112. יציאה משליטת מצרים
שיחה (29.11.02) על מאמר: "מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - מועדים, חנוכה, עמ' 63
"מצווה" היא פעולה, שאדם, שהוא רצון לקבל המחולק ל-620 רצונות פרטיים, מתקן את הרצונות לקבל שלו בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, הוא מרכיב על הרצון לקבל מסך, עושה עליו זיווג דהכאה, וממלא אותו באור העליון, בהשוואת הצורה לבורא. האדם עושה את התיקון הזה לאט לאט, בכל החלקים שלו, מהקל לכבד.
זאת אומרת, את הרצון לקבל של האדם אפשר לחלק ל-620 רצונות, מהחלק הקל ביותר ועד החלק הכבד, העבה, ביותר. סך כל הרצונות האלה נקרא "נשמה", "נשמת אדם". האדם צריך לעבור תיקונים עד שמגיע לגמר התיקון של הנשמה. הוא מתחיל מהחלק הקל ומסיים בחלק הכבד, הקשה.
מה זה נקרא קיום תורה ומצוות בעולם הרוחני? כל פעולה שאדם עושה נקראת "מצווה". מה הוא עושה? הוא רוכש מסך, ואחרי כן עושה זיווג דהכאה עם האור וממלא את עצמו. כשאדם רוכש מסך נקרא שעושה מעשה: "מעשה מצווה", וכשממלא את עצמו על ידי זיווג דהכאה, נקרא שמקבל תורה, אור שממלא את הכלי. וכך נקרא שאדם לומד את כל התורה, עובר על כל התורה.
אז ברוחניות יש לאדם 620 פעולות, 620 חלקים, שהתיקון שלהם נקרא "עשיית מצוות". חלקים אלה נקראים גם "מדרגות". האדם מתחיל ב"מחסום" ועולה במדרגות, עד שגומר את כל התיקונים, שזה נקרא "גמר התיקון". זה נקרא "תורה ומצוות" ברוחניות. מה כנגד זה יכול להיות בגשמיות?
ברוחניות כל דבר שעושים, עושים בתיקונים על הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, האדם לוקח את הרצון שלו, בודק אותו, רואה עד כמה הוא רע, שזה נקרא שנכנס לקו שמאל. אחר כך רואה לעומתו את קו ימין, משווה ביניהם, מכיר את הרע שלו, שזה נקרא "הכרת הרע", אחר כך עושה תיקונים להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע.
בלהשפיע על מנת להשפיע האדם מזיז את עצמו לקו ימין, כאילו לא משתתף עם קו שמאל, רוכש כל הכלים כמה שהוא יכול מקו ימין. אחר כך הוא משווה ביניהם, וההשוואה הזאת מביאה אותו לנקודה האמצעית ביניהם. זאת אומרת, כל כמה שהוא יכול להיות בלהשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך בגובה, כמה שהוא יכול לקבל בעל מנת להשפיע. זה נקרא שהאדם עשה מצווה אחת.
העולם הרוחני שונה מהעולם הזה בדבר אחד: בכוונה. בעולם הזה הכוונה היא על מנת לקבל ובעולם הרוחני היא על מנת להשפיע. במונח "העולם הזה" לא מתכוונים לגשמיות שנמצאת לידינו, אלא לכוונות הלא מתוקנות שלנו.
דומם, צומח, חי, מדבר שבעולם הזה, הם לא "העולם הזה" שמדברים עליו בקבלה. בקבלה מדברים תמיד על העולם הפנימי של האדם, על תמונה פנימית, על הרגשה פנימית, על רצונות פנימיים או על כוונות פנימיות. זאת אומרת, "עולם הזה" ו"עולם הבא" הם שתי כוונות:
"עולם הזה" - מצב הפנימי, הנפשי, של אדם שעדיין נמצא בכוונה על מנת לקבל.
"עולם הבא"- "עולם הרוחני"- "עולם העליון"- העולם הפנימי של אדם שנמצא בכוונה על מנת להשפיע.
מה זה נקרא קיום תורה ומצוות בעולם הגשמי? שהכוונה של האדם היא עדיין על מנת לקבל. האדם נמצא לפני המחסום, והוא משתדל לעשות פעולות שונות שיביאו אותו לכניסה לעולם הרוחני, לעבור מחסום. השלב הזה נקרא "זמן ההכנה", שבו מתחילים ללמוד קבלה, ובעיקר עוסקים בכל מה שיכול לסייע להגיע למחסום ולהיכנס לקיום תורה ומצוות אמיתיים, זאת אומרת, לתיקון הנשמה.
