73. שלבי ההכנה לרכישת האמונה
שיחה (16.8.02) על מאמר: "עניין בתפילה ליישר רגליים ולכסות ראש"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ואתחנן, עמ' 10
ברוחניות, ההגדרות של מהו חטא, מהו עונש, מהו שכר, הן לא כמו בגשמיות. מה שבגשמיות מפרשים בקלות לפי מראה עיניים, ולפי ראייה פנימית, שמייחסים את כל הסיבות לכוח עליון - ברוחניות, הפירוש של כל מילה, של כל הגדרה, של כל מעשה והתרחשות, הוא קצת אחר:
בעניין חטא - בגשמיות חטא פירושו: לעשות מעשה באורח לא נכון. היו לאדם כוונות מוטעות, הכנה מוטעית, ולכן חטא. ברוחניות, "חטא" פירושו: מצב. לא שהאדם עצמו עשה מעשה רע, אלא נעשה דבר רע מעצמו. הוא התגלגל מלמעלה: לא האדם עשה. מי הוא בכלל שיעשה משהו. מלכתחילה מסתכלים בצורה אחרת על בעל המעשה ועל המעשה עצמו. קובעים שהמעשה הזה קרוי "חטא". ודאי שהאדם בעצמו לא אשם, ואף אחד לא עומד להעניש אותו.
עניין העונש - בגשמיות, בעולם הזה, עונש פירושו שפוקדים את האדם כל מיני ייסורים: הוא נכנס לבית הסוהר, נעשה חולה, מת, חס ושלום, וכו'. אם משהו קורה לו ולא יודעים מנין זה בא, אומרים: "מסכן, קיבל עונש", או אם החברה או מוסדותיה מענישים אותו, גם אז אומרים שהוא קיבל את עונשו. ברוחניות, גם "עונש" מתגלגל מלמעלה, לכן לא רלוונטי לומר שמישהו עשה מעשה רע או לא עשה, אלא הבורא עושה איתו כך, וזה לא קרוי עונש. מה שנראה בעינינו כעונש, ברוחניות קרוי "תיקון". מתקנים את האדם. בדרך כלל מתקנים בדרכים לא כל כך נעימות. אדם מרגיש שפוקדים אותו מאורעות לא נעימים, אבל זה בחזקת "תיקון".
עניין השכר - בגשמיות, שכר קרוי מה שהאדם מרוויח, ומרגיש בכלים שלו שעשה והרוויח. ברוחניות, בדרך כלל מה שנראה לנו כשכר, הוא לאמיתו של דבר עונש.
ובעניין אמונה - בעולם הזה אמונה פירושה, שהאדם, בעיניים עצומות, מבלי לדעת כלום, מהלך אפילו בחשכה, וככל שהחשכה והסכנה והאי ידיעה גדולות יותר, האדם נחשב למאמין יותר. ברוחניות, "אמונה" היא עניין הפוך. במאמר הזה רב"ש נותן דוגמה מאוד יפה : "נמצא לפי זה, כי עיקר מה שהאדם צריך להשתדל בעבודתו, הוא רק לזכות בבחינת אמונה", מה זה אמונה? "היינו, שירגיש שיש מציאות ה'". במילים אחרות, הכול נפתח והאדם מרגיש שהבורא גדול, כול יכול, ואז הוא נקרא "מאמין".
איך יכול להיות שזה נקרא מאמין, הרי אצלנו זה נקרא ידיעה ולא אמונה? שוב מסתבכים בהגדרות מנוגדות. וקבלה היא לא סתם חוכמה מנוגדת להיגיון הבהמי שלנו, שבו הכול פועל לפי הגדרות אחרות. למה? כי אנחנו לא יודעים מה זה לחיות בגילוי הבורא.
לפי מה שלומדים ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" וב"תלמוד עשר ספירות", הכול נעשה על ידי האור. אור מאיר לכלי, מוליד את הכלי, מתקן את הכלי, נותן לכלי כל מיני תכונות משלו. באותה מידה שהכלי הוכשר, לקלוט, לסגל לעצמו תכונות של האור, כך הוא עשוי להשתנות. בהתאם לאופן שהכלי משתנה, כך הוא דומה יותר לאור, ואז הוא מתמלא יותר באור, זוכה יותר לשלמות ונצחיות.
הכול תלוי בהתגלות האור. אין פה עניין של אמונה, כמו שנוטים לחשוב בעולם שלנו, שאור לא נמצא ואז בכוחו של הכלי לעשות משהו. בקבלה לומדים, שבלי אור אין כלי. למעשה, בלי אור, אין מציאות. לפי מידת האור שממלא את הכלי, שמוסר לכלי חלק מתכונותיו, לפי זה הכלי מסוגל למשהו.
לכן "אמונה" נקראת הרגשת הבורא. הרגשה ממשית, כמו בעולם הזה, בחמשת החושים. זה בעיקר מתפרש ממוחא ומליבא - ליתר בהירות, אפשר להגיד, שזו הרגשה. בכל החושים, אבל בעיקר בראייה ובשמיעה. ראייה היא החשובה ביותר, הנעלה ביותר, כמו שבגוף הביולוגי ראייה היא החוש החשוב ביותר. למעלה מ-90% מהידע על החיים מתקבלים דרך חוש הראייה.
אם כך, כל השלבים שעוברים בזמן ההכנה, הם כדי לרכוש את האמונה, כדי שיהיה רצון לגילוי הבורא. לאדם אין רצון כזה, הוא מתאווה לכל מיני דברים אחרים, אבל לגלות את הבורא הוא לא רוצה. למה? כי גילוי הבורא מביא לו תיקון. הוא מביא לטבע שלו דבר לא טוב - הופך אותו לעל מנת להשפיע. לכן, הרצון לקבל, הטבע שלנו, מתנגד לזה. לא שהבורא נסתר ממני, אלא הטבע שלי הוא הוא שמסתיר את הבורא.
