אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 84. היגיעה כמפתח לגילוי הבורא

שיחה (6.01.02) על מאמר: "מהו קללה וברכה בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ראה, עמ' 81

מהי קללה ומהי ברכה? בעולם הזה יש בחינה אמצעית בין קללה לברכה. העולם הזה נקרא על מנת לקבל. העולם הבא נקרא על מנת להשפיע. בין שני הדברים הללו אין מעבר. המעבר הוא באדם, שיכול להיות כאילו פעם בזה ופעם בזה, עדיין לא בצורה אמיתית, אלא רק מתחת לקדושה ולקליפה.

מלמעלה למטה עד המחסום יש שני קווים: קדושה וקליפה, "קללה" ו"ברכה" אמיתיים. למטה מהמחסום אין קללה וברכה אמיתיים, אלא עניין של תרגילים, העולם הזה, שניתן לנו כדי שנכין את עצמנו, שנעשה יגיעה, שניכנס לעבודה האמיתית.

אז בעולם הזה אין לא זה ולא זה. לא קדושה, על מנת להשפיע- "ברכה", וגם לא קליפה, על מנת לקבל- "קללה". לכן מה שעושים מותר לעשות. לא עושים שום דבר רע ולא עושים שום דבר טוב, כמו תינוקות שהכל מותר להם כדי שילמדו מזה משהו.

אדם שרוצה להתקרב לפעולות אמיתיות, שהוא הקובע והוא העושה אותן, כמו איש בוגר בעולם הזה לעומת תינוק, צריך לעבור תהליכי לימוד, שלבי הכנה, הבנה, הכרה, שנקראים "משלא לשמה באים לשמה", המצב שצריך להגיע אליו לפני המחסום. למרות שנמצא בהסתרה, בהסתר כפול או בהסתר רגיל, איך שלא יהיה, האדם אמור לחפש התרוממות, התעוררות, שיהיה לו רצון לעשות משהו לבורא, לכוח עליון.

את הרצון הזה אפשר לקבל רק מהסביבה, כי אין מאיפה, יש הסתרה והאדם לא רואה את הבורא. בזה שאדם עובד עם הסביבה בביטול עצמו ובהכרת חשיבות הבורא, שכדאי לו לבטל את עצמו כלפי הסביבה כדי להכיר בחשיבות הבורא, בזה הוא מראה עד כמה העניין הזה חשוב לו ונחוץ לו, ועד כמה הוא מוכן להקריב את עצמו למענו.

ובאמת ביכולתו של האדם כל הזמן למצוא, ולעשות, ולהתפעל מהחברה בצורה כזאת, שההשקעה שלו בחברה כדי לקבל ממנה את הכרת הבורא, תהיה כסימן עד כמה חשוב לו להגיע לבורא, לרוחניות.

זאת אומרת, בעבודה הזאת, באותה פעולה שאדם עושה כלפי החברה, הוא מבטל את עצמו כדי לקנות את הבורא. בפעולה האחת הזאת יש כל הפעולות כנגד הרצון של עצמו מול הבורא והחברה.

יש לקנות את חשיבות הבורא. איך קונים אותה? רב"ש עונה על כך במשל: כשבא איזה רב'ה גדול והקהל גדול, אז לאדם יש מרץ לרוץ ולסחוב את המזוודה של הרב. אבל אם סתם אדם יורד ממטוס, אף אחד לא מעלה בדעתו שטות כזאת, לעזור לו להעביר את המטען שלו.

אז חשיבות. אין יותר על מה לעבוד. ועל ידי זה עוברים מקללה לברכה.

למה מתכוון רב"ש בדבריו: "שאין אדם יכול לעשות שום פעולה, אם אינו מרגיש בה הנאה. והעבודה שאין בה הנאה בשעת עבודה, זה נקרא 'יגיעה'"?

אדם שאמור לעשות איזה מעשה, הוא תמיד שואל את עצמו מה ייצא לו מזה: מנוחה, כסף, כבוד, או איזה דבר שהוא צריך. אדם עוסק בתחביבים שלו לא משום החובה אלא לשם תענוג. אחד מרגיש תענוג לדוג דגים, שני דווקא מגידול דגים באקווריום, ושלישי מזה שאוסף עלים.