מעבר למחסום התיקון הוא על ידי מסך. בזמן ההכנה התיקון הוא על ידי מעשים. אין לו עדיין מסך, אבל האדם משתדל לעשות כל מה שאפשר. לא על ידי מעשים בידיים וברגליים, לא על ידי מה שיש בעולם הזה, אלא בעבודה על הפנימיות שלו, על המצב הפנימי שנקרא "העולם הזה".
לכן בעולם שלנו אדם שנמצא בזמן ההכנה, בכוונות "לא לשמה", בעל מנת לקבל, משתדל לעשות עם עצמו, עם כל הרצונות שלו, לא עם אלה שעוד לא בירר, שעוד לא הרגיש אותם, אלא עם הרצונות שלרשותו, כל מיני פעולות שהן כאילו על מנת להשפיע. הוא משתדל ללמוד עליהן, איך הוא היה עושה אם היה לו מסך אמיתי ורצונות אמיתיים. כמו שנותנים לילד צעצוע דמה, צעצוע שדומה למשהו גדול, או כמו שטייסים מתאמנים לפעול בצורה אוטומטית בעזרת סימולטורים.
אותו דבר בשלב ההכנה. האדם לוקח את כל הכוונות ואת כל הרצונות שעומדים לרשותו ברגע זה, במצב שהוא עדיין אגואיסט והכל אצלו על מנת לקבל, "לא לשמה" ו"לא לשמה דלא לשמה", ומתחיל לעבוד עם העולם הפנימי שלו שנקרא אז "העולם הזה".
וכל ההשתדלות שלו לעשות עם הרצונות שלו כמה שיותר דומה לעל מנת להשפיע, לפי מה שהוא מבין מספרים וסופרים, זה נקרא שהוא נמצא בזמן ההכנה לכניסה לרוחניות.
ואחרי שאדם מאוד משתדל בזה, הוא מגיע למצב שבאמת קורה איתו נס, כמו שרב"ש אומר על ניסים, והוא ניכנס לאיזה מצב פנימי, משהו בפנימיות שלו משתנה בצורה טרגית, פתאומית, והוא מקבל יכולות וכוחות אחרים לגמרי. מתגלה בו רצון חדש ויכולת חדשה לעבוד איתו, והבורא מתגלה כדי שיוכל לעבוד נגדו, מולו, וכדומה.
וכאמור, אסור להתבלבל ולחשוב, שכאשר כתוב בספרי הקבלה, שאדם חייב להשתדל ולקיים "תורה ומצוות", הכוונה למה שאדם צריך לעשות בגופו הפיסי. לא על זה מדובר. אלא מדובר בקיום פעולות נכונות עם הרצונות בזמן ההכנה. זה נקרא "לעסוק בתורה ומצוות" בזמן ההכנה בעולם הזה.
מה ההבדל בין שליטת מצרים לבין שליטת האומות?
"שליטת מצרים" על האדם נקרא קליפת מצרים, הקליפה הקשה ביותר, שהיא כנגד ל"ב האבן. ו"שליטת ע' אומות" היא בהתערבות מלכות עם בינה. "מצרים" לא יכולה להתערב עם בינה, אלא משאירים אותה ויוצאים ממצרים. ו"ע' אומות", אצלם נמצאים בגלות ומושכים או לא מושכים אותם. אצלם הבירורים הם אחרים, ואפשר להשתמש מהם באח"פ דעליה, כי יש מהם כאלה שיכולים להיות שייכים לתיקונים. זה נקרא "ע' אומות".
"ע' אומות" הכוונה לשבע "אומות" זעיר אנפין שמלכות נכללת בהן, ואז בשילוב מלכות וזעיר אנפין מתחילים להיות תיקונים וזיווג ביניהם. "ע' אומות" היא הכוונה כמה מלכות יכולה להצטרף או לא יכולה להצטרף לשבע ספירות דזעיר אנפין.
למה בכל דור ודור אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים?
