יש נשמה כללית שנקראת "אדם הראשון". בנשמה הזאת יש כל מיני חלקים. חלקים של ארבע בחינות, או במילים אחרות: של ארבע דרגות, הנקראים: דומם, צומח, חי, מדבר. ה"מדבר" נקרא "אדם", "חי" הם "מלאכים", "נפשות", "רוחות" וכדומה. הכול נמצא בנשמה. ובקבלה לומדים על הנשמה.
ממה מתחיל הבלבול? מזה שקוראים לחלקי הנשמה בשמות של חפצים, בשמות של דברים של העולם הזה. ברוחניות אין שמות. ואפשר היה רק למספר את כל החלקים האלה, אבל זה מאוד קשה כי צריך לסכם מראש עם כל המקובלים איזה מספר נותנים לכל חלק וחלק של הנשמה. לכן למקובלים, החיים בשני העולמות, קל יותר לקבוע שמות של חלקי הנשמה לפי הענפים של אותם חלקים הנמצאים בעולם הזה, שנבראו כתוצאה מן הנשמה.
אפשר להבחין בכך לפי תהליך ירידת הנשמה: יש בורא ויש נברא. הבורא ברא את הנברא. הנברא נקרא "אדם הראשון" או "נשמה". נשמת "אדם הראשון" התחלקה ל-600 אלף חלקים, ולאחר מכן לעוד מיליונים ומיליארדים של חלקים. כל אחד מהחלקים האלה נקרא "נשמה פרטית". הנשמה הפרטית הזו אף היא בנויה כמו הנשמה הכללית, וגם היא מתחלקת בתוכה לתת חלקים. בין הנשמה הזאת לעולם הזה יש מרחק של עולמות בי"ע: בריאה, יצירה, עשייה. מרחק שנקרא "6000 שנה". למה "6000 שנה"? כי בכל עולם מעולמות בי"ע יש 2000 מדרגות. לכן סך הכול יש בעולמות בי"ע 6000 מדרגות שקרויות "שנים".
הנשמה שנמצאת ב"אדם הראשון", נופלת לעולם הזה, ומתחילה להתגלגל בו אלפי שנים, עד שמגיעה למצב, שאדם מתחיל להרגיש את הנקודה שבלב. עד אותו גלגול האדם לא הרגיש כמיהה לרוחניות וביקש רק תענוגים גשמיים. ומעכשיו והלאה הוא משתוקק גם לתענוגים רוחניים. הוא אמנם עדיין לא יודע מה הם, אבל הוא משתוקק להם.
אומרים לנו שאם נשתמש עכשיו כמו שצריך בחוכמת הקבלה, נוכל להגיע למחסום תוך "שלוש עד חמש שנים". ואחרי המחסום נצטרך לעלות את המדרגות כדי להגיע לגמר התיקון. מה זה "גמר התיקון"? גמר התיקון הוא מצב שבו האדם מגיע בדיוק לאותו המצב היכן שהנשמה שלו היתה לפני ירידתה לעולם הזה. אבל צריך להגיע למצב של גמר התיקון, בזמן שנמצאים כאן, בחיים האלה.
במילים אחרות, את כל הדרך צריך לעבור בתקופת חיים אחת, בגלגול אחד. ואם האדם לא מספיק, הוא מתגלגל שוב ושוב. ובפעם הבאה יש לו כבר יותר הכנה כדי להצליח. ואם הוא שוב לא מצליח, אז בפעם הבאה ינסה עד שיצליח. אבל את הדרך מהנקודה שבלב ועד גמר התיקון חייבים לעבור במשך תקופת חיים אחת.
המקובלים שנמצאים במקום כלשהו בעולם הרוחני, ובעיקר אלה שנמצאים בגמר התיקון, הם אלה הכותבים לנו ספרים. ומי שבעולם הזה קורא את ספריהם, מעורר על עצמו את האור המקיף מאותו מקום ממנו נכתב הספר. למעשה, האור העליון מגיע עד המחסום, ולא יכול להאיר למטה ממנו. לכן הוא עומד מעל המחסום ומאיר לנו כאור מקיף. ובזמן שאדם קורא את הספר הוא מזמין את האור המקיף. וזו כל המשמעות של ספרי המקובלים, אחרת הם לא היו כותבים.
