אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 104. ההסכם בין האדם לבורא

שיחה (5.11.02) על מאמר: "מהו כריתת ברית בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ניצבים, עמ' 227

מהו "כריתת ברית"? מתי צריך לעשות ברית? "ברית" נקרא, שמעכשיו והלאה יש לנו קשר, קשר טוב, בתנאים מסוימים. אם לא תנאים, אז בשביל מה ברית? בשביל מה צריך הסכם? זאת אומרת, מתחילת המדרגות, כשכבר פוסעים בסולם הרוחני, ועד סוף המדרגות, עד שמגיעים לגמר התיקון, שאז אין שום הגבלות, בכל מדרגה ומדרגה, בינינו לבין הבורא יש הסכם, כל הזמן, רק כל פעם בצורה שונה, במידה שונה, בתנאים שונים.

מצד הבורא טוב ומטיב, אין שום הגבלות, הוא מסכים לכל דבר שהאדם רוצה, רק שיהיה בקשר עימו. לגבי תנאי ההסכם, האדם הוא שמציב לבורא את התנאים. הוא אומר לבורא בדיוק איזה קשר הוא רוצה שיהיה ביניהם, לא יותר, וכבר מבין שיכול לעמוד בו, ולא יהיה פחות מהמידה שקבע. זאת אומרת, הכל תלוי באדם, תנאי ההסכם והרצון להסכם, והבורא מצדו מוכן לכל דבר.

למה צריך הסכם? למה חותמים על הסכם עם מישהו? אדם חזק קובע כללים כראות עיניו, לא איכפת לו מהזולת, הוא רוצה וזהו. אדם חזק בכלל לא זקוק להסכם עם מישהו חלש, הוא פועל מתוך שיקוליו-הוא, בהתאם לשגיונותיו. אלא הסכם עושים כשתלויים אחד בשני, בדברים שהוא תלוי בי ואני תלוי בו. ואז כל אחד מוותר במשהו ונותן במשהו. זאת אומרת, הסכם עושים עקב חולשה.

מתי מתקיים הסכם בינינו לבין הבורא? הבורא מצדו מראה לנו שהוא חלש מאוד. במה? הוא מראה לנו שהוא זקוק לאהבה שלנו, ליחס שלנו, לתשומת הלב שלנו, במאה אחוז. שכינתא בגלותא. בוכה שאנחנו לא שמים לב אליה, שאנחנו נמצאים בניתוק ממנה. כמו אם, שמוכנה לכל קשר עם הילד, לא חשוב אם הוא ילד טוב או ילד רע, היא מצד הטבע צריכה אותו. את הטבע הזה הבורא קובע, והוא כבר קבע מראש "טוב ומטיב לרעים ולטובים" אוהב אותם, וזהו.

הבורא מצדו אמנם חלש וזקוק להסכם, אבל הוא מציב לנו תנאי: הסכם איתו יכול להיות רק אם נהיה קשורים אליו. זאת אומרת, האדם לא יכול לבקש ממנו עזרה בלי להיות בקשר עימו. אלא עזרה תתקבל מהבורא רק בתנאי שהאדם יהיה תלוי בו וקשור איתו הדדית. כלומר, אדם לא יכול לבוא ולבקש עזרה מהבורא בדברים שהם נגד רצון הבורא, כמו למשל, לגנוב, לרצוח וכו', שהם נגד טיבו, נגד מה שהוא הציב כקשר בינו לבין האדם, אלא הוא יכול לבקש ממנו רק דברים שנמצאים אצלו ואצל הבורא בשווה.

מכאן יוצא, שאדם תמיד יכול לבקש, הסכם יכול להתקיים רק בשמירת מדרגה רוחנית מסוימת, איפה שכבר נמצאים על מנת להשפיע. איפה שאדם כבר הגיע לקשר מסוים בעל מנת להשפיע לבורא והבורא לו, והם במשהו אוהבים זה את זה, במשהו מפחדים זה מזה, במשהו רחוקים זה מזה. יש גבולות מסוימים, הגבלות. אבל האדם רוצה להישמר במדרגה הזאת. הוא מבין שיכול להיות פחות מזה, גרוע מזה, אז לזמנים שיכול להיות שהיחסים יתקלקלו מכל מיני סיבות, הוא כותב הסכם.