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", הכוונה שבכל מדרגה ההבחנה הזאת קיימת וביתר דיוק. זאת אומרת, בכל מדרגה יש בירור של מידת ל"ב האבן שבמדרגה, ומידת ע' אומות שבמדרגה, וגו"ע, ואח"פ דעליה, וכו'. כי כל מדרגה דומה למדרגה הבאה, רק בחדות יותר גבוהה. כלומר, האדם נמצא כביכול באותם הרצונות, באותן היכולות, באותם התנאים, רק הכל יותר חד, יותר גדול, יותר חזק, יותר בולט.
ולכן לאדם יש כבר ל"ב האבן שהוא יותר מבדיל אותו וחייב יותר להתייחס אליו. וכך גם לגבי ע' אומות. קודם הם היו בצורה גסה, כללית, מעורפלת, ועכשיו יותר ויותר נבדלים. פתאום בדברים שקודם חשב שהם קדושה, הוא רואה שיש בהם המון דברים שלא שייכים לקדושה, ומתחיל להבדיל ביניהם. זאת אומרת, העניין שגם עכשיו הוא נמצא באין-סוף, אבל רק באותו החלק שבירר מאין-סוף.
אז בכל מדרגה ומדרגה האדם יותר ויותר מנקה את התמונה. מתוך הערפל הזה מתגלה לו התמונה, הדבר דומה לתהליך של פיתוח תצלום. כל פעם מעלים את הרגישות עם אותם "ידיים ורגליים", עם אותם חלקי הנשמה. בהתחלה מרגישים את הנשמה כולה כנקודה, ואחר כך הנשמה מתחילה להתברר, להתבהר, ואז בכל משבצת שלה מתחילים להרגיש כל מיני התפעלויות, רגשות, שמות. בכל אחת מהן האדם מגלה את שמותיו של הבורא. כשאדם מרגיש את הבורא, זה נקרא "שם של הבורא".
האם קיום תורה ומצוות לפני המחסום מחייב גם לקיים מצוות מעשיות?
יש כמה סוגי קיום תורה ומצוות. לציווי לקיים תורה ומצוות יש כמה אופנים. אופן אחד, שאדם נולד לחברה, ובכל חברה אומרים לו איזה פעולות הוא צריך לעשות כדי להתקיים בה. התרבות של העמים הפרימיטיביים כוללת קודים של התנהגות בחברה. למשל, כמו שביהדות יש בר-מצווה, אצלם הנער המתבגר עובר שורה של מבחנים פיזיים ונפשיים שמכשירים אותו להיכנס לעולם המבוגרים. אלה נוהגים וחוקים שאדם לומד ומפנים אותם, וכך הוא מכין את עצמו לכניסה למסגרת החיים בקהילה, וגאה בה, ומחזיק בה, ובזה נעשה בן-אדם, זאת אומרת, אחד מכל יתר האנשים בחברה, ובאמת כך מתייחסים אליו.
התרבות שחברה כלשהי מקיימת לא חייבת להיות מסורת מדורי דורות, שחכמים תיקנו ואנחנו מקיימים. חברה יכולה לקבוע שאלה החוקים שלה, שכל מי שרוצה להצטרף אליה חייב לקחת אותם על עצמו.
החברה היהודית הדתית שיסדו המקובלים, לקחה על עצמה חוקים רוחניים. המקובלים ראו איך החוקים הרוחניים מתלבשים בפעולות של העולם הזה, והתאימו אותם אלה לאלה. לדוגמה, בעולם העליון "אתרוג" הוא מלכות שאדם צריך לקחת ולצרף אותה לזעיר אנפין, ל"לולב", שזו פעולה רוחנית גבוהה. לכן בעולם הזה חייבים לקחת אתרוג, לא תפוז ולא תפוח, אתרוג שצריך להיות בצורה מסוימת, מפני שברוחניות, בשורש שלו, הוא בצורה מסוימת, וצריך לקיים בו פעולות מסוימות, גם בלי לדעת את הסיבה להן.
החכמים המקובלים הורו לנו לעשות כך, מפני שהם רצו שהחברה היהודית בכללותה תשמור על קשר בין ענף ושורש, ולא תלך לפי כל מיני חוקים כמו בג'ונגל. למרות שגם שם החוקים לא פשוטים. התרבות שלהם מאוד מתוחכמת. היא נראית לנו פרימיטיבית, אבל החברה שלנו היא פרימיטיבית לעומתם. לא מן הסתם יש משיכה להודו ולשאר מקומות, אמנם שגם שם כבר מזמן נהרס הכל. האדם מחפש את התרבות הפנימית הזאת של החברה.
