75. יחס לחבר
שיחה (19.8.02) על מאמר: "מה נותן לנו הכלל של 'ואהבת לרעך'"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד ירושלמי, עמ' 9
איך האדם צריך להתנהג כלפי החברים? אנחנו נמצאים במצב מיוחד שנקרא הסתרה. הבורא מסתיר את עצמו מאיתנו, או אפשר גם לומר, שהכלים שלנו מסתירים את הבורא מאיתנו. כלומר, לפי החוקים שנקבעו בטבע, אנחנו צריכים להיות בהסתרה.
ואפילו מקובל, שרוצה להראות לנו רוחניות, הוא לא רשאי לפתוח לנו את השמיים, אפילו אם היה יכול, כי למה שהוא יעשה מה שהבורא לא עושה. לפי חוק השתוות הצורה גם הוא לא ירצה לעשות לנו דברים, שאם הם היו לטובתנו, אז הבורא היה עושה בעצמו.
אין האדם צריך להתפלל שמשהו ייפתח לו, שמשהו ייוודע לו, אלא הוא צריך להתפלל שיקויַם בו חוק השתוות הצורה. שתהיה לו השתוות הצורה לרוחניות, ואז בהתאם לזה הכול ייפתח וישתנה ויתבהר.
איך אפשר להגיע למצב הזה, הרי ללב אי-אפשר לתת פקודות, הוא לא ישתנה ממילים. הלב קודם לשכל, למילים. הלב הוא רצון. רצון הוא הבסיס לכל היתר, שהם סביב הרצון, שנקרא "אדם". הרצון נמצא לפני, אז איך אני יכול להשפיע על מה שלפני, על היוצרות שלי? אני יכול להשפיע על מה שיוצר את היוצרות, על האור, שהוא ישנה בי את הרצון.
איך אפשר להשפיע על האור, הרי הרצון מגלה את האור? אפשר להשפיע על האור של המדרגה הנוכחית, על ידי אור שבא ממדרגה עליונה יותר. במדרגה הנוכחית הרצון מגלה את האור, שלא יכול לשנות בו הרבה, אבל אם בא אור ממדרגה עליונה יותר, הוא יכול לשנות את הרצון, עד כדי כך שמעלה את הרצון למדרגה שלו.
איך מזמינים אור ממדרגה עליונה יותר? צריך לרצות. איך אפשר לרצות? את הרצון למשהו שהוא יותר ממני, האור לא מביא לאדם, והאדם לא יכול להשפיע לעצמו. אז מה הפתרון לדבר הסתום הזה, שהוא ללא מוצא? הפתרון הוא פשוט.
סביב האדם יש חברים, שגם להם רצונות קטנים. אבל אם האדם אוסף בתוכו את הרצונות שלהם, הוא מגדיל את האור שבא אליו, פי כמה שמתחבר איתם כדי לקנות מהם רצון. אם האדם קונה רצון מהחברים, האור המקיף משפיע עליו יותר ממה שהוא יכול למשוך על עצמו באופן פרטי. ואז בהתאם לזה הוא גדל.
בלי לרכוש חיסרון מאחרים, האדם אף פעם לא יכול להצטייד בכוח נוסף, שיעלה אותו למדרגה עליונה יותר. איך אפשר לרכוש חיסרון מאחרים? לעשות פעולה בדומה לאדם שרוצה לעלות למדרגה עליונה יותר, ולא מסוגל לעלות או למשוך מהעליון, כי אין לו קשר עם העליון. ואז מהמדרגה שהוא עומד עליה, ועומדים איתו עוד חברים, אם הוא יורד ועושה את עצמו פחות ממנה, אז החברים שנשארים בה, הם למעלה ממנו, ואז הוא מושך על עצמו כוח נוסף מהם.
אם האדם מתאר לעצמו, שהוא פחות מהחברים סביבו, שהם גדולים, ויש לו מה לקבל מהם, ומוכן לעבוד בשבילם, ולתרום להם כדי לקבל מהם, אז הוא יוצר לעצמו תנאים, שלפיהם בא אליו כוח נוסף. לפיהם הוא יכול לקבל מהם תוספת רצון, תוספת כוח, ועם הכוח הזה הוא כבר יכול לעבוד.
