אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 95. על נקודת הבחירה

שיחה (25.01.02) על מאמר: "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - א"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת כי תצא, עמ' 156

האדם נברא מרצון לקבל, שזה הרשות שלו. יש או רצון לקבל או רצון להשפיע. חופשי מרצון לקבל נקרא להיות ברצון להשפיע. לנו נראה שרשות להיות חופשי זה חופשי מהכל. אבל ב"חופשי מהכל" עם מה נשארים, עם איזה טבע, עם איזה תכונות? אין עם מה להישאר. זאת אומרת, אין דבר כזה להיות לגמרי חופשי מהכל.

אלא "חופש" הכוונה חופש ממשהו אחד וקבלת משהו שני, טבע שני - מהרצון לקבל מקבלים את הרצון להשפיע. איך רוכשים חופש: במקום רצון לקבל רצון להשפיע? כמו שכתוב שהקב''ה ראה שאין העולם מתקיים, שהרצון לקבל לא יכול להתקיים, לקלוט את האור, בלי תיקונים, לכן שיתף למידת הדין גם מידת הרחמים.

זאת אומרת, הוא עשה פעולות כאלו, שעוד לפני שבכלל יצאנו לרשותנו כבר יש בנו הכנה שהרצון לקבל, מלכות, מעורב בבינה. וכך האדם נולד עם שניים אלה:

הלב, כל הרצונות שלו. והנקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל", תכונת הבינה, ניצוץ של רצון להשפיע, חלק מהאור חוזר, מהמסך.

ועל ידי הלימוד, האור מקיף בא ומטפח, מגדיל את הנקודה שבלב, ואז היא מתחילה להראות את עצמה. כתוצאה מכך האדם מתחיל להרגיש את עצמו יותר גרוע, זאת אומרת, את הרצון לקבל שלו, יותר גרוע.

כי הנקודה הזאת שנקראת הרצון להשפיע גדלה וכלפיה הוא מתחיל להרגיש שהוא נמצא בפיצול פנימי. ואז מתחילה עבודת הבירור, שנקראת "הכרת הרע" בטבע שלו, לעומת הנקודה שבלב, הרצון להשפיע, "חלק אלוקי ממעל". ואחרי הכרת הרע, התיקון "סור מרע, עשה טוב". והכל על ידי האור שבא בזמן הלימוד.

את האור הזה בזמן הלימוד אפשר להגדיל. אדם שמתייגע בזמן הלימוד למשוך על עצמו את האור, לחשוב על זה שהאור יפעל עליו, שיתן לו ישועה מהרצון לקבל שלו, שיזכה לחופש ממנו, אז לפי כמות ואיכות היגיעה הזאת, האור מקיף פועל על האדם ומקרב אותו לתיקון.

אבל לקבל רצון למשוך את האור מקיף לצורך התיקון, אפשר רק אם מקבלים התרשמות מהרצון של החברים, מהסביבה. מכאן יוצא שהאדם תלוי בסביבה: מה הוא רוצה מהסביבה, איזה שמועות לקלוט ממנה, איך הוא מאלץ את הסביבה להשמיע לו דווקא את השמועות הטובות לצורך התיקון, ולא סתם איזו רכילות.

ואחרי שאדם בונה את הסביבה שלו, עליו להטיב את הסביבה ולא לחדול, שתהיה יותר מגובשת לכיוון התיקון, שיותר יפעלו עליו השמועות ששומע ממנה. זאת אומרת, להכניע את עצמו כלפי החברה, לאלץ את החברה להשמיע לו את השמועות הטובות על התיקון, זאת אומרת, בעצמו להשפיע לחברה דברים טובים ולשמוע מהחברה דברים טובים.

וכמה שמתקדם בזה יותר, השרשרת הזאת, הגלגל-חוזר של: לשמוע מהחברה, לכוון בזמן הלימוד, למשוך את האור מקיף שיבוא ויתקן, ובזה להגדיל ולפתח את הנקודה שבלב, היא שמביאה אותו לרכוש ממש כלי רוחני, להרחיב את הנקודה שבלב עד לעשר ספירות ראשונות, שאז הוא מתחיל להרגיש את העולם העליון.

יוצא שהכל תלוי במלחמת הרשות. או הלב מדבר בי או הנקודה שבלב, זה מלחמת הרשות. למה? כי באמת חוץ מזה אין שום מקום, אין שום מרחב, שבו האדם חופשי לבחור ולפעול. בכל היתר, בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, בעולם הזה או בעולם הרוחני, הטבע שלו הוא שמכתיב לו את צעדיו.

