99. החידוש שבכוונה
שיחה (30.10.02) על מאמר: "מהו, בכל יום יהיה בעיניך כחדשים, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת כי תבוא, עמ' 191
מה זה "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"? הרצון לקבל הוא לא חדש. הוא קיים באותה צורה מתחילת הבריאה ויתקיים לעולם ועד. אלא "יהיו בעיניך כחדשים", החידוש הוא רק בזה שתהיה כוונה. החידוש הוא בכוונה בעל מנת להשפיע. אדם בכוונה תמיד נמצא בעולה ויורד, בבירורים, וכלפי הכוונה מודדים את האדם.
בהתחלה אדם נמצא במצב ללא כוונה. החינוך שלו הרגיל אותו לעשות פעולות כ"אנשים מלומדם". זאת אומרת, כמו שאנשים לימדו אותו, כך הוא מקיים. ודאי שאין לו בזה שום כוונה, אלא ההרגל נעשה טבע שני. כך אצל אלה שקיבלו חינוך דתי, וכך אצל אלה שקיבלו חינוך חילוני.
כלפי הכוונה הדברים האלה לא נחשבים, כי אין בזה האדם. כל מי שהתחנך בדרך מסוימת, נשאר בה ודבק בה, עדיין אין בזה "אדם". "אדם" נקרא מי שמתוך בחירה חופשית עושה על עצמו צורה של "אדם" - דומה לבורא.
בתחילת התהליך הכוונה היא "לא לשמה". אחר כך היא "לשמה". ב"לא לשמה" נכנסות כל היגיעות מאז שאדם התחיל לעבוד על הנקודה שבלב, מאז שהתחיל לקבל איזו התעוררות להתקרב לבורא. התהליך הזה יכול לקחת שנים רבות, עשר או חמש עשרה שנה, תלוי בכמות, ובעיקר באיכות היגיעה.
אדם שמשקיע כל כך הרבה שנים, בעליות וירידות, בהתרחקות והתקרבות, בכל מיני מצבים, שזוכה אחר כך לעל מנת להשפיע, לכוונה הנכונה, כל היגיעה שלו אפילו מכמה גלגולים, אולי בגלגול אחד לא הספיק לעשות, כל היגיעות נכנסות תחת הכוונה בעל מנת להשפיע שרכש, והן כולן נכנסות לנצח כעבודה שלו. ושאר הדברים שהאדם עושה עקב החינוך שקיבל, לא נחשבים לדרגת האדם, הם חסרי חשיבות.
וכך האדם הולך ומוסיף, מוסיף כל פעם בעליות וירידות כלפי הכוונה. הבעיה שלנו, שאנחנו חושבים ומודדים את המצבים שלנו, טובים או רעים, עליות וירידות, כלפי המצב שלנו: מצב הרוח שלנו, המצב הפיסי שלנו, המצב עד כמה אנחנו ערניים בעבודה וזה בכלל לא שייך למצב האמיתי. הכוונה על מנת להשפיע או על מנת לקבל, חדות הכוונה, הבהירות שלה, הכרת הרע שבה, והיכולת לעשות טוב, כל אלה נמדדים לא לפי ההרגשה שלנו אלא לפי הנושא עצמו, הכוונה עצמה. אדם יכול למדוד את ההתקדמות שלו לפי עומק בירור הכוונה שהוא נמצא בו.
יכול להיות שאדם נמצא בבירורים, שהוא כולו בעל מנת לקבל ואין לו שום דבר בעל מנת להשפיע, ובזה הוא רחוק מהבורא. אז נכון שבעניין הזה הוא רחוק מהבורא, אבל הוא קרוב לבורא בכך שהוא מתקדם בבירור הכוונה ובתהליך התיקון.
לכן ההרגשה שלנו לא קובעת כלום לגבי סולם המדרגות שבהן אנחנו פוסעים ועולים. אלא המדידה צריכה להיות רק כלפי בירור הכוונה. והבירורים לא חשוב אם הם טובים או רעים. ככל שהם יותר עמוקים הם היותר מתקדמים.
