114. מיהו אברהם?
שיחה (3.12.02) על מאמר: "מהו 'מסרת גיבורים ביד חלשים', בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - מועדים, חנוכה, עמ' 76
ל"גיבורים", לרצון לקבל, יש כוח רב יותר מאשר ל"חלשים", לרצון להשפיע. למה הבורא עשה כך? הבורא הכין לנו מצבים החל מאפס ועד מאה אחוזים לפי השתוות הצורה אליו. מצב אפס הוא הסתרה מלאה, וכל יתר המצבים הם דרגות גילוי לפי השתוות הצורה, שבאה רק לפי דרגות יגיעת האדם עד לדרגה של מאה אחוזים. בדרגה הזאת האדם דומה לחלוטין לבורא, ובהתאם להשתוות הצורה המלאה יש לו התגלות ושלמות.
את דרגות הגילוי סופרים או לפי 125 מצבים-מדרגות או לפי 6,000 מדרגות-שנים או לפי עיבור, יניקה, מוחין, בכל מדרגה. ואז ישנם הרבה יותר מצבים, לא רק 125 מדרגות בעולמות עשייה, יצירה, בריאה ואצילות, אלא בכל אחד מהם יש גם עיבור, יניקה, מוחין.
לפעמים סופרים 620 מצבים לפי תר"ך רצונות, מידת הרצונות שיש בנו, אברים שיש ב"גוף" הנקראים חלקי רצונות בנשמה - "גוף" נקרא ברוחניות "נשמה". כל רצון ורצון מתקנים לחוד, ולכן יש תר"ך - 620 פעולות.
לא חשוב איך מתארים זאת. כתוב: "אני הוויה לא שיניתי", "העולם כמנהגו נוהג". דבר לא משתנה פרט לרצון של האדם, כלי קליטה של האדם. מחוץ לנו יש עצמותו. לפי השוואת הצורה אליו האדם נמצא בהסתרה ובגילוי יחסיים. זאת אומרת, אם מתוך 620 רצונות תיקן האדם 100 רצונות, הוא מרגיש בהם גילוי, וב-520 הרצונות הנותרים, שעדיין לא תיקן, הוא מרגיש הסתרה.
היחס הזה בין גילוי להסתרה קובע את מצבו של האדם כלפי הבורא, באיזו מדרגה הוא נמצא כלפיו, באילו קרבה אליו או ריחוק ממנו האדם נמצא. כלומר, מידת הגילוי ומידת ההסתרה תלויות במספר הכלים המתוקנים והלא מתוקנים שבתוך האדם. היחס ביניהם הוא הקובע את מקומו של האדם בסולם המדרגות.
האם המדרגות שלא עברנו אותן עדיין מורגשות כהסתרה?
העולם הזה הוא התחלת תיקון הנשמה. דרגת האפס. לאדם ישנם 620 רצונות, ומיקומו בסולם המדרגות תלוי במספר הרצונות שתיקן או לא תיקן. בכל רצון שהוא נמצא בו יש הסתרה ויש גילוי. מהו גילוי? אורות המתגלים בכלים שלו, כשהבורא ממלא את האדם.
האדם מרגיש כהסתרה את הדרגות שלא עבר עדיין. אלא שגם במדרגה שהאדם נמצא בה, במצב הפרטי שלו, יש הרגשה יחסית של גילוי והסתר, כי כל מדרגה כוללת את כל יתר המדרגות. כמו שלילד קטן ישנה מעין ידיעה, השערה מה זה להיות גדול. אמנם היא נובעת מתוך ראייה של ילד, ובכל זאת ההשערה ישנה. מעין יחס, כלומר, האדם מרגיש שקיים משהו כמו גמר התיקון ומידת דבקות עם הבורא. הוא מרגיש את מקומו היחסי. ודאי שהראייה הזאת נובעת מתוך מצבו, ובכל מדרגה גמר התיקון והבורא נראים לו אחרת. אבל הם שם, מפני שכל מדרגה כוללת בתוכה את כל הפרטים.