הבחירה החופשית שיש לו היא לבחור איזה טבע יפעל עליו. והפתרון לזה נמצא בחברה שאדם בוחר שתפעל עליו. לכן מלחמת הרשות היא בסופו של דבר מלחמה עם החברה שבוחרים בה, האדם כל הזמן במלחמה עם עצמו ועם החברה: מלחמה עם עצמו - להרגיש פחות ערך לעומת החברה, לכופף את עצמו כלפי החברה. מלחמה עם החברה - לאלץ אותה להיות יותר גדולה, יותר חזקה ומועילה בהשמעת דברים המועילים לתיקון של כל החברים.

זאת אומרת, מלחמת הרשות זה המקום היחיד שבו האדם חופשי להילחם. לכן זה נקרא "רשות". רק המלחמה הזאת היא רשות האדם. כי גם רצון לקבל וגם רצון להשפיע הם רשותו של הבורא. הם שני מלאכים. ולבחור ביניהם זה רשות האדם.

ולצורך הרשות הזאת האדם נברא עם שני כוחות: רצון לקבל ורצון להשפיע, לב ונקודה שבלב. ולכן לא לטעות ולחשוב שהנקודה שבלב היא כל כך קטנה וחלשה, כי זה לא נכון, היא לא קטנה ולא חלשה. היא בדיוק במידה שמקנה לאדם רשות, אחרת הוא ברשות של הבורא.

האדם נמצא באמצע. זה נקרא "קו אמצעי", לשון המאזנים. האדם כל הזמן בוחר והולך בקו אמצעי. קו אמצעי זה האדם, שבוחר בין שתי הרשויות, ימין ושמאל.

האם לאדם שמתחיל את העבודה יש בחירה להיות בגדלות או בקטנות?

אין הבדל אם אדם נמצא בתחילת העבודה, באמצע, או בסופה. הוא תמיד צריך לשמור את עצמו במצב הצמצום. ומעל הצמצום, בכמה שהוא מסוגל לעבוד עם המסך בעל מנת להשפיע. אבל צמצום זה חובה. אז קודם כל עליו להתנזר לגמרי מכלים דקבלה ואחר כך לאט לאט להוסיף.

העבודה שלנו היא גם בקטנות וגם בגדלות. גם הגדלות היא באח''פ דעליה. היא לא גדלות אמיתית עם כלים דקבלה.

האם במילה "לימוד" רב"ש מתכוון רק ללימוד בספרים או גם להפצה ופעילות קבוצתית?

ה"לימוד" כולל הכל. מסופר על יהושע בן נון, שבזכות זה שסידר ספסלים, עזר למשה לארגן את קבוצות הלימוד, אירגן לו הפצה, סידר לו בית מדרש, זכה להיות המנהיג הרוחני אחריו. הוא סידר ספסלים והשאר למדו.

זה לא שהפצה ופעילות בקבוצה הם במקום לימוד. אבל כתוב, ששימושה של תורה יותר חשוב מלימודה. לא סתם דוחפים אותנו כל הזמן להפצה ולעבודה בקבוצה. בסופו של דבר הם באמת נותנים יותר. אבל חייב להיות איזון בין הלימוד לבין העבודה בקבוצה. לא שאדם יזרוק או לא יפתח ספרים.

ובהחלט, אם אחד שלומד בקבוצה שאין לה אמצעים, יש לו אפשרות למשל להתקבל לעבודה כזאת, שבשכר ממנה הוא יוכל לסדר לקבוצה תנאים ללימוד: לשכור בניין, לקנות מכשור, ספרים, וכו' זה דבר מבורך, למרות שאז הוא לא יוכל להקדיש ללימוד יותר מפעם בשבוע. בכל זאת מוטב שלא ישאר לעבוד בעבודה קטנה, עם מעשר קטן, וישתתף עם כולם בלימוד השוטף.

זה לטובתו, לא לטובת הקבוצה שתגדל ותרוויח. אי אפשר לבנות אפילו אלף על חורבן של אחד. אלא בסופו של דבר, אדם שמפחית מלימודו כדי לשרת את האחרים, לארגן להם תנאים ללימוד, זוכה ליותר. אפילו שלומד פחות ממה שהיה רוצה ויכול. זה חוק. גם התורה מעידה על עדיפות העבודה בקבוצה. זו לא המצאה אנושית.

מה פירוש "להיות באמצע"?

הבחירה שלנו היא באמצע: מה לבחור. אחרי שהאדם בוחר בטבע הבורא, הוא נמצא בטבע הבורא. אם הוא לא בוחר, הוא נמצא בטבע של נברא, כי אני זה טבע של נברא. אין יותר משניים. באמצע, לא זה ולא זה, לא קיים. יש חוקים כאלה או כאלה. אז מה זה באמצע? באמצע זו הבחירה תחת איזה חוקים להיות.

איך יכולה להיות בחירה חופשית אם הרצון מחייב את האדם לבצע את הפעולה?

