88. סוף מעשה במחשבה תחילה
שיחה (1.01.02) על מאמר: "עניין שופטים ושוטרים"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת שופטים, עמ' 112
אומרים על פעולות הבורא: "סוף מעשה במחשבה תחילה". למה "סוף מעשה במחשבה תחילה"? הרי אצל הבורא אין מושג של זמן, הוא לא אמור לעשות כמה פעולות בדרך כדי להגיע לסוף הטוב. ברוחניות לא קיים אספקט הזמן. הבורא הוא כל יכול. הוא הכוח היחיד הפעיל: פועל, מופעל ומפעיל, הוא המחשבה והוא המעשה. הוא הידע והוא הידיעה. הכל כאילו בנקודה אחת שאותה מגדירים כבורא, וחוץ ממנה עצמה אין שום דבר, אין התנגדות כוחות, אין התנגשויות, מאבקים, מעברים. אז למה כתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה"? למה צריכים להיות למעשה סוף והתחלה?
"סוף" ו"התחלה" הם לא כלפי הבורא, כלפיו אין לא סוף ולא התחלה, יש מחשבה אחת "להטיב לנבראיו", ובמחשבה האחת הזאת נברא הנברא, ונמצא במצב המושלם, מקבל כל מה שיש, ונמצא במצב יחיד - במחשבה אחת - מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", שרק היא קיימת. אז למה כתוב: "סוף מעשה במחשבה תחילה", כאילו יש עוד מעשה, שרק בסופו כביכול המחשבה הזאת מתקיימת. משום שהפסוק מכוון כלפי הנברא. לנברא מתברר בצורה הדרגתית, המצב היחיד שבו הוא נברא - שהוא נמצא ב"עולם הזה", הדרגה מתחת לסף ההכרה, שכוללת בתוכה הרבה מדרגות: אותנו לפני המחסום, נבראים שעדיין לא מרגישים שהם נבראים, ודומם, צומח, חי, ועד למדרגות ממחסום ומעלה, שהנברא לאט לאט מתאושש מחוסר ההכרה, ומגיע להכרה, לידיעה, לדבקות, להתאמה, לאותה מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו".
כשהנברא מתעורר מחוסר הכרה להכרה מלאה, עד שמגיע למחשבת הבריאה במלואה, שזה עניין של בניית "החוש השישי", בשלבים האלה יש לו עניין של "אחוריים" ו"פנים":
אחוריים- חוסר הכרה.
פנים- הכרה.
וכך הוא עולה שלב אחר שלב, מ"אחוריים" ל"פנים", מ"אחוריים" ל"פנים". בשלבים האלה שבין חוסר הכרה להכרה, חוסר הכרה להכרה, יש מה שכתוב: "שופטים ושוטרים". למה? כי ההתאוששות היא על ידי יגיעה עצמית. בלי יגיעה עצמית הוא ישאר בחוסר הכרה. עליו להרגיש בעצמו את הכלים, את הרגשות הנחוצים כדי לחיות, כדי להיות במחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו".
לכן יוצא כך, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", שבאמת "במחשבה תחילה", במחשבה הזאת היחידה "להטיב לנבראיו", שרק היא נמצאת, ובה נמצא הנברא, מתוך המחשבה הזאת התחיל עניין חוסר ההכרה, נברא עניין ההסתרה, "שופטים ושוטרים": יגיעה, ייסורים. זאת אומרת, המצב הסופי, "להטיב לנבראיו", הוא הקובע את כל התהליך, את כל היגיעות ואת כל השלבים, שאדם צריך לעבור כדי להגיע אליו. יוצא שהבורא ככוח היחיד, הוא שעושה את העבודה, הוא בעל הפעולה.
אם כך למה כתוב: "שופטים ושוטרים תעשה לך בכל שעריך"? כי אדם שרוצה לפתוח את הכלי שלו, בונה בעצמו לעצמו "שופטים ושוטרים": הגבלות, שהוא רוצה דווקא בצורה זאת, ורק בשיטה זאת, של למעלה מהדעת, של על מנת להשפיע, לזכות לגילוי האלוקות, רק על ידי התאמה אליו.
