אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 102. תמונת המציאות בגמר התיקון

שיחה (3.11.02) על מאמר: "מהו הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ניצבים, עמ' 213

למה המציאות נבראה בצורה כזאת שהאדם לא נמצא בגמר התיקון, לא בכוח, לא ביכולת, לא בהשגה, לא בהבנה, למה הוא נידון להיות בהסתר כפול, בבלבול, בניתוק מוחלט מכל הסיבות והכוחות וההבנות? הכל כדי שבדרך למצב המתוקן הוא ירכוש הבחנות, כלים, שבלעדיהם הוא לא מרגיש את מציאותו במצב המתוקן והטוב. ההליכה שלו לקראת המטרה היא מה שבונה אותו. ובשום צורה אחרת אי אפשר לעשות את הכלי הזה שירגיש את גמר התיקון. אנחנו הכלים הללו, שממש מתחילים להשתכלל מאפס, עוד ועוד עד המצב המתוקן. ולא שאנחנו יכולים לעשות משהו, אלא להכיר בנחיצות התיקון, מה הוא התיקון ובמי הוא תלוי.

זה מה שצריך לעשות. לגלות "הנסתרות לה' אלוקינו", הכוונה בעל מנת להשפיע, לגלות את מצב התיקון. ו"הנגלות לנו ולבנינו", לאט לאט זה מתגלה לנו ממנו, ובהתאם לזה אנחנו קולטים את התכונות החדשות, את ההבחנות החדשות, שנקראות "כלים", ואז מתחילים להיכנס למצבים רוחניים עד שמגיעים לגמר התיקונים.

בכל מצב ומצב, לפי איך שאדם מרגיש את הנחיצות ואת הסיבות למצב הזה, ומה הנקודה האמיתית שלו, הוא ראוי למדרגה הבאה בפועל, בתנאי שמצד אחד, מצד עצמו, שנקרא נקודת המלכות, האדם מבולבל, לא יודע ולא מבין, ואין לו כוחות. זאת אומרת, מצד הכלי שלו, הכלי לגמרי ריק, ונמצא בחוסר הכרה, בחוסר תכלית ובחוסר כוחות. ומצד שני הוא מגלה את נקודת הכתר של המצב, שהבורא הוא יכול והוא מסוגל והוא כל טוב, וזאת המטרה, והיא הנעלה והרצויה ביותר.

כשאדם מגלה במלואם את שני הדברים המנוגדים הללו, נקרא שהוא ראוי למדרגה הבאה בפועל, ואז הבורא עושה את הנסתרות האלו. אבל האדם צריך לגלות לזה הכנה. וההכנה היא לגלות את שתי הנקודות ההפכיות הללו: חשיבות הבורא ושפלות הנברא.

בשביל מה הבורא צריך את זה? לא הבורא צריך, אלא הנברא צריך את זה, כדי להרגיש את הפער, דווקא את הפער בין זה לזה. בפער הזה יש לו כל הכלי שמקבל את התכלית, את המדרגה הבאה.

איך האדם מקבל את התורה מהעליון?

"תורה" נקרא הכוח המתקן את האדם והכוח הממלא את האדם. תורה היא אורה, אור. האור הזה בא כאור לתיקון הכלים ואור למילוי הכלים. הכל נקרא "תורה". הכנה שהאדם עושה נקראת "מצווה". והאור שממלא אותו כתוצאה מזה נקרא "תורה".

הבורא נותן לאדם כוח לתקן את עצמו. אדם שזקוק לכוח הזה, ושזקוק לקבל אותו מהבורא, מקבל אותו בהתאם לצרכיו. בקבלה זה נקרא "העלאת מ''ן". "העלאת מ''ן" היא מכלול התנאים, ההבחנות, הרגשות, הניסיון, שכולם יחד נקראים "רשימו", שמעורר את העליון לסייע לתחתון.

ולא שהעליון לא רוצה לסייע לתחתון, אלא העליון נמצא במדרגה עליונה. אם הרצון של האדם הוא לעורר את המדרגה העליונה, סימן שהוא יכול להיות חלק ממנה.

