אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 106. שמותיו של הבורא

שיחה (22.11.02) על מאמר: "מהו ששמו של הקב"ה נקרא אמת"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת האזינו, עמ' 249

לבורא יש הרבה שמות. "שם" נקרא הכרה. לפי איך שאדם מרגיש משהו, כך הוא קורא לו. לפי איך שהוא מכיר אדם אחר או תופעה כלשהי, כך הוא מכנה אותם: טוב, רע, לח, קר, וכו'. זאת אומרת, הכלי נותן שם בהתאם להרגשתו.

מה הכוונה "בהתאם להרגשתו"? אם הבורא טוב ומטיב, אז כל שם שכלי נותן חוץ ממאה אחוז טוב ומטיב, השם הזה אומר על מידת קלקול הכלי, שבמידה הזאת הכלי עדיין לא מתוקן. זאת אומרת, אדם שאומר על הבורא שהוא טוב ומטיב בארבעים אחוז, ובשישים אחוז לא, זה נקרא שהוא נמצא בדרגה מספר ארבעים מתוך נניח מאה דרגות.

כלומר, השמות שאדם נותן לבורא מבטאים את מידת התיקון שלו. אדם שיודע את כל הבורא, מכיר את כל הטוב ומטיב, אז הוא קורא לו "טוב ומטיב", וזה נקרא שהוא מתוקן, או שגילה את הבורא לגמרי. כלומר, השם שאדם מכנה בו את הבורא מעיד על מידת הגילוי או מידת ההסתרה.

כך קורה כשפונים לבורא. ואם לא פונים אליו? אם לא פונים לבורא, נקרא שנמצאים בהסתרה. בגילוי אדם רואה שהכל כוח אחד פועל, ויש לו עסק רק עימו. אבל בהסתרה, מתוך ההסתרה, אדם מכנה את התופעות שבו וסביבו בכינויים טובים או רעים בכלל בלי לשייך אותם לבורא. ולפי עד כמה שמשייך את ההסתרה הזאת, את מה שמרגיש, לבורא, נקרא מידות ההסתרה.

זאת אומרת, גם בהסתר כפול וגם בהסתר רגיל יש סולם. ואז לתופעות שמרגישים בתוך הכלי קוראים בכל מיני שמות שבינתיים הם שמות של הסתרה. וכשעוברים מחסום מתחילים לקרוא לתופעות האלה בשמות של גילוי.

כלומר, מה שכן נקרא, מה שלא נקרא, מה שכן יהיה, מה שלא יהיה, בתוכנו, תמיד זו הרגשת הבורא. אם מכירים את הרגשת הבורא נקרא שנמצאים בגילוי. אם לא מכירים אותה נקרא שנמצאים בהסתרה. המידה שיכולים לקרוא לה "טוב ומטיב" מעידה על המקום של האדם בגילוי או בהסתר.

ומפני שאנחנו נמצאים עדיין במסגרת של זמן, תנועה, מקום, לאדם יש נטייה לדמות שבעתיד לבוא הוא יזכה לטוב ומטיב, בעתיד הבורא יתגלה לו, ואז יהיה לו טוב. זאת אומרת, הוא קושר את הטוב ומטיב עם מושג של זמן. אבל לומדים שאין זמן, אלא טוב ומטיב אמור להתקיים במצב שבו אדם נמצא עכשיו.

אז אם אדם לא מחכה לסוף שיבוא, כי הזמן כשלעצמו לא פועל כלום, אלא הוא עובד בהווה, שעכשיו במצב של היום, במצב העכשווי, יתגלה טוב ומטיב, זה נקרא שהוא עובד כדי לקרב אליו את העתיד. למעשה אין עתיד. כל העבר, הווה, עתיד, הם בהתגלות הבורא במצב שבו אדם נמצא.

אז אין מה לחכות שיבוא, הוא לא יבוא, שום דבר לא יבוא בעצמו, ושום דבר לא ישתנה. אלא רק אם הכלי מצד האדם ישתנה, אז המצב ישתנה. לכן, מושג הזמן תלוי בנו. הוא לא נמצא מחוץ לנו. אלא כמה שאנחנו רוצים לקרב את גילוי טוב ומטיב במצבנו הנוכחי, זה נקרא שאנחנו פועלים לקרוב העתיד. ואז זה נקרא שעולים מעל הזמן.

