105. המצבים שבהליכה: מתחת, בתוך ומעל הדעת
שיחה (6.11.02)על מאמר: "וילך משה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת וילך, עמ' 233
ספירות "אברהם", "יצחק", "יעקב", הן חסד, גבורה, תפארת. וספירות "משה", "אהרון", "יוסף" ו"דוד" הן הספירות נצח, הוד, יסוד ומלכות. אבל אי אפשר ללכת לפי "אהרון". אהרון הוא חסד. למה הוא חסד, והרי אהרון זה גבורה, קו שמאל, "כהן"? אומרים ש"כוהנים" הם כעסנים ויש להם אופי לא טוב, אז איך הוא חסד? רב"ש רוצה בעיקר להסביר מהי ההליכה, איזו הליכה צריכה להיות למשה: "וילך משה", איך הוא ילך.
איך הוא ילך? למעלה מהדעת. למטה מהדעת אי אפשר ללכת. זאת אומרת, בהליכה יש שלושה מצבים:
הליכה בתוך הדעת - הליכה כמו שכל העולם הולך. לפי מה שאדם מבין בתוך השכל, בתוך הדעת, לפי מה שהוא חוקר ועושה חישוב, לפי זה הוא מתקיים. יש גם הליכה בתוך הדעת שאפשר לקרוא לה עבודה רוחנית בתוך הדעת. כביכול מחוברים עם הבורא, לא כמו כל העולם שמנותק מהבורא, אבל מתייחסים אל הבורא לפי ההבנה שלהם, לפי הדעת שלהם. זה נקרא בעבודה הרוחנית הליכה בתוך הדעת.
הליכה למטה מהדעת: האדם מבין שאם הוא ילך בתוך הדעת הוא לא יצליח, כי אי אפשר ללכת בדרך הרוחנית לפי דעת האדם. אז הוא מתייחס לבורא למטה מהדעת. זאת אומרת, הוא מקטין את הדעת שלו, מנתק אותה, ואז הוא יכול להיות מחובר לדעת ה', ובכך להיות מחובר לבורא. הדעת של האדם גורמת לו כל מיני הפרעות, אז הוא מנתק אותן, מתעלם מהן. הוא דבוק לבורא ולא מסתכל על כל ההפרעות שבאות לדעת שלו.
למה לא טוב להתנתק מהפרעות? כי אם אדם רוצה להיות מחובר עם הבורא מה שלא יהיה, ללא שום הפרעות, והוא מוחק אותן אחת אחת, אז הוא לא זקוק לעזרת ה', הוא לא זקוק לבורא. הוא יכול להיות פנאטי לאידיאה כלשהי, לאיזה רעיון מופשט, לא חשוב אם הוא מחובר לבורא או לא מחובר לבורא.
וההליכה הנכונה, שבאמת יכולה להביא את האדם למטרה, לדבקות בבורא, שזוהי המטרה, היא דווקא ללכת בדרך מלאה הפרעות שכליות וגופניות, כמו שרב"ש כותב, במקום שאדם נהנה, אין עבודה. זה לא עבודה ולא יגיעה. אלא רק אם האדם מגיע לדרגת חסד, אז אפשר לומר שהוא נהנה מן העבודה, מפני שעשה תיקון של חסד, חפץ חסד - תיקון של אהרון.
לכן משה תמיד אומר לאהרון: "בוא איתי, נלך יחד לפרעה". גם עם הבורא, אבל קודם כל יחד עם אחיו. הוא עושה על עצמו תיקון של חסדים, מגיע לדרגת חסד, על ההפרעות שלו, ועל ידי זה הוא מתחבר עם הבורא למעלה מהדעת. ואז הוא מגיע ל"פרעה", להילחם נגד הרצון לקבל שלו. בצורה כזאת אפשר ללכת כל פעם קדימה ולנצח את ה"פרעה". לבוא אליו עוד פעם ועוד פעם, עד עשר מכות, ולצאת משליטת ה"פרעה".