ואז, כדי שהאדם בכל זאת ירצה בגילוי הבורא, נדרש זמן הכנה שנמשך כמה שנים. האדם רוכש כל מיני התרשמויות מחוסר גילוי הבורא, וזה נקרא "זמן ההכנה" - הסתר כפול או הסתר רגיל. ולא סתם הסתר כפול והסתר רגיל, אלא האדם מרגיש עד כמה הוא מצוי בהסתר וכמה הדבר הזה מכביד עליו.
מתוך זה מגיעים, בהדרגה, להיווצרות הרצון. נולד באדם רצון חזק שאינו חסר כלום מלבד שהבורא יתגלה, מה שקרוי "חולת אהבה אני" - חוץ מזה אני לא רוצה כלום ולא צריך כלום. אני בטוח שזה המפתח לפתור את כל בעיותי, הכול תלוי רק בזה - הבורא יתגלה, יהיה לי טוב, לא יתגלה - אני לא יכול לסבול יותר.
ואם אדם מגיע לרצון כזה גדול להתגלות הבורא, רצון אגואיסטי, לצורכי עצמו, אבל רק את זה הוא רוצה וזולתו כלום, פירוש הדבר שיש לו כלי לגילוי - ואז הבורא מתגלה. וגילוי הבורא, גילוי האור, כבר מתקן את הכלי. כל עוד האור לא מופיע בכלי, הכלי לא יכול להיתקן, לא יעזור כמה שאדם יצעק, הוא לא יכול לרצות תיקון, הוא לא יכול לרצות שייעשה בו שינוי, הוא מתאווה רק למילוי הרצונות שלו.
גילוי הבורא הוא הסיבה לכל התיקונים ולכל המילויים. גילוי הבורא הוא הסיבה לכל הבטחה שהולכים בדרך הנכונה. מפני שאז מתגלות התכונות שיש באור, ואז יכולים לקלוט את התכונות הנכונות. הכול הוא כתוצאה מהתגלות הכוח היחיד הזה, השולט, הגדול. ואז האדם נכנע, ובהחלט נכלל בו.
עוד הגדרה מיוחדת שהרב"ש נותן, היא בעניין גוי ויהודי. גם ברוחניות וגם בגשמיות קיימים המושגים "גוי" ו"יהודי" – "אומות העולם" ו"ישראל".
רב"ש אומר, שיש בנו התכללות גויים ויהודים, כי אנחנו תוצאה משבירת "אדם הראשון", אבל מפני שעדיין לא תיקנו את השבירה, אנחנו נמצאים בערבוביה בין התכונות האלה. וכתוצאה מהערבוביה הזאת עם ישראל נמצא בגלות באומות העולם. כלומר, בתוך "עם ישראל" נמצאים רצונות של ה"גויים" והם שולטים על "עם ישראל".
כשעם ישראל נמצא תחת הגויים זה נקרא "גלות". למטה מהגויים, לא למעלה מהם. זה מה שכל אחד מאיתנו מגלה לאט לאט, שהאגו שלו, הרצון לקבל כדי לקבל, הוא השולט, ומנהל את כל ניצוצות ההשפעה, אפילו הקטנים ביותר שיש בו.
ומפני שכתוצאה משבירת "אדם הראשון" אנחנו נמצאים בגלות וה"גוי" שבנו שולט על ה"יהודי" שבנו, ה"גוי" שבנו אומר ל"יהודי", שהוא צריך לקיים תורה ומצוות רק מפני שה' ציווה. במילים אחרות, לא צריך לגלות את גדלות הבורא, ולא צריך להשתוקק לגילוי הבורא, אלא פשוט לעבוד כמו שהבורא ציווה לעשות. תעשה, ותו לא.
ה"גוי" לא אומר לאדם אל תעסוק בכלום, הוא אומר לו לעסוק, אבל לעשות רק מה שמוטל עליו ותו לא. אל תתקרב להיות "בן" - "בנים אתם לה' אלוקיכם", אלא תישאר להיות כעבד. הבורא אמר - אז תעשה.
למה יש פחיתות בדרגה הזאת? הפחיתות היא בכך שאדם לא רוצה להרגיש את ריבונו, את הבורא. האדם לא רוצה לעבוד מטעם ההכרה, ההרגשה, הגילוי. וגם לא מטעם הדבקות, השתוות הצורה. ובכך הוא נשאר בטבע. "טבע" בגימטרייה - "אלוקים".
כל הטבע, ואף אנחנו בתוכו - הרי אנחנו לא יכולים לצאת מתוך עורנו, מתוך הגוף שלנו -ודאי שמקיים ציוויי ה' ללא שום פקפוק. כל החוקים שמתגלים בעולם - פיסיקה, כימיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה, לא חשוב מההם כולם חוקים פרטיים של החוק הכללי שקרוי "טבע" או "אלוקים".
אז מה בסך הכול אומר ה"גוי" שבנו ל"יהודי" שבנו? הוא אומר לו: "תקיים את חוקי הטבע!""ה' ציווה - אז תקיים!". כלומר, תישאר בתוך הטבע כמו כל הטבע.
למה הוא קרוי "גוי"? כי הוא לא אומר לאדם שהוא צריך להתייחד עם הבורא, להיות "יהודי", שהאדם צריך להיות מיוחד מכל הטבע, בכך שעולה ונעשה בהשתוות הצורה עם הבורא. אלא משאיר אותו כמו שהוא, בדרגה הבהמית שלו, ללא המצב "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם" - "אדם אתם" וכו'.