ולכן האדם אמור להשתוקק רק לחידושים בכוונה. זאת אומרת, כל הזמן לבדוק מה יחסו לבורא, איך הוא מתייחס אליו. כל הזמן לבדוק את הקשר ההדדי, את מערכת היחסים. להתעמק בה כמה שאפשר. אבל לא לבנות איזה מין יחסים דמיוניים, שנדמה לאדם שהוא עושה כך והבורא עושה לו בחזרה. לא במעשה, אלא בכוונה. מה אני ביחס אליו, חושב עליו, מתכוון אליו.
זאת אומרת, הטעות נעוצה בזה שהאדם יורד מכוונה למעשה. וזה מה שגורם לבלבול. אנשים עושים כל מיני חשבונות, שהבורא עשה להם ככה, בגלל שהם שעשו ככה, כשלמעשה אין להם שום אפשרות להבין מה זה "עשיתי". כאילו כולם נביאים. הם לא מכירים את חלק הבריאה ששם מתבשלים כל המעשים שאחר כך יורדים אלינו, ואין להם מושג איך פועלת מערכת האצילות, ששם קשורים המ"ן שלנו ומה שמקבלים חזרה לעולם שלנו זה כמ"ד.
לאנשים נדמה שבמערכת היחסים הדמיונית בין הבורא לבינם הם יכולים להבין למה הבורא עושה כך או כך. לנו אין שום הבנה בזה. לא יודעים את הדברים האלה, מפני שהנשמות קשורות אחת לשנייה בערבוביה כזאת שאי אפשר לחשב את זה, ולכל אחד יש תהליך מיוחד שלא קשור דווקא למצב הנוכחי, ומבנה הנשמה של כל אחד ואחד הוא כזה, שמי יודע איזה דברים צריכים להיות כדי לגלות ולתקן כל שלב ושלב בנשמה.
בקיצור, על מעשים אי אפשר בכלל לדון, כי זה דבר שנסתר מאיתנו, שמושרש בראש דאצילות, שעד שלא נגיע לשם, "עד שלא נדע בשם" לא נדע. זאת אומרת, עד שלא תהיה לנו השגה ברורה בזה. ומה שנשאר לנו זה רק בירור הכוונה. בבירור הכוונה שם צריכים כל הזמן להתעסק, ובאמת "שיהיו בעיניך כחדשים".
האם לכוונה יש השפעה על הרגלים בעולם הגשמי?
כל ההרגלים צריכים להיות רק כלפי סדר הלימוד. בעולם הגשמי אני אמור לקבוע לעצמי מסגרת נכונה, כדי להתקדם: לקום בבוקר, ללמוד, ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, להמשיך ללמוד או להשתלב בהפצה, ללכת הביתה לישון, וחוזר חלילה. זה החיים. קבעתי וזהו. זה הרגל.
קודם צריך להיות הרגל, שאחר כך הופך לטבע שני. האדם מתחיל להתרגל להרגל הזה. אבל גם בהרגל אם אדם לא עובד בכוונה הוא הופך לדומם. רק בכוונה יכולה להיות תמיד הוספה. בכל המעשים, בכל מה ששייך לעולם הזה, "לא תוסיף ולא תגרע". כל ההוספה היא במסך.
ומה שאין בו כוונה?
כל מה שאין בו כוונה לא צריך לדאוג עליו. גם למעשים שהם תחת הכוונה לא צריכים לדאוג, כי הכוונה כבר תחייב את המעשה. ברוחניות הכוונה בעצמה היא המעשה. לכן תמיד כותבים או שומעים על מקובלים שהם סתם יושבים באיזה פינה, לא עושים כלום ועובדים על הכוונה. כי באמת כל העבודה היא עבודה פנימית, אבל גם בעבודה פנימית יש מעשה וכוונה.
מה זה להוסיף בכוונה?
להוסיף בכוונה, זאת אומרת, לבדוק את עצמך, וכל פעם למצוא עד כמה אתה לא מתכוון לעל מנת להשפיע: לא חושב על הבורא אלא על עצמך. יש בזה עבודה פנימית: אחרי הבירור, להיות בהכרת הרע, אחר כך לבקש תיקונים, ובסוף לבצע את הפעולה, שעוד ועוד מחשבות יהיו יותר ויותר בעל מנת להשפיע. כשיש באמת כוונה בעל מנת להשפיע, אפשר להתחיל לעבוד עם הרצונות, וזה נקרא "זיווג דהכאה".
ממה באה הכרת הכוונה מהכרת הרע במעשה?
