157. התלבשות הבורא בבריאה
שיחה (2.11.03) על מאמר: "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת נח, עמ' 67
ברוחניות אפשר להשיג כל דבר רק בהקדם הכלים, כי המטרה היא שהנברא יגיע בעצמו, בכוחותיו, ביגיעתו, לדרגת הבורא. כאשר כל הבריאה באה מהבורא מלמעלה למטה, יוצאת ומתפתחת ממנו, משלם לבלתי שלם, האורות קודמים לכלים ומולידים את הכלים ומסדרים אותם. אלא שהכלים מתגלים כלפי האורות בלבד, ולא כלפי עצמם. כלומר, אין עדיין נברא.
נברא מתחיל להתקיים רק כאשר כל הכלים משתלשלים ומסתיים הקשר בין הכלי לאור, והכלי נמצא ללא אור, כביכול ברשות עצמו, בניתוק ממנו, המאפשר לכלי לעבוד ולהתייגע כדי לגלות את רצונו, ועל פני רצונו להרכיב ולבנות השתוקקות.
ההשתוקקות אינה תלויה ברצון, היא לא נמצאת באותו כיוון והיא אינה טבעית - לא שבאה מן האור וגם לא מתוך טבע הכלי, אלא הכלי משיג בעצמו השתוקקות לבורא, ולא למילוי. העבודה הזאת היא עבודת הכלי, ובה הוא רוכש חופש ועצמאות.
ואם האדם, מתוך עצמו, מתוך הנתונים שישנם בו, בונה את מידת השתוקקותו לבורא, להיות כבורא, שאינה טבעו ואינה נטייה שלו, אבל באה מתוך יגיעה ועבודה שלו, הוא בונה בתוך עצמו הבחנה פרטית, אישית, מיוחדת ועצמאית. את ההבחנה הזאת על כל אחד ואחד לבנות לעצמו.
מכאן, אדם המתחיל לעבוד לא יודע איך ללכת ומה היא הדרך שבה הוא הולך. ולכן צריך לעשות בדיקה פשוטה, האם כוונתו להגיע ל"לשמה" או לא. אם האדם לא עושה שום פעולות, אין לגביו שאלה. אבל אם הוא עושה פעולות, נשאלת לגביו השאלה אם פעולותיו הן עם כוונה להגיע למצב מיוחד הנקרא "לשמה", לדבקות עם הבורא, כוונה הנמדדת לפי מידת התגלות הבורא אל האדם. כלומר, מידת השתוות הצורה לבורא מביאה להתגלות הבורא, לדבקות עם הבורא, לחיבור מוחשי עם הבורא שמתגלה בכל קומת האדם.
או שהאדם לא מציב לפניו מטרה בכל פעולותיו, אלא עושה פעולות במעשה, ומכנה אותן "מצוות", ולא מחשיב את המטרה, אלא סופר את המעשים שלו ולפיהם מצדיק את עצמו שנכון הוא פועל.
ומשתי הגישות הללו צמחו שתי תורות, תורת הכלל ותורת הפרט. תורת הכלל היא שעוסקים במעשה בלי לדרוש תוצאה, אלא המעשה עצמו הוא התוצאה. האדם מסתפק בקיום מה שמוטל עליו, ודורש שכר בעולם הזה או בעולם הבא או אפילו לא דורש שכר. כי אם הוא לא דורש שכר, הוא כאילו "לא כאן ולא שם", ונחשב לצדיק גמור. כלומר, המעשים עצמם הם כביכול כל הדרוש כדי להיות לאדם.
אלא כמו שנאמר: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". ובתורת הפרט, האדם נראה לעצמו כל הזמן גרוע יותר, ונדמה לו שכל המעשים שהוא עושה לא מביאים לו דבר. שהיגיעה והלימוד והרצון להגיע למשהו רק מגלים לו עוד חסרונות ומרחיקים אותו מהשגת השלמות. ואפילו למה שהוא רוצה להגיע, לא מתגלה לו שהוא מגיע.
