159. האדם קובע ערכים
שיחה (4.11.03) על מאמר: "לך לך"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת לך לך, עמ' 78
מה הם השלבים שאותם עובר האדם לפני שהוא מגיע למטרה? מפני שאנחנו מתחילים מהחומר, והחומר שלנו הוא הרצון לקבל, רצון ליהנות, יוצא שהדרך היא להפוך, לעבוד עם הרצון הזה נגד כוונתו הטבעית. כאשר לומדים על ההשתלשלות מלמעלה למטה, לומדים את יצירת החומר, דרך ד' בחינות דאור ישר, עד לרצון לקבל. הרצון לקבל משתלשל, אבל עד שהוא מגיע לשבירה הוא כולו נמצא בתכונה, שהיא עדיין לא הרצון לקבל המוכר לנו.
אלא מאוחר יותר, לאחר שהוא עובר שבירה ונכנסים בו ניצוצות הבינה, ניצוצות השפעה, הם כבר נעשים בתוך הרצון לקבל ככוונה בעל מנת לקבל, אף על פי שהם באים מהבינה, אבל גם מלכות וגם בינה עוברות שבירה. וכך יוצא שנוצר בו רצון לקבל לעצמו, ליהנות לעצמו, בכוונה ממש ליהנות לעצמו, כל כולו סגור בתוך עצמו, גם במעשה וגם בכוונה.
ולכן העבודה שלנו היא לא כמו של כלי שהחליט באין-סוף שהוא רוצה לעשות על מנת להשפיע, ששם החומר הוא של העולמות, שמלכתחילה אין שם יצר רע, אין כוונה "על מנת", שמתהווה רק לאחר מכן בעולמות בי"ע דטומאה, אלא אנו מתחילים מהמצב ההופכי. ולכן צריך לעבור קודם כל תיקון הנקרא "דרגת האמונה", "דרגת הצדקה", שהכוונה של האדם תשתנה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.
יש להגיע למצב שנקרא "צמצום א'", שלא משתמשים ברצון לקבל אם הוא לא נועד לעל מנת להשפיע. מדובר ביחס לבורא, ולא מדובר בהגבלה של דברים גשמיים, שהאדם בדרך כלל נכנס דרך הקליפות למחשבות שונות, ואז אסור לו לאכול ולשתות והוא מגביל את עצמו במגוון הדברים שמציע לו העולם הזה. אלא בכל דבר ששייך לבורא, בכל המחשבות והמעשים ששייכים להתפתחותו הרוחנית, האדם חייב להיות בכוונות על מנת להשפיע - להשתדל להגיע להשתוות הצורה.
להיות בהשוואת הצורה לבורא, בהשתוות הכוונה. כי בהשתוות המעשה האדם לעולם לא נמצא עם הבורא, שכולו רק להשפיע, אלא יכול רק לקבל או לא לקבל. אבל אם כל אחד ואחד מאיתנו מגיע לכוונה "לא לעצמי", אלא רק לטובת הבורא, נמצאים עמו בהשתוות הצורה והתיקון הזה נקרא "אמונה". ואז המעשה של האדם הוא על מנת להשפיע, ונקרא "צדקה".
כלומר, אם האדם מגיע למצב שבו הוא לא מצפה לקבל כל תמורה על מה שהוא חושב או עושה, זה נקרא שהוא עושה צדקה. ואם הוא מגיע למצב האמיתי הזה, שמשתדל לעשות צדקה, הוא מתחיל לגלות שהוא לא מסוגל לכך ולא רוצה לעשות זאת. שהוא בשום פנים ואופן לא יכול ולו רק להתקרב לדרגה כזאת. ואז מתבררת בו דרגה הנקראת "אבירי לב", כאשר האדם נעשה בוטה ומקטרג על הרוחניות ועל הבורא, ולא רוצה להגיע לצדקה, וגם לא לדרגה שאחרי הצדקה, הנקראת "שלום".
לכן, אומר בעל הסולם, שמארבעת המלאכים הללו: "אמת", "חסד", "צדק" ו"שלום", שהם ארבע התכונות העיקריות שבהן הבורא רוצה להביא את האדם, את הרצון לקבל, לתיקון, הדרגה האחרונה - "שלום", אומרת שהרצון לקבל "הוא כולו קטטה", ולעולם לא ירצה להיות בשלום. ואכן כך הוא, כי הרצון לקבל לא מסוגל לרצות להגיע ל"לקבל על מנת להשפיע".