על העניין הזה אומר רב"ש, שמי ששם לפניו כמה אפסים, ככל שהוא גורע מערך עצמו, כל אפס שמוסיף הוא מדרגה, כי מדרגה כוללת עשרה חלקים. כל מדרגה היא תוספת אפס. קודם 0 אחד, אחר כך שני אפסים 0.01, שלושה אפסים 0.001, ארבעה 0.0001, וכך הלאה. כל מדרגה הבאה היא פחותה בעשירית מקודמתה, פחותה ממנה בעשר ספירות פרטיות. ולכן הוא יכול לקבל מהדרגה הקודמת.
הדבר דומה לעוגה שמחלקים ממנה פרוסות בין כולם, או לתקציב מדינה שמחלקים בין כל משרדי הממשלה, וכל אחד בוכה שאין לו מספיק. אז במקום שכל אחד ינסה למשוך לעצמו, אפשר להגדיל את נתח העוגה. לעשות עיגול של עוגה יותר גדולה, ואז כל נתח יהיה גדול יותר. כך בעבודה בחברה: ככל שהאדם מוריד את עצמו, הוא בהפרש גדול יותר מכולם. ואז הוא יכול לקבל את הכלים שלהם יותר מהם. לכן צריך לעבוד כמו שבעל הסולם אומר, להשפיל את עצמו בעיני החברים. גם בפועל. לעשות כל מיני דברים כדי להרגיש את עצמו פחות מהם.
איך דרגות הסולם קשורות להתבטלות כלפי החברים?
עניין הדרגות תלוי באופן שבו האדם קובע איפה הוא נמצא, כלפי מישהו אחר. אם אני משקיע בחבר את כל הכוח והרצון שלי, ורוצה למלא את כל מה שהוא זקוק לו, וחי כדי לעזור לו, אני מתחיל לקנות ממנו את הכלים שלו. החבר מתחיל להיות חשוב לי, ולפי החשיבות שלו בעיני, הוא נעשה גדול, הוא נעשה הקובע. ואז יוצא שאני תלוי בו. הערך של הרצון שלו מתחיל להיות גדול בעיני. זה נקרא שאני יורד והחבר עולה.
אם מרגישים שהחברה מתפרקת, האם זה בהכרח נכון?
לא כל מה שנראה לעיניים הוא בהכרח מה שקורה באמת. אולי המצב הפוך, ועתה מתברר שאין חברה ואין מסגרת, שצריך לבנות אותה, ולסדר אותה, ושבלעדיה המצב רע. וקודם היינו באשליה שהיא קיימת, ולא דאגנו לה, והיום אנחנו דואגים. אולי מוטב להישאר בדאגה הזאת, אם הדאגה אמיתית ולא אי אכפתיות, עוד כמה חודשים. למה להגיע לרוגע כמו קודם? קודם לא היה כלום, אלא רק אשליה שיש. ועכשיו אין אשליה. אז יש עלייה בהכרת המצב. לכן המצב טוב יותר ממה שהיה.
האם כדאי לעשות משהו או לא? כל הזמן כדאי לעשות. צריך להחליט מה לעשות, צריך לחפש. חיפוש הוא היגיעה שצריך לתת, ואז יבוא רעיון מלמעלה. באופן הזה מתרחשים הדברים בחיים שלנו, שמתחילים ואז משהו יוצא מזה. מתחילים בכל הרצינות, בכל דרך, "כל יום יהיו בעיניך כחדשים - "מתחילים מחדש, מחפשים מחדש, ומתי שצריך מתגלה משהו. הרבה שנים צריך לעשות ש"יהיו בעיניך כחדשים".
אבל האדם רוצה לשלוט מראש, בשכלו, על המחר שלו. אם המחר הוא מדרגה עליונה יותר, אף פעם לא נוכל לדעת שום דבר מראש. ההפך, כל רגע יהיה "כחדשים". מה זה "כחדשים"? שבכלל אנו לא יודעים מה החידוש שיבוא. אם יודעים, זה כבר לא חידוש. "ויהיו בעיניך כחדשים" זה הרגשה מתמדת של עמידה מול מצב שאין לי שום אחיזה בו.