ובכל זאת, כאשר מגיעים לבדיקה, הביקורת היא לפי התוצאה. ואז יש להבין, שכל השגגות וכל הזדונות שהאדם עובר בראשית דרכו, הופכים רק מאוחר יותר לכלי אמיתי, שנקרא "מצוות" - "זכויות". כלומר, "שגגה" ו"זדון" - עביות גרועה יותר ויותר, עבה - מתגלה באדם בתור כישלונות, כשהאדם רוצה להגיע למעשה דלהשפיע, לפעולה שנראית לו רוחנית, ומגלה שהוא לא יכול ולא מסוגל ולא רוצה, ושהוא בכלל מתנגד לה.
וכאשר מתגלות לו תכונות עצמו בדרגה כזאת, שהוא רואה עד כמה הוא הפוך מהכול ואשם בכול, והוא גרוע ביותר ובגללו כולם סבלו וסובלים, הוא מגיע לקביעה שהם שגגות וזדונות. רק לאחר שהוא נכשל בהם פעם אחר פעם, ומגלה את הכישלונות של עצמו, הם נאספים למידה הזאת שבה שהם הופכים לזכויות.
ולא על האדם לתקן את טבעו, וגם לא לכוון את הטבע שלו כלפי הבורא ולהאשים אותו בטבע הזה, אלא עליו להבין שכל הזדונות והשגגות הם סימנים לגילוי הפירוד, כדי שיבנה עליו תפילה נכונה, בקשה נכונה, תביעה נכונה. לא מתוך רצון שהתכונות הללו ייעלמו, אלא שהתכונות הללו, ההפוכות לחלוטין מתכונות הבורא, יתהפכו, כמחויב, לדומות לבורא.
אם האדם מתרומם מעל התכונות שלו ורואה אותן כמועילות, כשלמות מצד הבורא, התפילה שלו נכונה בהחלט. הוא מגיע לחיסרון הנכון, לתיקון כל הפגמים שלו בעל מנת להשפיע לבורא. ולא שאדם מצטער שהוא מזיק לו ולאחרים ושהוא רע, כי אין רע. כל גילוי הרע נועד רק להראות לאדם את ההופכיות שלו כלפי הבורא.
לכן כל עבודת האדם צריכה להיות מכוונת לדרך לבנות את פנייתו, לסדר נכון את מה שהוא שולח לבורא, בנוסחה נכונה שמביעה את הנכונות שלו לקבל את התיקון של הבורא. כי אם האדם בונה נכון את הפנייה שלו לבורא, סימן שהוא מכיר את עצמו ויודע מה צריך להתהפך בו, ומוכן להיפוך שיבוא מצד הבורא, ואז הבורא מבצע אותו באדם.
מהי בדיקת התוצאות בזמן ההכנה?
בזמן ההכנה אפשר לבדוק את התוצאות, אף על פי שעדיין לא מגיעים לגילוי הפעולות ולגילוי התוצאות, לפי הסימנים שנותנים המורים שלנו:
בדיקה חיצונית - האדם עם החברה - אם האדם נמצא בחברה, והחברה כל הזמן לוחצת עליו ושומרת עליו, שלא יברח, והוא מרגיש את עצמו תמיד זקוק ונצרך להגביר את כוחותיו, כדי להחזיק את עצמו בחברה ולא לברוח, גם במעשה, וגם ברצון, וגם בכוונה, זה נקרא שהוא מתקדם.
בדיקה פנימית - האדם עם עצמו - באיזה קצב משתנים בו כל המצבים הפנימיים, כל המעשים הפנימיים, עד כמה מהר הם משתנים בו. האדם חייב לעבור במשך היום שינויים רבים. ככל שהאדם מרגיש שעוברים עליו יותר שינויים במשך היום, זה טוב. לא חשוב כמה מצבים עוברים עליו, הוא לא מרגיש דבר, כי הכול נושר ממנו, נושר והולך;
מה שחייב לעבור דרכו, שיעבור. לפי זה בודקים את הקצב. הסיבה למעבר המהיר של המצבים היא שהאדם משתוקק רק לדבר אחד, ואז כל ההפרעות השונות שעוברות עליו, הוא לוקח אותן בחשבון רק לאותו הרגע. כך הן מחליפות זו את זו, מפני שהוא מסיים אותן מהר.
