113. המלחמה עם ה"יוונים"
שיחה (1.12.02) על מאמר: "הנרות הללו קדש"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - מועדים, חנוכה, עמ' 70
מהו הקודש שבנרות הללו? "קודש" הכוונה מיוחד, נבדל מהעולם הזה, מה שלמעלה מהעולם הזה. איך ניתן להתרומם ל"קודש", לעלות למעלה מהעולם הזה? ניתן לעשות זאת באמצעות הקבלה, שהיא שיטה הפותחת לאדם חלון למציאות הנוספת, מציאות הקיימת מבלי שהאדם מרגיש בה או רואה אותה. רק באמצעות הקבלה אפשר להתרומם.
ואיך מתרוממים לקודש? בעבודה פשוטה, שדרכה מוצאים את גדלות האלוקות, את גדלות הבורא, את גדלות הכוח העליון, ואז האדם נדבק בגדלות הזאת, מפני שהוא נוטה לדבוק בגדול ממנו.
ואיך יכול אדם ללכת בדרך הזאת? כתוב: "איפה שאתה רואה גדלותו, שם ענוותו". כלומר, אם האדם עובד על גדלות האלוקות, על גדלות הרוחניות, נמשך אליה, ככל שיתקרב לגדלותו של הבורא, שם הוא ימצא וישיג את ענוותו שלו. וזה סימן להתקדמות. ככל שמתקדמים עוד לקדושה, מגלים טבע גרוע יותר של הרצון לקבל, שהוא למעשה גילוי של ה"יוונים", שהם נגד הקדושה שבאדם.
מלכתחילה האדם אינו מרגיש שה"יוונים" הם נגד הקדושה, וחושב שהם בעדה. הוא חושב שיוכל לגלות רוחניות באותם כלים דקבלה הנקראים "יוונים". אך ככל שהוא מתקדם עוד ועוד לעבר הרוחניות, הוא מגלה שהתכונות שלו, הרצונות שלו, הכוונות והמחשבות שלו מכוונות נגד הרוחניות, שהן בתוך הדעת, והרוחניות היא למעלה מהתכונות הללו. וזה נקרא "מגלה ענוותו".
ואותו סימן להתקדמות לא רק מגלה זאת, אחרי שהוא מגלה זאת הוא גם מצביע על המידה שבה מסוגל האדם להשלים עם ראיית עצמו כגרוע ונבזי ולהמשיך ללכת הלאה, כלומר להילחם עם ה"יוונים". כי ה"יוונים" מושכים את האדם לאחור, אל עצמם. זה המקום שבו צריך כל הזמן להתרומם. הסימן להתקדמות כולל בתוכו שני סימנים:
א) הסימן הראשון להתקדמות כל הגדול מחברו מגלה שיצרו גדול ממנו. האדם מגלה את הרע. הוא רואה את עצמו גרוע יותר ויותר, הוא רואה את תכונותיו, כוונותיו מעשיו ורצונותיו, כל דבר ששייך ל"אני" שלו, כנבזיים יותר. מאוחר יותר מתגלה לו שזה בכלל לא האני שלו, אלא שנשלחים אליו כל הדברים הללו, ממש כפי שה"יוונים" נשלחו מבחוץ, על פי סיפורי ההיסטוריה.
ב) הסימן השני להתקדמות (והחשוב יותר מבין השניים) אחרי שהאדם מגלה את הרע שבו, הוא יכול להתמודד איתו. הגילוי הזה לא שובר אותו, לא מייאש אותו, מחליש אותו או נוטל את כוחותיו. ההיפך, הוא ממשיך להילחם בייאוש ובחולשה, שהם, למעשה, ה"יוונים", וצועד אל למעלה מהם. כלומר, לא משנה לו איך הוא רואה את עצמו, חשוב לו העיקר, שתתגלה לו ללא הרף גדלות ה'. ואם גדלות ה' מביאה לו מצבים גרועים עוד יותר של ראיית עצמו, הוא מסכים לכך, כי זאת האמת. האדם מסכים לראות את האמת ולהכיר בה, אף על פי שהיא אינה נעימה.
מדובר במלחמה של ממש, המתרחשת בתוך האדם, מלחמה עם הייאוש ועם המחשבות על עצמו ועל הרע שבו. ה"יוונים" הם אותם הכוחות המספרים לאדם שכל הרוע הזה שייך לו. כלומר, הרע שהתגלה הוא לא ה"יוונים", אלא המחשבות המשייכות את הרע הזה אל האדם ותולות אותו בו.
המלחמה נגד ה"יוונים" מתבטאת בכך שהאדם מפריד את הרע הזה ממנו, מכריז שהוא לא שלו, שהבורא שלחו אליו. הוא עוסק בייחודיותו של הבורא, השולח לו דברים טובים ורעים גם יחד, שולח לו "יוונים" שהם כלל לא שלו, כדי שבאמצעותם יגלה עוד ועוד את אחדותו, יחידותו, ומיוחדותו של הבורא - האחד, היחיד והמיוחד.
כלומר, באמצעות ה"יוונים" הללו האדם מגלה עם הזמן שיש לבורא שני כוחות, כוח חיובי וכוח שלילי, יצר טוב ויצר רע, שני המלאכים המביאים את האדם ל"שבת", כפי שנאמר: "בואכם לשלום מלאכי השלום". שני הכוחות הם טבע חיובי ושלילי, הנמצא ביד הבורא, והאדם נמצא ביניהם.
