143. האדם מתפלל כשיכור
שיחה (17.1.03) על מאמר: "מהו 'שיכור אל יתפלל', בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת עירובין, עמ' 89
מה עוד יש חוץ מתפילה? אומרים, שצריך להתפלל בכל מצב - "הלוואי יתפלל כל היום", שתפילה היא עבודה שבלב. ולומדים, שהעלאת מ"ן היא הדבר היחיד שהתחתון יכול לעשות כלפי כל התהליך שעליו לעבור. כי כל המערכת, מלמעלה למטה, כבר ערוכה לפניו.
גם ב"תלמוד עשר הספירות" חלק ח', בהסתכלות פנימית, בעל הסולם מחלק הכול, למציאות עצמה, שהיא כל מערכת העולמות, פרצופים, נשמות, ולקיום המציאות, שזה כבר בא מלמטה למעלה על ידי השתתפות האדם. והשתתפות האדם נקראת "העלאת מ"ן". העלאת מ"ן נקראת תפילה. זאת אומרת, עד כמה יכול האדם לעורר את העליון, לתת לו תיקונים ומילויים.
אם כך, מהו "שיכור אל יתפלל"? שיכור אל יתפלל פירושו שיש בעבודה של האדם מצבים שבהם עדיף לא להפעיל תפילה כלפי מעלה. ולא מדובר במצבים שבהם אדם יכול לעשות משהו בעצמו או לחכות עד שיעשו מלמעלה, אלא על מצב שבו הרצונות של האדם, הגישה שלו, לא מסייעת לו.
"שיכור" נקרא מי שרוצה לקבל אור חוכמה יותר מעוצמת הכוונה שלו על מנת להשפיע. באדם נברא רצון לקבל, וצריך לקבל בו באמת חוכמה גדולה - חוכמת הקבלה, חוכמה שבה לומדים איך לקבל. אנו לומדים שאנו יכולים למלא את עצמנו, חוץ מב"נר דקיק" קטן שמחיה אותנו בדרגה הבהמית, רק עם הכוונה על מנת להשפיע.
למה? כי טבע הרצון לקבל הוא, שברגע שהוא מתמלא, הוא מבטל את עצמו. הוא מתבטל כלפי המילוי. ואם הוא מתבטל כלפי המילוי, אין לו רצון, וללא רצון אי-אפשר להרגיש מילוי. וכך הרצון לקבל נשאר בהרגשה שהוא ריק, שאין לו דבר.
אנו רואים מהחיים שלנו, שאפשר לרוץ אחר דבר מסוים חמש שנים, להשיג אותו בסופו של דבר, וברגע שמשיגים אותו, אחרי יום-יומיים או שבוע-שבועיים, הרגשת האושר של זכייה בדבר שכל כך רציתי מתמעטת והולכת, עד שנמחקת כליל. השמחה עוזבת את הלב, והאדם כלל לא מרגיש שהשיג משהו.
למה? הרי אם רוצים דבר מסוים חמש שנים, אז לפחות חמש שנים אפשר ליהנות ממנו. אם הכלי גדול דיו כדי לחפש חמש שנים מילוי ולמצוא אותו, גודל המילוי של הכלי צריך להספיק לפחות לחמש שנים, ולא שההרגשה תיעלם כבר אחרי שבוע והכול יחזור לקדמותו.
אלא שהמילוי מבטל את הרצון, מבטל את החיסרון. ובלי חיסרון אי-אפשר להרגיש תענוג. ההיפך, אם יש לפנינו תענוג, אם יש אפשרות ליהנות, מחפשים יותר רצון. זה שייך לכל התענוגים שיש לנו בעולם הזה, אוכל, מין, בילויים. אם יש אפשרות להתמלא, דואגים שכל הזמן יהיו עוד ועוד רצונות, לכל האפשרויות למלא את עצמנו.
והכול נובע מאותו החוק, שאם ממלאים כלי בצורתו הנוכחית הוא מתמלא, אבל התענוג נעלם. ואם הכלי מתמלא והתענוג נעלם ממנו, הוא לא ראוי לתפקידו. ולכן מלכתחילה, עוד משורש הבריאה, מבחינת שורש שב-ד' בחינות דאור ישר, מושרשת בכלי ההרגשה שהוא חייב להשפיע.