באיזו מידה צריך לעסוק בעבר?
לא צריך לעסוק בעבר. אם האדם מתעסק עם עברו, הוא מתייסר בנקיפות מצפון או מחטט בתוך עצמו. הוא חי באשליה טובה או באשליה רעה. העבר לא שייך לאדם, וגם לא העתיד. מה שלא מתלבש עכשיו בגוף, לא עובדים איתו, הוא אינו קיים. העבר כבר עבר, והעתיד לא ידוע. אי-אפשר לשער מראש אף צורה של העתיד, לצפות אותה נכון ולדעת איך תתרחש. לכן אין מה לעסוק בזה.
אם כך, מתי עושים בירור נכון?
הבירור הנכון הוא אם האדם, בכל רגע של מציאותו בחיים, בהכרה - "חיים" נקרא בהכרה, שהאדם חי ומרגיש את עצמו ויש לו משימה מסוימת - להדביק את עצמו לבורא. איך נאמר בשיר כלשהו: "יש רגע קט בין עבר ועתיד והוא נקרא החיים". את הרגע הזה, שאותו הבורא נותן לו, על האדם להדביק לבורא. וכך האדם מברר את הרשימות.
אין יותר מהעבודה הזאת, וטוב מאוד אם מתרכזים רק בה. כי העבר והעתיד, שבאים ממצבים מדומים, הם כמו קליפות, הם מולידים בנו כל מיני חשבונות, פחדים, הרגשות שונות, שאינם קשורים למציאות.
האם היחס הזה כולל גם עבודה המביאה פרנסה?
לא מדובר בעבודה רגילה, שבה האדם עובד עם הדומם, עם אנשים, עם תוכניות, עבודה שיש לדעת איך לבצע. מדובר בהבחנות פנימיות, רוחניות, הקשורות לרוחניות, כלומר לאלוקות.
ועם האלוקות החשבון פשוט. האדם אינו בעל הבית לא על העבר, לא על ההווה ולא על העתיד. עבודתו היא רק מה שיש לפניו כרגע, מה שהבורא נותן, אותו רשימו שהאדם חייב לממש עכשיו. המימוש של האדם ברשימו הזה הוא דבקות בבורא ברגע הנוכחי. נקודה.
לא צריך להתייחס כך לחיים בכלל, אלא לרוחניות שבחיים, למצבים הרוחניים שלנו. עבודה שמפרנסת, שבה עובדים עם הדומם, אפשר לתכנן לחודש ימים, לשנה מראש, ולעשותה. אין קשר בין שתי העבודות.
האם אפשר לקשור את החיים הגשמיים בעולמנו לעבודת ה'?
מי שקושר רוחניות לגשמיות, דומה לאלה הרואים בכל תנועה סביבם את יד ה'. שהוא כביכול עשה כך וקרה כך, שהם עושים לבורא משהו מסוים, והבורא משיב להם אוטומטית במעשי קסם. כאילו רוחניות ומלאכים מרחפים סביבם. הגישה הזאת מוטעית, ורק מבלבלת את האדם.
הרוחניות היא למעלה מהדעת, היא בעל מנת להשפיע, היא טבע שלא נמצא בחומר של האדם. היא נמצאת מעבר לחומר שלנו. אם האדם רוצה לגלותה, הוא יכול רק אם הוא עובד בשני מישורים מנותקים לחלוטין זה מזה, גשמיות בגשמיות ורוחניות ברוחניות.
אחרת האדם מתבלבל, כמו אותם אלה שלכאורה עוסקים ברוחניות. האנשים הללו מסתכלים בכוכבים, פועלים לפי מה שאומרים בהורוסקופ ובקלפים, קושרים חוט אדום, שאפשר לקשור גם לפרה כדי שתיתן יותר חלב, כי חומר משפיע על חומר. אבל החיזוק פסיכולוגי שהאדם מרגיש מהפעולות הללו הוא עניין נפרד, הוא לא רוחניות.