אבל מלמעלה, ולא בתוך האדם, לא בתוך ארבע התכונות הללו, ארבע המדרגות הללו, יש אמצעי הנקרא "האור המחזיר למוטב", אור מקיף, מאור המתקן את הרצון לקבל, ואז הוא אכן מגיע. ובעניין הזה ישנם שני מצבים:
א) מצב שבו האדם יכול לעשות מעשים רבים וללמוד תורה, אבל נמצא במצב, כמו שאומר רבי אבא, שבו אף על פי שהוא עושה הכול, הוא לא רוכש את דרגת האמונה. הוא חושב שהוא צדיק, כי לפי מעשיו הוא אכן צדיק, אבל אינו משיג את דרגת האמונה, מפני שהתורה שהוא לומד אינה מעוררת עליו אור מקיף. הוא רק חושב את עצמו לצדיק, ועל הדרך השנייה הוא דווקא מקטרג, מבלי לראות שהוא עצמו נמצא במבוי סתום.
ב) ורבי חזקיה אומר, שאי-אפשר להגיע לדרגת שלום, אפילו לדרגת צדיק, ולדרגת האמונה, מבלי לעבור את השלב הנקרא "אבירי לב". שהגוף מתנגד ולא רוצה ונמצא בקטטה, בועט בכול ולא מסכים לדבר מכל הדרך הזאת, כי הוא רואה שרוצים לתקן אותו ולכופף אותו. ואם האדם ממשיך תוך כדי שהוא מזמין את המאור המחזיר למוטב, הוא נלחם עם אבירות לבו ועובר אותה, שובר את הלב. הוא מגיע למצב הנקרא "למשבירי לב - שמחה" - זוכה שהתורה תמלא את לבו השבור, ותתקן אותו, ואז, מעל לשבירה הזאת ולתיקון של עצמו, הוא מגיע לשלום.
לכן ישנן כביכול שתי דרכים, כי אחת מהן היא דרך ללא מוצא, של כל אלה הלומדים תורה ללא כוונה לתקן את עצמם, להזמין על עצמם אור מקיף. אבל את אותו אור אפשר להזמין רק על ידי לימוד הקבלה בכוונה להיתקן, לעורר אורות מקיפים, לראות את הרע, לתקן אותו, להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", ואז מרגישים את אבירות הלב, ואת הקטטה נגד הדרך, ורק משבירה מגיעים לתיקון.
ובדרך האחרת, שבה לומדים ועושים מעשים וסופרים לפי המעשים, לפי שעות הלימוד ודפי הגמרא שיודעים בעל-פה כמה יש לפי הכמות, שעושים חשבון לפי הימים שלמדו ולפי הדפים שעסקו בתורה, יוצא שללא השגת האמונה, ללא השגת דרגת השלום, בלי להרגיש שנמצאים כנגד זה, האנשים חושבים את עצמם לצדיקים. כל ההבדל הוא בין לעורר את אבירות הלב, לבין לעבור אותה מבלי להרגישה ולחיות כל החיים בריחוק מהתיקון.
הדרך הזאת, שלא מגלה את הרע שבאדם, נעימה יותר. האדם נמצא באשליה, חי בשלמות שקרית שטוב לו. ומי שמגלה את ההתנגדות של הלב שלו, את כל הקטטות, והכבדות הלב, מרגיש שרע לו, מרגיש עני. וכך יוצא שדרך תורה הפוכה מדרך בעלי בתים. דרך בעלי בתים היא הדרך של מי שסופר כל הזמן כמה יש לו.
אבל מי שמתקדם בדרך העבודה רואה, איך אחרי כל יום שעובר הוא מרגיש מרוחק יותר, לא נמצא בהסכמה עם הדרך, ושהרצון לקבל שלו הפוך לגמרי מהמטרה, והוא חושב שהוא מתרחק מהדרך ואז אין לו מה לספור ולכן הוא לא נקרא "בעל בית", אלא עושה חשבון לא לפי כמה שיש לו, אלא לפי כמה שהוא מרגיש את עצמו בהופכיות הצורה מבעל הבית, ולכן נדרש לתורה. מהסיבה הזאת דרך התורה הפוכה "מדעת בעלי בתים". כי "בעל בית" לא צריך תורה המחזירה למוטב, כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין", אלא עליו לספור את הרכוש שצבר בתורה.