אלה תחביבים שאנשים אחרים לא מוצאים בהם שום טעם, אבל הוא מוצא. זאת אומרת, כל אחד מוצא תענוג במשהו אחר. יש אוספים שאפשר להבין את המניע להם, אוספים כסף, אוספים התרשמויות, כבוד, ידיעה וכו'. זאת אומרת, התענוג יכול להיות מלובש בכל מיני צורות, אבל האדם חייב לראות את התענוג שבזה. בלי לראות את התענוג הוא לא יכול לעשות את פעולה.

אפילו אם התענוג או התוצאה יתממשו רק בעוד חודש, או בסוף החיים, או אחרי החיים. יש הרבה אנשים שעובדים קשה כל חייהם, כדי שאחר כך יעשו להם הלוויה שיזכרו אותה. מוכנים לעבוד בשביל זה כל החיים. רואים עד כמה תענוגים אנושיים הם אפילו מעל הזמן.

אבל ההרגשה הזאת שבסוף אני אקבל תענוג, היא כבר בהווה. ההרגשה הזאת, שאדם מרגיש עכשיו את התענוג העתידי, היא זאת שנותנת לו מרץ, אנרגיה, חומר דלק, לעשות את הפעולה. הוא מסתכל על מה שיהיה לו, מקרב אליו את התענוג הזה, כאילו ממלא את מיכל הדלק שלו, ועם זה הוא יכול לעבוד.

אדם שלגמרי לא רואה תענוג, אין לו אנרגיה, אין לו שום חומר דלק לעשות איזו פעולה. המכונה תעצור וזהו. לפעמים אדם מרגיש שהוא לא יכול לזוז, גם אם יהרגו אותו. למי שמתחיל עבודה רוחנית נותנים הרגשות כאלה.

מידת החשיבות שאדם מייחס למטרה שלו תלויה בחברה שגדל בה, מה עשה, איך התחנך. זה מה שנותן לו קנה מידה להערכה של כל דבר ודבר. לפי זה ולפי הטבע שלו הוא פחות או יותר בוחר לעצמו את מטרותיו. מה זה "מטרות"? סוגי תענוגים שמהם הוא רוצה ליהנות בעתיד, וגם עכשיו הוא כבר נהנה מזה שהוא קשור אליהם.

רב"ש אומר: "יש כלל, שאין אדם יכול לעשות שום פעולה, אם אינו מרגיש בה הנאה", כלומר כשאדם לא מרגיש בעבודה חומר דלק, הוא לא מסוגל לעשות אותה, וכאשר העבודה היא: "עבודה שאין בה הנאה בשעת עבודה" הוא לו רואה שכר עבור המעשה. אבל אם אדם רוצה לעשות, העבודה הזאת נקראת "יגיעה".

על כל הדברים אדם יכול לתאר לעצמו שכר, חוץ מדבר אחד, שהוא נגד טבעו - על מנת להשפיע. בעל מנת לקבל, מה שלא יהיה הוא תמיד יכול לראות בזה איזו תועלת. הוא יכול לשמוע, הוא יכול איכשהו להפוך את זה שירגיש שזה איכשהו כדאי. הוא יכול לשכנע את עצמו. אבל אם הפעולה היא על מנת להשפיע, בדבר זה אין לו הנאה בכלים שלו, היא לא מורגשת בכלים שלו, אז הוא לא יכול לעשות שום פעולה.

אדם שבאמת מפזר כל מה שיש לו, אם הוא עושה את זה בצורה נכונה, הוא לא יכול להרגיש מזה שום תענוג. הוא יכול להרגיש תענוג, שתמורת זה יהיה לו כבוד ועוד כל מיני דברים, אבל אם זה בצורה הנכונה, אז לא. זאת אומרת, רק בפעולה אחת אדם יכול להעמיד את עצמו במצב שאין לו חומר דלק, וזה נקרא "יגיעה".

"יגיעה" היא השתדלות לעשות מעשה דלהשפיע, שאדם מגלה שהוא לא מסוגל. המצב הזה נקרא "יגיעה".

אז איך האדם עושה מעשה דלהשפיע אם הוא לא מסוגל?

האדם לא יכול ולא מסוגל לעשות אותו. אבל זה שהוא לא מסוגל ומגיע לקביעת המצב שזה מה שיש, זה כבר נקרא "יגיעה".

"כלומר שהאדם לא היה עושה את המעשה הזה, אם לא היה יודע שיקבל שכר עבור היגיעה". אז מה לעשות? צריך להגדיל את החשיבות של על מנת להשפיע. איך? עבור מה? אדם נתקל כאן במצב שאין לו יותר מה לעשות.

