92. איך נבנה החיסרון הנכון | כרך ג | שיחות על שלבי הסולם | ספרים | הרב ד"ר מיכאל לייטמן | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 92. איך נבנה החיסרון הנכון
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

92. איך נבנה החיסרון הנכון

שיחה (15.01.02) על מאמר: "ההבדל בין צדקה למתנה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת כי תצא, עמ' 145

הנושא הוא איך נבנה החיסרון הנכון. החיסרון הנכון נבנה מיגיעה. זאת אומרת, אפילו שבהתחלה יש חיסרון, העיקר הוא לא החיסרון אלא החיסרון הנכון לדבר האמיתי, למה שבאמת צריכים להשתוקק.

אדם משקיע כוחות ולא מקבל שום תמורה, אז הוא משקיע כוחות יותר גדולים ועדיין לא מקבל שום תמורה, ובכל זאת כל פעם אופן ההשקעה משתנה והאופן של חוסר התגובה משתנה, עד שאדם מרגיש חיסרון נכון למטרה הנכונה, וזה נקרא שהצטייר בו מ"ן.

בהתחלה האדם "משתוקק לרוחניות" בגרשיים, זאת אומרת, הוא לא יודע מה זה רוחניות, ובהתאם לזה ההשתוקקות שלו היא כללית, רופפת, לא ממוקדת. האדם מיטלטל בין מצבים, בין מחשבות, תולה את הגשמיות ואת הרוחניות בכל מיני פעולות שעליו לעשות, הדימוי שיש לו לגבי רוחניות והדימוי שיש לו לגבי גשמיות משתנים.

כך ממש בחוסר יציבות, על ידי מאמצים, על ידי שלוחץ, שלא יודע, אבל כל מה שבידו ובכוחו לעשות עושה, לאט לאט המאמצים האלה מתחילים להיות יותר ויותר ברורים. זווית הראייה מתחדדת לאיזה מושג על מנת להשפיע. למעלה מהעולם הזה שייכת רק הנתינה לבורא באמת, ההפך ממה שיש לו כרגע.

קודם לכן האדם בכלל לא היה מודע למושג על מנת להשפיע ולא היה חשוב לו שהוא ההפך, האדם פשוט לא רצה רוחניות, עדיין לא הרגיש שיש איזה ניגוד בין לרצות רוחניות לבין להיות כמו שהוא, אלא הוא רצה רוחניות וזהו, עדיין בלי לקשר רוחניות עם תכונה דלהשפיע שהיא ההפך ממנו.

עד שהחיסרון הזה מקבל ציור נכון, עד שנעשה מ"ן, לוקח שנים. וברגע שנעשה מ"ן מיד מקבל תשובה נכונה, זאת אומרת, העליון מעלה אותו "על כנפי נשרים" לדרגה יותר עליונה. גמר את זמן ההכנה, התאים את עצמו לאח"פ דעליון, ומאז שנכנס לכלי המעלה מ"ן קורות איתו פעולות רוחניות.

אז משך הזמן שאדם היה עסוק בהשקעת כוח, מרץ, מחשבה, במאמץ להגיע לרוחניות, הוא לא זמן מבוזבז, אלא הוא נחוץ לאדם כדי לברר לְמה בדיוק עליו להשתוקק.

מתי "אין תמורה" זה התקדמות?

כשאדם משקיע כוחות ונראה לו שאין עליהם תמורה, דווקא זה שאין עליהם תמורה מקדם אותו. התחושה שאין תמורה מדרבנת אותו להשקיע יותר. אם אדם מרגיש שהוא מתקדם וטוב לו והכל בסדר, זה סימן לא טוב. זה נקרא שהוא לא נותן יגיעה.

על יגיעה אמיתית, נכונה, בכיוון המטרה, שאדם רוצה להגיע למטרה, הוא לא יודע איך, אבל הוא לוחץ כביכול במקום הנכון, ולא מקבל תמורה במונחים של כבוד, שליטה, כסף, פיתויים, במתנות, בתשלום דעולם הזה, אם האדם באמת עושה יגיעה לקראת המטרה, ולא לקראת להרוויח קצת יותר בעולם הזה, אז היגיע הזאת נותנת לו הרגשה שאין לו תמורה ליגיעה שלו.

זה הסימן הטוב ביותר שבהחלט נותנים לו, כדי לכוון אותו עוד יותר חד, עוד יותר מדויק, לכיוון המטרה. לעורר בו הבנה של ההגדרה מהי רוחניות, מהי המטרה שאליה הוא אמור לשאוף. זאת אומרת, התשובה הטובה, הנכונה, על יגיעה, זה ייאוש, חוסר כוח, חוסר התמצאות.

כי ייאוש, חוסר כוח וחוסר התמצאות, מתי הם באים לרצון לקבל? בכל פעם שהאדם נכנס למצב יותר מתקדם, הוא מקבל הרגשת חוסר יותר גדולה מהמילוי שחשב שיקבל, זה סימן שהתקדם עוד קצת מהמצב שלו לקראת הרוחניות. אם ממצב למצב אדם מרגיש בתוך הרצון לקבל שלו יותר ויותר גרוע, סימן שהוא מתקדם לקראת רוחניות, ושהרצון לקבל פחות ופחות מרוצה מזה.