הכרת הרע במעשה, זאת אומרת, הכרת הכוונה על מנת לקבל לעומת על מנת להשפיע, באה בעיקר כתוצאה ממאמץ בחברה, בלימוד, בהפצה. ככל שאדם משקיע בדברים האלה ויחד עם זה רוצה לראות את הכוונות שלו, אז מהמאמץ שהוא משקיע בלימוד, בהפצה, בקבוצה, בחברים, הוא מתחיל לראות את הכוונה. אדם שלא משקיע בכל הדברים האלה, לא תהיה לו הכרת הכוונה.
משבירת הכלים יש לנו חלקים מהמסַכים שנשברו. אנחנו צריכים להרגיש אותם. איך מרגישים אותם? פעם היה מסך וכנגדו היה אור, המסך והאור היו שווים. עכשיו המסך והאור הם הפוכים. האדם אמור להרגיש את ההפכיות הזאת, שתדחוף אותו לשנות את המסך השבור למסך מתוקן.
איך אפשר לעשות את זה? לעשות מעשים, שהם כביכול המעשים שהייתי עושה עם מסַכים מתוקנים: מעשים של לימוד, של חברה, של הפצה. אין מעשים נוספים שפועלים בקשר למסך. כדי לרכוש מסך לא יעזור לאכול יותר, לשתות יותר, לקבל יותר תענוגים, זה בינתיים לא יכול להיות קשור עם המסך במשך הרבה שלבים, אלה מעשים דקבלה. מעשים דהשפעה שקשורים למסַכים דהשפעה הם רק במסגרת הקבוצה: בלימוד, בהפצה.
אז אם בזמן הלימוד או ההפצה או העבודה בקבוצה האדם חושב על היחס שלו אליהם, האם הוא חושב על עצמו או על הבורא או על החברים? כאן במיוחד הוא רואה עד כמה הוא שקוע בכוונה על מנת לקבל. בכל יתר הפעולות שלו הוא מיד משלה את עצמו. שם הוא יכול איכשהו להצדיק את עצמו, אבל בפעולות כאלה לא. לכן המקובלים מייעצים לנו לעשות את פעולות האלה.
אחרת היינו יושבים כמו איזה מקובל גדול בפינה, לא יוצא החוצה, לא עושה כלום, למרות שהם כולם עבדו, אבל נגיד, ועושה את כל הייחודים שאומרים שמקובלים עושים. "ייחודים" הכוונה, שעל ידי המסך האדם מייחד את עצמו עם האור העליון.
את המעשים האלה, שנשאר לנו לעשות כאן בעולם הזה, לימוד, הפצה ובניית חברה, צריך לדאוג לעשות כל יום. ובתוך המעשים האלה לחשוב על הכוונה, בשביל מה אני עושה אותם. ואפילו אם אדם חושב שהמעשים האלה מקרבים אותו לבורא, שיהיה לו טוב, וכשחושב על הבורא, רואה שהוא לא כל כך חושב עליו, שזה נקרא "לא לשמה", בכל זאת הוא גדל מזה ומתקרב למטרה.
לפני המחסום זה "לא לשמה" הגדול ביותר. אדם ב-99% חושב על עצמו ובאחוז אחד חושב על הבורא. או ההפך, 99% כביכול חושב על הבורא ואחוז אחד חושב על עצמו, אבל בפועל, בלי להוציא תועלת עצמית, הוא לא מסוגל לפעול. יש לו הכרת הרע. תלוי רק כלפי מה הוא בודק את הרע הזה עד כמה הוא רע, כלפי איזה אבחון. ואז מ"לא לשמה" הזה הוא עובר ל"לשמה".
זאת אומרת, על מעשים בקבוצה, בהפצה, בלימוד, אדם חייב כל הזמן לבדוק את הכוונה שלו. לעשות ביקורת, לבדוק איזו כוונה יש לו, כלפי מה, וכו'. אבל הבדיקה הזאת לא צריכה להחליש את המעשים שלו: "בסדר, בבדיקה הזאת אני לא בזה, אז יש לי 'לא לשמה', בסדר גמור, אני מתקדם, כבר יש לי 'לא לשמה'".
