96. רשותו של אדם
שיחה (27.01.02) על מאמר: "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ג"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת כי תצא, עמ' 169
איפה בדיוק נמצאת הרשות? אם אומרים ש"רשות" נקראת שליטה, אז מלכתחילה שולט באדם הרצון לקבל, שהוא אחת מדרכי השליטה של הבורא. ואחר כך רצון להשפיע שגם הוא שליטה של הבורא, בצורה אחרת. והאדם אמור למצוא את רשותו לא בזו ולא בזו, אלא בזה שמחליט באיזה רשות הוא רוצה להיות. זאת אומרת, רשותו של אדם בהחלטה באיזה רשות להיות. כל המלחמה היא בין שתי הרשויות. מלחמה נגד רשות אחת, רשות הרצון לקבל, ולרצות להיות ברשות השנייה, ברשות של הרצון להשפיע. זאת אומרת, אדם נמצא באמצע.
מה זה "באמצע"? כדי להחליט שאני רוצה להיות לא ברשות הרצון לקבל אלא ברצון להשפיע, האדם צריך להעמיד את עצמו באמצע. להגיע לאמצע הכוונה, שאף רשות לא משפיעה עליו, אלא בצורה חופשית הוא בוחר ברשות של הרצון להשפיע. זה נקרא להגיע לדרגה, לרמה, להכרה של קליפת נוגה, שיש שתי רשויות בשווה. ואם הן נמצאות באדם באיזון מוחלט, אז הבירור של האדם, היגיעה שלו, לרצות להגיע לרצון להשפיע, שאז הוא מבקש מהבורא והבורא מעביר אותו לרשותו של הרצון להשפיע, אלה בעצם עבודת האדם.
איך מתבצעת הרשות? אדם נמצא ברשותו של הרצון לקבל. לדוגמה, האדם רוצה מנוחה, אבל אם אין לו מה לאכול, הוא חייב ללכת לעבוד. רצון יותר גדול לאוכל שולט על רצון יותר קטן למנוחה. כך לגבי הרצון שיהיה לו משפחה, בית. וכך הוא שוב מתקדם, שוב לוקח על עצמו יותר יגיעה, נכנס לעוד יותר חוסר מנוחה ודאגות. זאת אומרת, תמיד רצון גדול מבטל רצון קטן ומחייב את האדם לעשות משהו.
לכן הבעיה היא גודל הרצון. הגדול מבין הרצונות הוא תמיד הקובע. אם אגיע למצב שהבורא יהיה גדול בעיני, שהרצון אליו יהיה הגדול ברצונות שלי, אז אני אשתוקק אליו. אני כל הזמן ארצה להרגיש גדלות הבורא, כדי רק אליו להשתוקק, כדי להיות במחיצתו כל הזמן.
כשאדם בוחר חברה, וממנה שומע שמועות על הבורא: הבורא גדול, הוא קובע הכל, הוא ממלא את כל החיים שלנו, את הגורל שלנו, הוא מנהיג אותנו וכו'. אם הוא גדול כל כך, הוא מגיע למצב שהוא באמת עושה הכל בשביל הבורא. הרצון להיות בקירבת הבורא, ברשותו, מחובר אליו, הוא שקובע לו את כל הדברים. עד כדי כך שאפילו לא איכפת לו למות, רק כדי להיות ברשותו של הבורא.
הרצון הגדול מכבה את הרצונות הקטנים. ודאי שזה עדיין נקרא "לא לשמה". כי האדם מגדיל את הרצון לבורא בצורה אגואיסטית, הבורא גדול בעיניו לעומת כל יתר הרצונות, לכן הוא מגיע למצב שמוכן לתרום, לתת, למסור את נפשו. אנשים תמורת דברים גדולים, למען המולדת, למען עמם, משפחתם, מוכנים למסור את נפשם.
זאת אומרת, אם על ידי קבוצה, ספרים וסופרים, אדם מגדיל את גדלות הבורא בעיניו, עד כדי שהוא מוכן יום ולילה ללמוד ולחשוב על הבורא, להיות מחובר אליו, להיות דבוק אליו, ככה ברצון האגואיסטי שלו, זה עדיין "לא לשמה". אבל "לא לשמה" הגדול, "לא לשמה" הטוב, הנכון, שהוא באמת נקרא "לא לשמה". יש הרבה סוגים של "לא לשמה" ומתוכם אפשר להגיע ל"לא לשמה" שממנו יוצאים ל"לשמה". ואם האדם מוצא חן בעיני ה', אז בקפיצה אחת, כמו שבעל הסולם מתאר, הוא עובר דרך הקיר ונכנס לגן עדן.
מכאן שהרשות מתחילה בזה, שאדם בתוך האגואיזם שלו, בתוך הרצון לקבל שלו, בתוך הרשות של הרצון לקבל, מתחיל להכניס את הבורא כחלק מהרשות הזאת, שיהיה גדול, שישלוט ברשות של הרצון לקבל.
מה ההבדל בין לקבל מהחברה גדלות של הרב או גדלות של הבורא?