אם יחד עם החולשה הזאת, בעקבות הגילוי שאין לו שום מגע עם על מנת להשפיע, לא בכוחות, לא בטבע, לא בהכרה ולא בשום דבר, הוא מלקט מהצד כל מיני התרשמויות, שמועות, שהדבר הזה הוא החשוב ביותר, אפילו שהוא לא מרגיש בו שום טעם ויכולת לעשות, אין דבר מלבדו. אז יש לו שני הקצוות שמתוכם באה התפילה - ונותנים לו.

ושני הדברים האלה קשורים אחד בשני. אדם שעובד על חשיבות על מנת להשפיע, מראים לו עד כמה אין לו. זאת אומרת, העבודה צריכה להיות תמיד על חיוב, ולא על לראות מתי אני לא מסוגל. אי אפשר לעבוד על שלילה, זה שקר. חייבים לעבוד על השגת הפעולה הרוחנית, על לעשות פעולה רוחנית, ואז כנגד זה מראים לאדם שהוא לא מסוגל.

האם כל פעולה שאדם עושה היא בסופו של דבר ברצון לקבל?

כל פעולה שאדם עושה, לא חשוב איזה, סימן שהוא מצא בשבילה הצדקה בתוך הרצון לקבל שלו. אחרת הוא לא היה יכול לעשות אותה.

איך פעולה גשמית ביסודה, יכולה להפוך לפעולה רוחנית?

"גשמית" לא בהכרח קשורה לחומר, למה שנכלל בגדר חמשת החושים, אלא "גשמית" נקרא שאדם יכול להרגיש אותה בתוך הרצון לקבל שלו. שאדם רואה שהוא יכול לממש את זה. אם לכל פעולה גשמית שאדם עושה הוא יכול לצרף מעין שכר, תמורה, אז הוא יכול לבצע אותה.

אבל אדם שעומד באמת מול פעולה רוחנית, לא יכול לבצע אותה: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, הוא לא יכול לעמוד מול זה, הוא לא יכול לעשות עם זה כלום, כי היא טבע הפוך ממנו.

מה אפשר לעשות? יחד עם זה שאדם לא יכול לבצע בטבע שלו פעולה על מנת להשפיע, הוא צריך לשמוע בעיקר מהסביבה, באמצעות ספרים, סופרים, חברים, שאין דבר יותר חשוב מלהגיע לפעולה הזאת. תמורת זה יהיה לו קשר עם הכוח העליון.

אם יש לאדם שתי הנקודות הניגודיות האלה: שהוא לא מסוגל להשפיע, שמאוד חשוב לו להשפיע. אז כתוצאה מהמתח ביניהן נוצרת באדם צעקה פנימית למה אין לו. ואם הצעקה אמיתית, הוא מקבל אפשרות לבצע פעולה כזאת, ודרך הפעולה הזאת הוא מרגיש את הבורא, הוא מתקשר אליו. דרך הפעולה עצמה.

בלי שאדם עושה פעולה, אין לו איפה להרגיש, באיזה כלי להרגיש את הבורא, את הרוחניות. רוחניות באה בתוך הכלי שאדם עושה, בתוך פעולת על מנת להשפיע שהוא עושה, בתוך הפעולה הזאת מתגלה הרוחניות.

בשביל זה צריך להגדיל מאוד את חשיבות הרוחניות, ואת החשיבות הזאת אי אפשר למצוא בשום מקום אלא קצת בספרים ויותר בחברה. ככל שיותר קוראים בספרים מפסיקים להתפעל מהם, אבל מהחברה מתפעלים כל הזמן, רוצים או לא רוצים. אז צריך ליצור סביבה כזאת, גם בעבודה, גם בבית, גם בקבוצה, שבסופו של דבר האדם יתפעל רק מחשיבות הרוחניות.

זאת אומרת, בעבודה לא מדברים על רוחניות, בעבודה צריך לסתום את האוזניים במובן מסוים. לדבר רק בענייני עבודה, לא על פוליטיקה, לא על אופנה, או על כל מיני דברים שבא לדבר עליהם.

בבית לדבר רק על דברים ששייכים וחשובים לבית, שלא יתעוררו סתם בעיות. והקבוצה היא העיקר, היא המקום היחיד שבו אדם יכול לשמוע על חשיבות האלוקות. בקבוצה הוא צריך לפתוח אוזניים, אבל לדרוש מהחברים להשמיע לו רק דברים הנחוצים לו. אם כך יהיה, אדם ששומע מהקבוצה שהרוחניות חשובה, הוא כביכול רוצה לעשות משהו כמו ברוחניות, ואז הוא רואה שהוא לא מסוגל.