האדם הוא שליש אמצעי דתפארת, קליפת נוגה, שהיא לא טוב ולא רע, חציה טוב וחציה רע. כלומר, שני הכוחות הללו, החיובי והשלילי, פועלים על האדם בעוצמה שווה, כדי שיבדיל את עצמו גם מזה וגם מזה. כדי שבאמצעות שניהם יגלה האדם את הבורא ככוח אחד, יאחד את שני הכוחות הללו לאחד, יחיד ומיוחד.
אם האדם מצרף את כל מה שקורה לו, מבפנים ומבחוץ, גם שלילי וגם חיובי, אל הבורא, הוא דובק בבורא. אחרי ההבחנות הללו, שבאמצעותן האדם מאחד את הכוחות, הוא נכנס לשלמות ולנצחיות ומגיע לדבקות בבורא.
העבודה עם ה"יוונים" אינה הרס הרע, איננו מסוגלים להרוס אותו. ממש כפי שאין לנו שליטה על הטוב, אין לנו שליטה על הרע. האדם שולט רק בדבר אחד, בהפרדת הרע הזה ממנו, אותו רע שנדמה לו שזה הוא עצמו, ובשיוכו לבורא, בזמן שה"יוונים" כל הזמן אומרים לו: "הרע זה אתה, הרע זה אתה".
ולכן כל העבודה היא של "יהודים" הרוצים את האיחוד ככלי נגד ה"יוונים", המקבלים הכול בכלים דקבלה, כלומר, זה כביכול שלהם. אבל בעבודה רוחנית לומדים, שגם כלים דקבלה וגם כלים דהשפעה, גם כלים וגם אורות, את כולם ברא הבורא. האני של האדם מתגלה רק מתוך שילוב של מלכות עם בינה. אי שם באמצע, בין מלכות לבינה, שהם כוחות ה"יוונים" וכוחות האלוקות, נולדה כתוצאה מהשבירה ההבחנה הנקראת "אדם" - קו האמצע.
למה יש לשייך את הרע לבורא?
הבעיה היא שלא משייכים את הרע לבורא. ואמנם, תחילת הדרך דורשת לשייך את הרע, כמו את הטוב, לאותו מקור "אחד, יחיד ומיוחד", המקור שממנו נובע הכול, העושה הכול וממלא הכול. ואז אין עוד למי לפנות, אין אף אחד. אין עם מי להילחם, אין עם מי לדבר, אין עוד עם מי להסתדר, יש רק אחד.
הבעיה המרכזית בדרך הרוחנית היא בעיית הייחוד הדורשת פתרון, והפתרון הוא שיוך כל מה שיש באדם וסביבו אל הבורא. רק כך לא יהיו עוד מלחמות. כל העולם הזה, כל כוחות דפרודא - הקליפות, מטרתם להחדיר למוחנו וללבנו בכל מיני אופנים, שהכול בא מכל מיני גורמים אחרים, ולא מהבורא. אדם המשתדל לשייך הכול לבורא, למעשה נלחם נגד ההסתרה. הוא מנצח את ההסתרה ומביא גילוי. הכול נמצא בתוך המלחמה הזאת, ואין דבר פרט לזה. המאמר "אין עוד מלבדו" הוא המאמר העיקרי המרכז את כל שיטת הקבלה.
האם שיטת הקבלה היא לברוח מהרע המתגלה?
הקבלה אומרת שעל האדם להיות למעלה מהיצר הרע המתגלה בו. הדעת והשכל מושכים את האדם למקומות שונים ומשונים, אומרים לו שרוחניות לא חשובה דיה, ועל האדם ללכת למעלה מהם. מה פירוש למעלה מהם? בניגוד להם.
אם כך, איך צריך להתייחס לרע? זה לא פותר דבר אם מכריזים שהוא בא מהבורא, מפני שהבורא נסתר עדיין. יש אמצעי אחר, והוא לפנות לחברה ולדרוש ממנה שטיפת מוח בעניין האדרת המטרה, כדי שניתן יהיה לשייך הכול לאלוקות, לבורא. כך, בסופו של דבר, האדם מגיע למצב שבו הוא צועק אל הבורא שיפתח את עצמו ויסיר את ההסתרה, כי בלי לראותו הוא לא יוכל לייחס לבורא את מה שקורה לו.
ברגע שהאדם מבקש להסיר את ההסתרה כדי שיוכל לייחס הכול לבורא, הבורא מסיר את ההסתרה רק כדי שיהיה לאדם כוח להילחם. רק אחרי שמתתיהו, על כל בניו, נלחם ביוונים ועושה מה שעושה, מגיע נס. ואז יש גילוי - נבנה בית המקדש, ובו יש השראת השכינה, וכולי.
נשאלת השאלה מי צריך את הבורא. מובן מאליו הוא שאדם חילוני לא נזקק לו בחיי היומיום שלו. מתי הוא נזכר בו? כשקבוצת הכדורגל שהוא אוהד צריכה ניצחון. אז הוא נוסע לכותל לבקש ניצחון. אם מי ממקורביו חולה, הוא הולך לרב לקבל ברכה. ואפילו במקרים כאלה הוא לא זקוק לבורא או לקשר עמו, אלא להשגת מעין תחושת ביטחון פנימית.