מאיפה אפשר לקחת כוחות לכל הדברים האלה? רק מהכרת הגדלות, גדלות הבורא, גדלות המשימה, גדלות המטרה. מאיפה אפשר לקחת גדלות המטרה לפני שמשיגים את המטרה? מאיפה אפשר להכיר את גדלות הבורא, לפני שמרגישים את גדלותו? איך אפשר להיות במצב לפני שמגיעים אליו? איך אפשר להשתוקק לטוב, כביכול לטוב, אם עוד לא מרגישים אותו כטוב? מה יכול לתת לאדם חומר דלק להגיע למשהו שהוא לא מכיר אותו?

לכן יש עזרת הזולת. כמו שבעולם הזה חברה נותנת הכרת החשיבות, במטרות שחשובות לחברה, כך בעבודה רוחנית, החברה צריכה לתת לאדם הכרת החשיבות בהשגת הבורא, בדבקות עם הבורא. לפחות באותה מידה כמו שבעולם שלנו אדם מוכן למסור את נפשו כדי להיות עשיר או גדול או מלומד או מכובד, כך החברה חייבת לתת לאדם הכרת גדלות המטרה הרוחנית, כל עוד לא השיג אותה.

מזה יוצא, שכל העבודה של האדם היא בשיפור גדלות המטרה בתוך החברה. עליו לבדוק את החברה שלו בקריטריון אחד בלבד, האם היא יכולה לספק לו כל יום ויום את חשיבות המטרה ביתר עוז, ביתר ביטחון, ביתר התרוממות. אם כן, אז הוא בחברה הנכונה, הטובה, שעל ידה יוכל להתקיים ולהתקדם. ואם לא, לא יהיה לו שום קיום ושום קידום ברוחניות.

זאת אומרת, האדם אמור לדאוג לחברה יותר טובה, לפעול בתוכה, לשפר אותה. אם מזה יהיה חומר דלק לכל החברים, אז אפשר באותו מקום, באותו מצב, באותו זמן שנמצאים בעולם הזה שלנו, לגלות כביכול את סוף המטרה. לקרב את הסוף ולגלות אותו עכשיו, שזה נקרא "לעלות מעל הזמן".

מה פירוש לדעת "שמותיו של הבורא"?

"לדעת שמותיו של הבורא" נקרא להשיג את כל המדרגות, מהמדרגה הנמוכה ביותר של ההסתרה ועד המדרגה הגבוהה ביותר, הגדולה ביותר, של הגילוי. אי-אפשר לבוא למדרגה הגדולה ביותר בלי לפסוע בכל המדרגות האלה מלמטה למעלה. האדם חייב לגלות את כל שמות הבורא עד שמגיע לשם הכולל "טוב ומטיב".

השם הזה כולל את כל השמות, הרעים ביותר והטובים ביותר, שאדם נתן עד שהגיע למדרגת הבורא. השם הסופי הזה כולל את כל השמות. זאת אומרת, הוא כולל את כל הכלים בכל המצבים שלהם, הרעים והטובים, עם כל המילויים שמתגלים בהם. זה נקרא לדעת שמות הבורא.

אם אדם ש"מדבר שקר" מתרחק מהבורא, איך אפשר בהסתרה ל"דבר אמת"?

בכללות יש כל מיני מצבים. יש מצבים שאדם משקר לעצמו. יש מצבים שאדם נמצא באמת כלפי עצמו, אבל בשקר אובייקטיבי כלפי הבורא. נכון שכאשר לאדם רע, אין מה לעשות: זאת ההרגשה שלו, אבל יכול להיות שבזה הבורא רוצה לגלות לו על התיקונים שחסר לו, שאם הוא יעשה אותם, הוא יגיע לטוב. אז בעצם היחס של הבורא אליו הוא טוב, אבל בכלים של האדם הוא מצטייר כרע.

ואז באיזה שם הוא יקרא לבורא? אם האדם מכיר שזה טוב, אבל מרגיש רע, איך הוא יגיד לבורא: "תודה רבה שאתה נותן לי מכות"? הרי יש משמעות רק למה שאדם מרגיש. זאת אומרת, אם מרגישים מכה אי אפשר להגיד "תודה".

