הכשרת העולם לתיקון
בדרכו של אברהם אבינו
ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון באמרו העולם נידון אחר רובו וכו', שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית להכשיר את העולם להזדככות מסוימת עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו ית' לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה, שזהו נקרא בלשון חז"ל שכבר השיגו רוב זכויות, באופן שהמה מכריעים על כף החובה שהיא האהבה העצמית המזוהמת. ומובן, שאם הכף של הזכויות שהיא ההבנה הגבוהה בטיב אהבת זולתו היא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשים מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולומר נעשה ונשמע כמו שאמרו ישראל, משא"כ קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכויות, אז ודאי האהבה העצמית מכריעה שימאנו לקבל עולו ית'.
וזה אמרו: עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל בשיעור ההכרעה הסופית, כמו השוקל שומשומים ומוסיף והולך על כף המאזנים אחד אחד עד שגומר ההכרעה, הרי ודאי כל אחד נותן חלק בהכרעה זו, שבלעדו היתה ההכרעה בלתי נגמרת, ועד"ז אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות, כי בזמן שנגמר הדבר והוכרעה כף הזכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה זו שלולא מעשיו היתה ההכרעה חסרה.
והנך מוצא אשר רבי אלעזר בר"ש אינו חולק על מאמר חז"ל שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא ר"א בר"ש (רבי אלעזר בן רבי שמעון) מדבר לענין התיקון של כל העולם העתיד לבא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה.
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"א)
היחס בין משפחת אברהם לעם ישראל, או בין ישראל לאומות העולם, הוא אותו היחס. הווה אומר קודם צריכים לבצע את החוק הנדרש של ערבות הדדית, בתוך עם ישראל, ואחר כך מצטרף אליה כל העולם. ובסופו של דבר כל אחד ואחד, בלי יוצא מן הכלל, חייב לקיים את החוק הזה. אמנם בעל הסולם כותב, שבמצבים המתקדמים ביותר, שנקראים "דור האחרון", יהיו אנשים שלא יוכלו להבין את חומרת קיום החוק הזה של "ואהבת לרעך כמוך", חוק הערבות ההדדית, ויצטרפו אליו גם ללא השגת הנחיצות שבו.
מאחר שבנשמה הכללית של "אדם הראשון" ישנם סוגי נשמות רבים ושונים באופי, בעומק ההשגה, בהבנה, בהשתתפות, ההשתתפות היחסית של כל סוג נשמות בקיום הערבות תהיה ודאי שונה, בהתאם ליכולת, להשגה, לעמקות הרצון ששולט בהם, או שהם כבר שולטים בו. למרות זאת כולם יהיו חייבים להגיע בהדרגה לקיום הזה; תחילה ישראל, אלה שמשתוקקים לבורא, שלפי דברי בעל הסולם צריכים לעשות אגודה קטנה, שיתנהלו בה חוקים כמו בכל מדינה; ואחר כך יצטרפו אליה עוד ועוד קבוצות ויתחברו יחד, עד שהחוק הזה יהפוך לדוגמה בכל העולם. אבל אלה שיצטרפו אליה, כותב בעל הסולם, יצטרפו לפי הבנת האחריות שמוטלת על כל אחד ואחד בקבוצה הזאת, שהתקנון שלה הוא הערבות.
רבי אלעזר בן רבי שמעון אומר, שכולם חייבים להגיע לקיום תנאי הערבות. כי אין אפשרות לחבר את הנשמות בכלי אחד אם לא על ידי תיקון ביניהם, הנקרא "ערבות". ערבות היא סך הכל ישום של החיבור ולא איזה תנאי מלאכותי, צדדי, שנובע מסיבות אחרות. הכל הוא סיבה אחת: דבקות; דבקות נשמות זו בזו, שלפי מידת הדבקות ביניהן, הן משתוות לאור ודבוקות באור.
לכן לא ייתכן שנשמה כלשהי, רצון מסויים, מכל הרצונות הכלולים ב"אדם הראשון", יצטרפו ויתחברו שלא על ידי תנאי הערבות, שהוא מוסר את עצמו לכלל, לכל יתר הנשמות, כחלק בלתי נפרד ודבוק אליהם. ובעולם שלנו העיקרון הזה מתבטא בכך, שישראל וגם אומות העולם נכללים באותו חוק הערבות.
