90. הסביבה הפנימית והחיצונית
שיחה (13.01.02) על מאמר: "מהו, לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת שופטים, עמ' 126
רב"ש חוזר שוב לעניין "שופטים ושוטרים", שכל הנקודה המרכזית של האדם היא לבנות בתוכו מערכת, שתעשה בירור ותיקון: "שופט" שישפוט הכל בצורה נכונה, ללא שוחד, ללא סטייה.
אנחנו יודעים שהאדם נתון להשפעות פנימיות וחיצוניות, השפעות שעליו למיין ולדעת כל אחת ואחת, למה היא באה, מה התועלת בה ואיך עליו להתנהג איתה, להתנגד או להתחבר עם ההפרעה או העזרה, שאלֶה שני צדדים של אותו דבר.
יש המון פרטים. וכשאדם נכנס ללימוד, יש הרבה עצות איך ומה לעשות, וכמה שכתוב על זה, רואים שאפשר לכתוב על זה עוד כפל כפליים. אז מה לעשות? איך לבנות לעצמנו מעין ספר חוקים, שיהיה כמה שיותר פשוט, שכל אחד, עם כל הטרדות והבלבולים ששולחים לו כל הזמן, ידע איך לארגן את הסביבה הפנימית שלו כדי לעשות בירור ותיקון נכון?
אז קודם כל הרבה תלוי באדם. לא כמו שנדמה, שהכל בא מלמעלה והאדם הוא החלק הפסיבי כביכול, שעליו עוברות כל ההשפעות החיוביות והשליליות, והוא רק מרגיש מהן כך או כך, ואז כתוצאה מהתחושות החיוביות והשליליות האלה הוא מגיע לאיזו הרגשה רוחנית.
רב"ש אומר שלא כך זה קורה. אלא מכל ההשפעות שבאות אל האדם, עליו לבנות יחס מיוחד אליהן, ואז דרכן הוא יראה את הרוחניות. אם הוא לא יבנה יחס נכון למה ששולחים אליו, אז התמונה הזאת תישאר כתמונה רגשית ללא הבנה, ללא ראייה פנימית.
כל העצות שאין להן סוף, כל ההפרעות שמתבלבלים מהן ונזרקים בהן ממצב למצב, הן בעצם תובעות מן האדם שיבנה את נקודת הבירור, שיקדיש את כל הזמן, את כל המרץ ותשומת הלב לנקודה הזאת, שהיא תהיה כמה שיותר עצמאית, בלתי תלויה, לא במצב רוח ולא בכוונה מה יהיה לו מזה.
זאת אומרת, הבירור הזה אמור לאט לאט לעלות לגובה הבינה. ואז מגובה הבינה האדם יראה את החוכמה: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". "דיין" הוא מי שמגיע לבינה ואחר כך רואה את החוכמה. קודם כל האדם צריך לא להיות תלוי בשום דבר- תכונות בינה, ואחר כך כדי לשפוט את הדברים הוא כבר זקוק לאור חוכמה.
זו הדרגה שהאדם אמור לעלות אליה. ואז באמת יוכל לברר כל מה שיש בו, כל הרצונות, כל המחשבות, כל הכוונות, וידע בדיוק מה לקבוע כלפי כל תכונה ותכונה שלו, בהתאם לאותה תכונה באיזה צורה היא נמצאת אצל הבורא. ובאמצע, בין שתי התכונות שמציגים לפניו, בין מה שהוא רואה בצד ימין לבין מה שהוא רואה בצד שמאל- להיות דיין אמת. ואז לבנות, להוציא לפועל על ידי ה"שוטרים", את הקו האמצעי, שהוא בעצם האדם. הנקודה הפנימית שממנה האדם בונה נקראת "דיין".