האם בעולם הזה אפשרי לקבל מכה ולהגיד תודה? זה אפשרי כאשר אדם יודע שעכשיו הוא עובר מצב רע ורואה שממנו יוצא לו טוב. זאת אומרת, מצב טוב יכול להיות רק כשאדם מקרב את העתיד להווה. שבסך הכל סכום ההרגשה הנוכחית וההרגשה העתידית נותן חשבון חיובי. אדם חייב בסופו של דבר להרגיש פלוס במקום מינוס, ואז הוא יכול להצדיק את הבורא, להגיד אמת מתוך סך ההרגשה הכולל.

לכן האדם חייב לעבוד על כך שהעתיד ישמש לו כהווה. לא בשכל, אלא להביא את זה להרגשה. צריכים להרגיש את ההווה ואת העתיד כאחד, כדי לעשות חשבון ביניהם, ושמהחשבון הזה ייצא פלוס, עודף. גודל העודף הוא חומר הדלק שלו.

ואז האדם לא מרגיש רע. הוא קירב אליו את העתיד וניקה אותו מן ההווה, ואם יש לו עודף חיובי הוא לא מרגיש רע, הוא מרגיש טוב. עד כדי כך שאדם יכול ממש "לחתוך בבשרו", ולהרגיש בזה שהוא שמח, ולא יכאב לו.

איך אדם ניגש לפנות לבורא?

אדם פונה לבורא רק אם יש לו צורך בזה. איך אדם פונה לסתם מישהו? יש אנשים שהוא בכלל לא רואה אותם. הם אמנם קרובים אליו מאוד, אבל הוא לא מרגיש אותם. יש אנשים שהוא כאילו מסתכל דרכם, ובכלל לא רואה אותם. יש כאלה שהוא זקוק לקרבתם, ואחרים שהוא רוצה להרחיק ממנו. הכל לפי מידת הנחיצות שלו בהם. לפי מידת החשיבות, לפי הכרת החשיבות שלו בהם.

אז אפשר לפנות לבורא, אפשר להתחיל להרגיש אותו, רק לפי הצורך. אומרים שהבורא נמצא בכל מקום, שהוא ממלא את האדם וגם נמצא מסביבו. האדם טבול בתוך הבורא והבורא בתוכו, אבל האדם לא מרגיש אותו, הבורא כאילו לא נמצא. זו ההסתרה מצד הבורא.

הבורא עשה את ההסתרה הזאת. הוא הציב בפנינו את תמונת העולם הזה שמבלבלת אותנו, ואת האדם בתוכה, את כל זה הציב במקום את עצמו, ואת עצמו הוא הסתיר. והאדם צריך לעשות עבודה הפוכה. למרות התופעות שהוא מרגיש בגוף שלו במקום להרגיש שזה הבורא, ולמרות התופעות שהוא מרגיש סביבו במקום להרגיש שזה הבורא, האדם אמור להגיע להכרה שאין שום דבר אחר, לא אני ולא סביבי, אלא רק הבורא.

אז מה יכול לאלץ את האדם להגיע למצב שיהיה נחוץ וחשוב לו לגלות את הבורא? הבעיה היא שהבורא רק מעורר את האדם, נותן לו כל מיני מכות קטנות, עקיצות. הוא לא עומד עם שוט ביד. אם כך היה עושה היינו רצים לגלות אותו מחשש שאם בעוד רגע לא נגלה אותו נמות. אבל לא כך זה עובד. הבורא מעורר את האדם רק כדי לתת לו בחירה חופשית וחופש פעולה לגלות אותו, שזה מרחב הפעולה היחיד שבו האדם חופשי. הבורא לא נותן בצורה ישירה דחף לגלות אותו, אלא רק רמזים.

אבל איך מתוך הרמזים של הבורא האדם יכול לעבוד כך, שיגיע לנחיצות בהתגלות הבורא, שירגיש שהבורא נחוץ יותר מכל מה שהוא מרגיש בתוכו ומסביבו. אחרת הוא יפנה למשהו אחר, תמיד הוא ימצא משהו יותר חשוב. כך קורה לכל אדם בעולם הזה, כל פעם הוא פונה לדברים יותר חשובים שהוא מוצא סביבו, זה מה שנקרא אצלנו "חיים". אז איך לפנות אל הבורא כאל הדבר החשוב ביותר? איך לגלות את החשיבות של גילוי הבורא יותר מכל דבר אחר?