למה המקובלים הדגישו את החשיבות של פעולות כאלה שנקראות "מצוות אנשים מלומדה"? כשאדם עושה את הפעולות האלה, סתם כך בתמימות, מפני שכך לימדו אותו מורים, שגם הם עצמם לא יודעים מהי הסיבה האמיתית, כי הם לא מקובלים אלא מחנכים בבית ספר, גם אם הוא מקיים את הפעולות האלו כי כך לימדו אותו, יש לו בכל זאת קשר בין ענף לשורש מבחינת הדומם.
מה זה "דומם"? שאין שום קשר בין האדם לבין הפעולה הרוחנית. הוא לא שואף להשיג מהפעולה הזאת משהו רוחני, הוא לא רוצה על ידי זה תיקון מסוים, להגיע לאיזו מטרה. אפילו לא כמו בזמן ההכנה, שרוצים משהו, שמתחילים את הפעולות מהשאלה "מהו הטעם בחיינו" ורוצים להגיע ל"הטעם בחיינו". בדרגת דומם ילד נולד, גדל, מתחיל בגיל ארבע ללמוד, ובגיל בר מצווה מתחיל לקיים מצוות. וזה נותן לו דרגת "דומם דקדושה", זה גורם לו לשמור על הכללים והחוקים של המצוות, כי כנגד זה יש אור שנקרא אור הדומם.
עובדה שבצורה שבה קבעו המקובלים את הכללים והחוקים של המצוות, החזקנו במשך אלפי דורות, למרות שמאז חורבן הבית הפעולות האלו של המצוות נעשו במנותק מהקדושה, ללא שום הבנה מה הן באמת. אבל קיום הפעולות של "מצוות אנשים מלומדה" לא שייך לקבלה ולעבודה הרוחנית. הקבלה מדברת על העולם הפנימי של האדם. אדם שלא למד להכיר בכך שהוא נמצא באגו, ברצון לקבל, שהוא ההפך מהבורא, ושהוא צריך לחשוב מי אני, מה אני, וליצור קשר עם הבורא, להתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, לא מבין על מה המקובלים מדברים. והוא יוכל לגלות את זה רק על ידי המאור המחזיר למוטב, מאור שבא רק מתוך לימוד בספרי הקבלה, שבהם המאור מוסתר בכוח כזה שיכול להשפיע על האדם.
אלא אומרים לו ההפך, שקבלה זה אסור. למה? כי הם מעדיפים שישאר בדרגת הדומם. כי מי יודע מה יקרה הלאה, לפחות כך יודעים, דומם לא זז. אם זאת המגמה בחברה, אז גם בעוד דור או בעוד עשרים, שלושים וחמישים דורות, לא יחול שינוי במצב. ובאמת המצב נותר כפי שהוא, לא חל בו שינוי. ולא מדובר רק ביהדות. להבדיל, בתרבות ההודית, הסינית, שגם הן תרבויות עתיקות, המחנכים ידעו כבר לפני חמשת אלפים שנה שחינוך האדם להקפיד על קיום החוקים והתקנות מבטיח את הנאמנות של האדם לחברה. העיקר הוא לשמר את החברה, את הקיים. הוא לא אדם, "אדמֶה לעליון", אלא הוא נשאר בחינוך שקיבל.
על זה כותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שיש השואלים: "בשביל מה לי להיכנס למקום סכנה, שיכול להיות שאזרוק את כל התורה ומצוות, ולא אשאר יהודי?" או "מי יודע מה יהיה לי מזה שאתחיל ללמוד קבלה, יותר טוב לסגור עיניים, לסגור את ה'תריסים' בראש, לעשות מה שאמרו לי, מי צריך יותר, אם עוד אומרים שעל ידי זה מקבלים שכר בעולם הזה ושכר בעולם הבא?"
זו הגישה שרווחה בזמן הגלות בתפוצות והיא שומרת על האדם. רואים עד כמה אנשים אפילו בזמננו מתרוממים מאוד לאט להגיע לשאלה האמיתית "מהו הטעם בחיינו?". רק כמה אלפים בעולם התעוררו לשאול את השאלה הזאת לא כדי להשיג איזה תאוות גשמיות של מין, כסף, כבוד, מושכלות, אלא היא כבר שאם אני לא משיג את האלוקות, אז אין לי טעם בחיים.