אם במקום הבורא היה מישהו אחר לפנות אליו, הוא היה עושה זאת. למשל, אם היה רוצה לזכות בהגרלת הלוטו, ובמקום להתפלל לבורא שיזכה הוא יכול היה לשלם מאה שקלים ולהשיג את אותו כוח של ברכה, הוא היה משלם מאה שקלים. כלומר, לא לקשר עם הבורא הוא זקוק, אלא לדבר עצמו. ובעבורו, הזכייה בלוטו אינה אמצעי להגיע לדבקות, הוא צריך את הדבקות כדי לזכות.
בעבודה רוחנית, גם כדי לקיים מצווה ולו הקטנה ביותר, אם מבינים שמצווה היא שימוש ברצון לקבל בעל מנת להשפיע, חייבים את התגלות האלוקות. כלומר, משתמשים במצווה כאמצעי לקשר עם הבורא. כמו שכתוב: "שכר מצווה לדעת המצווה", "לדעת" הכוונה לחיבור, לזיווג, לקשר - כמו שכתוב, "וידע אדם את חוה".
בספרי הקבלה כתוב, שאם רע לאדם, הוא פונה לקבוצה, ודרכה משיג הכול. אדם הרוצה להשיג רוחניות, גם אם אינו יודע מהי, נכנס לקבוצה ודורש מהחברים לשכנע אותו שרוחניות היא הדבר החשוב ביותר. ואז הוא לומד ועובד בלי בעיה.
האדם כביכול לא צריך שום כוח עליון כדי להתקדם ולהתקיים ברוחניות. אם רוחניות פירושה ראיית העולם העליון, כדי לראותו יש צורך רק בקבוצה חזקה. מי צריך בכלל את הבורא לשם כך? ובכך מציירים אותה תמונה של העבודה הרוחנית המצטיירת לאדם דתי, שלא זקוק לבורא לצורך קיום המצווה. זאת תמונה חיצונית עדיין, המנותקת מאותו אחד, יחיד ומיוחד, המקיים הכול.
מתי מתגלה שהתמונה הזאת שקרית, ושהיחס הזה מוטעה ועדיין לא שלם? בהתחלה התמונה נכונה, כי לאדם הנמצא בהסתר כפול אין שמץ של מושג איך לחשוב על איחוד עצמו. אבל עם הזמן, באמצעות עבודה וכישלונות, מתחילות להתגלות לו כל מיני הארות קטנות מלמעלה. בלי לדעת איך זה קורה, כל הארה המתגלה לו מעוררת בו קשר, יחס, ומזכירה לו עוד ועוד על הבורא.
לאט לאט האדם מתחיל להרגיש את הקשר של כל המצבים שהוא נמצא בהם עם המטרה. שהדברים האלה אינם מקריים, אלא יש בהם חוקיות מיוחדת, כוונה נצחית להביא את האדם לכל מיני מצבים, שרק אם יעבור דרכם, יגיע למטרה. והקשר הזה הוא בעצם הבורא, כי הבורא הוא משהו שפועל עלינו, כלפינו.
איך מגיע אדם לידיעה שהכול מיועד למטרה כלשהי?
האדם לא מגיע לידיעה, אלא אחרי הרבה יגיעה האדם מתחיל להרגיש, לראות, להיזכר שמה שקורה לו יש לו סיבה, ושהכול נשלח ממקור אחד. הוא מגלה שהמצבים שהוא נמצא בהם, באים ממקור אחד. כמו שלומדים ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שיש הסתר כפול והסתר רגיל.
בהסתר כפול האדם לא רואה מאין באים הטוב והרע. אבל על הטוב הוא לא שואל מאין בא. אם בא טוב, יופי. המילוי עצמו מספק אותו. אבל אם בא מילוי של רע או תחושת ריקנות הוא לא חש סיפוק, ואז הוא שואל: "למה זה מגיע לי?" כי הרצון לקבל מאמין שמגיע לו מילוי, מפני שנולד משלמות.
האדם מתחיל לצאת לאטו להסתר רגיל, מתחיל לתהות על המקור, לשאול מאין בא הרע, והוא מתחיל לגלות שגם הדברים הרעים כביכול, מהבורא נשלחים. כשהוא נמצא בהסתר כפול הוא לא מגלה את המקור, ורק אחר כך הוא מתחיל לגלות ולהרגיש שהכול בא מאחוריים של העליון.
כדברי בעל הסולם, ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" )אות מ"ז-מ"ח(: כמו שרואה את רעהו מאחוריו, שיכול להיות שזה הוא. ייתכן שהוא טועה וייתכן שלא. אחר כך הוא מגלה שלא טעה, אבל בכל זאת היחס ממנו שלילי. ואז הוא מגיע למצב שבו היחס השלילי כבר לא משנה לו, העיקר שהוא רואה את הבורא או שיש לו קשר עמו, גם אם הקשר הוא עם האחוריים, גם כשהיחס ממנו שלילי. השייכות לבורא חשובה יותר מהרגשת הייסורים, שבאים כביכול מהאחוריים.