והחלוקה הזאת לעובדי ה' ולעושי מעשים קיימת גם בכל אדם ואדם. תלוי לפי מה הוא בודק את עצמו בכל פעם שבה הוא נמצא במצבים שונים, גם בין אלה הנמצאים בדרך התיקון. עליו לבדוק את עצמו כל פעם ולשמוח, לא לפי הרגשתו, אלא בהתאם למה שקורה איתו, שהוא נמצא בדרך הנכונה. לכן כתוב: "לך לך", ללמדך שלא פשוט ללכת בדרך הזאת, אלא רק בציווי הבורא, ובעזרת המאור שמתקן ומעביר משלב לשלב אפשר באמת להגיע. מ"לך לך מארצך ומבית אביך", "אל הארץ אשר אראך" - לעבור מרצון אחד, מתכונות דלקבל, לתכונות דלהשפיע.
איך בודק האדם אם הוא נמצא או לא נמצא בדרך?
בודקים תמיד רק לפי הכישלונות. האדם לא מסוגל לבדוק את עצמו לפי הישגים טובים. בעבודה רוחנית ההישגים הם הכרת הרע. ככל שמתגלה רע יותר באדם, זה המדד לכך שהתקדם.
זה דומה למרים משקולות שאומרים לו, שעד שלא לא ירים בכוח שריריו מאה קילוגרם, לא יעבור לשלב הבא, ואז הוא שם לפניו למטרה את ההישג של הרמת מאה הקילוגרמים, ומתחיל להתקדם. שמים לפניו עשרים קילוגרם, והוא יכול להרימם, שמים לפניו עשרים וחמישה קילוגרם, והוא לא מסוגל להרימם. ובמידה שהוא מתקדם באימונים, הוא מרים אפילו עשרים וחמישה, אבל באותו זמן עיניו נשואות אל המאה והוא חושב - "מה התועלת בעשרים וחמישה?". ואז נותנים לו שלושים קילוגרם, ושוב הוא לא מצליח, ושוב הוא עובד על זה עד שהוא מרים אותם, ושוב נושא עיניו אל המאה.
כלומר, בכל פעם האדם רואה יותר ויותר קושי. הוא לא סופר את ההישגים שלו, שכבר הרים עשרים קילוגרמים, שלושים קילוגרמים, ארבעים. למה? כי הוא מסתכל על המאה. וכך יוצא שההישגים הטובים שהשיג בינתיים לא מורגשים אצלו כהישגים, כי המאה קילוגרמים הוא נטל כה גדול ביחס למה שהשיג, שהוא רואה רק כמה הכבדה יש לו בכל פעם, כמה הכבדה מוסיפים לו.
ולכן הדרך היא קשה. אבל זה בעצם מה שעוזר לאדם לקבוע לאט לאט יחס נכון לשלבי ההתקדמות. שהוא לא מסתכל על איך שהוא מרגיש, אלא מסתכל על כך שהוא נמצא בדרך הרוחנית ועם מי הוא נמצא. הוא מעריך את הייחודיות של יחס הבורא אליו, את העובדה שהוא נמצא בקבוצה, שלמרות הכול הוא עושה דבר מיוחד, אף על פי שהוא לא מרגיש בכך.
האדם מתחיל בהדרגה לבנות ערכים אחרים, שקודם לכן בדק אותם בכלים דקבלה. ודווקא מפני שפעם אחר פעם הוא מקבל אכזבות, הן בונות בו יחס אחר לשקול את המצב, בכל פעם ובכל מצב. בינתיים, הוא שוקל את התקדמותו, גם לפי מצב הרוח וגם לפי האמת, אבל בהדרגה הוא עוזב את מצב הרוח, ולא שם לב אליו במיוחד, ולא כל כך נמצא בשליטתו. ממר ומתוק לאט לאט הוא עובר לאמת ושקר. כלומר, מציב את הקשר עם הבורא, עם המטרה, עם מה שמעל לחיים האלה, כדבר הגדול ביותר, כמעט בלי להתייחס להרגשתו הטובה או הרעה.
בהדרגה הוא קונה כוח התנגדות להרגשה שלו, ולא מתייחס אליה. נבנית בו מערכת אחרת של הסתכלות על החיים. אצל מתחילים זה עדיין לא קורה, אלא רק מאוחר יותר, כשהאדם מגיע למצב שבו הוא דורש זאת מהבורא. מתוך ההכבדה הוא דורש כל פעם מהבורא, על ידי הלימוד והמעשים שלו, לזכות לכך שהאור המקיף יבוא ויתקן אותו, ויביא לו את דרגת האמונה.
