116. החיים מעל הטבע ובתוכו
שיחה (9.12.02) על מאמר "מהו ידע שור קונהו, ישראל לא ידע, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - נביאים, ישעיה, עמ' 5
"ידע שור קונהו" מתכוון לכך, שאם אדם לא מגיע לדרגת אדם ולא רוכש אותה, הוא עובד כמו דומם, צומח וחי, מטעם ידיעה. הדומם, הצומח והחי פועלים מתוך תכונות שיש להם מן הטבע, והם לא סוטים מטבעם. כמובן, אין בחירה חופשית כי הם פועלים לפי חוקי הטבע.
ואם אין שום סטייה מן הטבע ואין בחירה חופשית, והכול נעשה לפי תוכנה כתובה מראש, אין גם שכר ועונש, אין רשע ואין צדיק, וכל ברייה פועלת לפי מה שנמצא בה. ברייה כזאת כאילו לא קיימת ברוחניות, כי להיות ברוחניות פירושו לפעול פעולה שבאה מתוך הנברא.
רוחניות נקראת "נברא", מי שיש לו ישות, אישיות, בחירה חופשית. המקום שבו יש בחירה חופשית, האזור החופשי, הוא הקיים ברוחניות. האדם יכול להתקיים שם כקליפה או כקדושה, אבל שנמצאת ברשותו.
ואם אין רשות של הנברא והכול רשות הבורא שברא את החוקים הללו ואת טבעו של הנברא, הנברא לא קיים. לכן גם דומם, צומח וחי בטבע של העולם הזה, וגם אדם הנמצא עדיין בדרגות ההתפתחות שלהם לא קיימים ברוחניות. קיום כזה מכונה קיום מדומה, כי הוא מורגש בכלים שלנו, אבל לא קיים ברוחניות, בכלים נצחיים ואמיתיים.
אם לא היינו מסתכלים על הגוף, על חומר, על אטומים, מולקולות וחלבונים, אלא רק על כוחות, לא היינו רואים את היקום ואת כדור הארץ שלנו ואת כל מה שמתרחש בו, שזה נקרא קיום לפי ידיעה, לפי תוכנה, לפי המרכיבים הטמונים בחומר עצמו.
ומעל החומר הנברא יכול לעשות רק דבר אחד, לפנות לבורא. במידה שיש לו הנטייה הזאת, הפנייה הזאת, התעוררות והתרוממות לבורא, הוא נקרא "נברא". המשיכה של הנברא לבורא נקראת "אמונה", ולפי עוצמתה נקבע גודלו של הנברא וגובהו הרוחני.
לכן מי שמפתח בתוכו את האדם שבו, לא מסתכל על המקרים שקורים לו ולא על המעשים שהוא חייב לקיים מתוך טבעו, השייכים לדרגות דומם, צומח וחי. חשובה לו, כמו אצל נברא, רק הדרך שבה הוא בונה קשר עם הבורא מעל המעשים הללו, מעל חייו.
"אדם" או "נברא" נמדדים על פי החוסן של הקשר הזה, עוצמתו, ועל פי ההפרעות והמעשים שעל גביהם בונים אותו. אדם מקבל את ההפרעות שבאות אליו ואת כל המאורעות המתרחשים בו וסביבו רק כתנאים שעליהם הוא בונה את אמונתו ואת הקשר שלו עם האלוקות.
לכן נאמר שישראל לא ידע את קונהו. הבורא הסתתר בכוונה כדי לאפשר לנברא לבנות עמו קשר וכדי שיוכל לבנות את עצמו, תהליך שהוא מעל דרגת הבהמה. לכן דרגת הידע נקראת "ידע שור קונהו". מה יודע השור? הוא יודע על פי טבעו איך הוא מתנהג ואילו תכונות ורצונות יש לו. הוא כביכול יודע איך הוא בנוי ומה דורש ממנו הבורא.
מעל דרגת בהמה מתחיל להתהוות, כביכול, חלל פנוי שעל הנברא למלאו ביחס שלו לבורא.
האם מגיעים מאמונה לידיעה?
אחרי אמונה מגיעים לידיעה, אבל זאת ידיעה של בהמה היודעת מי הוא הבורא. הבהמה יודעת שהבורא הוא מי שברא אותה כפי שהיא, עם תכונות, רצונות, דחפים, מחשבות, יכולות ועוד. כלומר, מתוך ידיעת האדם את עצמו ואת סביבתו הוא יכול להסיק מיהו הבורא. זה נקרא "ידיעה", ידיעת הבורא לפי "ממעשיך הכרנוך".
גם אחרי שאדם מתעלה מעל דרגת הבהמה הוא בונה את הקשר שלו עם הבורא, שנקרא "אמונה". הוא מתחיל להרגיש את הבורא בכך שהוא בונה את הקשר עמו על פני ההפרעות. כל ההפרעות שהבורא שולח הן כמו תוכנה של הבורא שנועדה לבהמה, אבל הן נמצאות מעל דרגת הבהמה, והאדם בונה יחס וקשר עם הבורא על פני ההפרעות הללו. מכאן, גם מתוך ההפרעות, "ממעשיך הכרנוך", מתחילים להכירו.