אלא לאחר שישראל, בזמן גלותם, התערבבו בין אומות העולם, נוצר מושג אחר של ישראל ואומות העולם, כי איש לא יודע איפה נמצא ישראל. אף אחד לא מכיר את השבטים ולא את סוג ההתערבות שנעשתה. ולכן אנו עדים למקרים רבים של התעוררויות בקרב אומות העולם, שאין בעם ישראל, ואי אפשר לומר שהן לא אמיתיות. כי אם נשמה מתעוררת, סימן שביכולתה להגיע לתפקיד של ישראל.
כלומר, כל מי שמסוגל לקבל על עצמו להגיע לתיקון הנקרא "ערבות", הוא נקרא "ישראל" כלפי כל היתר שעדיין לא הגיעו לרצון הזה. ואלה שרוצים להגיע לתיקון של ערבות, צריכים להתייחס לאחרים כאל אומות העולם, ולתקן אותם, לחבר אותם, לדאוג להם. החלוקה הזאת לא נעשית לפי השתייכות לאומית או חלוקה לעמים, אלא לפי חלוקה פנימית: מי שמשתוקק לבורא נקרא "ישראל", ומי שעדיין לא משתוקק נקרא "אומות העולם".
לכן נאמר שלא יצאו ישראל לגלות אלא כדי לצרף להם נשמות גויים. כלומר, מתוך התערבות ישנם גויים, שיש בהם השתוקקות, חלק חזק מאוד, ישראל שבהם, שנובע מהתכללות שקרתה כתוצאה מהשבירה ומהגלות שנקבעו מלמעלה. בזמן העתיק, לפני הגלויות, כמעט ולא היו תופעות כאלה. אפשר ללמוד זאת גם משורשים רוחניים, אך תמיד היו כמה דמויות ידועות שסופר עליהן בהיסטוריה, למשל גרים כמו רבי עקיבא, נעמי, אונקלוס, ואחרים, שללא ההתערבות כתוצאה משבירת הכלים והחורבנות, בכל זאת היתה בהם השתוקקות. וכך גם אצל אברהם אבינו עצמו. כלומר, התהליך הזה שמתוך הנשמה מתעוררת השתוקקות לבורא, הוא תהליך שקורה לכולם. אבל יש חלק שמתעורר מוקדם וחלק שמתעורר אחריו, מתוך התערבות.
מה קובע איזה חלק מתעורר קודם?
סדר ההתעוררות מתקיים בהתאם לעביות. ראשונים מתעוררים הכלים הזכים, והם גם הראשונים לעבור בירור ותיקון.
עוצמת החיבור
חוק הערבות לא תלוי בעביות. הוא אמנם מתממש אחרת בהתאם לרמת העביות, בהתאם לכלי שהוא 'רוכב' עליו, אבל עביות אינה משפיעה על מהותו של חוק הערבות. גם אברהם אבינו ובני משפחתו קיימו את חוק הערבות. בלעדיו אי אפשר. הכלים צריכים להיות דבוקים זה בזה במידה מסויימת, כדי לגלות השראה מסויימת, שתעלה אותם לדרגה של קיום רוחני, של חיות רוחנית.
אבל אברהם, יצחק ויעקב ובני משפחתם, שהגיעו אחר כך אפילו למצרים, שהיא כבר עניין התהוות הנשמות, כמעט ולא היו צריכים להתאמץ כדי לקיים את חוק הערבות. הם היו נשמות כל כך זכות, שהיה מובן להם שעליהם להידבק ולמסור את עצמם איש לרעהו ועל ידי התחברות ביניהם להגיע להשוואת הצורה עם האור. הם הבינו שבאותה המידה שכל אחד מהם ימסור את עצמו לקבוצה, הוא יזכה להשתוות לאור, וכך כל הקבוצה תגיע לעוצמת חיבור כזאת בין החברים בעל מנת להשפיע, למידה מספקת כזאת, שהאור ישרה בתוך הקבוצה הזאת. אלא שהחיבור הזה היה רק בעביות דשורש.
אבל כשבקבוצה מתהווה עביות א', חייב חוק הערבות להתממש בצורה אחרת על פני העביות שגדלה, וזו כבר בעיה. לכן צריך שיטה ואורות מיוחדים לתיקון הכלים, שנקראים "תורה". לכן, בכל התהליך שעברו האבות לא היה צורך בתורה, כי מתוך זיכוך הכלי בעביות דשורש היה מובן להם למה צריך להיות בהתחברות ובערבות הדדית: כדי להגיע לדבקות עם האור, עם הבורא.