היינו, אם אדם לא מציב את עצמו כנגד ההפרעות, להצטייד קודם בתכונת חסד, אז הוא לא זקוק לעזרת ה', שיעזור לו להתמודד עם ה"פרעה". ואם הוא לא זקוק לעזרת ה', אז אין לו אמצעים להגיע לדבקות עם הבורא. לכן משלוש האפשרויות: בתוך הדעת, למטה מהדעת, ולמעלה מהדעת, ההליכה למעלה מהדעת היא המביאה לדבקות ה'.
מהי הליכה למעלה מהדעת? האדם מקבל את הדעת, הוא מעמיד את עצמו על הדעת, ועל פני הדעת בונה את הקשר שלו עם הבורא, על ידי זה שהוא מתייחס לכל ההפרעות שבאות לו בדעת כאל הפרעות שהבורא שולח לו. הוא עושה עליהן תיקון של חסד, ומבקש מהבורא שיעזור לו להשתמש בהן, בלהיות למעלה מהן, זאת אומרת, על פניהן להיות בקשר עימו. וכך יוצא שכל ההפרעות האלו הן כ"בשר", כעביות, שדווקא על פניהן האדם קושר את עצמו עם הבורא, כמו שכתוב: "אסרו חג בעבותים על קרנות המזבח". שצריכים לקשור את עצמנו ל"מזבח": "מזבח" הוא תיקון לרצון לקבל. תיקון בדרגה הגבוהה ביותר: ב"עבותים", בעביות, שהיא באה דווקא מהפרעות של הרצון לקבל, הפרעות של הדעת. לכן מי שלא מוחק את הדעת, ודווקא על פניה מתקשר ודורש את הדבקות עם הבורא, הוא מגיע לחיבור.
האם הקשר עם הבורא מתבטא בתפילה ובעניית התפילה?
עניית התפילה באה תמיד לפי התפילה. אין בעניית התפילה שום דבר שלא מבקשים מלמטה. רק הצורה שלה, איך שהיא באה, היא בהתאם להתפתחות המבקש.
כשתינוק מבקש, הוא צועק, הוא לא יודע להגיד לאמו, שהוא רוצה לקבל ממערכת שדיה כמות כזאת וכזאת של חלב, כי שם יש חומרים כאלה וכאלה שגורמים לו לגדול כך וכך. הוא לא יודע את כל הסיבות והתוצאות, הוא אפילו לא יודע מה הוא צריך לקבל. יש לו רק צעקה לחיסרון עצמו, הגולמי. ולפי זה אמו יודעת מה לתת לו.
אבל אם מבוגר צועק ברחוב כמו תינוק בלול, אף אחד לא מבין אותו. צעקות של תינוק ברורות לנו, הוא צועק כי כואב לו משהו, או כי הוא רעב. ולאדם בוגר יש אלף ואחת סיבות לצעוק, הוא חייב להביע את הצעקה שלו בצורה ברורה: מה בדיוק הוא רוצה, למה הוא רוצה, מה זה נותן לו, איך הוא מבקש מאחרים וכו', הוא צריך לעשות את הקשר, קשר לא טבעי.
כך מתייחסים אלינו מלמעלה, בהתאם להתפתחות שלנו.
אבל המ"ן שאנחנו מעלים הוא בסופו של דבר מ"ן גמור. זאת אומרת, תינוק מספיק שהוא צועק. בתוך הצעקה שלו מסודרת כל הדרישה שלו מהתחלה ועד הסוף כלפי העליון. עליון כבר מבין, בתוך המסר הזה יש הכל. התינוק בעצמו לא יודע למה הוא צועק. אבל המ"ן שהוא מעלה, זה מ"ן שיש בו כל המידע כאילו הוא יודע במאה אחוז. אותו דבר אצלנו.
המ"ן הוא תמיד שלם. האדם מעלה רשימו, אבל הוא לא יודע בעצמו מה הוא מעלה. בהתאם להתפתחות שלו, לא דורשים ממנו יתר התערבות ממה שהוא עכשיו מתערב. רק צעקה, רק לצעוק את הרגשת החיסרון, זה מספיק.