היחסים האלה נשמרים גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה. הבורא מתגלה כדיין "בחודש אלול" ו"ביום כיפור". ואחר כך כשמגיעים באתערותא דלעילא למילוי מלמעלה, לתכונות של בינה, בהגבלות, בכל מיני צומות וכו', אז זוכים לתיקונים ב"סוכות": נגמר הדיין ואחר כך בשמירה מבצעים את התיקונים בשבעת ימי סוכה. זאת אומרת, גם מלמעלה למטה ישנם שני האספקטים האלה: "שופטים ושוטרים".
אז העיקר הוא כל הזמן לחזק את הנקודה הבלתי תלויה בתוכנו, זו הנקודה שממנה צומח אחר כך קו אמצעי.
כדי לשפוט צריך כף מאזניים.
יש תכונות הבורא ויש תכונות הנברא ובאמצע - האדם.
איך משיגים את הקו השני, את תכונות הבורא?
את תכונות הבורא אדם משיג לפי איך שהוא עובד בקו שמאל. כל קו תלוי בשני. אי אפשר לעסוק בשמאל, אם לא הולכים אליו מקו ימין. אז רואים שהוא שמאל ועד כמה שהוא מנוגד. אי אפשר לראות רק קו אחד.
תכונות שרואים רק מצד אחד, נעלמות. לא רואים אותן. נמצאים תחת שליטתן, כמו שאנחנו נמצאים בעולם הזה, שבו נדמה לאדם שהוא עושה כשבעצם עושים עליו והוא אפילו לא יודע. הוא מרגיש כאילו הוא המבצע.
אין שום נקודה מחוץ לאדם שממנה הוא יכול לצפות על עצמו ולראות שלא הוא זה שעושה, אלא פועלים עליו כוחות, מושכים אותו חוטים, שולחים לו מחשבות, והמכונה שלו מעבדת אותם ועושה הכל בצורה אוטומטית. אפשר לדבר על להיות מחוץ לעצמי מהשכל, אבל עדיין לא בהרגשה.
באמת להיות מחוץ לעצמי זה נקרא להתחיל לעשות צמצום על הכוונות למען עצמי. בזה האדם מתרחק מהטבע שלו ונעשה מחוץ לו. הוא נמצא כאילו בין שני עולמות. הוא יוצא מהעולם הזה, מכל מה שמהווה את עצמו ואת סביבתו, יוצא כאילו לחלל, ואז מבחוץ הוא יכול לראות את התמונה הנכונה.
איך יוצאים לחלל? בעזרת מה יוצאים מטבע אחד? רק על ידי זה שמסתכלים עליו מתוך הטבע השני. אין ברירה. אין מצב באמצע. יש בורא ונברא, והמצב הטוב ביותר שנקרא אצלנו "אמצע" הוא שליש אמצעי דתפארת - קליפת נוגה.
מה התנאי להשגת האמת?
ידוע שכדי להשיג את האמת, את הרוחניות, אם אדם רוצה להשיג משהו אמיתי, גם אמת מדעית או כל אמת אחרת, עליו להיות שופט לגמרי בלתי תלוי בשום דבר.
אז למה הקבלה נסתרת?
הקבלה לא נסתרת. הקבלה היתה נסתרת מהאנושות כל זמן שהאנושות היתה בחיתולים, כאשר עדיין לא היתה מפותחת להשתמש בקבלה. אדם שמתאווה רק לאוכל, למין, למשפחה, כסף, כבוד ומושכלות, אין לו צורך בקבלה. רצים אחרי כל הדברים האלו, ממלאים אותם, חיים בהם, וכך מתגלגלים אלפי שנים, עד שמגיעים למצב שיש רצון ליותר מזה.
אם יש התפתחות של רצון מעל הבהמיות הזאת, מעל הרצונות הקודמים, נחוצה שיטה איך לפתח את הרצון החדש הזה, איך להעלות אותו יותר גבוה. הרצון הזה לא מתפתח בצורה טבעית, הוא מתפתח רק ביגיעה של האדם. יגיעה עצמאית, יגיעה שמכוונת דווקא לפתח את הרצון הנוסף הזה, לפתח חוש נוסף. ועכשיו נחוצה שיטה, ולפני כן לא. לכן הקבלה היתה נסתרת.