ולאחר שנוספה עביות בתוך הנשמות, הכלל הזה שלפני הכל צריך להיות בערבות, הסיבה הזאת, הולכת ונעלמת ונעשית לא מובנת. העביות מתחילה להסתיר את האלוקות. האור הולך ומתרחק, ולאדם כבר לא מובן למה צריך להשיג ערבות לפני הכל. הרצון לקבל דורש לעצמו מילויים למיניהם, שיוצרים באדם ערפול של התפישה שהעולם מסודר לפי חוק אהבת הזולת. הוא מגיע עד למצב של קלקול כזה, שבו האדם בכלל לא מאמין, שכל המציאות מתקיימת לפי חוק אהבת הזולת. במצב זה כל אחד ואחד מתייחס לזולתו לפי הרצון לקבל שלו.
ככל שהרצון לקבל גדל, הוא יותר מבלבל את האדם, ואז האדם הולך ויורד. כמו שקורה בעבודה רוחנית, שנמצאים בהתרוממות ואחר כך בירידה. רגע אחד האדם מרגיש, שהוא מסוגל למסור את עצמו, שהוא מסוגל לרצות להיות בביטול עצמי, ורגע אחריו כבר לא. פתאום הוא מתחיל לעשות חשבונות יותר גשמיים, יותר ארציים, ונראה לו שזו דרך העולם, שצריך לחיות לפי הרצון לקבל, שאלה החוקים ששולטים בעולמנו.
הכל נקבע על פי הרצון שמדבר באדם: או שהרצון לקבל גובר, או שהוא הולך ופוחת. ובהתאם לגודל הרצון הזה מתרחשת כל ההיסטוריה. הרצון לקבל שגדל מאפס עד בחינה ד' בכל האנושות, בחלק היהודי ובחלק של אומות העולם, הוא הסיבה לכל התהליך ההיסטורי, הוא הסיבה להתפתחותם של העמים והמדינות, להתפתחות המדע והטכנולוגיה, לעבדות ולחירות, לבואם של הנצרות והאיסלם, לשליטה של פרס או של מדי, לעלית יוון או לעלית רומי, שכל אחת מהן היתה תרבות שונה. הכל הוא תוצאה מהרשימות של העביות שמתגלה. וכך קורה גם ביחיד.
מהי "כף המאזניים" שאליה מתכוון בעל הסולם?
כל רגע ורגע בחייו, האדם נמצא בישום של דבר אחד בלבד: הערבות. כל אחד, בין אם רוצה או לא רוצה, מתקדם להכרת החשיבות הזאת, או בדרך תורה או בדרך יסורים, גם בעם ישראל וגם בכל העולם. אין עוד לאן להביא את האנושות אלא רק לערבות; להיווכח שנחוץ לה חיבור הדדי, להגיע מ"ואהבת לרעך כמוך" ל"אהבת ה' אלוקיך", שזה התהליך היחידי שצריכים לעבור כולם, כל הנשמות.
ולכן כל מה שקורה עם כל הנשמות, ועם כל אדם בצורה פרטית, בכל רגע בחייו, הוא אך ורק התקרבות לקיום החוק הזה. ואף כי נראה לנו, שכולנו מסתבכים ואף אחד בכל האנושות לא יודע איפה אנחנו נמצאים ומה עלינו לעשות, בכל זאת הכל רק בירורים על גבי בירורים כדי להגיע בסופו של דבר להכרעה הזאת, שבכל אחד, בכל אומה ואומה, תלויה כף המאזניים. "כף המאזניים" היא האחריות לקיום הערבות שמוטלת על כל אדם ואדם.
גם אדם לא מתוקן, ככל שהוא מתקרב ומקרב את עצמו להגיע להבנה, לידיעה, להכרה, של החוק הזה, שחייבים לקיימו, מתוך התכללות נשמתו עם יתר הנשמות, כך הוא משפיע על כל העולם, שגם בהם הולך ומתברר החוק הזה. ובכך הוא עוזר לאחרים להגיע ליישום חוק זה. אבל עד שאחרון האנשים לא יקיים את החוק הזה, לא נגיע לגמר תיקון השלם.
ואותם האחרונים, מפאת חוסר התכללות של גלגלתא ועיניים באח"פים, כמעט שלא יהיו מסוגלים לתפוס את חשיבות הערבות, שהערבות חייבת להתקיים. מפני שבתוך הנקודה שבלב הם לא מסוגלים להשתוקק לדבקות עם הבורא, וליישם את הערבות מתוך עצמם. אלא רק מתוך זה שכל יתר הנשמות נכללות בהם, הם יקבלו הארה מסויימת, שתביא אותם לקיים את חוק הערבות.
