82. הרשימו מן האור ומן הכלי
שיחה (3.01.02) על מאמר: "מהו המצוות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת עקב, עמ' 65
המשפט האחרון במאמר: "וזה שאומר 'כי ברשעת הגוים, ה' אלקיך מורישם', כנ"ל, שעל ידי הרע שבגופו יש צורך לעזרה" אומר בעצם את הכל. משפט זה מסביר את עניין העזר כנגדו, רע שבגופו של אדם, הצורך ברצון לקבל, בקליפה, שאם לא הם, לא היה לאדם אף פעם נחיצות לפנות לבורא.
השבירה נעשתה רק כדי לאלץ את האדם לפנות לבורא, מהשבירה נכנסים שני כוחות מנוגדים כאחד, ומתגלה הרע, הניגוד לבורא, שמתוכו כבר יש לאדם יכולת להבין מה זה טוב, ולפנות לבורא לקבל עזרה. וזאת כל העבודה שלנו בזמן ההכנה, ואחר כך במדרגות העליונות, אבל היא בעיקר בזמן ההכנה, עבודה שנקראת "פתום ורעמסס".
במאמר "ויבן ערי מסכנות" (מאמר פ"ו) בספר "שמעתי" בעל הסולם אומר, שלפרעה היו ערים יפות ולישראל ערי מסכנות. למה? כי ישראל כל הזמן חשו מסכנים, שכל דבר שעשו ונתנו יגיעה בקדושה, הרחיק אותם מהקדושה: אדם לומד, עובד, וככל שהוא משקיע יותר, מרגיש חלש יותר, רחוק יותר מקדושה. וזו בעצם העזרה. אחרת לא היה פונה סוף סוף ומבקש לצאת מכל התהליך הזה.
אבל לעת עתה, כשעדיין לא ליקט את כל הכלי הדרוש ועדיין לא זכה לצעקה "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", האדם חש חוסר אונים מוחלט. הוא לא רואה שהוא מתקדם, הוא מרגיש יותר חלש, יש לו יותר קושיות ופחות עניין, נעלמו הבהירות וההתרוממות שהיו מנת חלקו בהתחלה. נדמה לו שככל שהוא יותר מתקדם, העניין נעשה יותר קשה, פחות מושך, פחות מובן.
החיים נעשים יותר קשים: אין שום פיצוי משום צד, לא בהבנה, לא בהרגשה, לא בסתם התרוממות, לא בהכרת החברה, מקום, מטרה. הכל נעשה יותר קשה מכל הבחינות. ברור שמכל הבחינות, כי אם מבחינה כלשהי היה לו איזשהו פיצוי, שלפחות שם הוא מרוויח, הוא כבר לא היה מצטער אלא מקבל אותו כתשלום, ולא היה מגיע לצעקה.
לכן מונעים מהאדם להסתפק בכל שכר שהוא, "מצליפים" בו מכל הצדדים, ואם משאירים לו איזה שכר, סימן שעדיין לא נתן את סכום היגיעה הנכון, שאז הוא רואה באמת שאין לו שום דבר, ורק בגניבה, בגניבת הכלים מהמצרים, בחושך מצרים, הוא יכול לברוח משם. תוך סכנת חיים ממשית. וכל פעם שמתקדם, אז באין ברירה הוא רואה את עצמו יותר ויותר מפסיד, חלש, דכאוני, וכדומה.
מה לעשות? האם ניתן לעשות משהו? ניתן לקצר את הדרך. "לקצר את הדרך" הכוונה לקצר את הזמן, את הקצב שבו אדם עובר את השלבים הדרושים.
כל השלבים כבר נכתבו בתוך הנשמה. במבנה הקודם שלה, שאי אפשר לשנות, תלויים כל השלבים שאדם חייב לעבור. אלא שאדם יכול לקצר את משך השהייה בכל מצב, להבין אותו, לממש אותו, לשהות בו, ולהבין מה הוא עם כל היוצרות והתוצאות מהמצב הזה.
הקצב תלוי ביגיעה. היגיעה מקצרת את משך השהייה בכל מצב כדי לגמור אותו. את המצב שלנו באופן מיוחד אפשר לקצר על ידי עבודה בקבוצה, מפני שבקבוצה, כאשר האדם מנסה לצאת מעצמו כלפיה, בזה מתגלה הרע שבו, עד כמה הוא לא מסוגל לעבודה הזאת ושונא אותה, עד כמה הוא לא זקוק לחברים, עד כמה זה בלתי אפשרי.