חינוך שנקרא "מצוות אנשים מלומדה" קיים בפני עצמו וחובה שיתקיים, אבל בספרי הקבלה לא מדובר בקיום חיצוני בידיים וברגליים, אלא רק בקיום פנימי עם הרצון. לא מדובר בהם בכלל מה צריך לעשות עם הגוף, אלא רק על תיקון הרצון. עבודה עם הרצון, שבתוכו האדם עדיין לא מסוגל לעבוד עם הכוונה על מנת להשפיע, אבל יודע שיש דבר כזה, וכנראה צריך להגיע לזה. אבל הוא בא עם הרצון, הוא בא מתוך הרצונות הריקניים שלו.
אומרים לו שאם הוא רוצה להתמלא עליו לעשות כל מיני פעולות בתוך הרצון. לבדוק את הרצונות, איך הם אצלו, כלפי מי ומה. זאת אומרת, מתחילים להדריך אותו איך הוא צריך לעבוד עם הרצון, עם הכוונה, רצון ליד כוונה, איך הם משתלבים יחד. זה נקרא "עבודה פנימית", לעומת עבודה חיצונית, ואין קשר ביניהם.
אדם יכול לקיים את כל מה שלימדו אותו בבית הספר, בישיבה ובשאר מקומות הלימוד ובכלל לא לעסוק בעבודה פנימית. והוא יכול להיות לגמרי חילוני ולהתחיל לעסוק בעבודה פנימית, ללא שום קשר לעבודה החיצונית של קיום מצוות.
איך יתכן זה בלי זה? יתכן זה בלי זה, מפני שהרצון לא שייך לאיך אדם מזיז את הידיים והרגליים. אדם יכול להיות בלי ידיים, בלי רגליים, בלי שום איבר, ומכל הגוף ישאר לו רק הרצון. הרצון לא נמצא בגוף. הוא דבר שלא שייך לגוף, הוא מחוץ לגוף. הוא דבר פנימי, שרק נדמה לנו שהוא שייך לגוף, אבל הוא לא שייך לגוף. עובדה שהגוף נשאר אותו גוף, והרצונות הם אלה שבאים ומתחלפים, בלי שהאדם יודע מאיפה הם ומה הם. אדם יכול להיות לגמרי ללא גוף, ולעשות תיקונים. זה נקרא לעשות תיקונים בנשמה. וכך באמת עושים אחרי שעוזבים את העולם הזה.
אם כך, איזה קשר יש בכל זאת בין לקיים תורה ומצוות בידיים וברגליים, לבין לקיים תורה ומצוות כמו מי שרוצה להיות מקובל, "תלמיד חכם", או מי שכבר מקובל? זה כמו הקשר בין ענף ושורש.
מה זה כמו ענף ושורש? אם לאדם יש ידיים ורגליים, הוא רוצה גם בהם לעשות אותן פעולות. שהן דומות "כמו קוף אחרי בן-אדם" לעולם הרוחני. אבל האדם יודע שהפעולות האלה לא עושות לו שום תיקון, כי הן דומם. לפעמים הוא נמצא במצבים כאלו שהוא בחזקת דומם: הוא מת ברוחניות. לא כמו ה"דומם דקדושה".
ברוחניות, כשעובדים עם הרצונות, לפעמים נמצאים בהתפעלות של צומח, חי, מדבר, ולפעמים נמצאים כמו דומם, שלא מרגישים שום טעם, לא ברוחניות ולא בגשמיות. ואז כשנמצאים באפס ברוחניות, לפחות נשאר "דומם דקדושה" בגשמיות, שממשיכים לקיים מתוך הרגל או מתוך שזה הדבר היחיד שמסוגלים לעשות.
ואז הדומם מזכיר איכשהו לאדם, דוחף אותו לצומח. האדם ירד ברוחניות שלו לאפס ונמצא בהרגשה רעה, בחשכה, בשכחה, במצב ממש מחוץ לכל הרוחניות, והדומם יכול להזכיר לו את הדברים האלה ולסייע לו. לכן, בלקיים בידיים וברגליים אין שום פסול, זה דבר מאוד חיובי, אבל צריך לחלק את כל הפעולות לפי ערכם הרוחני בצורה מאוד מדויקת.
ושוב ההגדרות הן: רצון על מנת לקבל נקרא "העולם הזה". רצון על מנת להשפיע, המורגש באדם, נקרא "העולם הרוחני", "העולם העליון".