ואחר כך, כמו שרב"ש כותב על המתקת הגבורות, המתקת הדינים, האדם ממתיק זאת ולא רואה כל רע במצבו. זה כבר נקרא "גילוי". ושום דבר לא משתנה - "עולם כמנהגו נוהג" - משתנה רק היחס: אם הבורא נגלה - הכול נראה טוב. אם הבורא נסתר - הכול נראה רע.
איננו מבינים כלל עד כמה תלויים אנו רק בהרגשה, כי אנחנו כלי הרגשה, רצון לקבל. בעל הסולם כותב על כך במאמר "הסתר וגילוי". הוא כותב שאם הבורא מתגלה, כל מה שנדמה לאדם קודם לכן כצרות, מחלות, עינויים, רציחות, נדמה לו פתאום ההיפך מזה.
איך ייתכן הדבר, אם הצרות עצמן לא השתנו? איננו מודעים למידה שבה תמונת העולם שלנו היא תמונה רגשית. אותם דברים שיורדים אלינו מהבורא ונדמים כרעים ביותר, נראים פתאום כטובים ביותר.
מי זה האני?
הטוב והרע באים מהבורא, תכונות האדם מגיעות מהבורא, כל תמונת העולם, תנאי הסביבה, באים מהבורא. מכאן, אם יכיר אדם את המערכת ואת המנגנון המפעיל אותה, הוא יידע מה יהיה המצב הבא שלו. כלומר, מה שנסתר מאיתנו היא הוודאות. אנו נמצאים בחוסר וודאות. אדם לא יודע מה יהיה ברגע הבא או בעוד עשר שנים, מפני שהוא לא מכיר את המערכת הפנימית שלו ולא את המערכת החיצונית המפעילה את העולם. אחרת הכול היה לו ברור. הגילוי איך פועלת המערכת נקרא להגיע לגמר התיקון.
האדם לא מגלה דבר פרט למערכת הפועלת עליו, הנקראת "בורא". אם כך, איפה נמצא האני? האני הוא מי שמגלה, מי שרוצה לגלות. האני אינו קיים לפני שהאדם מתחיל להתייחס למה שקיים.
האם אני קיים עכשיו במציאות או שהכול מהבורא - המחשבות שלי, מה שאני רואה, מה שאני מרגיש, מה שאני טועם? מרגע שהאדם מתחיל לשאול מהו הטעם בחייו, ולהתייחס לשאלה הזאת מתוך הייסורים ומתוך מצבים אחרים, לאט לאט מתחיל להיוולד בו האני. מתי יוולד האני? כשיהיו בעולם הרוחני עיבור, יניקה ומוחין.
אנו נמצאים עדיין בזמן ההכנה, כשהאב והאם הרוחניים לא נפגשו עדיין כדי להתחיל ליצור אותנו. האב נותן את הלובן והאם נותנת את האודם, ומהם מצטייר מאוחר יותר העובר. לפני כן עדיין איננו נמצאים. אנו רק מגלים שאין בנו דבר שבא מעצמנו, אלא הכול פועל העליון.
עיסוק בכך נקרא להכין את הייחוד של הטיפה - "טיפת הייחוד", טיפת הזרע, שאחר כך ממשיכה להתפתח לייחוד של הבורא על האדם. הגוף הוא זיווג של שני הקצוות. את הזיווג לא עושה הכלי ולא האור, אלא האני. מיהו האני? המסך המייחד מטיפה ועד ולד וקטן וגדול, שהם השתדלותו של האדם לייחד כלי ואור. בריאת קו האמצע שלא נברא קודם לכן.
ישנם קו ימין וקו שמאל, יצר טוב ויצר רע, והאני המרגיש בונה עליהם את האדם. "אדם הראשון" אינו אדם ממש, הוא מלאך, ככתוב: "יציר כפיו של קב"ה". למלאך הזה אין יצר רע. רק אחרי שהוא נשבר ונוצרה ערבוביה בין בינה למלכות, בהתנגשות בין שתיהן מתחילה ההבחנה, שאם עושים עליה יגיעה, היא נקראת "אדם".
כלומר, האדם מוליד כביכול את עצמו. לא הוא עצמו מוליד, אלא בכך שהוא מייחד הכול לבורא, נקודת ההלחמה הזאת שהוא כל הזמן עובד ועובד בה כדי לייחדה, מתחילה לגדול ולגדול עד שהופכת להיות האני - האדם.
מה פירוש להיות אדם, אדמה לעליון, דומה לעליון? האדם מייחד בטיפה הזאת שני כוחות, שרק בעיניו וכלפיו נראים מנוגדים, יצר טוב ויצר רע, קו ימין וקו שמאל. אם הוא מייחדם, הוא מגיע לבורא, כי אצלו הכול נמצא בייחוד. מכאן, כל התקרבות האדם אל הבורא מתרחשת על פי המידה שבה מייחד האדם את הקצוות. אם הוא מייחד את כולם, הוא מגיע לבורא, לגמר התיקון.
מה פירוש לעצום עיניים ולהסכים וללכת?
בעבודה הרוחנית הביטוי "לעצום עיניים" פירושו להיות מפוקח מאוד. לא ללכת למטה מהדעת בקנאות, מפני שכך אמרו לו, ולכן הוא הולך להרוג את עצמו ואחרים איתו. איש לא נחשב בעיניו, לא הוא עצמו ולא אחרים, הוא הורג כי אמרו לו לעשות זאת.