הם יראו שאנשים אחרים מקיימים, ולכן גם אז יקיימו. אבל בתוכם לא ירגישו שום חשיבות. עד כדי כך התכללות הגלגלתא עיניים שלהם תגיע לאפסיות, כלומר יהיו כאלה שיקיימו את הערבות, רק מתוך התכללות נשמות אחרות בהם.
האם חייבים לקיים את הערבות בפועל, או מספיק לבצע פעולה מחשבתית, רצונית, נפשית?
בעל הסולם מסביר במאמר "מתן תורה", שבהשפעה ישירה לזולת, האדם לא מסוגל למלא אף אחד, אפילו לא את האדם הקטן והצנוע ביותר מתוך כלל האנושות. אדם שהולך ומשפיע בפועל לאנשים שיהיו מאושרים, מועד לכישלון ידוע מראש, שלא מביא לשום תוצאה טובה.
אושר הוא לא עניין כלכלי ולא מדיני, וגם לא עניין פסיכולוגי. אושר מגיע מהרגשת הדבקות בעליון, שמכסה על כל הכלים והרצונות של האדם, שבהם הוא מרגיש חוסר מילוי. ולאושר הזה צריך להביא את האנושות; לדאוג שהאדם יבין, שמילוי אפשר לקבל רק על ידי האור, ולא על ידי לבושים של העולם שלנו, שמהם האדם לעולם לא שבע, וגם האחר לעולם לא ישביע אותו.
צריך לדאוג לכך שהאנשים יבינו את העיקרון, יבינו את האמצעי, וירכשו את האמצעי להגיע לאושר, למילוי שימלא אותם באמת. את זה צריכים להשפיע לעולם. בעל הסולם נותן דוגמאות, איך צריך להשפיע לעבד ולאחרים, ואיך האדם לא מסוגל למלא את עצמו, וודאי שלא ללכת ולמלא אחרים. הדוגמאות שלו מראות שמילוי גשמי אינו הדרך, והוא בלתי אפשרי. כן גם הדוגמאות של העולם הזה, בכל המעשים של יפי נפש שרוצים להיטיב לעולם.
לפי דברי בעל הסולם, במאמר "הדור האחרון", כעשירית מאוכלוסית העולם הם אנשים שמרגישים תענוג מהשפעה לאחרים, אלטרואיסטים כביכול, שהמטרה שלהם נשארת למלא את עצמם, אלא שהם בנויים בצורה כזאת, שהם נהנים מנתינה, ולכן נותנים. ומה יוצא ממעשיהם הטובים? למי הם גורמים טוב? הם אולי ממתיקים את סבלם של בני האדם, אבל מי אמר שהם עושים טוב? הסבל נשלח מלמעלה כדי להתקדם, כדי שעל ידו יוכלו האנשים לברר משהו, ואילו הם בהמתקה שלהם יתכן ששמים לאדם רגל בדרכו. אין טעם להיכנס לכל החשבונות האלה, אבל השאלה היא לא רק מהי מידת התועלת של ההשפעה בפועל, אלא הרבה יותר מזה.
לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא קודם כל להשתדל להביא את כולם להבנה, איך הם יכולים למלא את עצמם על ידי השפעה לזולת. ועל ידי זה שהאדם משתדל להבין את החוק הזה של השפעה לזולת וערבות הדדית, הוא ממילא מתחיל לחיות בצורה כזאת, שאין לו צורך לעצמו יותר מהדרוש לו לקיום, וכל היתר מוקדש להפצת הקבלה, למסירת העודף שלו מחוצה לו. שם הוא חי באמת. אולי לא נראה שזו נתינה, אבל האדם מוסר את כל כולו להפצה, את כל המרץ והמחשבה.
האם הערבות חייבת להיות הסכם בחברה, או יחיד יכול לקיים אותה בלי הסכמה חברתית?
צריך ללמוד מאברהם. לא סתם כך אברהם נקרא "אב", העם, האומה, הקבוצה. הוא דוגמה לכל אחד, למרות שהתנאים אז היו אחרים. הוא האחד, הראשון, שהתחיל לקיים את חוק הערבות, בכך שארגן אנשים והסביר להם מהו החוק הזה, שחייבים לחיות יחד, ביחסים של אהבה לזולת, כדי שהבורא יתגלה בינינו, כדי שנרגיש את הקיום הרוחני האמיתי ואת המציאות שבה אנו קיימים.
