אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / כוח הערבות / ערבות לעולם
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ערבות לעולם

ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית [...]

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ט)

בעל הסולם מוסיף ואומר, שגם בקבוצה קטנה, ההתפתחות של הערבות הולכת מהקל לכבד; מעביות קטנה לעביות יותר גדולה. ככל שמצליחים, באים כישלונות וצריך שוב לממש את החיבור בינינו. אבל בסופו של דבר, הוא מסביר, התהליך הוא תיקון הכלים. מזך לעב, שקודם גדלים ועוברים תיקון הכלים הזכים, ובסוף הכלים העבים. לכן, קודם התגלו הנשמות הזכות, שהיה להן קל לגלות אלוקות, להרגיש את הבורא, ולחיות לפי החוק הרוחני, ובמשך הזמן, כאשר גם בהן עלתה העביות, "יצאו צאצאים", הרצון לקבל התפתח, ואז מהאבות נולדו בנים, ומהבנים נעשו השבטים, ומהשבטים נוסד כל העם כולו, עד שכל העם התחלק לשניים (ישראל ויהודה), ונעשתה בו עוד ועוד התפצלות; התפתחות שגורם לה הרצון לקבל, ההולך וגדל ונעשה יותר ויותר בוער.

[...] ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, (מאמר "מתן תורה" אות ט"ז) , שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הק' פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת וכל אחד ואחד אמר בפה מלא נעשה ונשמע. ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ט)

וההתפתחות הזאת של ישראל צריכה להמשיך ולהתפשט הלאה בקרב אומות העולם. אלא שבישראל היא עוברת מאבות, שהיו מלכתחילה בגילוי האלוקות, לבנים שגדלו בעביות, על ידי זאת שהם נכללים עם האומות במצרים ובבבל. כלומר, תיקון ישראל ותיקון אומות העולם הוא תיקון שונה. לישראל יש הכנה של כלים של השפעה (כוונה "למען הבורא"), "גלגלתא ועיניים", שקודם מתקנים אותם ואחר כך מצרפים אליהם את החלק של הכלים דקבלה, אח"פ ("אוזן, חוטם, פה", כוונה "למען עצמי") שבהם, שנקראים אומות העולם שבישראל, ומתקנים אותם כאח"פ דעליה.

אומות העולם מחוברים עם ישראל בגלגלתא ועיניים שלהם. הגלגלתא ועיניים שנמצאים בהם נקראים "חלק ישראל" שבהם. התיקון שלהם הוא של האח"פ האמיתי, אבל הוא תלוי בגלגלתא ועיניים שלהם, שתלוי בישראל שהם הגלגלתא ועיניים העיקריים, הראשונים שדרכם נוצר החיבור עם האור. לכן התיקון של אומות העולם תלוי באופן מוחלט בתיקון של ישראל.

כמו שבתוך ישראל התיקון בא מכלים זכים לכלים עבים, כך באומות העולם, התיקון בא מכלים זכים לכלים עבים, אך להם נוספת התלות בישראל. אלא שמבחינה רוחנית, "ישראל" נקרא כל אחד שמשתוקק לבורא, לא חשוב מי הוא ואיפה נולד. כלומר, כל אדם שיוצר קשר אישי עם הבורא, נקרא "ישראל". ובעולם שלנו חובה שהערבות תתגלה תחילה בפועל בעם ישראל. אלא שבעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שעד שלא נבצע את הערבות במלואה, נישאר במצב לא טוב ולא מתוקן. לכן עניין הערבות שייך לכל העולם, ואין איש שנמצא מחוץ לכלי הכללי הזה, הנקרא "נשמת אדם הראשון", אין איש שמשוחרר מהחובה לקיים את התנאי של הערבות במלואו.

חמש רמות תיקון הכלי הכללי

בתיקון הכלי יש חמש רמות עיקריות: שורש, א', ב', ג', ד'. אם מתקנים את הכלי במידת שורש, מידת התגלות האלוקות שבו נקראת "עולם העשיה". האם לצורך התגלות פרטית, כל הכלי הכללי, כל הנשמות במציאות חייבות להיות מחוברות מתוקנות בעביות שורש? לא, אלא בהתאם לרמת הגילוי נקבע מספר הנשמות שצריך להתחבר.