זה לא שהיתה נסתרת, אלא אנשים פשוט לא נזקקו לה. גם היום אם נצא לרחוב ונודיע ונכריז ונצעק בקול אולי נצליח להוסיף לקבוצה עוד מאה-מאתיים איש, שמתוכם תשעים אחוז יחזרו לחיים הרגילים. הקבלה לא נסתרת. המקובלים לא חדלו לחפש אנשים, שבתוכם "לבו דואג בקרבו". כמה שמצאו, מצאו.
במשך הדורות היו למקובלים הרבה תלמידים, אבל בשקט, בצנעה, מפני שיתר האנשים לא היו זקוקים לה. לא היה טעם להודיע ברבים ולהקהיל את ההמונים כי עלולה היתה להתעורר שנאה, מצד דתיים, מצד חילונים, מיהודים, מנוצרים. כי לאף אחד מהם לא איכפת מהקבלה, להפך, היא מעוררת בהם דבר שהוא לגמרי זר.
אלא שבזמננו הקבלה מתחילה להיות יותר נדרשת בקרב הקהל הרחב. לכן היא מתגלה יותר. אבל גם היום אפילו שיוצאים לרחוב וצועקים, מכל העולם פונים רק כמה בודדים, אז זה עדיין נקרא שהקבלה נסתרת. אף אחד לא מסתיר אותה, אלא היא מתגלה לפי הצורך.
חוץ מזה שאנחנו משתדלים בעצמנו להגיע להשגה, אנחנו בונים שיטה לדור הבא. "הדור הבא" יכול להיות בעוד חמש או עשר שנים, ויתכן שהדרישה תבוא רק בעוד עשרים או שלושים שנה.
זה לא שמוציאים את הדבר ומתחילים לפזר. מה לפזר? זה כמו שניקח שק עם כסף ונתחיל לפזר את השטרות בקרב שבט פרימיטיבי שלא יודע מה זה. אף אחד לא ישים לב לזה. אבל אם תביא להם משהו צבעוני מנצנץ הם מיד יקחו. אם מביאים להם דבר שאינם יכולים להעריך, זה כמו לזרוק כסף וזהב לבהמות וחיות. לגביהם זה מיותר. הצעקה אמורה להיות מותאמת למי שמוכן לשמוע אותה ולהגיב עליה.
אבל הרבה אנשים מחפשים אמת.
השאלה מה זה נקרא "אמת". יש אנשים שמחפשים אמת כחברי ממשלה. הם רוצים שהיחס לנשים, לילדים, לחולים ולנזקקים ייקבע לפי האמת שלהם. שגם זו אמת. זאת אומרת, לגביהם האמת היא אותו יחס שהם קבעו כלפי הבחנה זו או אחרת.
מה זה אמת? "אמת" נקרא מצב של הבורא. האם אנשים באמת מחפשים אמת? אלה שבאמת יודעים את האמת וממש מחפשים אותה, זאת אומרת, שיש להם כבר רצון, הכלי כבר מוכן לזה, הם בדרגה גבוהה מאוד. כל פעם מבררים יותר ויותר, אז יש דרגות שהן עדיין בהכנה, בהסתרה. הללו יתגלו בהמשך.
גם מי שנכנס לרוחניות, באיזה מידה הוא נמצא באמת? כ"עובר", שבעצמו לא יכול לדעת ולקבוע שום דבר, רק מתבטל באמת הזאת. ואחר כך או כקטן או כגדול.
לכן צריכים להבין, שמצד אחד האנושות כולה הולכת לקראת גילוי האמת, ומצד שני, אין עדיין אנשים שרוצים להגיע לאמת, חוץ מכמה אלפים בעולם כולו, שבהחלט נמצאים כבר בתהליך הכרתי התפתחותי לאמת.