ובכל המצב הזה משתנה רק הנשמה העולה או יורדת. כל יתר הדברים אינם משתנים. הכול לפי השתוות הצורה. יש בורא שאליו משתוקקים, וישנו האדם שמתקדם ומרגיש את הבורא לפי השתוות הצורה. ההתקדמות הזאת אינה פיסית, אלא רגשית, לפי תיקון הכלים הפנימיים, הרצונות, שבהם אין מה לשנות, כי הכלים כבר נתונים בנו מלכתחילה, אפילו בדרגת העולם הזה. בנקודה שבלב ישנם כל האברים הפנימיים, כנקודה, כמו בזרע. וכשהיא מתחילה לגדול, או כמו שבעל הסולם מתבטא, "להראות פעולותיה", היא פועלת על האדם.
חוץ מהכלי, דבר לא משתנה. תיקון הכלי, השתוות הצורה שלו עם הבורא, קובעים את מצב האדם כלפי הבורא. ופרט לכך האור העליון עצמו ממלא את כל המציאות, ולא משתנה במאומה. ככל שהאדם דומה לאור העליון, כך האור ממלא אותו. ובמידה הזאת הוא מגלה לעצמו את המציאות האמיתית, הקבועה, הנצחית.
מה פירוש להרגיש את היחס בכל מצב?
האדם מרגיש כל מצב ומצב לפי הכלים שלו. האדם מרגיש כביכול שינוי ביחס הבורא אליו לפי השוני בהשתוות הצורה. היחס נקבע על פי המידה שהאדם מגלה. זה דומה ליחס של אם הרוצה להביא את בנה להיות רופא. האם מתייחסת לבנה כל הזמן באותו אופן, דוחפת אותו למטרה. אם יש בו רצון להיות רופא, הוא חש פחות בלחץ של אמו ובעצמו עושה את הנדרש, את מה שהיא לוחצת עליו לעשות, והוא נמצא איתה בהשתוות הצורה. הלחץ שלה כבר לא מורגש כלחץ. הרצון שלה הופך להיות רצון שלו. לפי ההשתוות הרצונות הוא מתחיל לאהוב אותה, במקום לשנוא אותה על הנוקשות והלחץ שהיא מפעילה עליו.
למה יש בכל מדרגה גם גילוי וגם הסתרה בו בזמן?
להסתרה שתי סיבות. הראשונה, ככל שהילד מבין יותר שאמו טובה, כך הוא אוהב אותה יותר. אם הוא עדיין לא מרגיש, לא מבין, שהיא טובה, הוא שונא אותה. זה עניין ההסתרה. ככל שאנחנו שונאים את הבורא או יכולים לשנוא אותו, הוא נסתר מאיתנו, ואז אין לנו את מי לשנוא.
למה הוא עושה כך? מפני שהשנאה עלולה להרחיקנו לקצה של הקליפות, ולא היינו מסוגלים לדלג מעליהן. הסיבה השנייה להסתרה היא כדי שתהיה לנו בחירה חופשית.
מתי "אני הוויה לא שיניתי" הוא כלפי האדם?
כל המילים, כל האמרות מכוונות לנשמות ולדרך שבה הן מגלות זאת. כל שינויי היחס מהבורא שהאדם מגלה, כל ה"משחקים" הללו כלפיו, אין פירושם שהבורא משתנה, "אני הוויה לא שיניתי", אלא הם נעשים כלפי הכלים של האדם, המתפתחים על ידי תוכנה פנימית מיוחדת. ההתפתחות הזאת יכולה לבוא מהאדם עצמו, באופן הכרתי, ויכולה לבוא על ידי תוכנה פנימית שהאדם אינו שולט בה. ואז הוא מרגיש כאילו הוא נמצא בשבת או ביום טוב או במצבים גרועים, כביכול.
מאין באים השינויים? האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. הארתו אל האדם קבועה תמיד. האדם נמצא כבר עכשיו בגמר התיקון. סביבו אין-סוף, שלמות, נצחיות, אין פחות ואין יותר. אלא שבאדם עצמו משתנות כל פעם הרשימות, לפי שרשרת רשימות שנמצאת בו, הנקראות "גן רוחני". ולפי התפתחותן האדם עובר מצבים שונים.
המצבים הללו שלא תלויים בו נקראים: "שבת", "יום טוב", "חגים", "מועדים" וכולי. אפשר להבדיל את המצבים שתלויים בו, אלה שהוא עושה על ידי התגברות - באמונה למעלה מהדעת, או אלה שהוא עושה מתוך הכרח. אבל אחרי שמכריחים אותו, יש מגוון אפשרויות שעליו לבדוק אותן אחת אחת. הוא יכול לעשות משהו בכוחות עצמו או לחכות שההכרעה הזאת, שהכוח הזה עצמו ישנה בו משהו, והוא יכול, לאחר שהופעל עליו לחץ, להביא את עצמו למצב חדש.