העניין הוא שבזמננו, ככל שתתגלה יותר עביות, יותר כלים פרטיים יצטרכו להתחבר לכלי הכללי. אבל במאמר "דור האחרון" בעל הסולם כותב, שאפילו בגמר התיקון תישאר שכבה מסויימת של אנשים, שלא ירגישו ולא יבינו, אבל יהיו מוכנים ללכת אחרי האחרים. לא תתגלה בהם מודעות ונחיצות מתוך עצמם, כי מתוך טבעם הם לא מסוגלים לכך, אבל אפילו בדרגתם, הם ירגישו שלמות ונצחיות. מידת ההתערבות שלהם בערבות הכללית תהיה רק של "לא חשוב, אני חותם", שזהו סוג של אנשים הקרובים מאוד לרמת הדומם.

כלומר, התיקון הוא הדרגתי בכמות ובאיכות בהתאם לעביות הכלי. לתיקון הכלים בעביות שורש שייכים מעט מאוד אנשים בעולם. אבל לתיקון הכלים בעביות א', שייכים רבים יותר, נגיד, חצי מיליארד איש, ולעביות ב' שני מיליארד, וכך הלאה.

נחיצות בחברים

אדם רגיל, פשוט, אגואיסט כמו כולם, לא רע ולא טוב, שמקבל דחף לרוחניות, למשהו לא נודע, ומתחיל לשאול שאלות "איפה אני?" ו"מי אני?", איך מתחילה בו הרגשת הנחיצות להתחבר עם אחרים לכלי אחד, כדי לתקן את האגו שלו? מביאים אותו לקבוצה. מלמעלה מסדרים, זה לא תלוי בו. לו עצמו נראה שהוא הגיע במקרה. ומתוך זה שהביאו אותו לקבוצה, הוא לאט לאט מתחיל לשמוע. אבל יכולות לחלוף כמה שנים עד שהאדם מתחיל לשמוע. תלוי עד כמה פועלים עליו אורות מקיפים, ועד כמה הקבוצה דואגת לתיקון ולשיפור של כל אחד מחבריה.

אם בקבוצה כל אחד חושב ודואג רק על עצמו, ואין בה עדיין נחיצות בוערת בערבות הדדית, באותה רמה מזערית של ערבות, שרק על ידה עוברים מחסום, אז כל אחד ואחד שנמצא בקבוצה, לא מרגיש נחיצות להתחבר, ונשאר בהשתוקקותו הפרטית לבורא. כל אחד משקיע ועובד בחברה ובהפצה, ועושה את כל העבודות שנדרשות ממנו, מתוך ציפיה לקבל שכר לעצמו. אבל בקבוצה לא מגלים נחיצות בחיבור לכלי אחד, ובלעדיו אין התגלות.

מי נכלל בהסכם על הכלי המשותף? בקבוצה יכולים להיות מאה איש ומתוכם רק חמישה עשר נמצאים בערבות. הערבות צריכה לנבוע מנחיצות פנימית, להיות תלויה בנו, למרות שמסדרים אותה מלמעלה. כי אם כמה מאנשי הקבוצה, אפילו מספר קטן, רוצים שהערבות תתקיים, אז היא מתקיימת והם עצמם מקבלים התגלות יחסית.

אלא שהחשבון הוא לא עם קבוצה אחת, אלא עם כללות העולם, ולכן התנאים לערבות הם אחרים: איך לקדם את הקבוצה בהתאם לכל העולם, מהי מידת הטיפול של הקבוצה הקטנה בעולם כולו, כמה היא משקיעה בו.

בעל הסולם כותב על הצורה האידיאלית, על הנשמה הכללית של אדם הראשון, שבנויה מששים ריבוא נשמות, שהן מיליארדים של בני אדם, שבכל אחד מהם ישנה נשמה, והם כולם חייבים להתחבר. הקושי מלמעלה הוא לא לגרום לחיבור שינוי קטן באור וכל העולם מתחיל לנהור לכיוון שאליו מאיר האור אלא הקושי הוא לגרות את העולם להגיע בעצמו להכרת הרע, שיכיר שהוא נמצא במצב שדורש שינוי.

האם האדם עצמו אשם שהוא דואג לעצמו? האם יש לו ברירה אחרת? האם הכלל יכול להשפיע עליו לחשוב אחרת? איך יכול להיות שכולם מתאמצים להגיע לערבות, ויש יחיד שלא? איך יתכן שביחיד יהיו 995,999 חלקים מתוקנים, ורק חלק אחד שלו לא מתוקן?

בעל הסולם מדגים, כמצב תיאורטי, שעד הפרט האחרון, כל אחד ואחד בתוך תכונותיו וכולם יחד חייבים להיות מתוקנים. במה? מחוברים בערבות הדדית. הערבות היא התנאי לכלי כללי מושלם, שבו מתגלה האלוקות כולה; הערבות היא התנאי להיווצרות כלי שווה לבורא.