לא שהבורא שם לאדם "שופטים ושוטרים" והאדם צריך להתגבר עליהם, אלא "שופטים ושוטרים": גם אלה שבעל הסולם כותב עליהם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שאדם מטפס על ההר וכל הזמן זורקים אותו חזרה אחורה, והוא שוב מטפס ושוב זורקים אותו, הם "שופטים ושוטרים" שהאדם בעצמו מעמיד על עצמו, ש"יזרקו אותו מן ההר", אם הכוונה שלו לא נכונה. בזה הוא בונה את היחס הנכון, את ההתאמה שלו לבורא.
זה נקרא "תעשה לך": האדם בעצמו אמור לעשות את העבודה הזאת, לבנות מסך, לבנות את הכלי החדש. זאת אומרת, במקום להתלונן על זה שהבורא עשה הסתרה, להכיר לו תודה על ההסתרה, ולהחזיק בעצמו את ההסתרה הזאת.
ואז האדם לא כועס על הבורא על הדרך הקשה שעשה, עם הנפילות, ההשפלות והקשיים, אלא הוא מודה לו על זה, מצדיק אותו: נעשה "צדיק"- מצדיק אותו עד כדי כך, שאפילו אם הבורא היה עוזב ומאפשר לאדם לבחור את המצב הרצוי לו ביותר, האדם עצמו היה מגביל את עצמו ובונה את המדרגות האלה, את ה"שופטים ושוטרים". הוא בעצמו היה רוצה להחזיק את ההסתרה על עצמו.
זאת אומרת, במקום שהבורא מסתיר את עצמו, האדם מסתיר את עצמו מהבורא, כדי שהיחס שלו לבורא ישאר רק בכוונה על מנת להשפיע- רק לפי גודל המסך, לפי גודל האמונה, לפי גודל האור חוזר, כדי שהקשר בינו לבין הבורא יהיה קשר של הדדיות.
מה פירוש שהנברא בונה את ההסתרה בעצמו?
הבורא בנה את ההסתרה כך, שנתן צמצום א', כלומר: שברצון לקבל, בכוונה על מנת לקבל, האור לא נכנס. זאת אומרת, שאם יש לאדם כוונה על מנת לקבל, איפה ששורה בו הכוונה לטובת עצמו, שם לא תהיה לו הרגשה רוחנית, שם הוא לא ירגיש את הבורא.
לאט לאט הבורא מלמד את האדם, מחייב אותו לחשוב על הכוונה על מנת להשפיע. החיסרון בכוונה על מנת להשפיע צריך לבוא כביכול מהאדם. שהוא בעצמו לוקח את ההסתרה, את הצמצום, על עצמו, ומתחיל לנהוג כאילו אין הסתרה ואין צמצום ולא שום תנאי מצד הבורא.
איך סדר התיקונים שלנו? האדם קודם כל עושה על עצמו צמצום א', ובעקבות זה מתחיל לאט לאט לבנות "מסך", כאילו יש לפניו אור ומותר לו לקבל אותו, והוא שולט בכל הדברים, כאילו הוא בעל הבית. הבורא פתוח ומוכן, והאדם מסתיר את עצמו מאחורי ה"מסך".
במידה שהאדם מוכן לעשות כך, הבורא נפתח והאדם נסגר. עד שבונה על עצמו מסך דצמצום א' במאה אחוז, מסך בלקבל על מנת להשפיע במאה אחוז, ואז מצד הבורא אין שום הגבלות. זאת אומרת, במידה הזאת האדם מתחיל לשלוט בבריאה.
מה זה "בריאה"? "בריאה" זה האדם, אלא מי עוד? כלומר, האדם מתחיל לשלוט בקבלת האור, במילוי, בהתגלות האלוקות, וכך הוא משנה את עצמו, משנה את גורלו.
כאשר האדם לוקח מהבורא את ה"מושכות" של הבריאה, את ההשגחה, את ההנהגה, הוא מנהיג את הבריאה. מי זה הבריאה? הוא עצמו. חוץ מהאדם אין נברא. כל היתר- דומם, צומח, חי, הם פחותים מהאדם ומונהגים בהתאם לאיך שהאדם מנהיג את עצמו.
דומם, צומח, חי, הם לא "נבראים" כי אין להם בחירה חופשית. נברא הוא מי שיש לו בחירה חופשית.
איך האדם יכול להתחיל לעבוד בהתגברות למעלה מהדעת?