וכמו אותו אדם אחד, שהתחיל את כל התהליך, כך כל אחד יכול ללכת בדרכו של אברהם אבינו, אין בזה שום חידוש. אבל אם קבוצה כלשהי מסכימה לקיים את תנאי הערבות, שבהתאם להתפתחות שלה מקבלת על עצמה דוגמה יותר עליונה להגיע לערבות, ונראה לחברים שיוכלו להשיג אותה בתיקון עצמם, בתמיכה הדדית בין חברי הקבוצה, אז זו כבר התקדמות, התקדמות עצמית.
וחברה כזאת משפיעה על כל חבר, וכל חבר משפיע על החברה. לא צריך לעשות הרבה חשבונות. אלא לשתול את הכלל הזה בתוכנו, ולהבין שבלי קשר הדדי לא נהיה דומים לאור.
האם האדם תלוי במחשבות החברים, או די בכך שהוא מאמין שהם חושבים עליו?
מצד אחד, האדם תלוי במחשבות של האחרים, הוא תלוי במה שהחברים חושבים עליו. מצד שני, אם הוא נמצא בהתרוממות, הוא יכול להשפיע על החברים יותר ממה שהם משפיעים עליו, כי בעליה שלו הוא נמצא מעל החברה. לכן בזמנים כאלה האדם צריך להשפיע על החברה יותר.
עיקרון ההשפעה על העולם
וזהו שמסתייע ר"א בר"ש (רבי אלעזר בן רבי שמעון) מהמקרא וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, כי כבר נתבאר לעיל ("הערבות" אות כ') אשר הרגש ההתפעלות המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחבירו, כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה בלי שום תקוה של אהבה עצמית, כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו מתשלום גמול או כבוד וכדומה, אשר כאן בנקודה הגבוהה הזאת מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות ט"ו) נמצא שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות בסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם, כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה ("הערבות" אות כ') עיין שם היטב במשל שוקל השומשומים.
והעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה העצמית המזוהמת וע"כ פורץ בגנבה וכדומה, נמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, כי בגילוי זוהמתה של אהבה העצמית הרי הטבע השפל של הבריאה חוזר ומתחזק, ונמצא שהוא גורע שיעור מסויים מתוך ההכרעה לכף הזכות הסופית, בדומה כמו שאחד חוזר ונוטל מן כף המאזנים אותו השומשום היחיד שחבירו הניח שם, שנמצא אשר בשיעור זה חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה, ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית, וזה אמרו וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, שבשביל שלא יכל להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו.
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ב)
מאיפה נובע העיקרון, שכל אחד יכול להשפיע טובה או רעה על כל העולם? מתוך התכללות הנשמות, מתוך שבירת הכלים, מתוך שבירת הכלי היחיד שנברא, שנקרא "נשמה הכללית", "אדם הראשון", שבו מלכתחילה כולם נכללים בחיבור נפלא. אבל החיבור הזה היה על ידי האור שברא את הנשמה האחת, ובנוכחותו כל הרצונות היו נכנעים, ונמתקים, ומחוברים, ונמצאים בכוונות להשפיע זה לזה. הכל היה מצד האור, שהחזיק את כל הרצונות בכוונה הזאת מהרגע שהוליד אותם; בכוונה הזאת הוא ברא אותם, יצר אותם, עשה אותם, ובכוונה הזאת היו מחוברים.
אחר כך נעשתה שבירה. מהי השבירה? האור שהסתלק מתוך הכלי גרם לכלי להישאר בתכונותיו הטבעיות, שאף פעם לא היה בהן, כי מלכתחילה האור ברא את הכלי. ובשלב שבו האור עוזב את הכלי, הכלי נשאר כפי שהוא, ואז נחשף הטבע שלו, שהוא רצון ליהנות. והרצון ליהנות שאינו מרגיש את האור, את טבע הנותן, מתחיל לשקוע בתוך עצמו, מרגיש את עצמו בלבד, חושב ובודק ועושה חישובים רק לפי הרצון לקבל, כל אחד בשלו.
וכך נוצר ניתוק בין כל הרצונות, שאף פעם לא הרגישו נפרדים, אלא תמיד הרגישו שהם רצון אחד, כגוף אחד, מחוברים יחד ופועלים יחד, שאף חלק מהגוף לא צריך לחשוב, איך לעזור לחלקים האחרים, אלא לכולם ברור שהם מערכת אחת, שלא יכולה להתקיים אחרת. פתאום התגלה בכל אחד ואחד רצון, שאינו קשור לרצונות האחרים. וכל אחד התחיל לדאוג רק לקיומו הפרטי. ודבר זה גרם מיד לניתוק בין כל חלקי הנשמה הכללית, הכלי הכללי, נשמת אדם הראשון.
