154. אהבת חברים וערבות
שיחה (26.10.03) על מאמר: "אלה תולדות נח"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת נח, עמ' 31
אחרי מצב "אברהם", "חסד", באים לאדם המצבים הבאים. כמו שתיקון הכלים נעשה מהקל אל הכבד, כך בא האדם מתיקון הכלים דהשפעה לתיקון הכלים דקבלה. ממצב של חפץ חסד, לקבלה על מנת להשפיע.
למה נקרא ש"כלים דהשפעה מקבלים מעליון וכלים דקבלה מיתקנים בעצמם"?
טבע האדם הוא כלים דקבלה. כתוב שהבורא, שרצה לקרב את האדם למטרת הבריאה, ברא את הבריאה כשכולה רצון לקבל. הוא רצה להגיע לרצון לקבל עצמו ולתת לו את שיטת התיקון הנקראת "תורה".
אבל רצון לקבל שכלול רק מעצמו, לא מסוגל לקבל את שיטת התיקון, כי איך יוכל לתקן את עצמו אם אין לו הכנה לתיקון? הוא לא מבין מהי, בתוכו הוא לא כלול עם שום תכונת ההשפעה. הוא כמו כלב או חתול שמסבירים להם שצריך להשפיע, זה פשוט לא נקלט. לכן כתוב ש"אומות העולם" לא קיבלו את התורה.
כל רצון ורצון מהרצונות לקבל של ה"גוף" השלם, משבעים הרצונות (שבע כפול עשר), "שבעים אומות העולם", ז"ת ("ז' ספירות תחתונות"), לאיזו תכונה שלא תפנה, אין בה יכולת להבין את מטרת הבריאה, לקבל אותה כמטרה, להתחבר עמה ולהשיג את האמצעי להגיע אליה. לכן כתוב, "אומות העולם לא קיבלו את התורה".
ואז הבורא בא והציע אותה לישראל, ששמחו מאוד לקבלה. כלומר, הבורא לקח את הכלים דהשפעה, שלא שייכים לנברא, שלא שייכים לבריאה, והכניס בהם את עניין התיקון. אבל את התיקון צריכים לעבור כלים דקבלה, אז מה התועלת בכך שיש כלים דהשפעה לחוד וכלים דקבלה לחוד, וכלים דהשפעה מחזיקים בשיטה איך לתקן את הכלים דקבלה?
מה יש לישראל מקבלת התורה - לגלגלתא ועיניים מקבלת השיטה איך לתקן את האח"פ? לאחר מכן מתרחשת שבירה שמוציאה את ישראל לארבע גלויות, להתערבב בארבע דרגות העביות עם אומות העולם, ובכך לתת להם חלק מכלים דהשפעה ואת שיטת התיקון. ואז מתחילים ביחד להיתקן. אלא שבכל מקום ובכל ערבוביה, קודם מיתקן ישראל, גלגלתא ועיניים של אותו רצון או אותו חלק של הכלי השבור, ורק אחר כך האח"פ.
כלומר, קודם מתקנים את הכלים דהשפעה, שנקראים "אתערותא דלעילא", מפני שהם הכלים של הבורא שניתנו יחד עם התורה, עם האמצעים איך לתקן. ומה מתקנים בכלים דהשפעה? את העביות שהם קיבלו עקב התערבבותם עם כלים דקבלה שנמצאים בכלים דהשפעה. כי יש כלים דהשפעה שהתערבבו עם כלים דקבלה, ושאפשר להוציאם מכלים דהשפעה.
מה פירוש "להוציא"? שאפשר לצמצם לחלוטין את השימוש בכלים דקבלה, ובכל מקום ובכל מצב להשתמש רק בכלים דהשפעה. זה נקרא שמתקנים רק גלגלתא ועיניים. אבל את הגלגלתא ועיניים מתקנים על פני גובה האח"פ שמצמצמים. והאח"פ יכול להיות בעביות שורש, א', ב', ג', ד'. לכן ישנם סוגים שונים של גלגלתא ועיניים. והתיקון הזה נקרא "אתערותא דלעילא". מדוע? כי בכך רק מחזירים את המצב של גלגלתא ועיניים לקדמותו.
והתיקון הבא אחריו הוא תיקון הגלגלתא ועיניים עם האח"פ שבתוכם, הנקראים "אח"פ דעליה". וכך מתחילים לעורר את האח"פ שבתוך גלגלתא ועיניים, לעורר אח"פ דעביות שורש, א', ב', ג', ו-ד'. שזה כבר תיקון בחינות "אומות העולם", אבל רק אלה שנכללות בגלגלתא ועיניים. ואז בא תיקון של גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ. ותיקון האח"פ דאח"פ הוא רק בכך שמבודדים את הכלים הללו ולא נוגעים בהם, ששמים כנגדם מגן, כדי לא להשתמש בהם, ובכל היתר משתמשים.