וזה כל עניין הבקשה. בקשה אינה אלא התאמה לעליון לפי הכלי, שאז העליון ממלא את הכלי לפי המילוי, ואז גם האדם שווה לעליון. זה נקרא לעלות לדרגת העליון.

למה הרצון לקבל לא מתגלה באדם מעצמו, אלא האדם צריך לתת יגיעה גדולה כדי לפתוח אותו?

מפני שהרצון לקבל שמתגלה באדם מביא לאדם סבל. כי הרצון לקבל מתגלה ללא מילוי, כחיסרון. הרצון לקבל לא יכול להיות מורגש על ידי האדם אם הוא מביא רק סבל. האדם לא מסוגל לסבול אותו. אלא כמה הוא מסוגל לסבול? למדרגה אחת קטנה.

האדם יכול לסבול את הרצון לקבל שלו רק בין המדרגה שלו למדרגה יותר עליונה. אם הרצון לקבל שלו היה מתגלה מהמדרגה שלו ועד אין-סוף, זה היה הארת המלכות השחורה, הנוראית, סבל שאי אפשר בכלל להבין אותו.

בין המדרגה שלו למדרגה העליונה מתגלה לו קצת פער בינו לבין אין-סוף. שם הכל מלא ואצלו הכל ריק, אבל הוא מרגיש את זה במידה מאוד מאוד קטנה. הוא מרגיש את האין-סוף ממרחק של 125 מדרגות. ואז לא נראה לו שהמצב שלו כל כך חמור לעומת מצב אין-סוף. וכך הוא מסוגל לסבול אותו.

לאדם מגלים את מידת ההפכיות שלו מהטוב לפי הנכונות שלו לסבול. והנכונות לסבול היא מוגבלת מאוד באדם. לכן כל הסקאלה הזאת, כל הדרך ממצבנו ועד אין-סוף, מחולקת ל-125 מדרגות. ואפשר לחלק אותה להרבה יותר.

במידה שהאדם מגלה את הפער הזה בינו לבין אין-סוף, שזה בעצם הפער בינו לבין מדרגה יותר עליונה, שעכשיו היא נראית לו המטרה, אז הוא זוכה לכלי. לזכות לכלי יש הרבה תנאים. "כלי" נקרא חיסרון שראוי לקבלת המילוי הרוחני. חיסרון שראוי שהבורא ימלא אותו, יתיישב בו, ישרה בו. איך? החיסרון הזה צריך להיות מותאם לבורא, זאת אומרת, באותה כוונה בעל מנת להשפיע.

ואז האדם מגלה שהוא לא בעל מנת להשפיע והבורא לא יכול להתייחד איתו. מה הוא יכול לעשות? מתחילה להיות בו הכרה, שהוא צריך לתקן את עצמו. אבל לתקן את עצמו הוא לא מסוגל, וכך הוא מתחיל להבין שעליו לפנות לבורא.

כשאדם צריך לפנות לבורא, מתגלה לו, שמצד הבורא המצב הזה הוכן לו מלכתחילה, ושבעצם פעולת הפניה אל הבורא, הוא כבר מתחיל להתייחד עימו, להתחבר עם הבורא. והחיבור הזה הוא המטרה.

זאת אומרת, ככל שמצבנו נראה יותר הפוך ורחוק מהקדושה, כך הוא ראוי יותר לחיבור, לדבקות, להשגת המטרה. הדרך מחולקת למדרגות רבות, מפני שאדם לא מסוגל לגלות בבת אחת את הפער בינו לבין האין-סוף. אין ביכולתו לדלג מעל הפער הזה ולהתחיל לעשות איתו משהו.

גם כך כשמתגלה רצון לקבל בפעם הראשונה במדרגה, הוא נראה "ים סוף", שאי אפשר לעבור אותו. אחר כך לאט לאט מתחילים לראות שזה בסדר, שבכל זאת אפשר. למה? כי אין הרגל. ברוחניות הכל הבחנות, כוחות, יחסי כוחות. זאת אומרת, אדם מרגיש "אפשר", כי לאט לאט באה הארה מלמעלה, אור מקיף, שנותן לו הרגשה, שלא נורא, שכנגד הפער הזה, כנגד הרצון לקבל הזה, ישנם כוחות ומילויים.