אחרת לא רואים, לא יודעים מהי יגיעה, לא יודעים שנתקעים במעשה ולא יכולים לעשות אותו, כי אין דחף לזה, אין חשיבות לחשוב על פעולה כזאת. בלי שמגיעים למצב הזה לא עוברים מ"קללה" ל"ברכה". נמצאים ב"קללה" ואפילו לא יודעים שהיא "קללה".

איך צריך להתפעל מהחברה?

ההתפעלות מהחברה היא במה ששייך לגדלות הבורא. להתפעל מהחברה אדם יכול רק כאשר החברה גדולה בעיניו והוא עצמו קטן כלפיה, כאשר מה שהם עושים, איך שהם עובדים, איך שהם בכלל חיים, מה שהם עושים בחיים שלהם, זו דוגמה טובה מאוד לאנשים שמקריבים את עצמם למען רוחניות.

אדם שמתפעל מהרוחניות הגדולה אצל החברים, מתפעל גם ממה שהוא שומע מהם, מה הם מדברים ועל מה הם חושבים. הוא עושה חשבון עד כמה החברים שלו יותר גדולים מכל האנשים שנמצאים מחוץ למסגרת הקבוצה. מה ממלא את החיים של האנשים מחוץ לקבוצה לעומת החברים בקבוצה.

זאת אומרת, עליו להעריך אותם ולהשפיל את עצמו. לפתוח אוזניים ועיניים לשמוע ולראות איך הם מתנהגים ומה הם עושים. ואז האדם צריך לדרוש מהחברים, שדווקא יעשו לפניו מעשים טובים, בפרהסיה ולא בצניעות, וידברו על חשיבות החברה וחשיבות הבורא, כך שהוא ישמע, ולא שכל אחד מהחברים יהיה צדיק נסתר.

האם להשפיל את עצמך כלפי חברה זה נגד הטבע?

להתפעל מהחברה אדם מסוגל רק כשהוא מעמיד את עצמו בהשפלה כלפיה. השפלה כלפי חברה היא לא נגד הטבע.

פשוט מתחילים להסתכל על כל חבר, איך הוא בא ללמוד בשלוש לפנות בוקר נגד כל ההפרעות שלו, ואיך הדבר הזה בוער לו לעומת כל אדם בחוץ, עד כמה הוא מיוחד, שהבורא בחר בו להביא אותו לקבוצה, להיות דוגמה בשבילי, להיות מלאך שמביא לי את המסר בדבר חשיבות הרוחניות. החבר הוא מי שיכול להשפיע עלי את חשיבות הבורא. זאת אומרת, הוא שליח, הוא בא, נחת משמיים, לספר לי שהבורא חשוב.

אם אין שום מכנה משותף עם החברה, מה צריך לעשות?

אדם שמרגיש שאין שום מכנה משותף בינו לבין החברה, עליו לבדוק את עצמו. יתכן שמטרת החברה לא נכונה, ויתכן שהמטרה שלו אינה נכונה. הוא יכול לעשות איזה תיקון, אולי לבוא לחברים ולומר להם, שנראה לו שהם טועים. האדם צריך לעשות את החברה; "קנה לך חבר".

הוא חייב לתת כוחות ולהעמיד את החברים בצורה כזאת כלפיו, שהם ישפיעו עליו. הוא בעצמו צריך לעורר את הדבר הזה בחברה. יתכן שהחברים עושים את הדברים לא נכון, שכל אחד מהם עושה את מעשיו בשקט ובצניעות ולא מעורר אותו.

מה שהם מראים לו לא מספיק בשבילו כדי להתפעל. ויתכן שהוא בכלל לא רוצה להתפעל מהדברים האלה, אלא צריך להתפעל מדברים אחרים.

אדם שרוצה לרזות הולך לחוג "שומרי משקל" ולעוד חוגים מסוג זה. הוא הולך להרצאות ולשיחות וסרטים רק כדי להשתכנע בחשיבות המסר שלהם. אותו דבר עלינו לעשות לגבי חשיבות הרוחניות.