התיקון של "נח" הוא התיקון הראשון. כשישנם כל ארבעת סוגי הכלים. והאדם שכלול מכולם מתחיל לתקן אותם במצב שבו הוא נכנס לתוך "התיבה", לתוך בינה, בתוך כלים דהשפעה - ומצרף רק את הגלגלתא ועיניים שלו לעליון, מתקן רק אותם. ואף על פי שמבחוץ יורדים עליו "מי המבול", הם לא נוגעים בו, מפני שהוא מבודד מכל ההפרעות על ידי המסך שמכסה את כל הכלים דקבלה שלו, שבהם הוא לא משתמש. עד שהוא מתקן את כל הגלגלתא ועיניים שלו.
ולאחר שתיקן את כל הגלגלתא ועיניים, וקיבל בינה, את כל תכונת הבינה, הוא "יוצא מהתיבה". "תיבת נח" היא ם סתומה - מ ו-ס הן צורות הבינה. כשהוא מתקן את כל הכלים דהשפעה ומצמצם תמידית את הכלים דקבלה בלי להשתמש בהם, זה נקרא שהוא מבדיל את התיבה מ"מי המבול" שעוברים על האח"פ, על כל הכלים דקבלה. אם הוא מתקן ומגדל את הכלים דהשפעה עד הגבול הנכון, הוא יוצא מהתיבה לפיסת יבשה, והוא יכול לעמוד על ה"קרקע" ולהתחיל תיקונים גם עם הכלים דקבלה.
כל החיוּת שלו נובעת מבינה - ה"חיוֹת" שלקח עמו - כל החיוּת שלו מחוברת כבר מתוך בינה למלכות. ואז מתחיל "דור חדש", שבו בינה ומלכות מחוברות יחד.
איך הכלל "ואהבת לרעך כמוך" קשור לכלים דקבלה ולכלים דהשפעה?
האדם לבדו לא מסוגל לרכוש כלים דהשפעה. אפילו יהיה צדיק, כמו שהיה נח ביחס לבני דורו, שכולם היו רשעים גמורים. כלומר, בין כל הרצונות של האדם יש רק רצון אחד קטן, שאין לו סיכוי לנצל את הרצונות האחרים לטובתו ולהוציא את עצמו מכלל הרצונות, לפתח את הנטייה שלו, אם הוא לא ייכנס למצב הנקרא "תיבה". ובשבילנו ה"תיבה" היא החברה.
בעל הסולם כותב במאמר "הערבות", שאם החברים בקבוצה יהיו מסוגלים לבנות חברה גדולה דיה ובעלת כוח, שתיתן לכל אחד מחבריה ביטחון שלא יחסר לו דבר, שסביבו נמצאים הרבה אנשים נאמנים, שהוא עצמו יכול לעזוב את דאגותיו לרצון לקבל שלו, מפני שהוא שייך לסביבה העוסקת בזה ובה הוא יוכל להיות חופשי לגמרי ממנו. אם האדם מרגיש כך, הוא בהחלט מסוגל לצאת מתוך הרצון לקבל שלו.
מכאן עלינו להבין שבשבילנו, "תיבת נח" היא מערכת שתספק לכל חבר וחבר מצב שבו האדם יהיה בהרגשה שבתוך החברה הזאת חייו הגשמיים והרוחניים בנויים בצורה נכונה, בשיטה, בתמיכה, ושהוא יכול להמשיך ולסמוך בעיניים עצומות על חבריו. אם אין לאדם את התנאים הללו, הוא לא יכול לנצח. וזאת העבודה.
יש לבנות תיבה ולעבור בה יחד את המבול. "מבול" הוא כל החיבורים הלא נכונים בין בינה ומלכות. "מי המבול" הם בינה, אבל שיש בהם גבורות וכולי, ושמהם צריך להינצל. כי אין קרקע, אין אדמה, אין כלים דקבלה, ישנם רק חיבורים שונים בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה, שהאדם עדיין לא מסוגל לעבוד בהם. כלומר, על האדם לעבור כל מיני צורות מוטעות של שימוש בשיטה, להתנקות מהן ולבחון מהן רק את הגישה הנכונה היחידה, שאז זה נקרא שהאדם נמצא בתיבה שלו כנגד כל מי המבול. ההבדל הוא בין מים רגילים לבין "מי גבורות", "מי מבול".
מהי האהבה שמביאה לערבות?
בינתיים אי-אפשר לדבר על אהבה. אהבה היא התוצאה, ולא משהו שעובדים עליו. "ואהבת לרעך כמוך" היא מטרה שבאה מתוך פעולות. אהבה היא קניין, ולא אהבה שמגיעה פתאום. אהבה מקורה משורש העליון, והיא באה כתוצאה מהרבה טובות שעושים זה לזה, ומתקיימת רק מתוך העשייה הזאת. מהשורש לומדים איך משיגים את תכונת האהבה.
לאיש מהחברים וגם לכל הקבוצה יחד אין מצב של אהבת חברים, אבל אם עושים פעולות שהמקובלים קבעו שעל ידן מגיעים לאהבה, זה נחשב שעוסקים באהבת החברים. לא נמצאים בה, אלא בונים את המצב הזה בחברה.
מהן הפעולות שקבעו המקובלים, שמביאות לאהבת חברים?