ויהודי, רב"ש אומר, הוא מי שעושה את המעשים שלו מטעם גדלות הבורא. מטעם גדלות הבורא הוא לא מגיע לכך שמבצע את ציווי הבורא, שהוא בגימטרייה "אלוקים" - "טבע", אלא מתחיל מטעם גדלות הבורא להיות משמש לבורא. במילים אחרות, הוא כבר מתחיל לגדל את האדם שבו, שדומה לבורא. במידה שהוא מרגיש את הגדלות, במידה הזאת גם בו נולד עניין של האדם - אדמה לבורא.
וזה שייך לגילוי האמונה, להתגלות האלוקות. כי בלי התגלות הבורא, או כלי בלי אור לא יכול להשתנות, לא יכול לתקן את עצמו, ולקבל את צורתו של האור. האדם יכול להיות יהודי רק אחרי שזכה לגילוי הבורא.
לכן, חוכמת הקבלה, שהיא לפי ההגדרה "גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה", היא פשוט שיטה איך לא להישאר בתוך הטבע, איך להגיע למטרת הבריאה - "ולדבקה בו". ולעשות את זה על דרך האמונה, כי האמונה היא התגלות האלוקות.
ריבוי השמות והמונחים מבלבל. אולי הכול כתוב בספר?
נכון שיש הרבה שמות, וקשה להתמצא במילים האלה, שהן לא בדיוק לפי המילון שלנו. אבל לא יעזור אם זה יהיה כתוב, כי את זה כל אחד צריך לכתוב לעצמו בלבו שלו. גם זה נכנס ליגיעה. כדאי לקחת מחברת ולהתחיל לכתוב, כל אחד לעצמו, מילון הגדרות: מה זה עונש, מה זה שכר, מהו חטא, וכו'.
מהי ההפכיות בהגדרת שכר ועונש בין גשמיות לרוחניות?
בדרך כלל מה שנראה לנו שכר, הוא בעצם עונש. למה? כי כל אחד מאיתנו שרוי ברצונות אגואיסטיים. לפי הרצון האגואיסטי שלו, אם הוא עכשיו היה מרוויח במשחק מזל כמו טוטו, מחר הוא כבר לא היה בא יותר ללמוד קבלה. בשביל מה לו? אם הוא היה מקבל מה שהוא רוצה, בשביל מה לו לבוא ללמוד. קרוב לוודאי שהוא לא היה בא. הוא בא מפני שהוא מתאווה למשהו, מפני שחסר לו משהו.
אם הוא היה מקבל איזו מתנה מהממת שממש מבלבלת את דעתו, הוא היה נעשה שבוי בתענוג שקיבל מהמתנה הזאת, ולא היה בא יותר לשיעורים. ואת המתנה האמיתית, המטרה האמיתית, הוא לא יכול היה להשיג, מפני שכיסו אותו עם מין תענוג בהמי.
אז זה נקרא שכר או עונש? זה נקרא עונש, למרות שלו זה נראה כשכר. ההגדרות שלנו הן בהחלט על פי מצבנו. ואי-אפשר לשנות את זה בכוח. כי מתוך הטבע אנחנו פועלים לפי הכללים האלה. אבל ראוי להכיר בכך, שהרוחניות היא לגמרי לא לפי ההיגיון שלנו.
בזמן ההכנה, הרצון לקבל גדל כל העת ואיתו גודל האשליות לגבי תענוגים גשמיים. כל פעם צריך להגיע מחדש לאבחנה שהן שקר. האם זה יכול להימשך כך עד אין-סוף?
קודם כל זה נכון. זו באמת קביעת מצב נכונה. כתוצאה מלימוד הקבלה, כתוצאה מהרצון להשיג משהו, להתקדם, האדם מגיע כל פעם לאבחנה רוחנית של מצבו, ורואה שביחס למצב שהשיג, כל מה שהשיג ומה שהבין הם דברים שגויים.
הוא מבין שמעכשיו והלאה הוא יכול להתייחס לדברים האלה כמו שהם, בצורתם האמיתית, ולא כמו קודם כשחי באשליה. אבל כל זה נכון רק לגבי המדרגה הנוכחית שלו. עכשיו נותנים לו תוספת רצון, ועוד כל מיני דברים המבלבלים את דעתו ועוד דברים גדולים יותר, והוא שוב נמצא במצב שהוא לא יכול לקבוע שהדברים הם אשליה ושקר.
אבל, מפני שלכל נשמה יש ערך משלה, המצב הזה הוא לא אינסופי: "לא לָנֶצַח יריב". אלא האדם מקבל עוד אלף או עוד אלפיים פעם מצבים כאלו, לבסוף מצבים אלה באים אל סופם, והבורא פותח את עיניו. לעולם, גם לאחר שנכנסים לרוחניות, כלפי המדרגה העליונה האדם תמיד לא מבין כלום, ולא יודע כלום, ונקלע מחדש לכישלונות, והוא שוב משול לטיפש.
ולא יכול להיות אחרת. כל מדרגה עליונה היא גדולה יותר, היא גבוהה יותר, מההיבטים של רצון, השגה, תכונות, למעשה בהכול. עד כדי כך שכל מה שהאדם משיג היום, לא יכול להיות אפילו בסיס להכרת דרגה עליונה יותר.
כמו שלומדים, שאחרי גלגלתא בא ע"ב. מה יש בע"ב מגלגלתא? קצת הארה של ד' דהתלבשות. ע"ב שרוצה אחר כך להגיע לגלגלתא, יש לו רק איזה מין הארה קטנה שישנה גלגלתא, אבל אין לו כלום ברצון של גלגלתא ד' דעביות. הוא לא מבין מה זה בכלל. הוא לא מבין מה זה להיות כתר. הוא יודע מה זה להיות חוכמה. כתר וחוכמה הם שתי מדרגות סמוכות ברוחניות, בדרגות כל כך גדולות.