בדרגה יותר גבוהה חוץ מהרגשת החיסרון, האדם אמור לדעת למי הוא מפנה את החיסרון הזה. בדרגה הבאה הוא אמור לדעת בשביל מה הוא עושה את זה. בדרגה הבאה מעליה הוא אמור לדעת מה זה יתן לו, ובדרגה עוד יותר גבוהה, מה זה יתן לנותן, לבורא, וכך הלאה.
זאת אומרת, הקשר הוא בצעקה, אין לאדם יותר מזה. הקשר מצדנו הוא רק בצעקה. הקשר מהבורא בא באלפי אופנים שאפילו לא ידועים לנו. בהרבה דברים נסתרים ויכול להיות גם גלויים, אבל גם בגלויים יש בכל זאת הרבה דברים שנסתרים מאיתנו: "תכלית הידיעה שלא נדע". אפילו בדרגות של גמר התיקון, גמר התיקון הוא כלפי הכלי שלנו, אבל לא כלפי כל המערכת שהבורא עושה. זאת אומרת, מדובר רק מתוך מה שהנברא משיג.
מה הכוונה בדוגמה, שאדם נושא משא כבד, וצועק לעזרה?
בעניין המשא הכבד, רב"ש נותן דוגמה מאוד ברורה, למי שמתכוון ללכת למעלה מהדעת. למעלה מהדעת הכוונה, שאדם לא מוחק את ההפרעות, אלא שמח שהן באות, כי הוא יודע, בידיעה ולא בהרגשה, שמזה יהיה לו טוב. שהבורא שולח לו הפרעה כדי להראות לו איפה הוא יכול ליצור קשר עימו. הוא צריך לקחת את ההפרעה הזאת ולהתחיל לעבוד איתה. זאת אומרת, למרות ההפרעה, להשתדל כל הזמן להתקשר אל הבורא.
בהתחלה האדם משתוקק להתקשר אל הבורא בכוחות עצמו, למרות ההפרעה. אחר כך הוא רואה שהוא לא יכול לעשות את זה, הוא חייב תיקונים, תיקונים של חסד. אחרי תיקונים של חסד הוא רוצה להגיע למצב שהוא קשור אל הבורא עם הפרעה. לא רק שההפרעה כבר לא מפריעה לו, לא מנתקת אותו מהבורא, אלא הוא רוצה להיות קשור דרכה לבורא, זאת אומרת, להשתמש בהפרעה כאילו בלקבל על מנת להשפיע. שההפרעה הזאת תביא לו יתר קשר עם הבורא, קשר יותר ממה שהיה לו קודם. ואז הוא דורש מהבורא את העזרה.
זה נקרא שעד שאדם לא מגיע למצב שהוא זועק שהוא נופל, שהוא לא יכול להתמודד עם ההפרעה הזאת, שמנתקת אותו מהקשר עם הבורא, הבורא לא עוזר לו, כי אין לו כלי לעזרה. עד אז הוא לא מגיע לשימוש נכון בהפרעה ולא מממש את ההפרעה כמו שצריך. המצב שבו אדם מפחד שהמשא ייפול והוא צועק, הוא מצב טוב מאוד.
אבל כדי להגיע למצב הזה דרושים כמה גורמים:
א) משא כבד מאוד.
ב) פחד שהמשא ייפול.
ג( חשיבות הבורא.
לגוף לא איכפת שהמשא ייפול, אלא זה החשיבות כלפי המטרה, שאם המשא ייפול, אז איך אני אתקשר אל הבורא. זאת אומרת, חייבים לפני כן להצטייד בהרגשת גדלות הבורא, שחשוב לי להתקשר איתו.