ולכן, אל לנו להלביש אותם זה בזה. אין קשר בין רוחניות לגשמיות. נתק מוחלט. לכן כל הפעולות הגשמיות, במסגרת קבוצה הרוחנית, לא מולידות רוחניות, אלא אם כן האדם מכניס בהן כוונה להגיע לרוחניות. אם עובדים סתם על אהבת חברים, היא מביאה לתוצאה הפוכה מהמטרה. כי הפעולה עצמה לא פועלת דבר, אפילו פועלת ההפך, היא מגלה לאדם עד כמה הוא לא עושה דבר והורסת אותו. לכן, להכניס גשמיות לרוחניות וההפך זאת גישה מוטעית.
במצבנו, רוחניות היא רק איך לדמיין לעצמי חיבור עם הבורא - אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב כלפיי, בכל המחשבות שלי, ובכל מה שביכולתי לחשוב עליו. גם זה גורם בלבול, מפני שאין לנו עדיין יכולת להבדיל בתוכנו בין היחס לחיים הרגילים שלנו לבין היחס לרוחניות. אבל זה יקרה בהדרגה. ואחר כך, כשמגלים את האלוקות בפועל, רואים בהדרגה איך האחד מתלבש באחר, אבל באופן שונה ממה שביכולתנו לדמיין עכשיו.
והשגיאה של כל העולם, בכל השיטות והדתות, שמכניסים בהן רוחניות לתוך הגשמיות, מורידים אותה וחושבים שבצורות שונות, בעצמים שונים, באובייקטים למיניהם, בכל מיני גופים יש חלק מרוחניות, מקדושה. מנשקים יד, משקים עץ, מתפללים לתמונה, סוגדים לבובה. זה כל הבלבול של האנושות.
וככל שהיהדות נלחמה בתופעה, לא כלפי חוץ, אלא מבית, היא לא הצליחה לשרש אותה מקרב העם, שממשיך להשתמש במה שנקרא "סגולות". עושים קמעות, קושרים חוטים אדומים, שותים מים חיים, מחליפים שמות וחושבים שבאמצעותם הם מושכים על עצמם הארה טובה מלמעלה, שפע מלמעלה. עושים שימוש בפסיכולוגיה של אדם, בכוחות הטבע, וחושבים שעוסקים ברוחניות.
במישור העולם הזה אפשר לעשות הרבה בכוח האדם, בכוח המחשבה, בכוח הרצון. ובעולם שלנו ישנם חוקים רבים שאינם מובנים לנו עדיין ואנו מייחסים אותם לרוחניות. אבל זה לא פשוט. הגילוי וההבדלה קשים הם.
אפילו אנשים העוסקים בתורה, חושבים שהלימוד שלהם הוא רוחניות. מה רוחני בלימוד הזה? הרוחניות נותרה מאחור עוד בחורבן הבית, למעלה, מנותקת מאיתנו, והם מתעקשים לקרוא ללימוד שלהם רוחניות, אף על פי שהחיים מוכיחים שאין בו דבר, ולכן רואים מה קורה עם כל העם שלנו. אבל הם בטוחים שכל עיסוקם הוא ברוחניות. כלומר, הבלבול הוא עמוק מאוד.
איך יכול האדם לגרור את עצמו ולצאת לרוחניות מתוך החיים הללו, בתוך מצב לא ברור?
אפשר לומר שהאדם חי כך שמגלים לו מידה מסוימת של "מי אני, מה אני", ואז הוא רואה שלעתים הוא לא כל כך בסדר, עושה לטובת עצמו ולא לטובת הכלל, קודם כל חושב על הרווח של עצמו, ולא על קרובים או חברים. כלומר, האדם רואה את הרע שלו במידה שבה מגלים לו אותו. אם לא היו מגלים לו, הוא לא היה רואה.