הבורא שולח לאדם רצונות המחופשים לאנושיים, הוא שולח לו הפרעות בקשר עמו כדי שיתבלבל, שישכח, שיטעה, שיתנגד. וכשאדם בונה קשר עם הבורא על פני כל ההפרעות הללו, הוא בונה מהן דמות, הגוף שנקרא "אדם", את החלק הרוחני שבו. וגם מתוך כך הוא מכיר את הבורא. כמו ש"ידע שור קונהו" מתוך טבעו הבהמי, בלי שיבנה משהו, כך מכיר האדם את הבורא מבניית יחסו אליו על פני ההפרעות שהוא שולח, ואז מגיע לידיעה.
ידיעה כזאת נקראת "ידיעה למעלה מהדעת", כי האדם בונה אותה מעל הדעת הבהמית, מעל ידיעה של שור, הנקראת "אמונה שלמה". שלמה הכוונה, שהיחס של האדם לבורא, שנקרא "אמונה", מתמלא בידיעה שלו את הבורא. כמו בגוף הפרצוף, כשיש לאדם יחס על מנת להשפיע ולפיו מתמלא גופו באור חוכמה, הנקרא "אמונה שלמה". "אור חסדים בהארת חוכמה" נקרא אמונה שלמה. אז האדם מגיע לידיעה ולידע של אדם, הנמצאים מעל ידיעה של שור, וכך הוא יכול לגדול עוד ועוד.
מתי הבורא אינו מגולה?
אם שואלים אדם מן היישוב אם הבורא מגולה או לא מגולה, כל איש יענה לפי דרכו. יהיו כאלה שיגידו שהוא מלובש בכל פרט סביבנו ויהיו שיגידו שכלל לא מעניין אותם איפה הוא מגולה ואם הוא קיים.
אם כך, מתי אכן אפשר לומר שהבורא נסתר? כשהאדם רוצה להתקשר לבורא, והבורא שולח לו הפרעה כנגד הרצון הזה. מידת ההפרעה היא מידת ההסתרה. למשל, האדם רוצה לחשוב על הבורא ולהתרכז בו, והבורא מביא אליו משהו שמבלבל אותו או מסיח את דעתו כמו פחד ממשטרה. האדם כל הזמן חושש לקבל קנסות מהמשטרה והפחד הזה מנתק אותו מהקשר עם הבורא.
מכאן, האדם יכול לומר שהבורא נסתר כשהוא מרגיש את גודל הפחד שמנתק אותו ממחשבות על הבורא. כשהוא לא יכול לייחס את ההפרעה הזאת לבורא ולדעת ששלחה אליו כדי שעל גביה הוא יתקשר אל הבורא בקשר אמיץ עוד יותר. כשהוא נאלץ לרוץ לזרועות הבורא כמו ילד מפוחד המתנחם בזרועות אמו.
אלא שהילד רואה את אמו ואילו אנו לא רואים את הבורא, וזאת העבודה שלנו. הבורא נותן לנו מידת הסתרה. הוא עצמו נסתר, אבל שולח את ההפרעות ואנו איננו יודעים שהוא המקור להן. ואז על האדם לגלות את היחס שלו לבורא דרך שני משתנים: הסתרה וגילוי. עליו לגלות שהוא נמצא בהפרעה דרך ההפרעה עצמה, ואז ההסתרה עצמה הופכת לגילוי. על האדם לקשור בעצמו את שני הגורמים הללו יחד.
ואם אדם לא יכול לייחס את מה שקורה לו לבורא, הוא לא נמצא בהסתרה כי הוא לא מרגיש בה. אבל ברגע שהאדם מרגיש שהוא נמצא בהסתרה, ומשער שכנראה הבורא הוא שמסובב לו את המצבים הללו, נפתח הפתח לגילוי. כלומר, ההסתרה היא האחוריים של הגילוי. שני הגורמים באים בזה אחר זה בשרשרת, כשהאחד מביא אחריו את השני: הסתרה, גילוי, הסתרה, גילוי - לילה, יום, לילה, יום.
מהי דרך אמת?
דרך אמת היא שכל המעשים, כל המחשבות, כל הרצונות, כל מה המתרחש בתוך הנברא, מתרחש רק לפי רצון הבורא. אנו פועלים לפי ארבעה מלאכים, ארבעה כוחות שיש בנו, כש"אמת" היא תכונה שמשיגים אותה כתוצאה מכל העבודה. כמו שכתוב: "אמת מארץ תצמח".
מה פירוש מעל לכפייה?