ואם למרות זאת האדם לא בורח מהעבודה בקבוצה, מביאים לו על ידי הקבוצה גם את הכרת חשיבות המטרה וגם את ההבנה שהעבודה בקבוצה זה הדבר היחיד שיכול לקדם אותו. כשאדם רואה את זה, אז באין ברירה הוא מכניס את עצמו ל"מלחציים" כאלו עד שמגיע לצעקה אמיתית, ואז יוצא ממצרים שלו.
בעל הסולם כותב, שיציאת מצרים נקראת "לידה" ברוחניות. האדם עובר דרך מקום צר כמו בצירי לידה. "צר" הכוונה ללא חסדים. אם הוא בכל זאת עובר את כל הדברים האלה בכוח, בהתאמצות, אז הוא נולד.
שלב המעבר, השלב שקודם ללידה ברוחניות, באמת אפשר לומר שאין בו הרבה שמחה ורגעים טובים. אבל אחרי שאדם נולד, במידה שמתחיל להיות בהשתוות הצורה עם הבורא, במידה הזאת מתחיל לרכוש שמחה, כוח, בחירה חופשית, וכו'.
אז באים לאדם סוגי עבודה אחרים, זאת אומרת, על ידי הקליפות. אבל זה כבר מעבר למחסום. שם יש לו שמחה, הכרה, ודרגות שהוא הולך לרכוש, שהן דרגות של צדיקות, הוא הופך להיות צדיק, מצדיק את פעולות הבורא עליו, מתוך כך שמתגלות לו הפעולות האלה.
כמה פעמים צריך לעשות גניבת כלים מהמצרים?
"יציאת מצרים" תלויה בגניבת הכלים מהמצרים. גניבת הכלים זה פעולה אחת. עושים אותה רק פעם אחת.
איך עם כל ההפרעות מגיעים ליציאת מצרים?
בתוך כל מצב שאדם נמצא בו, יש שני סוגי רשימות: רשימות מהאורות ורשימות מהכלים. כל מצב שאדם נמצא בו כלול משתי ההבחנות: בורא ונברא - אור וכלי.
וכך יוצא ששתי ההבחנות מתפתחות יחד, במקביל. וכמו שאדם מרגיש צער, עד כמה הכלי שלו פגום ורחוק יותר מהבורא, בכל מדרגה שהוא מתקדם, הוא צריך להשיג רשימו מהאור, מצב שממחיש לו מי זה הבורא, עד כמה הדבר נעלה, עד כמה נאור ומיוחד, והמטרה שלו גם היא בבורא.
אדם שעובד ומשיג רק רשימו אחד, של הכלים, חש דיכאון, חוסר כוחות, ובכך הכל נגמר. רק אדם שדואג גם לצד השני, לרשימו של האור, של הבורא, של המטרה, ושניהם הולכים בו יחד זה כנגד זה והוא מתפתח בצורה שלימה, מאוזנת, על ידי שתי הרשימות האלו, שתי ההבחנות האלו, מגיע באמת לצעקה.
אחרת, אם אדם מרגיש רק רשימו של הכלי, הוא נכנס לדיכאון. ואם מרגיש רק רשימו של האור, כאילו של האור, הוא מרחף בעננים, ואז הכלי שבו לא מתפתח. חייבים לדאוג גם לזה וגם לזה. איך? בדרך כלל כלי מתגלה די בקלות, כחיסרון, חושך, חולשה, חוסר אונים וחוסר כיוון. אבל הרשימו מן האור יכול לבוא אלי במיוחד על ידי קבוצה, על ידי חברים, על ידי חברה, שאני אשמע מהם, שהם יאירו לי, שאקבל משוב חיובי.
האדם לא יכול בצורה ישירה לקבל את שתי ההבחנות האלו. רשימו מן האור יכול להיות באדם רק אם הוא קונה אותו. וכך לגבי רשימו מן הכלי. רשימו מן הכלי מתגלה כשאדם משקיע עוד ועוד כוחות, זאת אומרת, לומד, עושה כל מיני דברים, אפילו בלי חברה. אז מתגלה בו כלי, החסרונות: התכונות השליליות.
והתכונות החיוביות: אור, בורא, חשיבות המטרה, מתגלות רק כשהאדם משקיע מחוצה לו, בחברה, בהפצה, בהתחברות עם חברים. כנגד זה מתגלה לו חשיבות המטרה, חשיבות הבורא וכדומה, כי הם נמצאים בהשוואת הצורה. היגיעה של האדם בחברה נמצאת בהשוואת הצורה עם הרשימות של האור.
