127. האסור, המותר ומה שביניהם
שיחה (29.12.02) על מאמר "בעניין שכר המקבלים"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - שונות, עמ' 13
"שכר המקבלים" הוא מה שאדם דורש כתמורה לכך שהוא נמצא בעולם הזה ומתייגע בו. הוא דורש לדעת לשם מי ולשם מה הוא מתייגע בעולם הזה. הכול תלוי בכוונה, במה האדם מתכוון לקבל, בכלי שהוא מכין להרגיש בו מילוי כתוצאה מיגיעתו. מה שהאדם מתכוון לקבל עשוי להיות שונה ממה שהנותן מתכוון לתת. שאלות רבות מתעוררות באדם בהקשר זה. אולי מה שברצונו לקבל לא תואם את כוונת הנותן? אולי יגיעתו כלל לא נכונה ולא תביא לתוצאה המקווה? עלינו לבדוק מה השכר שדורש מי שמבצע יגיעה כלשהי.
הכוונה לקבל שכר באה לאדם בעולם הזה בשלוש אפשרויות: או שהוא עושה דברים אסורים לעשותם בעולם או שמותרים לעשותם בעולם או שהם מעשי מצוות. רב"ש נותן חלוקה זו בלי לגעת ממש בדברים, מנימוקיו הוא. הוא לא רוצה לחתור תחת החינוך הקיים, ואומר שיש דברים אסורים ודברים מותרים שהאדם לא יכול לכוונם בעל מנת להשפיע. ישנם דברים מותרים, אבל הכרחיים, ודברים של מצווה שהאדם אינו מכוונם בעל מנת להשפיע, ודברי רשות שהוא מכוונם בעל מנת להשפיע, ודבר מצווה שהוא יכול לכוונו בעל מנת להשפיע.
כלומר, האדם זוכה לשכר לפי הגובה שבו הוא מקיים את הדברים. ומהו השכר? קיום המעשה בכוונה הגבוהה ביותר, כך שהאדם מגיע להשוואת הצורה. למה לא אומרים שהשוואת הצורה היא המטרה, אלא מכנים אותה מטרה לקבל על מנת להשפיע? מפני שהתוצאה לא תלויה בנו. התוצאה נובעת מהחוק שקבע הבורא, והמעשה הוא שתלוי בנו.
כמו שרב"ש מסביר בעניין האהבה. איך אפשר לחייב את קיום "ואהבת את ה' אלוקיך", את "ואהבת לרעך כמוך" ודומיהם, שבהם האדם לא יכול להתערב? איך נוכל לחייב את לבנו לאהוב אדם כלשהו? ניתן לגרום לעצמנו לאהוב באמצעות פעולות שונות הנקראות "סגולות".
זה קורה בעולם הזה באמצעות היגיעה. אנו משקיעים את עצמנו במישהו, עושים למענו, נותנים לו, דואגים לו. דוגמה טובה לעניין זה הם הורים מאמצים, חשוכי ילדים, המקבלים תינוק ומתחילים לגדלו מתוך השקעה רבה של משאבים גופניים ונפשיים, והוא הופך ילדם לכל דבר, מפני שמשקיעים בו. לפני שהשקיעו בו לא הרגישו אהבה כלפיו, לא טבעית ולא בלתי טבעית. רק אחרי שהשקיעו בו יכלו לחוש אליו אהבה, והילד נעשה חשוב להם מאוד. הורים כאלה אוהבים בילד את אותו חלק שהשקיעו בו, כי זה חלק שלהם. מתוך כך באה להם האהבה לילד.
כך קורה גם בעולם הזה, שנמצאים בו ברצון לקבל. אנו מעבירים את הרצון לקבל שלנו מתוכנו אל מישהו אחר, ואז אנו נקשרים אליו. ואיך זה קורה ברוחניות, כשרוצים לאהוב מישהו שהוא ממש מחוצה לנו, זר לנו, בעל מנת להשפיע ולא בעל מנת לקבל, שזאת אהבה בהמית, אנושית? כאן החוק הוא אחר. כשכתוב "ואהבת את ה' אלוקיך", מדובר בתכונת הבורא, כי לבורא אין כל דמות או צורה שאפשר לאהוב. הצורה שלו היא החוק שלו להשפיע. כדי לאהוב את הבורא עלינו לאהוב את צורת ההשפעה, את הדרך המיוחדת שבה הצורה הזאת מתלבשת בנו. איתה עלינו להזדהות.
מהן אותן "סגולות" שבאמצעותן אפשר לאהוב את הבורא? האדם עושה מאמצים שאינם קשורים ישירות לתוצאה, לקבל אהבה לתכונת על מנת להשפיע. לאט לאט מתקבצים המאמצים הללו לכוח גדול, ליגיעה גדולה בכמות ובאיכות, וכך מתהפך באדם משהו, נולד בו דבר מה הנקרא "רצון להשפיע", ואז הוא אוהב את התופעה הזאת, אהבה הנקראת לאהוב את הבורא.