ואז הוא מתקדם במעשים: בהפצה, בלימוד, בקבוצה, ויש לו עוד ועוד כוונות. כל הזמן הוא עובד על הכוונות על המעשים האלו. בלי המעשים האלו האדם לא יכול להיאחז בכוונות. אחרי שיש מפעל יצרני ועובדים בו כחברים, במפעל, בהפצה, בלימוד ובקבוצה, מתחילים לחשוב בשביל מה עושים את זה. זה כבר נקרא בדיקת הכוונה. אחרי המעשים באה השאלה בשביל מה אני עושה את המעשים האלה.
והאמת שאם המעשים עצמם מסודרים בצורה כזאת שמצריכים עבודה במפעל, בהפצה, בלימוד ובקבוצה, הם מעוררים את בדיקת הכוונה, בשביל מה אני עושה. כי מעשים דהשפעה הם לא טבעיים לגוף, הם תמיד מביאים לגוף שאלה מה הוא עושה, "מה העבודה הזאת לכם?" מה יש לך? תעזוב, לך תנוח. זאת אומרת, במוקדם או במאוחר אל המעשים אמורות להתלוות החקירה והביקורת.
מי עושה את המעשה ומי מכוון את הכוונה אם הכל "אין עוד מלבדו"?
בעבודה רוחנית מעלים מ"ן למעלה. גם בעבודה גשמית כל הרצונות עולים למעלה. אם אדם רוצה לשתות, הרצון הזה מורגש למעלה. אם כואב לו משהו, הרצון שלא יכאב לו, אפילו שהוא לא מודע, עולה למעלה. "עולה למעלה" הכוונה, שהוא מקושר עם הבורא, כי מהבורא מגיע אלינו כל רצון, כל סיבה לכאב, לרע, לטוב, להכל.
עוד לפני שקורה משהו לאדם, הדבר נשלח מהבורא. לכן התגובה של האדם מורגשת אצל הבורא באופן אוטומטי. הבורא בעצם מזמין את התגובה הזאת ויודע מראש את התגובה של האדם. כתוצאה מהתגובה של האדם, מתעורר המנגנון ששוב פועל עליו, ומזמין בו תגובה אחרת על התגובה שלו, וכן הלאה.
כל הזמן עוברים על האדם אותות מהבורא, שעליהם הוא מגיב בצורה כלשהי, בין אם זה בהכרתו ובין אם לא, בין אם הוא חושב שהם מהבורא ובין אם לא. האדם כל הזמן מקבל השפעות מהבורא וכל הזמן זה עובר דרכו. וכך הוא גדל, מתקדם.
יש דברים שמרגישים אותם יותר, ויש דברים שמרגישים פחות. יש דברים שהאדם מצרף אותם לבורא, שממנו הם באים, יש דברים שהוא לא יודע, לא חושב על זה. יש דברים שהוא מתחיל להדביק להם כוונה שהם באים אליו מהבורא לטובתו. ויש כאלה שהוא לא יכול להצדיק, וחושב שהבורא הוא רע, וכדומה.
מתי האדם חושב שהבורא רע? כשהוא מתחיל לצעוק: "למה אתה עושה לי את זה!", כשהוא לא מסכים עם מה שקורה לו.
"צדיק" הוא מי שמסכים עם כל דבר שבא מלמעלה. הוא עד כדי כך מתוקן, שכל מה שבא מהבורא, מתקבל אצלו בהשוואת הצורה, הוא תמיד מרגיש אותו כטוב.
"אין עוד מלבדו" הכוונה, שהכל בא ממנו אלי, ובכלל לא משנה אם יש בי או אין בי תגובות, הכל עובר עלי מעכשיו ועד גמר התיקון, כל המערכת הזאת עובדת בצורה אוטומטית לגמרי.
לכן אומרים: "עולם כמנהגו נוהג": במעשה לא משתנה שום דבר, יש דרך וישנם כל המעשים מעכשיו עד גמר התיקון. והאדם חייב לעבור אותם, מפני שהכלים שלו שבורים, והם אמורים לעבור תיקון הדרגתי מעכשיו ועד שכולם יהיו מתוקנים. רק באדם עצמו תלוי לצרף להם את הכוונה שלו, איך הוא מתייחס למה שעובר עליו.