אם שיטת הקבלה היא כל כך נחוצה אז למה היא כל כך נסתרת ורוב העולם לא יודע עליה?
בעולם יודעים שיש רוחניות. אבל עדיין אין להם שיטה שבעזרתה יוכלו להשיג אותה.
האם האדם הוא החלק הפעיל או הסביל?
כתוב: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלקיך נותן לך", זאת אומרת, יש שילוב בין מה שהבורא נותן לאדם, מציב בפניו, לבין מה שהאדם עושה בתוך הסיטואציה הזאת, אלה ה"שערים" שהבורא נותן לו, שעליו לקבוע בהם "שופטים ושוטרים".
"שערים" נקרא תנאים סביבתיים שהבורא מציב לאדם. אבל בכל מצב ומצב שהבורא מייצב, מוטל על האדם לקבוע את נוכחותו בהם בצורה נכונה שזה נקרא קודם "שופט" ואחר כך "שוטר". עליו לקבל שהבורא נותן את המצב כדי שישקול מה עליו לעשות ואיך עליו להתייחס למצב הזה, זה נקרא "שופט" או "שוטר".
אז יש כאן עבודה הדדית: גם בורא שנותן וגם האדם שעושה. בלי שהאדם עושה כפי יכולתו והבנתו, אין לו הבחנות לעלות איתן ולהידמות בעזרתן לבורא.
"דומה לבורא" הכוונה דומה בכל גם במחשבות, גם בפעולות, גם בניסיון. אדם שהולך מלמטה למעלה ומממש את הרשימות, הוא מתנסה, וההתנסות מספקת לו את הידע והניסיון לגבי היות כמו בורא.
האם אפשר לעשות את זה עם השכל? לא עושים את זה עם השכל. איזה שכל יש לאדם? השכל שלנו, וכך בכל מדרגה ומדרגה, משרת את הרצון. הבורא ברא את הרצון, והשכל הוא מעין מלווה לרצון, כדי להשיג מה שהרצון רוצה. השכל מתפתח לפי הרצון, ליד הרצון. אז בשכל לא תופסים שום דבר, אלא יש לדאוג לשינוי הרצון.
אדם שחי בכפר דורש מעט, כמו הבהמה שהוא מטפל בה. לעומת זאת, אדם שלמד באוניברסיטה או באיזה מקום תרבותי בהתפתחות, יש לו דרישות, הוא קולט רצונות. גם השכל שתפקידו לשרת את הרצונות חייב להתפתח. הכל תלוי בסביבה.
איזה סוג עבודה זה שינוי הרצון?
אדם שנמצא במצב כלשהו, זאת אומרת, ברצונות כלשהם, ורוצה שהרצונות שלו יעלו מרמה מסוימת לרמה יותר גבוהה, לדרגה הבאה, עליו לגרום לרצונות שלו להגיע לדרגה הבאה, להתעלות. איך יעשה את זה? את תוספת הרצון הזאת עליו לקבל ממישהו, כי בו עצמו היא לא נמצאת. התוספת הזאת היא, כאמור, החברה.
עכשיו השכל שלו צריך לעבוד כדי לשכנע אותו להתכופף כלפי החברה. וזה לא תלוי בגודל החברה. הגודל צריך להיות "ברוב עם הדרת המלך", אבל "ברוב עם" יכול להיות גם קבוצה של מתחילים. בכלי של קבוצת מתחילים שמתפעלים מאלוקות אפשר להשתמש לאורך הרבה מדרגות, גם עד לרוחניות. הם עצמם לא מרגישים איפה הם נמצאים, אבל מקובל שמשיג את הכלי שלהם, משתמש בכלי הזה בגודל ובעומק לפי דרגתו, לא לפי דרגתם.