ולכך עלינו לכוון בזמן שאנו עושים פעולות, ולהתבונן בכל האפשרויות שלנו לעשות, באותם חמשת החלקים הללו של דברים אסורים, מותרים וכולי. ודאי שבדברים האסורים אי-אפשר לכוון להגיע בעל מנת להשפיע. כי מלכתחילה החוק הזה אומר, שהדברים שהוא מגדיר כאסורים לעולם לא יביאו את האדם לתכונת ההשפעה. להיפך, הם ירחיקו אותו ממנה, לכן הם נקראים "אסורים", אסור לעשותם מפני שהם מרחיקים מהשגת כוונה על מנת להשפיע.
וישנם דברים שמותר לעשותם, שהם ניטרליים כביכול, לא זה ולא זה. שבהם נותנים לאדם הזדמנות בעשותו אותם לכוון או לא לכוון להגיע לעל מנת להשפיע. הדברים הללו מותרים, אבל הכרחיים, אין לאדם בחירה לכוון אותם מפני שהטבע דורש לקיימם. כלומר האדם אינו בוחר בהם ועל פניהם רוצה לזכות לתכונת ההשפעה, אלא הוא חייב לקיימם אם ירצה ואם לא ירצה, יכוון או לא יכוון. הכוח, חוק החיים, מחייבו לנהוג כך, ולכן גם לדברים הללו אי-אפשר לשייך כוונה על מנת להשפיע.
אבל עניינים של מצווה הם פעולות שהאדם מחויב להשתדל לקיימן בעל מנת להשפיע, מפני שדווקא בהשתדלותו במעשים הללו הוא מגיע לכוונה. ישנן מצוות שבהן הוא עדיין לא מסוגל או לא יכול או לא רוצה או לא יודע כיצד לקיימן כך. לעתים אנשים מבינים מצוות מסוימות ומשתדלים עליהן, ואותן הם כבר בהחלט יכולים לכוון בעל מנת להשפיע, ואז מעשיהם וכוונותיהם הם כהשפעה. זה כבר ביצוע הפעולה המביאה אותם להתאמה לבורא.
הרב"ש מפריד כך בין מעשי האדם בעולם הזה. בעולם הבא, ברוחניות, שם מקיימים את הפעולות במאמץ פנימי, ביגיעה פנימית הנקראת "עבודה פנימית", "פנימיות התורה", "פנימיות העבודה", המעשה והכוונה הם היינו הך. הכוונה היא המעשה. כלומר, ברוחניות אי-אפשר לפעול פעולה ולכוונה או לא לכוונה. ברוחניות, אם יש כוונה גדולה, היא נחשבת לביצוע המעשה. אם אין כוונה, אין מעשה. האדם לא יכול לאמץ את גופו בביצוע פעולות רוחניות, המתבצעות רק במאמץ פנימי, בכוונה.
לכן, דברים אסורים ומותרים ומצוות, שלוש האפשרויות הקיימות עם הכוונות האפשריות עליהם, מקבלות בעולם הרוחני צביון אחר. "דברים אסורים" הכוונה שהאדם לא יכול, לא מסוגל, לא רוצה לעשות כוונה בעל מנת להשפיע. "דברים מותרים" הם המצבים שבהם האדם קובע, נמצא במאבק בין קדושה לקליפה. לעשות או לא לעשות כוונה בעל מנת להשפיע נקרא "קליפת נוגה", ו"מצוות" נקראות הכוונות בעל מנת להשפיע, שבהן האדם מייחס את עצמו לבורא.
ואז נחלק המרחב הרוחני אצל האדם לפי אותם ג' דברים: מותרים באמצע, מצווה למעלה ואסורים למטה. כלומר, קדושה, קליפת נוגה ו-ג' הקליפות הטמאות. המעשה עצמו ללא כוונה אינו שייך לעולם הרוחני, שם הכוונה היא המעשה.
למה כתוב "מצווה ללא כוונה כגוף בלי נשמה" אם כל מצווה, גם ללא כוונה, נחשבת מצוות ה'?
כשמקובלים כותבים על מצווה ללא כוונה, הם לעולם אינם מתכוונים למעשים גשמיים, פיסיים. אם הם אומרים שאדם עושה מעשה ללא כוונה, הם מתכוונים לכך שהוא מתאמץ ושעדיין אין לו כוונה על מנת להשפיע. כלומר, הוא משתדל לעשות על מנת להשפיע, ואף על פי שהוא אולי אינו מבין זאת עדיין, הוא כבר שקוע במאמצים לקראת זה.