בסופו של דבר אנו נוכחים לדעת, שהאדם לא עושה דבר פרט לליקוט הבחנות מכל מיני מצבים. והיחס שלו למה שקורה לו הוא שבונה בו פרצוף רוחני.
איך אפשר לומר בכפיפה אחת "אני הוויה לא שיניתי" ו"מחדש כל יום מעשה בראשית"?
הפסוקים "אני הוויה לא שיניתי", ו"מחדש כל יום מעשה בראשית", שניהם נכונים. כמו במקרה של הפסוקים "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו", שאינם מתקיימים בנפרד בשני מצבים ובשני זמנים, אלא מתקיימים יחד. הם אותו חוק עצמו. רק שהאדם, במצבו הנוכחי, מפני שהכלי שלו אינו מתוקן, לא יכול לצרף את שני החוקים הללו לכלל חוק אחד ולראות שהם ממש אותו דבר.
חוסר השתוות הצורה, חיסרון המסך, לא מאפשר לאדם לראות את עצמו ואת הבורא יחד, כיחידה אחת בלתי נפרדת. לפי הראייה שלו, הוא לחוד והבורא לחוד. ואז נוצר אצלו פירוד בין "הוויה אדני" לבין שמות אחרים של הבורא שמתגלים, או בין "אם אין אני לי מי לי" לבין "אין עוד מלבדו".
אבל אם האדם משווה צורתו לבורא בתכונות, ברצונות, בהרגשה הפנימית שלו, יחד הם הופכים לחוק "אני הוויה לא שיניתי", שבו הוא נכלל. ואז הוא מגלה את המהות של ההוויה הזאת, "הטוב והמיטיב". כלומר, מתוך ההוויה הזאת הוא מגלה את המחשבה הראשונה והיחידה. הוא חוזר למחשבה הראשונה, שהיא בעצם היחידה שפועלת לעומתו.
אפשר לדמות זאת כך, בראש הפירמידה נמצא ה"טוב והמיטיב" ובתחתית נמצא המחסום. מהמחסום והלאה מתחיל סולם ה"שמות הקדושים" והאופן שבו הם מתחברים ל"טוב ומיטיב". לאדם הנכנס מהעולם הזה לגילוי האלוקות יש כל מיני רגשות שנמצאים בחוסר השתוות עם הבורא, ולאט לאט, לפי מידת התיקון שלהם, מצטמצמת מידת ההסתרה עד שהאדם מגיע לטוב ומיטיב. ככל שפוחתת מידת ההסתרה, האדם מגלה שבכוח שפועל עליו יש רק טוב ומיטיב. שאין מחשבות אחרות וכוחות אחרים.
ההסתרה נעלמת כשנעלמים כוחות ההסתרה, כוחות דפרודא. הסיטרא אחרא נעלמת והופכת להיות מלאך הקדוש. כשכל הכלים הלא מתוקנים של האדם הופכים כלים קדושים, חוזרים ל"אחד, יחיד ומיוחד", מצב שבו אנו נמצאים גם עכשיו, רק לא בהכרתנו. כל העניין הוא לפתוח את החוש השישי לראות איפה אנו נמצאים. ככל שהאדם מוכן לפתוח עוד, מסוגל לפתוח עוד, כך הוא מרגיש יותר שהוא נמצא בטוב ומיטיב.
מתי מתחיל "טוב ומיטיב"? מעל המחסום. מתחת למחסום אין הרגשת טוב ומיטיב, שזאת ההסתרה - הסתר כפול והסתר רגיל. מדוע הבורא מסתיר את עצמו? אם לא היה מסתיר את עצמו, היינו שונאים אותו או אוהבים אותו, ושני המצבים הללו היו מפריעים לנו להתנתק מהרגש. לעולם לא היינו יכולים להתחיל בתהליך השתוות הצורה. כלומר, הרוחניות באה דווקא מהתעלות מעל חמשת החושים. אם הבורא היה מורגש בנו, היינו מרגישים אותו בחמשת החושים שלנו והיינו בדרגת הקליפות בלבד.