לכן כתוב: "מכל מלמדיי השכלתי", הרב יכול ללמוד גם מהתלמיד. "השכלתי"- שיכול לקבל אפילו שכל. בזמן שהמקובל לומד מהתלמיד, התלמיד נשאר תלמיד, לא מתעלה, כי הוא לא תופס מה שהמקובל תופס ממנו. זה נקרא שבכל אחד מאיתנו יש כל הכלים עד אין-סוף, ואפשר להשתמש בכל הכלים של כל החברים, בהתאם לנכונות של האדם לשתף עצמו בחייו של החבר, לשתף עצמו בכלים שלו, בצער שלו, בהתפתחות שלו, בנכונות של האדם להתחבר איתו בצורה פנימית.
איך האדם צריך לפעול כלפי הקבוצה?
רב"ש כותב, שבעבודה כלפי הקבוצה האדם צריך:
א) להקטין את עצמו, להשפיל את עצמו כלפי החברים, כלפי הקבוצה.
ב) לדרוש מהקבוצה שתשפיע לו גדלות הבורא, גדלות המטרה.
ככל שהקבוצה יותר גדולה בעיניו, ככל שהוא עצמו עושה אותה יותר גדולה ממנו, וככל שהיא מספרת לו על גדלות הבורא, בסופו של דבר הוא מרוויח מהחברה את הכוח הזה "גדלות הבורא". זה נותן לאדם אפשרות להוסיף מעצמו כאילו הוא קיבל התעוררות מלמעלה.
אבל התעוררות מלמעלה בעצמה לא מקדמת לבורא, והתעוררות שמקבלים מהקבוצה כן מקדמת לבורא. כי התעוררות מהקבוצה באה על ידי זה שאדם משתדל לאסוף את הכלים השבורים, לחבר אותם יחד עם הכלי שלו. זו ממש עבודה בפועל שבה מתגלה יותר גדלות הבורא, בהתאם למספר הכלים שאדם אוסף.
ואם אדם סתם מרגיש יותר הכרת גדלות הבורא, אז הוא מרגיש אותה מתוך אתערותא דלעילא, שהיא לא תוספת לכלים שלו, אלא הבורא פותח לאדם את הכרת גדלותו, על ידי זה שהוא מוסיף לו את הנה"י שלו, את הכלי שלו.
אחר כך הבורא לוקח את הכלי הזה ונשארים לאדם רק איזה זיכרונות, שהם אפילו לא רשימות שהוא יכול להשתמש בהם.
זאת אומרת, לרכוש כלים אי אפשר מלמעלה. לרכוש כלים חייבים מהחברה, ואחר כך האדם משתמש עם הכלים דאמא. זאת אומרת, אין מה לחכות להתעוררות מלמעלה, היא לא מקדמת את האדם, אלא למי שעובד היא נותנת כוח נוסף להתקדמות. אבל מי שלא רוכש כלים מהחברה, אתערותא דלעילא לא תעזור לו.
מי עושה את העבודה הזאת?
האדם בתוך עצמו. מבחוץ אף אחד לא מבין ולא מכיר איך הוא עושה אותה. "שופטים ושוטרים" שייך לנקודה שממנה האדם בונה את עצמו, שיהיו לו הבחנות נכונות, שלא יתבלבל, שלא יחליף מטרה ויתחיל לחשוב על רב או על קבוצה כמטרה, אלא רק על הבורא. שרק לפי זה יקבל בדיוק את כל ההבחנות.
חדות הבירור נקרא "שופט". ואחר כך, כשאדם הולך לבצע מתוך החדות הזו פעולות כלשהן, זה נקרא שוטר. השוטר שומר על הגבולות שיהיו בדיוק לאותה מטרה. "בכל שעריך" נקרא, בכל המצבים שהבורא מציב לפני האדם.
איך אדם מתגבר?