הדבר הזה ברור בכל חברה אחרת. מה עומד בראש מעייניו של כל מפעל, של כל עסק? איך לפרסם בולם שהמוצר שלו זה דבר נחוץ, הכרחי. מפעל שמייצר למשל קרקרים רוצה שכל העולם יאכל רק את הקרקר שלו. שלא יאכלו לא בשר ולא דגים ולא שום דבר אחר מלבד הקרקר, ושכולם יחשבו שלא נחוץ להם יותר כלום. זה הלך המחשבה של כל מנהל מפעל.

אז גם בקבוצה שעוסקת ברוחניות, חשוב לפרסם את העניין, זאת אומרת, הפצה כלפי אנשים בחוץ והפצה פנימית כלפי הקבוצה.

ואם מדובר בחברה רגילה ולא רוחנית?

במשך היום, כשאדם נמצא בחברות שונות, עליו להעמיד את עצמו כלפי החברות האלה בזווית כזאת, במידת קליטה כזאת, שהן לא יפגעו במטרה העיקרית שלו, ואולי אפילו יעזרו לו.

אדם שנקלע מחוסר ברירה לסביבה שנקראת "מושב לצים", שבה סתם מדברים על שטויות, יכול ללמוד ממנה עד כמה החברה השנייה שלו יותר חשובה, ועד כמה הדברים שהחברה הזאת שקועה בהם, הם נחותים. לא שהוא מזלזל בהם, אלא זה יכול לעזור לו "לצאת לשוק" ולהווכח עד כמה הדבר שיש לו, שנמצא בו, הוא חשוב. כי כל דבר אפשר לשקול רק כנגד משהו. אז דווקא מקום העבודה, הבית ושאר המקומות, יכולים לעזור לו להעלות את חשיבות החברה הרוחנית שבה הוא נמצא, עד כמה הדברים בה נשגבים וחשובים לאנשים שנמצאים בה.

אם אדם סתם נמצא בין אנשים טובים?

מה זה "טובים"? לא גנבים ולא רוצחים, אלא אנשים בעלי מידות אנושיות טובות. מה זה אנשים שיש להם מידות טובות? אנשים שמעמידים פנים, שחונכו להסתיר את הדברים הלא יפים ולהבליט כלפי אחרים את הדברים ה"יפים".

אז מה יש לאדם שהולך לתקן את התכונות שלו, מהמידות האנושיות ה"טובות" שלהם? ללמוד לחיות בשקר כפול, זאת אומרת, להיות בשקר ועוד לחשוב שהוא אמת, שכך צריך להיות? בשביל מה לו חברה כזאת?

הוא מכיר את האנשים האלה שנים, הם קרובים אליו.

אם אדם מכיר אנשים שנים, זה מחייב אותו להקריב בשבילם את החיים? אין דבר יותר חשוב בחיי האדם מהחיים שלו, ממה שהוא משיג בתוכם. אם הוא נמצא איתם, הוא כאילו משרת אותם, הוא מחזיק אותם, עליו להעריך את המשחק שלהם, אז בשביל מה לו? האדם עצמו צריך להחליט, החיים הם שלו.

לכן השאלה "מה טעם בחיינו" צריכה כל הזמן להתעורר באדם. כלפי כל רגע, כלפי כל הבחנה שאדם עושה בחיים שלו, הוא צריך לשאול "מה טעם בחיי?", זאת אומרת, איך אני מתייחס כלפי כל דבר? האם זה דבר מטרתי? האם זה הדבר החשוב או שיש משהו יותר חשוב? כך הוא כל פעם מתקדם.

אדם שמעדיף לעצור באותה חברה, זכותו. הבחירה בידיו. האדם לבדו מחליט אם הוא משרת את החברות האלה, אם הוא מתכופף כלפי האידיאל שלהן.

ואם אדם לא מרגיש שהוא מתכופף כלפיהם?

אדם שאפילו לא מרגיש שהוא מכופף את הדעת שלו כלפי דעתם, זה גרוע מאוד. הם הרי ילדים קטנים, הם לא מפותחים. אדם שרוצה להיות כמוהם, להישאר איתם, הוא בחוסר החלטה. זה כמו ילד שצריך להיות בבית ספר ורוצה להישאר בגן ילדים. כי כל ילד בריא רוצה להיות גדול, הוא כבר רוצה להחליט בעצמו. אדם כזה רוצה להיות קטן. כתוב: "מה לעשות עם ילדים שהזקינו".

האם האדם נמצא או בקללה או בברכה?