נחיצות העבודה הפנימית

מעוררים בקבוצה עבודה פנימית בעזרת פעולות תזכורת חיצוניות ועל ידי פעולות פנימיות. חייבים לעבוד בשני המישורים יחד. בפנימיות יש להפעיל כוונות ורצונות נכונים, ואם יוצאים לרגע מהכוונות והרצונות הנכונים, יכולים לחזור לעסוק בהם רק על ידי אמצעים שמפעילים בחיצוניות.

אבל אחרי שהאדם כבר קיבל תזכורת, האם זה יוביל אותו לפנימיות? הכל תלוי בקבוצה. אם יש לאדם טענה על מצב פרטי, הפתרון הוא רק באמצעות הקבוצה. אין לאדם את מי להאשים, רק את הקבוצה, בכך שהוא זה שלא משפיע על הקבוצה להשתנות, כדי שתשנה אותו.

איך האדם יודע שהוא שומע לעצות המקובלים?

הבדיקה היא פשוטה מאוד: עד כמה בוערת בו הדאגה להתחבר עם האחרים, כדי שתתגלה בכולם האלוקות, הבורא, האור העליון; עד כמה הצורך להתחבר לא נסתר ממנו על ידי תמונות אחרות שצריך להשיג. האדם לא צריך להשיג שום דבר חוץ מחיבור עם האחרים, גם לא את הבורא. לכן כתוב: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו". מהי "תורתי"? עניין הערבות, שבתוכה מקופלים כל חוקי התורה. ואם האדם מתייחס למציאותו בעולם ובקבוצה בצורה כזאת, הוא עושה בדיקה נכונה.

האם מי שלא שומעים משפיעים לרעה על מי ששומע?

אלה שלא שומעים ישפיעו לרעה רק אם הם מתעצלים. אם הם לא מסוגלים עדיין לשמוע, אבל מצטרפים, הם לא מפריעים לאחרים. יש אדם שלא שומע בגלל שהוא עדיין בגדר מתחיל, או נמצא בתסבוכת פנימית, או נמצא בנפילה שלא מסוגל לשמוע הוא לא מהווה בעיה, לא בו מדובר. מדובר רק במי שיכול אך מתעצל, או במי שיש לו "הפרעה", מכשלה מכוונת, שכנגדה אין מה לעשות.

כדי שאנשים לא יתעצלו לשמוע, אפשר להפעיל משטר ולערוך בדיקות איש על רעהו, אבל אין צורך להתייחס בצורה כזאת לכולם, אלא לטפל כך רק במי שקודח חור בסירה. בכל אופן צריך לחשוב יותר על התיקונים. אם המגמה של הקבוצה תהיה שהערבות היא הכרחית, אז כמו בכל יחידת קומנדו, לא יוכל להצטרף אליה מישהו שלא מרגיש שייך לעניין הערבות.

ככל שיהיה יותר ליכוד בקרב אלה שמסכימים לערבות, יגדל הפער בינם לבין אלה שלא הולכים אתם בדרך. למרות זאת לא צריך לזלזל במי שעדיין לא נמצא בהסכמה לערבות, אלא להשתדל להבין שהאדם יכול להיות במצבים שונים, שכל אחד יימצא בהם במוקדם או במאוחר, וכל אחד זכאי לטיפול מצד הקבוצה.

איזה כוח שומר על התפתחות הערבות, מרגע שרוצים אותה?

רק נחיצות שומרת על הערבות. ומי שומר שהערבות תהיה נחוצה בעינינו? הקבוצה עצמה. ואיך קבוצה לא שוכחת ולא יורדת מרעיון הערבות, זמן קצר אחרי שחדלים לדבר על הערבות? על ידי התפילה. מהי תפילה? הרצון הכללי.

השאלות "מי שומר?" או "איך לשמור?" נובעות מזה שהאדם חושב שהוא נמצא בעולם שאין בו חוק. אבל הבורא הוא החוק הכללי של המציאות. הוא פועל על כל המציאות מהרמה הגבוהה ביותר, מהמעמד שבו האדם והבורא נמצאים ביחוד, משם הוא מתייחס לכולם. אז אם האדם מקיים את החוק הכללי, הבורא מתייחס אליו בהתאם למידה שהוא מקיים. מקיים יותר או מקיים פחות, בהתאם לזה היחס משתנה. החוק הכללי הוא חוק שצריך לקיים כמו את כל שאר החוקים האחרים של הטבע: "הטבע" גימטריה "אלֹ-הִים".