האדם מגיע לפנות בוקר ללמוד, ויושב בשיעור ולומד עם או בלי כוונה. הכוונה שלשמה הוא יושב אינה ברורה לו. הוא עדיין לא בירר אותה כך שיוכל לשבת בשיעור ולבצעה. המצב ההתחלתי הזה נקרא שלא יודעים או לא עושים כוונות, אבל עושים מאמצים פנימיים וכל מיני פעולות, ככתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה משתדלים להגיע למה שדוחפים אותנו משמים. זה נקרא לעשות ללא כוונה.
המקובלים לא מתכוונים לאנשים שעושים "מצוות אנשים מלומדה", שעושים משום שכך לימדו אותם. הם מתכוונים לאנשים היושבים בשיעור קבלה במטרה להגיע לכוונה הנכונה. נכון, היא עדיין אינה ברורה להם, אך הם משתתפים במשהו במה שנעשה איתם מלמעלה. זאת תקופת מעבר, שבה מתחיל האדם לאטו לראות מה באמת נעשה בו.
מה הם הדברים האסורים, המותרים, דברי הרשות ודבר מצווה בזמן ההכנה?
המעשים האסורים הם אלה העלולים להרחיקנו מהמטרה האמיתית. לשנוא חבר, להתעצל בחברה, לזלזל במשימה ובמסר שלה, בגדולת הבורא, בגדולת החברה. כלומר, זלזול בכל הדברים החשובים ביותר, שהם חומר הדלק, עמודי התווך שאליהם עלינו לקשור את עצמנו. אסור להתייחס אליהם בזלזול, כי הזלזול זורק את האדם לכיוון ההפוך מהשגת המטרה.
דברי מצווה הם מה שציוו לנו מקובלים, ולמעשה הם אינם מצוות, אלא עצות. כדאי לאדם הרוצה להגיע למטרה לעשותם. כלומר, המקובלים לא פוקדים פקודות, הם מסבירים איך בנויה המציאות, איך בנוי החוק הכללי של כל המציאות. אם נרצה להיכנס לעולם הרוחני, אנו חייבים לקיים את החוק הזה.
ממש כפי שאדם הרוצה לטוס לאמריקה פונה לשגרירות, ושם בודקים אם הוא מקיים תנאים מסוימים המתירים לו להיכנס לאמריקה. כך ברוחניות, אלה הם החוקים המתירים או לא מתירים כניסה. הם אפילו לא תלויים ברצונם הטוב של הבורא או של המקובלים, אי-אפשר להתווכח איתם או לשחדם כדי שיתירו.
אם כך, מאמצים ומעשים מרמות ומדרגות שונות, כוונות ומעשים גופניים המסייעים לאדם להשיג את המטרה הרוחנית, כלומר מעשים בעל מנת להשפיע, נקראים "מצוות". בסוף "הקדמת ספר הזוהר" בספר "הזוהר", מכנה אותם בעל הסולם "עטין", "עצות". אחרי שמקשיבים לעצות, אנשים בהחלט משיגים את התכונות הללו בעצמם, ואז הם כבר נקראים "פקודין". יש עטין ויש פקודין.
המצוות נחלקות לשניים, החלק שבו אדם משתדל להגיע לתכונה הרוחנית, והחלק שבו הוא כבר מגיע ומקבל את התכונה הזאת. הוא רוכש אותה והופכה לשלו. הוא מתחיל להיבנות ממנה. על האדם לבנות את עצמו מתר"ך מצוות, ומתר"ך פקודות למלא עצמו בפיקדון, במילוי. הדברים הללו נקראים "דברי מצווה".
וודאי שכדאי לעשותם, ממש כפי שלא כדאי לעשות דברים אסורים, המרחיקים את האדם מהתקדמות אל קיום החוק הרוחני. כלומר, כדאי לקבל חינוך שעוזר לקיים את החוק הרוחני, ולא להפר אותו.
וישנם דברי רשות, שאינם אסורים ואינם מותרים. ואיתם במיוחד, כותב בעל הסולם, נוצר שדה הקרב בין קדושה לסיטרא אחרא, שהאדם אמור להכריע ביניהם. אחרי שהאדם מברר לעצמו מהי בדיוק קליפה ומהי בדיוק קדושה, שני החלקים שרכש חיים בו. הוא מברר את הדברים שהוא לא עושה ויש לו מסך כנגדם ואת הדברים שהוא יכול לעשות, כי יש לו כוונות ברורות. ואז הוא מגלה שיש בו דברים שאי-אפשר לשייכם לזה או לזה.
מעניין מאוד איך יכול להתקיים דבר שאינו תכונות הבורא ואינו תכונות הפוכות מהבורא, שהן הנברא, הקליפה. מה עוד קיים במציאות חוץ משני אלה? הרי קיימות תכונות הבורא וקיים ההעתק שלהן, שהוא תכונות הנברא. מה נמצא ביניהן שלא שייך לזה או לזה? באמצע נמצאת הבחירה החופשית של האדם.