ברוחניות אדם בודק כל רגע ורגע איפה הוא נמצא, ואחרי שהוא רואה היכן הוא נמצא, יודע מי הוא ומה הוא ועד כמה הוא כזה, הוא מאחד כל זאת עם הבורא. הוא צועד מעל הרגש הזה, אבל יחד איתו. ולא רק שהרגש הזה לא מפריע לו להתקדם, הוא מתקדם איתו ובעזרתו.
אדם הרוצה להתקדם בלי הפרעות נקרא מי שהולך למטה מהדעת. הוא מבטל הכול, דבר אינו קיים בעיניו והוא מסרב לשמוע. כך מחנכים היום את הכלל, לא לשמוע שום דבר מבחוץ, לאחוז בדעתו בכל מחיר, בלי קו שמאל. אבל בלי קו שמאל אי-אפשר לגדול. לכן, כמו שילד למד לקיים מצוות, כך הוא עושה גם בבגרותו, ולא מוסיף דבר.
מאין מקבלים כוחות?
הכול מקבלים מהבורא חוץ מהבחנה והסכמה. אבל גם הכוחות להסכמה באים מהבורא. לאדם אין מנוחה, אין לו לאן לברוח עד שהוא נכנס לנצחיות. ב"נצחיות" הכוונה לכך שאדם נמצא כל הזמן בקשר עם העליון, והקשר הזה הוא חיובי וכל הזמן גדל מפני שמתגלה בו שליליות מסוימת, כדי שהאדם ייקשר לבורא עוד יותר.
ומהו הבסיס - אמונה או ידיעה?
הבסיס הוא אמונה, ולא ידיעה, מפני שבידיעה מתרוממים מתוך הרצון לקבל. וכשאדם רוכש "אמונה", את כוח הבינה, בתוך הבינה הזאת הוא מגלה את החוכמה. במלכות עצמה לא יכול להתגלות האור העליון, רק בבינה. לפני כן צריך להיות אור דחסדים, ואחר כך מתגלה בו אור דחוכמה.
אמונה נקראת "חפץ חסד", אור דחסדים. אמונה שלמה נקראת "אור דחסדים בהארת חוכמה", התגלות אור חוכמה בתוך אור דחסדים.
מה טוב בשלב ההסתרה
שלב ההסתרה הוא טוב מפני שהוא דוחף את האדם לחפש פתרון. אם האדם סובל, רע לו, אין דבר טוב בחייו, דרך כל הערוצים שלו נפרשות לפניו שתי דרכים, הוא יכול להיוותר עם הרגשה כללית רעה ומתמדת, להתקיים בעולם חשוך בלי לחוש דבר, לא לראות, לא לשמוע ולחוש טעם תפל גם בטעמים הטובים ביותר.
הדרך השנייה היא להתחיל להרגיש משהו שונה, לאט לאט, בתוך כל הערוצים, דרך כל החורים והכניסות הללו שדרכם הוא מרגיש את העולם ואת עצמו. הדבר השונה הזה לא מורגש באמצעות חוש הטעם או כל חוש אחר, אלא בחוש השמיעה, דרך האוזן.
האדם הבוחר בדרך זאת מתחיל לשמוע את דבריהם של האנשים סביבו, על כך שקיים משהו טוב. אמנם הוא לא יכול להסכים עם כך שקיים משהו טוב, כי אצלו רק רע ורק אותו הוא מכיר, אבל לפחות הוא שומע שאצל אדם אחר יש משהו הנקרא "טוב". אחרת ישהה למשך שנים ארוכות בתוך הרע עד שיתגלה לו קצת טוב, אף על פי שמבחינת הבורא השנים הללו אינן משמעותיות, כי ברוחניות אין עניין של זמן.
במשך כמה זמן צריך אדם להרגיש את הרע, במשך שנים ארוכות או למשך שניות מספר? הרע מורגש באדם עד שהוא יבנה על פניו יחס נכון כלפיו. ובכל זאת, אין להסכים עם קיום הרע ולנשק את היד המכה. יהיה זה שקר לומר שמסכימים עם הרע. אם כך, מה טוב במצבים הרעים? שבדרך כלשהי, אפילו הרופפת והמרוחקת ביותר, האדם בכל זאת מחובר למטרה.
האם האדם מחובר למטרה בשכל או בהרגשה?
האדם מחובר למטרה בהרגשה. השכל לא מעורב כאן, ולא עובד לפני שמתרחשת איזו הארה קטנה בהרגשה. השכל הוא תוצאה של הרגשה. אם לא מרגישים, השכל לא מגלה דבר, כי הוא עצמו אינו כלי. בשכל לא מתעורר דבר, רק הרגשה יכולה להיות בסף נמוך כל כך שבלתי אפשרי לגלותה, ופתאום מתחילה החשיבה.
יש לדעת שאם מתחילה החשיבה, הארה קטנה מלמעלה היא זאת ששינתה את המצב, ואחריה פעל השכל עם מחשבותיו. ההארה הזאת נסתרת, אי-אפשר להרגישה, אבל ההתעוררות של השכל היא תוצאה של הארה הקטנה ששלח הבורא. הכול בא רק דרך ההרגשה.
האדם לא רואה ולא מרגיש את ההארה הזאת, אבל דרך השכל הוא יכול לפתחה, להגדילה, כך שהוא כביכול ירגיש בה. למה כביכול? כי הוא לא יכול לדעת אם אמת היא או דמיון, ובינתיים זה כך.