עכשיו האדם לא זקוק להסכם. הוא הגיע עם הבורא לאיזו הבנה הדדית, הכרת ההבנות, בינו לבין הבורא יש איזשהו קשר, ושניהם מבינים שכדאי לשמור עליו. אבל האדם מבין שיכולים לבוא זמנים, שמכל מיני בלבולים, מסיבות שהן לא מוצדקות, הוא ירצה להפר את ההסכם. אם הסיבות מוצדקות, אז ודאי שההסכם מבוטל, מי יודע מה יכול להיות בדרגה אחרת, במצב אחר.

אבל אם הוא הגיע להכרה, שהפרת ההסכם תפגום בקשר שבינו לבין הבורא, זה הדבר הרע ביותר שיכול להיות, מכל התנאים שיבואו, לא חשוב איזה, גם כאלה שהם יותר גרועים ממוות, בכל זאת הוא לא רוצה להפר את ההסכם, אז הוא כורת ברית. הוא מבקש מהבורא לשמור איתו על היחסים ביניהם, לא חשוב מה יהיה, איזה הפרעות יבואו מהצד לשניהם, שהמצב של עכשיו ישמר כמצב הקבוע, שפחות ממנו לא יכול להיות.

זה יכול לקרות רק בתנאי שאדם מכיר, שמצב פחות מהמצב שנמצא בו עכשיו הוא גרוע מכל מצב אחר שיכול להיות, ואין בעולם סיבה שתשכנע אותו, שכדאי להפר את ההסכם. זאת אומרת, אדם שנמצא במדרגה רוחנית מסוימת, בודק אותה עד סופה, ואומר שמדרגה פחות ממנה היא הדבר הרע ביותר.

ואז במדרגה שהוא נמצא בה, הוא רוצה חוץ מהסכם גם לכרות ברית. הסכם כותבים לעכשיו, וברית כורתים לעולם ועד: מבטיחים אחד לשני, שלעולם נחזיק זה בזה ברמה כמו שעכשיו. ואז הם באמת בודקים את עצמם בכל מיני מצבים שיכולים לבוא, בהתאם למדרגה שנמצאים בה, לא בהתאם למדרגה יותר גבוהה, ורואים שההסכם מחזיק, שהוא בר-קיימא.

לאחר שבודקים את הקשר וכורתים ברית, והקשר נשמר לכל העומק של המדרגה, אז הם יכולים להתקדם עוד ביחסים ביניהם, ובמדרגה הבאה יש תנאים חדשים שצריך לרכוש. קודם כל מרגישים ששונאים זה את זה: איזה קו ימין וקו שמאל יש בתוך הנברא. אחר כך מתחילים להתקשר אחד לשני: קו שמאל מקבל תכונות של הנברא, והופך להיות לקו אמצעי. ובקו אמצעי, כשמגיעים להבנה, לזיווג דהכאה, להכרה, לקשר בין בורא לנברא, נקרא שחותמים הסכם.

אחרי שחותמים הסכם, רוצים שלפחות המדרגה הזאת תישאר לעולם ועד, המצב הקבוע, שלא יכול להיות פחות ממנו: מצב "דלא פסיק", ואז חותמים בו חוץ מהסכם גם ברית. זאת אומרת, המצבים האלה מתקיימים בכל מדרגה ומדרגה, וכמו שרב"ש אומר: "מהו כריתת ברית בעבודה", זו בהחלט הפעולה שבה אנחנו חייבים כביכול להיתקע, בכל קביעת יחס עם הבורא.

איך אדם שנמצא לפני המחסום יכול לקשור את עצמו עם המצבים האלה?

לפני המחסום ואחרי המחסום אלה אותם מצבים. לפני המחסום אדם חש בשינויים שמתחוללים בתוכו, ובהתאם למה שקורא במאמרים, הוא יכול איכשהו למצוא בתוכו אותן הבחנות, רק עוד לא בצורה ברורה, כמו שהן קיימות אחרי המחסום, שזה הוא לא יודע, אין לו עם מה להשוות.