לא מדובר בקיום רצונות נוספים שברא הבורא, שאינם שייכים לו או להפוך לו. בבירור המתקיים בין הקליפה לקדושה ישנם דברים שבהם האדם חופשי לעשות כרצונו בלי להביא על עצמו תוצאה רעה. שם נמצאת הבחירה, שכוונתה אינה לבלבל את האדם, אלא לתת לו עוד חופש בכל אחת מארבע דרגות ההשגה.
האם ספר קיום מצוות יכול להנחותנו מה נכון ומה לא נכון לעשות?
דברים אסורים, דברים מותרים, דברים של רשות ודבר מצווה אינם מכוונים לעולם הזה, כפי שהאדם חושב בטעות. "מצווה" מקדמת את האדם לרוחניות. "עבירה" מרחיקה אותו מהשגת הרוחניות. "רשות" מאפשרת לאדם לבחור מה לעשות.
האם המצוות הגשמיות יכולות לקדם לרוחניות? תלוי אם עושים אותן ולשם מה עושים אותן. מדובר במעשים שיכולים לקרב את האדם לרוחניות. קרבה לרוחניות מתרחשת על ידי פעולות פנימיות, כלומר, על ידי מה אנו רוצים להשיג בפעולה שביצענו.
ייתכן שנרצה לפעול כדי לקבל דבר מה, ואז הפעולה היא גשמית, אנושית. אבל אם אדם רוצה באמצעות פעולתו להביא ליחס טוב כלפיו, לאהבה אליו, לא להביא לעצמו תועלת בהמית השייכת לתחום העולם הזה, אלא תועלת רוחנית לו ולחבריו, מעשהו נקרא "מצווה".
"מצוות" הן כל פעולות האדם המקרבות אותו לבורא, התלויות בכוונת האדם או בעצות המקובלים. מצוות התורה, מסביר בעל הסולם ב"זוהר", מתחלקות לעצות ולפקודות. "עצות" הן בניית הכלי הרוחני, ו"פקודות" הן קבלת התכולה בכלי כפי יכולת הקיבול שלו - התגלות הבורא.
כל זה כתוב ב"הקדמת ספר הזוהר", בכרך הראשון של הזוהר, אחרי ההקדמה של רבי שמעון. גם בתוך ההקדמה כותב רבי שמעון, שבסך הכול נחלקת התורה כולה למספר קטן מאוד של מצוות, לקבוצות של מצוות. בהתחלה יראה ואחר כך יתר התכונות שעל האדם לרוכשן.
כלומר, המצוות אינן מעשים בתחום העולם הזה, שכל ילד יכול להתחיל לבצעם. המצוות הן פעולות המתבצעות ביגיעה פנימית של האדם כדי להגיע לדבקות בבורא. יראה ואהבה הן המדרגות שעליהן האדם פוסע כדי להגיע לדבקות, והן אינן קשורות לשום פעולה פיסית בעולם הזה.
את הפעולות הפיסיות בעולם הזה, חייבים לבצע מפני שהפעולות הללו מחזיקות את האדם בתוך מסגרת, ומזכירות לו שעליו לחשוב לשם מה הוא עושה אותן והאם הן אכן יכולות להביא אותו למטרתו.
כי ברגע שמתחילים ללמוד קבלה, מעשה המצוות מתחיל לאבד חשיבות אצלו. האדם לא מסוגל לקיים מצוות עד שלא ייתן להן משמעות רוחנית וחשיבות בהתאמה. תחושת החשיבות של קיום ללא כוונה נעלמת, ועכשיו עליו לעבוד על הכוונה ולמצוא דרך לקיים בכוונה מה שקודם היה כה קל לו לקיים בלעדיה.
למה היה לו קל? מפני שקיבל את קיום המצוות עם החינוך. א( כהרגל, ב( הקיום הזה נתן לו יום יום, כוח, חיים, ביטחון, בעולם הזה ובעולם הבא. כמו שרבי שמעון מסביר ב"זוהר" על מצוות היראה, "פקודי אורייתא פקודא קדמאה".
אצל מי שעוסק בעבודה על כוונה, אין נטייה לעשות פעולות כביכול שלא ברורה לו התועלת מהן. טבעי שאצל מי שלומד קבלה יש כביכול "זלזול" מסוים בביצוע המצוות בצורתן הגשמית כי הוא צריך לעבוד על הכוונה לפני שהוא מבצע משהו. הגוף שלו איבד את החשיבות, ולא עושה כבעבר. הוא לא מסוגל לקבל ולבצע מה שלא חשוב לו, כי אין לו חומר דלק.