אבל אדם שלא משקיע בזה, אף פעם לא יקבל תוצאות חיוביות, תמיד ייצא לו חושך: רשימו מן האור פחות מרשימו מן הכלי, והוא תמיד יהיה שרוי בדיכאון. זה נקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו", שאדם לא משקיע בעשייה למען החברה. ואז באמת נשלל ממנו כוח להתקדם. משלילה אי אפשר לחיות ולא כל שכן להתקדם. אין חומר דלק, אין משהו שימשוך את האדם קדימה. רק ייסורים.
ועד שהייסורים ידחפו אותו, אדם צריך כמו חמור לקבל עוד ועוד מכות, מי יודע עד מתי. ומה הוא לומד אחרי המכות? שכדאי להשפיע לחברה, כדאי ממנה לקבל את הכוחות. בכל מקרה האדם יצטרך לעשות את העבודה, רק השאלה עד מתי ימשיך לעמוד ככה כמו חמור ויחשוב: "מה עלי לעשות?", עד שבאמת יבין, שכדאי לו להשקיע בחברה ולקבל ממנה בחזרה, ועל ידה לקבל התרשמות מגדלות הבורא וגדלות המטרה.
רק לצורך זה משקיעים בחברה, לא לשום דבר אחר. אדם שסתם כך משקיע: "חבר'ה טובים, למה לא? מה יש לי לעשות בבית?" או "בכל זאת כדאי לבוא ללמוד, בזה אני קונה חברים, חברה, איזה מועדון מיוחד" וכו', הוא באמת קונה מועדון אבל לא קבוצת תמיכה בדרך.
גם אם עניין החברה נראה לנו טיפשי, בעל הסולם כותב במאמר "החרות", שאין בעולמנו, בזמן ההסתרה, פתרון אחר. כרגע לא רואים את חשיבות החברה, אבל אחרי המחסום היחס לענין החברה משתנה.
אחרי המחסום יש כבר חשבונות אחרים. שם האדם עובד עם נשמות. אז כביכול יותר קל. האדם מרגיש, מבין את הרעיון. הוא לא עובד בחושך. כרגע הוא לא רואה באנשים את הנשמות. הוא לא רואה, או לא ממחיש לעצמו באיזושהי צורה, שהוא מתקשר מהנשמה שלו לנשמות שלהם, כדי לעשות מהן כלי אחד. הוא לא מרגיש שדרך הכלים שלהם, הנשמות שלהם, הוא מלקט את הניצוצות האלו, שמסייעים לו לגלות בו רשימו מן האור, התפעלות מהבורא, מהמטרה.
אבל בכל זאת האדם חייב לטפל בשני הנתונים האלה בתוכו:
רשימו מן האור
רשימו מן הכלי
ואלה פעולות שונות. לכן, מצד אחד "תורה מתשת כוחו של אדם": המאור שבתורה אומר לאדם מי הוא, נותן לו את השלילה. אבל כדי שאותו מאור יתן גם את החיוב, את ההכרה בגדלות הבורא, בגדלות המטרה, האדם חייב כנגדו להשקיע תכונה שמתאימה לחיוב הזה, ותכונה שמתאימה לזה היא השפעה. והשפעה היא כלפי החברה.
מהי עבודת פתום ורעמסס שהיהודים בונים במצרים ופרעה נהנה ממנה?
פרעה נהנה מעבודת פתום ורעמסס שהיהודים בונים במצרים, פירושו שאדם משקיע כוחות בהתקדמות לעבר רוחניות, ואחרי שהוא מתייגע הרבה מאוד פעמים, הוא מתחיל ליהנות מזה שנותנים לו כבוד: נעשה רב'ה גדול, מקובל, מוכר סגולות, וכו'.
זאת אומרת, מצב של "פתום ורעמסס" זה שאדם נותן יגיעה כדי להתקדם למטרה, וכשמגיעה לו איזו תמורה, הזדמנות, הוא לא משתמש בתמורה הרוחנית, אלא מקבל על היגיעה פיצוי גשמי.
פרעה, החלק שנקרא "פרעה" באדם, נהנה דווקא מסגנון העבודה הזה משום שהוא עושק את האדם וסוחט ממנו את כל התשלום שלו עבור היגיעה.