איך אפשר להרגיש את ההארה מלמעלה באמצעות השכל?
אפשר להרגיש את ההארה מלמעלה באמצעות השכל רק על ידי זירוז שבא מהחברה. באמצעות החברה אפשר לבנות את גדלות המטרה. אין שום אמצעי אחר. ואחר כך האדם מגלה שהחברה הזאת היא חלקי הנשמה שלו, שכך מחייבים אותו לאסוף וללקט את כל החלקים של הנשמה.
אחרת, איך מטיפת זרע יגדל הקטן? איך תבוא ממנה עביות השורש א' ו-ב'? מאין ייקח האדם את הכלים? יש ללקט את הכלים הללו מיתר הנשמות. לכן הציבו לאדם תנאים כאלה, שהוא זקוק לחברה.
ההזדקקות לחברה לא נועדה לעשיית כל מיני מעשים יפים בעולם, היא נועדה לשמש קשר של האדם לחלקי הנשמה שלו ובזאת לממש את הפעולה בעל מנת להשפיע. כי אם האדם רוצה לקבל עוד חלק מהנשמה שלו, עליו להתכופף, לוותר, להשפיע, ואז הוא מקבל אותו.
מה עושה מי שהולך לעבוד בעולם הזה? הוא משתחווה, מכניע את עצמו, מרכין את ראשו כדי לקבל מילוי לתוך הרצון שלו. כך גם בעבודה הרוחנית. אם אדם רוצה לקבל מילוי רוחני, עליו להשיג כלי שבו יקבל אותו, והכלי נמצא אצל חברו. לכן עליו לשלם לחברו בהכנעה כלפיו ולקבל ממנו את הכלי שלו.
מה פירוש להיות בחברה?
להיות בחברה פירושו להכניס את עצמנו תחת השפעת החברה. שהחברה תיראה לנו כמה שיותר נעלה והמסר שלה חשוב עד מאוד, ואנו ניראה לעומתה קטנים ככל שניתן. חובה לשמוע את המסר מהחברה. אפשר לא לשהות עם החברים במקום אחד, לא לאכול ולא לישון איתם יחד, אפילו להסתפק בקשרי עבודה איתם דרך האינטרנט. זה תלוי בבחירת האדם, ואם הוא יכול כך, טוב הדבר.
האם האדם חוזר לבורא רק בסוף התהליך?
ההתקרבות לבורא מתקיימת מיד בראשית התהליך. הבורא הוא הסיבה לכך שאדם עושה את פעולות הוויתור על עצמו ואת העצמת החשיבות של החברה והחברים. הבורא חייב להיות בראש סדר העדיפויות. המטרה קודמת, והחברה היא אמצעי. האדם נזקק לכלים, ובינתיים מתייחס אל החברים כאל מי שיוכלו לשמשו.
בעל הסולם כותב בפשטות, שמי שרוצה להתקדם למטרה יכול לבחור להתקדם - לבחור כל פעם בחברה טובה יותר. כלומר, עליו לבחון את החברה שלו ולבדוק שוב ושוב אם הוא מוצא אותה טובה דיה בשבילו. אם חברה אחרת נראית לו טובה יותר, עליו לעזוב את החברה שלו ולהצטרף לחברה הטובה יותר. אם אחרי שעשה שימוש בחברים החדשים, גם הם כבר לא טובים בשבילו, עליו למצוא חברה שהוא מעריכה ולהצטרף אליה.
אבל מלכתחילה "הבורא שם ידו של אדם על הגורל הטוב ואומר: קח לך". הבורא נותן לאדם את ההתעוררות הראשונה, והאדם עצמו צריך להמשיך משם הלאה. לכן אי-אפשר לומר שאין ברירה, שהכול סגור, סתום ונסתר. הבורא מגלה לאדם את הגורל הטוב. הוא שם את ידו ונותן לו התעוררות, ואיתה נותן חיי צער שבהם רק מעט טוב שקשור למטרה, ואז האדם רץ אליה. הסימן לכך הוא כשמגיעים ללמוד בשיעור קבלה, ומשם על האדם להתחזק בעצמו.
מדוע לא יוכל האדם לממש את בחירתו ולהגיע למטרה בפעולה אחת, במקום באלפי פעולות?
האדם לא מסוגל להיות במצב שבו כל המלכות דאין-סוף חשוכה כמו אחרי צמצום א', שאין בה דבר, והוא נמצא במרכזה, ובתוך החושך הזה הבורא מגלה לו ניצוץ קטן, ואז הוא עושה מאמץ ומגיע אל הבורא. לכן יש הסתרות ועולמות, נסיגה הדומה לירידה מלמעלה למטה, כדי לתת לאדם אפשרות להתקדם טיפין טיפין. כי הוא לא מסוגל להתקדם בבת אחת.
גם מתוך מה שמגלים לאדם במצבו הנוכחי הוא מתקשה לתפקד, ומה היה קורה אם היו מגלים לו קצת יותר? לכן, באין ברירה, כל הפעולה הגדולה הזאת נחלקת לפעולות רבות. אבל הבורא יכול היה לעשות גם אחרת. הוא עשה כך מפני שיש פה עניין נוסף. ההבחנות של האדם באות רק מתוך החלוקה להרבה פעולות קטנות. מהפעולות הקטנות יש טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות). והניסיון המעשי בכל פעולה ופעולה קטנה היא שבונה בו את הכלים.