מתי מצב לא טוב הוא "סימן יפה"?

אדם שמרגיש את עצמו כל פעם פחות ופחות טוב זה "סימן יפה" רק אם הוא בא תמורת יגיעה. המצב הזה לא מייאש את האדם והוא ממשיך בפעולה.

איך אדם יידע שהייאוש וחוסר הכוחות שהוא מרגיש באים כתוצאה מיגיעה?

אדם מיואש, חסר כוח, שנמאס לו, שהוא ברוגז, שמרגיש חסר חיוניות או מת ויחד עם זה מתרעם על הבורא, איך הוא יידע שהמצב הזה בא כתוצאה מהשקעת כוחות לכיוון המטרה? רק אם הייאוש הוא מטרתי, זאת אומרת, שלמרות הייאוש האדם בכל זאת יכול ללכת הלאה, לפנות לבורא, שעל אף הייאוש ויחד איתו האדם יותר מרגיש מהי רוחניות, עד כמה הוא ההפך ממנה.

זאת אומרת, בכל מצב כלולים שני נתונים: אור וכלי. אז אם במצבים הגרועים האדם מרגיש את שני הנתונים הללו בצורה נכונה, סימן שהוא בדרך, הייאוש שלו הוא לא סתם עצלנות, הוא לא מיואש מפני שלא קיבל מהעולם הזה כבוד, שליטה כו', אלא הייאוש שלו נובע מכך שלא השיג את המטרה, שהיא: על מנת להשפיע. הוא גילה שהמרחק אל המטרה גדל, ושהבורא הוא יותר על מנת להשפיע ממה שחשב.

למה לוקח המון זמן ולנו יש הרגשה ששום דבר לא זז?

האדם משתנה כל רגע. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת והוא פועל על הרשימו הנוכחי. כל רשימו הוא מאוד משובח וכולל בתוכו המון פרטים, כי רשימו הוא כל הנתונים מהמצב שהיה פעם לפני השבירה וממה שהיה אחרי השבירה, וכל התכונות של הכלי הרוחני, גם זיווג הקטן ביותר על המסך הקטן ביותר כולל בתוכו עשרים וחמישה פרצופים. זאת אומרת, על כל הבחנה שיש בכלי יש עוד חמישה פרצופים. על כל מימד יש חמישה מימדים.

זאת אומרת, הרשימו הוא דבר כל כך מושלם, שאם מבררים אותו צריך להיוולד ממנו "אדם". אדם השלם עם כל האיברים והגידים והמערכת שבה הכל קשור אחד בשני. נדמה לנו שמדובר בבירור של איזה רשימו קטן אחד, בשעה שמדובר בבירור התנהגותה של המערכת כולה.

נדמה לנו שכניסה לרוחניות זה איזה נקודה, "עובָּר". אבל ב"עובר" יש הכל. האדם עצמו לא מבדיל בכל ההבחנות האלה, אבל בתת ההכרה כל ההבחנות האלה חייבות לעבור עליו. לכן הדרך שאנו עושים עד שנכנסים לרוחניות, היא כל כך ארוכה. כי באופן לא מודע האדם עובר על כל ההבחנות שיש בגוף הנשמה, וזאת הוא עושה לא בצורה ברורה אלא בצורה סמויה. אבל הוא עובר את כולן.

זה כמו אדם שנוסע ברכבת, שעוצרת במיליון תחנות, אבל מכיוון שבחוץ חושך הוא לא מבחין בהן. הוא נוסע ועוצר, נוסע ועוצר, הוא עושה יגיעה כדי לנסוע, ושום דבר לא מתברר. הדרך היא כאילו אותה דרך, מחוץ לרכבת כאילו שום דבר לא משתנה, מסביב רק חושך, ובעצם הוא עבר את כל התחנות על כל פרטיהן.

לְמה אדם צריך לכוון את עצמו?

אדם צריך לכוון את עצמו כל פעם למטרה. כמה שמרגיש אותה כל פעם יותר מדויק. האדם לא יודע מהי המטרה המדויקת, אבל הוא צריך לכוון את עצמו למטרה כמה שמרגיש.

בסופו של דבר המטרה היא על מנת להשפיע, אבל אדם אפילו לא יודע שזה על מנת להשפיע. הוא רק רואה את עצמו כל פעם יותר שפל, יותר רחוק, יותר אגואיסט, יותר חלש, ויותר נמאס לו, יש לו פחות מרץ, פחות כוח, כי הכלים שלו לא מתמלאים. הוא מרגיש ההפך, הוא מרגיש חוסר מילוי, שבסופו של דבר זה יותר רחוק מהמילוי האגואיסטי שחשב קודם.

מה זה וייאנחו מהעבודה? גם קודם בני אדם היו במצב הזה, רק עכשיו יותר התגלה להם, שהעבודה הזאת היא לגמרי ללא תשלום, בכלים שיש להם. התשלום יבוא בכלים אחרים.