זה פלא. האדם נמצא בתוך הבורא והבורא ממלא אותו, וחוץ מהבורא לא קיים כלום. ובכל זאת האדם לא רוצה אותו, לא רוצה להרגיש, לא רוצה לגלות, לא רוצה כלום. אלא שהאדם אמור להשיג בעצמו את הנחיצות לגלות את הבורא. זה הדבר היחיד שמוטל עליו. המקובלים אומרים, שללא חברה האדם לבדו לא מסוגל להתקדם לזה אפילו במילימטר אחד. צריך חברה.

לא יכולה להיות תפילה אם לא מתוך הכרחיות.

נכון. אחרת זה לא נקרא עליית החיסרון. עליית מ"ן, תפילה, היא כשיש לאדם חיסרון. החיסרון צריך להיות רק לדבר אחד, חיסרון שיודעים בדיוק מהו, חיסרון שיודעים למי פונים, שיודעים שבמקום הזה יכולים לקבל, שהמקום הזה מוכן לתת. כשמתקיימים כל התנאים האלה ונוצר קליק, אז האדם מקבל תגובה. אחרת לא.

לכן, האדם אמור להגיע למצב שהוא דורש מהחברה, כאילו הוא עומד מולם עם אקדח ותובע מהם, שהחיים שלו תלויים בהם. עליו להרגיש כאילו הוא עומד על חבית כשחבל על צווארו, וכל הקבוצה עומדת מסביב והשופט פונה אל חברי הקבוצה: "נו, מה נעשה איתו?" והחברים צריכים להגיד.

איך לדאוג שהחברה תהיה אמצעי להשגת הבורא ולא המטרה עצמה?

כאשר עובדים על חשיבות הבורא, אז החברה היא כל הזמן כאמצעי להשגת המטרה. יש רק שלושה דברים: אני, החברה, והבורא.

מתי החברה לא חשובה?

חברה שלא יכולה לתת לי כל יום התרוממות יתר למטרה, אין בה תועלת, היא מיותרת. היא עוצרת, מבלבלת, קוברת אותי. אדם שלא מקבל כל יום התרוממות יתר, אמור לברוח מהחברה הזאת. "לברוח" נקרא, או לשפר אותה או לעזוב אותה. עד כדי כך אנחנו תלויים בחברה. זה דבר מאוד קריטי.

איך להיכנס למצב של פחד, שבו התפילה תהיה הכרחית?

זאת אומרת, קורה שאדם מרגיש איזה פחד, חרדה, לגבי העתיד, לגבי ההווה, מה יהיה, ואז הוא מחפש איך להתקדם. אבל מה לגבי אדם אדיש, שאין לו פחד כזה, חרדה כזאת? מדובר דווקא על זמנים כאלה שאין פחד ואין חרדה, מה אז לעשות. יתכן שברגע שאדם נמצא בפחד ובחרדה הוא דואג שהם יהיו יותר גדולים, וכך יועילו למטרה. או שאולי הפחד והחרדה האלה לא מועילים לקרב אותו למטרה האמיתית?

זאת אומרת, אם אדם סתם מפחד ממה שעלול לקרות, למשל, לפני שנה גנב משהו ועכשיו זה עומד להתגלות, הוא שומע שמתחילים לחשוד בו. הוא חש פחד וחרדה שיתפסו אותו, יתנו לו מכות, יכניסו אותו לבית סוהר. מה עליו לעשות? הוא זקוק לבורא.

עכשיו השאלה, האם הוא מודה לבורא שסובב לו לפני שנה את הגניבה הזאת, כדי שעכשיו הוא ישתוקק אליו, כי הוא מכיר את עצמו ואת הטבע שלו, ויודע שבלי המכה הזאת הוא לא היה משתוקק אל הבורא, ואז הוא מבין, שכל דבר שהבורא עושה לו הוא לטובה ומודה לבורא על זה. עכשיו כבר לא איכפת לו מה צופן העתיד, העיקר שעכשיו הוא חושב על הבורא.

האם צריך לחפש חיים לא טובים כדי לקבל חיסרון?

החיים טובים, הכל בסדר גמור, אדם לא זקוק לבורא, לא זקוק לכלום, למה שיחפש לו חיים רעים? לפי הגוף הבהמי רואים שדברים טובים לא גורמים לאדם לפנות לבורא, אלא רק דברים רעים. אבל מה זה נקרא "דברים רעים"?