אז איך ללכת? לא יודעים. הולכים איך שהמקובלים אומרים. ואין בזה שום פסול, אלא ההפך, המצבים מתחילים להיות יותר ויותר רוחניים. ככל שיודעים פחות על העתיד, ההרגשה רוחנית יותר. בהמה יודעת, האדם לא יודע. הבהמה חיה בטבע, מה יכול להשתנות בטבע? אם לפתע משהו משתנה, זה נקרא שהוא לא לפי חוקי הטבע, שיש איזה קלקול.
מה רוצה איש פשוט? לקום, ללכת לעבודה, לחזור לביתו, ושהכול יהיה בסדר. הוא לא צריך שום דבר. כמו שהוא דומם, הכול דומם. אצל מי שהולך בדרך העבודה הרוחנית לא יכול להיות מצב כזה: מצב זה הוא מוות. לכן לא צריך לדאוג מכך שלא יודעים. צריך לדאוג מכך שלא אכפת לי שאני לא יודע.
מה קורה אם מפסיקים לדאוג לגבי התקדמות?
אם מפסיקים לדאוג לגבי ההתקדמות, ולא אכפת מהעתיד, אז נכנסים לדומם דקדושה - הכול לטובה, לא יודעים, ולא צריך לדעת. זה לא נקרא להיכנס למצבים רוחניים, אלא לרדת לדרגת דומם דקדושה. אין בזה שום פסול, ההפך: זה טוב לכלל. אבל למי שרוצה להתקדם, זה משול למוות. איך הוא יכול להסתפק במה שיש?
באנשים כאלה יש תמיד שני קצוות: רוצים וחייבים לרוץ לקראת פתרון לא ידוע, ומה שיבוא נקבל. ואחרי שמגיעים לפתרון, יש עוד בעיה ועוד פתרון, ועוד בעיה ועוד פתרון, וכך הלאה כל הזמן.
איך צריך להתייחס למצב שלפנינו?
קודם כל להגדיר את המצב שנמצאים בו. אחר כך לקבוע שצריך לעשות בו משהו. מה? מה שמרגישים כחיסרון, אותו צריך ללכת ולחדד, כדי לראות אותו בצורה ברורה יותר, לראות את החיסרון כחיובי, כי אחרת הוא לא היה ניתן לנו. כל מצב בא כדי שממנו נפעל הלאה. לכן רק צריך ללמוד את המצב, להכיר אותו, ודווקא ממנו, ולא מאשליה אחרת, להרגיש ככל האפשר את האמיתיות שלו, ולהמשיך ללכת הלאה.
לא לפסול את המצב, אלא לראות בו מצב טוב להתקדמות. חוץ מגמר התיקון, אין מצב טוב. ולשם ההתקדמות כל מצב טוב. למה? כי כל מצב שמקבלים, סימן שהוא המצב הטוב ביותר להתקדמות. האדם לא יכול לטעון כלפי הבורא, שמה שנתן לו, לא בסדר מבחינת המטרה. הוא צריך לקבל שהמצב הזה, הוא בצורה מטרתית הטוב ביותר בשבילו. שהבורא נותן לו את המצב הזה.
לפי התפתחות הכלי שלו, האדם נמצא תמיד במצב הטוב ביותר. אין מצב רע. ואיך הלאה ממנו להתקדם זה על האדם, לא על הבורא. האדם צריך לעבוד. ואם לא מסכימים עם זה אין התקדמות. כל מצב שמגיעים אליו בדרך הוא מבורר יותר, מתקדם יותר, קרוב יותר למטרה מהמצב הקודם. אי-אפשר להתקדם למטרה, אם לא עוברים מה שנמצא לפניך.
אף פעם האדם עצמו לא יכול לומר משהו על מצבו. הוא נכנס אליו ואין מה לעשות. הוא עובר אכזבות, כישלונות, מצבים מביכים, בלי יכולת להימנע מהם, וכל מצב מקדם אותו. אחר כך מתברר לו שקיבל מהם ניסיון, ידע, חיזוקים כדי להמשיך הלאה בדרך. שום דבר לא עובר סתם. רק בשכל נדמה לנו שיש דברים שאפשר מן הסתם לשנות, או לעבור אותם אחרת.