מה הקשר בין רצון האדם למושג הגלות?
לפני כל מצב שאדם מרגיש, עליו להרגיש קודם לכן הרגשת גלות. אחרי כן עליו לשנוא את הגלות, לרצות לצאת מהמצב הזה, לתקנו ולצאת ממנו להרגשת הגאולה. כך בכל רצון ורצון. מלכתחילה אנו נמצאים ב-620 רצונות, שהם 620 צורות הפוכות מהבורא. הגלות היא הרגשת כל רצון שהוא ההיפך מהבורא. ההרגשה שיש לתקן את הרצון הזה נקראת הרגשה בנחיצות הגאולה.
אחר כך יוצאים מהרצון הזה ומתקנים אותו. "יוצאים ממנו" הכוונה שמתעלים מעליו, אחרת בלתי אפשרי לתקנו. התעלות מעל הרצון נקראת "יציאת מצרים", יציאה מהרצון הזה, כלומר, מבצעים עליו צמצום כדי לרכוש כלים של חפץ חסד. מתנתקים מהרצון ואז מתחילים לתקנו, לקבל בו על מנת להשפיע - "אח"פ דעלייה". וזה נקרא לבנות על ידי הרצון "בית מקדש". "בית" כלי שהוא קדוש ביחס לבורא.
כך עושים עם כל רצון ורצון, מרגישים תחושת גלות, יוצאים ממנה וזוכים בגאולה. כל זה קורה בתוך הרצונות שלנו, לפי המעמד של האדם, כעניין פרטי הפנימי. זה לא קורה במקום כלשהו או בכל מיני תופעות חיצוניות.
מה ההבדל בין סוג הרצונות של יהודים לשל גויים?
מלכתחילה מחולקת הנשמה הכללית לגלגלתא עיניים ולאח"פ. ההתפתחות מלמעלה הגיעה לכדי מצב שבו נוצרו גופים בעולם הזה. הגופים הללו עברו מאות אלפי שנים עד שהנקודה שבלב החלה להראות פעולותיה בחלק מהם. אברהם היה הראשון שבגופו, החי בעולם הזה, התחילה הנקודה שבלב להראות את פעולותיה.
מדוע התחילה הנקודה שבלב להראות את פעולותיה באדם מסוים בעולם הזה? זהו הרשימו הרוחני הזך ביותר. בקבלה לומדים, שהתיקון מתחיל מהרשימות הזכות, הקלות לתיקון, לפי השתוות הצורה עם האור, ומשם עובר לרשימות העבות יותר, הכבדות, המקולקלות, הקשות יותר לתיקון.
כל הרשימות מסודרות בתור לפי מידת הקלקול שלהן. הרשימו הזך ביותר מכל הרשימות, הוא שהתחיל להראות פעולות של הנקודה שבלב, בגוף שנקרא "אברהם". הגוף הזה נדחף לכל מיני פעולות השונות מפעולות שגופים עושים באופן טבעי, כאשר מדברים בהם רצונות בהמיים לאוכל, למין, למשפחה, ורצונות אנושיים לכסף, לכבוד ולהשכלה. באברהם התחיל לדבר רשימו אחר, לרוחניות, הרשימו הזך ביותר. ואז הוא החל לעסוק בקבלה והיה למקובל הראשון.
מבחינה רוחנית, ליהודים ישנן הרשימות הזכות, הקלות, החלשות והפגומות פחות כתוצאה מהשבירה. למי שלא מבין איפה הן פגומות פחות, נראה שהיהודים הם בעלי רצון לקבל הגדול ביותר, ולא הפחות ביותר. זה נראה כך מפני שהרשימות הללו מתגלות לעינינו במשך אלפי השנים האחרונות, והן לא מתגלות בחלק האחר של האנושות, אצל הגויים. הרשימות יתחילו להתגלות בגויים רק לאחר שכל הרשימות של גלגלתא ועיניים ייצאו אל פני השטח ויהיו מוכנים לגילוי בגופים של העולם הזה.