מהי "דרגת אמונה"? שהאדם לא שם לב לרצון לקבל שלו. הרצון גדל, והאדם מתקן את עצמו על ידי משיכת אור מקיף. הוא רוכב למעלה מעל הרצון לקבל, שלא לוחץ עוד על האדם ולא מחייב אותו לקבוע את מצבו לפי מה שהוא מרגיש בו. אלא האדם הופך למשפיע על מנת להשפיע. כלומר, הוא מפסיק להתחשב ברצון לקבל שלו. למה? כתוצאה מהשפעת האור. לא בכוחותיו של האדם לבצע אותה, אלא הוא גורם שהאור המקיף ישפיע עליו. כלומר, הפעולה הזאת אינה ישירה, היא פעולה שהאדם מזמין על עצמו. ואז האור מחזיר אותו למוטב, והוא מגיע לתיקון.
הדרך מתחילה מדרישת האדם לבורא שיתקן אותו. הוא מגלה מהירידות שהוא חייב את התיקונים הללו. בהתחלה הוא מגלה בירידות רק חושך - רע לו ודי. אובד לו הטעם, הוא נכנס לייאוש, הוא לא יכול לזוז - מרגיש "טוב לי מותי מחיי". כלומר, הוא קורא למצב שלו "רע לי". לא אמת ושקר, אלא מר ומתוק - מר. עם ההתקדמות שלו, האדם מצרף בהדרגה את המר הזה לאמת. שאמנם מר לו, אבל הוא נמצא בהתפתחות הנכונה. ואז המר מקבל המתקה.
ממש כמו בחיים הרגילים. אדם שרוצה להיות פרופסור, כל הזמן רע לו. הוא לא מבלה, הוא לא נופש - לא נהנה מהחיים אלא יושב בספרייה, עסוק בלימודים, ולעת עתה ממתיק את חייו באמצעות המטרה שלו. כך גם בדרך הרוחנית, אלא שבה ההמתקה באה מתמיכת הקבוצה ומהאמונה שאני באמת מגיע למשהו, שאינו נראה, לעומת מעמד מכובד וטוב של פרופסור, שנראה לעין.
בכך שהאדם רואה את הרע, ומבקש עליו תיקון, כלומר, מבקש להעריך את המצבים הללו לפי האמת ולא לפי ההרגשה, אז האור פועל עליו כך שהוא מביא לו תיקון על מנת להשפיע. את התיקון הזה האדם מבקש, הוא לא רוצה להיות עבד להרגשה. הוא מסכים לשאת הרגשה רעה ברצון לקבל, אבל מבלי שתשלוט בו; להיות דבוק קרוב יותר למטרה, מבלי להתחשב עם כואב לו או לא כואב.
כמו שהאדם מוכן להגיש את ידו החולה לרופא, שיטפל בה ויחתוך אותה אם צריך. למה? כי פעולת הרופא תבריא אותו. הוא בכלל לא מתחשב בהרגשת הכאב. עד כדי כך שאם זאת אמת, והאדם דבוק בה, הוא לא חש בכאב. איך ייתכן דבר כזה? האור מקנה לאדם את היכולת הזאת, שנקראת להגיע לדרגת אמונה, מצב שבו ההרגשה שברצון לא שולטת באדם, אלא רק גדלות המטרה, גדלות הבורא.
זה המצב שנקרא "להגיע לצדקה", למצב ללא תמורה, לרצון לקבל ללא תמורה. מה שיש ברצון לקבל לא מורגש עוד ולא נחשב. ולכן המצב הזה של חפץ חסד, להשפיע על מנת להשפיע, נחשב כבר לדרגת השתוות עם הבורא. מפני שמתקיים בו כבר התנאי של צמצום א', שכמו שהבורא לא חושב על עצמו, האדם לא חושב על עצמו, אם הוא קיים או לא קיים. ולאחריה ישנה דרגה אחרת, להפוך את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע. דרגה שלא נקראת "צדקה", אלא דרגת "שלום". תוספת משובחת מאוד ומסובכת.
ובתהליך שלנו בחברה צריך לכבד מצבים שאותם האדם יכול לעבור מבלי להרגיש נפילה או עלייה בהרגשה שלו. האדם צריך לקבוע ירידה או עלייה בהתאם למידה שבה הוא מעריך את חשיבות הבורא, את ההתקרבות אליו, את חשיבות החברה ואת הדבקות בה. כלומר, לא לפי ההרגשה באברים, לפי מה שמרגיש הרצון, אלא לפי האמת. לפי הערכה רוחנית, ולא לפי הערכה גשמית. את היחס הזה יש לכבד בחברה, להתייחס אליו בהערכה.