הבחירה איננה ברצון. הבחירה תלויה בתנאי המקדים לרצון: איך להעמיד את עצמי בנקודת איזון כדי שהבחירה שלי תהיה חופשית.

מהו התנאי המקדים כדי שהאדם ירגיש את עצמו לגמרי חופשי?

התנאי המקדים הוא נקודת האיזון בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע שבה הוא שוקל: לשם מה אני בוחר? עם מה אני בוחר? למה אני מעדיף את זה על זה? זאת אומרת, מה בדיוק מכריע את הכף לכאן או לכאן? זו הנקודה שנקראת "שליש אמצעי דתפארת": "קליפת נוגה", "חצי טוב וחצי רע". הדבר שהוא באמצע בין זה לזה. שם היא הבחירה.

הנקודה הזאת שבה נעשית הבחירה היא נקודה מאוד עדינה. צריכים לעדן את הנפש, ואז אולי להרגיש אותה. כבר הזכרנו את הכתוב, שהבורא שם את ידו של האדם על גורל הטוב ואומר לו: קח לך את זה, ועל האדם רק להתחזק בזה. לבחור במה שהבורא אומר לו ולא לברוח.

הנקודה הזאת של הבחירה היא באמת בעייתית. אבל הבחירה היא בהחלט חופשית. בנקודה הזאת, "שליש אמצעי דתפארת", הבחירה היא חופשית לגמרי.

מאיזו השפעה הוא נעשה חופשי?

מכל השפעה. מה זה מכל השפעה? מהבורא. אין עוד מישהו שמשפיע עלינו. הוא משפיע גם מהצד האגואיסטי וגם מהצד האלטרואיסטי. בנקודת האיזון האדם ממש עומד מול הבורא. לכן זה נקרא "קו אמצעי", כי האדם כל הזמן עומד מול הבורא, לא ימינה ולא שמאלה.

כשהבורא משפיע עליו משני המושכות, הוא בוחר את האיזון הזה שהוא חופשי משניהם. שהם כאילו פועלים עליו בשווה, שהוא לא מרגיש את האחד יותר מהשני, או שהם כאילו לא פועלים בכלל, שזה אותו דבר, ובמצב הזה האדם בוחר.

לכן נאמר שאדם גדל בקו אמצעי. כל הזמן מתגלים כלפיו בשווה:

מצד שמאל - האגו שלו שהולך וגדל, אפילו בעולמות דקליפות.

מצד ימין - תכונות הבורא, עולמות דקדושה, שמתגלים יותר ויותר גדולים.

אבל האדם בוחר באמצע ביניהם. והבחירה הזאת היא מה שנקרא "לשון הקודש" "לשון המאזנים".

איפה נמצאת נקודת האיזון הזאת?

באמצע, בין הנקודה שבלב לבין הלב. כי הנקודה שבלב היא "חלק אלוקי ממעל", למרות שהיא שבורה. והלב עצמו זה האגו שלנו בינתיים. ובאמצע ביניהם האדם בוחר. הבחירה לא נעשית תחת שִיעבוד של הלב וגם לא תחת שיעבוד של הנקודה שבלב. הבחירה היא איזה טבע אני מעדיף.

זאת אומרת, שאפשר לבחור גם בטבע של הרצון לקבל?

ודאי. אפילו בתורה קוראים סיפורים כאלה, שאומרים לאדם אחד: "בוא!" ולוקחים אותו לגן עדן, הוא שואל: "אבל מי ילך בראש, אני או החבר? אם החבר, אני לא מוכן". אלה אמנם סודות, אבל בכל זאת אפשר לפרש את זה בפשטות, באופן שאנו קוראים. זאת אומרת, אפשר לבחור, הבחירה היא באמת בחירה, אחרת אין שום תועלת בכל התהליך.

גם עכשיו אנחנו כל הזמן נמצאים בבחירה, בגלל זה אנחנו מתקדמים כל כך לאט, אנחנו לא יודעים איזה פעולות שלנו הן המועילות לבחירה. אם היינו יודעים או מאמינים למה שהמקובלים כותבים, היינו עושים ממש כל מה שהם מציעים לנו לעשות, כי כל ההמלצות שלהם הן כלפי הבחירה. אין יותר.

בשביל מה כל הספרים וכל מה שנכתב בהם? רק כדי שאיפה שיש לאדם את הנקודה הזאת שהוא במשהו יכול לסייע להתקדמות שלו, שלנקודה הזאת הוא יעשה את הפעולה המועילה ביותר. לכן כלפי הבחירה נכתבו כל הספרים וכל העצות. כל העבודה שלנו היא כלפי הבחירה. על כל השאר אין לנו השפעה. חוץ מהנקודה הזאת אנחנו בובות. בכל שאר העניינים הם לא מרחיבים.