זאת אומרת, לפני המחסום יש בנו כל ההבחנות, רק שהן ב"הסתר רגיל". כלומר, אין להן צורה ברורה וממשית שאפשר לעבוד איתה, אבל הן בכל זאת קיימות, ואפשר איכשהו לתאר אותן, להרגיש אותן בפנים, לא את הדבר האמיתי, אלא דמה. כמו שילדים קטנים משחקים בצעצועים: עם בובות, עם מכוניות, עושים מלחמות, וכדומה.

מעל המחסום אלה החיים האמיתיים, שלעומתם החיים בעולם שלנו הם משחק ילדים. אבל כפי שנהוג לומר שמשחק זה דבר רציני, משחק זה באמת דבר רציני, כי הוא בונה את האדם.

אז איך לקשור אלינו את המצבים האלה, כשנמצאים לפני המחסום? פשוט מאוד, למצוא את אותם דברים שקיימים בתוכנו. לחפש את ההבחנות האלה, שעכשיו אני נמצא בתנאים מסוימים עם הבורא, והמצב הוא מצב טוב במשהו, לא במאה אחוז, כי לא יכול להיות מצב טוב בכל האופנים של הקשר עם הבורא, שהוא גם גדול בעיני, וגם אני מפחד ממנו, וגם אני מודה לו, וגם אני מוכן לתת לו, וגם אני זקוק שהוא יתן לי, וכו'.

אלא אפילו רק בדבר מסוים, רק ערוץ אחד מכל 620 הערוצים שאני קשור אליו בכל איבר ואיבר של הנשמה, אני מרגיש רק אותו, אבל אני מרגיש בו קשר טוב עם הבורא. אני כלפי הקשר הזה יכול לומר, שאני רוצה לכרות עימו ברית, כדי שמידת הקשר הזאת, בשום אופן לא פחות מזה, תישאר לעולם ועד. ואני מבקש ממנו, שהוא יעזור לי לשמור על הקשר, שהוא ישמור לי אותו, ובמצבים הגרועים ביותר שיזכיר לי על הקשר הנוכחי הזה, ויחדש לי אותו כל הזמן. אני עושה זאת עכשיו למען העתיד.

איך אפשר לשמור את זה לעתיד, הרי האדם לא יכול להבטיח את עצמו לעתיד? אלא הרצון להבטיח את עצמו לעתיד, הוא כבר נותן את הכלי הבא, שאותו האדם מכניס כמ"ן לתוך הבורא, לתוך מדרגה יותר עליונה, והיא שומרת לו את הכלי הזה, ומכינה ושומרת לו את המילוי לכלי הזה, ומשם זה כבר נשמר.

מה הם התנאים לכריתת ברית בין האדם לבורא? באיזה תנאים האדם חותם על ברית ובאמת מסכים איתם? מה הוא צריך לומר לבורא, לומר סתם בעל פה: "תשמור עלי שיהיה בסדר", "שלא יהיה יותר גרוע", וכו'? במה החתימה שלו? מה אדם צריך לעשות כדי לחייב את הבורא לשמור בשבילו על היחסים ביניהם? הבורא מצדו שומר עליהם, הוא תמיד מתייחס לאדם טוב. איך הוא ישמור על האדם, שתמיד יתייחס אליו טוב כמו עכשיו, באיזה ערוץ מן הערוצים שבקשר ביניהם? איך האדם יכול לעשות את זה?

לעשות אפשר רק בדבר אחד, בהעלאת מ"ן, בחיסרון לעתיד. האדם עצמו מאוד מפחד, שבעתיד הוא יתקלקל. מאיפה הפחד הזה? האדם נפל הרבה פעמים וראה עד כמה הוא סובל, עד כמה רע לו מזה שהתנתק מהבורא. אז הפחד הזה והייסורים הללו בונים בו כלי, את ההכנה למ"ן, לעלות לבקשה כזאת, שרק אל תעשה לי שאפרד ממך, "אל תשלחני מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממני".