איך נחלקות המצוות, הפעולות של מסך ואור חוזר?
פעולות מסך ואור חוזר באות על פני הרצון לקבל, בדרגות עביות שורש א', ב', ג' ו-ד'. וכך הן נחלקות. כל פעם מוסיפים רצון לקבל מקו שמאל, רוכשים כוחות לכוונה על מנת להשפיע מקו ימין, ומבצעים על מנת להשפיע בקו האמצע.
מהו דבר רשות?
דבר רשות נבנה באטיות באדם אחרי שכבר הגיע למגע מסוים עם הרוחניות. ניתן לראות זאת בעולם הזה. לתינוק אין דבר רשות, וגם לא לאדם שאינו מסוגל בעצמו להיות טוב וישר ולכלכל את מעשיו בתבונה. אותם הכי טוב להכניס למסגרת כלשהי: זה הבית שלך, זה העבודה שלך, זה הכדורגל שלך, וזהו. כך עושים איתם מלמעלה. רשות זמינה לנשמות גבוהות, שכבר השיגו התפתחות מסוימת, לא לתינוקות.
איך יש להתייחס למצוות שהכרח הוא לבצען, כמו ברכה על מעשה?
על מעשים בעולם הזה, שעליהם עושים או לא עושים ברכות, קוראים בספר "שולחן ערוך", ומקיימים. הם לא שייכים לעבודה פנימית, אלא לעבודה חיצונית. כל אחד יכול ללמוד עבודה חיצונית לפי "שולחן ערוך", ולבצעה, אך אין שום קשר בינה לבין העבודה הפנימית שעליה לומדים בקבלה.
כי עבודה פנימית ניתן לבצע רק בתנאי שרוכשים כוחות מלמעלה, שיש לאדם קשר עם האלוקות. אם הוא מקבל מהבורא הארה, הוא מבין מה לעשות עם עצמו, איך לעשות זאת לקראת הבורא, איך לגשת אליו ולהתקרב אליו. כל זה נקרא "עבודה פנימית".
בעבודה פנימית אנו מתקרבים לבורא לפי עוד ועוד השתוות הצורה. זה כאילו נמתח חוט בין האדם לבין הבורא, וכמו בקרקס, האדם עולה בו ומטפס אליו. אמצעי העזר לטיפוס הזה נקראים "מצווה". ההפרעות לטיפוס נקראות "עבירה", וישנם גם דברי רשות. כל הדרכים ההלו לטיפוס אל הבורא הם מצבים פנימיים.
אבל אם האדם רוצה לדעת איך להשתמש בידיו וברגליו, כלומר מה ואיך לקיים, עליו לפנות לספר "שולחן ערוך". אין לכך שום שייכות לעבודה פנימית, זה נקרא ביצוע חיצוני. לשם מה דרוש לנו ביצוע חיצוני? במצבים שבהם בורחים מהמאמץ הפנימי החוצה, ושייכים כבר לעולם הזה ברצונות ובמחשבות, לפחות נותרים בידינו הדברים החיצוניים הללו, הלא טבעיים, הברכות, האילוץ לשנן את המילה "בורא", המזכירים לאדם את הצורך לבצע עבודה פנימית.
לכן ליהודים בעולם הזה, שצריכים לבצע עבודה פנימית לפני כולם, ניתנה הגדר הזאת, המסגרת, גם בצורה חיצונית, בקיום מצוות, ולא לגויים. היהודים מחויבים להגיע ראשונים להשתוות הצורה, אבל כדי שתהיה גדר, יש להקימה. החכמים הם שהקימו את הגדר של קיום מצוות בגשמיות, מפני שהיתה לפניהם דוגמה של תרי"ג מצוות, תר"ך מצוות, רוחניות, ולפיה הם קבעו את המעשים בגשמיות, במטרה להזכיר לאדם לעשותם בפנימיות. כך אולי אם ילמד האדם כל מצווה ומצווה לפרטיה, תהיה לו גישה לפי שפת הענפים למה שהן מרמזות בפנימיותן.
קבוצה רוחנית שואפת להקים סביב האדם עוד גדר, ולא אחת אלא כמה: בניית קבוצה, מסגרת לימודים, מפעל משותף, קשר טלפוני בין החברים, חבר מזכיר לחבר וכן הלאה. אמצעי עזר להשבת האדם פנימה, אל אותו חוט שבו הוא מטפס לבורא.
מה הכרחי בפנימיות?
מסגרת של לימודים ומפעל משותף הכרחיים בפנימיות, כמשהו שעליו אי-אפשר או לא צריך לעשות כוונה. מסגרת שעל האדם לקיימה כך או כך מפני שבלעדיה לא יהיה לו בסיס לחיים רוחניים.