הגדלות שמקבלים מהחברה, לשם הגדלות הזאת עובדים ולא חשוב מהי. מיום שאדם נולד, הגוף דורש בצורה טבעית תענוגים בהמיים: אוכל, כי הגוף הביולוגי זקוק למזון. כשהוא גדל נוסף עניין הורמונלי, שהגוף צריך לספק את עצמו במין. וכמו חיות מסוג מסוים הוא צריך סביבה: בית, מערה, להקה, משפחה וכו'. אלה דברים טבעיים שהגוף דורש. אפילו כשאדם חי יחידי ביער, בכל זאת הוא מתאווה אליהם.
את הדברים האלה החברה לא אמורה לספק לו, הם נמצאים אצלו בצורה טבעית. החברה מספקת לו כל מיני דברים ששייכים לרצונות אנושיים, חברתיים, שהם רצונות לכסף. למה לכסף? כי בצורה כזאת אדם קובע את רשות עצמו בחברה: לכבוד )שזה גם שליטה( ולמושכלות. את ההכרה בגדלות בדברים כאלו האדם מקבל מהחברה, בגלל שהוא נמצא בחברה.
יש לאדם אפשרות לקבל מהחברה גם את עניין גדלות הבורא, שהבורא גדול, כדאי להיות לידו, שצריך לפחד ממנו, להעריך אותו, להשתוקק אליו, שהוא משפיע עלינו, הוא משנה את הכל, הוא יכול לשנות את הגורל שלי לטובה. אם החברה משפיעה לאדם את כל הדברים האלה, אז הוא באמת מקבל הערכה והכרה של הבורא.
אם אדם נמצא בחברה שמביאה לו כל הזמן הכרה בגדלות הבורא, אז הוא יותר משקיע בלימודים, הוא קם בלילה ללמוד, הוא מגיע למצב שהמחשבה הזאת נמצאת בו כל היום וכל הלילה, וקובעת את החשיבה שלו, את סדר ההערכה שלו לדברים, הוא כבר מסדר אותם לפי ההכרה בגדלות הבורא, קודם ההערכה כלפי הבורא ואחר כך כלפי היתר.
הרצון לקבל, שקודם היה מקבל הערכה גדולה כלפי כסף, כבוד, מושכלות, עכשיו מקבל הכרת גדלות הבורא. ואז אדם מגיע ל"שלא לשמה" גדול, שהוא כל הזמן חושב על הבורא, שכדאי לו להיות מחובר אליו, כדאי לו למסור את נפשו בשבילו. למה? כי הוא גדול.
לגדלות הבורא האדם יכול להגיע בכוחות עצמו, בבחירה שלו, בעבודה בחברה, בזה שמסדר סביבו חברה שתשפיע לו את גדלות הבורא בצורה כזאת, שהוא כל הזמן יחשוב רק על זה, וירצה ויהיה מוכן לתת את הגוף והנשמה.
בעבודה רוחנית צריכים חברה שכל הזמן תגיד דברים כאלה, ואז נוכל למסור את נפשנו למען הבורא. זאת אומרת, למען המטרה. אפשר לבחור כל מטרה: מולדת, עם וכו', אבל ההבדל הוא בעבודה.
נותנים לאדם הפרעות, הוא צריך לעשות הבחנות יותר מדויקות, הוא צריך לעבוד נגד הרצון לקבל שלו, נותנים לו הפרעות כאלה בתוך הרצון לקבל, שהוא ניסחב לכל מיני דברים. אבל בסופו של דבר זו אותה עבודה, ואותו הלוך מחשבה והערכה, ומגיעים ל"שלא לשמה" גדול.
כל עניין ההפרעות הוא בזה, שאדם שמתגבר עליהן מתחיל להכיר שדווקא הן מביאות אותו לכזאת יגיעה, שמעוררת את הבורא להקפיץ אותו מעבר לקיר: מ"שלא לשמה" לבוא "לשמה". שבתוך ה"שלא לשמה" יהיה ניצוץ של "לשמה": ההתחלה, הנקודה.
מאיפה היא תהיה שם? מזה שבעבודה הרוחנית כל הזמן יש לאדם הפרעות גם כלליות מהחברה וגם פרטיות שלו עצמו. לעומת המתאבדים הטרוריסטים שלהם אין הפרעות, כל העולם שסביבם, החברה, המשפחה וכו', מסכים איתם ומשכנע אותם לאותו כיוון.
איך אדם לפני שהוא יודע מהו הבורא, יכול לבדוק שהוא דואג באמת רק לתועלת הבורא, ולא דואג עוד יותר לתועלת עצמו?
בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר, שיש כוונה "שלא לשמה" שמתוכה באים ל"לשמה". מה זה "לשמה" אנחנו לא יודעים. אומרים שזה סתם על מנת להשפיע, שאדם עושה פעולות לא מתוך מניע שלו, אלא יש איזשהו כוח עליון שמסדר לו איזה נס מהשמיים, שפתאום הוא יכול לעשות בלי שום חשבון לעצמו.
איך עושים קפיצה מ"לא לשמה" ל"לשמה"? בעל הסולם אומר, שמגיעים לסוג כזה של "לא לשמה" שיש בו קצת "לשמה". זאת אומרת, אם מתקדמים בדיוק ל"לא לשמה" הנכון, מרגישים הפרעות בתוך ה"לא לשמה", שמתוך ההפרעות האלו, בתוך ה"לא לשמה", נבנה באדם הקצת "לכלוך נקי" שהוא התחלת ה"לשמה" העתידי.