"למעלה מכפייה" כוונתו נגד הגוף, נגד המודעות ונגד הרצונות. האדם לא עובד כמו שור היודע קונהו, אלא מתרומם מעל הידיעה ועובד מעל הבהמה שבו עם כל מה שהוא מבין, רואה ומקבל בחושים הבהמיים שלו.
כי אם יש רק ידיעה על הבורא, השור שבו גדל. ההבדל המהותי בין אדם לבין בהמה הוא שהאדם, בניגוד לשור, לא גדל ויודע יותר כמו שקורה לו בעולם הזה, אלא רוכש דרגה רוחנית שהיא מעל דרגת שור, שהיא הליכה מעל הידיעה. האדם לא עובד לפי הדרכת חושיו, אלא לפי מידת הקשר עם הבורא.
איך אפשר להיות מעל הטבע ולחיות בטבע?
אפשר להיות מעל הטבע ולחיות בתוכו כשמקבלים כוח מהאור המחזיר למוטב. השאיפה היא להגיע למצב שבו חיים כל רגע ורגע ב"אין עוד מלבדו" ומשייכים את כל ההפרעות בחיים לבורא. בעולם הגשמי יש להמשיך לעבוד כמו כולם בבחינת "אם אין אני לי מי לי", אבל בד בבד להמשיך ולשייך ברוחניות את כל ההפרעות לבורא, להתחבר אליו מעל גביהן ולקשור עמו קשר. כך מתחילים לרכוש דרגת אדם.
כמובן, יש כאן פיצול. האדם אמור להסתדר בעולם הזה ולהיפטר מכל ההפרעות וגם להיפטר מהן ברוחניות, אבל בדרך אחרת, בעבודה אחרת. האדם רוצה לקשור את ההפרעות למקור שממנו באו, כלומר עליו להתייחס לגוף בצורה בהמית, כי הוא שייך לדרגת שור, ולנשמה עליו להתייחס כאדם, כי היא שייכת לדרגת אדם. אין סתירה בין השניים.
ובינתיים נמצא כל אחד מאיתנו בסתירה פנימית. איננו תופשים איך זה עובד, כי הגוף שלנו והנשמה שלנו הם עדיין שני גורמים שלא משתלבים יחד. אנו רואים רק גופים. הסתירה תיפטר כאשר לא נראה גופים ונזדהה עם הנשמה.
לדוגמה, אם במצב הנוכחי אישה כועסת על הגבר שלה על שהוא הולך ללמוד ומזניח את הבית, עליו לפתור במישור הגשמי את כל הבעיות הצצות בביתו, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". במישור הרוחני עליו להבין שאשתו הזועמת היא הפרעה שהבורא שולח לו כדי שיחזק עמו את הקשר, ושעליו לראות את הבורא מבעד לפני ההפרעה הזאת ודרכה להחזיק בו.
ואז באה הפרעה נוספת, ועוד אחת, ואחריה עוד, עד שהאדם משתמש בכל ההפרעות הללו כאמצעי להתקשר עוד ועוד אל הבורא, ורואה רק אותו כל היום וכל הלילה. עד שנפתח לו מחסום הברזל והוא עובר לדבקות בבורא. ועם זאת, עדיין עליו לפתור את כל הבעיות בעולם הזה בדרך רגילה, נורמלית, כמו השור.
מה ההבדל בין טיפול בענייני גשמיות לבין רוחניות?
בעיות גשמיות יש לפתור באופן גשמי. האדם צריך ללכת לרופא כשהוא חולה, לעבוד, לסדר את העניינים עם השכן וכולי. אם הסתבך אדם בבעיות כלשהן עם אדם אחר בעולם הזה, עליו לעשות את הנדרש ולפתור את העניין איתו כמו שנהוג על פי חוקי המדינה. גם כשנמצאים בין גויים, יש להתנהג על פי חוקי המקום ולקיימם, שהרי הבורא נמצא בכל מקום ואת החוקים הנהוגים במקומות שונים בעולם הוא קבע, והוא שמסדר את העניינים באמצעות האנשים הללו. רוחניות, לעומת זאת, אינה מלאכים המרחפים בשמים או גילויי ניסים ונפלאות, אלא פשוט יחס אל הבורא.
אם הבורא הוא מערכת חוקים, איך אפשר להתייחס אליו כמו לחבר?
הבורא הוא מערכת חוקים שהאדם מרגיש אותה בגופו, והיא מתבטאת גם בחברה שסביבו. כלומר, כל מה שקורה בתוך האדם ומחוצה לו, מסביבו, נקרא "בורא", וכך צריך להתייחס אליו, לדעת שהכול זה הוא ושיש לקיים את מערכת החוקים הזאת. זה נקרא להיות בדרגת שור, בדרגת בהמה.