אדם עשה, נניח, יגיעה, הגיע לקבוצה והשקיע עצמו בכל מיני עבודות במטבח, בהפצה וכו'. מגיעה לו איזו התקדמות, אז מראים לו שהוא רחוק מהקדושה. במקום להפוך את ההרגשה הזאת לתפילה, הוא נכנע. כשהוא נכנע, הוא נכנע לרצון לקבל שלו, לפרעה. ואז כל מה שהשקיע כדי להגיע למטרה וקיבל כמכשול, כהכבדת הלב, עובר לפרעה.
זה מצד הרשימו דעביות רשימו דכלי. ומצד האור, אדם שחשב לפני כן להשקיע בחברה, והשקיע בחברה משהו ואולי התקדם, עכשיו, עקב הכבדת הלב, הוא כבר לא משקיע בחברה. אין לו רצון, אין לו כוח, אין לו חשק, הוא התייאש. זאת אומרת, גם מהצד החיובי כביכול, שהיה פעם מתפעל, גם זה נכנס לחשבון של פרעה. אז פרעה מתוגמל כפליים. בגלל זה כל כך חשובה לפרעה עבודת היהודים במצרים.
איך באים למצב שבאמת יוצאים מזה?
יכולים לצאת משליטת פרעה רק כשהולכים אחרי משה, כשאדם מתחיל לעבוד כעם ישראל, כשהוא מתחיל ללקט את כל הכוחות שלו כלפי הקבוצה כדי לקבל ממנה כוח להתקדם. אדם לא יכול להשיג בעצמו את חשיבות המטרה, כי הוא נמצא בשלילה.
צריך עוד מישהו מבחוץ שכל הזמן יגיד לו, שזה לא בסדר, שהמטרה חשובה, שהבורא הוא גדול, ושצריך ללכת לקראתו. נותנים לאדם הזדמנות לראות את זה בקבוצה, נותנים לו דוגמאות איך החברים עושים, ואז על ידי קנאה, תאווה וכבוד הוא נמשך אחריהם. הוא זקוק לחברים כדי להשתמש בהם. ואם אדם משתמש בהם לצורך המטרה, זה נקרא שהוא מחבר את הנשמות שלהם אליו ומתחבר אליהם.
גם אם ההתחברות היא מתוך תאווה, קנאה וכבוד?
אין לזה חשיבות. זה מה שיש לאדם, בינתיים הוא נמצא בטבע של לקבל. הקנאה, התאווה והכבוד הולכים כל הזמן וגדלים. למה? כדי שהאדם ישתמש בהם. לאדם נדמה שמה שנעשה אצלו הוא שלילי, ולכן עדיף לעשות עליו צמצום ולא להשתמש. אבל צריך להשתמש בו, כי זה כלי שמתגלה, אלה חסרונות שמתגלים.
אם אין לאדם כנגד זה קו ימין, הוא לא יכול להשתמש בשלילה. אבל אם יש לו קו ימין, השלילה הזאת הופכת למנוף.
מהו המושג יגיעה?
בעל הסולם מגדיר "יגיעה" כמאמץ מעל הכוח האנושי. אבל הרי האדם לא מסוגל לעשות שום דבר מעל הכוח האנושי, אז למה זה נקרא יגיעה? אם היא מתחילה רק מעל הכוח האנושי האדם אף פעם לא יכול לעשות יגיעה? להגיע להכרה, שפעולה רוחנית דורשת מאמץ מעל לכוחי, מאמץ שלעולם לא אוכל לו, כדי להגיע להכרה הזאת נדרשת "יגיעה".
כשאדם באמת מגיע לזה, אז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". אז אין לו ברירה, הוא צועק. הוא צועק מפני שיש לו כבר את שני הנתונים בבת אחת גדולים זה כנגד זה, רשימו מן האור ורשימו מן הכלי. האדם בעצמו הוא כמו נקודת המלכות, אפס, חלש, אין לו שום ברירה. והרשימו מן האור הוא כמו כתר, גדלות הבורא, גדלות המטרה, חשיבותה, שאי אפשר לחיות בלעדיהם. ושהאחד יתמוך בשני, כי קל מאוד להיות באחד מהם, אבל בשניהם יחד בלתי אפשרי.
אלא דווקא שניהם יחד, כמה שהם יותר גדולים, הם יותר רחוקים אחד מהשני, ההפרש ביניהם, המרחק ביניהם, בין מלכות לכתר, חייב להיות עד כדי כך גדול, שהמתיחות הזאת תגרום לאדם צעקה שהבורא שומע, ונותן את האור שמוציא את האדם מהעולם הזה לעולם הרוחני.