מתי זה יקרה? כשתבוא הגלות האחרונה והגאולה ממנה, כהכנה מלמעלה למטה. זה התחיל במאה ה-20 ומתחולל בימינו אלה. צריכות להיות ארבע גלויות, לפי ארבעת השלבים - י' ה' ו' ה' - בדרגת העביות של המלכות. יוצאים ארבעה שלבי הרשימות של גלגלתא ועיניים, עד שכולם מוכנים לתיקון. על ידי ארבעת השלבים הללו הגופים עוברים ארבע גלויות וארבע יציאות מהגלות.
בעל הסולם כותב בספר "מתן תורה", שיצאנו מהגלות האחרונה, הגלות הפיסית, והחזירו אותנו לארץ ישראל, וזה נקרא שקיבלנו אותה מלמעלה. יצאנו מהגלות באמצעות ההכנה הרוחנית, בעזרת השיטה שניתנה לנו לתיקון הכלים דגלגלתא ועיניים שבנו, שבהם נוכל לקבל את התגלות האלוקות, שהיא המטרה.
ומרגע שהתחלנו לצאת מהגלות האחרונה, ככל שאנו מאחרים בתיקון שלנו, הגויים מבחוץ, הערבים וכל יתר העולם, לוחצים עלינו. ובגמר התיקון, כותב בעל הסולם במאמר "דור האחרון", אם לא נלך בדרך הנכונה, יילחם נגדנו כל העולם סביב ירושלים.
החשבון מיהו יהודי לא נערך לפי הגופים, אלא לפי הנשמות, כי התגלות הנשמות היא שבונה את הגוף סביבן. אם אותן רשימות מגלגלתאות ועיניים היו מתגלות אצל סינים, היו הסינים יהודים, ולא אנחנו. השוני בין יהודים לגויים מתבטא בחלק הזה של הרשימו. בגויים הרשימו הוא מאח"פ, כלי הקיבול הגסים יותר וביהודים הוא רשימו מגלגלתא ועיניים, כלי הקיבול הזכים יותר.
לכן מחויבים היהודים כלפי העמים אחרים לתקן את עצמם מהר יותר, לפני כולם. אל לנו ללכת אחרי הגויים, עלינו לעשות את התיקון בעצמנו ואחר כך לגרור אחרינו לתיקון גם את הגויים. זה סדר העדיפויות שצריך להיות גם בעבודה של קבוצת קבלה העוסקת בתיקון רוחני כאן, בארץ. לפני שהיא משפיעה לכל העולם, על כל אחד ואחד לעשות תיקון עצמי ותיקון קבוצתי ולהשפיע לאומה.
כלומר, ההבנה שיש בנו רשימות רבות יותר מאשר בכל יתר האנושות, שאותן עלינו לתקן עכשיו, חייבת לתת לנו תחושת אחריות ואשמה על כך שאנחנו, משפחתנו, הקבוצה שלנו, העם שלנו וכל יתר האנושות נמצאים במצב לא טוב. ומי אשם בכך? אנו אשמים בכך.
ואז, במקום להכריז שאנו מיוחדים מפני שהבורא אוהב אותנו, נדע שעדיין לא הגיע הזמן לדבר על אהבה, כי עדיין לא גילינו אותה. עלינו לדבר על היחס המיוחד, שאותו עלינו לממש כמתקנים הראשונים. מכאן, עלינו מוטל לשנות את העולם.
מה הכוונה בעובדה שאברהם הוא התגלות הרשימו הרוחני הזך ביותר?
אברהם הוא הראשון, ולכן הוא נקרא "חסד", ספירת חסד, תכונת חסד, חפץ חסד, השפעה. אברהם הוא התגלות הרשימו השבור הזך ביותר, הקרוב ביותר לאור. לכן הוא נקרא "אב האומה", "אב-רם", הגדול ביותר בהתגלות הרשימו הזך ביותר.
כמובן, לאברהם היה קל, יחסית, לגלות את הבורא, להרגיש רוחניות, להיות מקובל, לעשות תיקונים, כי הוא היה מהרשימו הקרוב ביותר לאור, השבור פחות מכל יתר הרשימות. ומתוך הרצון שלו הוא כבר התחיל לעשות את ההפצה ולמשוך אחריו את האחרים.
כמה זמן חלף מהנקודה הנקראת "בריאת עולם" ועד לרגע שבו התגלה הבורא לאברהם באלוני ממרא?
זה ארך עשרים דורות, אלף תשע מאות ארבעים ושמונה שנים.