אם האדם היה מקבל בבת אחת הכול, הוא לא יכול היה להרגיש דבר. כמו בן מלך שמיד עם לידתו מקבל כל טוב. אין לו שום הנאה בכך, הוא מיואש ומתרוצץ הנה והנה בלי כלים ליהנות בהם. אבל אם אדם מרוויח את רווחיו באטיות, הוא נהנה מהחיסרון שמתמלא. לכן בלי יצירת כלים אטית לא יכולה להיות הנאה.
מדוע התהליך הזה הוא מערכת מחזורית שגדל בה החיסרון?
בקבלה לומדים, שבאותו אופן שבו פרצופים משתלשלים מלמעלה למטה, כך עלינו להיבנות מלמטה למעלה. שכל פרצוף מלמטה למעלה מגלה חיסרון, אחר כך מסך, ובונה את עצמו. גמר לבנות את עצמו, בונה פרצוף גבוה יותר בחזרה מלמטה למעלה, חיסרון גדול יותר, מסך גדול יותר ופרצוף גדול יותר. גמר לבנותו, בא חיסרון גדול עוד יותר, מסך גדול עוד יותר, פרצוף גדול עוד יותר, וכן הלאה, עד שמגיע לפרצוף הגדול ביותר.
איזו פעולה מוציאה את האדם מהמצב הרע שהוא נמצא בו?
בהתחלה אנו לומדים באופן תיאורטי, ואחר כך הכול מתרחש בנו. אנו לומדים שבתחילה מתגלה חיסרון, ואחר כך יש לרכוש מסך, ובאמצעות המסך לעשות זיווג עם האור העליון ולבנות פרצוף.
החיסרון הוא המצב האמיתי, הרצון האמיתי שלנו, והוא מתגלה כחושך, כאי-יכולת, אי-רצון ועוד אופני ביטוי. אחריו בא השלב של חיפוש המסך ומציאת המסך. המסך נבנה מהאור העליון. האור שבא מהכרת גדולת המטרה, מחשיבות הפעולה על מנת להשפיע, מעורר בכלי יכולת להתעלות מעל הרצון לקבל, מעל הטבע הראשוני שלו, ולעשות פעולה על מנת להשפיע.
האדם זקוק לאור שבא ומשפר אותו, אותו האור המחזיר למוטב שבא באמצעות לימוד חוכמת הקבלה. אבל היגיעה בזמן הלימוד צריכה להיות באיכות ובכמות מסוימות כדי שכל פעם מחדש יבוא האור העליון ויתקן את הכלי. לשם כך האדם זקוק לתמיכה של חברה, של מורה, של ספרים.
הבעיה היא שבינתיים אין לנו הרגשה שתדריך אותנו איך לייחד בתמונה הזאת אותנו ואת האור העליון ואת ספר הקבלה והמורה והחברים וכל המתרחש איתנו. ישנם יותר מדי פרטים המנותקים זה מזה. מצד אחד נאמר שיש רק בורא ונברא, מצד אחר נאמר שיש בורא ונברא ומסך שביניהם. מצד נוסף ישנה גם קבוצה, ולא רק אני כנברא. ישנם עוד אנשים וישנם המורה והספר. איך אפשר לאחד את כולם לכלל פעולה אחת?
למה אין דבר שאין בו סתירה?
בכל מה שאדם נתקל בו יש דבר והיפוכו, מפני שההרגשה שלנו כוללת אור וכלי, ואז אפשר להסתכל מצד האורות או מצד הכלים. ושניהם נדמים לנו מנוגדים. אין דבר שאפשר לומר עליו משהו מוחלט.
והיכן האדם בתוך כל זה? האדם משתנה כל הזמן, כי מתחלפים בו במהירות אורות וכלים. ולכן, אם היום האדם הפוך לחלוטין ממה שהיה אתמול, עליו לשמוח ולא להתבייש בכך. מי לא משתנה? דומם לא משתנה. הוא כמו אבן. אבל בעבודה רוחנית לא מתביישים בכך שהמחשבה מתחלפת בכל רגע. אין צורך לפחד מכך שכל הזמן משנים את הדעה, כי כך מגיעים להחלטות נכונות יותר.
איך אפשר לבנות חיים גשמיים בלי הקשר עם הרוחניות?
האדם לא בונה את חייו הגשמיים. מניסיון אנו יודעים שאיננו בונים דבר בעצמנו, אפילו לא את הרגע הבא, ובוודאי לא את השנים הבאות. אפשר ללמוד, לעשות דברים שונים, לתכנן לפרטים את כל מהלך החיים, והתכנון הזה לא ייצא לפועל. האדם לא יכול לקבוע את עתידו אלא באמצעות הבורא. לכן נמצא כרגע כל העולם בחוסר התמצאות כללית.