כמו שהאדם לא יכול לחיות בלי לחם ומים, כך ברוחניות הוא לא יכול לחיות בלי קבוצה ועבודה במפעל משותף, בלי הפצה ובלי הדינמיקה המתקיימת בין החברים, שיכולים לקיימם גם מתחילים שזה עתה הצטרפו. אלה דברים הכרחיים שכל אחד יכול לבצעם ללא שום כוונות. אבל אם הוא לא מבצעם, הוא לא יוכל להתקיים ולגדול הלאה.
לכן במפעל לא צריך כוונות, והמפעל עצמו אינו רוחניות. הרוחניות צריכה להיות בפנים, משהו הנבנה בין האדם לבין הבורא מתוך המסגרת הזאת והלאה.
מהם אותם דברים אסורים ומרחיקים?
הדבר האסור המרחיק מרוחניות הוא קודם כל הפרת כללי המסגרת הזאת ופריצתה. במקרה כזה האדם משול למת. ואחר כך, בתוך המסגרת, כל דבר המונע מהאדם לעבור מהמסגרת החיצונית לעבודה הפנימית, לטפס על החוט המוביל לבורא, הוא דבר אסור ויש לדאוג לכך שלא יהיה בינינו: קנאה, שנאה, זלזול בגדולת הבורא, במטרה ובאמצעים המובילים אליה.
איך ניתן לבדוק שהרצון להגיע לבורא אכן אמיתי ואינו רצון להגיע לתיאוריה סתמית על הבורא?
כל הבלבול, אי הידיעה, אי הבהירות והמבוכה הם תיקונים שעל האדם לעבור אותם בזה אחר זה, בהדרגה, בדרכו שלו. אל לו לאדם לנסות ולדלג מעל כמה מדרגות בבת אחת. על האדם לתקן בהדרגה, אבל לא באטיות.
הדרך הזאת אורכת שנים, מפני שכל הדרך שאנחנו עוברים עד המחסום חוזרת לאחר המחסום, ממנו ועד הדבקות השלמה. כך גם לומדים שאותם הזדונות והשגגות הבאים כתוצאה מהסתר כפול והסתר רגיל, עוברים לשכר ועונש ואהבה נצחית.
לכן עלינו להניח לעצמנו לספוג את הדברים הללו, כי בלי להיכלל מכל פרט ופרט בדרך עד המחסום, לא נעבור אותו. אנו נזדקק לפרטים הללו מאוחר יותר ואיננו יכולים לקפוץ מעל כמה מדרגות בבת אחת. "קפיצה" היא מאמץ לעבור זאת במהירות, והמהירות תלויה בנו. כל המאמצים שאנו משתדלים לעשות נועדו להתקדם מהר יותר. רק קצב ההתקדמות נתון בידינו, לא יותר.
איך אפשר לבדוק שהיגיעה נכונה?
ישנן בדיקות רבות ליגיעה נכונה. ראשית, עלינו לשאול את עצמנו אם אכן אנו רוצים בכך או לא רוצים. בדרך כלל מה שאיננו רוצים בו, הוא הדבר הנכון לעשותו. שנית, עלינו לבדוק האם דרכנו מכובדת בעיני החברים. אפשר לבדוק גם לפי הכתוב בספרים או לפי דברי המורה שלנו. אבל לפני המחסום אין לנו מערכת ברורה שלפיה אנו יכולים לבדוק ולמדוד את עצמנו.
האדם בודק את עצמו רק כלפי הבורא. אלא שלפני מחסום הבורא לא נמצא לפניו, הוא נמצא בהסתרה. אם כך, מהו קנה המידה? אפשר למדוד כלפי הרצון לקבל שלנו, כלפי החברה, כלפי המורה והרב.
לא לחינם נכתב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". עד שמת הרצון לקבל, האדם עלול לטעות טעויות חמורות ביותר או פשוטות ביותר. מה שמעניין ומה שמפליא הוא, שהאדם טועה עוד ועוד, באותם מצבים שכביכול התמודד כבר עם קשים מהם, ולא הסתבך בהם ועבר אותם בדרך כלשהי, ופתאום שוב הוא טועה באיזו שטות.
איננו מכירים את המדרגות, אך הן עשויות להיראות לאדם בצורה מאוד פשוטה וטבעית. האדם הוא פתאום כתינוק שאבדה לו אמו והוא בוכה ומחפש אותה, ועד המחסום כל מצב הוא כך. ואחרי המחסום, תלוי במסך ובמידה שבה האדם נדבק בבורא. ככל שהוא נדבק יותר בבורא, כך גובר האומץ שלו לעשות את דרכו.
האם היחסים בין החברים נועדו רק לעבודה חיצונית או גם לעבודה פנימית?