ממה נובעת ההרגשה הזאת? מאותו מילוי, מאותו בורא, שרוצה לעזור לנברא, שהמילוי שבנברא יהיה נצחי, שלם, מלא ובדיוק לפי גודל הרצון מצד אחד, ומצד שני מלא יותר ויותר ברצון משתנה יותר ויותר. זאת אומרת, עלינו להגיע למצב שבו הרצון לקבל שלנו ירצה כל הזמן יותר. אבל רואים שהרצון לקבל לא גדל על ידי המילוי, אלא פוחת עוד ועוד.
איך אפשר להגיע למצב שבו המילוי יגדיל את הרצון לקבל, ולא יבטל אותו? זה נגד טבע הרצון לקבל. כי הבורא שרצה לברוא את הנברא, חייב היה לברוא אותו מחוץ לו. הבורא הוא כולו תכונה אחת, אז "מחוץ לו" צריך להיות תכונה הפוכה, אחרת לא יהיה נברא, "בר ממדרגה". בריאה באה מהמילה "בר".
מבר, ממדרגה, הבורא בוחר את התכונה להשפיע, וההיפך ממנו הוא לקבל. הרצון לקבל, אם הוא מקבל, הורס את הרצון לקבל שלו, אחרת הוא לא יכול ליהנות. אם הוא נהנה, הוא מתמלא. אם הוא ממלא את הרצון לקבל, הרצון פוחת. אם הרצון פוחת, פוחת התענוג עד כדי שלא מרגישים אותו. זאת אומרת, בכך שהרצון לקבל מקבל, הוא ממית את עצמו.
לכן רואים שהבורא, אחרי שברא רצון לקבל, בחינה א', בורא מיד בתוך הרצון לקבל הכנה, כך שהרצון לקבל יעבוד בצורה של על מנת להשפיע. כי רק בצורת הזאת שהוא עובד בנתינה, מחוץ לו, רק כך נוצר לו התנאי, הכלי, שיכול לקבל כמה שיותר ולגדול יותר. אם הכוונה שלו על מנת להשפיע, בנתינה אין הגבלות, כי הכלי שלו הוא כלי חיצון.
ובכל פעם שהאדם מקבל מילויים, הם רק מגדילים לו את הרצון, כי מילוי של הרצון להשפיע אינו רק אור חוכמה, תענוג מקבלה, הוא גם תענוג מנתינה, מהכרת הגדלות למי אני נותן, המגדילה את כלי הנתינה. ואז אפשר להמשיך כל פעם אין-סוף מצבים, שכולם מלאים ולעולם אינם ריקים.
לכן העבודה שלנו כוללת את שני הכלים של ד' בחינות דאור ישר, כלי של בחינה א' וכלי של בחינה ב'. אחרת לא נוכל לקבל, חוץ מ"נר דקיק". כל חוכמת הקבלה היא חוכמה המסייעת לעבוד בו בזמן שני סוגי הכלים הללו, לשלב אותם יחד כך ששילוב נכון בין שניהם יבנה כלי אמיתי, שנקרא "קו אמצעי".
השילוב הנכון הזה תמיד נקרא "דעת" - חוכמה, בינה, דעת - "דעת" הוא כמה יכול האדם לעבוד עם כלי חיצון בעל מנת להשפיע. לקחת את הרצון לקבל שלו, ולעבוד איתו בכוונה על מנת להשפיע. ואם הוא לא יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, עליו לפחות לעבוד, כמו שאומר רב"ש, במעשה שלמעלה מהדעת, הנקרא "אמונת חכמים".
כי מעשה הנתינה, בדעת או לפני הדעת, הוא אותו מעשה. ההבדל הוא אם השגת או לא השגת כוונה. אם האדם עדיין לא השיג כוונה לבצע מעשה למעלה מהדעת, כדאי לו לבצע מעשה ללא כוונה, כדי להשיג כוח ולרכוש כוונה. מעצת המקובלים אפשר ללמוד אילו פעולות יעיל לבצע גם ללא כוונה, שזה נקרא "לא לשמה". כשאין עדיין כוונה על מנת להשפיע, הכלי עדיין לא חיצון, לא עובד מחוץ לעצמו, ואם הוא מתמלא, המילוי מבטל אותו.