וכמו בכל מצב שאינו מתוקן עדיין, יש בו גם מצב נכון וגם לא נכון. מצב נכון הוא שהאדם עושה את הדרך הזאת, מבצע את התהליך הזה, ונמצא בשמחה. אדם כזה נמצא בהליכה נכונה. ומצב לא נכון הוא שהקליפה מורה לאדם לסבול, ושהסבל הזה מקדם אותו. לכן הבדיקה אם האדם נמצא בהערכה נכונה, שבה השפעה מכובדת יותר מהרגשה טובה, היא השמחה. האם למרות הכול האדם שמח על שהוא נמצא בתהליך הזה. וכאן תמיכת החברה הכרחית, ואי-אפשר בלעדיה.
מי מקנה לאדם את הרגשת החשיבות - החברה או האור?
החברה נותנת לאדם תמיכה. היא מהווה בשבילו אבן בוחן, אמת מידה לשאלה אם הוא מתקדם נכון או לא נכון, ואיך הוא נראה מבחוץ. כנגד כל מצב שלו וכל יחס שלו הוא מקבל תגובה מהחברה. גם בעל הסולם וגם רב"ש לא מדברים רבות על החברה, אלא רק נוגעים בזה. למה? כי אחר כך הם מסתכלים מתוך האדם. כי ברור שהכול בא מתוך האדם, דרך החברה, לבורא, והדיבור הוא רק על ההבחנות שבתוך האדם.
אין פעולה מצד האדם כלפי הבורא, וגם מצד הבורא כלפי האדם, שלא צריכה לעבור דרך המגבר הזה, זכוכית המגדלת הזאת, המערכת המפענחת, הבחינה הזאת, המערכת שמסדרת את הכוונות והרצונות של האדם בדיוק בסדר הנכון, ושנקראת "חברה". אין אף פעולה, אף יחס של האדם לבורא ושל הבורא לאדם, שלא עוברים דרך הכלי הכללי הזה הנקרא "אדם". כי בתוכו שורה הבורא, ודרך כל הכלי כולו, דרך כל חלקיו, שנמצאים ביניהם באחדות גמורה, שם מגלים את הבורא.
לכן אין שאלה אם מקבלים דרך החברה או לא מקבלים, פשוט אין דרך אחרת. ואין אפילו מה לדון בכך. כי אם מדברים על "על מנת להשפיע", כבר מגדירים מה כוללת הפעולה הזאת. שהאדם מגיע להתחברות עם יתר החלקים, ללא שום הבדל בינו ובינם. שדרך היחסים הללו, בינו לבין כל יתר הנשמות, האדם מגיע להרגשת הבורא ששורה בתוך הכלל הזה, בתוך הסכום הזה של כל הנשמות, של כל היחסים הללו, ללא הבדל ביניהם.
אבל מכל הפעולות שאנחנו עושים, אין פעולות אחרות מלבד תרי"ג, תר"ך הפעולות, חוץ מפעולות החיבור, ומתוך החיבור, יחס למילוי. זה כל מה שיש. איש לא מתקן את עצמו, כולם מתקנים רק את הקשר ביניהם. ולפי מידת הקשר ביניהם מתגלה הבורא. ברגע שהאדם משיג את הקשר בינו לבין יתר הנשמות, כבר ברור לו איך להתייחס למילוי, כי לפי הקשר הזה, לפי השתוות הצורה, מתגלה המילוי.
אם כך, יש מקום לשאול, אחרי שהאדם עושה פעולות ומגלה את הקשר בין החלקים, וקושר את הקשרים בין הנשמות, האם הוא עושה פעולות מיוחדות כלפי המילוי שבתוכם? האם האדם מגיע לקשר בין הנשמות כאשר הוא נעשה כפרצוף שלם? והפרצוף השלם הזה, כשהוא מתייחד, כלפי מי הוא פועל פעולת השפעה? מה ההבדל בין פעולת ההשפעה של האדם כלפי יתר הנשמות, ובין פעולת ההשפעה שלו כלפי האור שנמצא בתוכן, ביחסים ביניהן?
בפשטות אפשר לומר, שהפעולה המחברת את האדם עם כל יתר הנשמות נקראת "תיקון הכלים" - להשפיע על מנת להשפיע. ולאחר שהאדם מתקן את החיבור הזה, והכלי נמצא בלהשפיע על מנת להשפיע, הוא מתייחס לאור, לקבל על מנת להשפיע.