ציירנו תמונה יפה, שלפיה האדם תמיד לוקח על עצמו את ההגה, כביכול יש לו "ברקס" ויש לו "גז" שהוא יודע איך לתמרן איתם. אבל זהו שלב אחד, אנחנו עדיין צריכים להתמודד עם התנהגות אחרת מצד המכונה הזאת של ההנהגה וההשגחה.
המכונה היא האדם, שהבורא פועל עליו. כדי לעבוד על המכונה צריך קודם כל לצאת מהקשר איתה, להיות מהצד, "לצאת מגופי" מה שנקרא. שכל מה שיש ברצון לקבל שלי זה לא אני. להיות אובייקטיבי. התיקון הזה נקרא תיקון של "חפץ חסד", תיקון של בינה, שנקרא "להיות עם חופשי בארצנו":
"עם"- כל הרצונות של האדם.
"חופשי"- האדם לא נשלט על ידי הרצונות שלו.
"בארצנו"- ברצון שלנו. "ארץ" הכוונה רצון.
כשאדם מגיע לתיקון "חפץ חסד" של בינה הוא לפחות יוצא מהשליטה של המכונה הזאת, הטבע שלו. ואז הוא עומד לצד המכונה שלו, כמו שהבורא ניצב מצידה, וכעת יכול להתחיל ללמוד איך להנהיג אותה, כי יש לו מודעות ושכל וכו' שלא קשורים לרצון.
הבעיה שלנו היא שהשכל הוא לא נברא. הרצון הוא שנברא. השכל מתפתח למלא את הרצון לפי גודל הרצון, לפי איכות הרצון, לפי סוג הרצון. כך פועל השכל של האדם.
השכל נמצא בכל תא, בכל אבן, בכל חי, בכל צומח. השכל קיים בכל נברא רק כדי לשרת אותו, כדי לשרת את הרצון שלו. הרצון הוא יותר פנימי והשכל נבנה עליו כתוספת.
כשאדם רוצה לצאת מתוך המכונה שלו, מתוך הרצונות שלו, הוא מחליף את השכל. כל החשבונות כביכול נעלמים, בדומה למחשב שעובד לפי תוכנה מסוימת, כאשר האדם רוצה להחליף את התוכנה, קודם מוחק מהמחשב את התוכנות הישנות, מנקה אותם לגמרי, ורק אז מתקין את התוכנה החדשה, כך האדם עומד באמת חופשי, זאת אומרת, לא עם התוכנה שלו עצמו ולא עם תוכנת הבורא, ומתחיל להיות בעל בחירה.
האם במצב הזה האדם לא מרגיש מה עובר עליו?
האדם מרגיש מה שעובר עליו, אלא שהוא לא כפוף יותר למה שעובר עליו. הוא לא מושפע. זה כל העניין. מצב זה הוא די נדיר בעולמנו, על פי רוב כשאנו למעלה מאיזה מצב, אנו באמת לא מרגישים אותו. ברוחניות זה לא כך. ברוחניות לא יתכן מצב או מקרה שאדם לא מרגיש, שנעלם ממנו, אלא פשוט הכל בשליטתו. המצב לא משפיע על האדם, כי האדם למעלה ממנו.
האם השינוי הזה כרוך בדיכוי הרצונות?
יציאה מהרצון לא נעשית על ידי דיכוי הרצונות. אין צורך בזה וזה גם לא ניתן, לדכא רצון. אלא הכוונה היא לצאת מהרצונות, להיות חופשי מכל הרצונות, גם של האדם עצמו וגם של הבורא.
באשר לשיטה שבה האדם יוצא מתחת שליטת הרצונות עליו, יש לכך גישות שונות. ההבדל העיקרי ביניהן הוא, שבשיטה שנקראת "שיטת המוסר", היציאה משליטת הרצונות היא על ידי זה שהאדם מדכא את עצמו. זו התפיסה של כל הדתות וכל השיטות חוץ משיטת הקבלה.
אדם שמענה את עצמו, שמתנזר, שמסתגר ומתנתק וגוזר על עצמו ייסורי גוף ונפש, מפחיד את הגוף שלו, אבל לא משיג תיקון. השיטה הזאת לא מתקנת, אלא רק מרתיעה את האדם מלהשתמש ברצונות שלו. שיטת הקבלה לעומת זאת אומרת לאדם, שהוא חייב להשתמש בכל הרצונות שלו, שהוא חייב להגיע למצב שאין לו שום רצון שהוא רע. ההבדל אם כן הוא באופן השימוש.