זה העבודה של האדם: להיות צדיק, להצדיק את כל הפעולות שעוברות עליו. במידה שאדם יכול להצדיק את הפעולות, הן עוברות. במידה שמתעכב ולא יכול להצדיק פעולה מסוימת, הוא מתעכב בפעולה הזאת, עד שלאט לאט מכיר אותה יותר, את כל הסיבות והתוצאות שלה, מצדיק אותה, ואז עובר לפעולה הבאה.
העבודה שלנו היא רק לזרז את הדרך. וזה לא שאם מסכימים או מבינים אז עוברים דרך אחרת, אלא השיתוף שלנו בדרך הוא בהסכמה בלבד. זה נקרא אצלנו "מעשה", לכן כוונה היא המעשה. כי לאדם יש חלקים שבורים שצריך לתקן בהדרגה, מהקל לכבד. מה זה לתקן? להרגיש כל חלק, כל רצון, שהוא ההפך מהבורא בכוונה, ולהרכיב עליו כוונה בעל מנת להשפיע, שאני רוצה שהרצון יהיה דומה לבורא, ובזה אני מתקן אותו.
מה בסך הכל האדם עושה? הוא משנה את הכוונה שלו, לא יותר. והמעשים הם מלמעלה. באמת "אין עוד מלבדו": הוא היה והווה ועושה כל המעשים כולם.
מה זה דמיון?
רק בעולם הזה קיים "דמיון פרוע", שאדם מייחס סיבות ותוצאות לדברים שעוברים עליו. בקבלה אומרים, שהכל בא מלמעלה, ולא צריך לעשות עם זה שום חשבון, כי אין אפשרות לדעת את הסיבה לדברים, למה זה בא אלי. כל פעם מתגלה בי כלי חדש. הכלי הזה צריך בצורה כזאת להיות מורגש בי כמעשה, פחות טוב, יותר טוב, בהרגשה שלי. ואני לא יודע למה.
אבל במצב שלנו, אחרי שהאדם מגיב על דברים שעוברים עליו בצורה כלשהי, ובא אליו איזה מעשה חדש, לפעמים הוא מתחיל לקשור: זה קרה לי בגלל שקודם או לפני עשר פעמים היה ככה. מאיפה אנשים לוקחים את הקשר הזה? את הקשר הזה אפשר לדעת רק אם האדם יודע את כל מבנה הנשמה שלו, בקשר עם כל הנשמות, כי הרי כולנו גוף אחד. רק אז, בגמר התיקון, אפשר לדעת את כל הדברים האלה.
ויש כאלה בעולם הזה שמתחילים לעשות כל מיני חשבונות. הם לא יודעים מהעולם הרוחני כלום, ופתאום מתחילים לעשות בו כל מיני קשרים. וזו טעות.
ההתעסקות הזאת מוציאה את האדם מהדרך לתיקון. הוא מתחיל להתעסק רק בקשרים האלו, במעשים, שהם בכלל לא עניין שלו. הוא מתחיל לבנות כביכול "מערכת אצילות". הוא לא יודע מה זה, אבל הוא מתחיל לבנות מערכת של קשרים, שזה בגלל זה ובגלל זה. וכל ההתעסקות הזאת מוציאה אותו לגמרי מכל הדרך ומהרוחניות. כי רוחניות היא טיפול בכוונה, ביחס שלי למה שנעשה, בלי לדעת מאיפה ולמה.
איך האדם מטפל בכוונה? בבוקר הוא צריך לומר: "אם אין אני לי מי לי" ובערב עליו לומר: "אין עוד מלבדו". כך הוא מטפל בכוונה, למרות שנראה לו, שכל היום עסק במעשה.
איך למצוא את הסיבה למה הבורא שולח לי הרגשה רעה?
אדם תופס את עצמו שהוא מרגיש משהו. פתאום הוא נזכר, שאת המשהו הזה שהוא מרגיש, הוא קיבל מהבורא. כשקיבל אותו מהבורא האם הרגיש אותו כטוב או רע. ואם הרגיש טוב או רע, האם יחד עם זה הרגיש שקיבל אותו מהבורא או לא. אולי כשנזכר שקיבל אותה מהבורא, התופעה הרעה עצמה משתנה להרגשה טובה, כי מתחיל לראות בה מטרתיות, שיכול להיות שיש בה איזו הצדקה.