וכך כל דרגה ודרגה ברוחניות. יש התחלפות בין המדרגות עד כדי כך, ש"אין" הופך להיות ל"אני", ו"אני" ל"אין", שממצב של "אני" לא נשאר כלום, כדי להיות "אין" - "אין" קרוי אין-סוף - כדי לעבור לדרגה עליונה יותר.
לכן, כל מצב חדש הוא מצב שכלפיו אין לי שום כלים. וכך זה צריך להיות. אחרת זה לא קרוי עלייה, אחרת זה לא נחשב לרכישת מצב חדש, כי מצב חדש הוא טבע לגמרי חדש.
אנחנו עדיין לא מבינים די הצורך וחושבים שמדרגות ברוחניות מבטאות שכל פעם אני קצת יותר חכם, קצת יותר עשיר בתכונות, קצת יותר טוב. אך זה לא קצת. כל פעם הדרגה החדשה היא עד כדי כך הפוכה מהדרגה הרוחנית הקודמת, שאי-אפשר להבין את זה, שממש אי-אפשר להשיג את זה. ההבדל יותר גדול מההבדל שבין אדם מבוגר לתינוק שזה עתה נולד. וכאלו יש הרבה מדרגות.
אנחנו בסך הכול לא באים לשלוט על המדרגות האלה. כי ברגע שאדם שולט על המדרגה שלו, באמת רוכש אותה, והוא הוא המדרגה, אזי הוא כבר מימש בה את כל הכוחות שלו, ואין לו יותר מה לעשות בה. הוא מיד עובר למדרגה עליונה יותר.
לעולם לא רוכשים את המצבים האלה, אלא הם קיימים רק כדי להעלות אותי בדבקות לבורא, הם לא קיימים לצורך שליטה על עצמי. האדם מגיע לשלוט על הטבע, בגלל שהוא רוכש טבע של הבורא, ולא שהוא מתחיל להיות בעל הבית על טבעו שלו.
אבל המצבים האלו הם מצבים מוגדרים, שסופם להיגמר. כל אחד לפי מבנה נשמתו צריך, כמו שבעל הסולם כותב במכתבים, למלא את סאתו. לכל אחד יש שק כזה שהוא צריך לגמור לברור אותו, ואז הוא נכנס לרוחניות. וגם ברוחניות ישנו מספר מוגדר של מצבים שחייבים לעבור, ואז מגיעים לגמר התיקון.
אנחנו לא מבינים מה זה חיים בממד אחר. פשוט קטונו.
מה ההבדל בין ידיעה לאמונה ברוחניות?
אמונה היא התגלות האלוקות, שמקנה לאדם כוחות להידמות לבורא. מתוך שאדם מדמה את עצמו לבורא, מתקן את עצמו, ומידמה לבורא, "ממעשיך הכרנוך", מתוך התיקונים שלו, שהוא תיקן את עצמו על ידי ההתגלות של הבורא, הוא עכשיו רואה ויודע מי הוא הבורא, ומתגלים בו שמות הקדושים.
מי נקרא ע"ב, ס"ג, משה, יעקב? נברא שיש בתוכו מסכים מיוחדים, ואז הוא עושה מעשה על מנת להשפיע לבורא. מתוך זה שהוא עושה מעשה על מנת להשפיע לבורא, הוא עושה את פעולת ההשפעה, לפי זה הוא אומר: "לפי הפעולה הזאת אני נעשה דומה לבורא".
מתוך הפעולה הזאת הוא יכול להגיד: "אני עכשיו מכיר את הבורא, הבורא משפיע כמוני, אולי עוד פי מיליון ממני, אבל במידה הזאת אני מכיר אותו. יותר מזה לא". זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". והאור שמתגלה, אור חסדים בהארת חוכמה, או אור חוכמה פנימי שמתגלה רק בלבוש דחסדים, קרוי "ידיעה", אור הדבקות.
"אמונה" היא כוח התיקון.
"ידיעה" היא תוצאת של כוח התיקון. הכלי המתוקן כבר מבצע פעולה בדומה למה שעושה הבורא, מתוך כך יש לו ידיעה. "ידיעה" נגזרת מהמילה "וידע אדם את חווה". ידיעה היא דבקות, ידיעה היא חיבור.
לפני כן צריכים לעשות תיקון. עשיית תיקון נובעת מהאמונה, מהתגלות האלוקות. כשאדם מגלה עד כמה הבורא גדול, שולט, הכול, הוא קולט מכל אלה את הכוחות, ואז הוא רוצה להידמות לבורא, להכניע את עצמו, ולקבל ממנו מסכים. כלומר: קודם אמונה ואחר כך ידיעה.
למה התיקון הראשון הוא על הרצונות הגשמיים?
רב"ש אומר: "וניתן לנו ללמוד את סדר העבודה בעל מנת להשפיע בדברים גשמיים, ששם נמצאים רק תענוגים קטנים, הנקראים בלשון 'הזוהר' הקדוש 'נהיר דקיק', שפירושו, אור דק מאוד", שיכול לחדור לעולם שלנו למרות צמצום א'.
כולנו נמצאים למטה מהחלטת המלכות באין-סוף, לפיה אסור לקבל שום אור. מלכות דאין-סוף גירשה את כל האור ואמרה: "אני לא מקבלת אף פעם". ואחר כך מזה שעברה על האיסור הזה ונשברה, נעשו הקליפות. ולקליפות נכנסו ניצוצות קטנים מאוד מהאור. לכן הקליפות הן יעד למשיכה.
אנחנו נמצאים לא ברוחניות אלא בגשמיות. וצריך לתאר את המצב כך: למעלה יש מצב שנקרא "אין-סוף". למטה, תחתיו, נמצא "עולם אדם קדמון". עולם אדם קדמון הוא כביכול מערכת שמתרגמת את אין-סוף לחמישה כלים: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, וחמישה אורות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.