הפעולות הללו הן השקעה מרבית זה בזה, בדומה להורים חשוכי ילדים שמטפחים ילד מאומץ. הם מאמצים אותו כתינוק, ומיד מתחילים להתייחס אליו כאילו היה ילדם. וככל שהם משקיעים בו יותר, הולך ונבנה בהם יחס של אהבה כלפיו, עד שלדבריהם, הם אוהבים אותו אפילו יותר ממה שהיו אוהבים אילו היה בנם הביולוגי. כי בקשר הזה אין קשר בהמי, אלא רק קשר רוחני, רק לפי מידת ההשקעה בו. ידוע שהקשר הזה חזק יותר. כל הדוגמאות בעולמנו מוכיחות זאת. לכן האהבה תלויה בהשקעה, וכך צריך לעשות בחברה.
אם רק דרך "ואהבת לרעך כמוך" מגיעים ל"ואהבת את ה' אלוקיך", אז כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", חייבים להשקיע ב"כמוך", בחבר "כמוך", כמו שאני משקיע בעצמי. יש לעשות את הפעולות הללו ללא רגש וללא שכל. הדאגה הזאת היא הבונה בנו את הכלים, מזמינה את האורות המקיפים ומתחילה לחבר את כל החברים לכלי משותף, שמזמין, מושך אור כללי גדול יותר. ואז, באמצעות האור הזה, כל חבר וחבר יכול להשקיע בקבוצה עוד יותר.
האור שבא לכל חבר מהשקעה שלו נותן לו כוח פרטי. אבל אם מחברים את כל החברים לכלי כללי, האור שבא לכלי הכללי מאיר לכל חבר, ומושך כל חבר לכלי הכללי הזה. כלומר, בתהליך הזה ישנן הרבה פעולות, כלליות ופרטיות כאחד, שבאות מלמעלה, מן האור. ועל יד הפעולות הללו מגיעים למצב של אהבת הזולת. מהי "אהבת הזולת"? כשדואגים לכלים זרים במקום לכלים של עצמנו, ואת הכלים של עצמנו אנו מפקיעים לטובת החברה מבלי לדאוג להם.
בעולם שלנו יש נטייה מסוימת להגיע ליחסים כאלה, ברמה הגשמית, מצד האישה, כנגד נוקבא עליונה, בהתחברות שלה לבעלה. לאישה יש מעין גישה, דרישה כזאת, להיות שייכת דרך הפקרת הכלים. רואים זאת בכתובה וכולי.
גבר מייצג את ההשפעה, את הבורא, ואישה מייצגת את הכלי שעומד להיתקן, שרוצה את התיקון. לכן בטבע הגשמי של האישה יש משהו מעין זה, שבא מהטבע הרוחני. כמו שנאמר ב"תלמוד עשר הספירות", שהיא מעדיפה "קב ותגפלות מתשעה קבים ופרישות". אבל יש ללמוד זאת ביחס לקבוצה.
האם חשוב לדעת אילו הפרעות עוברות על החברים בכל העולם?
צריך להיות קשורים עם כולם על ידי השתתפות איתם. יש להכניס את כולם לאותה "תיבה". איך נח עשה זאת? את מי הוא הביא לתיבה?את כולם. את כל הכלים שיש בהם כוח החיות, שעליהם לגדול, להינצל מ"מי המבול" - גם ממלכות וגם ממלכות שמחוברת עם בינה - רק לצאת לכלים דהשפעה נקיים.
נתינת עזרה לכל קבוצה ולכל הקבוצות להתנתק מהמקום שבו הן נמצאות, מעניקה רווח כללי גדול מאוד. כי נוצרים כלים דהשפעה, השתוקקויות לבורא, בחינת ישראל, על פני כל מיני אח"פים וכל מיני תנאים שישנם בכל מקום, שנותנים בסיס רחב מאוד וחזק מאוד לכלים דהשפעה.
האם לכל מדינה ולכל קבוצה יש הפרעות שונות?
במדינות שונות יש הפרעות שונות, ויש גם קבוצות שונות, ומתוך זה יש לעבוד איתן. איננו בוחרים את המצבים האלה, אלא מתמודדים עם מה שניתן לנו. האדם לעולם לא צריך להתמודד נגד משהו חיצוני, הנמצא מחוצה לו. צריך להתגונן, צריך להגן על מה שחשוב, על מה שהוא עיקר לפנימיות, כנגד חיצוניות. והמגן הזה שבונים, הוא עצמו מגדיל את הגלגלתא ועיניים, את הפנימיות.
איך אפשר להשתתף בצער האחרים?
לא משתתפים בצער, אלא משתתפים בחיבור עם קבוצות אחרות, שגם הן משתוקקות לאותה המטרה. מעבירים מקבוצה לקבוצה התפעלות, חשיבות המטרה, כדי שיהיו מגן כנגד כל "מי המבול", שעוברים על הכול. הפעולות הללו נקראות להתמודד נגד "המבול", להיות ב"תיבה", בביטחון, ב"ם סתומה", בתכונות הבינה, כשאיש כבר לא יכול להזיק לנו.