אבל בזה הוא כאילו אומר, שעכשיו הבורא נותן לו סטירה ואחר כך יתן לו תשלום. ואז הוא שואל את עצמו: האם הגישה הזאת, היחס הזה, לבורא מוצדקים, וזה נקרא שההשגחה שלו היא טובה, או שהוא צריך להגיע למצב שבאמת ירגיש אותה כטובה, זאת אומרת, שאין רע בעולמו. שאז הוא צריך להגיע למצב שהוא אף פעם לא מרגיש רע, כי כשהוא מרגיש רע, אז בין אם הוא מבין ובין אם לא, הוא מרשיע את הבורא. עצם ההרגשה הרעה, כבר אומר שמי שנותן לו את ההרגשה הזאת הוא רע.
ואז הוא עושה חשבון: האם הוא רוצה להרגיש טוב כדי שיהיה לו טוב, או כדי לא להגיד על הבורא שהוא רע, וכדומה. יש כאן בירורים. יש כאן צמצום שאדם עובר. מהו צמצום? שלא איכפת לאדם איך הוא מרגיש, העיקר היחס שלו לבורא, שהיחס שלו אל הבורא יהיה טוב. ואחר כך כבר מתחילה ההתהפכות, שלא חשוב לו כמה דברים רעים עוברים עליו, הוא מרגיש בהם טוב, אחרת איך הוא יוכל להיכנס למצב של שלמות ונצחיות.
אפילו עד מצב, כמו שקרה לרבי עקיבא, שבזמן שהורידו ממנו את העור הוא אמר: "שמע ישראל". כלומר, להיות בדרגת דבקות עם הבורא של אהבה נצחית, בזמן שמורידים לו את העור מה"פנים". "פנים" זה דרגת חוכמה: ג"ר דחוכמה. שהאור בדרגה אחרונה של מלכות. שהוא ממש מתפרד ממנה ומדביק אותה ל"שמע ישראל", לעל מנת להשפיע.
מה לעשות עם כל ההרגשות שעוברים?
האדם עובר רגשות שונים, בהתאם לכל מיני כוונות, והוא לא מבין באיזו צורה והקשר וסדר הם באים אליו. לכן, מה שיבוא יבוא, ובאיזה בירור שיבוא, העיקר להיות ערני באשר ליחס כלפי הבורא: מה מרגישים ואיך מתייחסים לבורא בהתאם לרגשות ולכוונות.
האם האדם באמת לא עושה אף פעם משהו?
המעשה של האדם מתמצה בבירור וקביעת המצב. אין מעשה אחר. את כל שאר המעשים גם בהמה יכולה לעשות. האדם כל הזמן רוצה לברר את מהות היחסים בינו לבין הבורא. זה אדם. כל שאר עיסוקיו, עם העולם, עם עצמו, לא שייכים לנצחיות, לא שייכים לרוחניות. הדברים שהאדם עושה שייכים לרוחניות רק במידה שהוא יכול על פניהם לבנות את יחסיו עם הבורא.
העבודה מרוכזת רק בנקודה אחת: לבנות את היחס לבורא. וכשאדם כל הזמן נמצא בבירורים לגבי היחס שלו לבורא הוא מתחיל להיכנס לשביל הזה, כמו שבעל הסולם אומר ב"פרי חכם אגרות" דף ס"ד: אני והבורא והמעשה שלי כרגע, שאני קובע, בשבילי או בשבילו והיחס בינינו, זה בדיוק הכיוון של האדם למטרה
למה לא תמיד מבינים את ההסבר של הרב למאמרים?
למה הקבלה נקראת חוכמת הנסתר? כי עד שלא נבנות באדם הבחנות שונות, הוא לא מבין על מה מדברים. פעם הוא הרגיש מתוק, פעם הוא הרגיש כאב, פעם הוא הרגיש לח, קר, צער, עצב, וכו', אז מתוך ההרגשות האלה יש אצלו כבר רשימות, והוא יכול להבין את השני שעושה כך, מסביר לו כך, מנגן לו, מראה לו. בהתאם לזה הוא מבין את השני. אבל אם הוא אף פעם לא הרגיש, אז הוא לא יודע על מה השני מדבר. זה ההבדל.