מדובר רק על הרצון. הבורא ברא רצון. חוץ מזה הוא לא ברא כלום. כשיש על הרצון לבושים בהמיים, גשמיים, של העולם הזה, אז הבהמה הזאת לא משתנה, עליה לא מדברים, היא מתקיימת לפי הטבע. מדברים רק על מה שיכולים לתקן. ולתקן יכולים רק את הרצון, ובאשר לשאר הדברים חוץ מהרצון אין לנו שום גישה אליהם. שאר הדברים שבנו, חוץ מהרצון, הם תוכנות צרובות, שאי אפשר לשנות אותם. כך כל הטבע שבעולם הזה, חוץ מהרצון.
למה דורשים מהאדם לעשות פעולה למעלה מהדעת?
הפעולה למעלה מהדעת כוונתה להשיג שכל ורצון אחר. אם הרצון אחר, אז ברור שגם השכל לידו אחר, כי השכל הוא בסך הכל מחשב שליד הרצון כדי לעזור לרצון למלא את עצמו. אז "למעלה מהדעת" נקרא, שאדם נמצא בכל מיני מחשבות, בכל מיני רצונות, בכל מיני תסכולים, והוא רוצה להיות עם רצונות, עם מחשבות, עם תשוקות, יותר נעלים ממה שיש לו עכשיו. זה נקרא ללכת יותר למעלה ממה שהוא עכשיו, למעלה מדעתו הנוכחית.
איך אדם יכול ללכת למעלה מדעתו הנוכחית אם הוא לא יודע מה זה? הוא יכול, כי בכל מצב שהוא נמצא בו יש בעצם שני מצבים: אני ואני פלוס אחד. כי אח"פ דעליון, המצב הבא שלו, נמצא כבר במצב הנוכחי שלו, הוא רק צריך לגלות אותו. מצמצום ב' כל הפרצופים מסודרים בצורה כזאת.
זאת אומרת, האדם במצבו הנוכחי נמצא למטה ממחסום, מעליו המחסום, ומעל המחסום נמצא הפרצוף הרוחני הראשון. לאדם שנמצא ברצון לקבל, בגשמיות, יש שני מצבים, משהו מגלגלתא ועיניים, ואח"פ. וגם לפרצוף הרוחני שנמצא מעל המחסום יש שני חלקים, אח"פ דעליון שנפול בתוך גלגלתא ועיניים של האדם, ומעל המחסום נמצא גלגלתא ועיניים דעליון, שזה כבר רוחניות, על מנת להשפיע.
זאת אומרת, האדם נמצא ביחד עם האח"פ דעליון. הוא לא צריך למשוך את עצמו בשערות למדרגה יותר עליונה. הוא יכול להגיע לשם למרות שמדרגה אחת נבדלת ממדרגה שנייה בחתך אינסופי שאי אפשר לדלג מעליו. האח"פ דעליון נמצא בתוכו, האדם לא צריך לדלג, ולא לקפוץ, ולא למשוך את עצמו בשערות.
למה "נעשה" ורק אחר כך "נשמע"?
"נעשה ונשמע" נקרא, שאם עושים צמצום על המלכות, מגיעים לבינה, ל"לשמה": "שמיעה". אז צריך לעשות כל מיני פעולות כדי לצמצם את הרצון לקבל, את האגו, את הנטיות הנוכחיות. כשאדם עושה צמצום על עצמו, הוא מרגיש בתוכו את האח"פ דעליון, הוא שומע אותו, מקבל ממנו "שמיעה": דרגת הבינה, חפץ חסד, כלים דהשפעה, רצונות דהשפעה.
האדם יכול לעשות את הצמצום הזה רק בעזרת המאור המחזיר למוטב.
על מה הצמצום?
הצמצום הוא על השימוש בינתיים ברצון לקבל, על הכוונה על מנת לקבל, שזה בעצם מצמצם את כל הרצון, והאדם נשאר ללא רצון. ואז מתחיל השלב הבא, כבר על מנת להשפיע.
אם הרצונות והמחשבות כל הזמן מתחלפים, אז מיהו ה"אני" שלי?
הרצונות הם מחוץ לאדם, לכן הוא לא יודע מה הוא ירצה ויחשוב ברגע הבא. לפעמים הוא נזרק לכאן ולשם, כמו שילדים משתוללים, אלא שהוא עצלן, לכן הוא לא מיד פורץ ומבצע כל רצון ורצון שצץ בו.