ואם היו מגלים לו עוד, הוא לא יכול היה לסבול את עצמו, והיה בורח, יוצא מעורו, עף מעצמו, העיקר להתנכר לתכונות הללו. אבל לא מאפשרים לו זאת. אולי אם היו נותנים לו פעם אחת לראות, אז למרות הקושי לסבול והרגשת הגיהינום, הוא היה זועק עד כדי כך שהיה נפטר מהתכונות הללו. אבל גם זאת לא נותנים לו, אלא מחזיקים את האדם על אש קטנה משני צדדיו, והופכים אותו פעם כך ופעם כך. זה מה שקורה לאדם בחייו.
ומכאן באה השאלה, מה יהיה הסוף? מגלים לי מי אני במידה מועטה מדי, שלא מספיקה לא לחיים גשמיים טובים, וגם לא ליציאה לרוחניות. איננו יודעים על רוחניות, ואנו חיים כרגיל, שקועים בהבלי העולם הזה, ומשלימים עם חיים שכאלה, מתעסקים בעניינים "ילדותיים", כמו שרואים בחדשות - עולם כמנהגו נוהג.
לא נותנים לי לעבור את השלב הזה, שבו אני סובל מהטבע שלי ורוצה טבע אחר, רוצה להגיע למצב שבו לא אמצֵא בעל מנת לקבל. עדיף שיגלו לי. אולי התקופה תהיה קשה, אני אסבול עד שאראה מה יש לי לעומת הבורא - הופכיות שתהיה מורגשת בי לא טוב - אבל אעבור אותה ודי.
אם האדם כבר נמצא בהחלטות מהסוג הזה, הוא במצב טוב, כי הוא מראה נכונות גבוהה לתקוף את המצב ולעבור אותו, ולא להישאר תלוי בין שמים וארץ. וכאן האדם זקוק לתומכים, לבורא או לקבוצה, כדי לתת את סכום היגיעה הנדרשת ולעבור במהירות את השלב הזה.
אבל בכל פעם שבה האדם מרגיש כך או אחרת, טוב, לא טוב ולפעמים רע מאוד, כשהוא מנצל את הזולת וכולי, המצבים הללו אינם תלויים בו, אלא מגלים לו מעט אמת. ואז עליו לנקוט בגישה של חוקרי משטרה, שכדי להתקדם נכון בשלבי החקירה, עוצרים בכל פעם ושואלים: "למי המעשה הזה היה כדאי?"עליו לעצור בכל פעם ולשאול שאלות על מה שעובר עליומה הבורא עושה בו? מה הוא רוצה להשיג ממנו?
למה לא די לבקש מהבורא שכבר יוריד את המשא הזה ממני?
אפשר להאמין שבקשה של אדם שיסירו ממנו את הרצון לקבל היא בקשה מכל הלב, שהוא סובל ורוצה להיפטר ממנו, אבל יש בתהליך הזה עוד כמה שלבים. עדיין לא גילו לו את כל גיליון ההרשעות שלו, מה עוד עשה. לאדם יש הרבה "תיקים" שם, ואת כל אחד מהם פותחים לפניו ומראים לו מה עולל, ואז האדם מתוודע לפשעיו, ומודה בביצוע כל אחד ואחד מהם, ובהתאם לכך סוגרים לו את התיקים, תיק אחר תיק.
ובהתאם לעמקות שבה האדם רואה את הרצון לקבל שלו, עד כמה הוא באמת אגואיסט, אף על פי שחשב לפני כן שכבר אינו כזה, עם זאת הוא מגלה, שקודם לכן הוא לא ביקש להיפטר מהרצון לקבל עצמו, אלא ביקש להיפטר ממנו מפני שהרצון הזה עשה לו רע. הוא לא ביקש להיפטר מתכונת הקבלה עצמה במנותק מעצמו. הוא שונא את הרצון לקבל לא מפני הרע שהוא מרגיש בגללו, הוא שונא את הרצון הזה מפני שהוא הפוך לבורא.
והגילוי הזה מתגלה בהדרגה, יחד עם גילוי הרצון. כלומר, ככל שהאדם יורד מטה, לפי גודל האגו שלו, כך הוא רואה איכותית באיזו מידה לא ביקש להתנתק מהרצון לקבל מפני שהוא הרצון עצמו, התכונה עצמה, אלא כי לא היה לו טוב איתו.
מה משמעות המושג "תוהה על הראשונות"?