יחסים בין החברים בקבוצה הם יחסים חיצוניים שאמורים להפוך ליחסים פנימיים. ככל שהיחסים הללו יקבלו אופי של על מנת להשפיע, כך הם יתהפכו לכלי רוחני שבו ישרה הבורא.
האם עבודה במפעל יכולה להחליף מצוות חיצוניות?
אין שום קשר בין עבודה במפעל לבין מצוות חיצוניות. בעבודה רוחנית אנו מעוניינים בכל מסגרת, קרובה או רחוקה, שיכולה להשיבנו באמצעים שונים לעבודה הפנימית. המצוות החיצוניות הכתובות ב"שולחן ערוך" בהחלט יכולות להזכיר לנו את קיום המצוות הפנימיות.
מומלץ מאוד לא לעזוב אותן. האדם בורח בכל רגע מהעבודה הפנימית וכלל לא מרגיש שברח. לכן ככל שיבנה סביבו מערכת תמיכה הדוקה יותר, שתזכיר לו את העבודה הפנימית, כך הוא ישוב אליה בתדירות גבוהה יותר. לא לחינם קבעו החכמים מסגרת של מצוות חיצוניות, שקיומן מזכיר לנו לשוב לעבודה הפנימית.
ההבדל בין הקבלה לבין היהדות הרגילה הוא, שביהדות לא מלמדים איך להגיע לקיום מצוות פנימיות על ידי קיום מצוות חיצוניות. לא מלמדים כוונה. עבודה פנימית היא כוונה. אבל מצוות חיצוניות ומצוות פנימיות לעולם אינן פוסלות זו את זו, אלא מתלבשות זו בזו.
אך האם קיום מצוות חיצוניות מקדם אל הרוחניות? לא. האם הוא מעלה את האדם לעולם הבא, לעומת הבורא? לא. הוא יכול להזכיר לאדם את קיום העבודה הפנימית, וכשאדם עובר לעבודה פנימית, הוא מתחיל את דרכו בסולם המדרגות.
במה שונים מקובלים מאנשים דתיים?
מקובלים שונים מאנשים דתיים בכך, שבשבילם הכוונה היא העיקר, וכל היתר טפל. הם מקבלים את כל היתר רק כעזרה כלפי הכוונה, וכך הם מתייחסים לכל הקיום הגשמי ולכל החיים.
אם יש כוונה ויש מעשה, מהו המעשה?
המעשה הוא ביצוע של הכוונה. החשבון כלפי הבורא לעשות לו השפעה, להשפיע על מנת להשפיע, לקבל על מנת להשפיע, זאת הכוונה, האור החוזר. הכלי שהאדם מכין. הביצוע מתבטא בכך שבתוך הכלי הזה מתחילים לקבל אור פנימי, שהבורא מתלבש בתוך הכלי הזה, מגלה את עצמו לאדם או מתגלה בו. זה המעשה.
מה פירוש הכתוב: "לצדיקים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא"?
לצדיקים אין מנוחה, הכוונה היא למי שמגיע לעולם האצילות ונקרא "צדיק", כי רכש גלגלתא ועיניים והוא יודע להצדיק את הבורא בכל הפעולות.
צדיק שרכש גלגלתא ועיניים, ונכנס ל"גן עדן", ל"עולם הבא", לרוחניות האמיתית, לאצילות, "אין לו מנוחה בעולם הבא" כי הוא עובד עם אח"פ דעלייה וכל הזמן מעלה את האח"פ. כל הזמן עובד דווקא עם כלים דקבלה. הכלים דהשפעה שלו נמצאים במנוחה, והכלים דקבלה, שפועלים לקבל על מנת להשפיע, נמצאים כל הזמן בתנועה. זה נקרא ש"אין לצדיקים מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".
האם מי שלא שייך לעם היהודי ולומד קבלה, חייב לקיים מצוות בגשמיות?
החובה לקיים מצוות ברוחניות חלה על יהודי, מפני שעליו להגיע לקיום תורה ומצוות במשמעות רוחנית. מי שלא שייך לתהליך הזה, אלא עובד מהנקודה שבלב, עליו לעשות את כל הפעולות השייכות לחברה, ללימוד, ולבצען כאמצעי לעלייה לבורא.
ההסבר בעניין הגוי דומה לעניין האישה ברוחניות. אישה וגבר שונים מטבעם עד שלא מתעברת בהם נקודה שבלב. מרגע שיש לגבר או לאישה נקודה שבלב והם מתחילים לממש אותה, אין ביניהם שום הבדל. יש הבדל בדרך למחסום, כשנמצאים עדיין בצורה הבהמית, אבל מעבר למחסום אין שום הבדל. שם אנו כבר מתקיימים כנשמות, ואין כל הבדל בעבודה בין גבר לאישה. לכן לאחר המחסום גם לאישה, גם לתינוק וגם לגוי, כמו שרמב"ם כותב: "לנשים, לקטנים ולעבדים", אין שום הבדל בעבודה הרוחנית.