אבל אם עושים פעולות בכלי לפי אמונת חכמים, לפי עצת המקובלים שאומרים לנו, כמו בתקופת הילדות: "שמע ועשה, אחר כך תראה שזה לטובתך", אם נשמעים לעצות שלהם, זה נקרא לעבוד לפי אמונת חכמים. ומהי עצתם? להשתדל ולעשות מעשים מכוונים להשפעה כלפי החברים במישור דעולם הזה. ודרך זה הם מרגישים את חשיבות הבורא. ואם אנו מרגישים את חשיבות הבורא, אנו יכולים לבקש ממנו לתת לנו כוחות להשפיע לו. ומתוך זה שיש רצון להשפיע לבורא מגיעים ל"לא לשמה", שממנו באים "לשמה".
אי-אפשר להאשים איש, גם לא את מערכת השמים, שחסרים לנו תנאים להגיע לנצחיות, לשלמות, להיות מעל לזמן, לתנועה, למקום, לחיים ומוות. מפני שבכל אחד ואחד יש ניצוץ הנקרא "נקודה שבלב", ומתוכו הוא יכול להתחיל את הפעולה כלפי "לא לשמה".
הרצון לקבל והרצון להשפיע, הוא רצון לעבוד בדרך המועילה ביותר עם שני הכוחות הללו שנמצאים בנו, עם התכונות קו ימין וקו שמאל. התכונות הללו נמצאות בנו מבחינה א' ומבחינה ב' של ד' בחינות דאור ישר, ושתיהן באות מבחינת שורש. בחינת שורש היא כביכול רצון הבורא שבנברא, הנותן בתוך הנברא שני כוחות, רצון לקבל בבחינה א' ורצון להשפיע בבחינה ב'.
ומתוכם יש התפשטות לתוך הנברא, כשבתוך הנברא יש הכנה לשילוב שני הכוחות הללו בבחינה ג', שהבורא כביכול נותן דוגמה איך לשלב ביניהם. והמלכות, בחינה ד', היא הרצון לקבל שכביכול כבר מוכנה לעשות כך, רוצה לעשות כך כדי להגיע לדרגת הבורא. זעיר אנפין כלפי המלכות הוא דוגמה איך לבצע את המשימה.
ובתורה יש תיאור איך מתבצע החוק הזה בכל הרמות של הבריאה - בין "כהן", "לוי" ו"ישראל". "כהן" הוא קו ימין - חסדים, "לוי" הוא קו שמאל - גבורה, ו"ישראל" הוא הקו האמצע שביניהם, שלוקח את שני הכוחות הללו ומממש אותם בצורה נכונה מלמטה למעלה. גם במבנה העולם שלנו ישנם כוהנים ולוויים, אבל אין הם כאלה מרצונם, אלא זה שיוך המתגלגל מדור לדור וסימן לכך שמלמעלה מקבלים שני קווים ללא השתתפות האדם, וההשתתפות האדם מתחילה בלהיות "ישראל", "ישר" "אל", קו האמצע שאותו בונה האדם.
ובבנייה שלו, כותב רב"ש, "שיכור אל יתפלל" - אל תעלה תפילה, בקשה, כלפי מעלה. ברוחניות "אל תעשה" הכוונה היא שאי-אפשר לעשות. אין שום דבר אסור. אסור הכוונה אי-אפשר. זה חוק ברוחניות, כי מדובר על עבודה שבלב, על רצונות שמרגישים בלב. ללב אי-אפשר לומר "אסור", הלב לא שומע. את הפה אפשר לחסום ביד או לעצור את היד בעזרת משהו, אבל עם רצונות, עם מצבים פנימיים בו, האדם לא מסוגל לעשות דבר.
אז "אל תתפלל" נקרא שאי-אפשר להתפלל, לפנות למעלה, אם האדם נמצא במצב של "שיכור". "שיכור" נקרא המבקש חוכמה יותר מחסדים. חוכמה נקראת "יין" וחסדים נקראים "מים". "שתייה" נקראת חוכמה ו"אכילה" נקראת חסדים. כל החוקים וכל המצבים שקוראים עליהם בתורה ובתלמוד מדברים רק על השילוב של שני הכוחות הללו, ימין ושמאל, ועל איך יש לזווג אותם בכל הרמות. גם בספר "הזוהר" מדברים כל עשרת הכרכים של "פירוש הסולם" רק על קו אמצע, על איך לבנות קו אמצע בכל מיני רמות-מצבים.