אם יש לאדם את ההכנה הזאת מהייסורים הקודמים, אז המ"ן שלו הוא המ"ן הנכון. אדם יכול סתם לסבול או לבכות כמו ילד, אבל לחתימה על הברית חייבת להיות בקשה בוגרת. חתימה היא לא דבר פשוט, יש בה הרבה תנאים. מתי מגיעים להסכם בעולם הזה? אחרי שמכים אחד בשני, ומנסים בכל המצבים להרוס את השני, למחוק אותו, ומאין ברירה מתחילים להתקרב בעזרת צד שלישי.

וגם אז, עד שמגיעים למשהו. נעשים מגעים בחשאי, שלא יהיו הפרעות מצד אלה שאין להם עניין שיהיה הסכם בין הצדדים. לעשות את זה בחשאי נקרא "בהסתר": האדם אפילו לא יודע שהוא כבר מוכן להסכם הזה, והולך עוד בחושך, עד שמתגבשת בו החלטה, שאין ברירה הוא חייב לחתום, ואז הוא בא ומבקש מהצד השני לכרות ברית. הדרך הזאת היא באמת דרך ארוכה.

האדם חייב לאסוף ולקחת את כל הסבל הקודם ולא לאבד אותו. המדרגות הקודמות תמיד נעלמות, נאבדות, עד שלא מגיעים להבחנות הסופיות שלהן. רק ההבחנה הסופית שנרשמת במלכות של כל מצב ומצב, רק היא מתקיימת ונשארת ונשמרת. כל יתר ההבחנות נמחקות, כי הן לא סופיות, לא מוגמרות. לכן צריך להוסיף עוד ועוד עבודה, עד שגומרים את כל ההבחנות.

כשאדם גומר אותן, יש לו הבחנה סופית שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר, והטוב ביותר הוא להגיע להסכם. בעולם שלנו מגיעים להסכם מאין ברירה. עם הבורא אמורים להגיע לחתימת הסכם לא מאין ברירה, אלא מתוך בחירה, מתוך הכרה: מצב זה הוא הטוב ביותר שיתנו לי, לא אקבל שום מצב אחר במקום ההסכם הזה- ואז מגיעים להסכם. כל המצבים האלה מתקיימים גם לפני המחסום.

איך לכרות ברית עם הקבוצה?

בקבוצה יש תנאים מאוד טובים לכריתת ברית. כי בקבוצה יכולים להיזהר אחד בשני, ולשמור את הברית אחד לשני, אנחנו מתקיימים בקבוצה כדי להגיע לקשר עם הבורא. האם זה טוב? האם אדם שמתעסק בברית עם הקבוצה, עם החברים, לא מתנתק מהבורא? אם הברית עם החברים באה בקשר לברית עם הבורא, אז היא מתקיימת גם בקבוצה וגם עם הבורא, והן תומכות זו בזו.

אבל אם הברית בקבוצה היא לא בקשר עם הבורא, כמו שבעל הסולם אומר על רוסיה, שהיא גרמה עוול גדול, בכך שרצתה לקשור ברית בין האנשים, שיהיו טובים ואוהבים אחד לשני, אבל בלי שום קשר לבורא, ובזה הרסה את עצמה. זאת אומרת, הברית בין האנשים לא יכולה היתה להתקיים בגלל העדרה של תכלית יותר נעלה לברית הזאת. לכן צריך גם את זה להביא בחשבון.

אבל אם מטיבים אחד עם השני, רוצים ברית בין החברים כדי שהיא תחזק את החברה כלפי הבורא, שהוא מטרת הברית בינינו, אז הברית יכולה להתקיים בחברה, והיא כוח אדיר שאין כמוהו להתקדמות.

מהי אמונה בבורא?

אמונה בבורא זו הברית שאדם מבקש מהבורא, שהבורא ישמור אותו מהרגעים הרעים שיבואו. אחרי שאדם בודק )אחרת זו לא תהיה הבקשה הנכונה( שהמצב הזה הוא הטוב ביותר מכל המצבים שהיו לו עד כה, ורוצה להישאר לפחות בגובהו, נקרא שהוא חותם לעתיד. ברית לא חותמים להיום, ברית חותמים לעתיד, לזמנים הגרועים שיבואו.