ובעולם הזה, כשנמצאים עדיין בחשבון עם הגופים, יש הבדל בין מה שאישה עושה ולומדת לבין מה שגבר עושה ולומד. וכמו בין נשים לגברים כך ההבדל בין יהודי לגוי, אך רק במסגרת העולם הזה. מעבר למחסום אין שום הבדל. שם עבודת המסכים זהה לחלוטין. בכל מה שלא שייך לגוף, כלומר בכל השייך לעבודה פנימית, קיימת אותה עבודה לכולם.
ואם נדבר לא בגופים אלא בעבודה פנימית, גם בעולם הזה גוי ויהודי עוברים אותם שלבים ופועלים על פי אותם חוקים. כלומר, מי שנולד בעולמנו בגוף גשמי של גוי או בגוף גשמי של יהודי, עובר אותם שלבים בעבודה הפנימית, ואין שום הבדל ביניהם. שניהם חייבים באהבת חברים ובמסגרות שונות. רק היהודי חייב במסגרת נוספת של קיום תורה ומצוות בצורתו הגשמית. הגוי אינו מחויב בכך.
כך לפי המבנה הגשמי. אבל לפי המבנה הפנימי, אפילו למתחיל ללמוד קבלה יש אותם שלבים בעבודה הפנימית שיכולים להביא אותו לבורא, ואותן התחייבויות כלפי החברה, ואותן עבודות. כלומר, לאיש אין סיבה להרגיש פחות מחברו. ההבדלים לא נובעים ממעמד רוחני גבוה או נמוך. כל אחד מאיתנו שונה מחברו במבנה הנשמה שלו ולכל אחד דברים אחרים שעליו לתקן.
אבל ההבדל העיקרי בין גוי ליהודי הוא, שיהודים מחויבים להתחיל בעבודה לקראת הבורא עוד לפני שמתעוררת בהם הנקודה שבלב. גוי מחויב בכך רק כשמתעוררת בו הנקודה שבלב. לכן בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" )בסוף אות ל"ה(: "אמנם בשום אופן אינם חפצים בלימוד הקבלה. ולכן הם גורמים עניות, ביזה, חרב, הרג, ואבדן בעולם, משום שמסתלק רוח המשיח, רוח הקדש, רוח חכמה ובינה."
אז אפשר לשאול, מה רוצים מהאנשים הללו? הם אינם יודעים על כך, הם לא קיבלו נקודה שבלב ומובן מאליו שאינם משתוקקים כמונו לבורא. כל זה נכון, אך זה לא פוטר אותם מעונש. אנו רואים מה קורה בעולם, שכל הצרות בו נגרמות עקב כך שלא לומדים קבלה, אלא רק את יתר חלקי התורה.
אבל מי יודע על כך? מי אשם בכך? מפני שיש ציווי על היהודים לעסוק בקבלה, יהודי לא יכול לומר שהוא מחכה לנקודה שבלב. גוי או חילוני יכולים לומר זאת. הגוי לא חייב בכך.
לכן רק יהודים שלא לומדים קבלה כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, "הם גורמים עניות, ביזה, חרב, הרג, ואבדן בעולם", ולהם אין אפשרות לומר שהם מחכים לנקודה שבלב. העם הנבחר חייב לעשות את העבודה הפנימית. לכך הוא נבחר. זה תפקידו.
למה קבוצות הלומדים בחוץ לארץ גדולות יותר מהקבוצות בארץ?
הקבוצות ללימוד קבלה שקמות בחוץ לארץ גדלות במהירות רבה יותר ויש להן השתוקקות גדולה יותר מאשר לקבוצות בארץ, מפני שבארץ התנאים הפנימיים, הרוחניים, קשים יותר.
פרט לכך, הקבוצה בארץ, המונה בסביבות אלף איש, לעומת אלפים בעולם, היא הערכית והאיכותית ביותר, למעלה מכל השוואה עם כל קבוצה אחרת בעולם.
במה נמדדת האיכות?
איכות נמדדת בהתקדמות הפנימית, המכוונת אל המטרה שאינה נראית, ובקצב ההתקדמות למטרה עצמה. לא לבנייה חיצונית, אפילו לא להפצה המונית. ההתקדמות בקבוצה שבארץ מתרחשת בקצב שאינו אפשרי בכל מקום אחר.
האם איכות קבוצתנו משפיעה על איכות הקבוצות בחו"ל?
אכן, האיכות של קבוצתנו קובעת את האיכות של קבוצותיהם, אבל זאת איכות שלא הן רכשו אותה. אנו מכשירים עבורן את המסלול, אבל גם הן יצטרכו לעבור את שאנו עוברים.