בדרגת שור צריך לאכול מזון בריא, לגשת לבדיקת רופא, לעבוד ולהתפרנס, כי דבר לא ייפול עלינו מלמעלה. יש להתייחס למישור העולם הזה כפי שמתייחס אליו כל אדם, ולא לחפש ניסים. הריצה אחר ניסים היא טעות גדולה מאוד, כי אין ניסים. כתוב בפירוש לא לסמוך על ניסים, אלא על החוקיות - "עולם כמנהגו נוהג".
אם נרצה להגיע למימד גבוה יותר, נוכל לעשות זאת רק באמצעות הקשר עם הבורא, הנקרא "אדם", קשר הנבנה על גבי ההפרעות. אם הבורא לא ישלח לנו הפרעות, לא יהיה לנו בסיס לבנות עליו את הקשר עמו. לא תהיה לנו נחיצות לפנות אליו. אדם לא יפנה כך סתם אל הבורא, ויישאר בדרגת בהמה.
לכן "אשרי האיש אשר ייסרו אלוקה". ככל שמסוגלותו של אדם להתקדם גדולה יותר, שולחים לו הפרעות גדולות יותר.
איך לפענח את הקשר עם הבורא באופן הקרוב יותר לאמת?
אדם העומד בפני משפט חושש מתוצאותיו. הוא מפחד ומתחיל לחשוב מה יעלה בגורלו. הוא חש אי נעימות ואומר לעצמו שוודאי לא יכניסוהו לבית סוהר ולא יהרגו אותו. הוא מתלבט אם במצב כזה עליו לפנות לבורא או לא לפנות לקשר עמו. הוא עשוי לחשוב שאולי חבריו ירגיעו את פחדיו או שאולי יעוררהו באמצעות הפרעה קטנה לפתח קשר חזק עם הבורא.
הכול תלוי באופן שבו האדם עצמו מתייחס למה שקורה לו. אם הבורא גדול בעיניו, הוא יודע שההפרעה הקטנה ביותר נכללת מהרבה מאוד הבחנות. בהסתכלות כזאת הוא יכול לבנות על גבי הדבר הקטן ביותר יחס עשיר ומגוון כלפי הבורא. זה נקרא ש - "קב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה" - הבורא נותן הפרעה קטנה מאוד, אבל לצדיקים נפתחת אפשרות חדשה רחבה ועצומה. לאדם מבחוץ אין בכלל רגישות לגוונים של ההפרעות הקטנות, כי סף הרגישות שלו נמוך מאוד.
הכול תלוי בתשומת הלב שאדם מקדיש לפתיחת הנקודה הזאת. הכניסה לרוחניות מתרחשת דרך חור זעיר ביותר, המשול לקוף המחט שדרכו משחילים חוט תפירה. אם אדם משתדל ליצור את הקשר דרך החור הזה, הזעיר "כחודה של מחט", נפתח לו "עגלות וקרנות נכנסות", צינור גדול עד אין-סוף, עד שהוא רואה שמכל צדדיו הוא עטוף ועקוד בקשר עם הבורא.
וכל זה מתרחש רק באמצעות הפרעות, חלקים מהשבירה. אין בסיס לבניית קשר עם הבורא מבלי להשתמש בחלקי השבירה,. שהם רוחניים וגשמיים כאחד. אותה פעולה של הבורא גורמת הפרעות בגשמיות והפרעות ברוחניות. להפרעות הגשמיות יש להתייחס באופן גשמי ולהפרעות רוחניות באופן רוחני. ואז האדם עצמו קושר את שני העולמות הללו יחד - "קושר הוויה אלוקים", שאחד הוא הטבע והשני למעלה מהטבע.
מה ההבדל בין הפרעות מתוך הקבוצה לבין הפרעות מבחוץ?
ההבדל בין הפרעות שבאות מתוך הקבוצה לבין הפרעות הבאות מבחוץ הוא, שההפרעות מתוך הקבוצה והחברה קרובות יותר לרוחניות. על האדם לפתור כמעט הכול במישור הרוחני. ההפרעות יכולות להופיע במעשה הגשמי, אבל האדם לא יוכל לפתור את הבעיה אלא במישור הרוחני. למשל, אם מחייבים חבר לעבוד במטבח, והוא שוכב במיטתו נטול כוחות ומרגיש שגם אם יהרגו אותו לא יהיה מסוגל לעשות זאת, אותו אדם לא מוצא לעצמו שום חומר דלק, שום הצדקה, לעבוד במטבח, ואז עליו לפתור את הבעיה שלו עם הבורא, עם חשיבות החברה.
הוא יכול לפתור אותה גם בדרך אחרת, לומר לעצמו שאם לא ילך לעבוד במטבח, יזרקו אותו מתוך הקבוצה, ומה יעשה, כשכאן הוא מבלה את רוב זמנו וכאן נמצאים כל חבריו? אבל הוא פותר את הבעיה בדרגה בהמית, בדרגת שור. אם הוא מגיע למצב שבו גם מלמעלה לא נותנים לו לפתור אותה בדרך כזאת, והוא צריך שגדולת הבורא תתנוסס לנגד עיניו, עליו לפנות לחברה שתספק לו את תחושת הגדולה של הבורא.