כל הסיבות הללו הן היוצרות באדם את המצב הזה שנקרא לעמוד באמצע הרחוב ולצעוק: "הצילו!". כי האדם הופך סתם דבר שלא חשוב אם הוא ייפול, לדבר החשוב ביותר בחייו. ואז באמת באה הצלה, אז עוזרים לו. זאת אומרת, נותנים לאדם הרגשה שזה לא חשוב, לא נורא, והוא צריך להגדיל את חשיבות הקשר עם הבורא מאפס עד למצב שאין יותר חשוב מזה, שאם הוא ייפול, זה יהיה ממש אסון.
אז האדם מקבל עזרה: השק לא נופל והוא מגיע איתו לאן שצריך. "השק" הוא האמצעי. למעשה הוא לא נחוץ לאף אחד. כל הרצון לקבל נברא כדי על פניו לעשות את הקשר עם הבורא. למעלה מהרצון לקבל לעשות מסך וזיווג דהכאה.
מה מניע את האדם לעבוד ללא שום הנאה?
אדם בכל מקרה, איך שלא יסובב את עצמו, לא יכול לעשות שום תנועה, גם הקטנה ביותר, בלי שתהיה לו מזה תועלת. גם הגוף הבהמי, הביולוגי, וגם הגוף הרוחני, הרצון לקבל, הרצון, גם זה וגם זה לא יכולים לזוז בלי חומר דלק.
הבורא יכול לזוז בלי חומר דלק מפני שה"חומר" שלו הוא רצון להשפיע. אנחנו מחומר של רצון לקבל, רצון לקבל הוא היסוד שלנו. רצון לקבל יכול להיות עם כוונה על מנת לקבל או עם כוונה על מנת להשפיע. הכוונות הללו הן תוספת על פני הרצון לקבל, הן כמו לבוש עליו. זאת אומרת, באיזה צורה, סגנון, מין, באיזה שיטה הרצון עובד, מה מניע את הרצון, איזה חשיבות.
אבל הרצון לקבל בעצמו, הוא נמצא בפנים. וכדי לעשות איתו איזו פעולה, חייבים לתת לו כוח לעשות את הפעולה הזאת, אנרגיה, חומר דלק. חומר הדלק שהרצון לקבל דורש הוא שהמצב הבא שלו יהיה יותר טוב ממצבו הנוכחי. זה חומר הדלק שלו.
את החשיבות של המצב הבא לעומת המצב הנוכחי, האדם יכול לתכנן. והרצון לקבל יסכים עם זה, רק אם מתכננים בו את התוכנה הזאת. יש אנשים שמופעלים מהבוקר עד הערב על ידי משהו שקיבלו אותו כדבר חשוב: מחינוך, מפרסומת, מפחד וכו'. זאת אומרת, אפשר לתכנן את האדם, לאלף את האדם, לתת לו איזו תוכנה פנימית שלפיה הוא יעבוד, כי זה נראה לו עכשיו הדבר החשוב ביותר.
אבל אם רצון לקבל לא ירגיש בדבר מסויים חשיבות, הוא לא יעשה את הדבר הזה. מחוסר חומר דלק, כמו מכונה. זאת אומרת, לפני שמגיעים לעבוד עם הרצון לקבל, או על מנת לקבל או על מנת להשפיע, חייבים לתת לו איזו סקאלה, איזה דירוג של ערכים בהתאם לחשיבותם.
במקום לשבת ולקרוא ספר יותר חשוב לי עכשיו ללכת לישון. אמנם לפני שעה הספר היה יותר מעניין, אבל עכשיו העייפות גוברת, אז יותר כדאי לי ללכת לישון. ואז באמצע השינה שאני כל כך נהנה ממנה, ולא רוצה יותר שום דבר בחיים, הלכתי לישון בהחלטה גמורה שהשינה היא הכי חשובה, פתאום יש משהו יותר חשוב, איזו ידיעה טובה או רעה, ואני צריך לקפוץ ולרוץ ולעשות. זאת אומרת, האדם תמיד בוחר מה יותר חשוב, והרצון לקבל נותן לו לקום לדבר היותר חשוב.