צריך לקבל כעובדה, שהמצב הזה הוא הכי טוב, וממנו להמשיך הלאה ולפעול. איך נוהגים בצבא? מכניסים את החיילים בכוונה תחילה לכל מיני מצבים כאלה שאין להם ברירה. איך אפשר ללמד אחרת וליצור כלים חדשים? בשביל מה עושים אימונים? ועוד איזה אימונים!
מתי האדם בא לנחיצות להתחברות?
נחיצות להתחברות היא תוצאה של הרבה מצבים ובירורים, שאדם מלקט. זה לא סתם רצון להתחבר עם אחרים, אלא חייב להיות המצב הגרוע ביותר. כמו בזמן מלחמה, כשאדם מרגיש שלבד הוא לא יינצל, שהוא לגמרי הולך לאיבוד, הפחד הבהמי הזה גורם לו לראות פתאום את האחרים סביבו כאנשים קרובים אליו, שבאמצעותם הוא יכול להישאר בחיים, ולשאוב מהם ביטחון.
הוא מתחיל לדבר עם אחרים, לקחת אותם טרמפ, וכו'. אז מרגישים ידיעה כללית, מטרה כללית, חיבור בין האנשים. אותו דבר בעבודה רוחנית. אם לא נרגיש שרק החיבור הזה יציל אותנו, אז אין שום דבר אחר. על ידי בניית מפעל משותף רואים את החיבור, שכל אחד וכולם יחד פועלים ומבצעים אותה המשימה, למרות שזה לגמרי לא שייך, כביכול, לרוחניות. אבל עבודה משותפת במפעל בכל זאת מראה איזה קשר יש בין החברים, ואיזו משימה יש לכל אחד. למרות שזה לא מספיק.
להגיע לראות שההתקדמות שלי ברוחניות תלויה באחרים, זה מצב מתקדם מאוד. אחריו לא צריך שום דבר. לאחריו, זמן השהייה בעולם הזה עד סוף זמן ההכנה, קצר מאוד. מספיק להגיע לנחיצות הזאת, ואז יש רצון להתחבר עם האחרים, ולוותר על האגו הפרטי.
בשל המטרה, בשל חשיבותה, האדם מוכן, בצורה אגואיסטית, להתחבר עם אחרים, ולדלג על האגו הפרטי שלו כלפי אחרים. וזה סימן שהרוחניות, המטרה הרוחנית, חשובה לו יותר מאשר כל יתר המטרות. אם האדם מוכן להתחבר עם כולם - לשרת אותם, להיות אפס - רק כדי להגיע למטרה, אחרת הוא לא יכול, אז הרוחניות באמת חשובה לו יותר מכל הגשמיות, והוא מקבל אותה. והבורא מיד נותן לו. לא צריך יותר מאשר להגיע לרצון הזה.
האם זירוז התהליך כרוך תמיד בלהתאכזב ממה שהשגתי?
כל ההתקדמות היא דרך אכזבה. אכזבה בלבד. אחרת לא נעזוב אף פעם את המצב הקודם, ולא נרצה להתקדם הלאה. לא טוב להיות מסופק מהמצב הנוכחי. לכן צריך לשתות "לחיים" לא על הישגים, אלא על כישלונות: כמה לא הצלחנו וכמה יש עוד לעשות. כוס "לחיים" צריך להרים על חסרונות ולא על מצבים טובים, כביכול. אחרת נעשים מסופקים.
למה אדם שרואה בתוכו הרבה תכונות לא מתוקנות, עוצם עיניים ולא רוצה לגעת בהן?
אחת מהשתיים: או שהוא מתקדם ברוחניות בחוכמה, ולא רוצה לגעת בבעיות האלו, אלא קודם רוצה לרכוש כוחות נוספים. ואז זה מכובד מאוד, כי הוא יודע ונזהר. הוא לא רוצה לעורר את התכונות הללו, מפני שהוא עדיין לא מספיק חזק, והן יכולות להפיל אותו לייאוש, חולשה, אכזבה, ואז הוא עלול לברוח מהמערכה. או שהוא לא רוצה להיכנס לפחדים ולבעיות וסוגר עיניים, יהיה מה שיהיה. נוטש את כל הבעיות הרוחניות ומסתפק בקיום הבהמי.