"שיכור אל יתפלל" נקרא שהאדם נמצא ברצון לקבל יותר מבכוונה דלהשפיע, ואינו יכול לבקש שיבוא אליו מילוי, שבאמת יוכל לקבל משהו. כי הכלים שלו, המערכות שבו מסודרות כך שהוא מרגיש את עצמו בחושך. גם במצבנו הנוכחי, כשאנחנו מרגישים את עצמנו בניתוק מהעולם הרוחני, זו תוצאה של תפילה לא נכונה - תפילה מהרצון שבלב, שהוא לא טוב.
עדיין איננו מבקשים כוונה בעל מנת להשפיע ולא שילוב נכון להשתמש בכוח דהשפעה, ברצון דלהשפיע, ולכן איננו מקבלים עניית התפילה, התגלות האור, התגלות האלוקות. זאת אומרת, המטרה שלנו להגיע לתפילה שאינה תפילת שיכור. ועד שמגיעים אליה, נמצאים במצב של "שיכור".
לכן נאמר, "תלמיד חכם שאין לו דעת נבלה טובה ממנו". למה דווקא נבלה? מפני ש"נבלה" נקרא הכוח הפחות ביותר בדומם, שלא פונה, לא מתפלל, לא מבקש. שהוא דומם לחלוטין. הוא חי, אבל בדרגת החי הנמוכה ביותר. אך לפחות הוא לא מושך לעצמו, בניגוד לתלמיד חכם, "שאין לו דעת", שנמצא בתפילה לא נכונה.
כי האדם נמצא תמיד בתפילה. אנחנו נמצאים תמיד עם הלב בזו"ן דאצילות, ואנחנו מעוררים עם הלב שלנו תמיד את כל המערכת כלפינו, אם נרצה ואם לא נרצה. אנחנו נבראים, שייכים לאותה מערכת. איננו יכולים להיות מנותקים מאותה מערכת שבה אנו נמצאים. אלא שבאמצעות הלימוד שלנו אנו רוצים להבין היכן אנו נמצאים ואיך נוכל להשתתף נכון, אבל גם לפני שמתחילים ללמוד ולפני שמנסים להשתתף נכון באותה מערכת, אנחנו נמצאים בה. אין דבר מחוץ לאותה מערכת של המציאות.
לכן, מי שלא מתפלל בצורה נכונה - "תפילת שיכור", רוצה על מנת לקבל - אין לו דעת, "נבלה טובה ממנו", כי הוא נמצא במצב שבו הוא מושך לעצמו, רוצה על מנת לקבל. ונבלה לא רוצה זאת, היא פועלת לפי הטבע. לכן היא טובה ממנו. זאת אומרת, אחרי שקיבלנו מלמעלה, מבחינת שורש ד-ד' בחינות דאור ישר, את בחינה א' ובחינה ב', כוח המשפיע וכוח המקבל, נשאר לנו רק ללמוד איך לזווג אותם יחד, כדי שהכלי שלנו יהיה כלי עצמאי, נצחי, שגדל כל הזמן וללא שום דופי.
וכל העלייה שלנו, כל ההתקדמות, תלויה במידה שבה האור העליון משפיע עלינו בצורת חסד, זאת אומרת, שהאדם מרגיש עד כמה הכלים שלו רחוקים מתכונת החסד. בהתחלה הוא נמצא באותה מערכת, אבל עדיין מתגלגל אלפי גלגולים ללא הכרה, ומהלב, מרצון של הלב, הוא משפיע על הגורל שלו לרעתו.
אחר כך, על ידי נקודה שבלב, הוא מתחיל להיכנס לשלב הנקרא "זמן ההכנה", שבו לאט לאט, על ידי פעולות בחברה, בהשפעה, בהפצה ובעיקר מלימוד בכוונה נכונה, מתגלות לו התכונות שלו לעומת תכונות האור דחסדים. ואז הוא מתחיל להרגיש את עצמו נבזה, רע, מגיע להכרת הרע, שבאה כתוצאה מהארת האור המקיף, מאותו כלי שאליו הוא צריך להשתוות, הכלי הקרוב ביותר אל האדם, שמראה לו עד כמה הוא לא משתווה אליו.
וכתוצאה מזה כבר יש בו פעולות שמ"לא לשמה" מגיעים "לשמה", לרכישת תכונת חפץ חסד. ומתיקון חפץ חסד, לפי כמה שהאדם רוכש את גדלות הבורא, כך הוא מתחיל להעדיף להשפיע לבורא במקום לקבל לעצמו, וכך מתחילה עבודה בלקבל על מנת להשפיע.