בחינוך הרוחני לא דורשים מהאדם שום דבר כביכול. אלא רק נותנים לו ערך שרוחניות יותר חשובה מגשמיות. ואת היתר הוא אמור לפתח בעצמו מתוך עצמו, האור כבר מפתח את הכלי. ואז בהתאם להתמזגות הרצונות שיש לאדם מהטבע, מהלידה, מהחינוך, ובהתאם לחברה שבה הוא נמצא, האדם מתייחס לחיים, למה שיש סביבו.
ואז הוא בוחר מה יותר חשוב, ולדבר היותר חשוב יש לו חומר דלק, ואם הוא בא לחברה מסוימת, אז היא יכולה להפוך לו את כל החשיבות הזאת. או שהוא עצמו שומע שכדאי, ואז בצורה ביקורתית, עצמאית, גורם לכך שישתנה לו סולם הערכים.
במה שונה הכוונה דלהשפיע מהכוונה דלקבל?
כוונה דלהשפיע או כוונה דלקבל רק משנה את החשיבות ממה האדם מתפעל יותר. לכן בעל הסולם כותב, שההבדל בין לעבוד בעל מנת לקבל לבין לעבוד בעל מנת להשפיע הוא הבדל פסיכולוגי בלבד. הוא בוחר דווקא במילה כזאת לא מקובלת ברוחניות: "פסיכולוגי", כאילו צריך לשנות משהו בדרגת הבהמיות, ואז אדם יעבוד הלאה.
למה? כי הכל עניין של חשיבות. אם עכשיו חשוב לי בורא, כי כולם סביבי מדברים על זה, אז לא יעזור כלום, כמו שהם נתנו לי עוד אלף ואחד דברים שנראים לי חשובים, ואני מוסר עליהם את החיים, כך אני אמסור את החיים שלי למען הבורא.
אבל מה ההבדל? ההבדל הוא, שבכל שאר הדברים חוץ מהבורא, החברה והגוף שלי תמיד יתמכו בי, וכלפי הבורא הגוף תמיד יהיה כפרעה. לכן אם אדם הולך באמת לקראת קשר עם הבורא, הוא צריך מאפס ועד סוף הקשר שהבורא יעזור לו לבנות את הקשר. בעוד שלגבי שאר הדברים, הוא לא זקוק לבורא, החברה והוא בעצמו יכולים לספק לו אותם.
ואז אדם יכול לדעת איפה הוא עומד. אם הבורא חייב להיות כשותף העיקרי בכל מה שהוא עושה בחיים, כמקור הכוח, עצם המטרה והסיבה לה, אז הצעד שהוא עושה הוא צעד רוחני. ואם הבורא לא נמצא כמטרה, כסיבה, כנותן הכוח והמבצע, אז הפעולה היא גשמית.
מה הרצון לקבל דורש?
הרצון לקבל, חוץ מחומר דלק, הוא דורש מטרה, כשהמטרה, במידה והיא חשובה, היא עצמה חומר הדלק שלו. כשהרצון יודע, שבמצב הבא יהיה לו יותר טוב ממצבו הנוכחי, זה חומר הדלק. אז המטרה הופכת להיות חומר דלק.
זאת אומרת, אדם שצריך להזיז את היד מהכסא לשולחן, מאיפה בא לו חומר הדלק לכך? הוא בא מתוך זה שיהיה לו יותר נוח עם היד על השולחן. אם לא יהיה לו יותר נוח על השולחן, מאיפה הוא יקח חומר דלק? הוא לא יקח, אין לו מאיפה. אי אפשר סתם למלא את הגוף במרץ, ולעשות איזו פעולה רק בגלל שיש לי מרץ. זה נקרא להיות "משוגע" שלא עושה חשבון. יש אמנם דברים כאלה, אבל הם נקראים קלקול.
הרצון לקבל האמיתי, בכל הרמות שלו, מרמת האטום, מהתא הקטן ביותר, דרך מערכות הגוף הגדולות ביותר, ועד המערכות האלוקיות, איפה שפועל הרצון לקבל מצד האדם, שם המטרה משמשת כחומר דלק. לא קיים חומר דלק לחוד ומטרה לחוד.