תחת עולם אדם קדמון נמצאת מערכת עולם האצילות, שהיא המערכת ששולטת, שמפקחת, שמנהיגה את כל מה שיש למטה ממנה. זה מה שהוחלט באין-סוף. ומה שאחר כך מתוכנן בעולם אדם קדמון, הוא שבמצב הסופי חייב להיות כלי, נברא, בחמישה כלים מלא נרנח"י, שבכך הוא ידמה לבורא, ואת זה מבצע עולם האצילות.
תחת עולם האצילות נמצאים בצד ימין עולמות בי"ע דקדושה: בריאה, יצירה, עשייה דקדושה, וכנגדם בצד שמאל עולמות בי"ע דטומאה: בריאה, יצירה, עשייה דטומאה (בינתיים אפשר לדמיין ימין ושמאל לא במונחים רוחניים). בין עולמות דקדושה לעולמות דטומאה נמצאת הנשמה של כל אחד ואחד מאיתנו. ומתוך עולמות בי"ע האדם עולה לעולם האצילות, במידה שהוא מתקן את עצמו.
למטה מעולמות בי"ע, נמצא מעבר, כביכול קיר, מחיצה, בין עולמות בי"ע לעולם הזה, "מחסום". ולמטה ממנו נמצא העולם הזה. ואנחנו נמצאים בעולם הזה תחת עולמות בי"ע דטומאה. הם מזינים אותנו. הם נותנים לנו קצת הארה בכלים האגואיסטיים שלנו.
לעולמות בי"ע דטומאה כלים אגואיסטיים גדולים, וההארה שיש בהם היא אור. לא ממש אור, אבל בכל זאת קצת אורות. ואצלנו עוד פחות מהם. הכלי שלנו הוא כלי אגואיסטי קטן מאוד, והאורות שיש בו הם ממש נר דקיק. זה מה שמותר לו לאדם כדי לחיות וליהנות, ומלבדו גם לדומם, לצומח ולחי. זה נקרא חיים המדומים. למה? כי "חיים" קרויים האור שבונה ומחיה את הכלי, וכאן, בעולם הזה, אין אורות, אלא הארה מאוד מאוד קטנה. לכן הם קרויים "חיים המדומים", כי הם לגמרי לא דומים להשפעה האמיתית על פעולת האור.
ורב"ש אומר, שבינתיים, בעולם שלנו, כשמצויים למטה מבי"ע דטומאה, ניתן לנו ללמוד מה הם מעשים של לקבל על מנת לקבל ושל להשפיע על מנת לקבל. כל דבר שהאדם עושה הוא מבקש ליהנות ממנו, וזה נקרא על מנת לקבל, אבל כדי ליהנות הוא לפעמים צריך גם לתת משהו, ובתמורה לכך ליהנות. בדרך כלל האדם מבקש רק לקבל וליהנות מיד.
להשפיע, לתת כדי לזכות ברווח, פחות מובן לנו. ילדים לא יודעים את זה, ולומדים זאת מהחברה. לאט לאט, ככל שהולכים ומתבגרים, מבינים שבנתינה לשם רווח אפשר לרמות יותר את האחרים. כשאדם צופה בטלוויזיה איך כולם אומרים שהם טובים ורוצים את טובת החברה, הוא יודע שזה שקר. אולם על עצמו הוא לא רואה את זה. כל העולם בנוי כך, שמה שקרוי "על מנת להשפיע" זה הכול כדי לקבל, לכן זה נקרא שקר.
אבל לומדים מכך, לפחות, שמנתינה אפשר להרוויח. יש מין תחכום, שהוא תוצאה מהתכללות של קדושה בתוך קליפה, בתוך הרצון לקבל. אם לא היתה שבירה, וכלים דהשפעה נכנסים לתוך כלים דקבלה, אזי כלים דקבלה היו רק כדי לקבל. והאדם לא היה מבין שאפשר להרוויח על ידי מעשה נתינה.
ניתן להבחין שמספר רב של אנשים מתפרנס מהתחכום הזה. נגיד, לדוגמה, שהולכים לעבודה, רוצים להיטיב עם בעל הבית כמתוך אהבה, ותמורת העבודה מקבלים ממנו כסף. מאיפה התחכום הזה, שאם אני אתן לו כוח, אחר כך אני אוכל ליהנות ממנו? מתוך השבירה. בעלי חיים, דומם וצומח כלל לא מבינים דברים כגון אלה.
לכל הטבע חוץ מלאדם אין ניצוצי השפעה, כי הוא לא צריך לתקן את עצמו. והאדם מפני שזה כבר מושרש בטבע שלו, אפילו בעולם הזה, הוא יכול ללמוד וקצת להרגיש מה יכולה להיות ההשפעה שממנה אפשר להרוויח כל כך הרבה. ללא הניצוצות האלה שבנו היינו בהמות לכל דבר. וכך האדם נעשה יותר מטבע של חי.
מה ההבדל? ככל שאדם יכול להשתמש יותר במעשה של השפעה, לא חשוב שהמעשה הוא בעל מנת לקבל, אלא ככל שיכול יותר, הוא נעשה גדול יותר. יש לו אפשרויות להרוויח יותר. מי אדם עשיר? זה שנותן עבודה למיליון איש ומקבל מהם תוצרת. מי מוגבל? זה שיכול קצת לתת וקצת לקבל, למשל, פועל בניין. הוא עובד את השעות שלו, ולאחר מכן הוא לא רוצה לחשוב יותר על שום דבר: "תן לי לנוח, הנח לי, יש לי תענוגים קטנים משלי". ובהתאם לכך הוא מרוויח תמורת יום העבודה שלו. ומי שלוקח הרבה אנשים, ויכול ליהנות מהם הרבה, הוא אדם גדול.