מה עוזרות המחשבות על רוחניות אם אדם לא יודע מה זה רוחניות, זה לא סתם מחשבות?

המחשבות, הרצונות, הגדרת האני והגדרת הרוחניות לאט לאט משתנים, פרטי ההבחנות האלו משתנים. ההבחנות משתנות. להגדיר את "האני" ולהגדיר את הבורא, כל פעם האדם מגדיר אחרת, יותר נכון, יותר אמיתי. וכשאדם מגדיר באופן יותר אמיתי, אז באה לו גם הכרת הרע, כלומר: איפה הוא נמצא ואיפה הבורא נמצא, ולמה הוא צריך לשאוף.

התהליך הוא פשוט: ככל שאדם יותר משקיע, וככל שהוא רואה שהוא לא מקבל והוא עוד יותר משקיע, ועוד יותר לא מקבל, כתוצאה מזה בא חיסרון יותר נכון, שבסופו של דבר נקרא מ"ן.

האם בהתחברות עם החברים גדל חוסר התמורה?

כלפי החברים, הייאוש, השקעת הכוחות וחוסר התמורה, הם הרבה יותר גרועים. מפני שאם האדם היה מבצע בהצלחה את ההתחברות עם החברים הוא היה מסתפק בזה. בסופו של דבר אדם לא מקבל תמורה אלא רק מהבורא.

אם כל פעם צריך לבחור בחברה יותר טובה, איך אפשר לתמוך בחבר שבא ללמוד רק פעם בשבוע?

יש אנשים שבאים כל בוקר לשיעור ומשקיעים את עצמם, חברי הקבוצה רואים את ההשקעה שלהם ורוצים להתחבר דווקא איתם. ויש אנשים שמשקיעים פחות ובאים רק פעם בשבוע. האם כדאי להתחבר אליהם? מה כבר אפשר לקבל מהם, רק חולשה. האם להתחיל כמוהם לבוא פעם בשבוע?

מה שאדם מקבל מהעולם הזה, מהחברים, מהסביבה, מהבורא, תלוי איך הוא עצמו מתייחס אליהם, ולא מה הערך שלהם מצד עצמם. אם חבר מגיע רק פעם בשבוע, אבל אתה מעריך אותו על זה, שזה מה שנתן לו הבורא, ובכל זאת הוא בא, יש לו נכונות ויש לו רצון, אם את הקצת הזה שיש בחבר, אם את הדבר החיובי שיש בו, אתה מעריך שהבורא נותן לו, זאת אומרת, זו תכונה שבאה מטיפול הבורא בו, אז הקצת הזה יכול להיות הרבה, אתה מתייחס לחלק הבורא שבחבר הזה ומגדיל אותו.

באופן זה אפשר להתפעל מכל אדם, גם מהקטן והחלש ביותר, או אף מהחדש ביותר בחברה. זאת אומרת, זה בכלל לא תלוי בחבר, אלא זה תלוי אך ורק בך, ביכולת שלך לעשות את ההערכה הנכונה. אם יש לחבר איזה ניצוץ של הבורא שרוצה לקדם אותו, שמשקיע בו, אז זה אמור להספיק לך כדי לקבל ממנו את ההתפעלות וההתרוממות שאתה זקוק להם.

אבל ודאי שמתחילים מכך, שרואים אנשים שמשקיעים אז מצטרפים אליהם, רוצים להיות בקרבתם. כי ההתחברות אליהם יותר קלה, יותר ברורה, יותר בטוחה. אבל מידת ההתפעלות של האדם מהחבר תלויה בגודל הכלי של האדם ולא ביכולות של החבר.

האם נכון לומר שאין מצב אמיתי אלא רק יחס שלי למצב?

"אמת" נקרא שאדם מודד בכלים הנכונים שלו. אין בנמצא סרגל אובייקטיבי כלשהו שלפיו אפשר למדוד ולקבוע מהו מצב אמיתי אלא הכל נמדד כלפי האדם. האדם מודד. תמיד האדם הוא מי שאומר שהמצב הוא כך או כך, אין מישהו אחר. קנה המידה הוא תמיד סובייקטיבי.

אבל אדם שנכנס לרוחניות בהשגה שהוא משיג, הוא כבר יודע מה הוא משיג, איפה הוא נמצא, מה המקום הזה כולל בתוכו. בזה שאדם מרגיש, הוא גם יודע מה הוא מרגיש. הוא מקבל הגדרות, הוא מקבל הבנה איך זה נקרא.

אדם רואה ברוחניות דברים שאף פעם לא ראה קודם לכן, ובכל זאת הוא מיד מזהה אותם, הוא יודע איך זה, כי השגה היא גם הבנה. אז מתגלה לו גם שפת הענפים בה מותאם לכל מושג בעולם הגשמי שורש בעולם הרוחני. הוא לא צריך מישהו שיתרגם לו לשפה הישנה מהעולם הגשמי הרגשה חדשה בעולם הרוחני. הוא לא זקוק לתרגום.

חזרה לראש הדף
Site location tree