זאת אומרת, אדם שמתחיל לעבוד בקבוצה שמשפיעה לו גדלות הבורא, על ידי הפרעות הוא מתחיל לגלות שהוא רוצה את גדלות הבורא בשביל עצמו. ופתאום הוא חושב: "אבל לעצמי אני לא צריך. אז מה, לא לעצמי? לא לעצמי אני לא רוצה" וכו', כל העבודות האלו שמתוכם, בתוך ה"לא לשמה" שלו, מתחילה איזו הבנה באשר למהות ה"לשמה".
כשמצטברות שתי הדעות הללו באדם, "לא לשמה" גדול מאוד וקצת הבנה מה זה "לשמה", אז הוא מוכן לעבור את המחסום. אז הוא צועק. הוא חושב שבכל זאת כדאי לו לעבור ל"לשמה". זאת אומרת, אם שואלים איך אפשר במצב של "לא לשמה" לרצות "לשמה", התשובה היא שלא יכולים. אבל ישנו באדם איזה ניצוץ מ"לשמה", ניצוץ שנפל בשבירת הכלים לתוך הכלי השבור, וכך הכלי מקבל מעין לחלוחית כזאת.
אלה דברים שהאדם מוצא את התוכן הפנימי שלהם ברגע שהוא חווה אותם. אי אפשר לספר על זה. המילים שלנו לא נותנות לנו שום תמונה.
בשביל מה אדם צריך מטרה כזאת כמו להשיג גדלות הבורא?
לכל אחד יש מטרות משלו. אדם שרוצה להיות פרופסור, להיות חכם, להיות מקובל בחברה כמדען גדול, לקבל פרס נובל עבור גילוייו, בשבילו זו מטרה גדולה, שלמענה הוא מוכן לקום יותר מוקדם, לבוא למקום שבו לומדים, וללמוד עשר-עשרים שנה, לא חשוב, העיקר להגיע למשהו. גודל המטרה קובע את הנכונות שלו להשיג אותה.
בשביל מה אני צריך לראות את גדלות הבורא? כדי שיהיה לי כוח לקום. אם הוא יהיה גדול בעיני ארגיש שכדאי לי לעבוד כדי להיות קשור לגדול. מה זאת אומרת "קשור"? שיהיה לי מזה משהו. וזה המטרה. המטרה היא לא להיות קטן לעומתו, אלא להיות גדול מפני שהמחובר לגדול גדול. אדם קם בבוקר מפני שהוא רוצה להשיג משהו.
מאיפה הכוח להגיע לאהבת חברים שיסייעו להגיע להכרה בגדלות הבורא?
המטרה היא להשיג מכל העולמות את הדבר הגדול ביותר. הולכים על המקסימום. להגיע לזה אפשר רק אם יש לאדם חומר דלק. איך בזמן החושך אדם יכול לדעת שהבורא גדול, כדי שיהיה לו חומר דלק להגיע אליו? הוא זקוק לחברים שכל הזמן יגידו לו על זה, הוא צריך חברה.
האדם חייב כל הזמן לשמוע, שהמטרה היא גדולה, אין דבר שישווה לה. כל מה שיתן תמורתה, אפילו את החיים שלו, בטל לעומת באמת להיות מחובר עם הבורא.
יש שאדם מרגיש שהחיים שלו זה לא הכל. יש שהולכים למותם בלי שום קושי. אבל בשביל זה צריך לקבל שטיפת מוח. צריך למצוא חברה, לבנות חברה, שתעשה לי שטיפת מוח. איך אפשר לקבל שטיפת מוח מהחברה? אם אני מעריך את החברה כיותר גדולה ממני, שהדעה שלה יותר גדולה מהדעות שלי.
יש לאדם כל מיני הפרעות: לא כדאי, אני עייף וכו'. לעומתן הוא צריך להגדיל את החברה, שלמרות שיש לו ההפרעות האלה, מה שהוא שומע ממנה יהיה גדול פי כמה, שבכל זאת הוא ישתוקק למה שהם אומרים לו. הוא בכוונה הולך לחפש חברה כזאת, שתעשה לו שטיפת מוח למה שהוא מלכתחילה בחר כמטרה.
זאת אומרת, חברה משרתת אותו. אבל כדי שתשרת אותו עליו לעבוד כלפיה, להשקיע בה, כדי שהדעה שלה תהיה חשובה לו. אדם צריך להגדיל אותה, כדי שמה שהחברים יגידו יהיה חשוב בעיניו. עליו להקטין את עצמו כלפיה. כמה שיקטין את עצמו, הפער בין הגודל שלה לקטנות שלו יתן לו יותר התפעלות.
ממה נובע הכל? מזה שאדם רוצה להגיע למטרה שהיא נסתרת ממנו. אם הבורא היה גלוי לא היה צורך לא בחברה ולא בחברים. האדם היה הולך קדימה מטעם הרצון לקבל. הוא היה רץ. כולם היו רצים.
למה הבירורים שלנו הם בעיקר בעניין היחסים עם החברה?