ועם זאת, הקבלה אינה אומרת להשליך את כל התכנונים, להיות אדיש לחיים ולחשוב שמה שיהיה, יהיה, וששום מעשה לא יעזור. אם האדם מתקיים כדרך כל העולם, הוא הולך בתלם כמו עדר צאן, שכל פרט בו מוגן בידי הכלל. אבל אם הוא רוצה להתקדם בחיים, עליו להשתמש בכל האמצעים כדי להתקדם למטרה. אל לו לשכב במיטה ולהיכנע לגורלו ולחשוב שאם הבורא ירצה, הוא כבר ירים אותו. כך לא יקרה דבר. על האדם להשתמש בחייו לטובת המטרה.
האם קיימת סתירה אמיתית בין גשמיות לרוחניות?
במכתב בדף כ"ה ב"פרי חכם - אגרות" כתוב, שהסתירה היא שבבוקר יש לומר "אם אין אני לי מי לי", ובערב "אין עוד מלבדו". המציאות היא מציאות, ורוגז על הבורא לא יועיל כאן. לאט לאט מסבירים לנו עד כמה חזק כוח הסבל שלנו, ומה הם חוקי המציאות הזאת, שהם טבע.
חוקי המציאות הזאת נסתרים מאיתנו, ולכן אנו יכולים לעצום עיניים. אבל עם הזמן לא נוכל לעצמן עוד. המקובלים מסבירים לנו את החוקים, והם רוצים ללמד אותנו לאט לאט חוקים גדולים יותר, נעלים יותר, נסתרים יותר מהחוקים הרגילים. ובכל זאת, חוקים כמו כל החוקים. ממש כפי שבעולם הזה קפיצה מהגג לא תגרום לנו לעוף כמו ציפור, בשל חוק הכבידה הנסתרת מהעין, וכניסה לכור אטומי מבטיחה פגיעה מקרינה רדיואקטיבית, אף על פי שהאדם לא מרגיש את הקרינה ולא רואה אותה.
חוכמת הקבלה מספרת על המציאות על חוקי הטבע - "אלוקים" שווה בגימטרייה "טבע". המקובלים מסבירים לנו מה קורה סביבנו. ממש כפי שהם מסבירים לנו איך להישמר מפני קרינה רדיואקטיבית, הם מסבירים לנו שישנם כמה דברים מסוכנים נוספים בעולם, שאיננו מביאים אותם בחשבון, ולכן נראים חיינו כפי שהם נראים. דיבורי סרק אינם מועילים, יש ללמוד ולדעת איך להשתמש נכון בחוקי הטבע, איך לשמור על עצמנו מכל הכוחות הללו שלא יזיקו, ואז הם נקראים כוחות הבינה, "חפץ חסד" - "תיבת נוח", מה שנקרא "לקבל על מנת להשפיע". יש להשתמש בכוחות הללו ביעילות כמו שהאדם משתמש בכוח רדיואקטיבי לטובתו.
במה יש להשקיע יגיעה?
יגיעה יש להשקיע רק בהשגת ייחוד. זאת כל המטרה של האדם, והיא מושגת בשימוש בקבוצה ובחברים. החברים מתחברים בעיקר בזמן הלימוד, כדי שלא נשכח את המטרה.
האם האדם חייב להרגיש ייסורים על תכונותיו הרעות?
ודאי שכשהאדם מרגיש את עצמו בתכונותיו הרעות, הוא חש ייסורים. אבל אם הוא משייך את התכונות הללו לבורא, יודע שהוא שלחן אליו, הידיעה ממתיקה את הייסורים וכבר יש לו, דרך התכונות המומתקות, קשר עם האלוקות. כלומר, מלכות המתקשרת לבינה, מתקשרת אחר כך לכתר.
האם להתייחס לקשר עם הבורא כאל משחק מתוך שמחה?
הקשר עם הבורא הוא משחק והוא שמחה. אבל יש לבדוק אם המשחק והשמחה באים כתוצאה מהתקשרות למטרה. אם הקשר עם הבורא הוא רק כדי שיהיה לי טוב ושאשמח או שטוב לי ואני שמח מפני שאני קשור עם הבורא. יש לבדוק מה הסיבה ומה המסובב.
כתוב שכל החיים הללו הם "בורא משחק עם לווייתן" - לווייתן הוא כל הבריאה - ו"צחוק עשה לי אלוקים", וכולי. בסופו של דבר הכול הוא משחק ברצון לקבל, ולא יותר.
למה צריכה עבודת ה' להתקיים מתוך שמחה?
שמחה היא סימן לכך שהאדם אכן קשור לבורא. לא ייתכן שאדם יבכה וירגיש מוכה, ועם זאת יהיה מחובר לבורא. בעל הסולם כותב על כך במכתב על בנו של מלך, בעל המגן והחרב. בן המלך נלחם בחרבו נגד אויבים המכים אותו, ובעודו שותת דם הוא צועק לאביו שיראה איך הוא נלחם נגדם. אבל כל המלחמה הזאת היא שקר, כי אם נלחמים נכון נגד האויבים, נעלם הסבל שהם גורמים. צריך רק להתקשר לבורא.
מדוע מתוארת ההתקדמות הרוחנית במונחים מתחום הצבא: מלחמה, קרב, אויבים, שבי?
ההתקדמות הרוחנית מתוארת במונחים צבאיים כי היא אכן מלחמה רוחנית. כל המלחמות הגשמיות בעולם הזה הן תוצאה מהימצאותנו במלחמה רוחנית. אם היינו מגיעים לשלום רוחני, הייתה גם מנוחה עלי אדמות.