כל קבוצה וקבוצה, וכל הקבוצות יחד, חייבות להיכנס למצב הזה, ובכך להגדיל את עצמן ולעמוד בכל "מבול" שיהיה, כי עד שלא יעבור כל האח"פ מעל ה"תיבה", אי-אפשר יהיה להגיע למצב שבו עולים על היבשה.
אם יודעים מה הקושי שהחבר ניצב מולו, האם צריך להציל אותו?
הגישה הזאת מוטעית, מפני שבמצבנו אין לנו אפשרות להכיר את הקושי של החבר. כרגע אסור לנו לעסוק בחיבור כלים דקבלה עם החבר, אלא ההפך, על כל חבר להתנתק מהכלים דקבלה שלו ולעסוק רק בהגדלת גלגלתא ועיניים - בחשיבות הבורא וברצון להידבק בו, בלי שום הרגשה בכלים דקבלה. אין סיכוי להתקדמות בלי זה.
ולעסוק בכלים דקבלה, כלומר, "להשתתף בצער הציבור", בצער החבר, לקחת את הכלים דקבלה שלו ולהתחיל לתקן אותם, לצרף אותם לעצמנו, לא מתאים למצבנו, אלא לשלב מתקדם מאוד, שהאדם מגיע אליו רק אחרי שהוא מתקן גלגלתא ועיניים ועובר שכר ועונש.
צריך לעסוק רק בגדלות הבורא, גדלות שתיתן לכל חבר וחבר הרגשה של "תיבת נח", שאיתה יינצל מכל ההפרעות. ואם האדם מתחיל להתעסק בהפרעות של חברים אחרים, ובמקום להתמודד עם ההפרעות שלו, שגם כך אינו מסוגל להתמודד איתן, הוא לוקח הפרעות של החבר, שהן שכפול מוגדל של חוסר אהבת הזולת שלו, מה הוא מרוויח מזה? הרי באמת לא אכפת לו מההפרעות של האחר, ועוד הוא מתערב בהן עם אדישותו, כי לא תיקן עדיין את היחס שלו כלפיהן.
איזו התפעלות מחבר מועילה ומעלה?
האדם לא יכול להתפעל מסיפוריהם של חבריו על יגיעה שהוא לא יכול להעריך. אין לו כלים של החברים, והוא לא יכול למדוד את היגיעה שלהם, אלא רק להתפעל מבחוץ. לכן רב"ש קובע, שצריך לספר זה לזה רק דברים טובים, ורק לשמח זה את זה. אין עוד מה לעשות עם החבר חוץ מלעזור לו להיות שמח. שמחה חסרה תמיד, ותמיד אפשר להוסיף עליה.
אל לנו להיכנס לשום בירור על הצרות והבעיות שיש לכל אחד בתוכו ולהשתתף בצערו. עלינו להתרומם מיד מעל כל החשבונות, ולדבוק בבורא כאילו נמצאים בגמר תיקון, ולשמוח על שזכינו להיות קשורים למטרה ועל שבקרוב נזכה בה.
בהלך רוח שהוא פחות מזה לא יתקיים חיבור. החיבור קיים בעליון, ולא בין החברים. אין חיבור בין בני אדם אם הבורא לא נמצא ביניהם - "איש ואישה ושכינה ביניהם". לא יכול להיות אחרת. אחרת בונים שיטה קיבוצית או קומוניזם, שיביאו להרס, לא לתועלת. כי מתגלים רק כל הכלים הלא מתוקנים, שהיו בהסתרה כל הזמן, אלה שהאדם כיסה אותם ולא הצליח לתקן בהם מאומה. הכלים הללו גדלים עוד יותר, והופכים גרועים עוד יותר משהיו קודם לכן. כי כל אחד לוקח מהאחר תוספת של רצון לקבל, שגורמת להכבדה כללית.
רק התרוממות מעל הכלים דקבלה, כמה שיותר אל כלים דהשפעה, רוממות המטרה, רוממות הבורא והדבקות בעליון היא הצורה היחידה שניתן להשתמש בה. כמו בלוני הליום המתרוממים באוויר ו"נדבקים" לתקרה. אין דרך אחרת.
אם הבורא מתגלה בכלי העולמי, למה צריך לעסוק בהפצה בישראל?
גיבוש הכלי העולמי לא מפחית בשום פנים ואופן את חשיבותה של ההפצה בישראל, אבל היא חלק בלתי נפרד מההפצה הכלל עולמית. הכוחות יבואו מבחוץ. ההתפעלות של הקבוצה הפנימית בישראל מהחיבור עם הקבוצות בחוץ לארץ, תעזור לה לחבר את הקהל הישראלי לקבלה. לא נוכל להמציא כוח משיכה אחר לאנשים בישראל, אלא מתוך ההתפעלות הכללית של הקבוצה הפנימית מהקבוצות בכל העולם.
הקבוצה הפנימית עצמה לא תוכל למשוך את ישראל לקבלה. לא צריך לחבר מיד את המתחילים או את ההפצה בישראל, לעבודה הזאת עם הקבוצה העולמית, אבל ההתפעלות שתהיה לנו, הביטחון, הכוחות, כוחות השכנוע, הכוח הפנימי שימשוך אנשים ויעניק להם תחושה שיש כאן משהו בשבילם, כל זאת נקבל מתוך העבודה עם הקבוצות בחו"ל.