אמונה בבורא היא דווקא בזה שהבורא ישמור את הברית. האדם מאמין שהבורא מסוגל לשמור את הברית. זאת אומרת, יש בברית הזאת הכרה ביכולת של הבורא, ברצון הטוב שלו, באמונה שלו באדם, בנאמנות שלו לאדם. כל זה נקרא "אמונה".

אמונה היא תחושת הבורא מצד הנברא. זאת אומרת, עד כמה שמרגישים אותו כגדול, כנאמן, כאוהב, כטוב ומטיב, במידה הזאת הולכים לקשור עימו ברית לעתיד, ובזה האדם מוסר את עצמו לבורא, לא רק לעכשיו, אלא גם לעתיד.

בזה שאדם אומר לבורא שישמור עליו, הוא מוסר את עצמו לידי הבורא, שזה נקרא "אמונה שלימה", שהיא תוצאה מ"אמונה", אמונה רגילה, שאדם מרגיש את הבורא כגדול, כנצחי, כטוב ומטיב אליו.

איך האדם יודע שהבורא מחויב כלפיו ושקיבל את ההתחייבות שלו?

לפני שנמצאים בעולם הרוחני, אין אפשרות לקבוע שהבורא הוא טוב ומטיב, שהוא רוצה בנו ומחכה לנו, וכו'. עד שלא מגיעים למצב שמרגישים את הבורא כשותף, אין מה לדבר על חתימת ברית. כלומר, התנאי הראשון לברית הוא "דע את ה' אלוקיך ועבדהו".

מה ההבדל בין כל מיני יחסים עם הבורא לבין כריתת ברית? ברית חותמים לעתיד. והמדרגה הנוכחית, עד כל העומק שלה, בתוך הכלי שלי, ובתוך הרצון שלו, במצב הנוכחי, היא ברורה לי. גם כלים וגם אורות וגם כל הנסיבות לזה, את כל הדברים האלה בדקתי, ראיתי, השגתי והבנתי, והם ישמשו עכשיו כבסיס לקבוע משהו לעתיד.

בלי הבדיקה וההשגה וההבנה של הכלים והאורות והנסיבות אין תנאים לברית. בלי אלה האדם לא יכול לפנות לבורא ולבקש שישמור עליו. קודם עליו להיות בטוח, שיש לו את כל התנאים לברית. רק אצלנו בעולם הזה יכולים להיות הסכמים בלי התנאים האלה, ובאמת רואים מה ערכם.

מהו המצב הטוב ביותר באותה מדרגה, שלא רוצים פחות ממנו?

המצב הטוב ביותר באותה מדרגה, הוא מצב שמגיעים אליו עם הבורא ולא רוצים שיהיה פחות ממנו: מצב הקבוע. מה זה שלא יהיה פחות ממנו? שאדם דורש קטנוּת. שתהיה לו לפחות קטנות, והגדלות אם תבוא, תבוא. אבל הוא תמיד דואג לקטנות, להישאר לפחות במדרגה הזאת. כמו באצילות, שלומדים ממנו תכונות, מצב הקבוע, עולה ויורד. אבל בעולה ויורד הוא יורד עד המצב הקבוע שלו ולא פחות.

האם כורתים עם הבורא יותר מברית אחת?

יש ברית בכל מדרגה, ויש עוד הרבה בריתות בערוצים אחרים. האדם מרגיש את הבורא גדול. הוא בדק את גדלותו, ראה אותה, ספג אותה. הוא רוצה שההבחנה הזאת שספג, לפחות תישאר אצלו לעולם ועד. הוא מבקש: "אל תיקח אותה ממני", "אל תיקח ממני את הכרת האל הגדול: "האל הנורא, חסד, גבורה, תפארת, או במילים של הרגשות שלנו, לא חשוב איך קוראים להבחנה שהשיג, אבל האדם רוצה שהיא תישאר.