האדם צריך לדעת, שבמצב הבא מצבו יהיה יותר טוב, שהוא ירוויח. יש עודף חיובי במצב הבא לעומת המצב הזה, וככל שהעודף יותר גדול, יש לו יותר חומר דלק, יותר דחף, מרץ.
הבעיה שלא רואים את המטרה.
הבעיה היא לא אם רואים או לא רואים את המטרה ואת עצמך כלפי המטרה. האדם אף פעם לא נמצא במטרה. הוא נמצא במצב א' וצריך להגיע למצב ב'. הוא אף פעם לא נמצא במצב ב'. אלא השאלה היא עד כמה הוא יכול לתאר לעצמו את מצב הב' כיותר טוב ממצב הא'. בכל מקרה, מדובר בהדמיה.
אדם שרוצה בעוד עשרים שנה להיות פרופסור, מדמיין כפי הבנתו היום, מה פירוש להיות פרופסור בעוד עשרים שנה: גדול, מכובד, וכו'. אבל הוא עדיין לא פרופסור. בעוד עשרים שנה, כשיהיה פרופסור, זה יהיה לגמרי אחרת ממה שהוא מדמיין עכשיו.
אז איך הוא, עם השכל שלו וההבנה, עם כל מה שיש לו היום, יכול לדמיין מדרגה יותר עליונה, שאליה הוא משתוקק? תמיד זה בגדר דמיון, העיקר שהערכים שלו יהיו בפער גדול כלפי המדרגה הנוכחית והמדרגה הבאה, שיתנו לו חומר דלק מספיק חזק.
לכן אין לאדם ברירה אלא להשיג חברה, שתספק לו חומר דלק כלפי המטרה שהוא בוחר. חברה שכל הזמן תפרסם לו, שבחר בדבר נפלא, ושתתפעל מיכולתו לחשוב עליה, ותגיד לו "אתה לא יודע מה זה בכלל. אנחנו עכשיו נספר לך באמת, יש בינינו גם כן כאלו שכבר השיגו את המטרה, אתה לא יודע מה זה!" וכו'. ואז כל אחד מהחברה ירוץ אליה ויגיע.
האם בתהליך הזה יש אפשרות למדוד אם הולכים נכון?
יש תהליך ויש אפשרות למדוד אם המטרה היא הקשר עם הבורא. בכל מדרגה ומדרגה יש מצבים שאדם מרגיש, שהוא נמצא בקשר יתר עם הבורא. ואם הוא לא יכול למדוד את עצמו כלפי המטרה, הוא יכול למדוד את עצמו כלפי הרצון לקבל שלו שגדל, כלפי ייאושים ותסכולים ושינויים שליליים, שהם גם חלק מההליכה, חלק מההכנה.
זאת אומרת, כשאדם לא שם לב להרגשה שלו אם היא רעה או טובה, אלא בודק את המצב שלו כמו גוף שלישי, יש לו תמיד אפשרות להגיד אם הוא מתקדם או לא, לפי הדברים השליליים והחיוביים כאחד.
הבעיה היא שהליכה רוחנית היא הליכה רגשית, ורגש מבלבל את האדם, סותם לו את המוח. כשרע לו, לא איכפת לו מה שאומרים, שיגידו. רע לו וזהו. הליכה רגשית זאת לא בדיקה, זה לא מדידה כלפי המטרה. גם האדם החכם ביותר, אם נותנים לו פחות תענוג, כבר כל החוכמה שלו לא שווה כלום, הוא לא יכול לעשות איתה דבר. אז הבעיה היא לא למדוד, הבעיה היא להיות מסוגל למדוד נכון.
מה קורה כשכל הקבוצה משתוקקת למטרה?
קבוצה שמגיעה למצב שכולם בוערים וכולם רודפים אחר המטרה, היא כאיש אחד בלב אחד. ואז יתכן שזה מספיק לה כדי לקבל את התגלות הבורא. אם באמת הכינה את עצמה כאיש אחד בלב אחד, מיד יש קבלת התורה. במידה וההכנה לא מספיקה, עליה להכין את עצמה עוד.