אדם ה"תוהה על הראשונות", מתחיל לחשוב לשם מה נכנס לכל העניין של לימוד הקבלה. כלומר, הוא מתחיל להאשים את עצמו ואת האחרים ואת הבורא, בהחלטה שלו ללכת בשביל הזה, בדרך הזאת. הוא חושב שעדיף היה לו להסתפק בגשמיות, והכול היה בסדר. מה לו ולכל אלה, לקבלה שהכיר, לקבוצה הזאת, לרב הזה? לשם מה הוא צריך אותם ואותו? הוא חושב שהכול שקר, שאי-אפשר להגיע להשגה, שהכול לא למענו נוצר ובכלל, מי מסוגל לזה?
אם האדם מגיע ל"תוהה על הראשונות", ונכנס למחשבה כזאת ומרשה לעצמו להיות בה, הוא סר מכל הדרך. התהייה הזאת היא ניתוק, הופכיות הצורה. הוא תולה הכול בגשמיות, ולא בבורא וסר מהשביל הזה.
מה מתוך הדרגה העליונה צריך האדם לראות בעולם הזה?
האדם צריך תמיד לראות לפניו את התגלות השכינה. איך היא מתלבשת בכל העולם, בכל מה שיש בו ובחברים ובכל העולם. איך הכוח היחיד והמיוחד הזה מייחד את כל הפעולות בעולם, והוא עצמו נמצא בשליטת הכוח הזה. בדיוק כמו שמתואר במאמר "אין עוד מלבדו". את המאמר הזה יש להחזיק מול העיניים כל הזמן.
מה פירוש הדבר "לא להתבלבל עם הגשמיות"?
"לא להתבלבל עם הגשמיות" הכוונה, לא ללכת לפרש פעולות גשמיות בטרם מתגלה לאדם המצב האמיתי, הגילוי שהשכינה מלובשת בכל העולם. לא להתחיל להסביר ולפרש כל פעולה ופעולה גשמית כאילו התרחשה מסיבה רוחנית, ולא לייחס לכל אובייקט גשמי או לסתם חפץ כוח רוחני מתוך ידיעה לכאורה.
איזה כוח מיוחד יש לחוט אדום? אמנם מוזכר ב"זוהר" מונח כזה, אבל לפי מה קוראים את ה"זוהר", לפי ענפים או לפי שורשים? אם מתייחסים למונח "חוט אדום" בשורש, ומתחילים לעסוק בו כמו שכתוב שם, הוא אכן פעולה רוחנית. אבל מה היא שייכת לפעולה הגשמית של קשירת חוט אדום על היד או על הרגל. מה יוצא מזה לאדם?
הסימנים האלה נועדו לחזק את האדם, כמו שעשו בחסידות. לפני אלפיים שנה אבותינו לא הלכו בלבוש המקובל היום אצל חסידים. הלבוש הזה מחזיק את העם, מחזיק אותנו במסגרת, מבדיל את המעשים והמחשבות שלנו ומכוון את האדם, אבל אל לנו לשייך להם כוחות קדושה.
אלא שבדרגה בהמית הפסיכולוגיה שלנו בנויה כך, שהחיצוניות משפיעה עלינו בדרכים שונות ומחזקת את האדם. בכל הזרמים ובכל המפלגות משתמשים בדרך הזאת, וישתמשו בה תמיד. גם בצבא יש דוגמאות כאלה - סימנים וסמלים שונים: דגל, המנון, וכולי, רק כדי לחזק את האדם. לפסיכולוגים יש תורה שלמה איך להשפיע על האדם, אבל אין סיבה לשייך לכך כוחות של קדושה.
מה משמעות הדבר, לראות איך הבורא מתלבש בכל הבריאה?
"לראות איך הבורא מתלבש בכל הבריאה", הכוונה אינה שרואים את ההתלבשות הזאת והולכים לפענח אותה, אלא רוצים שהבורא יתגלה לנו. רוצים להרגיש איך מתרחשת ההתלבשות שלו בנו, שזה אכן קיים. אבל לפני שזה קורה, לא מתחילים לקשור הקשרים בעולם הזה לפי השכל שלנו.