אם השתוקקות לבורא של כל אדם בעולם נקראת "ישראל", למה יש זהות ישראלית בגשמיות?
אחרי שבירת הנשמות, הבחינה הרוחנית "ישראל" נמצאת בכל אחד ואחד, כשבכל נשמה התערבבו יחד חלקים מגלגלתא, עיניים ואח"פ. הערבוביה הזאת בכל פרט מאפשרת לכל אדם להתעורר כלפי הבורא, בהתאם לסוג נשמתו ובהתאם ולמיקום שלה בכלי הכללי של "אדם הראשון". וכל אלה שמתעוררים נקראים "ישראל"ישר-אל, לפי הכוונה שלהם כלפי הבורא.
לכן, בחינת ישראל בהבחן הרוחני היא לפי ההשתוקקות. ויש בחינת ישראל לפי החומר, כהעתקה מרוחניות לגשמיות. סוג נשמות שמחוברות לגופים, המשתייכות לבחינת ישראל לפי הגופים, ולא לפי ההשתוקקות. והם ברמה אחרת לגמרי מרמתם של אלה המשתוקקים לבורא, ויכולים אלה להיות אפילו גויים כמו רבי עקיבא, אונקלוס ואחרים, שהיו מקובלים גדולים. כל התורה שלנו מקורה ברבי עקיבא.
והבחינה הזאת היא במישור אחר לגמרי, למטה מהמישור הרוחני, במישור הגשמי, הגופני, של העולם הזה, שמקובלת אצלנו בצורתה הגשמית כעם ישראל. בעם ישראל נכללים כל אלה שמקבלים מדור לדור חינוך יהודי כהעתקה מרוחניות לגשמיות, ובניגוד לאחרים, מחויבים לקבל על עצמם את שיטת התיקון, ואפילו אין להם השתוקקות לבורא.
ברור מה יקרה לבחינת ישראל הרוחנית, אותם האנשים בכל העולם שיש להם השתוקקות לבורא. הם יקבלו על עצמם את שיטת הקבלה, ויתקדמו הלאה לפי רצון שהבורא יעורר בהם. אבל אלה שהם בחינת ישראל לפי גופם, בעלי תעודת זהות יהודית שאינם יהודים לפי פנימיותם כי אינם מתייחדים עם הבורא, יהיה עליהם לעסוק בתיקון ללא אתערותא דלעילא, ללא התעוררות הנקודה שבלב. אלא מפני שניתנה להם שיטת הקבלה, המחייבת אותם, למרות תהליך ירידת הדורות, להתמודד נגד הרצון שלהם ולהתקדם לתיקון.
בעל הסולם מספר בספר "פרי חכם - מאמרים", במאמר "הגלות והגאולה", שבבית המקדש הראשון כל ישראל היו בהכרה רוחנית. אמנם במידה קטנה, אבל כולם היו בה. ובבית המקדש השני, כתוצאה מירידה רוחנית, הייתה התפלגות של העם לשני פלגים - זרם אחד הלך עם הנביאים, עם החכמים, והזרם השני היו המתייוונים, שהלכו עם הממשל - עם הקיסרים, המלכים והשרים - והם שהביאו את הרומאים, שהחריבו את בית המקדש השני.
אבל כבר אחרי חורבן בית המקדש הראשון החל הפילוג הזה בעם, לחלק אחד עם עביות גדולה, שקיבל ירידה מבית המקדש הראשון ולכן נחרב, ולחלק אחר זך יותר, שעדיין היה מחובר לרוחניות ולהרגשה רוחנית, ועסק בתיקונים, וחש וחי את החיים הגשמיים והרוחניים לפי החוקים הרוחניים.
אלא שהרצון לקבל גדל והלך עד כדי כך, שהתגבר כוחם של השייכים לממשל ולצבא, והם יצאו למלחמה נגד החלק שעסק ברוחניות, והגבירו בו את הרצון לקבל, כולל בתלמידי רבי עקיבא ובכהן הגדול, שתפקידו החל להימכר בכסף. והירידה הכללית הזאת הביאה לכיבוש הרומאי ולחורבן בית המקדש השני.
ומאז שנחרב בית שני, כותב בעל הסולם, נעשתה מחיצת ברזל המבדילה בין העם לבין חוכמת הקבלה. וחוץ מיחידים בכל דור ודור, לכלל ישראל אין הרגשה רוחנית ואין חיים רוחניים. המצב הזה נקרא "עם ישראל יצא לגלות". והגלות האחרונה היא גלות טוטאלית, לגמרי בהסתר. או הסתר רגיל או הסתר כפול, תלוי במידה שבה הרצון לקבל ממשיך לגדול בכל אחד ואחד מקרב העם, ובאומה כולה, ובתוך כלל האנושות. הוא גדל עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא מנותק לגמרי מההרגשה הרוחנית.