מידיעת גדולת הבורא הוא מקבל כוח לעבוד במטבח, ואז המטבח הופך לסימן בשבילו עד כמה נקשר לבורא, עד כמה גדול הוא בעיניו. הוא גדול בעיניו כנגד כל היגיעה שהוא נותן במטבח. אם נוהגים כך, הופכים גדולים מאוד. אבל בינתיים ההצדקה היא רק במישור הבהמי, ממניעים כגון שהחברה טובה, מניעי אי נעימות וכולי. רבים מסרבים להעביר את הבעיות למישור הרוחני ולהכיר בכך שחומר דלק חייבים לקבל מהבורא.
איך מעבירים הכול לצד הבורא?
העברת הכול לצד הבורא היא עבודה פנימית של האדם, ואיש לא יכול להתערב בכך, כולל הרב. האדם צריך בדרך כלשהי ללחוץ על עצמו, לחפש מקור אחר לחומר דלק, "לתדלק" את עצמו לא מהחברה ולא מהרב ולא משום מקור אחר פרט לבורא.
אם נסגר המקור לחומר דלק גשמי, האם האדם חסר אונים?
אי-אפשר לסגור מקור לחומר דלק גשמי. אנו נמצאים בכל מיני מצבים שבהם לא נוכל להתקיים בלעדיו. לכן בונים מפעל משותף, דבר כה גשמי ומגושם, מקום שעובדים בו, שיש להניב בו תוצרת, שיש בו תוכנית עבודה הקובעת את כמות התוצרת, את מידת ההפצה של החומר. אם לא בונים על מפעל גשמי, אין בסיס לבנות עליו את היחס הנכון לבורא.
מעשה הוא מעשה, ואת היחס על האדם לבנות. אפשר להקים ועדה רוחנית, שבזמן העבודה במפעל תזכיר לקבוצה ותעורר את תשומת לבה ליטול חומר דלק זה מזה ולבוא לעבודה כפי שבאים לשיעור, עם דרישה לקבל כוחות, דרישה להתגלות האלוקות, ליחס כלפיו וכולי.
למה אי-אפשר להימנע מחומר דלק שלילי כמו פחד או רדיפת כבוד?
אי-אפשר להימנע מפחד, מהצורך בכבוד ומכל אותם דברים המתקבלים כחומר דלק, מפני שעל גבם נבנה היחס לבורא. יש לקשור את הפחד עם הבורא. הפחד הוא המעורר אותנו אל הבורא, הוא הגורם לנו לרצות לברוח אליו, אבל אנו בורחים אליו ורוצים להיקשר אליו לא מפני הפחד, אלא אנו מעדיפים להיקשר אליו על גב הפחד. אנו מבינים שהפחד הוא טוב מאוד, כי על גבו נקשרנו לבורא. ואז האדם מברך על המכה, כדברי רב"ש, כפי שהוא מברך על דבר טוב. האדם מגלה שהמכה היא אות של אהבה הנשלח מהבורא.
אם כך, מדוע לא ישלח הבורא עוד כמה מכות? כי עדיפה הדרך הטובה. ובכל זאת, רוב האנשים לא יבקשו דבר בדרך הטובה, לא ישליכו את המיותר ויתרוממו, כי בלי להתרומם על גבי ההפרעות אי-אפשר לעורר בגוף הבהמי אותה התרוממות, התעוררות, את הפחד והנחיצות. אין יעיל כמו המצב שבו נלחצים לפינה ואין לאן לברוח. אין יעיל לתהליך כמו המצב שבו האדם מפוחד כילד קטן.
אדם המתבונן מהצד כלל לא מבין את הפחד הזה, אבל האדם יכול לפחד מכל שטות, ממש כמו ילד שנאמר לו שיש דוב בחוץ, ואז הוא מסתגר בבית ומפחד מהדוב שבחוץ. המצבים הללו תמיד מדומים ואין בהם דבר אמיתי, אבל בלעדיהם האדם לא ינוע.
ובכל זאת, אין צורך להתרכז במצבים עצמם, אלא יש להשתמש בהם מיד ככל שניתן להתקשרות עם הבורא. זה נקרא לעשות ייחודים, ייחוד כל ההפרעות לבורא, שנעשה רק בדרגת אדם. במישור הגשמי חייבים לפתור את הבעיות באופן גשמי בלבד. בעל הסולם כותב על כך, שחייבים ללכת לרופא מומחה, לשמוע את דבריו ולציית להוראותיו. לשלם לו היטב ולבצע את שהוא דורש.