בעל הסולם כותב שכל רגע ורגע אדם חייב להתחיל מהשאלה "מהו הטעם בחיינו?". אבל למה הכוונה ב"מהו הטעם בחיינו?". האם חוסר הטעם בא מהחיים הגשמיים, שהגוף מספק לי את החסרונות, כי עוד מעט יהיה לו רע, יתנו לו מכות, יכניסו אותו לבית סוהר. או ששאלה זאת באה מחיסרון שאין לי בחיים קשר עם הבורא. שחברה, ספרים, סופרים, מספקים לי חיסרון שאם אני לא משיג רוחניות, זה יותר גרוע מלהתגלגל לבית סוהר או לספוג מכות.

הכל תלוי ממה מפחדים, מהו סדר העדיפויות, מה סולם הערכים. על זה צריך לעבוד.

האם יש בחירה חופשית לפני המחסום?

אם לפני המחסום האדם הוא כבהמה או כחולם, ורק אחרי המחסום הוא משיג את התנועות החופשיות שלו על ידי המסך, אז איך לפני המחסום אפשרית תנועה חופשית, מעשה חופשי, כשאין עדיין מסך?

בעל הסולם אומר, שגם אחרי המחסום יש שאלה איפה קיימת בחירה חופשית ובמה היא קיימת. האדם נמצא אז תחת תכונות היצר רע או תחת תכונות היצר טוב, או בקדושה או בקליפה, שגם אלו וגם אלו הם שני כוחות של הבורא, וגם בזה וגם בזה האדם לא חופשי. האדם נמצא בחופש רק בקליפת נוגה, בשליש אמצעי דתפארת, בבחירה למה להיות שייך.

זאת אומרת, אומרים שאחרי המחסום האדם נעשה חופשי במידת המסך, אבל הוא לא נעשה חופשי במידת המסך. אדם שרוכש מחסום הוא לא חופשי, הוא במחויב עושה מה שהבורא עושה. הוא רוכש טבע של הבורא ועושה כמוהו. ואם הוא לא רוכש טבע של הבורא, יש לו טבע הפוך, והוא עושה לפי הטבע הזה.

העבודה של האדם היא בקו האמצעי, רק הבחירה שלו היא ה"אני". כשאדם עושה פעולה טובה או רעה זה כבר לא הוא אלא תוצאה מהבחירה. הבורא לא מתחשב אם האדם עושה דברים טובים או דברים רעים, "דבר טוב" או "דבר רע" נקרא לבחור בטוב או לבחור ברע, אבל לעשות את הפעולה עצמה טוב או רע, זה כבר לא אנחנו, אנחנו לא בעלי הפעולה, אנחנו רק בעלי הבחירה.

לכן, בחירה קיימת גם לפני המחסום וגם אחרי המחסום. לפני המחסום האדם בוחר בחברה שתמשוך אותו לבחור בטוב, בצד הבורא. ואחרי המחסום הבחירה היא כנגד הקליפות, איך לבחור חברה: אז החברה היא כוחות רוחניים: לבחור בחלק הימיני, החלק הטוב. רק בחירה.

אבל המעשה עצמו טוב או רע, זה לא נתון לבחירה של האדם. זה כבר אחרי הבחירה, אחרי שאדם קובע תחת מה הוא נכנס, או רשות היחיד או רשות הרבים.

האם "ממעשיך הכרנוך" זה הטוב?

"ממעשיך הכרנוך" להגיד טוב, זה כבר תוצאה. האדם אמור קודם כל להגיע למצב שהוא מכיר את המעשה. "ממעשיך הכרנוך" זה כבר הגילוי.

מה זה "ממעשיך הכרנוך" לפני המחסום?

במצבנו הנוכחי "ממעשיך הכרנוך" נקרא, שאחרי כל הפעולות וכל האמצעים שאדם משתדל לעשות, הוא רואה את התוצאות. והוא רואה שהתוצאות האלו מקדמות אותו בכל מיני אופנים, אפילו כאלה שמורגשים בגוף כרעים. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". אי אפשר לגלות את הבורא בעיניים או בכל החושים שלנו. ההכרה בו היא הכרה רגשית פנימית, שבאה כתוצאה מסכום הפעולות שעוברות על האדם.