מה המקובלים כותבים בספרים? הם כותבים מה שהם רואים בדרגה שממנה הם כותבים. הם לא יכולים לכתוב מה שהם מרגישים, כי לרגש אין שפה. כשאדם מרגיש שטוב לו, ורוצה להסביר מה זה טוב, הוא צריך אלפי מילים. וגם כך אדם אחר יתאר את ההרגשה הזאת לפי הבנתו, לפי הכלים שלו. אז איך בכל זאת אפשר לתאר מצב רוחני, באופן יותר מדויק, כדי להזמין עלינו אור מקיף בצורה נכונה ככל האפשר, קרובה אליו ככל האפשר? לצורך זה המקובלים נוטלים מילים מהעולם הזה ומדביקים אותן למה שהם רואים בעולם העליון, וכך הם כותבים.
לדוגמה, הם משתמשים במילה "בית המקדש". אצל המקובלים "בית המקדש" הוא כלי מיוחד שנמצא בדרגת בינה במקום מסוים. ואילו אנחנו מבינים שבית המקדש הוא מבנה מקודש שהיה בעבר הרחוק בירושלים. אבל אם אדם מתכוון בזמן הלימוד להבין נכונה מה פירושו של בית המקדש ברוחניות ומשתוקק להגיע לראייה אמיתית מה זה. אז במידה שהוא משתוקק לראות את בית המקדש הרוחני בתוכו ולגלות מה זה בפנים, אילו הבחנות אלה, ומה זה נקרא להרגיש את המצב הזה, באותה מידה הוא מזמין אור מקיף דווקא מנקודת בית המקדש, שממנה המקובל כותב אליו, אל מי שנמצא כאן, למטה מהמחסום, וקורא את הספר. מזה אפשר להבין עד כמה לא פשוט לקרוא בספרי קבלה. אבל בזמן שקוראים בהם מושכים מלמעלה כוח עליון שמתקן את האדם.
מהו העיקרון של שפת המקובלים?
העיקרון הוא ענף ושורש. כל מה שיש בעולם הזה, כל מה שאדם רואה למטה מהמחסום, ירד מרוחניות. לכל מה שנמצא בו - דומם, צומח, חי, מדבר - יש שורש ברוחניות. בעולם הזה אנחנו קוראים למשהו "עץ", למשהו "כיסא", למשהו "אדם", למשהו "בעל חיים", יש הרבה מינים וסוגים של ציפורים, בעלי חיים, צמחים, ולכולם יש שורש למעלה. וכך המקובלים נוטלים מילה מהעולם הזה וקוראים בשמה את השורש שאין לו שם, כי ברוחניות אין שמות. רק בעולם הזה המצאנו שפה, ברוחניות אין צורך בשפה.
מה היא רוחניות? רוחניות היא רצון מגולה, מילוי מגולה. אם מגיעים לרוחניות כבר אין צורך בשפה, פשוט מרגישים מהי רוחניות ללא מילים. אני מרגיש אותך בלי מילים ההרגשה שלנו משותפת, בפנים בתוכנו אנחנו יחד: אתה ברצון שלי, עם המילוי שלי, אני ברצון שלך, עם המילוי שלך. לכן אין צורך במילים. הדבר דומה לקשר טלפתי, קשר המתנהל במחשבה, ברצון, ללא מילים. אין צורך להוציא מילים לאוויר העולם, ומהאוויר המילים האלה ייכנסו לאוזן, ומהאוזן לשכל. ברוחניות אין דבר כזה. ברוחניות מהרצון שלי, מתוכי, ההרגשה עוברת ישר לרצון שלך, לתוכך, ולהפך. אין בה מילים.
אנחנו זקוקים למילים כי אנחנו לא נמצאים זה עם זה בקשר פנימי, בקשר רוחני, בגלל שכל אחד הוא אגואיסט, והקליפה האגואיסטית מבדילה בין האחד לשני. אם שוברים את הקליפה הזאת, פירוש הדבר שמקבלים "מסך". ואז ללא הקליפה אפשר להתקשר בצורה ישירה, בחיבור בינינו, באהבה, לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", ואז אין צורך במילים.
אבל איך בכל זאת אפשר להביע במילים את מה שאנו מרגישים ללא מילים? מקובלים משתמשים במילים מהעולם שלנו. מה שהם מרגישים, ברור להם, אין להם בעיה בתקשורת. בשבילנו הם המציאו שפה שנקראת "שפת הענפים", כי אנחנו כענפים היוצאים מרוחניות. אנו עדיין לא הגענו לשורשים שהמקובלים נמצאים בהם, בחיבור ביניהם, בחיבור עם הבורא. הם כותבים במילים מה קורה ברוחניות, כדי לעזור לנו למשוך את האור המקיף. אחרת לא היתה תכלית לכתיבתם.