בשביל מה אדם צריך את הכוחות הזרים האלו, שבכלל לא איכפת לו מהם? כי כשהוא מברר את החברה, הוא מברר את היחס שלו לבורא, לעומת כל ההפרעות שהבורא בעצמו שולח לו. החברה היא כביכול אמצעי. רק אחר כך האדם מבין שהכל זה אחד.
איך אפשר לעבוד מאהבה?
האדם עובד את הבורא מאהבה. הוא מתאר אותו כמקור הטוב, שיהיה לו טוב אם הוא יתחבר עם הבורא, אז האדם עובד מטעם אהבה עצמית. בינתיים מטעם אהבה עצמית.
אדם שרואה את עצמו גרוע מכולם, איך הוא מחזיק מעמד?
אדם שמרגיש את עצמו גרוע מכולם יכול להחזיק את עצמו בעזרת טכניקה מסוימת. יש כאן כמה אפשרויות, אבל האפשרות הפשוטה ביותר והישירה היא לחזור להשגחה: מי נותן לי את כל הדעות והרגשות שיש בי, ולמה אני מרגיש כך, מה הסיבה שהוא שולח לי אותם.
למה הבורא כל הזמן זורק אותנו?
הבורא כל הזמן "זורק" את האדם כדי שהוא יתחזק. ההפרעות הן בתוך הרצון לקבל של האדם. הבורא לא זורק אותנו, האור העליון משפיע עלינו כל הזמן במנוחה מוחלטת. כל פעם מתגלים באדם עוד ועוד רצונות יותר ויותר עמוקים.
אם מהרצון לקבל מתגלה רצון קצת יותר גדול מהיגיעה שאדם נתן קודם, יותר גדול מהכרת גדלות הבורא, אז האדם מרגיש נפילה. הוא מרגיש שהרצון לקבל שולט בו, במקום שתשלוט בו חשיבות הבורא, תשלוט בו חשיבות אגואיסטית, באגו שלו.
ההפרעות הללו הן לא הפרעות, אלא ירידה לתוך הרצון לקבל. האדם פותח עוד שכבה ועוד שכבה בתוך הרצון לקבל שלו. אנחנו אומרים במילים שלנו שהוא שולח, אבל הוא לא שולח כלום, הוא רוצה לגלות את עצמו בכל העומק של הרצון לקבל שלו. לכן האור עובד על הרצון לקבל, כל הזמן יותר ויותר נכנס לתוך העובי הגדול הזה של הרצון לקבל.
כשהאור משפיע ומשפיע, שלב אחרי שלב, שכבה אחרי שכבה, בתוך הרצון לקבל, אז האדם כל פעם מרגיש הפרעות, עצלות, חולשה, מתוך זה שמתגלים לו עוד ועוד רצונות חדשים, שכבות של רצונות אגואיסטים, וכנגד כל שכבה ושכבה שמתגלה, עליו לעבוד ללא לאות על חשיבות הבורא.
האור עצמו פועל במנוחה, אלא שהרצון לקבל סופג אותו, ומתוך זה, כמו בפיתוח תמונה, יותר ויותר מתגלים כל הדברים שנמצאים בתוך הרצון לקבל. והם באים כהפרעות.
איך האדם צריך להתייחס למצבים הלא נעימים שהוא עובר במשך היום?
כשמדברים על הפעולות שאדם צריך לעשות, אומרים: כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה. זאת אומרת, האדם לא יכול להרשות לעצמו לא לעשות משהו, אלא הוא צריך לעשות את המקסימום. ואם אחרי זה, אחרי כל המאמצים, כמו שבעל הסולם אומר, למרות שהוא תכנן בבוקר: "אם אין אני לי מי לי", הוא צריך בערב גם אם לא יצא לו כלום, שראה את עצמו בכל מיני צורות לא יפות, הוא צריך בערב להגיד: "אין עוד מלבדו".
זאת אומרת, שכל מה שעבר עליו בצורה לא יפה, הוא היה צריך לעבור כדי להרגיש בערב את ההבחנות איך זה להיות בתוך זה. אבל לא שמראש הוא הולך לשוק או לאיזה מקום, כדי להרגיש את עצמו בכל מיני זוועות, בכל מיני צורות רחוקות כביכול מקדושה.
מה זה תאוות שפלות?
ההפרעות שאדם מקבל בדרך לרוחניות, לבורא, למטרה, הן גם אנושיות וגם בהמיות. עדיין אין לו הפרעות רוחניות. מאוחר יותר, כשיעבור את המחסום ויתחיל לעבוד ברוחניות, שם מתגלים רצונות כלפי רוחניות, שנקראים "קליפות".
אבל בעולם הזה, כמו שהרצון שלנו מחולק לרצונות בהמיים ורצונות אנושיים, חברתיים, כך מחולקות ההפרעות שבו. זאת אומרת, אדם מתחיל לרצות יותר לאכול, יותר לישון, יותר תאוות בהמיות שהן בעיקר מין, ותאוות אנושיות שהן כסף, כבוד, ומושכלות. בעיקר הוא משתוקק לתאוות הפרימיטיביות שהן שליטה ומין. אלה שני הדברים הבולטים ביותר. מתחיל לגדול מאוד האנושי שבי, ה"אני אמלוך", השליטה כנגד הבורא, והבהמה שבי.