כל השלבים הללו והמטרה הסופית הם רק לטובת האדם, כי הרצון לקבל לא יכול להתמלא אם אינו מקבל בכוונה על מנת להשפיע. מיד כשהוא מרגיש את התענוג, התענוג מתחיל להיעלם. גם אם זה מורגש אחרי כמה שניות או כמה ימים, החיים שלנו בהחלט מלמדים שאנו נמצאים כל הזמן בריצה, אף פעם לא במנוחה - במצב המתוקן, המלא, השלם.
וההתקדמות לקראת פיתוח כלי השפעה, שהוא כלי אינסופי, מתרחשת רק על ידי הרגשת גדלות המאציל. כי איך אוכל להשפיע למאציל אם הוא נחשב בעיני פחות ממני? הוא חייב להיות יותר ממני, כדי שארצה בלב, ולא במילים, בלב הקשור למערכת העליונה ודורש ממנה כוחות, לדרוש כוחות דלהשפיע. האדם צריך להתייחס לרצון שבלב מהצד, כאילו מצד שלישי, ולראות ולהבין שכדי שיתפעל נכון וירצה לדרוש ולהפעיל תפילה נכונה, עליו להרגיש את גדלות הבורא.
אם הלב מרגיש את גדלות הבורא לפני שיש מסך, האדם רוצה ליהנות מהבורא לתועלת עצמו, לפי הרצונות של הלב. משום כך אסור לבקש גדלות הבורא לפני שמצוידים במסך, כדי שלא לקבל התגלות הבורא אלא לצורך תיקון. ולכן צריך קודם כל לעבוד עם החברה.
מהעבודה עם החברה האדם לומד את תכונות ההשפעה. ובכישלונות שלו עם החברה הוא באמת מבקש את תכונת ההשפעה. ואז מלמעלה בא כוח המאפשר לו לבצע בעל מנת להשפיע כלפי החברה, ודרכה לבקש מהבורא שיתגלה, כדי שיהיו לו תכונות השפעה לבורא. לשם כך צריך חברה. אם מחוץ לאדם היה כוח זר אחד בלבד, רק בורא ללא חברה, הוא לעולם לא יכול היה להגיע לתפילה לעל מנת להשפיע. לא היה לו על מי לתרגל ולבנות בתוכו לאט לאט דרישה נכונה לכוח דלהשפיע.
לכן אדם הראשון לא נשאר כפי שנברא, אלא הנשמה שלו התרסקה להרבה מאוד נשמות. כך מתאפשר לאדם לעבוד עם נשמות שנדמות לו מחוצה לו, אבל הן חלקים שלו עצמו. מצטיירת לו תמונה שקרית, לא נכונה, אבל כך נפתחת לו הזדמנות לעבוד עם גורם שנמצא כביכול מחוצה לו. כי הבורא ברא את הנשמה כאחת, ובכוונה הכניס אגואיזם בכל חלק ממנה, כדי שתהיה הזדמנות לכל חלק וחלק לעבוד כנגד כל יתר החלקים.
ואז האדם יכול לראות שאין לו אפשרות להשפיע, לבקש מהבורא כוח להשפיע להם, ובשל כך, כביכול באותו כוח, האדם עובד לרכוש רצון דלהשפיע כלפי הבורא. מכאן יוצא שלעולם אי-אפשר להתלונן שאיננו מסוגלים להגיע לכוחות דלהשפיע. לצורך כך ישנה סביבנו מערכת של חברה-קבוצה, רב, ספרים סופרים, הבנויה כך שנוכל להגיע מ"לא לשמה" ל"לשמה".
מהם חסדים מכוסים וחסדים מגולים?
הדבר מגולה או מכוסה, אבל ידוע שהוא מכוסה או שהוא מגולה. מכוסה הוא גם סוג של גילוי, ולא חוסר הכרה. במדרגה רוחנית, מעבר למחסום, חייבים להיות תמיד אור חסדים ואור חוכמה, במצב שבו יש רק אור דחסדים, שיש הרגשה שהוא מכסה את האור דחוכמה מפני שאינו חזק דיו לגלותו, להבליט אותו מבפנים או שאור דחסדים כל כך חזק שהוא יכול להוציא מתוכו החוצה את האור דחוכמה.