אדם שלא מגיע לצעקה סימן שהוא עושה עבודה לא נכונה?
אדם שלא מגיע לצעקה, סימן שמשהו בעבודה שלו לא מאוזן. "לא מאוזן" פירושו, שהוא עצמו, והמעשה שהוא עושה, והבורא, לא מסודרים בקו אחד. מה זה בקו אחד? קשורים יחד בנקודה אחת, כמו שבעל הסולם אומר ב"פרי חכם- אגרות" בדף ס"ד או כמו שהוא כותב בדף ע' על עולם, שנה, נפש, שגם הם חייבים להיות בנקודה אחת- "באותו מקום", "באותו זמן", "באותה אשה", שזה אותו דבר רק בתיאור אחר. זאת אומרת, שהכל באמת מכוון יחד: גם רשימו מן האור, גם רשימו מן הכלי, גם "האני" בפנים, וגם הבורא בפנים. עבודת האדם מכוונת למצב הזה.
האם צריך לעשות איזון כזה בחברה?
לא צריך לדאוג שהחברה תעבוד לאיזון כזה. אלא האדם עצמו צריך להתייחס לחברה שמשפיע לה אפשרות לעבוד כך, שהתגובה מהחברה תהיה, שהוא יתפעל ממנה בדיוק מה שהוא צריך כדי לאזן את הרשימו דעביות ורשימו דהתלבשות, כלי דמלכות וכלי דכתר. עליו לאזן את שני הדברים המנוגדים האלה, את האני והבורא שבו. את ההתרשמות מהאור, מהמטרה, מגדלות הבורא, מגדלות המטרה, ואת ההתרשמות מעצמו: מי אני, מה אני.
הדברים האלה אמורים להיות כמה שיותר בולטים ומאוזנים. אדם שמגלה את הכלי שלו יותר מגדלות המטרה, נכנס לייאוש. אם הוא מגלה את המטרה כביכול יותר מהכלי, הוא נעשה "מלאך עם כנפיים": מעופף בכל מיני דמיונות שנמצאים כבר בגמר התיקון.
איך האדם עושה את זה?
על ידי מקסימום השקעה בבחירה כל פעם בחברה יותר טובה, כדברי בעל הסולם. "חברה טובה" הכוונה שיכול להשקיע בחברה ולקבל ממנה משוב שיחזיק אותו בחשיבות המטרה והעבודה.
אדם שלא מקבל משוב מהחברה זה בגלל שהוא סטה מהדרך?
התגובה לא בהכרח באה בעקבות המאמץ. אבל אדם שלא חש התקדמות, אז אחד מהשניים: או שהחברה לא נכונה, היא לא יכולה לתת משוב, או שהוא לא נותן לחברה שום תרומה, שום השפעה. בכל דבר נמצאים שני הנתונים האלה: רשימו מן האור ורשימו מן הכלי.
כשאדם נותן מהשפעתו לחברה, הוא לא רק משפיע לה, שהשפעה לחברה נקראת "נקודת הכתר", אלא הוא גם צריך להכין את עצמו לקבל ממנה, שזה נקרא "נקודת המלכות" שבו: להיות מושפע ממנה בדברים הטובים. בשביל להשפיע לחברה אדם צריך להראות את עצמו גדול ושהחברים יתפעלו ממנו. וכדי לקבל מהחברה הוא צריך להרגיש את עצמו בפנים יותר קטן. כמה שהוא יותר קטן והם בעיניו יותר גדולים, הוא יותר מתפעל מהם.
בכל עבודה, בכל פנייה, בכל הבחנה, יש תמיד שני דברים מנוגדים. זו הבעיה בעבודה שלנו. זה ממש צרה. אם היה נתון אחד, היינו כבר מזמן גומרים, בהתאם למה שהשקענו. אבל מפני ששני הנתונים הללו חייבים להיות בבת-אחת ובצורה מאוזנת, דבר זה מכשיל אותנו.
כשיש עיכוב בעבודה מה הצעדים הבאים?
במצב כזה האדם צריך לבדוק את עצמו, באיזו נקודה בדיוק הוא משקיע יותר ובאיזו פחות, ומה עליו להוסיף גם בנקודת המלכות וגם בנקודת הכתר. באיזו צורה לאזן אותן ולעבוד באיזון. מה פירוש "לעבוד באיזון"? שתמיד בפנים בתוך האדם יהיו יחד:
מלכות - הרגשת השלילה: מי אני, מה אני.