זה ממש פלא, למרות שאדם מתרומם ומגיע להבחנות ולהשגות הגבוהות ביותר, שני הדברים הללו, הצורך לשלוט והצורך במין, ההפרעות האלו, לא עוזבות אותו, כי הן הטבעיות ביותר.
למה הרצונות האלה שגדלים באדם הם הפרעות?
הם לא הפרעה. אין שום קשר בין להשתוקק לאוכל, למין ולמנוחה, לבין הבורא. ככה בהמה משתוקקת. אבל באשר לתאוות השליטה אפשר לומר שיש קשר: או הבורא שולט או אני שולט, או החברה שולטת או אני שולט.
איך המטרה קשורה לתאוות שפלות?
כשאדם מגלה בתוכו את הנטיות הללו ומרגיש אותן כשפלות לעומת המטרה, אז הוא קורא להן "שפלות". זה לא אומר שהוא יכול להתגבר עליהן, זה לא שהוא יכול לעבוד איתן. הן נמצאות בו והוא מגדיר אותן כשפלות לעומת המטרה. זאת אומרת, יש באדם שני קצוות שכל הזמן גדלים:
מצד אחד הוא משתוקק לשליטה, למין, לאוכל וכו', ומצד שני הוא משתוקק לבורא, למסירות נפש וכו'. זה מה שרב"ש אומר: "בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע והגוף מתנגד לזה, אז הגוף מוריד אותו לשפלות הכי גרועה".
מי אומר על האדם שהוא שפל?
האדם עצמו מתחיל להגדיר את הדברים כשפלים, הוא עצמו מגדיר אותם כך, לא שמישהו אחר אומר עליו: "אתה שפל". הוא בעצמו אומר על הדברים הללו, על הרצונות הללו, שהם שפלים. כשהוא לא אומר עליהם שהם שפלים, הם לא שפלים.
אדם שמתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, במה ניכרת התקדמותו? רק כשאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא מתחיל לראות את הדברים, שגם קודם היו בו, לא שהם פתאום צפו והתגלו, אלא הוא רואה אותם יותר ברור, ורואה אותם שהם שפלים.
איזה מצבים יש בין האדם לחברה?
יכולים להיות שלושה מצבים של האדם כלפי החברה:
א) משפיע לחברה.
ב) מושפע מחברה.
ג) מנותק מהחברה.
שלושה מצבים אלה אפשר שיהיו לפי רצון האדם ואפשר שאינם לרצונו.
מצבים רצוניים, אלה מצבים שהם בשליטה, בהכרה של האדם. אדם שלוקח את עצמו בידיים, ובאמת רוצה לבדוק את עצמו כלפי החברים, כלפי החברה, צריך קודם כל לבדוק את נקודת המוצא שלו, איך הוא מתחיל לבדוק את זה? עם איזה שכל? עם איזה הכרה? עם איזו פילוסופיה? יש אנשים, שלפי איך שהם נמצאים בחברה, נראה שהם טועים, ואם באים אליהם בטענה ממה הם מושפעים ולמי הם מחוברים, הם בכלל לא מבינים מה רוצים מהם. בכלל לא מרגישים שהם מנותקים מהחברה. זאת אומרת, יש לאדם עבודה עוד לפני שהוא הולך לבדוק אם הוא מנותק או מחובר, ואם הוא מחובר אז אם הוא משפיע או מקבל. עוד לפני כן צריכים לבדוק על איזה בסיס הולכים לבדוק, איזה כלי בדיקה יש. ורק אחר כך קובעים לעומת המטרה, עד כמה מבינים אותה, עד כמה היא חשובה כדי להשיג אותה, למרות ההפרעות, למרות מה שאני חושב שמסיט אותי מהדרך.
נקודת המוצא שלפיה האדם יבדוק את היחס שלו כלפי החברה, האם הוא מנותק או מחובר, משפיע או מקבל, תתבסס על המאמרים של רב"ש. את הנתונים שרב"ש נותן במאמרים האדם אמור להכניס לעצמו כמו שעושים במחשב. זה נקרא שהוא בונה לעצמו תוכנה. הוא עושה לעצמו כלי ריק, כמו מחשב חדש, שאין בו כלום, רק חללים. ואת החללים האלה הוא עכשיו ממלא בנתונים שלפיהם הוא רוצה לעבוד.
עבודה לפי תוכנה זאת היא מסודרת בצורה כזאת שהיא מביאה את האדם למטרה. לכן הכי חשוב התוכנה. כי מתוך התוכנה רואים את הדברים שכלפיהם אנו בודקים את היחס שלנו לבורא והחברה, בודקים ושוקלים אותם אלו לעומת אלו. התוכנה קובעת הכל.
אחרי שאדם "מתקין" את התוכנה ובטוח שהתקין אותה נכון, שהנתונים נכונים, הוא צריך לבדוק האם הוא מסוגל לעבוד עם התוכנה הזאת: להסתכל על העולם סביבו. האם התוכנה הזאת בהחלט מתלבשת עליו. יש בזה כל מיני בעיות. כי האדם הוא לא כלי ריק, יש בו הרבה תוכנות ישנות, שהוא לא יכול סתם כך למחוק אותם.