מהי נקודת המפנה הנקראת "בריאת העולם"?
נקודת המפנה הנקראת "בריאת העולם", היא הנקודה שממנה התחיל להתגלות בתוך הגוף הבהמי הרשימו הנקרא "הגן הרוחני". אבל הרשימו הזה עדיין לא דיבר באדם, הוא רק התחיל להתגלות. לפני כן אין גילוי שלו. אפשר לומר שלפני כן גוף האדם לא היא קשור עם הנשמה.
כלומר, גם באברם היו גלגולים של הרשימו לפני שהוא התגלה במידה כזאת, שהרצון לקבל הכללי הרגיש אותו כתשוקה לרוחניות. הרשימו הזה התחיל 1948 שנים קודם לכן להתגלגל יחד עם הגופים. כלומר, 1948 שנים קודם לכן התחיל להתלבש על הרשימו הזה הרצון הבהמי, הפרימיטיבי, שהיה אז לאכול ולספק מזון לבני המשפחה.
"בריאת העולם" היא נקודה רוחנית. "העולם" הוא מה שהאדם עשוי להרגיש ברשימו הזה, בחוש השישי שלו. מאין התחיל "העולם"? "בריאה" היא יצירת יש מאין. משנת האפס התחילה הנקודה הזאת להיות מוכנה לאדם, קשורה לאדם, כדי שיגלה אותה בעולם הזה, 1948 שנים לפני שהתגלתה בפעם בראשונה באברהם.
ומה היה לפני נקודת האפס?
לפני נקודת האפס היתה רק התפתחות של גופים בהמיים. גוף האדם התפתח כגופם של יתר החיות, הדגים, האריות וכולי, בלי שנקשר לנשמה כענף וכשורש.
מה קרה אחרי היות אברהם?
אותם הדברים שהתגלו באברהם המשיכו להתגלות הלאה, כשדור אחר דור מתגלות רשימות גרועות יותר ויותר. עד שהגיע השלב שבו כל שכבת הרשימות ששייכת, נניח, לעביות השורש, התחברה לגופים שבעולם הגשמי, וכתוצאה מכך הייתה גלות ואחריה גאולה.
ואז השכבה השנייה של הרשימות, ששייכת לעביות א', החלה להתממש ולהתחבר לגופים בעולם הזה, והתחילה לדבר בנו. לכן הופיעו חכמי התורה, חכמי המשנה, חכמי התלמוד, ועכשיו מתחיל הדור האחרון של חכמי הקבלה.
כל שכבת רשימות שמתגלה, חייבת להיכנס לגלות ולגאולה. לכן היו לנו בסך הכול ארבע גלויות וארבע יציאות מהן.
האם סופרים שנים או גלגולים מבריאת העולם ועד אברהם אבינו?
מבריאת העולם ועד שאברהם הרגיש את הנקודה שבלב עברו 1948 שנה, מפני שהנקודה הזאת היתה צריכה להבשיל בו במשך גלגולים רבים. לכן סופרים מתחילת בריאת העולם ועד תקופת אברהם "עשרים דורות".
לא סופרים סתם דורות, אלא מספר גלגולים. לכן התורה מדייקת כל כך בכתוב, לא כדי לספר לנו על שורשינו ומאין הגענו, אלא כדי לתאר את הגלגולים של הרשימו.
האם האנשים המוזכרים, כביכול, בתורה, הם בעצם תיאור הרשימות?
אם רוצים לדעת מי הם "נוח", "חנוך" ויתר האנשים המוזכרים בתורה, יש להיעזר בספרו של האר"י "שער הגלגולים" ובכל ההיסטוריה הכתובה בתנ"ך, ולאט לאט להתחיל לראות מה הן הרשימות שעליהן מספרת התורה. שם נמצאות כל הרשימות הפועלות בו בזמן. חלקן מתגלות מוקדם יותר, והן אלה הקרובות יותר לגילוי, וחלקן טבועות עדיין בתוך הרצון לקבל. התורה מספרת גם על אלה וגם על אלה, ולאו דווקא על אלה שמתגלות. לעתים היא מספרת על מה שעדיין מוטמן ואינו גלוי.