אז ישנם אנשים, שמהפער שהם מרגישים, הם בורחים. ויש אחרים שנמשכים קצת, ורואים על ידי לימוד והתמדה במה שעושים, שהפער לא נורא.

מה ההבדל בגשמיות בין מקובל שהגיע לגמר התיקון לבין מי שנקרא "מקובל" לפי המטרה?

כלומר, מה ההבדל בין מקובל שנמצא במדרגות רוחניות, שנמצא בכוונה על מנת להשפיע, לבין מקובל בזמן ההכנה, שהוא עדיין לא מקובל, אבל לפי המטרה הוא נקרא "מקובל", שעדיין נמצא בכוונה על מנת לקבל? הם נבדלים בכוונה.

מדובר באדם עצמו, לא חשוב איפה הוא נמצא, באיזו סביבה, אם בעולם הגשמי או בעולם הרוחני, בין המלאכים או בין אנשים, מדובר ביחס שלו למציאות. היחס למציאות זה ההבדל בכוונה.

מה ההבדל בין מי שנמצא למטה ממחסום, שהתחיל הרצאת מבוא, לבין מי שנמצא למעלה ממחסום, במדרגה הרוחנית הראשונה או בגמר התיקון? המציאות לא משתנה. המכונית, הבית, האישה, הילדים, הספרים, הקבוצה, נשארים אותו דבר. האדם בעצמו משתנה, מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע.

מהו "הנסתרות לה' אלוקינו" שמשתנה?

זה נקרא "כוונה". ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא הוא הבדל בכוונה הפנימית של האדם ביחסו למציאות. "מציאות", הכוונה לכל מה שהוא מרגיש. אבל כשאדם מתחיל לראות באור חוזר, המציאות נראית לו אחרת לגמרי. ההתרשמות הפנימית האישית מהמציאות היא אחרת לגמרי.

זאת אומרת, הוא לא רואה את הבית פתאום בתור משהו אחר, אלא את המהות של הבית בכוונת הבריאה ובמטרת הבריאה הוא רואה אחרת. אדם רגיל שמסתכל במציאות, כל דבר נראה לו קיים, הוא אפילו לא יודע בשביל מה ולמה. ואילו מקובל מגלה בכל דבר את הסיבה המטרתית שלו ובמה הוא מסייע, שלכל דבר יש סיבה ומטרה. הכוונה משנה את הקליטה. אבל רק הכוונה משתנה, מבחוץ לא משתנה כלום.

בקבלה לומדים, שחוץ ממני יש אור עליון שממלא את המציאות כולה, וחוץ ממנו אין שום דבר, היתר רק אשליה. אז המקובל שנמצא בעולם הזה, רואה גם מכוניות, בתים, אישה, ילדים, קבוצה, חברים, אוכל, וכו', או שהוא רואה רק אור עליון ממלא את המציאות, והוא בתוך ענן של אור? כשמדובר על "אור העליון ממלא כל המציאות", לא מדובר על הראיה שלנו, על ההרגשה שלנו, אלא מדובר על ההשגחה, שהיא ממלאה את כל המציאות, ושהיא כולה טובה. ולא שנעלמים בתים וילדים וחיות וכל העולם הזה והיקום. האשליה היא לא אשליה שזה קיים או לא קיים, האשליה היא בכוונה, בשביל מה זה קיים.

אם את האשליה יוצרת מגבלת החושים, איך היא משתנה?

יש לנו חמישה חושים שבעזרתם אנחנו קולטים את המציאות. אם יהיו לנו חושים אחרים, נראה גם את המציאות וגם את הכוונה באופן שונה. מה הם החושים האחרים? איזה חושים אחרים יכולים להיות לנו?

כשאדם נעלם מהגוף, הגוף הגשמי שלו מת, והוא נשאר ומתקיים בגוף הרוחני שלו, איך הוא מרגיש את המציאות? האם הוא מרגיש את העולם הגשמי דרך הגוף הרוחני שלו, הרי נעלמים לו החושים, הוא לא רואה בית, לא רואה האנשים, אז מה הוא רואה? איך הוא מרגיש? מה נעלם ממנו ומה לא?