זאת אומרת, אחרי קביעת כל הבחנה והבחנה שאדם משיג בבורא, הוא חותם איתו על ברית. אחרי שהבחין ובדק את כל הסיבות, את כל היכולת, ואת כל הקשרים בינו לבין הבורא בתוך ההבחנה הזאת, שזו עבודה בתוך ההבחנה הזאת, הוא מבקש מהבורא להישאר בהבחנה לפחות כך שהיא לא תיעלם. מה פירוש לחתום ברית? אדם לא יודע אם לחתום או לא לחתום, הוא לא נזכר שעוד מעט צריך לחתום ברית, לא מביאים אותו בשתי ידיים לחתום, אלא מבדיקת כל הדברים, מטבע הדברים הכל מתגלגל כך, שאדם מגיע למצב שנקרא "כריתת ברית". זה לא שהוא נזכר לפי הספרים, וזה לא שהוא נזכר מהשכל, שפעם הוא שמע בשיעור בוקר שכך צריך לעשות.

אלא ברוחניות הכל הולך קודם ונמשך, סיבה ומסובב, ואז בין המצבים האדם מגיע למצב שנקרא "כריתת ברית". אחרי שהוא בדק את כל הדברים וראה שלא יכול להיות יותר טוב מהמצב הזה, אחרי שמפחד שיכול להיות יותר גרוע מזה, אז הוא מגיע למצב שמבקש מהבורא שישמור לו לעתיד על המצב הזה, וזו כריתת ברית.

איך האדם יודע איפה סוף המדרגה?

האדם לא יודע איפה סוף המדרגה, וגם לא חשוב אם הוא יודע. הסיבה והמסובב יביאו אותו בסופו של דבר למצב שנקרא חתימת ברית, חתימת הסכם. הוא לא אמור לדעת מראש שבעוד כמה מצבים הוא עתיד לכרות ברית. הוא לא יודע את זה. ברוחניות לא הולכים כשיודעים קדימה את כל המדרגות, אלא מצב מוליד מצב.

מה קורה כשאדם חותם ברית ומיד מגלה עומק יותר גדול?

כשהבורא מגלה לאדם עומק יותר גדול, וזה יכול לקרות גם כעבור שנייה, אז האדם במצב אחר. ברוחניות אין הבדל בין כעבור שנייה או כעבור מאה שנה, אם זה המצב הבא, זה המצב הבא, ואז קורים בו אותם תהליכים שקרו במדרגה הקודמת מאפס עד מאה אחוז.

רק הלוואי שהדברים האלה יקרו לנו בעוד רגע ולא בעוד מאה שנה, כי מאה שנים במישור הגשמי, ברוחניות הם אפס, אז בשביל מה לחיות מאה שנה כדי להגיע למצב הרוחני הבא, אם אפשר להגיע אליו ברגע הסמוך למצב הקודם.

מהי "ברית" בשפת הקבלה, לפי זיווגים, ספירות וכו'?

ברית זהו התנאי הסופי בכל מדרגה, שרק אחרי התנאי הזה נכנסים לקשר עם הבורא, לזיווג דהכאה. אם אדם אומר מראש, שיכול להיות הפסק כלשהו מצדו, זה לא נקרא ברית. ההפסק מוחק את כל הקשר. זאת אומרת, זיווג דהכאה, קשר עם הבורא, אפילו קשר איתו בעולם הזה, לא כל שכן עם הבורא עצמו, חייב להיות רוחני.

רוחני נקרא נצחי, שמתקיים לעולם ועד, שלא יכול להיות פחות מזה מצד האדם אף פעם. זאת אומרת, כריתת ברית זה תנאי שבלעדיו אין זיווג דהכאה. בלעדיו האדם לא נכנס לקשר עם הבורא: לזיווג, לייחוד. רק אחרי כריתת ברית עושים זיווג דהכאה.

זה התנאי הפנימי שכאשר האדם מוכן אליו, הוא ניגש לזיווג דהכאה והתנאי הזה מתקיים. לפני כן הוא לא מתקיים. כי הבורא, רוחניות, כל מדרגה ברוחניות, היא מדרגה שמתקיימת לאין-סוף במידה הקטנה שלה. כל מדרגה ומדרגה היא אין סופית, זאת אומרת, היא במידה מסוימת חלק מהאין-סוף. אחר כך בגמר התיקון כל המדרגות האלה נאספות יחד ויש אין-סוף הכללי.