ובדרגת העולם הזה, מה שמתגלה, דומה למה שקורה בגוף, שלפתע מתפוררים בו כל האיברים והתאים, עד לרמה של מולקולות ואטומים, עד לפרטי פרטים, לאותם חלקיקים אלמנטריים שישנם בגוף במאות אלפי צורות. לכן קשה לנו להבין מתוך התמונה הסופית הזאת, איך אנחנו צריכים להיות מחוברים כולנו יחד בתפקוד נפלא, מלא ושלם.
מהחלקיקים הקטנים האלו, שכל אחד מכונס בתוך הכלי הקטנטן שלו, אף אחד מהם, מתוך השכל האגואיסטי הקטן שלו, לא יכול להבין, שכל החלקיקים מתחברים יחד, למערכת של מולקולות, ואחר כך של איברים, עד לגוף שלם, שצריך לתפקד למען מטרה נעלה; שמעל הגוף הזה ישנו גורם נוסף, שנקרא "בורא", שהתחברות עימו, שהתגלות שלו, מהווה קיום מיוחד ושונה. לחלקיק אלמנטרי כמותנו, לא ניתן להבין תופעה זו.
אבל חוסר ההבנה אינו פוטר איש מאתנו מלהיות תחת החוק הזה, שנקרא "יחוד בורא עם נברא". כי למרות הכל, כולנו מופעלים מאותו מצב שהיה לנו טרם ההתפוררות, בטרם נעלם הקשר בינינו שנקרא "ערבות". ומאותו מקום כולנו מונהגים, כדי לחזור אליו בהכרה עצמית, דווקא מתוך מצבנו הנוכחי, שבו כולנו נמצאים מפוררים ומנותקים בתוך חלל, שכל אחד מרגיש את עצמו בלבד, אבל כבר מתחיל לשמוע, שקיים מצב של חיבור מלא ושלם, או שקיים חיוב להידבק, להתקרב, להתחבר, על ידי כוח עליון.
ואותם חלקיקים אלמנטריים קטנטנים, אם הם עושים מאמצים, ויותר מזה הם לא צריכים לעשות, כי הם לא מסוגלים ליותר, אלא רק לרצות שהאור העליון יאסוף ויחבר אותם שוב, שיתן לכל אחד ואחד מהם רצון להתחבר עם האחרים למערכת אחת, שכל פעם ההתחברות ביניהם תהיה למטרה אחרת של קיום, כדי להתקיים לצורך גבוה יותר; אם הם מבקשים זאת מן האור, אז כוח האור, כמו שברא אותם והחזיק אותם במעמד הגבוה, כך הוא מחזיר אותם לאותו מצב השלם.
אך בהבדל אחד. שכעת הם מולידים את עצמם מחברים את עצמם, מתקנים את עצמם, ומקיימים את עצמם מתוך החלטה שלהם. בכך הם רוכשים עצמאות, שכל, חכמה, השגה, הבנה, וחוזרים למצבם הקודם, מצוידים כבר בהבנה של כל מבנה המציאות. ומפני שמכירים את עצמם, מכירים את פעולות האור, מה עשה כדי לברוא אותם ולחבר אותם, לכן מגיעים לדרגת המאציל, "ממעשיך הכרנוך".
אבל הערבות היא רק בסיס לאהבת הזולת. חוק הערבות הוא לא אהבת הזולת אלא החוק שלפיו מתייחסים איש לרעהו, החוק שלפיו מתחייבים לתת לכל אחד הרגשה שלא חסר לו כלום. החברה נותנת לאדם תיקון על הרצון לקבל, פיצוי על הרצון לקבל, שהרצון לקבל נמצא בצמצום. הוא לא פורץ מתוך האדם, לתבוע את המילוי שלו, אלא בטוח כבר עכשיו, שלא חסר לו כלום. מפני שהוא מקבל מכל יתר הנשמות תיקון כזה, השראה כזאת, שאין לו מה לדאוג, כי הם דואגים לכל מחסורו.
וכך כל אדם ואדם נעשה חופשי לפתח את הכלים דהשפעה שלו. והכלים דהשפעה שהאדם מפתח הם הכלים של "ואהבת לרעך כמוך". הערבות היא רק חצי מהדרך, היא נועדה להשתיק את הרצון לקבל. אבל להפוך את הרצון לקבל בהדרגה לשימוש הזולת, לאהבת הזולת, זו כבר עבודה שבאה לאחר מכן. וכאשר האדם מגיע לעסוק באהבת הזולת, בעבודה הזאת הוא מגיע להשתוות הצורה עם הבורא.