אבל הניתוק הזה מהרגשה רוחנית לא משחרר את האומה הישראלית מהחובה לעסוק בתיקון. העיסוק שלה בפעולות חיצוניות במקום בפעולות פנימיות, בתיקונים, הוא מה שמביא לכל הצרות בעולם, כותב בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר "הזוהר"". "ישראל", הכוונה לעם ישראל, ולא לבחינות ישראל שמתעוררות באנשים שונים בכל העולם, שאז הנשמות שלהם מתחילות להתחבר לאור העליון ולעלות "כנר ה' נשמת אדם", כניצוצות.
רק בחינת ישראל בעצמה צריכה להתעורר. כך אומר בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לספר "הזוהר", ואז הפירמידה הזאת, של פנימיות ישראל וחיצוניותה, פנימיות אומות העולם וחיצוניותן, תהיה פירמידה נכונה. דבר לא יעזור לנו, עם ישראל חייב לעסוק בפנימיות התורה, שמביאה את האור המחזיר למוטב. ואם ישראל לא יעשו זאת, תתהפך כל הפירמידה, ובפירמידה ההפוכה ישראל נמצאים תחת שליטת הגויים.
עכשיו אנשים נוהגים כך עם הפנימיות שלהם. בחינת ישראל, השתוקקות לבורא, לא חשובה להם, חשובים להם כל הצרכים האגואיסטיים שלהם. כלים דקבלה שלהם חשובים להם יותר מכלים דהשפעה. כך יהיה גם בחומר, בחינת ישראל תהיה תחת הבחינות של אומות העולם, עד כדי כך שיום אחד הן יחליטו שישראל היא הגורם בעולם שאשם בכול, ולכן הוא מיותר ומזיק ויש למחות אותו מהעולם.
מה שנכון לפי התמונה הכללית של המציאות - גלגלתא ועיניים שנמצאים בשליטת האח"פ, ולא עובדים לתיקון עצמם ולתיקון האח"פ, האח"פ רוצה להשתמש בהם ככל שיוכל לטובת עצמו. ואם האח"פ לא יכול להשתמש בהם לטובת עצמו, מפני שגלגלתא ועיניים לא מסוגלים למשוך אור לאח"פ, מה יש לאח"פ מגלגלתא ועיניים הללו? כלומר, מצבנו במציאות החיצונית מתקרב למה שצריכה להיות הכרת הרע האמיתית.
האם יש להפסיק את ההפצה בדרגה הגשמית, ולעשותה רק בדרגה הרוחנית?
את הפצת הקבלה יש לעשות גם בקרב עם ישראל בעולם שלנו, וגם בקרב כל האומות ובכל העולם, לכל מי שמתעורר למטרת הבריאה. כי תיקון העולם יבוא מההתעוררויות הכלליות של בחינת ישראל בכל העולם, שהבורא נותן להם התעוררות.
מי נמצא בחלק הפנימי יותר של הפירמידה, גוי שיש לו תשוקה לבורא או ישראלי העוסק בפנימיות?
בפירמידה הזאת הפנימי והחיצוני בנויים כמו בעולם הרוחני. איך בנוי כלי רוחני אחרי השבירה? גלגלתא ועיניים, גלגלתא עיניים שבאח"פ, אח"פ שבגלגלתא ועיניים, ואח"פ. בפירמידה הנכונה, בחינת ישראל נמצאת למעלה ואומות העולם למטה.
מקרב ישראל, בראש הפירמידה נמצאים המקובלים, שעוסקים רק בגלגלתא ועיניים. מתחתם נמצאים אלה שעוסקים בחיצוניות התורה, בקיום מצוות מעשיות. תחתיהם אנשים שכביכול לא שייכים לכל זה, מסורתיים למיניהם. ובתחתית החלק של ישראל נמצא הכלל. ולמטה מישראל, החלק של אומות העולם נחלק לשניים, לצדיקים" - חסידי אומות העולם" ולמזיקים. זאת הפירמידה הנכונה.
אבל כאשר המזיקים באומות העולם גוברים על הצדיקים, וכשכלל העם בישראל גובר על המסורתיים, הרוב הזה, שבעל הסולם מתאר את לימודם ב"הקדמה לספר הזוהר" (אות ע'): "העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת", גוברים על המקובלים שעוסקים בפנימיות וגורמים לפירמידה להתהפך, ובכך משבשים את היחס הנכון בין חלקיה, ומונעים מהאורות להגיע מלמעלה. כי האור שבא מלמעלה נכנס מהקל אל הכבד, לפי השתוות הצורה, בתנאי שהכלי מסודר מזכות לעביות, אחרת הוא לא יכול להיכנס.
ואז האור העליון הזה מראה את האחוריים שלו כלפי הכלי, ולכן העולם מלא צרות וכל אוכלוסיית העולם סובלת. והשינוי, קובע בעל הסולם, תלוי רק ביחסי הכוחות בין שני הגורמים הללו בעם ישראל, בחשיבות שנותנים לפנימיות התורה - לכוונות, ואלה שעוסקים בחיצוניות התורה - במעשה. זה עיקר הבעיה.
אם בקרב העוסקים במעשה, הפנימיות תהיה חשובה יותר מחיצוניות, כל הפירמידה, על כל שכבותיה, תסתדר כך שפנימיות תהיה חשובה יותר מחיצוניות.