הרגשת המציאות היא בהתאם לחושים. זאת אומרת, אדם רגיל שמסתכל על העולם רואה חיצוניות של דברים, לבושים גשמיים, מפני שהחושים שלו הם רק גשמיים. כשהוא מוסיף להם חושים רוחניים, הוא רואה לבושים רוחניים שישנם במציאות, כלים רוחניים, בהתאם לדרגה שלו, ופחות מהדרגה שלו.

יותר מהדרגה שלו הכל נראה לו כאור. ככל שאדם עולה, גם האור הזה מצטמק לכלים ומילויים. ככל שאדם עולה, האור שנקרא "אין-סוף" נקלט בכלי. זאת אומרת, כל "ראש" נקרא אין-סוף. אלא שראש הפרצוף נקרא אין-סוף כלפי הפרצוף. אבל אם אני נמצא מעל ראש הפרצוף, אז בשבילי הראש שלו זה לא אין-סוף. זה ראש שאני מבין אותו, אני קולט אותו. הכל אם כן בהתאם לחושים.

כשנראה לאדם שהוא מגלה בעצמו את הכרת הרע, האם זה שקר?

כשאדם מרגיש, זה לא שקר. אם הוא חושב שהוא גילה את זה, זה שקר. הכל רק על ידי האור. לא יכולה להיות הרגשה ברצון לקבל אם אין אור. רק משני דברים מנוגדים נעשית הרגשה. הרגשה היא הפער בין אור וכלי, הפער מביא את ההרגשה.

האם בגמר התיקון העולם שלנו ישאר אותו דבר?

בגמר התיקון העולם שלנו ישאר בדיוק אותו דבר כמו עכשיו. כי תיקון שייך לכוונה בעל מנת להשפיע ולא לדומם, לצומח ולחי. אומנם, התיקון ישפיע על המציאות כך, שגם העולם הזה יהיה יותר טוב. "יהיה יותר טוב" הכוונה, שגם בדומם, בצומח ובחי יחולו שינויים לטובה.

האם בגמר התיקון יתקיימו מעשי הרג על פני האדמה?

אם זה בעל מנת להשפיע לצורך התיקון, אז יכול להיות שכן. האם נשחט בהמה לצורכי אכילה? ודאי שכן. הכל נבדק לפי כוונה בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא.

הכוונה בעל מנת להשפיע היא הקובעת. והמעשה, יכול להיות שחיטה, גניבה, לא חשוב. אם הכוונה האמיתית בעל מנת להשפיע תחייב שדבר מסוים יתקיים, הוא יתקיים. אין חשיבות באיזה צורה גשמית הוא יתקיים.

הכוונה בעל מנת להשפיע תקבע את המעשים שאדם יעשה. בעל הסולם אומר, שאם החברה תרצה להיות מתוקנת, מי שלא ירצה להיות בחברה הזאת בצורה מתוקנת, ינדו אותו מהחברה בלי רחמים.

אז יכול להיות שיזרקו אותו מהחברה: מהקבוצה, מהעיר, מהמדינה, כי יראו בהתנהגות שלו שהוא מזיק ביותר, ואי אפשר לעשות שום דבר. גם בשבילו זה יהיה כתיקון. כי אי אפשר בשום צורה מקובלת מתוך כוונה בעל מנת להשפיע לתקן אותו.

במאמר "דור האחרון" בעל הסולם כותב, שיהיו גם כאלה שלא כל כך יסכימו עם תהליך התיקון, אבל יקבלו אותם מתוך שהם יהיו מוכנים לקיים את הנדרש מהם, אמנם שהם לא מבינים. זאת אומרת, בתוך הרצון לקבל יש שכבות עד כדי כך נמוכות, שישנם אנשים שהם בחזקת חיות, ואז הם יקבלו על עצמם קיום כזה וזהו, ללא הכרה מלאה במציאות.

איך יכול להיות שבגמר התיקון לא תהיה להם הכרה מלאה? ההכרה שלהם תהיה מתוך התכללות, על ידינו ולא על ידם עצמם. המלכות הכללית כוללת כל מיני רצונות מאוד מיוחדים, נמוכים, שהם נניח 99% דומם ורק 1% צומח. זאת אומרת, אפילו בדור האחרון יהיו אנשים מסוגים שונים.