כתר - הכרת גדלות הבורא: כמה ששמע והתרשם מגדלות המטרה.
"האני" - שרוצה ששתי הנקודות יתחברו יחד ובכך הוא יהיה בדבקות לבורא. כך הוא לוקח גם את החברים, את כל החברה, לאותו מאמץ.
האם יש קשר בין "רשעת הגויים" ל"שליטת פרעה"?
"רשעת הגויים" ו"שליטת הפרעה" הם לא אותו הדבר. "פרעה" הוא הכוח הכללי של היצר הרע, שיש לו עבודה אחרת מעבודת הגויים. "עבודת הגויים" נקרא, שלא נותנים לאדם לעשות מעשה של השפעה. ו"עבודת הפרעה", פרעה אומר לאדם: "תשפיע, זה מאוד חשוב. הבורא הוא גדול, והרוחניות זה משהו, תעשה! רק מה שתקבל מזה, תביא לי". זאת אומרת, חוץ מהכוונה על מנת להשפיע לבורא, את כל היתר במאמץ הזה, פרעה מרשה לעשות. אנשים עושים הרבה, אבל את הפירות של מעשיהם לוקח פרעה.
"רשעת הגויים" זה שמלכתחילה יש לאדם מניעה מצד הרצון לקבל, מצד יצר הרע. מניעה של הרצון לקבל לא לעשות שום דבר לכיוון ההתקדמות. פרעה הוא מכשול רק בכוונה בסוף הדרך, בסוף כל מעשה ומעשה. פרעה נותן לאדם את הכלים שישנם בו. כלים של כבוד, כסף, תאווה. ותמורת זה האדם מוכר את הרוחניות שלו. אבל לאט לאט המצבים מצטברים ואחר כך באים כהכרת הרע.
יש דברים שהאדם לא יכול להימנע בהם מכישלון גם בעבודת פרעה, והוא יכול רק ללמוד מזה, בכל מצב ומצב. העבודה שלנו היא בהרבה כיוונים, ויש חוק איך לעשות אותה נכון. כמו שבעל הסולם כותב: אני והבורא והפעולה חייבים להיות כנקודה אחת. לא: לו ולי, אלא לנקודה אחת: שאני והוא והפעולה יחד.
מהן הפעולות שצריך לעשות כדי להגיע מה שיותר מהר להבנה שלא יכולים לעשות מאמץ?
אדם יכול להגיע מהר מאוד ובקלות רבה להבנה שהוא לא יכול לעשות שום מאמץ. אבל הבעיה היא איך מהגילוי הזה יהיה לו דחף לפנות לבורא לעזרה, כי הוא בעצמו לא מסוגל לפנות לבורא לעזרה. חוץ מהשלילה עליו לרכוש גם חיוב שיש בורא, שהבורא מחכה לבקשה לעזרה, הוא רוצה ויש לו אפשרות לתת עזרה. את זה האדם צריך לרכוש יחד עם הכרת הרע, שהוא עצמו רע, חסר יכולת וחלש.
יוצא, שאם האדם לא עובד כל הזמן על החיוב, לגדל את הבורא בעיניו, בכל חושיו, אז כל דבר שמתגלה לו בתוכו, בעצמו, יניב רק תוצאה רעה, שמחלישה אותו. אז צריך לעבוד רק על גדלות הבורא, להשתוקק להכיר אותו.
כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"ז): "ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצוות התורה, ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה... ואז יהיה נכון לבו ובטוח, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".
לעבוד רק על חיוב. ואז יתגלו שתי הנקודות המנוגדות במקביל, ותמיד יהיה לאדם כוח להתמודד עם הכלי, עם החושך הזה שמתגלה בו, ואף פעם הוא לא יהיה בייאוש אלא בהתרוממות, בנכונות לעבוד. אבל עליו לחשוב רק על קו ימין. לכן בעל הסולם אומר שעלינו להיות עשרים ושלוש וחצי שעות בקו ימין ורק אחרי זה מותר חצי שעה להיכנס לקו שמאל. רק לאחר שאדם היה עשרים ושלוש וחצי שעות בימין.
איך אדם מתפעל מחברה?
אדם שיודע שבכל רגע עליו לקבל התרשמות באוזניים, בעיניים, בהרגשה הפנימית, שהבורא הוא חשוב, ואת הדבר הזה החברה חייבת לספק לו, צריך להתפעל בצורה כלשהי מכל חבר שהוא נכנס איתו במגע.