לכן שימוש נכון בניצוצות השפעה בעולם הזה מפתח את האדם. ובחברה שעוסקת בעבודה רוחנית לומדים זאת בדרך אחרת: בחברה כזאת לומדים שמזה שיש לאדם ניצוצות השפעה, שעל ידיהם הוא יכול להתחבר עם אנשים אחרים, ודרך החיבורים האלה הוא יכול להיווכח שהוא מרוויח, זוכה ברוחניות, או לפחות יכול לזכות ברוחניות. בדרך זו הוא כבר מתחיל לעשות שימוש בניצוצות השפעה, לא כמו אדם רגיל שמרוויח יותר מבהמה, שזה מעלה אותו מדרגת בהמה לדרגת אדם בעולם הזה, אלא על ידי שימוש תכליתי בניצוצות של השפעה, שדבקו בו כתוצאה משבירת הכלים. הוא יכול על ידי שימוש נכון בהם, להגיע למצב של אדמה לעליון, לבורא.
הוא עכשיו מתחיל להבין שדרך ניצוצות השפעה אפשר להשיג רוחניות. מה ההבדל בין רוחניות לגשמיות? ההבדל הוא פשוט. בגשמיות אדם נמצא במצב שיש בו ניצוצות השפעה וקבלה, וניצוצות קבלה שולטים בו, ואפילו בניצוצות ההשפעה הוא משתמש לטובת הקבלה. וברוחניות, כשהבורא מתגלה בה, זה נותן לאדם כוח לשלוט על ידי ניצוצות השפעה על הקבלה. כלומר, שהמשקל כביכול מתהפך. האדם יכול לקחת דווקא רצון לקבל לטובת המשפיע. ובגשמיות המשפיע הוא לטובת הרצון לקבל. וכף המאזניים שלו תלויה רק בהתגלות האלוקות.
אם האדם רואה את הבורא לא בהסתרה כפולה או רגילה, אלא בגילוי הכי מינימלי, הוא יכול לשלוט על ידי ניצוצות השפעה בקבלה. וזה מטיל אותו לחשבונות הפוכים, אחרים לגמרי. הוא ממש עובר ממצב אחד למצב שני. העולם משתנה. הראייה שלו משתנה. הכול משתנה.
מאחר שהאדם הוא רצון, וכל היתר, סביב הרצון, אלה רק מערכות עזר לרצון, אז אם הרצון הוא בכלי קבלה, זה טבע אחד, ואם בכלי השפעה, זה טבע שני. ואז כל המערכות עובדות בצורה אחרת. זה ממש מפליא עד כמה כל המערכות האלה הן רק דבר השייך לרצון, דבר שולי ביחס לרצון. השכל, המודעות, הניסיון - שום דבר לא שווה - הרצון אך מתחלף ומיד כל הדברים האלה מתחילים לשמש את הרצון החדש.
האדם הוא רצון. כמו כל הטבע. עד הדרגה שבה האדם נכנס לרצון להשפיע הוא מצוי בדרגת בהמה, כמו כל הטבע. מרגע שהוא עובר מחשבון בכלים דקבלה לחשבון בכלים דהשפעה, הוא קרוי אדם. ואכן, הוא שונה לגמרי ממה שהיה קודם, ממש ההפך הגמור, ואף אחד לא יכול להבין מה עבר עליו. אף אחד לא יכול להבין או לחוש זאת. זה מתרחש רק בו, בתוכו.
איך הבחנות ובירורים בכלים בהמיים גשמיים מגיעים לכלי רוחני, לנשמה?
בעולם הזה האדם נמצא למטה מקו שמאל, למטה מהקליפות, ומשתדל לעשות כל מיני מעשים. מה הוא עושה בדיוק ואילו מעשים, הוא לא יודע, ובדרך כלל הוא שוכח את המטרה, ואת הכוונה. וגם אם הוא לא שוכח, מה כבר יכולות להיות המטרה והכוונה שלו.
איך כל מאמציו, אם נאמר שהם אכן מאמצים ומעשים שפועלים, ושההתקדמות תלויה ביגיעה, בבחירה לפחות בחברה ובדברים שונים - לא בכל דבר, אבל במשהו, שבכל זאת מוגדר כמרחב מסוים שבו האדם יכול לפעול - אם האדם בכל זאת פועל בשטח הזה, בוחר חברה, ספרים, חושב בזמן הלימוד על המטרה, שרוצה להגיע אליה, אז הוא עושה מאמץ בשטח שמועיל להתקדמותו - איך אחר כך התוצאה ממאמציו עוברת, מתגלגלת, עולה למערכת העליונה, ושם מתחילים לקבל אותה, ולערוך חשבון: כמה הוא עשה, כמה הוא התייגע, ואיך זה יורד אליו חזרה וקובע את המצב הבא שלו, את עתידו?
אין כמה מערכות. המבנה הוא מבנה אחיד. האדם גם עתה מצוי באין-סוף, אין חשיבות לכך שהוא מצוי עתה למטה מכל העולמות. בכל זאת כשהוא פועל, כל יתר המדרגות, כל יתר העולמות, כל המצבים שלו, הם בינו לבין אין-סוף, כמו גלדי בצלים, אחד בתוך השני. לכן לא חשוב שפועלים בריחוק מקום מאין-סוף: ככל שפועלים מתוך הלב, בכל זאת מגיעים לאין-סוף.
הפעולות האלה מגיעות לאותה מערכת כאילו כבר אנו מצויים בעולם הרוחני. לאותה מערכת, כי אין אחרת. פועלים עליה במידה, בעוצמה, כמו תינוק קטן כלפי החברה שבה הוא מצוי, לעומת אדם מבוגר שפועל כלפי חברה. יש הבדל בין מה שתינוק יכול להשפיע לבין מה שאדם מבוגר יכול להשפיע. אבל בכל זאת תינוק, אף שהוא כמעט לא נחשב ביחס לחברה, הוא מחייב את החברה שתתייחס אליו, שבמידה כלשהי תשתנה כלפיו.