האדם לא נמצא או בקללה או בברכה, אלא גם בקללה וגם בברכה. כשעולים מעל המחסום נמצאים גם בקללה וגם בברכה. פעם בזה ופעם בזה. אחרי שבירת הכלים יש לנו הזדמנות להיות ב"קללה", לקחת משם כלים דקבלה, לתקן אותם ולעבור ל"ברכה". וכך כל פעם להעביר ממקום למקום, מרשות לרשות: מרשות הרבים לרשות היחיד.

"רשות היחיד" זה ב"שבת", כל החוקים של עירוב וכדומה. "רשות הרבים" שאפשר להשתמש ברצונות האלה ב"ימי חול" - יורדים לכלים דקבלה לא מתוקנים. ב"רשות הרבים" נדמה לאדם שגם הוא עצמו שולט ועושה משהו, שברצונות האלו אין ייחודיות של הבורא.

ומה באמצע? מהו המנוף שעוזר לאדם לעבור מקו שמאל לקו ימין, מקללה לברכה? המנוף הזה נמצא, כמו שרב"ש אומר, ב"שלא לשמה": "משלא לשמה באים לשמה".

מה הופך את המצב של "שלא לשמה" למנוף ל"על מנת להשפיע"?

ב"שלא לשמה" יש לאדם רצון לקבל משלו. זאת אומרת, האדם רוצה לעשות כאילו למען הבורא, כביכול על מנת להשפיע, כשברור לו שהוא עושה את זה בעל מנת לקבל. ב"שלא לשמה" האדם עובד עם השכר. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב, שאדם שיודע שלא יקבל שכר בכלים דקבלה שלו, לא יכול לבצע את הפעולה הזאת, לכן זה נקרא "שלא לשמה".

אבל זה ברור לאדם בדיוק. הוא כבר החליט וכבר עומד בזה, שהוא באמת היה רוצה לעשות משהו בעל מנת להשפיע, שזה חשוב מאוד. את ההתרשמות הזאת הוא קיבל מן החברה. את הבורא האדם לא רואה, אם הוא היה רואה את הבורא, אז כאן הכל היה נגמר: הראייה הזאת היתה נותנת לו כוח לעשות פעולות עם כוונה של "על מנת להשפיע". האור שבא מתקן את הכלי וגמרנו. זה נקרא לראות את הבורא. אבל כשלא רואים את הבורא, נמצאים בחושך, אפשר רק לקבל התרשמות מהסביבה. בכל זאת אפילו שאדם מנפח את עצמו שחשוב להשפיע, זה לא אור ולא תיקון הכלי על ידי האור, זה תיקון על ידי שטיפת מוח. שטיפת המוח עוזרת לו רק כביכול לרצות לעשות פעולה על מנת להשפיע, אבל אם בפועל לא יהיה גם לו משהו מזה, הוא לא יוכל לעשות.

זאת אומרת, הדברים האלה מאוד רופפים. אין כאן אור שבא ומתקן את הכלי, אלא האדם עצמו יוצר מצב שכאילו במקום הבורא הוא מקבל כוח מהחברה, וכאילו הכוח הזה מספיק לו כדי לעשות על מנת להשפיע. הכל "כאילו". אבל ב"כאילו" הזה האדם בעצמו בונה את הסיטואציה, הוא ממש עושה אותה.

וכאשר האדם עושה את זה בכאילו, הבורא בא ונותן לו באמת את הכוח, לא במשחק כמו שהאדם עשה. "שלא לשמה" זה משחק. האדם היה רוצה שכך יהיה. כמו ילדים שבונים משהו. אבל כשהוא מנסה ועושה, כמה שהוא יכול, כאילו זה רוחניות, אז הבורא בא ועושה לו את הרוחניות הזאת באמת.

ואם משתדלים מאוד, אפשר בכל זאת לעשות ב"שלא לשמה" על מנת להשפיע?

ב"שלא לשמה" אי אפשר לעשות שום דבר על מנת להשפיע. אדם רוצה, אבל לא מסוגל. מפני שהבורא לא נותן לו עדיין רצון על ידי האור המחזיר למוטב, אלא הוא מגיע למצב שהוא רוצה לעשות על מנת להשפיע, על ידי שמועה, על ידי התפעלות מספרים וסופרים. הוא היה רוצה, הוא לא עושה.

הוא מאוד משתדל, אבל הוא לא מסוגל, כי הוא נמצא עדיין בטבע למטה מהמחסום. האור עדיין לא בא ותיקן אותו. האדם הוא פונקציה של האור. אם מגיע אור ומתקן, הוא עושה על מנת להשפיע. אם לא מגיע אור ולא מתקן, הוא בינתיים נמצא בטבע על מנת לקבל.