ולכן אסור להגביל רצון, אסור להפסיק כביכול להשתמש בו, אלא השימוש בו אמור להיות אחר, בכך שמטרה אחרת תהיה יותר חשובה מהמטרה הנוכחית. אם כרגע האדם משתמש בכל הרצונות שלו, בכל השכל שלו, כדי להטיב לעצמו, הוא אמור לשנות כיוון. זאת אומרת, לגלות את הבורא, ושהבורא יהיה בעיניו חשוב יותר מ"האני" שלו, ואז את כל הרצונות, את השכל, את כל מה שיש לו, הוא יעמיד לרשותו, לשירותו, לכיוון הבורא
לא צריך להתגבר על השימוש ברצון, אלא לתעל את השימוש ברצון לאפיקים אחרים. בדרך שאדם עובר משימוש ברצון לטובת עצמו לשימוש לטובת הבורא, יש שלבים שונים. העיקרון הוא, שאדם משנה כל הזמן את השימוש ברצון, מטעם שהוא מגלה גדלות הבורא יותר מגדלות עצמו. ורק זה הכוחהאור. האור בא ומתקן את הכלי, האור מנענע את הכלי, אור ע"ב ס"ג שבא אל האדם, שזה הכרת גדלות הבורא.
רק האור יכול לתקן את האדם, מלבדו אין שום כוח אחר שיכול לעשות את התיקון הזה, אלא רק גילוי נוכחות הבורא בבריאה. מזה יוצא, שלא צריך לעבוד על הסתרה או על גילוי של הבורא, אלא יש לעבוד על הרצון בשביל מה צריך גילוי הבורא, על נחיצות התיקון. בסופו של דבר עלינו להתמיד ברצון לגילוי הבורא כדי שיחליף את השימוש ברצון שלי.
מה נקרא "התגברות"?
התגברות פירושה להתמיד בחיפוש חשיבות הבורא, כנגד העצלנות, כנגד השכחה. רק חשיבות הבורא יכולה לשמש חומר דלק לאדם. רק את זה הוא צריך לחפש, ובזה אסור לו להתעצל. וחוץ מזה אין לו שום דבר לעשות.
ואנו שוב חוזרים אל חשיבות החברה. משום שמי שיכול לספק לאדם את חשיבות הבורא זו החברה. היא זו שיכולה לפרסם לו את הדבר הזה ולכן היא הדבר החשוב ביותר, ואנו חוזרים ומזכירים את דבריו של בעל הסולם במאמר "החירות": אין לאדם שום דבר חוץ מהחברה. את הכרת גדלות הבורא הוא לא יכול להשיג בשום מקום, חוץ מחברה שתשפיע עליו את זה, ולכן אין לו יותר לאן להסתכל ולקוות שמשם יבוא לו משהו.
די מפחיד להיות תלוי בחברת אנשים שלא נראים לי בהכרח חזקים ורציניים. העתיד של האדם, החיים שלו, בידיהם. אם אדם היה חושב כך על החיים הבהמיים שלו, שהוא תלוי בקבוצה קטנה של אנשים, הוא היה מפחד מאוד.
זה דומה לאדם שנלקח בשבי, ורק בקבוצה הזאת, בכנופיה שתפסה אותו, תלוי מה יהיה איתו. אז ודאי שהוא דואג מה הם חושבים עליו ועבורו.
בקבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית התלות גדולה יותר. החברה קובעת לאדם מה יקרה בחיים הבהמיים שלו בכל דבר: בבית, בעבודה, בבריאות, עם האישה והילדים, הכל תלוי בחברה. כוח החברה יכול לשפר לאדם את חייו.
מה פירוש לשבת בשער המלך במקום בשער בית הסוהר?
האדם נמצא תחת צמצום, תחת הסתרה, ב"בית הסוהר". במידה שהוא מוכן לצאת ממנו ובעצמו לקבוע את הגבול על עצמו, אז הבורא מתרחק, עוזב אותו, והאדם לוקח על עצמו צמצום א': כל ההגבלות של לקבל על מנת לקבל, ולקבל על מנת להשפיע.