הם אינם אורות שמתנגשים, אלא אור דחסדים מפתח, מגלה מתוכו את האור דחוכמה, לפי יכולתו. אור דחסדים הוא אור דהשפעה, ואור דחוכמה הוא מידת ההשפעהככל שהאדם מסוגל לקבל, כך הוא יכול לתת. מכאן, ככל שאור דחסדים מסוגל לגלות את ההשפעה, הוא מגלה מיד.
האם לחסדים מכוסים אפשר לקרוא גם חפץ חסד?
בחסדים מכוסים ישנן הרבה הבחנות, ואחת מהן היא חפץ חסד. כי חפץ חסד הכוונה שאפילו תיתן לו את כל החוכמה, הוא לא ירצה לקבל אותה, הוא רוצה להישאר בדרגת חפץ חסד. אבל להישאר בדרגת חפץ חסד אינה המטרה, זה לא הסוף, ישנן דרגות עליונות יותר. ההישארות בו לא נקראת השפעה. אם האדם רוצה להישאר במדרגה כלשהי ולא לעלות למעלה ממנה, לא מגיעה לו אפילו המדרגה הזאת. חפץ חסד לא נקרא השפעה, אז מה פתאום שיימצא במדרגה הזאת?
זאת אומרת, אדם שנמצא במצב רוחני מסוים, מטבע ההשפעה הוא תמיד ישתוקק לדבר מה עוד יותר גדול. לכן חפץ חסד הוא מצב מסוים במערכת, ולא באדם, שאליו האדם צריך להשוות את עצמו בדרכו להתפתח הלאה, ולא רצוי להישאר בו.
למה היין תחילתו בשמחה וסופו בעצבות?
לא רק "יין", גם "כהן" ו"לוי". "כהן" תחילתו עצבות ואחר כך שמחה, כי הם כוחות דהשפעה שעובדים במדרגה. ו"לוי" הוא ההיפך, תחילתו שמחה ואחר כך עצבות. כי אחרי גילוי החסדים, יש ירידות. שמחה ועצבות הכוונה שמעלייה באה ירידה, ועצבות ושמחה זה ההיפך, מהירידה באה עלייה. תלוי באילו כוחות נמצאים, אבל חייבים להיות גם בזה וגם בזה.
האדם לא יכול להיות ללא תנועה, ותנועה מתבצעת בשתי רגליים. בכוח הימין מירידה לעלייה, ובכוח השמאל מעלייה לירידה, כביכול. אבל הירידה אינה ירידה למדרגה הקודמת, אלא ירידה לצורך עלייה. ירידה לרצון לקבל חדש, כדי לעלות עוד יותר.
למה לומדים שמדרגה מתחילה בטעמים ומסתיימת בנקודות?
המדרגות שלנו לא מתחילות מטעמים ואחר כך נקודות, אלא אנו לומדים אותם מהתפשטות מלמעלה למטה, לומדים איך הבורא בונה את כל המערכת. אנו לומדים איך האור בונה את כל הכלים ומסדר אותם כלפינו כך שבסוף המדרגות נהיה במצב שממנו נוכל להתחיל תהליך עצמאי של עלייה, עד גמר התיקון, גמר העבודה. יציאת המערכת היא מלמעלה למטה, משלם לבלתי שלם, קודם טעמים, ואחר כך נקודות.
אבל האדם, שבא מלמטה למעלה, מתחיל מהרשימות, מאותם טעמים ונקודות שהיו בהתפשטות מלמעלה למטה. אבל הוא בא לכל מדרגה מכיוון הפוך, ממה שנשאר מכל מדרגה, מתגין ואותיות, שהם מה שמתגלה בו. הוא עובד כדי לרכוש עליהם מסכים, ועל ידי המסכים הוא נכנס לנקודות.
מהן נקודות? האורות שעזבו, את האחוריים של המדרגה. קודם האדם מקבל אותם, שזה הרגשות לא נעימות, השגת הכלים, כי מלכות כל הזמן משתתפת שם כנקודה שחורה. ולאחר שהאדם רוכש את הנקודות, את הכלים הללו, הוא מגיע לטעמים, מתמלא בגדלות. הוא משיג, רוכש, את המדרגה. ואז מתגלים האחוריים של מדרגה הבאה. כי ברשימות כמו במדרגות, אח"פ דעליון נמצא בתוך גלגלתא עיניים דתחתון.