התורה רוצה להעביר לנו את סדר יציאת הרשימות ואת הקשר ביניהן, כדי שנוכל ללמוד מתוך כך. ממש כפי שניתן ללמוד איך אפשר להתעלות ולטפס בסולם מלמטה למעלה, מסדר ההתפתחות מלמעלה למטה, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, עולם הניקודים, עולם האצילות, וכולי. בתורה מספרים סיפור שכביכול בא מלמעלה למטה, שלעתים מזכיר ולעתים לא מזכיר איך יש לבצע את התיקונים הללו מלמטה למעלה, בכדי לסייע או לפעול כפי שפועלות הרשימות.
מה מקבל האדם הפרטי הלומד את התמונה הכללית הזאת? הוא לא מקבל דבר. עליו רק למשוך על עצמו אור שיתקן אותו בזמן שהוא קורא ולומד את הסיפורים הללו, כפי שצריך לעשות עם ספרי הקבלה. אם אדם נכנס עם הכלי שלו לתוך תמונת הרשימות ומתחיל לפעול בה, הוא מתחיל להתקשר לרשימות עצמן, לכל החסרונות, לכל הרצונות הללו, ומתחיל להיכלל בהם או למשוך מהם לעצמו את חלקי ההתכללות, וכך הוא גדל, ומגדיל בתוכו את הכוחות של אברהם, יצחק, יעקב ואת כל הכוחות היחסיים להם.
כלומר, כמו בכל ספרי הקבלה. התורה מספרת על המתרחש במרחב הרוחני. היא מספרת על כוחות, על רצונות ועל האופן שבו פועלים הכוחות על הרצונות. בהתחלה יש לקבל את הלימוד בתורה כאור המחזיר למוטב, אור מקיף המגיע אלינו בזמן הלימוד בעוצמה, ביעילות ובהתאם לכוונתנו שיעזור לנו. בהמשך, עם הכניסה למרחב הרוחני, הופכת התורה לתורת חיים. האדם מתחיל לחיות בתוך המרחב הזה של כוחות ורשימות כחלק אינטגרלי ופעיל בתוך התמונה הכללית.
למה חייב הרשימו לפעול בתוך גוף?
הרצונות הם משהו רוחני אפילו בדרגות הנמוכות, הם אינם הגוף. אם חותכים חלק מהגוף, הגוף אינו רוצה פחות. רצונות לא נעלמים, ובלתי אפשרי להמיתם. ברוחניות מפרידים אותם מהגוף, והרצונות מרגישים את עצמם מנותקים מהלבוש הזה שנקרא הגוף הביולוגי, הבשר, ואז יש להם תחושה שונה של קיום. מעלים אותם לדרגת קיום אחרת.
האם הרשימו שנקרא "אברהם" יכול היה להתלבש באדם אחר?
הרשימו שנקרא "אברהם" יכול היה להתלבש באדם אחר, אבל אם בודקים את ההתאמה בין ענף לשורש, ניתן לראות למה הוא התלבש דווקא בבדואי פרסי, ולא בהודי או בבן תרבות אחרת שחי גם הוא לפני אלפי שנים. ההתלבשות הזאת אינה מקרית. אפשר לראות לפי ההתאמה ברוחניות לדומם, לצומח, לחי ולמדבר למה היה צריך דווקא הרשימו הזה להתגלות בעולמנו בגוף המסוים ההוא.
גם לפי הגופים אפשר לחלק את כל העמים לשבעים אומות ולשבעים סוגי גוף, אבל העובדה שבאומה הפרסית העתיקה התחיל להתלבש הגן הרוחני ולהראות את פעולותיו אינה שייכת כבר לאומה הזאת, אלא מתוך האומה הפרסית, "גוי מקרב גוי", התחילה לצאת קבוצת מקובלים.
אם כך, האם האומה הפרסית קרובה במיוחד לתיקון, והוא יתרחש אחרי התיקון של אברהם? האם ניתן להסיק שאם מוצאו של אברהם ממנה, יבואו הפרסים לידי תיקון אחרי שאצל קבוצת המקובלים הנקראת "יהודים", הגלגלתא והעיניים החלו לבעור? אמנם אחרי שיוצאים מהרצונות האלה, גלגלתא ועיניים, ודאי שמיועד לאומה הפרסית גורל ייחודי, אבל אין זה אומר שהם קרובים לתיקון יותר מאומות אחרות. ההיפך הוא הנכון, שהרי מהם הוצאו הגלגלתאות והעיניים הללו. מדובר כאן בדבר והיפוכו.