באיזה אמצעי אפשר להרגיש, שניתוק מטיפול תמידי בערבות הוא נפילה?
על ידי נפילה בעבודה, האדם באופן אישי גורם עוול לכל העולם, ומה שהוא גורם לכל העולם, חוזר אליו. אילו אמצעים ומערכות אפשר לבנות בנו כדי למנוע התנתקות מטיפול בערבות, איזה כוח הרתעה? רק חברה יכולה להעלות באדם את ההרגשה הזאת, ההכרה הזאת, להכניס בו חשיבות כזאת, שבלי ערבות הוא מרגיש את עצמו במצב נורא. הכל עניין של חשיבות. קוראים לפעולה הזאת חשיבות, אבל אפשר לקרוא לה בשמות אחרים.
בעל הסולם אומר, שכל העניין הוא גילוי הרע. אדם שיש לו מיקרוסקופ, רואה שחיידקים הם דבר מזיק: אדם שאין לו מיקרוסקופ, לא איכפת לו לשתות את המים ישר מהברז. אבל אם הוא מסתכל על המים האלה במיקרוסקופ, הוא נחרד ממה שרואות עיניו, יצורים זעירים שטורפים זה את זה, ואז הוא תופס מרחק.
לכן כל העניין הוא לגלות את הרע שיש בדבר. אלא שהאדם לא מסוגל לראות בעיניו את הרע. אבל אם אלף איש סביבו מדברים על חשיבות הערבות, אז ניתוק ממנה נעשה בשבילו מורגש יותר פי מיליון. יש תנאי והתנאי הוא כי, האדם צריך להיות מוכן לשמוע את החברה, והחברה צריכה להיות מספיק חכמה כדי לבנות את תהליך ההפצה כלפי האדם: לשכנע אותו בצורה כזאת שתחדור אותו. כי כל חבר וחבר הוא אטוּם, והוא לא מסוגל לשמוע וצריך לשבור את הקליפה שלו ולהיכנס פנימה. כל העבודה הזאת מוטלת על החברה.
מיהי החברה שצריכה לעשות את עבודת השכנוע?
חברה היא כל אותם אנשים שנמצאים בהסכמה בעלמא להגיע למטרה שנקראת "דבקות בבורא". הם עוד לא הגיעו להסכמה, ואפילו עוד לא מסכימים להגיע, אבל הם קובעים לעצמם שזו מטרתם. הם ראו שכך כתוב, ומרגישים שזו הדרך, והם מתחילים לבנות בקבוצה מערכות, שלבי עבודה, יגיעה, שיאפשרו להם להתקרב למטרה.
בסופו של דבר הם מגלים, שהתקדמות היא רק על ידי האור, שמתקן ומסדר ומדביק יחד את כל חלקי נשמת אדם הראשון. ואז כל הפעולות שלהם נקבעות בהתאם לכמות האור המתקן שהן יכולות למשוך עליהם. לפי המדד הזה הפעולה נקבעת כחשובה יותר או פחות.
כל פעם יש גילוי אחר, הבנה אחרת של האמצעים, אבל תמיד ההכרה הנכונה היא שהאור מברר ומתקן את הכלים, ועלינו להמשיך אותו, למשוך אותו; ועל ידי איזה פעולה נוכל לעשות זאת בצורה המועילה ביותר? כלומר, איזה פעולה היא המתאימה ביותר כדי שיבוא אור מקיף ויתקן אותנו? פעולה קבוצתית שבה משתוקקים לחיבור בינינו, על מנת להגיע לדבקות בבורא.
הנוסחה היא פשוטה מאד. אבל הבעיה היא שכאשר מתחילים לממש אותה, שוכחים בשביל מה. אין כוונה מספיק מבוררת בכל פעולה ופעולה. ולא רק שהכוונה אינה מבוררת דיה בכל אחד ואחד, היא גם אינה דומה בין איש לרעהו, ועל זה הכרח לעבוד. אבל אין צורך לעשות פעולות רבות. אם מצרפים לפעולות הקטנות ביותר כוונה מבוררת, הכרחית, נחוצה, תובענית, נחושה, היא פועלת בצורה הרבה יותר מועילה ויעילה מפעולות רבות שבהן הכוונות לא ברורות.