ואם אין חברה מגובשת שהאדם ירגיש בה חברה, אז היא לא תתקיים. האדם צריך להרגיש שהוא בא לחברה חמה, לחברה שמחזיקה אותו. לכן, הדאגה צריכה להיות שיהיה טוב בחברה. כמו שרב"ש כותב, מה זה טוב בחברה - לשתות יחד, לאכול יחד, ללכת לים יחד, לבלות ביחד, לעשות כל מיני דברים יחד, ושיהיה כמה שיותר שמח וטוב יחד, בצורה בהמית פשוטה. ואחר כך על זה להלביש רוחניות.
ממה צריכה להיות כלולה ישיבת חברים?
ישיבת חברים צריכה להיות כלולה משני דברים: גדלות המטרה ואחריה גדלות החברה. היא צריכה לדבר על גדלות המטרה, ועל גדלות החברה כלפי המטרה. כלומר, עד כמה החברה מוכנה ליישם את המטרה. יכול להיות שנראה שאנחנו לא מסוגלים, ולא נמצאים בחברה נכונה, אבל נראה את זה, ויהיה לנו שמחה שגילינו את האמת.
אין מצב שאין בו סיבה למסיבה. אין מצב שממנו והלאה אי-אפשר להמשיך לגמר התיקון. נותנים את המצבים הללו רק להתקדמות. בחיי האדם אין אף פעם מצב שהוא נסוג לאחור. אלא כל הזמן מתעוררות בו רשימות יותר ויותר גדולות.
הרשימות יכולות להתעורר בצורה לא נכונה, בדרך ייסורים ולא בדרך תורה. אם לא זזים מייסורים מטרתיים, מקבלים במקומם ייסורים שאין לי כסף, כבוד, וכו'. הלבוש של הכוח המושך והכוח הדוחף משתנה. או שצריך להגיע לירושלים מפני שמחכה לי שם מסיבה, או שצריך להגיע אליה מפני שאני בורח ממכות בתל אביב. אבל הכוח הדוחף והכוח המושך הם אותם הכוחות המחייבים לזוז. רק כלפי הם מתראים בצורה אחרת, בהתאם למה שאני קובע.
לירושלים חייבים להגיע. או שמגדלים אותה, כך שמה שקורה בה נחשב בעיני מסיבה, או ש"טוב בתל אביב. בשביל מה לצאת?", ואז מקבלים מכות ובורחים לירושלים, למצב שנראה יותר טוב. פעולה צריך לעשות, את הדרך צריך לעשות: השאלה היא איך מרגישים אותן.
איך אפשר לחדד את ההרגשה שמצב החברה לא טוב?
אפשר לעשות ישיבת חברים, שבה יושבים, כביכול, בסעודת אבל: שקברנו את עצמנו ואנו חוזרים מבית הקברות. אנחנו יושבים וכל אחד מזכיר את עצמו ואת החברים, שאנחנו כבר לא אנחנו, אלא נמצאים שם בבית קברות מתחת לאבנים.
מה בדיוק גורם לחבר להיות גדול בעיני?
אני והחבר נמצאים באותה דרגה. לי יש נקודה שבלב, רצון פרטי שלי כלפי הבורא, ולחבר משלו. אני לא יכול ליטול מהחבר את הרצון שלו או להיכנס בתוכו כדי להרגיש את הרצון שלו. בלתי אפשרי לגעת ברצון של החבר, בכלי שלו. אלא מה שאני צריך לעשות, אני עושה עם הכלי שלי על ידי התפעלות ממנו.
אני לא יכול להיכנס לנשמה של החבר, לתפוס אותה ולהעבירה לרשותי. אלא את ההתפעלות ממנו אני יכול להגדיל עד אין-סוף. לכן רב"ש אומר, לשים לפני אפס אחד, ועוד אפס ועוד אפס, ועוד מיליון אפסים. אז אין שום קשר בין המקום שבו אנחנו נמצאים, ובין מהי הדרגה של החבר ומהי הדרגה שלי.