אז אם מחליפים לו את כל הדברים לפי איזו תוכנה עליונה, בתקווה שיש תוכנה עליונה, שהכוונה שלה טובה: להביא אותו לאיזשהו מצב טוב, והיא שולחת לו כל פעם רצונות, מחשבות, כוונות, שאולי מוליכים אותו לקראת משהו טוב, כי מי יודע, יכול להיות גם אחרת, אז איפה ה"אני"?
אם כבר לא איכפת לו מהגוף, והרצונות והכוונות שלו כל הזמן מתחלפים, אז מה נשאר? מי אני? איפה ה"אני" של האדם, האם הוא ישנו? ואולי יש עוד איזו נקודה שנשארת קבועה, שאליה מצטרפים או נדבקים כל הרצונות האלו, ואז מתוכה מרגישים אותם? הנקודה הזאת היא הנקודה שבלב.
זאת אומרת, הבורא ברא רצון לקבל ורצון להשפיע, אז ה"אני" של האדם גדל בין שני הרצונות הללו, איפה שהוא מתחיל להבדיל בינו לבין הבורא. זאת אומרת, בהמה לא מרגישה את נקודת ה"אני". בהמה מרגישה שהיא צריכה לקיים מה שיש בה. אין לה הבחנות שמביאות לה רצונות, שמביאות לה מחשבות, כוונות, שהם לא שלה. אין לה דבר כזה. גם אדם שנמצא עדיין בדרגות התפתחות מוקדמות לא מרגיש כך.
כשאדם מתחיל להתפתח, הוא מתחיל להזדהות לא עם מה שיש לו בפנים, הוא כבר מתחיל להרגיש שמביאים לו את הדברים האלו מלמעלה, שמכניסים לו מאיזה מקום כל פעם דיסקט חדש בפנים, בתוכו, בתוך המחשב שלו. ההבחנה הזאת שיש אני, שזה משהו שמכניסים בי, מחדירים בי, זו כבר התחלת ה"אני" של האדם. בקבלה זה נקרא "שליש אמצעי דתפארת". בינה שבגוף נקראת "תפארת", והיא מתחלקת לשלושה שלישים:
שליש עליון דתפארת- כלים דהשפעה- תכונות הבורא.
שליש אמצעי דתפארת- קליפת נוגה.
שליש תחתון דתפארת- כלים דקבלה- נברא שהבורא ברא.
כלים דהשפעה הם הבורא, איתם אין מה לעשות. כלים דקבלה הם הנברא שהבורא ברא, שגם איתם אין מה לעשות, כי הוא חתום. רק קליפת נוגה, שליש אמצעי דתפארת, זה הנברא האמיתי, הנברא העצמאי: אדם.
מזה שאדם מתחיל להרגיש מה בו לא שלו, מתוך זה נבנית הנקודה של שליש אמצעי דתפארת. הנקודה הזאת לא קיימת מלכתחילה, הבורא לא ברא אותה. מלכתחילה יש תכונות הבורא- "יש מיש", ומה שהבורא ברא כתכונות הנברא - "יש מאין".
שליש אמצעי דתפארת זו הבחנה מיוחדת שאינה קיימת, היא לא נבראה. אלא על ידי שבירה ונפילה לעולם הזה, וכשאדם כבר נמצא בעולם הזה, ומתחיל בתוכו, בעצמו, לבדוק ולהבחין בין תכונות הבורא לתכונות הנברא, מי אני, מה אני, מה ממנו, מה ממני, וכו', אז בפנים, בתוך האדם, מתחילה להצטייר ההבחנה, הנקודה הזאת, שנקראת "האני של אדם".
זאת אומרת, שליש עליון דתפארת: תכונות הבורא, גדלות באדם מאפס עד מאה אחוז, ושליש תחתון דתפארת: תכונות מנוגדות. לפי כמה שאדם גדל, נותנים לו מלמעלה את כל ההבחנות האלה. ואז בשליש אמצעי דתפארת האדם גדל בהבחנות, בבחירתו בין שליש עליון לתחתון, מאפס עד מאה אחוז, וזה נקרא "אדם": השליש אמצעי דתפארת שגדלה.
כלומר, הגודל של הנקודה הזאת, המידה שלה, עד כמה ששני הדברים המנוגדים האלה הם קוטביים ויותר גדולים, והאדם מבחין ביניהם, עובד ביניהם, ומשלב את שניהם יחד על ידי מסך, זה מה שהופך את הנברא להיות דומה לבורא, המסך שלו, ההבחנה הזאת בין שני אלו, הם ה"אני" שלו. זאת אומרת, הבורא לא ברא את ה"אני" הזה, אלא האדם עושה אותו בעצמו.