אז כל העניין של תורת הנסתר הוא שקודם כל צריכים להצטייד בהבחנות שונות, בכל מיני התפעלויות, התרגשויות, שלא נמצאות סתם באדם בעולם הזה, אלא באות אליו בזמן ההכנה, לפני המחסום, מתוך עבודה בקבוצה, בלימוד, בהפצה, ובשאר פעילויות מסוג זה. הוא עובר כל מיני מצבים, פיצוצים פנימיים, ומהם הוא לאט לאט מתחיל להיות מושכל בהתפעלויות, בהתרגשויות רוחניות. כביכול רוחניות, על כל פנים שייכות כבר להתפתחות הרוחנית של האדם.
ככל שיש לאדם יותר הבחנות, הוא מבין על מה מדובר. אבל כשחסרות לו ההבחנות האלו גם בעומק וגם בכמות, קשה לבנות לו תמונה. ממה מורכבת תמונה, כל תמונה, גם מצוירת, גם מצולמת וגם זו שנוצרת במחשב? מפיקסלים, אלה נקודות זעירות שמתחברות יחד לתמונה. אז אם במסך המחשב של אדם פלוני חסרות הנקודות האלה, המסך לא רגיש, יש עליו רק שתיים-שלוש נקודות, אפשר לתת לו הבחנות רק בנקודות האלה. ובשאר הוא מתקשה להבין.
אבל אם הוא יוסיף עוד שש מאות נקודות, או שש מאות אלף, או מיליון, הוא יווכח לדעת עד כמה הציור שמציירים לו מלא הבחנות. מילה אחת יכולה להסביר לו הכל. סימן אחד יכול לתת לו הבחנה לגבי כל המסך, על מיליארדים הפיקסלים שלו, ומזה הוא יבנה תמונה צבעונית, גדולה, יפה, נצחית, מושלמת. זאת אומרת, זה לא תלוי בטיב ההסבר, זה תלוי באדם עצמו. זה מה שכתוב בספרים, שהכל תלוי בכלים. האור נמצא במנוחה מוחלטת.
למה נעלמים ממני גם דברים שכבר ראיתי?
האדם כל הזמן משתנה. לפעמים יש לו כמה פיקסלים והוא יכול לתפוס משהו, לפעמים מסתירים לו אותם. למה מסתירים? עושים refresh ("רענון"), כלומר, מוחקים כל מה שהיה קודם ועושים תמונה חדשה. התמונה החדשה אמורה להוסיף לו רגישות.
מכיוון שאי אפשר להוסיף רגישות לתמונה קודמת כמו בעשר ספירות חדשות יש צורך למחוק לגמרי את התמונה הקודמת, ואז האדם נמצא בבלבול, הוא לא יודע מה קורה לו. בין התמונה הקודמת לבין התמונה החדשה האדם נמצא בבלבול. אבל בעזרת היסוד החדש, בעזרת הנקודות הרגישות החדשות, הוא יכול לראות תמונה יותר ברורה.
אומרים שהבורא עושה הכל לטובה, אבל באמת אני לא רואה לאן הוא לוקח אותי.
כאשר הורים אומרים לילד: היום נלך לגן חיות. הילד יודע פחות או יותר מה זה גן חיות כי ראה תמונות, והוא יודע ששם יש כל מיני בעלי חיים: נמר, פיל, צפרדע וכו'. יש לו מושג לגבי מיקום הגן, איך מגיעים אליו ומה יש בו.
ברוחניות אין שום ספר או אלבום תמונות שאפשר לקבל מהם מושג כלשהו לגבי מהותה, אין שום דבר שאפשר לדמיין שזה כך, כמו שמדמיינים נמר לחתול קטן.
להשוות אותה אליו. אז איך אפשר לומר: "אני לא רואה לאן הבורא לוקח אותי". איך אפשר לראות לאן? לכל היותר האדם יכול להרגיש אח"פ דעליון שנמצאים בו בצורה הפוכה.
אם הכוונה נמצאת אחרי המחסום מתי נוצר קשר איתה?
כוונה על מנת להשפיע מתחילה אחרי המחסום. ובעולם הזה יש הכנה לזה. לכן התקופה שלפני המחסום, שיכולה להימשך הרבה שנים, נקראת "זמן ההכנה": ההכנה לכוונה. כשאדם מתחיל לחשוב איך הוא מתייחס לבורא, זה התחלת הכוונה הנכונה. לא חשוב שהיא לא נכונה. כוונה לא נכונה נקראת "לא לשמה". כוונה נכונה נקראת "לשמה".