אבל אם אנו רק קוראים מילים, כלומר נשארים במילים, באיזשהו דבר מדומה, אז מושגים כמו "ישראל", "מצרים", "פרעה", וכו', נשארים רק במסגרת העולם הזה, שזה נקרא "פשט". ואז לא מושכים אורות מקיפים, לא קשורים למציאות הרוחנית שממנה יכולים לבוא האורות. את התוצאה הזאת ניתן לראות על לימוד תורה משך אלפי שנים. אנשים לומדים תורה לפני ולפנים, אבל הם לומדים לא נכון ואינם מושכים אורות, והם אפילו לא יודעים את זה.
אבל אם אדם לומד, ומהעולם בו הוא מצוי, שבו הוא קורא מילים, הוא רוצה להידמות, להיתלות במצב שאין בו מילים, שהקשר בו הוא ללא מילים, אז הוא מזמין את אותו כוח שיעזור לו להגיע למצב הזה. הכוח הזה נקרא "אור מקיף". בעל הסולם כותב על זה ב"הסתכלות פנימית", בחלק א' של "תלמוד עשר הספירות".
על מה מדברים שני מקובלים שנפגשים, או שמא הם בכלל לא מדברים?
מקובלים לא צריכים לדבר, הם חשים תחושות. רוחניות היא רצונות עירומים. "רצון עירום" פירושו רצון בלי גוף, כמו שאני והחבר שלי נמצאים בלי גוף, נפטרנו מהגוף, נעים בצורה חופשית, הוא נשמה ואני נשמה. אין לו פה לדבר, ולי אין אוזן לשמוע אותו, ולו אין אוזן לשמוע אותי. "להיפטר מהגוף" פירושו לזרוק את האגו, להיפטר מהאגו שמפריד בינינו.
אגואיזם זה כשאני חושב רק על עצמי, ואז אני מושך אלי את האור המקיף, והוא חושב על עצמו ומושך אליו את האור המקיף, ובזה אנחנו נבדלים זה מזה. אבל אם הכוונה לקבל רק לעצמי נופלת, אז אנחנו אחד. מה זה "אחד"? "ואהבת לרעך כמוך". לא אני וגם רעי, אלא אני מצרף את הרצון שלו לתוכי, ורצונו הופך ממש רצוני. ואז אין הבדל בין הרצונות שלי לרצונות שלו.
איך שני מקובלים הולכים יחד ברחוב?
מה שייכים ריחוק או קרבה גשמיים לקשר רוחני? אין מושג של מרחק ברוחניות. רוחניות היא הרגשה פנימית של אדם כלפי אחרים, או כלפי הבורא. ואם אדם מתקשר לכוח העליון, לבורא, אז מיד במידה שהוא מתקשר אליו, הוא מפסיק להרגיש את גופו. לא שהגוף לא מורגש, אלא שהוא לא מפריע לו. עד כדי כך שכשהוא נפטר מהגוף, הוא לא מרגיש שהוא מת, הוא מזדהה כבר עם הנשמה.
לפי זה, אם נמצאים בקשר רוחני, ודאי שלא נזקקים למילים. בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום 'הזוהר'" שיש לימוד מ"פה לאוזן", ויש לימוד מ"פה אל פה". מ"פה לאוזן" זהו לימוד שיש בו שתי דרגות, מורה ותלמיד. ו"מפה אל פה", מתייחס לקשר בין מורה ותלמיד בו יש העברה של תכנים ללא הגבלה וללא שימוש במילים. בעל הסולם כותב במכתב האחרון ב"פרי חכם - אגרות", שיש שפה עליונה, שפה לעליונים, ושפה לתחתונים.
אין צורך במילים. איך הנשמות נמצאות מחוץ לעולם הזה? אין שם שום צורך בשפה. גם בעולם הזה, אם שני אנשים מרגישים זה את זה, אם הם קשורים זה לזה, הם לא זקוקים למילים. הם מבינים אחד את השני בלי מילים. שפה מקורה בחיסרון בקשר הפנימי. היא רק אמצעי תקשורת בינינו, ותו לא. תוצאה מחיסרון שלנו. אומרים על כל מיני סופרים גדולים: "הוא מיוחד, יש לו שפה עשירה". נכון, מצד אחד הוא יכול להביע ולבטא יותר רגשות, בצורה יותר נוקבת ומדויקת, אבל מצד שני זו גשמיות יותר עמוקה ממה שרק אפשר לדמיין.