לכן אחר כך כשאדם מגיע להתאמה לבורא, אז הוא באמת מגיע, שהוא ברא את עצמו, שהוא עשה את עצמו, ואין לו שום פחיתות כביכול והרגשת הבושה בתוצאה שמגיע.
מה הבורא רוצה להשיג בתהליך הזה?
הבורא לא רוצה להשיג בתהליך הזה שום דבר. פשוט אם האדם רוצה להדמות לבורא, אם הוא רוצה להגיע לדרגת הבורא- אם הוא לא רוצה זה לא חשוב, כי בלי רצון אי אפשר להשיג, בלי רצון עדיין נמצאים תחת המכות כדי להגיע לרצות- אז אחרי שאדם רוצה, אין לו שום ברירה. המעמד של הבורא, זאת אומרת, נצחיות ושלמות, שני דברים שאין לנו שום מושג לגביהם, הם הקובעים איזה מאורעות הוא צריך לעבור.
זה לא שהבורא רוצה לתת לך מכה. הוא חייב כביכול להעביר את האדם דרך כל ההתפעלויות האלה, ההתרגשויות האלו, המעשים והמקרים, כי אחרת האדם לא ירגיש מי הוא הבורא ולא יהיה כמוהו. זה לא שבכל מקרה ובכל דקה הבורא משנה את רצונותיו, ויש לו רצונות כאלה או כאלה. הוא לא משנה שום דבר- "חוק נתן ולא יעבור", "לא משנה מעשה בראשית", "העולם קיים כקדמותו"- שום דבר לא משתנה.
האמת ששום דבר לא משתנה מהרגע הראשון, מהפעולה הראשונה. חוץ ממנה אין כלום. חוץ ממנה האדם, שהוא נקודת ה"יש מאין", רק מגלה מה זה להיות "יש מאין" ולעומתו להיות "יש מיש". הבורא לא עשה כלום חוץ מבריאה אחת: יציאת יש מאין. בעל הסולם כותב על זה, מהי פעולת הבורא, מיהו הבורא, זה שעשה יש מאין. כל היתר נמצא בתוך האדם, בתוך ההתפעלות, ההתרגשות שלו. מחוץ לו אין שום דבר.
מה זה נקרא שהנשמה מתלבשת בתוך הגוף?
"גוף" נקרא רצון לקבל. "נשמה" נקרא האור שממלא את הרצון לקבל. האור שעל ידי המסך מתלבש בתוך הרצון לקבל, מתלבש בכל הרצון לקבל הזה, נקרא שהוא מתלבש בכל הגוף, בגוף הפרצוף. שהפרצוף ממלא את עצמו על ידי המסך זה נקרא ש"נשמה מתלבשת בגוף".
מהו הגוף הגשמי?
בגוף הביולוגי שלנו מתלבש כוח החיות כמו כוח החיות שמתלבש בדומם, בצומח ובחי. בגוף יש כל מיני שדות ביולוגיים, מגנטיים, חשמליים, שאנחנו קוראים להם על-חושיים, אבל הם לא שייכים לרוחניות, זה גוף. כשהגוף קיים, הם קיימים. כשהגוף לא קיים, הם לא קיימים. השדות הללו הם תוצאה מפעולות ביולוגיות של הגוף. בקבלה הגוף נקרא בפשטות "נשמה בהמית", זאת אומרת, הכוח המחייה את הרצון הביולוגי, את התאים הביולוגים, בדרגת בהמה או בדרגת צמח.
גם באבן יש כוח שמחייה אותה, שמחזיק את המבנה והתכונות שלה, ודואג שזר לא יכנס בה. כדי להיכנס בדומם, חייבים לפרוץ את הכוחות שלו, אם על ידי פעולה כימית ואם על ידי לחץ, חום וכו'. הדומם שומר על עצמו.
הלימוד שלנו בעולם מסתכם בחוקי שמירה של הרצון לקבל, זה כל הפיסיקה והכימיה שלנו: עד כמה הרצון לקבל שומר את עצמו להיות רצון לקבל. עד כמה הרצון לקבל הוא רצון לקבל, זאת אומרת, שעומד על משמרתו. זה כל ההשכלה שלנו בטבע.