איך ניתן לחבר יחד את שני המצבים הללו? אין צורך לחברם יחד, הם יתחברו מאוחר יותר. כשהאדם פותר אותם בשני המישורים, הוא כבר מתחיל בחיבורם, אבל עדיין אינו רואה איך האחד מתלבש באחר. מאוחר יותר הוא יראה והקושי ייעלם. במצבנו הנוכחי אנו חסרים את הכלי כדי לחברם ועושים זאת באופן מלאכותי ומעוות, ואז התורה משתנה, מתהפכת.
מהו הפירוש הנכון של המלה "בורא"?
בורא נקרא בו-רא - "בו" ו"ראה". בעל הסולם מסביר, שבורא הוא מה שמגלים, מה שתופשים מיחס הדרגה העליונה כלפינו. האופן שבו אנו מרגישים את הדרגה העליונה, מבינים אותה וחשים אותה בכלי נקרא "בורא".
אם כך, מיהו הבורא שמחוצה לנו? לא קיים מושג כזה. אם האדם לא מרגיש, הוא לא קיים. אומרים שצריך להאמין שהוא קיים, אבל "אמונה" היא מידת הקשר עם הבורא, ההתאמה אליו, הרצון להשפיע לו. "אמונה שלמה" הוא מצב שבו האדם מתאים את עצמו לבורא, פועל להיות כמוהו ומתמלא באור חוכמה, ואז יש הכרה שלמה בבורא.
אבל מחוץ לכלים של האדם אין דבר. ישנו "אור פשוט", שלעולם איננו יכולים להרגישו, כי הוא מושג שלא קיים, אלא רק מכונה כך. ואילו המושג "אור אין-סוף ממלא כל המציאות" כבר לא מופשט, אלא כל המציאות היא מלכות דאין-סוף.
איך בונים קשר עם הבורא בעזרת מדרגה עליונה יותר?
קשר עם הבורא בונים מתוך ההפרעות שהוא גורם כביכול. הבורא מוריד לנו את האח"פ שלו, ואת האח"פ הזה אנו מקבלים כההיפך מאיתנו, כמשהו מרוחק, וזה אכן כך. לעומת הבורא אנו מרגישים את מצבנו כלא נעים, לא טוב. הבורא מביא לנו הפרעות ומצבים קשים מפני שהתכונות שלו שונות מהתכונות שלנו, ואת הפער בין התכונות הללו אנו מרגישים כמכה.
אם האדם מתייחס למכה כפער אמיתי בינו לבין הבורא בהבחנה מסוימת, ומתוך כך, אף על פי שהוא מרגיש את הפער כמכה, כי לא יכול להסכים עם העליון הנמצא בתכונות אחרות והוא אינו מסוגל לאמץ אותן, הוא לוקח את התכונה זאת שנראית לו כמכה ועל גביה בונה קשר עם הבורא, ומקבל את העליון. זה נקרא "על כל הפשעים תכסה אהבה". אם שבנה הוא פושע או סוחר סמים עדיין אוהבת אותו, כי הוא בנה, למרות הבושות והכאב שהוא גורם לה במעשיו.
אם האדם בונה יחס כזה לבורא, הוא מרגיש שהמכה הופכת לתכונה שלו, ומתוך כך הוא מתחיל לאהוב אותה, להצדיקה, והיא הופכת לחלק ממנו. כך רוכשים את המדרגה הבאה. לפי הוויתור שלנו, האח"פ דעליון מתחבר לגלגלתא ועיניים שלנו, ואז הופך להיות גופנו. כך האדם מתחבר עם העליון ועולה אליו, נכנס בו, קודם כעובר בתוך האח"פ של העליון, אחר כך כקטן, והאח"פ דעליון מספק לו הכול, ואחר כך כגדול, כשהאח"פ הזה הופך להיות כלים דקבלה שלו. ואז האדם נפרד ממנו ועושה עיבור, יניקה ומוחין.
איזה מאמר של הרב"ש מדבר על עבודה עם אח"פ דעליון?
"עניין שיתוף מידת הרחמים בדין" ("קבלה למתחיל", עמ' 610): "עיקר העבודה היא הבחירה, היינו 'ובחרת בחיים'", למרות ההפרעות. "שהיא דבקות, שהיא בחינת לשמה, שעל ידי זה זוכים להיות דבוקים בחיי החיים", מגיעים למטרה, שהיא הדבקות. "ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה". בהשגחה גלויה אי-אפשר לרכוש דבר. עובדים כשור.
"ומשום זה העליון העלה המלכות, שהיא מידת הדין, לעיניים. שעל ידי זה נעשה הסתרה" כלפי התחתון. "היינו שניכר אצל התחתון, שיש חסרון בהעליון, שאין גדלות בהעליון", זאת אומרת שהעליון נותן לי מכות כי הוא לא גדול בעיני. "ואז המידות של עליון מונחות אצל התחתון". במה? בהפרעות, בדברים הלא נעימים. "היינו שהן בחיסרון. נמצא שהכלים האלו יש להם השתוות עם התחתון, היינו כמו שאין חיות לתחתון, כך אין חיות במידות העליונות..."