מהי ההבחנה שנכנסים למדרגה חדשה?
ההבחנה שנכנסים למדרגה חדשה היא הרשימות. באדם מתגלות רשימות של מדרגה חדשה, ולפי הרשימות שמתגלות בו הוא מתחיל להרגיש אותן באחוריים שלה. מה פירוש להיכנס למדרגה חדשה? צריך שיהיו לי כלים להרגיש את המדרגה החדשה, כי אני נמצא בה.
האדם נמצא בעולם הזה בעיניים עצומות, ועליו לפקוח אותן. עליו לפתוח אוזניים לקבל מה שנמצא סביבו כל הזמן, ושגם קודם לכן היה קיים. אז הוא מתחיל מהרשימות של הכלי, מברר איזה כלי צריך לפתוח, איך צריך לפתוח אותו, לאיזה מילוי הוא צריך להכין את עצמו ובאיזה אופן. עליו לקבל את המילוי בעל מנת להשפיע, ואז המילוי הזה נכנס בו ונותן לו מידע, הרגשה נוספת, ולא סותם אותו עוד יותר.
העבודה היא על הכלים. ואחרי שהכלים מוכנים ועברו את כל השכלול, מקבלים "טעמים", התפשטות אור פנימי בתוך הכלי. הפרצוף מתגלגל בהוי"ה כפולה, בהרבה מצבים של אחוריים ואחוריים דאחוריים, עד שהוא מתגלגל לפנים. אבל תמיד מחסר לשלם, מלמטה למעלה, ולא מטעמים לנקודות.
למה האדם רוצה למשוך יותר חוכמה מחסדים?
המערכת מסודרת כך שהאדם רוצה למשוך יותר חוכמה, אבל לא מסוגל לכך. וקו שמאל מיועד להסביר לו שהוא רוצה למשוך יותר חוכמה ולא מסוגל. אבל חייב להיות מצב שבו האדם ירצה חוכמה יותר מחסדים. אם הוא לא ירצה יותר חוכמה מחסדים, איך יבקש חסדים? איך יבקש כוח דלהשפיע? הבחירה היחידה של האדם היא לבקש כוח דלהשפיע, אז איך יבקש אותו אם אינו מרגיש חוסר בו? איך אפשר להרגיש חוסר בכוח השפעה? רק מהכרת הרע שאני נמצא ברצון לקבל יותר מברצון להשפיע. וזה נקרא "אחוריים".
איך מתגלות המדרגות?
אחרי שהרצון לקבל התמלא בדרגה מסוימת, יש לעלות לדרגת הבאה. אז מתגלים לאדם אחוריים של המדרגה הבאה, רצונות גדולים שבהם הוא אינו שולט. אלה רצונות ללא אורות, לכן הוא נופל. ואז מתחיל כל התהליך, מהכרת הרע ועד לתיקון. כל הדרגות ממצב חסר הכרה בדרגה הקודמת כלפי דרגת הבאה, דרך התחלת ההכרה, אחר כך חפץ חסד ועד לקבל על מנת להשפיע.
חוץ מהביצוע, הכול פשוט. לא צריך חוכמה כדי לבצע. אין שום קשר בין היכולת לבצע להבנה. חוכמת הקבלה אינה כמו חוכמות אחרות הנלמדות, שבהן יכולים לבצע לפי ההבנה ותפישת השכל. לימוד הקבלה לחלוטין לא תלוי בשכל ובהבנה. אפשר לעבוד במטבח ולא לשמוע שיעורים, ולהגיע לפעולות הללו של "הכרת הרע", "לא לשמה", "לשמה", וכולי, בלי לדעת אפילו איך הן נקראות.
מספרים על יהושע, שאף על פי שמשה קיבל את התורה מהכוח העליון, מהדרגה העליונה ביותר בעולם האצילות, הוא מסר אותה ליהושע, שלא היה תלמיד חכם ולא תלמיד ראשון. בתמורה למה? בתמורה לזה שהיה עוזר שלו. לאף אחד אחר הוא לא מסר. למה? כי יהושע הכין את הכלי ואפשר היה למסור לו.
מהי התפילה?
תפילה היא הרגשה שבלב. מה שהלב מרגיש נקרא "תפילה". אלה רצונות שאפילו האדם עצמו לא יודע שהלב שלו רוצה, אבל ההרגשה הזאת נמצאת בזו"ן דאצילות, והיא המעוררת על האדם את כל מערכת השמים וקובעת מה יקרה לו בעוד רגע, בעוד שני רגעים, מחר ומחרתיים. הכול תלוי באופן שבו הלב, הרצון הפנימי ביותר של האדם, פועל בתוך המערכת הזאת.