אין שום הבדל אם מצויים למטה מהמחסום או בדרגות רוחניות, למעלה מהמחסום. פעולה בלב, אפילו פעולה בהמית, כמו שבעל הסולם מספר על קיבוצניקים בנגב, שרוצים גשם, ושאין להם בראש לא בורא ולא מערכת אלוקית, ובכל זאת פעולה בתוך הלב פועלת כלפי אותה מערכת, ומזמינה מאותו מקור גם את היחס כלפי המבקש.
וכך גם כלפי אדם שמגיע ללמוד קבלה, שמצוי ברצון לקבל, ויש לו מחשבות אגואיסטיות לגמרי: הוא לא רוצה כלום חוץ מליהנות. מאחר שרע לו בחיים, הוא חושב שעל ידי השתייכות לקבוצת קבלה יהיה לו קצת יותר טוב, והוא מצפצף על כולם ועל החברה, ושרוי כל הזמן בפחד איך בכלל להינצל מהמקום הזה, מהעולם הזה. בכל זאת גם המחשבות האלה עולות ומגיעות לאין-סוף, אחרי הקליפות, אחרי כל העטיפות האלו, אחרי "גלדי הבצלים" האלה, שמנתקות אותו מאין-סוף, חוזרות אליו באותן דרכים. רק בריחוק גדול.
כי באופן שבו אנו צועקים, כמו תינוק שצועק ולא יודע למה, ורק אמא יודעת על מה הוא צועק. התפילות שלנו, אם מתארים אותן בצורה ציורית, עוברות את המחסום ונכנסות לרוחניות - אפילו אם אדם צועק: "תן לי להרוויח בפיס" - ודרך הרוחניות עולות לעולם האצילות, ומעולם האצילות לאין-סוף, ומשם הן חוזרות אלינו, אבל בצורה כזאת שאולי נותנים לנו את ההפך, בהתאם להגדרות האמיתיות של שכר ועונש.
התפילה מתקבלת למעלה לא על פי צעקתו של האדם. כמו ילד קטן שצועק ורוצה משהו, אבל נותנים לו מה שטוב לו ולא על פי צעקתו. נוהגים בנו כמו אמא שיודעת מה טוב לילד ורק את הטוב היא מעניקה לו, והוא יכול לצרוח כאוות נפשו. היא נותנת לו מה שהוא צריך בהתאם למידת הצעקה, ולא מה שהוא רוצה.
לכן יש לקחת בחשבון שאנחנו מצויים באותה מערכת ובאותו קשר, "אני ה' אשר נמצא בם בתוך טומאתם", "אני הויה לא שיניתי". הכול אותו דבר, ההבדל הוא רק בהרגשת האדם, בתיקון האדם כלפי הבורא, לא שמצד הבורא יש הרבה מערכות.
רעיון זה מקנה חשיבות לכל מצב שאדם מצוי בו, וגם מקנה חשיבות למאמצים להתקרב. ככל שאדם מתאמץ יותר להתקרב, הוא משפיע בצורה הרבה יותר טובה למעלה. כמו ההבדל בין תינוק שמשפיע על החברה לבוגר שמשפיע עליה.
האם אפשר לתאר מקרים שבהם עבר, הווה ועתיד מתאחדים: שאדם חושב ומיד זה קורה?
לא, אין דבר כזה שאדם חושב, ומיד באותו רגע קורה מה שהוא חושב. האדם מתייחד עם הבורא, והבורא הוא הסיבה למה שהוא חושב. הוא הסיבה למ"ן שעולה ממני, והוא הסיבה למ"ד שיורד אלי, והוא הסיבה למה שאני מרגיש בסוף המעשה.
במידה שהאדם מתייחד איתו, הוא זוכה לשורש, ואז אין כבר שום סיבה ומסובב, אלא הוא מרגיש הכול יחד באותה נקודה. זה נקרא "טיפת הייחוד", שאז הזמן נעלם. איזה זמן יכול להיות, אם זמן הוא סיבה ומסובב? אם זכית להגיע לסיבה, אז אין עבר, הווה, ועתיד.
אם אין זמן, איך אדם מרגיש שהוא משתנה?
במידה שדבקים בבורא, במידה הזאת אין מושג של זמן. במידה שהולכים להוסיף עוד למידת הדבקות, יש עדיין סיבה ומסובב, וזמן. במידה הזאת האדם עדיין לא הגיע לשלמות. וזה מתקשר לעניין המדרגות, לכן הן קרויות "מדרגות" - מידות בהן אנו מצויים במקור, מידות בהן אנו חוזרים לשורש.
מה נותן כוח לכלי להחזיק מעמד גם כשהאור מסתלק ממנו?
אפילו אדם שלא עוסק ברוחניות נקלע לכל מיני מצבים גרועים ביותר כמו: סמים, שיגעון וכו'. ואדם ששרוי ברוחניות עובר אולי עוד יותר מצבים, כי הוא מרגיש, ונמצא בהכרה, ורואה איך לפתע מטילים אותו מקצה לקצה, למצבים קיצוניים, הקרויים "כף הקלע".
בשאלה הזאת - "מה בכל זאת שומר על האדם שלא יברח, שלא ישתגע, שלא יאבד את זה בכלל?" - רואים עד כמה אנחנו חושבים שבעזרת כוחנו אנחנו שולטים במצבנו. עדיין מקננת בנו מין אשליה של "האני" החזק. "האני השולט" מקנן בנו ואם אנו מאבדים שליטה זה פשוט בלית ברירה.
לומדים את זה מהחיים. למשל, אדם חש ברע: הוא מתקשה לנשום, ואז נאמר לו שהוא צריך לעבור ניתוח. תחילה הוא מתמהמה, אבל כשהוא כבר לא יכול יותר לנשום, הוא עולה על שולחן הניתוחים, ומבקש שירדימו אותו מיד ויתחילו לנתח אותו, כדי שייפטר מהר ככל האפשר מהבעיה. הוא אינו פוחד יותר מהרדמה ומכך שיעשו בו מה שרוצים. כי הוא מבין שזה עשוי להציל את חייו.