זאת אומרת, במקום לשבת בבית הסוהר של עצמו, להיות תחת שליטת הרצונות שלו, תחת הטבע שלו, האדם יוצא מהם ונעשה חופשי. אבל חופשי בזה שלוקח על עצמו את כל השיטה, את כל המסר, שיש בבורא. זה נקרא במקום לשבת בשער בית הסוהר להעדיף לשבת בשער המלך. במקום שער הזה שער הזה.
איך אפשר לצאת אם כל פעם מגלים לאדם עד כמה הוא יותר כבול באזיקי ברזל לשער בית הסוהר?
כל הדברים מתגלים ומיתקנים בצורה הדרגתית. אדם שרוצה לצאת משליטת הרצון ומעדיף לשבת ב"שער המלך", אז הוא בעצמו מנהיג את העולם, את עצמו, במקום הבורא. הוא לוקח על עצמו את ההסתרה, ומקיים את מלוא החוקיות של הרוחניות. זה נקרא "לשבת בשער המלך".
"שער" נקרא המערכת החוקים עצמה שחוקיה הם חוקים מוחלטים, שהאדם לא יכול לברוח מהם. הוא חייב לקיים אותם, או מפני שהטבע שופט ושולט עליו, או מפני שהוא בעצמו מרצונו לוקח ומקיים אותם. זה נקרא לעבור משער אחד לשער שני: מיחס אחד ליחס שני.
הבורא נתן לאדם את "כל השערים", והשאיר בידיו רק את הבחירה לעבור משער אחד לשער שני. רק במימוש הבחירה הזאת אנו פועלים ב"אם אין אני לי מי לי".
מה זה "רחום וחנון"?
את ההגדרות האלה: "רחום", "חנון", "ארך אפיים", "רב חסד", "אמת", לומדים בחלק י"ג של "תלמוד עשר הספירות", בי"ג תיקוני דיקנא. אלה תיקונים שאדם מתקן את עצמו, איך הוא מגלה בצורה הדדית את יחס הבורא אליו מתוך השגת היחס שלו אל הבורא. אז הוא מגלה שמערכת היחסים ביניהם פועלת בשלושה-עשר ערוצים, שנקראים שלושה-עשר תיקוני דיקנא.
"דיקנא" נקרא היחס החיצון של הבורא כלפי הנברא: "פרצוף חיצון" של הבורא כלפי הנברא, ויש בזה י"ג תיקונים: קל, רחום וחנון, ארך אפיים, רב חסד ואמת, נותן חסד לאלפים. כל מה שאומרים ב"תחנון": "קל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטא ונקה".
שלושה-עשר תיקוני דיקנא הם שלוש-עשרה מידות, שלושה-עשר יחסים מצד אריך אנפין כלפי זעיר אנפין וכלפי הנשמות. אם הנשמות רוכשות כנגד זה אותן תכונות, אותן מידות, אז יש קשר בין בורא לנברא. הבורא הוא זעיר אנפין, קב"ה כלפי מלכות, אבל הוא מהווה רק יחס נקודתי כלפי המלכות. זעיר אנפין בגדול הוא אריך אנפין, ומלכות בגדלות היא דרגת אבא ואמא, כמו שכתוב: "עתיד מ"ה להיות ע"ב וב"ן להיות ס"ג". לכן היחס של אריך אנפין כלפי הנבראים נקרא "בורא".
י"ג זה לא יחס הבורא אל הנברא, אלא המבנה שלנו: ל"ב נתיבות. יש גם "ל"ב נתיבות חוכמה" ששייך לצמצום א'. י"ג תיקוני דיקנא שייך לצמצום ב'.
למה אדם שיוצא משליטת הרצון לקבל, מהכוונה על מנת לקבל, ועובר לשימוש בכוונה בעל מנת להשפיע, נקרא שהוא נעשה חופשי, ולא שפוט תחת טבע הבורא?
יש בזה הרבה שאלות, כתוב: "עבד ה'", שזה דרגה כביכול מכובדת, ובכל זאת כשמגיעים לדרגה זו החופש לא מוחלט. לא כל שכן בדרגה יותר גבוהה - "בנים אתם לה' אלוקיכם", ואחר כך בדרגות כמו "חבר", ו"בעל ואישה" - "דכר ונוקבא", שנברא ובורא משלימים אחד את השני בכל הקומה, אז האדם מקבל על עצמו כהעתקה את כל תכונות הבורא ובכך נעשה אומנם חופשי. אבל רק מהשליטה הקודמת, על מנת לקבל, ולא מהשליטה הנוכחית על מנת להשפיע. ויותר מזה, אם האדם לא מקבל את השליטה של "על מנת להשפיע", אז כמו שאמרו חז"ל: "כאן תהיה קבורתכם" - במעמד הר סיני. שגם אם לא תרצו לקבל את השליטה של "על מנת להשפיע", תקבלו אותה בעל כורככם.