לכן ברית כורתים בכל מדרגה. בלי ברית אין קשר, זאת אומרת, אין זיווג דהכאה, אין השגת המדרגה בעצמה. זה התיקון האחרון של המדרגה לפני זיווג דהכאה: התיקון האחרון על הכלי. זה מה שנקרא "עד שיעיד יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד".

ממתי הברית מתחילה להתקיים?

מאיפה מתחילה הברית בעולם שלנו? מתינוק. כאשר אדם, כמו תינוק, מוסר את עצמו לידי העליון, שזה נקרא "אבא ואמא", שיעשו איתו מה שהם רוצים, בהכרתו, בהשגתו המלאה, במסירת עצמו להם או במסירת נפשו )זה אותו דבר, כי מה אני מוסר להם? את הנשמה(, מסירת הכלי שלו להם, שיעשו כל תיקון שצריכים להתקדמות, לא חשוב איזה, הוא מוכן לזה, אז בתנאי הזה הם מתחילים לעשות לו ברית: "ברית מילה". זאת ההתחלה.

אחר כך ישנה התפתחות, האדם עושה בעצמו ברית עם הבורא. ואחר כך כשהוא גדול, הוא עושה ברית למדרגה יותר קטנה, וכו'.

איזה ברית מתקיימת בין רב לקבוצה?

רב וקבוצה הן שתי מדרגות. רב זו מדרגה יותר עליונה וקבוצה היא תחתיו. ברית יכולה להיות בתנאים, שמבינים שהם תנאים הדדיים. יכול להיות שעדיין לא נמצאים בתיקונים אחד עם השני, אבל במה שנמצאים, רוצים לשמור על המצב הזה שלא יהיה פחות ממנו.

למה ברית בין רב לקבוצה לא יכולה להיות דבר מוחלט?

ברית בין רב לקבוצה לא יכולה להיות דבר מוחלט, כי גם הקבוצה וגם הרב נמצאים בתכונות לא מתוקנות. גם הקבוצה משתנה כל הזמן, וגם הרב כביכול משתנה כל הזמן. למה כביכול? מפני שבסופו של דבר הרב רוצה שהתלמידים יפנו עם הברית לבורא ולא אליו. לכן הקשר ביניהם אמור להיות בהתאם למידת רצונם להיות קשורים לבורא. הבורא הוא קנה המידה. באותו אספקט שבו הרב דומה לבורא, ובאותו אספקט שבו הקבוצה דומה לבורא, בזה הם קשורים ביניהם.

כל המצבים מתקיימים בין חברי הקבוצה רק אם יש ביניהם בורא, רק אם הם מביאים את החברה לקשר עם הבורא. כי אם הבורא נעלם מהקשר בין חברי הקבוצה, מהברית ביניהם, אז הברית לא קיימת. זה התנאי האחד והיחיד לקיום הברית. אין יותר תנאים.

אותו דבר בין רב לקבוצה. הקשר ביניהם יכול להיות רק בתנאי שהמטרה שלהם היא להגיע לקשר עם הבורא. אם הבורא נעלם מהקשר ביניהם, הם רחוקים, ואין שום דבר שיקשר ביניהם. צריך לרצות שלא ישאר קשר בין רב לקבוצה מסיבה אחרת שלא קשורה למטרה, שלא קשורה לבורא.

זאת אומרת, נוכחות הבורא בברית בין הרב לקבוצה היא התנאי הראשון והאחרון, ואם יש תנאים אחרים לקשר בין תלמיד לרב, אז הם לא קשר טהור. צריך לשמור על זה גם מצד הרב וגם מצד התלמידים. אחרת חבל על היגיעה ועל כל המאמצים שלהם.

למה אחרי דבקות בא פירוד?