לכן כדי שהתוכנה החדשה תעבוד ויתר התוכנות כאילו ימחקו, עליו ליצור פער חשיבות ביניהן, שדווקא התוכנה החדשה, מה שרב"ש כותב במאמרים על החברה, תהיה החשובה ורק היא תהיה מול עיניו וכל היתר כאילו לא קיים. כאילו, כי אדם לא יכול סתם כך למחוק אותם מעצמו. הוא צריך לעשות בתוכו עבודה גדולה, שרק מה שרב"ש כותב על החברה יהיה למעלה טובה.
אנחנו מרגישים עד כמה זה קשה לנו. רוצים ומוכנים לעשות כל דבר, חוץ מלהתחיל לפנות אחד לשני. חוץ מלתת ולקבל מהחברה מה שצריך לפי כתבי רב"ש.
מה ההבדל בין טענת פרעה: "מי ה' אשר אשמע בקולו" לבין טענת הרשע: "מה העבודה הזאת לכם"?
ההבדל בין שתי הטענות, שטענת הרשע היא כלפי העבודה וטענת פרעה היא כלפי הבורא. "פרעה" זה האחוריים של הבורא. כל הרצון לקבל שלנו הלא מתוקן, זה ה"פרעה". וכשאדם מתחיל לעבוד איתו יש לו כביכול שני סוגי הנאה: הוא יכול לקבל הנאה מזה שמשפיע לבורא, וזה יהיה על מנת לקבל. והוא יכול לקבל הנאה מזה שמשפיע לבורא, וזה יהיה על מנת להשפיע. כאן כבר ההבדל בסגנון העבודה: "מה העבודה הזאת לכם". גם פרעה הוא רשע, אבל אצלו הכיוון שונה: אני אשלוט ולא הבורא.
מה זה להתעצל בעבודה?
עצלות בעבודה נובעת מאי סדר בערכים של האדם. אין עצלות. כמו שרב"ש אומר: ברגע שפורצת דליקה בבית אדם מוצא בו כוח לרוץ, לעוף מהבית. אנשים קופצים גם מקומה עשירית, העיקר למלט את עצמם. זאת אומרת, הבעיה היא בזה שלא קובעים סדר עדיפויות, כתוצאה מכך יש עצלות.
לרב"ש יש כל מיני עצות, איך האדם ירגיש את הרוחניות בוערת בקרבו. אדם צריך להראות לעצמו שהוא מפסיד את החיים. זאת אומרת, העבודה היא לא בזמן שהאדם מתעצל, אלא העבודה היא לפני כן. הכל בא מתוך החשיבות. כל המלחמה בהפרעות היא על חשיבות. מה יותר ומה פחות.
למה רב"ש כותב: "לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות הזרות"?
שולחים הפרעות דווקא לאדם שמתעצל, כי לגבי אדם שמתעצל חשיבות הבורא פוחתת מחשיבות המנוחה, מהתענוג במנוחה. החשיבות לא מעוררת אותו. במצב כזה הוא יכול להישאר כל הזמן. כדי לעורר אותו מהמצב הזה אפשר לתת לו: או התעוררות מלמעלה )"אתערותא דלעילא"( ואז אדם שוב מתעורר מפני שהבורא גדול. או הפרעה, שאדם מרגיש שנמצא במקום שפל. כמו שאדם יוצא לעבוד, לא משום שעבודה היא שמחה, אלא מאין ברירה, כדי שיהיה מה לאכול.
זאת אומרת, הוא מתחיל לזוז או ממינוס או מפלוס, דבר שנמנע ממנו במצב של מנוחה, שאז הוא לא יכול להזיז את עצמו מכיוון שאין לו מניע, ואז הוא מת.
מתי אדם עובר ממצב עבודה למצב עצלות?
מעבר ממצב עבודה למצב עצלות קורה באדם שמתחילים להתגלות בו רצונות חדשים, שעליהם הוא עדיין לא סידר הכרת הבורא שתעלה בחשיבותה על הרצונות האלו. אצלנו הכל תלוי בהשוואת הגדול לעומת הקטן, אין לנו הערכה אחרת. בהיותו רצון לקבל, האדם תמיד עובד עבור מה שיותר כדאי, מה שיותר נותן לו מילוי.
זה כלל יסוד בחינוך: המחנך עוזר לילד להחליט על סדר עדיפויות. כל אדם שהולך לקנות משהו, עושה חישוב שכסף פחות חשוב מחתיכת לחם, לחם פחות חשוב מחתיכת בשר. שוקולד נאסר עליו מטעמי בריאות אז הוא פחות חשוב בשבילו. הכל לפי דרגת החשיבות, אין קנה מידה אחר. אנחנו מעריכים דברים על ידי השוואתם לדברים אחרים. כך הורגלנו. אין לנו אפשרות להעריך אחרת.
אז אדם צריך לקחת את עצמו בידיים ולהתחיל לברר: קודם כל שהתוכנה שבעזרתה נעשית ההערכה היא תוכנה אמיתית ולא טבעית, ואחר כך שהשימוש בה הוא בשליטה מלאה.
מה קורה כשאדם מברר נכון?