אז על האדם רק לבנות את הדמה הזה, המשחק הזה, סיטואציה כזאת, כאילו, במה שאפשר לו, כדי לקבל את החיזוק המרבי בעל מנת להשפיע. לקחת מספרים, מסופרים, מחברה, כוחות "אני רוצה", ויותר מזה הוא לא מסוגל. כתוצאה מזה יבוא בזכות ה"כאילו" הזה אור מלמעלה ויתקן אותו.

יש כאן הרבה דברים פנימיים, עמוקים ביותר, שטעונים הסבר: עד כמה אדם צריך להיכנס לעומק המצב הזה? איפה הוא נגמר? למה דווקא מעשה ילדותי של כאילו, שבונים סיטואציה לא אמיתית, מספיק לאדם כדי לתקן? האם זה אכן תיקון? אם תמורת המעשה הזה בא האור ומתקן אותי, האם זה בכל זאת נקרא שאני תיקנתי?

מה זה "שלא לשמה"?

"שלא לשמה" זה רגע אחד שאדם מגיע אליו, שאחריו מגיע לו "לשמה". לפני הרגע הזה, לא נקרא "שלא לשמה". "שלא לשמה" זה מצב סופי, שאדם עשה במאה אחוז כל מה שביכולתו ויותר הוא לא יכול. על זה באה תשובה.

גם כשמתקרבים למצב הזה, עובדים כדי להגיע ל"שלא לשמה". הרגע הזה בא אחרי הרבה שלבי עבודה, אבל "שלא לשמה" הוא מצב חד, מוגדר, שאדם במאה אחוז רוצה להשפיע כביכול לבורא, לפי ההתרשמויות שלו.

והוא יודע שהוא לא מסוגל להשפיע, הוא יודע שבסופו של דבר בפנים, בתוך ה"שלא לשמה" הזה, נמצא רווח לעצמו, שבלעדיו הוא אפילו לא יכול לחשוב על כל העניין הזה. והוא רוצה להיפטר מהרווח הפרטי הזה, אבל הוא לא מסוגל. אין לו שום מחשבה אחרת. אם זה לא בגדר של "יהיה לי משהו", הוא פשוט לא נמצא בזה. אדם לא יכול לחשוב על משהו בלי לחשוב גם על הגמול שמצפה לו.

כשאדם מכיר את כל הסיטואציה הזאת ורוצה לפרוץ דרכה הלאה, זה נקרא "שלא לשמה". זה מצב מאוד גבוה. זאת אומרת, זה המעמד הגבוה ביותר שאדם יכול להגיע אליו בעולם הזה. אחר כך הוא נכנס לרוחניות, כבר לא העולם הזה, אלא העולם הרוחני.

מה העבודה הנכונה עם חבר שמתחיל לזלזל בקבוצה?

המקובלים שהם המורים שלנו, כתבו הרבה בשאלת היחס לחברה. גם בדורות הקודמים המקובלים כתבו על זה. אין מקובל שלא כתב על חברה, אמנם בקיצור, אם מפני שהיה להם ברור, אם מפני שהיו עוד כתבים בנושא החברה, ואם בגלל שבאותם זמנים הנייר היה מצרך מאוד יקר. אבל כל אחד מהם נגע פה ושם בעניין הזה.

ואם אמרנו שעניין החברה הוא דבר שבלעדיו אי אפשר להתקרב לרוחניות ולהתקדם בה, יש אלף ואחד אופנים ואי אפשר לתת מרשם לכל מצב. ובכל זאת הם כתבו דברים ברורים לגבי איך עלינו להתייחס לתופעות השונות.

למשל, חבר שמזלזל. אם עד כה החבר היה שותף בכל ופתאום התחיל לזלזל, יתכן שהוא נמצא במשבר. אז צריך לעזור לו. לקחת כמה חברים ולטפל בו כמו באדם שנפל מקומה עשירית, נחבט בקרקע, ונמצא שוכב חולה ללא הכרה, ללא הכרה רוחנית. צריך לעזור לו איכשהו להמשיך במצב הזה עד שיחזור להכרה, עד שיהיה בריא.