וכך הקשר בינינו, שדרכו אנחנו רוכשים כלי של אמונה, כלי של בינה, כלי של צדקה, שאיננו חושבים על עצמנו, אלא מקבלים כל אחד כשווה לנו, נקרא שמתקנים את הכלי, מחברים אותו חזרה לאחר השבירה. אבל לאחר שחיברנו אותו חזרה, יצרנו את הדבק בינינו עד כי אין עוד הפרש בין הכלים.
הגענו לדרגת האמונה, העלינו את מלכות לבינה, הגענו ל"קטנות", מעביות שורש, ל-א' דעביות ול-ב' דעביות. ועכשיו אנו מתחילים להפעיל את הרצון לקבל שנמצא בכל אחד מאיתנו בהתכללות. לא בכל אחד ואחד, אלא בהתכללות הרצון לקבל הכללי כלפי המילוי, לקבל על מנת להשפיע. והפעולה הזאת נעשית כבר כלפי הבורא. כי הוא זה המשפיע, והשפע - אור חוכמה, בא ממנו. ואז כולנו יחד עובדים עמו.
החברים לא יכולים לעסוק בעבודה של לקבל על מנת להשפיע זה כלפי זה. הם רק מתקנים את הכלים שלהם בלהשפיע על מנת להשפיע. להשפיע על מנת להשפיע הוא תיקון הכלים, תיקון הכוונה. ולקבל על מנת להשפיע זה כבר המעשה, כאשר עובדים עם הרצון לקבל בקבלת התענוגים. כלומר, בהתחברות בהרגשת הבורא בתוך הנברא.
כך, בפשטות, הדברים מתרחשים. אבל כל המצבים משתלבים זה בזה. לקבל על מנת להשפיע קיים במידה יחסית גם ביחס בין הכלים. ויחס של להשפיע על מנת להשפיע קיים גם בין הכלים לבורא, לאור. אבל קל יותר לומר, שלהשפיע על מנת להשפיע הוא תיקון כלי דאדם הראשון, ואחרי כן לקבל על מנת להשפיע עושים עם הבורא. כלומר, אלה שני שלבים. מה עלינו לעשות בינינו, ומה עלינו לעשות עם החברה - שכר ועונש ואהבה נצחית.
מה בכוחו של אדם שאינו מחשיב את דרך האמת לעשות?
את כל החשיבות מקבלים רק מהחברה, חוץ מהחשיבות לקיום הגשמי-הטבעי שלו -לאכול, לשתות, לישון, להקים משפחה וכולי. כל הדחפים האלה שישנם לאדם הם טבעיים וישנם באדם גם אם יחיה באי בודד. אם הגוף שלו בריא, כך הוא ירצה. האדם מרגיש שזה חשוב, וכנגדם הוא מרגיש חיסרון - גם בלי השפעת החברה.
אבל האדם לא מרגיש חיסרון לעסוק בכסף, בכבוד, אף על פי שלכל אחד יש כבוד, גם לאדם פרימיטיבי. אם הוא דרגת אנוש, הוא נמצא מעל יתר היצורים שבטבע, ואז יש לו עניין של כבוד. אין עמים פרימיטיביים, ישנם עמים בעלי תרבות מיוחדת. יש להם ריקודים מיוחדים, חלוקה לפי דרגות, ראש שבט ופחותים ממנו, וכולי. אבל האדם מקבל את הדרגות מהחברה שנולד אליה, וכך הוא גדל בה. יש לאדם את הנטיות הללו מפני שהוא נולד אדם ולא פרה, אבל החברה מספקת לו את המידות עצמן, כלומר את המילוי שלהן.
מה זה "כבוד"? בחברה של גנבים מקובל, שככל שהאדם גונב יותר, הוא מכובד יותר. ככל שהאדם מרמה יותר את האחרים, הוא מכובד יותר, וכך עוד ועוד. כל חברה שאליה האדם משייך את עצמו נותנת לו ערכים שונים. האדם לא יכול בלי חברה.
ואם האדם בוחר, שהדרגה שברצונו לכבד היא חיבור עם הבורא, עליו להיכנס לחברה כזאת, שמחשיבה את החיבור עם הבורא. כל עניין החינוך בנוי כך. לדוגמה, אם הורים רוצים שבנם ילמד לנגן, הם שולחים אותו ללמוד מוזיקה, לוקחים אותו לסרטים על מלחינים גדולים, וכולי. לא חשוב להם כלל שיתר הילדים משחקים מחבואים בחצר בזמן שבנם, במקום לשחק, הולך לבית-ספר למוזיקה ומרגיש שחייו שחורים ואינם חיים, ושהוא שונא מוזיקה.