איך אפשר לדעת שהתפילה אינה תפילת שיכור?
לפי עניית התפילה. אם האדם מקבל ענייה על התפילה. האדם מתפלל תמיד, ואם רק יבין שבכל פעם הלב שלו נמצא בתוך המערכת והוא הקובע את הגורל שלו, כבר יהיה לו לא טוב והוא ידאג מיד לשפר את המצב במהירות.
בעל הסולם נתן דוגמה על קיבוצניקים בנגב שרוצים גשם. אף על פי שלא איכפת להם מבורא, מיהדות, מקבלה, מהשפעה, רק התבואה שלהם בשדות מעניינת אותם, מה שקובע הוא רצון הלב שלהם, המבקש על דבר הכרחי להם בחיים. לכן בעל הסולם אמר, שאם יחיו בנגב, יהיה בו גשם. ואם לא יירד גשם, יבואו מים בצורה אחרת, יימצאו מעיינות או שיעבירו שם קו מים, אבל המים יגיעו.
כלומר, גם האדם שלא מכוון את הרצון שבלב, הלב שלו נמצא באותה מערכת השגחה עליונה, ומשפיע עליה איך היא תשפיע לו חזרה. לכן כל חוכמת קבלה היא איך לסובב את המערכת הזאת בדרך מועילה. כי עד שלא מסובבים אותה בדרך מועילה, היא עובדת על האדם בהשגחה שנקראת "דרך ייסורים". ואם מתחילים לעורר אותה בצורה נכונה, היא משפיעה חזרה בצורה הנקראת "דרך תורה". אבל תמיד האדם מעורר אותה, ובו האשם לדרך הייסורים שהוא מקבל משם. הוא האחראי אם הוא מתפתח על ידי פקודות המורגשות אצלו כייסורים או על ידי פקודות הנקראות "תורה", "אורה", "אור".
לכן יש להגיע מהר מאוד למצב, שבו הלב ישתפר כך שייתן לאותה מערכת פקודות טובות, נכונות, במקום פקודות רעות, שבהכרח אנו נותנים גם עכשיו. המערכת קיימת, קבועה, היא מבנה קשיח, אי-אפשר להזיז אותה, אי-אפשר לשנות דבר כלום, רק את הנתון היחיד הזה אפשר לשנות, להשפיע על הלב שישפיע על המערכת שתחזור אלי בצורה טובה. זאת כל חוכמת הקבלה.
וזאת אכן חוכמה. יש ללמוד איך פועל המנגנון הזה, מה צריך לעשות, באיזה תחכום צריך לעבוד על הלב. כי הבעיה היא לעבוד על הלב, נדרשות ערמומיות וכל מיני התחכמויות כדי להגיע לדרוש מה שכדאי. כי מה שכדאי שונה לחלוטין ממה שהאדם מתאר לעצמו במוחו.
איך אפשר לעבוד על הרצונות של הלב?
כדי להגיע לדרישה נכונה של הלב, יש חברה ויש הדרכה, שהם כמו תנאי מעבדה, ושעליהם אפשר לבצע את הפעולה הזאת וללמוד. החברה היא כביכול המערכת שאליה אני משפיע, כמו שהלב קשור ומשפיע למערכת המציאות, מערכת השמים, לעולם האצילות. האדם יכול לראות איך הלב שלו משפיע לעולם האצילות רק בהתנסות על החברה, כי כך בדיוק הלב שלו מתייחס לחברה.
זאת הסיבה לכך שהאדם נברא בתוך עולם שלם, עם חברה וכולי. זאת הסיבה לכך שבדרגה הזאת אנו בנויים כך וחיים בעולם הזה, עם כל שיש סביבנו, עד הפרט האחרון. רק כדי, כמו שכתוב: "לכו ותתפרנסו זה מזה". כלומר, אם נעבוד זה עם זה, נבין איך אפשר להפעיל נכון את הלב.
ועד שלא מפעילים אותו נכון, הוא פועל לרעתנו באופן טבעי ולא הכרתי. ורואים זאת על כל האנושות, איך אנחנו מתגלגלים כל הזמן בירידה.