כשאדם מחליט נכון בראש, ואחר כך לא יכול לבצע טוב בגוף, אז יש שבירה. אז מגיעים לשבירת הכלי. הדברים האלה קרו בהתפתחות מלמעלה למטה בכוונה, שאחר כך בעלייה מלמטה למעלה הם לא יקרו שוב - לתת רשימות של השבירה, שאחר כך בתיקון השבירה כבר נדע מה צריך לעשות כדי שלא תהיה שבירה.
בכל דבר שמתקדמים צריכים קודם לגלות את השלילה, את החיסרון, את הדבר הלא טוב, הלא נכון, את הכישלון שלנו, להיכנס לבלבול, לייאוש, ורק מתוך זה מתחילים לעלות. אין דרך אחרת. זה לא שלפעמים מתגלות שגיאות, כמו בעולם הזה שאדם יכול לעשות דברים טובים ופתאום לטעות במשהו. כאן כל פעולה מתחילה מטעות. מפני שזה בא משבירת הכלים. כל הכלים שקיבלנו כולם שבורים, יסודם בטעות.
ואז יש לאדם רשימו הנכון ביותר שיוכל לתקן אותו כראוי. כי אם לא מתקנים אותו יותר מהמצב השבור, זה לא תיקון, כאילו לא עשינו כלום. זאת אומרת, אם הכלי שבור לגמרי, אז כל פעם שעושים פעולה לקראת תיקון, היא פעולה שמצליחה.
אם לא עושים פעולה לקראת תיקון, אפילו בקצת, אז היא לא מתקיימת מאליו. לכן יש צורך בשבירת הכלים עד הדרגה התחתונה ביותר. לקבל כלי בצורה השבורה ביותר. וכאן השאלה: אז אני עושה טעויות או לא? הטעויות שאדם עושה הן לא טעויות, הוא נשאר באותו מצב, הוא אף פעם לא יורד. לכן כתוב: "מעלין בקודש ולא מורידין בקודש".
איך מוציאים לפועל את הפעולה?
כדי לעשות פעולה נכונה, צריך, כמו שבעל הסולם אומר, לחבר את שלוש הנקודות: אני, הפעולה שלי והבורא, לקו אחד. זאת אומרת, צריך בדיוק להבין מי אני ומה אני, וקצת להרגיש את הבורא, את המדרגה העליונה יותר, שהבירור הזה יהיה כמה שיותר נכון, והפעולה שאני מבצע תהיה פעולה לקרב אותי לאותה תכונה, לאותו רצון, שנראה לי עליון ממני.
זה כבר שייך לויתור, להזדככות, ליותר זיכוך. את הכוח לזה אפשר לקבל רק מהחברה. אם המטרה, להגיע למדרגה העליונה, מתגלה לאדם כדבר מאוד חשוב למרות שהיא נגד הרצון שלו ונגד הטבע שלו, הוא הולך למטרה באמונה שלמה, כמו אדם שיודע שאין לו ברירה, עליו לעבור ניתוח קשה, אחרת הוא מת.
מה הן ההבחנות: "נשים", "קטנים", "עבדים" ו"כלל עמי הארץ"?
אדם צריך לברר בתוכו מכל הרצונות, המחשבות והכוונות שיש בו, מה זה "נשים", "קטנים", "עבדים" ו"כלל עמי הארץ", ולגבי כל הבחנה והבחנה עליו לבדוק בתוכו האם יש לו רצונות, מחשבות וכוונות אחרות.
מזה הוא מתחיל, אלה סוגי הכלים השבורים שיש בו, חוץ מזה אין באדם כלום, עדיין אין לו "גבר", מהמילה התגברות, ואין לו "חבר", התחברות לקדושה. אין לו כלום. הוא נמצא במצב החשוך, השחור, השבור, שיש בו כמה הבחנות: "נשים" רצון לקבל; "קטנים"- קטנות הדעת; "עבדים"- לא יכולים לצאת מתחת השליטה; "עבד עברי" - מעדיף לא לצאת אלא להישאר.