אז איך נוכל לחנך את עצמנו, ילדים גדולים קצת יותר, באותה דרך? גם עכשיו כל אחד מאיתנו נמצא באותו מצב. הגוף רוצה לברוח למקום נוח וטוב יותר, או במקום לברוח - לסובב את החברה כך שלא תהיה בית-ספר למוזיקה, אלא משהו אחר. אנו כל הזמן רוצים לעוות את המשחק הנכון. וכנגד הרצון הפנימי הזה, עלינו לפעול בתחכום ולסדר בכל זאת את החברה, כך שתביא לנו הערכה שהמוזיקה היא הדבר הגדול והחשוב ביותר. אז האדם יבוז לכל משחקי המחבואים וילמד רק מוזיקה.
האדם לא יכול לעשות זאת לבדו. הוא יכול לעשות זאת על מישהו אחר, ומישהו אחר עליו. ואז בונים חברה בהסכמה הדדית שעליה להשפיע על כל חבר וחבר את הערכים החסרים לו. כי אם היו לאדם את הערכים הללו, הוא לא היה נזקק לחברה. אבל אין לו אותם עכשיו, והוא קובע בכוח בחברה ערכים שאותם הוא רוצה לקבל.
אילו ערכים האדם קובע בחברה?
לא ערכים רבים, אלא רק ערך אחד, שחיבור עם הבורא הוא הערך העליון, וכל מה שפחות ממנו הוא חסר ערך. הערך הזה חייב להיות הדבר היחיד שמתוכו אני קובע את כל יתר הדברים. אם הדבר הוא אמצעי להשיג את הערך הזה, אז כדאי לחברה לעסוק בו, ואם לא, אז לא. והאדם עצמו צריך לברר עם החברים, יחד עם עיון בכתובים, מה חשיבותם של הערכים והאמצעים המביאים למטרה.
האם אפשר לפתור בעיות בחברה בעזרת אור מקיף?
אין באפשרותנו לדעת אילו פעולות מביאות אור מקיף גדול יותר או קטן יותר, ואיך לשקול את כל הפעולות הללו. אבל אפשר למדוד את הפעולות עצמן, ולא את התוצאות. ככל שהפעולות, בגודלן ובגובהן, מחברות יותר, הן פעולות מועילות יותר.
אבל רק בתנאי שבחברה יש ערכים נכונים. אז החיבור בה פועל היטב. אבל אם מדובר בחבורת רשעים, שהערכים שלהם לא טובים, אז החיבור ביניהם רע. כלומר, יש לעבוד בשני מישורים:
א - למדוד את הערכים ולבדוק אותם ולחדד אותם
ב - להתאחד סביב הערכים הללו
אחרת החברה היא מזיקה, ואז עדיף שלא יהיה חיבור בין חבריה.
אחרי שהחברה קבעה את ערכיה ושיש להתאחד סביבם, מה עושים הלאה?
אחרי שהחברים קובעים מה הם רוצים מהעבודה שלהם, ואחרי כן קובעים שסביב זה צריך להתאחד, מתחילים לחפש פעולות שבעזרתן ניתן לבצע זאת.
המטרה של החברה היא לגלות את הבורא בכלי המשותף. כדי להידבק אליו, לגלות אותו, להרגיש אותו, חייבים ליצור מצב שנקרא "כלי משותף". כלומר, אם כל חבר וחבר מגיע להרגשה, שאין הבדל בינו לבין יתר החברים בקבוצה, סימן הוא שהגיע לתיקון שלו הנקרא "על מנת להשפיע", הנקרא "אמונה", שבו הוא יוצא מתוך עצמו במידה מסוימת.
למה עושים את העבודה הזאת כלפי האחרים? כדי להתחבר עם הבורא. עדיין לא מודדים על מנת לקבל או על מנת להשפיע, ופועלים עדיין ב"לא לשמה", אבל זה מספיק. כלומר, כדאי לאדם לוותר על עצמו ולהיות עם כולם בכלי אחד, בכפיפה אחת, בקשר אחד, כדי לגלות בינינו את הכוח העליון, את הבורא, את הרוחניות.
בינתיים, הכול נסב סביב הרווח האישי, אבל זה מספיק. אני רוצה את המצב הזה ואני מוכן לעבוד למענו. המצב הזה נקרא "לא לשמה" מועיל, שממנו מזמינים אור מקיף והוא פועל ומתקן, משנה את היוצרות. אבל האדם עצמו לא מסוגל לחשוב אחרת. הוא אפילו לא מסוגל לתאר לעצמו מהו הכלי המתוקן שאליו הוא יכול להשתוקק. אבל זה מספיק, זהו מצבו האמיתי.