כשאדם עושה משהו בצורה נכונה עם הערכים שלו, הוא אמור לקבוע שהבורא יותר גדול, ולא צריך יותר מזה. אין לנו שום בירור ושום עבודה אחרת, אלא רק לקבוע בכל מקום, בכל נקודה, לברר שהבורא יותר גדול. הוא היחיד "אין עוד מלבדו". משהתבררה הנקודה הזאת, אין יותר מה לברר.
אדם שבירר את זה, מיד צריכים לתת לו עוד משהו לברר, הרי יש לו עוד מה לעשות עד גמר התיקון, אז מיד באה הפרעה, כביכול הפרעה. לכן רב"ש כותב: "כי בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, והגוף מתנגד לזה, אז הגוף מוריד אותו לשפלות הכי גרועה": כתוצאה מההצלחה הקודמת הוא מקבל נפילה.
למה אדם מקבל הפרעות לפי האופי שלו?
אין לנו מושג למה כל אחד מקבל הפרעות מהסוג שלו. אנחנו לא יכולים להגיד למה. בכל אחד יש ערבוביה אחרת של התכונות השבורות, "סלט" אחר. אצלך יותר עגבניות ואצלו יותר מלפפונים. ככה זה.
האם ההפרעות דומות בין אדם אחד לשני כמו שנדמה?
לא. אצל כל אדם מופיעות הפרעות ייחודיות לו. הפרעה שלי אף פעם לא יכולה להיות אותו דבר כמו שאצל מישהו אחר. ההתכללות של הכלים השבורים בכל אחד היא שונה לגמרי. אם משנים רק פרט אחד, במשהו קטן, באיזה נשמה, כל ההתכללות כבר משתנה. לכן אין אדם דומה לחברו.
ההפרעות חוזרות על עצמן, כאילו האדם נופל כל פעם לאותו בור.
למרות שכל פעם משתנים אצלנו הדברים, נדמה לנו שלא חל בהם שינוי. שאנחנו כביכול נכשלים באותם הכישלונות ובאותם הדברים. ככה זה. בכל זאת לכל אחד זה באופן אחר, אבל ממשיך כאילו באותם הדברים. דבר אחד, מהצד האנושי, זה כבוד: "אני אמלוך", שזה התחלת ה"פרעה", שאחר כך הוא יהיה בקליפה, ודבר שני זה מין. הפרעות משני הסוגים האלו, בבהמיות ובאנושות.
ההפרעות האלה רק מתלבשות בתוך הגוף ומרגישים אותן דרך הגוף, אבל הפרעות בעצמן הן ודאי הפרעות רוחניות, רק רוחניוּת שמתלבשת בגשמיוּת.
איך הפרעות בהמיות כמו אוכל ומין משפיעות במשהו על הנשמה, על הרוחניות של האדם?
אנחנו כמו בהמות ואנחנו בני אנוש. כבהמות אנחנו כוללים שלוש דרגות: דומם, צומח, חי. הרצונות הגדולים ביותר בדומם, צומח, חי, זה הרצון למין, להמשכיות. זה תוצאה מזיווג דהכאה הרוחני, רק בדרגה הבהמית. האמת שבתוך זה יש השתוקקות לאיחוד הרוחני, שמתלבש בצורה גשמית ובעל מנת לקבל מקבל אצלנו בדרגה הבהמית צורה כזאת של נטייה למין. ובדרגה הרוחנית יותר, בצורה האנושית, הוא מקבל צורה של שליטה.
המעבר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע זה ביטול השליטה, שבזה בא זיווג, איחוד, עם הבורא. ובצורה הרוחנית ולא האנושית הרוחנית, זה באמת זיווג דהכאה. אז שלושת הדברים האלה: מין, שליטה, איחוד עם הבורא הם זיווג דהכאה רק ברמות שונות.
האם אפשר להשפיע על נקודה שבלב בצורה גופנית?
לא. לא מטפלים בצורה ישירה נגד מין ולא נגד אגו שליטה, ואפילו לא נגד או בעד הזיווג העליוןזיווג דהכאה. אלא מה שעושים, משתוקקים להגיע למצב של זיווג דהכאה. ואז כל יתר הדברים: מין ושליטה בהתאם לזה, לא שנופלים, אלא הם מצטרפים לאיחוד עם הבורא. אף פעם לא עובדים נגד איזה דבר כדי לשבור אותו, אלא אור בא ומתקן את הכלים.
איך אפשר להשפיע על רצון שהמקור שלו רוחני דרך השפעה גופנית?
האדם קיים בגוף הבהמי, והוא מקבל הפרעות רוחניות דרך הרמות הבהמיות, שהוא בינתיים נמצא בהן. מתי יחדל להיות בהן? כשהוא יהיה מעליהן, יותר גבוה מהן, זאת אומרת, כשהוא ישלוט בהן. אבל זה לא שלא ירצה אותן. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", מקובל שמתקדם בצורה רוחנית לא מאבד רצונות בהמיים, אלא הם נכנסים תחת שליטת אותה דרגה רוחנית שהוא נמצא בה.
אדם שיטול גלולה שתנטרל את החשק שלו למין ולאוכל, האם הרוחניות שלו תיפגע?