האם אפשר לדמיין כאילו נמצאים באור, ולעלות מעלה?
לא, אסור לדמיין את המצבים, צריך להשתוקק אליהם, ולא לדמיין איך הם נעשים. כי מדמיון מתחילים לבנות צורות לפי הבהמיות שלנו. בעל הסולם כותב למה להשתוקק במאמר "אין עוד מלבדו" - להשתוקק לגילוי השכינה המלובשת בכל העולם.
ולפני שהוא מתגלה, אין הרגשה ואין תמונה, אלא רק השתוקקות. ולהשתוקק שיתגלה כוונתו לחפש בפנים. אבל לא שלפני התגלותו האדם בונה צורות וכבר מדמיין לעצמו במה מדובר.
האם יש לאדם בחירה חופשית בעברו?
אין לאדם בחירה חופשית, לא בעבר וגם לא לעתיד. ובמה יש לו בחירה חופשית בהווה? רק בהתחזקות, בהסכמה, ברצון שהתהליך יקרה מהר, ושיקרה בדיוק כפי שהבורא רוצה. לא במעשה עצמו, אלא בביצוע המעשה. הבחירה החופשית שלנו היא שהמעשה יתבצע. אנו יכולים לא להסכים שהוא יתבצע תחת לחץ, איומים וצרות, אלא מתוך רצון לקדם את עצמנו קדימה אנו רוצים שיקרה כל מצב ומצב המתוכנן אצל הבורא מראש.
בכל המעשים ובמה שקורה לנו איננו חופשיים כלל. כל מה שהאדם צריך לעבור, חתום, וכל השלבים נועדו לגרום לאדם להיות משפיע יותר. ואם האדם לא רוצה את המצבים הללו, לא רוצה ללכת בכל פעם ליתר השפעה ושונא זאת, הוא בהכרח מגלה את המצבים הללו כסבל, ומאין ברירה הוא מתקדם בסבל, וסובל יותר ויותר.
וההפך, אם האדם משכנע את עצמו שהמצבים הללו טובים, מועילים, והוא רוצה אותם מראש, הם מתגלים לו כטוב, כעונג, כשפע, כנצח. אבל כל השלבים שאותם האדם עובר הם שלבים הכרחיים. האדם יכול לקבוע רק את קצב, ולא אם להיות בכל מצב ומצב או לא להיות בו.
ואת קצב המצבים של העבר נקרא שהאדם לא בחר. שהייתה לו בחירה, והוא לא בחר. האדם חופשי לנצח רק על הקצב. כרגע אין לנו יכולת להבין את ההבחנות הללו בדיוק רב, אבל חייבים להאמין, וזה אכן כך, שבמצבנו הנוכחי הקצב וההרגשה שבה עוברים את המצבים תלויים ביגיעה. ההסכמה והיחס לבורא תלויים ביגיעה שלנו. אם האדם מתייגע, בסופו של דבר הוא מתייחס טוב לכל המצבים ומצדיק את הבורא ומגיע לאהבה אליו. ואם לא, הוא עובר את אותם המצבים ברע. אבל כלפי העבר, האדם לא טעה בדבר.
האם כדאי להיזכר במצבים הטובים הקודמים, כדי לקבל חיזוק להווה ולהבא?
כך האדם עושה ממילא, לא חשוב אם כדאי או לא כדאי, אם אפשר או אי-אפשר. האדם שמתקדם קדימה קצת יותר לא רוצה לקבל חיזוק מהעבר, הוא מחפש תמיד חיזוק מהבורא בניתוק עצמו מהעבר. לכן מצבו נקרא "כל יום יהיו ימיך כחדשים", שהכול חדש. הוא לא רוצה לקבל תמיכה ממה שהיה קודם לכן, אלא רוצה כל פעם לקבל תמיכה מהחיפוש שלו, מתוך הקשר עם הבורא. אבל בינתיים, אם הגוף דורש חיזוק בצורה כזאת, זה גם בסדר. כי אין מה לעשות, אלה שלבים בדרך.