למשל, קבעתי להיפגש היום עם חבר מסוים, ואנחנו מתכננים לעשות משהו יחד, ועם חבר נוסף משהו אחר, ועם עוד כמה חברים בעניין אחר, אז באותם רגעים שאנחנו מתקשרים, אני מראה את עצמי עד כמה אני נמצא בהתפעלות, כדי להקרין להם את זה, ואני מצפה לקבל מהם בחזרה את החשיבות של מה שיש להם.
חשוב לי שהם עונים לי, שהם עושים משהו, שהם משקיעים. לכל אחד יש בעיות וצרות ועייפות ושחיקה, ובכל זאת הם עושים, ועושים את זה בשבילי, ויתנו לי, ומה שאני תורם להם, הם יתרמו לי. את ההתפעלות הזאת מהחברים האדם צריך לשמור ולהעריך. להגדיל אותה בתוכו כמה שאפשר. וזה נקרא שאדם מקבל כוחות מהחברה.
אין צורך לדבר על זה הרבה. היחס שלי כלפיהם מתבטא בצורה החיצונית איך אני עושה, והיחס שלהם אלי תלוי איך אני מעריך אותם, איך אני מפענח את מה שהם עושים. איך אני מפענח לעצמי מה שאני רואה בעיני שהם עושים, מאיפה היגיעה שלהם? מהכרת הגדלות של הבורא, הרעיון הזה חי בהם, בוער בהם.
זאת אומרת, מצד אחד האדם אמור להגדיל את עצמו כלפי החברים, שיראו כמה הוא משקיע וכמה זה חשוב לו. אבל הוא לא אמור להגדיל את "האני", אלא את הבורא שכאילו נמצא בו, עד כמה הוא חשוב לו. מצד שני צריך לרצות לקבל מהחברים את הבורא הגדול שנמצא בהם. ואין יותר על מה לעבוד. כנגד זה יתגלה השמאל.
איך נעשה החיבור עם החברים?
אין צורך לחשוב על החיבור. החיבור יבוא מתוך הפעולה הזאת שלי כלפיהם ושאני רוצה שהם יהיו כלפי. אני רוצה להראות להם את ההתפעלות שלי, ורוצה לקבל מהם את ההתפעלות שלהם. מזה בא החיבור.
ואם האדם לא רוצה?
אין כאן עניין שאדם רוצה או לא רוצה. אין לו ברירה, הוא זקוק לתמיכה החברתית. בלעדיה הוא לא יקבל כוחות. מהבורא לא מקבלים כוח. אדם מקבל פעם אחת התעוררות, וזה מספיק. הלאה הבורא לא דוחף כל הזמן. לכל היותר הוא מגביר את ייסוריו של האדם, עד שהאדם מבין שכדאי לו לפנות לחברה.
ואם אין צורך, צריך להמשיך כך עד שיהיה צורך. יכול להיות שעוד לא הגיע הזמן, שהאדם עוד לא מרגיש נחיצות, עוד לא התייאש,הוא עוד לא מכיר בכך שבלי עבודה עם החברה הוא חסר חומר דלק.
איך האדם עובד על חברה יותר טובה?
האדם אמור לעבוד על עצמו ולא על החברה. הוא לא יכול לחייב אף אחד בחברה לעשות כך או אחרת. "הבוחר כל פעם בחברה יותר טובה" "הבוחר כל פעם": האדם מצווה לבחור כל פעם בחברה יותר טובה. באותה חברה עליו למצוא חברה יותר טובה, וחברה עוד יותר טובה, ועוד יותר טובה. זאת אומרת, עליו לראות אותה בצורה יותר מועילה לו, יותר טובה.
זה מכוון לאדם, לא לחברה. לא אומרים לאדם לשנות את החברה. בכללות צריכים לעשות את זה, אבל האדם עצמו ביחס שלו לחברה, צריך כמה שאפשר לתת לחברה התפעלות מגדלות הבורא מצדו, ולעשות את זה טוב בפרהסיה, ואחר כך להקטין את עצמו כדי לקבל מהחברים את התפעלותם. בשביל זה צריך להעריך את החברים, להצדיק את החבר לכף זכות ולהחשיב אותו תמיד. זו העבודה של האדם.