מה זה אומר להתפלל לפי הפירוש הזה של אלוקים? אם האדם מגיע לנחיצות, אם הוא משנה את הרצון, אם הוא רוכש השתוקקות, אז הוא נמצא במצב פנימי אחר, ואז הוא מגלה שהבורא כביכול משתנה. אבל הבורא לא משתנה, אלא האדם משתנה. בהתאם להשתנות האדם, מתגלה לו אור אחר, מצב אחר. והאדם כביכול מעתיק אל הבורא את השינויים הפרטיים שלו: "התפללתי, והוא עזר לי", אבל מה פירוש הדבר ש"הוא עזר לי"? האדם מגיע למצב הזה, שעל ידי שינוי פנימי בתוכו, המצב הזה השתנה לטובה.

כלומר, הבורא לא עזר ולא עשה דבר, אלא האדם בעצמו משנה את המצבים והבורא נשאר ללא שינוי, "אני הוי"ה לא שיניתי", כי הן קודם והן עכשיו הוא מתייחס לכולנו; "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" באופן מוחלט ובקביעות. ולא שקודם הוא היה רע ועכשיו הוא טוב יותר. שאז יוצא, שאני כאילו תיקנתי את הבורא, ועכשיו הוא הפך לבורא טוב. הבורא הוא החוק עצמו. בעל הסולם מתאר את המצב המתוקן ואותנו בו. כלומר, אם רוצים לקיים את החוק הזה בצורה אמיתית, על האדם לעשות 'חושבים', איך להשיג את המצב המתוקן שלו. על ידי איזה אמצעים: מה לתת, מה להשקיע ומה לבנות.

במצב שלא רואים ולא מרגישים את החוק הכללי, מה מחזיק את הקבוצה?

האלוקות מתגלה רק כאשר נמצאים בחיבור, אפילו הקטן ביותר. אבל אם לא נמצאים בחיבור, ולא יודעים שהבורא יתגלה, איזה טוב ידחוף לחיבור? יחס כזה לחיבור הוא יחס אגואיסטי, יחס של על מנת לקבל: "הראה לי שטוב להתחבר, ואז אהיה מוכן להתחבר עם אחרים". כמו בשעת מלחמה, שכולם נעשים לפתע טובים, ונותנים טרמפ לחייל. למה? כדי שיגיע כמה שיותר מהר למקום שנמצאים בו השונאים, ויגן עלינו מפניהם. זה קרוי "להיות טובים".

בצורה הזאת רוצים לגלות גם את האלוקות. אבל התקדמות לרוחניות כרוכה בהתרחקות מהאגו של האדם. לכן לא מגולה לנו התועלת, התענוג שבחיבור. ואין מה לבכות על כך שהתענוגים לא מגולים לנו, כי אילו היו מגולים, היינו רצים אליהם מתוך האגו, ונעשים יותר ויותר אגואיסטים ופחות ופחות שקועים בהתחברות עם האחרים. הגישה הזאת לא נקראת "ערבים זה לזה".

ממה מקבלים חומר דלק להתחבר?

חומר דלק נמצא באור המקיף. אם הכוונה לתמיכה, התמיכה נמצאת רק באור. בכלי האדם לא ימצא תמיכה. אבל אם אין תמיכה בכלי, מה מועילה ערבות הדדית, הרי נמצאים עם יתר הכלים שהם כולם בדיוק כמוני? העניין הוא שעל ידי ערבות הדדית מגלים את האור. בעל הסולם כותב, שעל ידי הרצון שנקרא ערבות, מתחילים לקבל ביטחון, כיסוי לרצון לקבל, שהאדם לא צריך יותר לחשוב על עצמו. יש לו ביטחון מלא שלא יחסר לו כלום.

על סמך מה, הרי החברים שלו בכלל לא מוכנים למלא אותו? הם לא ממלאים אותו, והם לא מסוגלים למלא אותו, והם יכולים להיות כולם חסרי כל אין לכך שום חשיבות. האדם מקבל פיצוי, כיסוי מלמעלה, שהוא לא זקוק יותר לכלום. זה כוח האור. ההתרגשות הזאת קורה לפעמים גם במצבנו. אלא שבערבות, האדם מקבל אותה בצורה קבועה ומוחלטת, שמכסה לו את הרצון לקבל. הוא מבין אז שהרצון לקבל היה רק כדי לגרות אותו, לדחוף אותו בלי הרף, והוא בכלל לא נצרך לקבל. וכעת הרצון הזה הושתק, והאדם נעשה חופשי.

האדם מקבל תמיכה והתקדמות רק על ידי האור. ערבות וגם כל השלבים שלה הם רק על ידי האור. לכן בעל הסולם אומר, שאיכות היגיעה בזמן הלימוד היא החשובה ביותר, לימוד על מנת למשוך את האור שישנה אותנו. רק באור האדם מוצא את הכוחות.

חזרה לראש הדף
Site location tree