האם באדם שקורא ספר קבלה ומושך אור מקיף, נוצר כלי כדי לקבל את האור?
כשאדם קורא ספר קבלה, נוצר בו כלי על ידי האור המקיף. אבל מלכתחילה הוא קורא ספר מפני שיש לו כלי. אחרת הוא לא היה ניגש לזה. אף אחד לא בא ללמוד ב-3:00 בבוקר בלי רצון. אין אנשים כאלה. נותנים מלמעלה לאדם חיסרון, שמזיק לאדם יותר משינה במיטה, ואז הוא בא ללמוד. הגוף שלו עשה חשבון, שבשל החיסרון הזה הוא יקבל מילוי יותר מהמילוי שהוא מקבל משינה. ואז הוא מביא אותו לשיעור.
מלכתחילה יש חיסרון. אבל החיסרון הזה הוא סתם חיסרון, שלא ברור למה. ועל ידי זה שהאדם קורא, ושומע, ולאט לאט מדמיין את עצמו במצב הרוחני, ומה זה רוחניות, אז האור המקיף פועל עליו ובונה בו כלי, תבנית, שצורתה תהיה בהתאם לאותו אדם. האור בונה באדם תכונות, כוונות, רגשות, מחשבות, גישה לכל מיני דברים, ולצורה הסופית של כל אלה יחדיו קוראים "אדם".
סתם רצון לקבל, זה חומר גלם, זה לא "אדם". "אדם" הוא זה שעם הרצון לקבל, כל האור פועל עליו עד הסוף ונותן ל"חתיכת החימר" הזו צורה סופית. זה נקרא "אדם".
האם האור משנה את תכונות האדם?
כל התכונות נשארות, אבל הן מקבלות את צורתן, ופירוש הדבר שהאור משנה אותי. לא מעניקים לך תכונות חדשות ולא גורעים ממך אף תכונה. כל מה שיש באדם הוא טוב, אם הוא מקבל עליו תיקון כדי להשפיע. ומה שבאדם רע הוא אם אין עליו עדיין תיקון, ועדיין עושים שימוש בתכונות כדי לקבל. כמו כן כל תכונה ותכונה גדלה לעוצמה גדולה מאוד.
האדם, בדומה לזרע, יש בו הכול, אבל יש צורך שיתפתח בגודלו ובאיכותו. ברשימו הזה יש הכול, כל הנתונים, וחסר רק אור מקיף שיפעל, שייתן הזנה, שייתן תיקון. ותו לא. האור בונה את הכלי, ויש כבר רשימו שממנו הכלי הזה גדל.
אם אנחנו נמצאים במצב הסופי, במצב אין-סוף, איך יכול להיות שהתהליך נמשך?
בקבלה לומדים שבעולם הרוחני יש מצב שנקרא "אין-סוף". איך יכול להיות שממצב אין-סוף יתפתח עוד משהו, הרי ב"אין-סוף" הכוונה להכול. אז כנראה שיש באין-סוף חיסרון כלשהו, ליקוי שחייב תיקון, ולכן ממנו התהליך מתפתח הלאה כדי לתקן ולהשלים את הליקוי הזה.
באין-סוף חסר רק דבר אחד - כוונה על מנת להשפיע. בשביל לרכוש כוונה להשפיע, "אין-סוף", מלכות דאין-סוף עושה את כל הסיבוב: יורדת מאין-סוף עד העולם הזה, ועולה בחזרה ממנו. בירידה מאין-סוף לעולם הזה היא מתנתקת מהבורא ורוכשת עצמאות, והופכת לעצמאית. ואז היא לאט לאט רוכשת מצידה כוונה על מנת להשפיע. ושוב עולה חזרה לאין-סוף, לא כמתבטלת כלפי האלוקות, אלא כעצמאית וכקובעת, וכך היא מגיעה לדרגת הבורא, לדרגה שהיא כמו בורא לכל דבר. וזו מטרת הבריאה: "להיטיב לנבראיו". ואי-אפשר לעשות זאת בצורה אחרת.