העניין הוא, שכל מעבר מתכונה לתכונה או ממידה של כל תכונה לזו שכנגדה, נעשה בסופו של דבר על ידי כוח הבינה. אז האדם מנוטרל מקשר לעצמו. רק אחרי שהוא מנוטרל מעצמו בלהשפיע על מנת להשפיע הוא באמת מתחיל לבחור. אבל האם לקבל על מנת להשפיע, להתייחס כבר לבורא, זה דבר שהאדם בוחר לעשות או שהוא עושה מפני שמחייבים אותו? מה מחייב אותו?
לכן יש בבינה מדרגות, מהמדרגה הנמוכה ביותר עד מדרגת גמר התיקון, שבכל פעולה ופעולה האדם חייב קודם כל לצאת לגמרי מכל השליטות, גם של טבע על מנת לקבל של הנברא, וגם של טבע על מנת להשפיע של הבורא, ולעמוד באמצע. זה נקרא "כף המאזניים": "קו אמצעי", נקודה בקו אמצעי. ומקו אמצעי הוא כבר מתחיל לבנות על מנת להשפיע לבורא, שזה כבר מעל הבינה.
כשאדם בונה את הקו האמצעי הוא לא נכנס תחת שליטת הבורא, אלא זה נקרא "ניצחוני בני", האדם כביכול מתחיל לשלוט על הבורא. מתגלה לו החיסרון של השכינה: "שכינתא בגלותא", מתגלה לו החיסרון של הבורא, שהוא בוכה ומחכה, שהוא בעל חיסרון, שהאדם יכול למלא אותו ולהשפיע לו.
זאת אומרת, כאן השאלה הפוכה, מה האדם עושה? האדם עובד עם החיסרון של הבורא. זה לא שהוא נשאר בעל החיסרון ונמצא תחת שליטת הבורא, אלא כביכול ההפך, הבורא מוסר את עצמו בידי האדם, בו תלוי גורלו (אם להשתמש במילים דעלמא).
יש בזה עוד הרבה נתונים פנימיים, אבל ודאי שהבחירה היא חופשית, ורק שבכל מדרגה ומדרגה הנקודה הזאת של הבחירה החופשית מתווספת לכלי. חוץ ממנה כל היתר נתון מלמעלה. את ההבחנה הזאת צריכים ללקט מכל מצב ומצב. אם מלקטים את הבחירה החופשית בכל מאה עשרים וחמש המדרגות, אז האוסף שלה הוא כלי של גמר תיקון.
זה נקרא שבמקום הבורא שמסתתר, שמסתיר את עצמו, כאילו הכלי שלו מסתיר, האדם מתחיל להסתיר את עצמו, ואז הבורא מגלה את הכלי שלו, שהוא זקוק להשפעת האדם. בקבלה לומדים על אח"פ, שלא יכול להיות גדלות בעליון אלא רק על ידי מ"ן דתחתון, וכל הקטנוּת תלויה בתחתונים, שזה המצב שנקרא "שכינתא בגלותא".
איפה נמצא המצב החופשי, נקודת הבחירה החופשית של האדם?
בשפת הקבלה זה נקרא "קליפת נוגה", "שליש אמצעי", בין כלים דהשפעה שלמעלה ממנה לבין קליפות וכלים דקבלה שלמטה ממנה. בקליפת נוגה שם הבחירה שלנו. יש באמת מצב שהאדם נמצא בין לבין: "ביני לביני". ובמצב כזה הוא מגיע לתוך עמקות המצב, לתוך עמקות קליפת נוגה, שליש אמצעי דתפארת, ששם חתך שלא שייך לא לבורא ולא לנברא. אבל זה דבר עדין, שאי אפשר להסביר, כי המצב הזה הוא לא בורא ולא נברא, אז מה זה? מה יש עוד חוץ מזה? אבל המצב החופשי צומח ממצב שאדם נמצא בקליפת נוגה.