ולא מדובר בקבוצה גדולה דווקא. אם שני אנשים יכולים למרות ההפרעות להגיע להיות כאיש אחד בלב אחד, אז יש גילוי.
האם יש לאדם משהו משלו?
בתוך הרצון לקבל שלנו יש תוכנה. אופן העבודה של הרצון לקבל כבר מתוכנן. עלינו רק לזרז את עבודת התוכנה. זאת אומרת, התוכנה קיימת בתוך הרצון לקבל. הרצון לקבל בעצמו הוא התוכנה. האדם רק צריך לתת מהירות, לא יותר. כמו מחשבים שמשתכללים רק במהירות, בתדר.
זה מה שאדם אמור לעשות בעבודה שלו. בסופו של דבר הוא משיג מהירות יתר. ובזה הוא עובר מדרך ייסורים לדרך תורה. צריך מהירות יתר, צריך קבוצה, קבוצה כמה שיותר גדולה, כמה שיותר גבוהה, "ברוב עם הדרת מלך".
האדם לא משנה את התוכנה עצמה. הרצון לקבל עובד תמיד בהתאם לרווח. לרווח רוחני יותר. גם כך וגם כך אדם יגיע להבנה שהוא צריך יותר רוחניות ברווחים, אבל זה יכול לקחת הרבה זמן או מעט זמן, יותר לאט או יותר מהר.
נראה כאילו האדם תלוי ולא קיים בכלל כלום?
זה דומה לאדם שיושב מול המחשב וצריך לכתוב משהו. הבעיה שלו, אם ללחוץ על המקשים לפי איך שבא לו מבפנים, או מלכתחילה להשיג כוח נוסף שידחוף אותו ללחוץ עליהם. האם לחכות שיתנו לו מכה מאחור ואז הוא ילחץ על המקשים, עוד פעם מכה, עוד פעם ילחץ, כמו אם שצועקת על הילד על כל דבר שהוא לא רוצה לעשות, או מראש לעשות יותר מהר ויותר בנעימות. אבל האדם בטוח ילחץ על המקשים האלה, ועל אותם מקשים.
רק במצבנו הנוכחי נראה לנו, שבמקום ללחוץ על אותו מקש במחשב, אפשר לעשות משהו אחר. לשחק במשהו, שאולי זה יעזור. אבל לא, מגיעים ללחוץ על אותו מקש. זאת אומרת, האדם לא בורח מן הדרך, הדרך היא כל הזמן "ללחוץ על המקשים", אלא שבין לחיצה ללחיצה האדם מכניס ייסורים, אם הוא לא חכם. ההבדל הוא רק בזה. אף פעם לא לוחצים על המקש בלי להגיע למצב שזה הכרחי וחשוב, והכי טוב, וחייבים את זה, גם אם לא היה עומד עלי אף אחד עם מקל, גם אז בעצמי הייתי רוצה לעשות את זה, ורק את זה.
אם אדם מגיע להחלטה הזאת מהר כביכול בעצמו, בעזרת הבורא שהוא מעורר אותו, שמחפש דרך איך לעורר אותו, בסופו של דבר הוא מחפש את הקבוצה שתעורר אותו לעורר את הבורא, ואז זה בסדר. ואם הוא לא מחפש קבוצה לוקח עוד הרבה שנים.
איפה האדם מכניס את הבורא בתוך הדעת?
בעל הסולם כתב מאמר מאוד מיוחד, מחקר מדעי על כדאיות עבודת ה', על פי ניסיון, על פי חיוב. זה לא עניין פשוט. שם המאמר: "מחקר מדעי על בסיס ניסיוני בדבר החיוב של עבודת השי"ת" (קבלה למתחיל, עמ' 125). האם יכול להיות משהו יותר רחוק מרוחניות מאשר עבודה ה' בתוך הדעת? לא, אבל בעל הסולם מספק לנו את כל ההוכחות על כדאיות עבודת ה', בתוך הדעת.