לכן יש להגיע רק לסדר הנכון של הכלים. אם הסדר של הכלים יהיה נכון, השפע ייכנס ויסתדר בצורה הנכונה ולא תהיה עוד בעיה. אז בכל העולם יקבלו מאיתנו את ההשראה הזאת, שפנימיות חשובה מחיצוניות. ואיש בעולם לא יכבד עוד חיצוניות על פני פנימיות, כלומר, יעדיף את הכוח לשלוט על השכל, על הרצון, על השתוקקות לבורא. ההתהפכות הזאת תתרחש מאליה בתוך האנשים, התהפכות המחשבה, התהפכות החשיבות, שינוי הערכים. לא צריך לעשות דבר לשם כך, העולם הוא גולם המסוגל להשתנות מיד. אין לו אפילו כושר התמדה, והוא יקבל את השינוי הזה מיד. העיקר היא המהפכה שצריכה להתחולל כאן, בישראל. כוח הקבוצה העולמית יעזור לנו לחולל את השינוי הזה.
למה ההתהפכות צריכה לבוא דרך אומות העולם והקבוצה העולמית?
התהפכות היא תוצאה של השבירה. ההפצה בקרב אומות העולם ובניית קבוצה עולמית מתרחשות מפני שעקב השבירה התפזרו ניצוצין בכל העולם. ניצוצין נמצאים גם באחרון המזיקים, אחרת הוא לא היה מזיק. "מזיק" הוא מי שרוצה, על ידי הקדושה, למלא את הכלים דקבלה שלו, ולא חשוב לו איך.
כולם רוצים למלא את הכלים דקבלה שלהם, אך תלוי באיזה מחיר, באיזו מידת התחשבות, באיזו דרגת התחברות, עביות וניצוצות. את כל זה קובעת מידת הגסות שישנה באנושות. אי-אפשר להאשים את האנשים הללו על שהם חסידי אומות עולם או מזיקים. הם לא טובים ולא רעים, הם כמו אריה שחייב לצוד איילה כדי לאכול, על פי טבעו. הוא לא טוב והוא לא רע, הוא הטבע בהתגלמותו. כך גם אותם אנשים - הם טבע גולמי. אחרי השבירה יש בכל אחד ואחד התערבבויות שונות בין הכלים. ישנם כלים שבהם יותר כלים דהשפעה, וכאלה שבהם יותר כלים דקבלה. רצונות גדולים מסוג כזה ורצונות קטנים מסוג אחר.
בכל הפירמידה הזאת אי-אפשר להאשים איש חוץ מאלה העוסקים למעלה, בראש הפירמידה, בפנימיות וחיצוניות, וחייבים להגיע לאיזון נכון, ליחס נכון ביניהם, כך שהפנימיות תעלה מעל החיצוניות בנקודת השיא של הפירמידה.
אם יהיה איזון נכון, כל היתר יקבלו בהכרח, באופן מחויב המציאות, את צורתם הנכונה, וכל מבנה הפירמידה יסתדר ללא היפוך. ולא כמו שקורה עכשיו, שמדינת ישראל צריכה פתאום להיכנע להחלטות האו"ם לגבי גורלה. כרגע הם מחליטים, ועוד ניתן לזלזל בהם, אבל עוד יגיע מצב גרוע יותר, שבו אומות העולם ישלטו בישראל באופן מוחלט.
למה חשוב לסדר דווקא את הנקודה הגבוהה ביותר בפירמידה?
העיקר הוא המקום שבו נמצאת הנקודה שיכולה לתקן הכול. על ישראל לקבוע מה לשים בכפתור העליון הזה, שנמצא בראש הפירמידה, חלק פנימי או חלק חיצוני. אם ישראל תעדיף את חיצוניות התורה, לא יהיה לה קשר עם האור. ישנו נתק בנקודת המגע של הפירמידה עם האור העליון. אבל אם נעלה את פנימיות התורה, את השתוקקות לאור, לפי השתוות, השתוקקות להתאים את עצמנו לאור, בראש הפירמידה תיווצר נקודת מגע עם האור, שיתחיל מיד לסדר הכול.
ישראל לא צריכים לתקן את אומות העולם, אלא רק לסדר את נקודת המגע הזאת. וחוץ מזה, דבר לא יועיל. אין לנו טעם להסתכל על האו"ם או על מלזיה או על מישהו אחר. עלינו להסתכל על עצמנו. בסופו של דבר, בעוסקים בחיצוניות התורה טמון הפתרון לישראל ולכל העולם. כל התיקון תלוי בהם. והגויים יבינו זאת ויאשימו את כולנו. ההאשמה לא תלבש צורה של איזה נאום קצר וזניח, אלא תתבטא באופן רציני הרבה יותר.
האם אפשר לחייב את ישראל, באמצעות אומות העולם, לשנות את החשיבות בפסגת הפירמידה?