גם אם ייכתבו ספרי קבלה רבים מספור הם לא יגלו אחוז אחד של הבריאה. אלא המקובלים כותבים אותם בצרופים כאלה, מגלים קטעים מסוימים, רק כדי לגדל ולטפח את נקודת הבחירה, ליצור אותה, להגדיל אותה מול עינינו. על שאר הכוחות שפועלים ברוחניות המקובלים לא כותבים לנו.

כמו באיור כשרוצים להדגיש פרטים מסוימים מתוך תמונה גדולה, אז מציירים כאילו זכוכית מגדלת ומתחת לה הפרטים המודגשים, בדיוק כך המקובלים עושים בספריהם. הם נותנים לנו תמונה מאוד כללית על הבריאה, שכמעט ולא רואים בה כלום, ומגדילים רק את הנקודה של הבחירה, איפה שאנחנו יכולים לסייע.

האם משתפרת היכולת לבחור נכון?

כן. היכולת לבחור נכון משתפרת, ביחד עם הקושי. אחרת איזה בחירה יש?

האם הבחירה היא רק בין טוב לרע יותר גדולים?

אם בכל מדרגה תהיה לאדם בחירה יותר קלה, אז מה ייקרא מדרגה יותר גדולה? אם אדם יכול עכשיו להרים עשרה קילו, ואתמול היה מסוגל להרים חמישה קילו, אז אם נותנים לו עכשיו להרים עשרה קילו, זה כמו שאתמול נתנו לו חמישה קילו, זה לא נקרא שהוא עובד יותר, שהמדרגה שלו יותר גדולה.

כלפי מה מודדים את המדרגה, כלפי מדרגה קודמת או כלפי עצמה? חייבים למדוד אותה כלפי עצמה. זאת אומרת, שבבחירה שלו האדם נמצא עכשיו בקושי יחסי יותר גדול ממה שהיה קודם. אם קודם התאמץ להרים שישה קילו במקום חמישה קילו, אז היום, במדרגה יותר גדולה, הוא צריך במקום חמישה קילו להשתדל להרים שבעה קילו. זאת אומרת, בכל מדרגה המאמץ היחסי הוא יותר גדול, והקושי הוא תמיד כלפי היכולת של האדם.

אחרת מה החוכמה, תינוק לא יכול לעשות ואני כן יכול לעשות, אז אני יותר גדול ממנו? זה לא נקרא שאני יותר גדול. כך זה נקרא בעולם הזה. "יותר גדול" נקרא שלמרות שאנחנו שווים ביכולת, אני לוקח על עצמי משימה שהיא פי שניים מהמשימה שלך ועושה אותה, ואתה לא. זה נקרא שאני יותר גדול ממך.

זאת אומרת, אדם שנולד נגיד עם מוח מבריק, לא נקרא שהוא גדול. כי הבורא בחר שהוא יוולד עם מוח מבריק, והוא עושה, מבצע. זה מלאך. אלא אם בכל התכונות שלו הוא כמו האחרים, ולוקח עבודה פי שניים מהם ומבצע אותה, אז הוא יותר גדול מהם. רק אז הוא יותר גדול. לא הבורא עשה אותו יותר גדול, הוא בעצמו יותר גדול. לכן בכל מדרגה ומדרגה מודדים את היגיעה היחסית.

במה בדיוק השיפור בבחירה?

הבחירה היא לא בכמות. האדם נכנס לקליפה יותר עמוקה. יותר מבלבלים אותו. זה לא סתם יותר קושי, אלא הקושי הוא באבחון, הקושי הוא במאמץ הנפשי. לפני כן האדם לא ראה ועכשיו, אחרי שעשה המון פעולות, ובעקבותם סבל, הוא יכול יותר להבחין בעדינות הבחירה.

מה זה גמר תיקון?

גמר תיקון זה שהרשימות נגמרות. מה זה רשימות? הזדמנויות לבחירה. אבל זה לא שאחרי גמר התיקון הבחירה היא מאה אחוז נכונה, כי אז אין עבודה. אלא אין עבודה בין רע לטוב. אצלנו "עבודה" נקרא להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע. או יותר נכון, האדם קובע, בוחר, שהוא רוצה להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע, ואז הוא פונה לבורא, והבורא עושה את ההיפוך, ולא שהאדם בעצמו מתהפך.

אחרי גמר התיקון, עבודת הבחירה של האדם בין הרצון להשפיע לבין הרצון לקבל, נגמרת. האדם כאילו נכנס לרשות הבורא. אחרי זה הבחירה היא לא במובן הזה. עדיין לא ידוע לנו מה זה בחירה שם. זה לא בחירה, זה להיות חופשי.