אדם שנמצא בחברה, כמו שהחברים שלו עכשיו, זה מספיק לו כדי להגיע לגמר התיקון. הכל תלוי ביחס שלו לחברה. הם עצמם יכולים להיות לא מתקדמים, ממש מושב זקנים. ועל אף הקושי, הוא בכל זאת יכול להתפעל מהם בצורה כזאת שיגיע לגמר התיקון. בגלל שהרעיון שלהם באשר לדרך, לשיטה הרוחנית הזאת, חי בהם.
מאיזה אספקט של החברים ראוי שאדם יתפעל? שיהיה מפעל. מפעל שעובד טוב, עם רעיון רוחני, שהחברים מיצרים מידע רוחני, ובזה מתקנים את עצמם, משפיעים טוב לעולם. זה מספיק לאדם כדי להתפעל מהעבודה שלהם. אין צורך לחפש לא את הרוחניות שלהם ולא את המניע שלהם, וממה הם עושים, וכו'. אלא לעבוד איתם במפעל זה מספיק.
ודאי שחברה מספקת לאדם הרבה דברים. אבל בסך הכל אדם לא אמור לחכות שהחברה תשתנה ובהתאם לזה אני אשתנה. האדם עצמו חייב לבחור כל פעם חברה יותר טובה, זאת אומרת, לראות בה חברה יותר נעלה.
איך להתפעל מהחבר? במה להעריך אותו?
כשאני מסתכל על החבר אני רואה בחור שיכול ליהנות מהחיים, ולעשות אלף ואחד דברים בעולם הזה, ובכל זאת הוא בא ללמוד משלוש עד שש לפנות בוקר. כל היום הוא על הרגליים, כבר אין לו כוח לעבוד, אין לו כוח ללמוד, אין לו כוח להצליח בחיים האלה. הוא משתדל מדי פעם לשאול, לא לישון, ללמוד. הוא מקריב את חייו למען השגת המטרה הרוחנית. אז יש לי מה ללמוד ממנו.
אדם שנמצא בקבוצה, בשבילי הוא כמו ילד במשפחה, כמו בן שלי, יש לי אליו יחס מיוחד זה הקשר שאמור להיות בין חברי הקבוצה. עצם הימצאותו כאן הופכת אותו למיוחד. הוא מיוחד כי הבורא בחר בו מכל המיליונים להביא אותו לקבוצה הזאת. יש בעולם שבעה מיליארד אנשים, שכמה עשרות מביניהם בחרו להשתייך לקבוצה שלנו.
ואם מחפשים איך להעריך את החבר ואיך להתפעל ממנו, רואים שהאדם הזה עובד, משקיע, על אף הבעיות שיש לו במשפחה, בבריאות וכו'. את הדבר הזה אני אמור לנפח, בהתאם לרגישות שלי. אז האדם מתחיל לקבל חשיבות: "תראה מה שהוא עושה...". אם כל אחד ישחק כך כלפי השני, יראה את עצמו קצת יותר, נתחיל לחשוב שזו חברה מיוחדת ומעולה, ונחוש כמו על איזו כרית שעולה כך לעולם הבא. וזה לא שקר. זה נעשה במכוון, כדי שיהיה לנו כוח להתקרב לבורא.
מלכתחילה זאת הכוונה. מפעילים את כל המערכת מתוך הכוונה הזאת. צריך לעשות את זה כל פעם מחדש ולא להתייאש. ולא מתייאשים מזה, כי אפילו אם האדם עצמו לא עושה משהו, מתישהו, האחרים עושים, והם מאלצים אותו להתפעל. זה כמו הסיסמאות בפרסומת, זה עובד עליך בין אם אתה רוצה ובין אם לא. דרושה רק הסכמה חברתית כללית לעבוד בזה, ושכל אחד יתרום.
האם "לבחור כל פעם בחברה יותר טובה" תלוי "ברוב עם הדרת מלך"?
ב"מאמר לסיום הזוהר" בעל הסולם כותב: "ברוב עם הדרת מלך": "רוב" יכול להיות בכמות ו"רוב" יכול להיות באיכות. אבל לכל אחד רק "ברוב עם הדרת המלך". גדלות הבורא, רשימו דאור, התפעלות, הכוח החיובי שיכול לתת לך חיוב, למשוך אותך קדימה במקום הייסורים שדוחפים מאחור, זה רק "ברוב עם", זאת אומרת, מחוץ לאדם, עד כמה שיש שם הדרת המלך, זה הכוח החיובי היחיד. לכן בעל הסולם אומר, שעלינו לפזר כמה שיותר את חוכמת הקבלה, וכמה שיותר לדבר עליה. זה כל עניין ההפצה.