אבל אם הזלזול הוא דבר קבוע אצל החבר הזה והוא מעדיף כל מיני חברות, שהן לגמרי לא ברוח של הקבוצה שלנו, והוא מנסה להכניס לקבוצה דברים ודעות שלא נמצאים בספרים הקדושים לנו, שהם בעיקר ספרי בעל הסולם ורב"ש, אז צריך להרחיק אותו מהקבוצה.

מה לעשות במקרה שחברים לא גורמים לי שום התעוררות?

אם הקבוצה בכללותה לא נותנת לאדם שום התעוררות ושום התרוממות, אז כדאי לו לקחת כמה חברים מהקבוצה ולעבוד רק איתם. ויחד איתם להראות לאחרים דוגמה בלי דיבורים.

אם ירצו לשמוע, להסביר להם: "מכיוון שאין לנו עניין להיות במושב לצים החלטנו לצאת מהמצב הזה. אתם מוזמנים להצטרף אלינו. ולא נמשיך בדרכנו". אפשר לעשות את זה לבד, ואפשר לקחת כמה חברים קרובים ברוח, שאיתם יחד יותר קל לפעול בחברה.

אין צורך להתארגן בשביל זה בקבוצות, זה יכול להיות חופשי, שכל אחד יכול להצטרף. אבל צריך לחפש איך לשבור את המצב. אין צורך לתת עצות, אלא לחפש עצות בעצמך, כי החיפוש עצמו הוא עבודה שהיא ברכה.

איך אדם יכול לשמוע על גדלות המטרה אם לא מדברים עליה איתו?

קודם כל צריכים לדבר על גדלות המטרה, וכל אחד חייב להגיד מידי פעם כמה מילים על זה. אבל העיקר הוא בדוגמה האישית. אדם שמשתדל שבמעשים שלו, החברים רואים שהוא עושה אותם מפני שהמטרה חשובה בעיניו, חשיבות המטרה היא המניע לפעולות שלו.

כך גם מחלקה במפעל מטרתי אמורה לנסח תוכנית ברורה מה עושים, מתי ולמה, ולהראות מעורבות בהפצה הכללית. זה מעלה את ערך המחלקה בעיני החברים, הם מכירים בחשיבות המטרה.

חוץ מזה מחלקה שעושה דברים טובים עליה להראות לחברים למה היא עושה את זה. שכל הדברים שנעשים במחלקה הזאת הם מפני שהאלוקות היא דבר עליון, שהם רוצים שיהיה גם אצלם, הם רוצים לרכוש אותו. הם רוצים לעלות. ואת זה צריך להראות ליתר החברים.

בכל מעשה ומעשה שאדם עושה, עליו להכניס את הכוונה הזאת שלו כלפי האנשים האחרים, ואז זה יחזור אליו פי כמה. נכון שאם החברים לא מדברים על חשיבות החברה, אז האדם עצמו לא מכיר בחשיבות המעשה שלו. אבל כשאדם רוצה לראות, הוא יראה.

לדוגמה, החברים בונים סוכה, תסתכל ותחשוב מה מחייב אותם לבנות סוכה. הבורא נתן להם רצון לרוחניות, והם נמצאים בקבוצה, ולכן הם בונים סוכה. זאת אומרת, הרצון הזה הוא לא שלהם. לא הם השיגו אותו, אלא הבורא נתן להם. כלומר, יש להם משהו שהוא נתן, וזה פועל בהם. ואז האדם כבר מבין את חשיבות החבר.

תלוי באדם עצמו אם הוא רואה את זה או לא. אפילו אדם שסתם בא לקבוצה, יושב וצוחק. אבל הוא בכל זאת בא לכאן. זאת אומרת, הוא בעצמו כבר מצא חומר דלק לבוא לכאן, או שהבורא נתן לו חומר דלק, אבל בסופו של דבר יש לו בפנים בתוכו משהו רוחני, שסוחב אותו מהמיטה בבית לשיעור עם הקבוצה. יש בו "חלק אלוקי ממעל", את החלק הזה אתה מעריך, לא את גופו.

אבל אי אפשר כל הזמן לדבר על זה. אדם צריך לעבוד על עצמו, לראות את זה בעיניים שלו, בכל מיני מצבים, ובאנשים שלא כל כך מראים את זה. ולא כל הזמן לשמוע, כי אחרי חמש דקות זה ימאס לו. האדם צריך להעלות את סף הרגישות שלו לראות את הדברים האלה באחרים. אבל העיקר להראות דוגמה, ובמאמרים של רב"ש לדבר על חשיבות הבורא.