לנו עדיין אין הרגשה כזאת. אנחנו חושבים שאנחנו בעלי בית על החיים שלנו, שאם לא נאחוז בהם הם יחמקו מאתנו. זה ביטוי של חוסר אמונה, של חוסר הרגשת הבורא. של חוסר הרגשת המציל, המרפא. לכן, כל עוד לא מרגישים אותו, ודאי שכל הזמן דואגים לא לאבד את ההכרה, לא לאבד את השליטה. והמצבים האלו שפוקדים אותנו בחוסר דעת, בחוסר התמצאות, עוברים עלינו מאוד קשה. אבל לאט לאט, לאחר עוד כמה מכות, מתחילים להתייחס לזה בהבנה, ואחר כך אף באהבה.
כי דווקא במקרים כאלה האדם מרגיש שהוא נמצא בשליטת הבורא. שהבורא פועל עליו, וכשהוא מתחיל להתייחס לזה באהבה, הוא מתחיל להרגיש איך הבורא פועל עליו. אחר כך, כשהאדם מתחיל לאהוב את זה ולהרגיש את הבורא, הוא מתחיל ללמוד מזה מה הבורא פועל עליו. לא סתם זה נקרא עבודת ה' ולא עבודת האדם. קבלה היא עבודת ה'.
אז האדם מתחיל ללמוד מהבורא את מעשיו, ואחר כך פועל במקומו. הוא באמת הופך לשולט על עצמו, ולא כמו שהוא חושב עכשיו שכביכול הוא שולט על מעשיו. עכשיו זו בגדר אשליה מוחלטת, ואחר כך זו תהיה שליטה מוחלטת. אבל רק לאחר שהאדם מכיר את כל מעשי הבורא שפועל עליו, הוא נוטל את טבעו של הבורא, את שכלו, את יכולותיו, את הכול, ושולט במקומו.
איך אפשר להסביר לאנשים דתיים וחילוניים מה זה קבלה?
אי-אפשר להסביר. לאט לאט, משך השנים, בכל זאת זה יבוא, אבל אם אין עדיין לאדם ניצוצות השפעה מלמעלה, שמתחילים לדבר בו, הוא בכלל לא יכול להבין שיש מישהו שמשתוקק לרוחניות. לכן הן דתיים, הן חילוניים, שלא משתוקקים לקבלה, שלא מתלבטים בשאלה "מה הטעם בחיינו?", אין להם את חוכמת הקבלה, יש להם תשובה ברורה מה הטעם בחיים - צריך לקיים מצוות.
מי שחושב כך הוא לא חושב על הניצוץ שבו - והרב"ש כותב על זה. לכן אין טעם לדבר איתו. ואכן, אי-אפשר לעשות כלום, כי זה נעוץ בטבע. אין להסביר להם מה זה קבלה, מפני שהם אינם נזקקים. קבלה היא רק לאלה שכבר הוכשרו להחליף את טבעם. בלי קשר אם הוא דתי או חילוני. אם עדיין אין לאדם שום הכנה לכך, הוא לא מסוגל להבין.
מסופר, שיוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך השלם", שחיבר ספר חוקים והלכות, בעיקר כדי שמי שרוצה ללמוד קבלה, יהיה לו זמן ללמוד, ולא יצטרך לאסוף את החוקים מכל הגמרא, היה נרדם בשיעורים של האר"י. הוא לא היה יכול לקלוט את תכניהם. הוא הבין שזה מאוד חשוב, אבל לא יכול היה ללמוד ברוב עניין. כלומר, העניין עוד לא בער בו. כבר הבין, אבל עדיין קרבו לא בער. זה היה לפחות משהו, אבל כל יתר הצפתים באו לבחון עד כמה האר"י יודע גמרא" - אם אתה לא יודע טוב גמרא אסור לך ללמוד קבלה". עשו תרגילים כאלה עם האר"י.
אף בין החילוניים יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לקלוט את חוכמת הקבלה, ונרדמים כמו יוסף קארו. אף שהם באים לשיעורים, הדבר לא מושך אותם. ואף פנימיותם אינה מגיבה. ואין מה לעשות. מומלץ לא לדבר על זה עם אף אחד, זולת עם מי שבאמת לבו דואג בתוכו, ככתוב.
למה רוב המאמרים של רב"ש כל כך ארוכים?
הרב כתב אותם במשך השבוע לישיבת הקבוצה שהיתה פעם בשבוע. היו לו שעות שכתב, בדרך כלל באמצע היום, בצהריים, ולפעמים כתב גם מחוץ לשעות האלה. היה חוזר מהים, פורש קצת לישון, ואחר כך קם ומדפיס במכונת כתיבה.
המאמר ארוך מפני שנכתב במשך שבוע, ואז ודאי שלפעמים מתחלפות המחשבות, ואפילו שהוא מבקש להחזיק מחשבה קודמת, בכל זאת נקלע למצב חדש, שומע שאלות מתלמידים, וכך הכול הולך ומתמשך. לכן, מאמר אחד ניתן להיחלק לכמה מאמרים.
ודרך אגב, אם היו שואלים אותו איזו עבודה הוא ממליץ לעשות בבית, בזמן הפנוי, הוא היה ממליץ לקחת מאמרים ולעשות תמציות מהם, לחלק אותם לחלקים, ולהוסיף להם שאלות ותשובות. כלומר, לעבוד על הטקסט - לחקור אותו, ולהבין אותו. המאמר הזה הוא מאמר משובח מאוד כולל הרבה סוגיות, אבל בעיקר הוא דן בעניין האמונה.