מתי הוא יהיה "לא לשמה" אמיתי? אם אומרים לכל החברים, שגילוי האלוקות והתחברות עמה זה הדבר הגבוה ביותר, ושכדאי לכל אחד לוותר לשם כך על האנוכיות שלו, כבר יש חיבור והשפעה זה לזה כדי להתחבר עם הבורא. לא מתוך רצון להתקבצות סתמית, אלא באמת "לא לשמה" הנכון, שמביא ל"לשמה". ומתוך התהליך הזה בונים תקנון ושוקלים את הצעדים הבאים.
איך פותרים הפרעה בהתחברות בתוך הקבוצה או בין הקבוצות?
תלוי איזו מין הפרעה. אפשר לפתור אותה בהסבר, ואפשר לפתור אותה בסילוק הבעיה עצמה. אפשר גם לשים אותה בצד ולהתעלם ממנה, להסכים שלא מעוררים אותה, ומאוחר יותר לראות מהצד שהיא רעה, עד שתיעלם לה.
איזה יחס צריך להיות בין קבוצה לבין הרב?
הקבוצה צריכה לכבד את הרב בכך שאינה נשענת ומכבידה עליו, אלא שואפת להיות כמה שיותר עצמאית. ובאמת, אב שמח תמיד לראות את בנו עצמאי יותר, ונזקק לו פחות, פחות מסתובב לו בין הרגליים. גם הרב שמח אם הקבוצה היא עצמאית יותר, בכך שהיא שומעת את עצותיו ומבצעת אותן. צריך לעשות ביקורת כדי לגדול, ולהשתדל להיות עצמאיים ככל שניתן. לא להתייחס לרב ביתר תשומת לב, כי זה מעוות ומאולץ, והוא לא נזקק לזה. ובאמת, אין צורך. גם רב"ש לא דרש זאת מהחברה. צריך למצוא בכל פעם יותר שיתוף פעולה.
למה אין בנמצא מאמרים בעניין חשיבות הנישואין?
המקובלים לא מדברים על חשיבות הנישואין, מפני שהנישואין הם תנאי מקדים, עוד לפני שהאדם מתחיל ללמוד קבלה. רב"ש לא קיבל אדם לא נשוי כתלמיד. מי שאין לו אישה, כתוב שחסרה לו "פרה וטלית". לא לגנאי, אלא לעזר, כתוב בתורה: "עזר כנגדו" - לא טוב היות אדם לבדו, נעשה לו עזר. רק עזר, אבל בלי העזר הזה אי-אפשר. לא מדברים על חשיבות הנישואין כי זאת אינה חשיבות, זה תנאי. בחשיבות אומרים "יותר", "פחות" וכולי. להתחתן זה לא יותר ולא פחות, זה תנאי. גבר לא נשוי הוא לא תלמיד ואינו מתחיל שום עבודה.
בעל הסולם אפילו את בנו לא לימד, עד שהתחתן. ולמחרת יום חתונתו, בגיל שבע עשרה וחצי, הוא נכנס לשיעור. ויום לפני כן לא לימד אותו ולא הרשה לו לשבת, אפילו לא מרחוק. לכן הם לא מדברים על זה. הדלת פתוחה ונכנס רק מי שיש לו תעודה שהוא נשוי.
היום אומרים שמותר ללמד מי שאינו נשוי, כי אם נתנה עוד תנאים כאלה, אנשים לא יבואו ללמוד כלל. אבל הבעיה בהחלט נשארת, ואין ערובה לכך שמי שלומד לפי התנאים הללו, החורגים מהתנאים ההכרחיים, אכן נמצא בתהליך.
אז היום פתחנו את הדלת, ולכן יש הסכמה שייכנסו כולם. אבל אדם לא נשוי שנכנס בדלת, לא מובטח לו שהוא נמצא בתלם. הוא לא נמצא בדרך שבה מטפלים בו מהשמים. ההתאמה הזאת מחויבת מהשמים. ואם אין, אפשר להמשיך ולשבת בשיעור. לא זורקים היום אנשים החוצה, כי מעוניינים שיבואו וישמעו, וכך יתקנו את החיסרון הזה. זאת לא בעיה לתקן רווקות. אבל היחס מלמעלה הוא פשוט, הוא בהתאמה לשורשים. לכן תלמיד צריך להיות גבר