האם אדם צריך להתייחס לכל הסבל בעולם כאחריות שלו?

אדם צריך לומר, שבשבילו נברא העולם, כדי שיתקן אותו באמצעות מעשיו הפנימיים. כך האדם לאט לאט מגלה שהסבל בעולם הוא בגללו, מפני שהוא לא מתוקן. אם הוא היה מתוקן, העולם לא היה סובל.

ואז זה מחייב אותו, ומעמיד אותו באמת בצורה אחראית לכל מה שנעשה. בעל הסולם אומר, שכל השחיתות והרציחות וכל מה שיש בעולם באים בגלל עם ישראל. אם עם ישראל היה מכיר באחריותו כלפי העולם, הכל היה נראה אחרת, היינו מרגישים את עצמנו אשמים. ואנחנו באמת אשמים.

האם העולם נוצר כדי שהאדם יתקן אותו?

העולם לא מקולקל ואין צורך לתקן אותו. האדם מקולקל. התיקון הוא רק בכוונה בעל מנת להשפיע, שהיא שייכת לאדם. האדם לא צריך לתקן את העצים, האבנים, החיות, הבהמות, אין בהם כוונה בעל מנת לקבל שצריך לתקן אותה בעל מנת להשפיע. התיקון הוא רק באדם, כל אחד בתוכו. רק זה שייך לתיקון.

מחוץ לאדם אי אפשר וגם אין צורך לתקן משהו. וגם אם נראה לו שמישהו זקוק לתיקון, אין מה ללכת לתקן במישהו אחר כוונה בעל מנת להשפיע. כי התיקון הוא בחירה של האדם, וכך גם הכרת הרע שלו, וההבנה שלו שהתיקון תלוי בו ובפנייה שלו לבורא. לכן דרך התיקון נקראת "תורת הנסתר": אף אחד לא יכול לגעת בזה חוץ מהאדם עצמו.

אדם שמרגיש שהוא לא מסכים עם הבורא ורוצה למרוד בו, מה עליו לעשות?

זה תלוי למי האדם מייחס כל פעם מה שנעשה בו. אם הוא מייחס את המחשבה הזאת לבורא, שהבורא שלח לו את המחשבה הזאת בצורה מטרתית, שיעשה אתה משהו, אז הוא מתייחס למחשבה הזאת כמו לנכס. ואם הוא חושב, שהמחשבה הזאת באה ממנו עצמו, שלא הבורא הסיבה אלא הוא עצמו הסיבה, אז הוא מיד רוצה למחוק אותה, לטשטש אותה, שהיא לא תגרום לו שום רע.

הכל תלוי איפה תולים את הסיבה לכל דבר שנעשה. בסופו של דבר זה קובע את היחס למציאות: אפשר לטייח ולצבוע אותה בוורוד, ואפשר להתייחס אליה בצורה מטרתית מועילה.

מה אפשר לעשות עם הרגשת הבושה?

אדם שמרגיש סתם בושה, עקב זה שהוא ההפך מהבורא, אז הבושה היא שבעל הבית משפיע לו, ואז הוא רוצה למחוק את בעל הבית או להסתלק מהרגשת הבושה, רק לא להרגיש בושה. אם הוא מרגיש שהבורא שולח לו את הבושה בצורה מטרתית, שהיא באה מהבורא, אז היא הופכת לקרש קפיצה.

מהי ההצדקה אחרי המחסום לכל העבר שהיה לפני המחסום?

עוד לפני המחסום, יש מצב שבו האדם רואה שהוא בכלל לא חושב על העבר. אין עבר. מי שחושב על העבר הוא כמו אשת לוט, הופך למעין נציב מלח.

העבר נועד לאיסוף כלים, הבחנות, להווה. כל דבר נועד לגמר התיקון. במשך הזמן אדם רואה שלעבר אין שום חשיבות. העבר משמש רק לצורך ההווה. לאדם כבר לא חשוב אם נהג כשורה וכו'. היחס הזה לגמרי נמחק, כי הוא שגוי. אבל בשביל זה לא צריך לעבור מחסום, אלא מגיעים לזה הרבה לפניו.