הגוף מושפע מהתנאים של העולם הזה. לכן לא פוגעים ברוחניות שלו, אלא פוגעים בתפקוד שלו, שדרך הגוף הוא כביכול לא יכול לקבל הפרעות רוחניות.
חוסר תפקוד של הגוף ודאי שיפגע בהתקדמות שלו. לכן אדם מצווה לשמור על גופו ועל בריאותו. אסור לו לייסר את הגוף שלו למשל בצומות, הוא חייב להתחתן ולהוליד ילדים ולתפקד במשפחה באופן נורמלי.
כל התפקוד ברמה הגשמית הוא תוצאה מהרמה הרוחנית, ששם אמורה להיות העתקה לרמות הגשמיות. אי אפשר לנתק. אין לנו שליטה על רצונות, אז אי אפשר להשפיע בצורה כזאת על הנשמה, אבל על הגוף אפשר להשפיע, אז משפיעים עליו. לכן ההוראות לגבי תחזוקת הגוף הן ברורות.
בשביל מה צריך גוף?
כתוצאה מד' בחינות דאור ישר, בכל הקומה של דומם, צומח, חי, מדבר, י' ה' ו' ה', עד סוף כל הדרגות, צריך שיתקיים איחוד. לכן האדם צריך להיות כלול מהעולם הזה, מהדרגה הנמוכה ביותר שלו, ומהעולם הרוחני, עד הדרגה הגבוהה ביותר שלו, ושהכל יתקיים בו בצורה אחידה.
הגוף נתון להשפעות של זמן, תנועה ומקום. בגלל שבגשמיות מתווספים זמן, תנועה ומקום, לא יכולים לראות בגשמיות אותה צורה נצחית שישנה ברוחניות. למשל, ברוחניות זיווג דהכאה הוא נצחי ובעולם הזה הוא כביכול לא יכול להיות נצחי כתוצאה מהגבלת הזמן. מפני שנכנסים זמן, תנועה ומקום, והם פשוט מנתקים את שלושת הגורמים הללו לשלושה דברים נפרדים. אבל בעצם הכל מתקיים בכל הקומה. כמו שליטה. מתי אדם מגיע לשליטה מקסימלית? כשהוא מתחיל להיות דומה לבורא.
במאמר "דומם צומח חי מדבר" בספר "שמעתי" כתוב, שככל שאדם הולך קדימה הוא יותר מתנגד לבורא. לוקח על עצמו את כל השליטה. זאת אומרת, "אני אשלוט" יותר ויותר עד שהאדם מגיע בסופו של דבר לדבקות עם הבורא, ואז הוא בעצמו שולט. זאת אומרת, האדם מגיע ליישום של כל "האני" שלו בכל הקומה, בדרגות הגבוהות ביותר. דווקא ליישום. זאת אומרת, "אני אשלוט" ו"אני אעשה" ו"אני אשפיע" ו"אני אקבל" הכל אני.
זה פלא, אבל ככה זה יוצא. וזה בכל קומה, בכל הקומה של האדם עד הכי דומם, עד האבן. מה בעל הסולם אומר? שדומם, צומח וחי עולים ויורדים יחד עם האדם, בלי חשבון לעצמם, והם מצטרפים לאדם, אפילו דומם, צומח וחי, שהם לא בחינות רוחניות, אלא בחינות שבעולם שלנו.
למה באדם שמתקדם לרוחניות ההבדל בין התאוות הבהמיות והאנושיות לרצונות הרוחניים כל כך גדול?
בעולם שלנו מי נקרא "אדם"? מי שלא שקוע בתאוות בהמיות, אלא שקוע בתאוות אנושיות של כסף, שליטה, כבוד, מושכלות. אנחנו מתרשמים ממי שמרוויח, שמשיג, שמגלה תגליות מהפכניות. כלומר, ככל שהשימוש ברצון לקבל יותר גבוה, האדם הזה יותר מכובד, כי הוא יותר מפותח.
בתוך האדם הזה, הרצונות היותר גדולים מדכאים את הרצונות היותר קטנים, הבהמיים. כי אצלו קובעים המטרה, האידיאל. בעבודה הרוחנית אמור לשלוט בנו הרעיון היותר גדול. אז כדי שישלוט היותר גדול, נותנים לנו הפרעות בדברים כנגדו הנמוכים ביותר. לכן תאוות אנושיות ותאוות בהמיות גדלות במקביל לתאוות הרוחניות.
אצל פרופסור או אצל כל אדם ש"הצליח" הן לא גדלות, כי הן מאותו עולם. לכן הם לא נמצאים בהתנגדות, אצלם הרצון האחד נדחה על ידי הרצון השני. אבל בעבודה רוחנית הם לא נדחים, האדם נמצא בשני הקצוות. הוא משתוקק גם לשליטה עצמית וגם כאילו לשליטת הבורא. גם משתוקק למין עקב הבהמיות שלו וגם לאיחוד הרוחני.
מהנקודה שבלב, מהרמה שאדם מקבל התעוררות, הוא מתפתח לשני הקצוות. הוא מתפתח מהנקודה הזאת ולמטה, לתוך הרצון לקבל, ומהנקודה הזאת ולמעלה, להכרת הבורא. אחר כך שני הקצוות האלה יהיו שליש אמצעי דתפארת, קליפת נוגה.