אחרי הדבקות בדרגה הנוכחית בא מצב חדש. מצב חדש בא על פני המצב הקודם, שמשתנים היוצרות, התנאים הגולמיים. זאת אומרת, לא שלא לקחנו אותם בחשבון, שידענו או לא ידענו, אלא המצב הוא לגמרי חדש. במה? המצב הוא חדש בזה שגם אני וגם אתה, שנינו משהו אחר לגמרי. במדרגה הבאה אני זה משהו חדש, וגם הבורא הוא משהו חדש. הבורא הוא בורא אחר והנברא הוא נברא אחר, והתנאים ודאי אחרים, הכל חדש.

מה נשאר מהמצב הקודם? רק סיבה למצב הבא. רק סיבה שיקרה מצב הבא. ובמצב הבא הכל מחדש, מאפס עד מאה אחוז. המדרגה כולה חדשה. ואז לא שהולכים להפר את הברית הקודמת, אלא מתחילים מאפס, כי מה שהיה קודם נכנס כתנאי שיקרה המצב הבא.

ומצב הבא יכול להיות רע מאוד, וגרוע יותר בשלילה שלו מהמצבים הקודמים, אבל הוא לא נחשב כהפרת ההסכם הקודם. על פני ההסכם הקודם, האדם נכנס אפילו לקליפות ומרגיש רצונות נוראים כלפי הבורא, שרוצה לשלוט בו, למחוק, למרוד בו, אבל זה דווקא בגלל שהוא הגיע להסכם הקודם.

האם זיווג דהכאה זה מצב שעומדים כנגד הבורא?

זיווג דהכאה הוא לא כנגד הבורא. זיווג דהכאה הוא אחרי ששומרים את הברית. הוא לא כנגד הבורא, אלא כנגד הטבע שלי. עם מי נמצאים במכה? נמצאים במכה עם הרצון לקבל, ואז נכנסים לקשר עם הבורא.

למה מכים באור העליון? מכים באור העליון כי הוא רוצה לפרוץ לתוך גבולי, לתוך הרצון לקבל שלי. הוא רוצה כביכול להיכנס אלי, בתוכי, ללא שום תנאי, אפילו בעל מנת לקבל. כנגד זה אני בהכאה. זאת אומרת, נמצאים בהכאה כנגד הכוונה על מנת לקבל שנמצאת בפנים, ואז עושים זיווג על ידי הכוונה בעל מנת להשפיע.

לא מכים באור העליון. האדם לא יכול להכות באור, הוא יכול לתת מכה רק לעצמו, רק לרצון לקבל שלו.

באיזה מקומות יכולים להתייחד עם הבורא?

אם האדם קובע שהבורא גדול, והוא בדק שההכרה שלו בזה שהבורא גדול היא הכרה טובה מאוד, והוא לא רוצה שהיא תהיה אי פעם פחות מזה, אז נקרא שבמקום הזה האדם רוצה להיות בקשר עם הבורא.

אחר כך האדם יכול להיות איתו בברית במקום אחר, ובמקום נוסף, וכך הלאה עד שכל השטח של האדם נכנס לתוך השטח של הבורא והם בזה דבוקים. "מקומות" הכוונה לתכונות.

מה דומה בנו לבורא שנכרות עימו ברית?

הדבר המשותף שיכול להיות עם הבורא היא השפעה הדדית, אין יותר. מצדו יש רק השפעה וגם מצדנו, איפה שיש בנו השפעה אליו.

האם אחרי כריתת ברית יכול להיות מצב של רצון להפר את הברית?

אחרי כריתת ברית לא יכול להיות רצון להפר את הברית. המצב הזה נשמר כבר לעולם ועד. ברוחניות כל דבר שמתקיים, הוא כבר מתקיים הלאה, הבורא שומר אותו. זאת אומרת, האור העליון כבר נמצא במדרגה הזאת ומקיים אותה. אף פעם לא יכול להיות פחות מזה: מעלים בקודש ולא מורידים בקודש. ההפרה, מה שנראה כהפרה, יכולה להיות כשאדם נופל יותר עמוק מקודם, עוד יותר עמוק לשמאל, בזמן שעולה למדרגה הבאה. אבל זה לא נקרא הפרה.