"... ואז יש מקום לבחירה, היינו שהתחתון צריך לומר, שכל ההסתרה הזאת", כל המכות, "שהוא מרגיש, היא מטעם שהעליון צמצם את עצמו לטובת התחתון", שהבורא נותן עכשיו לאדם הזדמנות להתקשר אליו בהבנה ובאהבה על ידי המכות וההרגשה הרעה, "וזה נקרא 'ישראל שגלו, שכינה עמהם.'" מה זה שכינה עמהם בגלות? כך היא מעוררת אותם לקשר. אי-אפשר להתקשר לבורא אלא רק מזמן הגלות, מתוך מצב הגלות.
"שאיזה טעם שהוא טועם, כך הוא אומר." שהטעם הוא מר. אין לברוח מהבחנות במחשבה כמה יפה שהבורא נותן לי דברים טובים ובו בזמן להרגיש מכות. אלו הם חנופה ושקר. אלא "היינו שאין הוא אשם, בזה שאינו מרגיש טעם של חיות, אלא לפי דעתו, אין באמת שום חיות בהעליון." כך הוא אכן מרגיש, ובהמה לא טועה בתחושותיה.
אחרי שהאדם בדק שאכן הוא מרגיש פחד, ייסורים ומכאובים, "ואם האדם מתגבר ואומר, שמה שמוציא טעם מר במזונות האלו, אינו אלא משום שאין לו הכלים המתאימים, שיוכלו לקבל את השפע, היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע," שהכלים שלו נמצאים בסתירה לדרגה עליונה יותר, הוא יודע שהוא מרגיש את התכונות של הבורא, את האח"פ דעליון, כמכה כואבת.
"ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו, ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע, שזה בחינת העלאת מ"ן, שהתחתון מעלה. ועל ידי זה העליון מעלה את אח"פ שלו," כלומר, אם האדם מתגבר על הכאב ואומר שההפרעה הזאת נועדה לעזור לו, העליון מתחיל להתגלות אליו. המצבים הללו הם העבודה היחידה שממנה אסור לברוח. אפשר לשבת וללמוד שנים, אך אם לא מתמידים בנקודה הזאת, הזמן חולף לשווא. אם מתמידים בנקודה הזאת ולוחצים עליה, מזרזים את ההתפתחות. רק בה תלוי הכול.
מה קשר בין ניצוצות השפעה לבין קליפות?
הקליפות שבעולם הרוחני הן רצונות ללא מסך, אבל רצונות ליהנות מהבורא, לאחוז בו, לקחת ממנו, ממש לבלוע אותו. כפי שהקליפות הללו חיות מניצוצות קדושה, הארה קטנה המאירה לתוכן, כך בעולם שלנו יש בכל רצון ורצון ניצוצות השפעה שנפלו לתוך הרצון.
ומתוך כך, גם כשנמצאים בדרגה שלמטה ממחסום, אפשר להבין, לדברי המקובלים, איך להתנהג, אחרת לא היינו מסוגלים למצוא בתוכנו תגובה למה שכתבו. במשך אלפי שנים התפתח בנו לאט לאט חוש, יכולת לקרוא ולהרגיש בנו תגובה לדברי המקובלים.
קל הרבה יותר להסביר לחמור שהוא לא מקיים את חוקי המדינה, מלהסביר לנו חוקים רוחניים. החמור ואנו שייכים לאותו עולם, כשאנו נמצאים בדרגה אנושית והחמור בדרגה בהמית. רוחניות היא עולם אחר לחלוטין והמרחק בינו ובינינו גדול ומהותי יותר. איננו מבינים עד כמה אין בנו דבר מהרוחניות פרט לאותם ניצוצות, שבאמצעותם ניתן להגיע לקשר עבודה כלשהו. לא הבנה, אלא עבודה.
איך אפשר להגביר את הרגישות להפרעות, כדי לראות בהן גוונים שונים?
אפשר להגביר את הרגישות להפרעות, כדי לראות בהן גוונים שונים, רק על ידי קניית יחס, כמו שקונה כל מומחה, רופא, מוסיקאי, פיסיקאי, מדען, העובדים על תכונה מיוחדת של משהו הקשור לתחומם ומגלים בה עולם ומלואו, ויכולים להתרגש, לשמוח ואף לבכות מהעיסוק בתגובה המיוחדת הזאת. באמצעות היגיעה הם קונים רגישות המכונה "מומחיות".
זה מה שיש לעשות גם בחוכמת הקבלה. צריך להיות חכמים כדי להבדיל בין ההבחנות שקודם לכן לא ראינו אותן. באמצעות החוכמה והיגיעה אנו מקרבים אלינו את מה שאנו בודקים ואז רואים את ההבחנות על כל גוניהן. כל דבר נעשה חשוב מאוד אם האדם משקיע בו. ההשקעה היא שחסרה לנו.