בגמרא משובצים סיפורים רבים שמורים איך להתנהג עם כל רצון ורצון. שפת הגמרא מסבירה את זה בצורה יפה.
בתקופת ההכנה יש רק את זה. ומזה יש לברר לאט לאט את החלקים, שיכולים באמת לקדם את האדם לעבר הבורא, "גברים", "גדולים".
מהי "העבודה מיראה" שקודם כל מלמדים את הנשים, את הקטנים ואת העבדים?
אדם שנמצא ברצון לקבל הוא בעצם מאוד מפוחד שלא יקבל. לכן, אי אפשר לפנות אליו אלא דרך שאלה של פחד. "מה טעם בחיינו" היא בעצם שאלת פחד: אין שום דבר בחיים, החיים לא שווים כלום, אין שום תענוג עכשיו, שום תכלית לעתיד: מה איתי? מה אני? מי אני? מה יהיה לי? אלה שאלות שאדם שואל כשהוא נמצא למטה ממחסום.
הפתרון הוא מעבר למחסום, ששם השאלה היא כבר אחרת: מה הבורא? מה אני אליו? ולא "מה טעם בחיי", אלא כבר יש טעם והכל מכוון לתוך הבורא. אז השאלות הן כבר לא שאלות של "נשים", "קטנים" ו"עבדים", שאליהם פונים בשאלות של פחד, שהחיים שלהם הם כאילו לא חיים, הם מלאי ייסורים, סבל, ייאוש, חוסר תקווה, חוסר החלטה, גלגולים, ואז נותנים להם פיתרון מה לעשות.
בינתיים אנחנו מרגישים רק פנייה מתוך כך שאנו סובלים. לכן אין טעם לקרוא לכולם: "בואו להשפיע לבורא, שכינתא בגלותא". אלא מתחילים מ"לא לשמה". לכן כתוב: "אין מלמדין אותם אלא לעבוד מיראה" בשביל "לקבל שכר": שיהיה להם טוב. כמו שכתוב: "טעמו וראו כי טוב ה'", פסוק שמתאים גם למתחילים. "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חוכמה יתרה": שיבוא להם אור החוכמה מלמעלה, ואז "מגלים להם רז זה מעט מעט": ואז הם לאט לאט מתחילים להתעלות.
כלפי איזו הבחנה נקרא "אם אין אני לי מי לי"?
"אם אין אני לי מי לי" יכולה להיות הבחנה, שעכשיו הבורא לא תופס בי את כל החלל שלי, ואני לא מרגיש את הבורא בצורה המושלמת, שתעזור לי להתייחס נכון לכל המציאות, ואני חייב לתקן את המצב הפנימי הזה. לכן זה לא קו שמאל.
לנו נראה שאם לוקחים קו ימין, "האני" נעלם. אבל אם הוא נעלם זה לא ימין. אם הוא נעלם, הוא פשוט נקודה, הוא "עובָּר" שאין בו כלום. גם ימין וגם שמאל הם קווים, הם תכונות, טבע רוחני או טבע גשמי, שאדם ניגש אליהן וקולט אותן, גם מתוך המטרה. הוא מחזיק את המטרה. אדם שלא מתחיל מאני והמטרה ואחר כך הולך לימין ושמאל, זה לא ימין ולא שמאל, אלא הוא סתם לא יודע איפה הוא נמצא.
אצל מקובל עבודה ב- ג' קווים זה מצב פנימי קבוע. האווירה הפנימית שלו היא כזאת. אבל לשאר האנשים זה מאמץ אפילו לחשוב על זה.
האם אנחנו יכולים להבין מהי רוחניות מתוך השאלות והתשובות שלנו?
כל השאלות וכל התשובות הן רק כדי למלא את האוזניים. לכן, אחת יותר, אחת פחות, מזה אדם לא מתמלא. אף פעם לא יכול להיות מילוי דרך האוזניים. צורה כזאת של מילוי היא שקר.