מה קורה לאחר גמר התיקון הכללי, האם יש מחזוריות שמחזירה אחורה?

אם תיקַנו הכל על מנת להשפיע, ויש כל ההבחנות, שאנחנו יכולים למלא את עצמנו עם נוכחות הבורא, ושווים לו בדרגה, בקומה, אז לשם מה צריך סיבוב נוסף?

הדרך שעוברים דרושה כדי ללקט את ההבחנות, לבנות את הכלי מכל מיני התרשמויות. אחרי שאדם התרשם מהכל, החליט הכל והבין הכל, והכל בסדר, יפה ונכון ומחובר זה לזה, יש לו ממש כלי. וכשכלי גמור, בתוך הכלי הזה האדם מקבל התגלות האלוקות בצורה מלאה, כי הכלי הזה לגמרי דומה לבורא, ובכוונה שלו לכוונת הבורא.

ואין סיבה שאדם יכנס שוב לשבירה ולנפילה ולירידה ושוב לתיקון. מה עוד עליו להשיג? בגמר התיקון כל הנשמות מגיעות לגמר תיקונן, להשתוות לאור אין-סוף כמו שהיה. לא להיות אור אין-סוף אלא להיות לפי הפעולה שווה לאור אין-סוף. שהוא הנקרא "בורא".

עד גמר התיקון האדם מתקן רק את הכלי שלו. ועם הכלי המתוקן הזה הוא יכול להמשיך לעבוד. כשהאדם כבר מוכן, יש לו כל ההבחנות, הוא נקרא בוגר, שווה לבורא, שלוקח אותו כשותף השווה לו לכל דבר, למשהו שאנחנו לא יודעים מהו. זה כבר "סתרי תורה".

אדם שמגיע לגמר תיקונו בעולם הזה איך הוא עוזר לאנשים אחרים?

לגמר תיקון אי אפשר להגיע אלא בעולם הזה. גמר תיקון זה מצב שמגיעים אליו בזמן שחיים כאן בעולם הזה, שהכוונה הפנימית היא על מנת להשפיע נחת רוח לבורא בצורה המרבית, על כל מה שיכול להתגלות בי.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם לומד, שיש שלב שנקרא "להצטער בצער הציבור", ואחר כך שלב שנקרא "לזכות לנחמת הציבור". זאת אומרת, עוד לפני שאדם מגיע לגמר התיקון, כדי להגיע לגמר התיקון הפרטי שלו, הוא יכול להגיע אליו רק אם הוא מתחבר עם כל יתר הנשמות, מהצד שלו, לא מהצד שלהן, מתקן אותן מהצד שלו, בזה שמצטער בצער שלהן. לוקח את הצער שלהן, קולט אותו בתוכו, מעלה אותו לבורא, ובצורה כזאת הוא מקבל תיקון בשבילן ומתקן אותן.

מה זה נקרא לתקן אותן? הוא מתקן את החלק הפרטי שלו שנמצא בהתכללות בכל נשמה ונשמה. וכשהוא מתקן את הקשר שלו, את ההתכללות שלו, את החלק שלו, שמחובר עם כל הנשמות, זה נקרא שהוא הגיע לגמר התיקון. זאת אומרת, בכל הכלים הללו יש כבר מילוי של גמר התיקון, וזה נקרא שהוא הגיע לגמר התיקון.

האם שאר הנשמות מרגישות את זה? הן ירגישו את זה בעתיד, או שהן מרגישות את זה במקצת, ובכל מקרה זה מסייע להן. זאת אומרת, אם ניקח מצב תיאורטי שכל הנשמות הגיעו לגמר תיקון חוץ מנשמה אחת, אז בנשמה האחת הזאת, שעוד לא התחילה לתקן את עצמה, יש 99 חלקים מתוקנים מתוך נניח מאה חלקים שלה. כי כל האנשים המתוקנים תיקנו אותם בהתכללות שלהם בנשמה הזאת, ורק היא לא תיקנה את עצמה.