אולי אנו משקיעים הרבה, אבל לא קושרים את היגיעה עם מה שעוסקים בו. אנו שוכחים לשם מה אנו פועלים. אנו מביימים סרטים, מתרגמים, כותבים, מתרוצצים שעות, אבל שוכחים לשם מה אנו מתייגעים כל כך. למדען ברור לשם מה הוא עוסק במחקר, הוא רוצה לגלות משהו ולהיות פרופסור, הוא רוצה פרס נובל. ואז התוצאה מתקבלת באותו כיוון.
הבעיה בעבודה הרוחנית היא, שאיננו מבקשים שכר במה שצריך לבקשו. ההשקעה היא השקעה, אבל היא כמותית, ולא איכותית. השקעה איכותית היא דרישת התשלום הזה, תשלום שהוא הקשר עם הבורא. אם מבקשים זאת, ניתן להגיע לכך בתוך שלוש שנים, ואולי אף פחות מכך. אמנם מאמצים המושקעים בלי כוונה נכונה אינם אובדים, אבל באמצעות מתקפה של השקעה איכותית ודרישת שכר במקום הנכון, אפשר להגיע לכך בזמן קצר ביותר. יש לדרוש ידיעה על השכר, קשר אליו.
איך אפשר לבקש שכר?
הבעיה אינה בקשת שכר, אלא בירור מתמשך ונוקב על מהות השכר שצריך להתקבל. יש להדגיש את חשיבות השכר הנכון. מדען יודע מהו שכרו, הוא חוקר וירוסים ויודע שהכרת הווירוס היא שכרו. בעבודה רוחנית, ידיעת הבורא היא השכר. אבל מה ייתן לי הבורא? ידוע שהשכר על מחקר בנושא הווירוס הוא קבלת דוקטורט, כבוד, כסף וכולי. אבל על הבורא איננו יודעים. לכן על החברה לספק לנו את הידיעות הללו, ועלינו לספקן גם לעצמנו, זאת כל עבודתנו.
איך ניתן לרצות בהתקדמות?
ניתן לרצות להתקדם כשהאדם מבין מהחברה, מהספרים, מהמסירות של האנשים ה"בוערים" סביבו, שהשכר הגדול ביותר הוא "שכר מצווה לדעת המצווה" - דבקות. סביבתו משדרת לו שאין בעולם דבר נעלה יותר מדבקות בבורא, והאדם, כמו תינוק, מתחיל לרצות רק דבקות. למה? כי כולם אמרו לו שאין דבר בעל ערך פרט לכך.
למה נראות ההפרעות כמכות גדולות?
האדם המקבל הפרעות מוכן להן, אחרת לא היה מקבל אותן. אבל הוא לא יכול להסתדר עם ההפרעות הללו, הוא לא מצליח להתגבר עליהן, והן נראות לו כמכות גדלות מאוד מפני שאין לו קשר עם הכוחות, עם המקור לכוחות.
הקשר הזה תלוי באופן שבו האדם לומד, במקום שבו הוא שוהה ובעיקר במקום שבו הוא מבלה את זמנו החופשי. הכול תלוי בקבלת כוחות מהחברה. אומרים שלאדם יש בחירה אחת בלבד, הוא יכול רק לקבץ סביבו ספרים, סופרים, קבוצה, רב, חברים, ולהקיף עצמו בהם. הכול סביב האדם צריך להיות מכוון רק למטרה הזאת.
המכות לא ניתנות לאדם כדי להכשילו כליל, אלא כדי שהתוצאה שלהן תהיה לימוד טוב ויעיל, שהרי כל המצבים הללו באים בזה אחר זה לפי הרשימות, וידוע מראש מה יעשה כל אדם ואדם. אנחנו תוצאה של השבירה, וכל מצב מקדמנו עוד ועוד.
במקרה שהאדם לא משתמש במה שניתן לו ואינו מסתדר עם המלאך שהוצמד לו כדי שיעשה בשבילו את העבודה, לוקחים ממנו את המלאך הזה, את הכוח הזה, את המצב הזה, ונותנים לו משהו אחר. כלומר, אם הוא לא מסתדר, אז לא הסתדר, אבל היה עליו להסתדר.
בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שאחרי שהבורא נתן את התורה, הקושיה של איוב לא היתה עוד קושיה. מהרגע ההוא היה לאדם למי לפנות, אל הכוח שחייב לספק לו את האפשרויות להתקדם בכל מצב ומצב. אחרת, כותב בעל הסולם, הקושיה של איוב בעינה עומדת, שהעולם רע, הכוחות רעים, והרע יענה את הכול.
"איוב" הוא קו שמאל שכביכול מנותק מימין, שאין כנגדו דבר מקו ימין. אך למעשה אין דבר כזה. אומרים שאיוב לא התקיים, שמעולם לא נברא אדם כזה וגם לא נבראו ייסורים שאין להם המתקה.