האם ייתכן שהגלגלתא והעיניים הללו יתלבשו בצורת חיים אחרת?
לא ייתכן שגלגתא ועיניים יתלבשו בצורת חיים אחרת מאדם, כי יש התאמה בין צורת הגן הרוחני, הרשימו, ובין הצורה החיצונית של הגוף. כלומר, הגוף מקבל את צורתו הפיסית, האברים, ידיים, רגליים וכולי, לפי מספר האברים הרוחניים והיחס ביניהם.
מכאן מובן הוא שלא ייתכן שרשימו הדורש תיקון, יתלבש באריה או בציפור יפה. לא תהיה התאמה בין הגוף הבהמי לגוף הפנימי. ההתאמה הזאת מתקיימת מאפס כל הדרגות של דומם דדומם ועד הדרגות הגבוהות ביותר, כי הכול בא מלמעלה כהמשכיות של משהו שקדם לו, וכל דרגה תחתונה נחתמת מדרגה עליונה על כל פרטיה, רק בחומר אחר, עבה וגס יותר.
לכן הגוף שלנו, על כל פרטיו, מתגשם בהתאם לנשמה, אלא שהנשמה היא אוסף כוחות רוחניים והגוף הוא אוסף אברים בהמיים.
מדוע נולדים אנשים מוגבלים?
אין ספק שלכל דבר יש סיבה, אבל בשביל לדעת אותה לא די להכיר את מבנה הנשמה, את עשר הספירות, גלגלתא ועיניים ואח"פ או רמ"ח אברים ושס"ה גידים ומה שיש בגוף כנגדם. לא די לדעת כמו שבעל הסולם כותב "בבית שער הכוונות", ש"מוח", "לב" ו"כבד" הם חב"ד חג"ת נה"י.
כדי לדעת את הסיבה לכך שאדם מסוים נולד נכה, חולה או פגום, וכדי לדעת גם את הקשר שלו עם יתר הגופים, יש לדעת את הגלגולים עצמם. איש מאיתנו לא נולד בפני עצמו, אבל אין לנו שום ידיעה על הקשר שלנו עם יתר הנשמות, ובהתאם לכך לא נדע את מידת התיקון שעוברות יתר הנשמות, איך זה משפיע עלינו ואיך אנחנו משפיעים עליהן בהשפעה הדדית ובהיזון חוזר. את התמונה הזאת אי-אפשר להביע במילים אם האדם עצמו לא מרגיש זאת. התמונה מורכבת ורבגונית מאוד.
אי-אפשר למצוא מילים שיביעו זאת או איור או נוסחה. מעורבים בכך יותר מדי פרטים רגשיים. אפשר להבין את החומר הזה רק לפי מידת ההתקשרות וההתקרבות לאורות המקיפים, כשההבנה באה מכלים של בינה שמתרקמים בנו בהדרגה.
האם תיקון חפץ חסד הוא כנגד ניתוק מהבורא?
האדם בא לתיקון הראשון, לחפץ חסד, מתוך ניתוק מוחלט מהבורא. בתיקון חפץ חסד האדם כבר מחובר לבורא, אבל לא באופן פעיל. הוא לא יכול להשפיע לבורא ואין עדיין השוואת הצורה - כמו שהבורא משפיע, גם אני משפיע.
בתיקון חפץ חסד האדם עדיין לא משפיע, אבל הוא לא מקבל בדיוק כפי שהבורא לא מקבל, וזאת השתוות הצורה שלו עם הבורא ובה הוא מרגיש אותו. הוא מרגיש את הבורא ונמצא עמו בקשר כמו עובר בבטן אמו, כפי שהקטן תלוי בגדול ממנו.
לכן תיקון חפץ חסד נקרא "קטנות" - עיבור ויניקה, ובו האדם אינו יכול עדיין להיות בהשתוות הצורה, להחזיר, להידמות, להיות אדם - אדמה לעליון. אבל זה תיקון גדול מאוד, שתחילתו נקרא כבר "אמונה", כוח להיות למעלה מהרצונות. פשוט להיות חלק בלתי נפרד מהבורא, כמו עובר בבטן אמו, שלא ניתן להפרידם, אף על פי שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, כישות נפרדת.