נקווה שהפעילות להפצת חוכמת הקבלה בקרב אומות העולם תביא לכך, שהחיוב שלהן כלפי ישראל יהיה רך, מועיל ובדרך תורה, ולא בדרך ייסורים. הקבלה תעלה בעיני אומות העולם את חשיבות התורה, כוח התורה, ואז החיוב שלהן כלפי ישראל יהיה בדרך התורה, לא בדרך ייסורים. האומות לבטח יחייבו את ישראל.
יש לצפות שהתוצאה העיקרית מהפעילות של הפצת חוכמת הקבלה בעולם תהיה, שהכול יבינו נכון מה קורה, איפה נמצאת התכלית האמיתית ומה תפקידה של ישראל כלפיהם, ויעזרו לעם הזה להתאזן ביחס נכון רק בשתי הנקודות החשובות ביותר שלו, בין אלה המשתוקקים לבורא מקרב ישראל, לבין אלה הנמצאים עדיין בתורה היבשה. אם היחס הזה יהיה נכון, ואם אומות העולם יסייעו בשינוי היחס, הדרך תהיה דרך התורה. אחרת הדרך תהיה קשה מעל לכל דמיון.
אם ידעו בכל העולם את העובדות הללו, הכול יבינו שהבעיה היא אכן גלובלית, עולמית, ושיש לפתור אותה באמצעות שכנוע וטיפול. השמדה לא תעזור כאן. אפשר להרוג עוד עשרה מיליון יהודים, ודבר לא ישתנה. תמיד יהיה צורך לעבוד עם קבוצה מסוימת של יהודים, שתעדיף את פנימיות התורה על חיצוניותה. זה הפתרון.
ואם אומות העולם יבינו אותו, יחסם ישתנה. אם הם יסכימו ואנחנו נסכים שהיהודים אשמים במצב, וכי הפתרון, המפתח, נמצא אצלם, כבר תיפתר חצי מהבעיה. מובן מאליו שהמצב הנוכחי הוא כפי שהוא. ומה עושים הלאה? איך בכל זאת ניגשים לתיקון? דרושה כאן הסברה.
העניין הוא לא לשכנע את אומות העולם, הם יבינו זאת מתוך עצמם. איך אמר ראש ממשלת מלזיה? "היהודים הם החזקים ביותר בעולם ברוחניות, ויש להם את כוח השליטה הרוחני על כל העולם." בקרוב תהיה העובדה הזאת מקובלת על דעת כולם. לכל האומות ישנה כבר ההרגשה הפנימית הזאת. מתפקידנו להסביר כעת בכל העולם שהעובדות אמנם נכונות, אבל שיש סיבה ליכולת הזאת, ומהי התוצאה ממנה. המצב הנוכחי הוא ממש סיוע מלמעלה, בדרך טובה יחסית, בינתיים, בלחץ רך, מתון.
למה חשוב לעסוק בישיבת חברים כלל עולמית בחיבור בינינו, ולא בעבודה פנימית יותר?
אם אנו עוסקים בחיבור עם הקבוצות בעולם, איננו יכולים לעסוק בעצמנו בצורה פנימית ואישית יותר. אם עוסקים בקבוצה או בקבוצות בעולם, יש לעסוק בחיבור שבינינו ולצבור ממנו יותר כוחות. ובכך אכן נשלוט בכל העולם.
אם בכל פעם נגביר כך את כוחנו, נשלוט יותר ויותר על המתרחש בעולם, בכך שנמשוך את האורות המקיפים קרוב יותר אלינו. ואז, מהארת המקיפים, יהיו יותר כוחות בקבוצה, וכנגדם יתגבר החושך בחיצוניות, כי הם מופיעים תמיד זה לעומת זה. ובהתאם לכך יבואו המעשים, אנשים יבינו היכן נמצא האור ושהם שרויים בחושך. מעשים שונים יתרחשו בעולם, אך כרגע לא ידוע מה תהיה צורתם. את כל התכנון הזה עושה המערכת העליונה. עלינו לעסוק רק במה שמוטל עלינו, לפי מה שהמורים שלנו כותבים לנו לעשות.
האם חושך הוא תמיד סימן לאור?
חושך הוא תמיד סימן לאורות גדולים מאוד, הנמצאים בקרבת מקום ובצורה ההפוכה מהכלי. כך לומדים על ימות המשיח, שאז יתגלו בעולם הרבה מלחמות ובטישות, וצרות וכולי. כל המצבים הללו יכולים להתקיים ברוחניות בלבד, כשהאדם מחפש והאומות מחפשות את הרוחניות עד שמוצאים אותה. הכול יכול לקרות בצורה פנימית. מלחמת גוג ומגוג מתרחשת כבר עכשיו. המלחמות, המוות, ההרס והפצצות נוכחים בחיינו כבר עתה. זה כבר קורה מזמן. השאלה היא רק עד כמה נזרז את הזמנים.
איך לחזק בתוך החברה פנימיות על פני חיצוניות?
בתוך החברה מחזקים פנימיות על פני חיצוניות באמצעות התעסקות באהבת חברים. כך מחזק האדם את הפנימיות, את החלק הפנימי שלו. מהו "חלק פנימי"? אותו חלק שיש לו השוואת הצורה לאור יותר משיש לחלקים האחרים. לכן הוא נקרא פנימי יותר.