אז היא בעצמה לא מרגישה שהיא מתוקנת ב-99% כי אין לה על ידי מה להרגיש את זה. החלק שלה, הנקודה שבלב שלה, עדיין שחורה ומתה. אבל ברגע שהיא תתחיל לעבוד על הנקודה הזאת, היא מיד תתחיל להרגיש שהכל מוכן ומסודר בשבילה. זאת אומרת, מי שעושה תיקונים להגיע לגמר התיקון, ודאי שהוא מסייע בכך לכל הנשמות.

מה קושר בין האנשים והופך אותם לחברה?

אדם שמרגיש, שהוא לא יכול להגיע לתיקון, למילוי, לרוחניות, לבורא, בלי כל האחרים, זה נקרא "חברה". בצורה האגואיסטית ביותר: אני חייב אותם, אחרת אני מת. לא יותר.

לא מן הסתם זה נקרא "חברים", "קבוצה". המקובלים לא מצאו מילה מיוחדת אחרת, מפני שגם בעולם שלנו, אם רוצים להצליח במשהו, צריכים להתייחד, לבטוח אחד בשני וכו'. אז השוני הוא רק במטרה.

האם לקשר בין האנשים בחברה אפשר לקרוא "קדוש"?

אם הקשר בכיוון לבורא, אז הוא נקרא קדוש, נבדל. על מנת להשפיע נקרא קדוש. למה? כי קדוש זה נבדל מעל מנת לקבל. "קדוש" בא מהמילה "נבדל": את מקודשת לי, את מיוחדת לי, רק לי ולא לאחרים. המילה "קדוש" זה הקדשה, להקדיש, אני מקדיש את זה אליו, זאת אומרת, אני מייחד את הדבר הזה רק בשבילו, למישהו מסוים.

ומפני שבבריאה יש שני חלקים בלבד, לא יותר: על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, אז "קדוש" נקרא מה שנבדל, נבדל ממני, שעדיין אין בי, שעדיין לא רכשתי. "נבדל" הכוונה, שלא בטבע שלי.

ככל שההגדרות יותר פשוטות הן יותר ברורות. אין מקום לטעות. אז הכל נעשה יותר מידי פשוט, ואדם עומד מול הקיר, שהוא חייב משהו לעשות. זה לא נותן לו אפשרות לברוח. אבל זה טוב. יש אנשים שדווקא אוהבים כל מיני חלומות, כל מיני דמיונות, הם נותנים להם איזה יופי, איזה טעם, אחרת הכל מאוד יבש בשבילם: על מנת לקבל, על מנת להשפיע.

במה מתבטאת ההכנה להרגיש את הפער ביני לבין הבורא?

ההכנה היא רק ברצון להכיר אותו. כשהאדם רוצה להכיר את הבורא, כשהוא מתחיל לגלות אותו, הוא רואה שהבורא ההפך ממנו. אי אפשר להכין את עצמך להכיר אותו כהפוך. מאיפה אני יודע מה זה הפוך ולא הפוך. בזה שאדם רוצה לגלות את הנקודה שבלב, לגלות משהו עליון ממנו, הוא כאילו משתוקק אליו, משתוקק להבין, להכיר, לפתוח את המציאות העליונה.

אנחנו עוד מבולבלים, נראה לנו שכל הדברים האלה: העולם הרוחני, הבורא, העולמות, המציאות העליונה, הם הרבה דברים ולא אחד. כך אנו מדמים. וזה לא כך. מה שאני מגלה, אני מגלה בורא. היחס שלי, הקשר שלי עם הבורא נקרא "עולמות", "מדרגות". בדומה למערכת יחסים בעולם הזה, שמשתנה כל הזמן, היום יותר קרובים, מחר יותר רחוקים, אני מבקש, אתה עונה, אתה מבקש, אני עונה וכו'. זה נקרא "עולמות".

הרגשת הבורא בנברא כל הזמן משתנה: ימין, שמאל, אמצע, רשימות, השפעות, אתערותא דלעילא וכו', יש המון סיבות לשינוי ההרגשה. ההרגשה של האדם כל הזמן מיטלטלת. אם לא הרשימות מבפנים, שהאור פועל עליהן מבחוץ, מנענע ומזיז הכל, לא היינו משתנים. האדם בעצמו ממה ישתנה, הרי כלי בעצמו לא יכול לזוז, אלא אורות מנענעים את הכלים. "אורות" הכוונה רשימות.