חסרה בעבודה איכות הכוונה. והבעיה הזאת קיימת תמיד, בכל מצב, בכל מקום, בכל קבוצה שעושים בה פעולות רבות, אבל הכוונה חסרה או לא מספיקה. הכוונה חייבת להיות מגובשת ומבוררת בכל קבוצה לפי מידת התפתחותה. הכוונה אמורה להיות כעין מוט ניגוח, בול עץ שפעם שימש לפריצה של שער החומה.
מימוש תנאי הערבות
האם כל חבר בקבוצה חייב לחשוב על הערבות, או שצוות מתוכה יכול לדאוג לערבות בשביל כולם?
בכל עבודה ובכל מבצע גדול שרוצים להצליח בהם, נהוג לחלק את העבודה לצוותים, וכל צוות אחראי על תחום מסויים: תכנון, יצור, פרסום וכו'. כל חבר וחבר חייב לעסוק בתחום אחריותו, אבל לחשוב על ההצלחה הכללית. גם במקרה של הערבות צריך להקים צוות, כמו שאר צוותי המשימה בקבוצה. כשכל אחד חדור כוונה להגיע להצלחה. הצלחה במקרה זה היא להגיע למימוש תנאי הערבות, שכל אחד ירגיש, שהוא עצמו יצָא לחירות מהרצון לקבל שלו, שמימש את "יציאת מצרים", שהיא התנאי לקבלת התורה, לבואו של הכוח העליון הנותן לאדם אפשרות לעבוד עם הכלים דקבלה עצמם.
הרצון להגיע למצב הזה צריך להיות רצון של כל אחד ואחד, אחרת אין לו מה לעשות בחברה כזאת. אלא כל אחד עושה פעולות בחברה, מתוך אופי הנשמה שלו ולפי היכולת שלו, לפי מה שהוא מסוגל, פיסית וגם מחשבתית ועיונית. אבל כוונה צריכה להיות לכולם. אי אפשר שחלק מהחברים יעסוק בכוונה של החברה, והאחרים יעסקו במעשה. בעל הסולם אומר, שהערבות חייבת לחול על כל אחד עד לפרט האחרון, שכל אחד מכריע את כולם לכף זכות או לכף חובה.
אי אפשר להטיל את הנטל הזה על אחרים, כי לכל אחד כלי משלו, שהוא חייב לתקן אותו בתיקון הערבות. כל חבר וחבר אמור לספק לכולם את הערבות שלו מתוך הכלי שלו. ומתוך שכולם נכללים זה מזה, אם אחד יחסר, אז תחסר קבלת חלקו בערבות, ואז כל חבר יהיה בחיסרון. אמנם חברה טובה תעזור במשהו, אבל האדם עצמו ישאר חסר.
והאדם לא צריך לדאוג מתי הוא יתמלא בערבות הזאת, כי הוא לא יודע מתי. אלא פשוט מגיע מצב שהאדם מתנתק מהרצון לקבל שלו. שזה לא מצב שבו הוא מזלזל בחיים, אלא מצב שעוזר לו מהשלב הזה והלאה להתחיל בהשפעה. המצב הזה נקרא "לעבור מחסום". את המחסום לא עוברים בצורה חדה, כמו שנוטים לחשוב, שבא "בום!" ועוברים, למרות שגם כך זה לכאורה קורה, אלא עוד לפני כן מתחיל להתבצע המעבר להשפעה, לרוחניות.
איך לגרום לכך שכולם יחשבו על מטרה אחת?
אין לעניין הזה פתרונות מוכנים לכל רגע ורגע בחיינו. צריך לחפש. זו העבודה שלנו. מה לחפש? יש לחפש ולשאול איזה קשר, איזו צורה, צריכים להיות אצלי בכל רגע, כדי לעורר על עצמי אור מקיף, שיתן לי התרוממות לרוחניות: לקיום חוק הערבות, לאהבת הזולת ולדבקות בבורא.
כל הנתונים נמצאים בנו. יש לנו רצון לקבל על כל הגרוע שיש בו, וכנגדו מאיר אור מקיף במידה מסויימת. והאדם רק צריך להיות ער לפער שבינו לבין האור מקיף שמאיר, ומתוך זה לכוון את עצמו להגיע לתיקון, להגיע למצב שהאור מקיף יפעל בדיוק על הכלים הלא מתוקנים, על הכוונות הלא מתוקנות שלו.
האדם לא צריך לחפש שום דבר, הוא אמור רק לברר כל פעם מצב. אבל לברר את המצב, להיות דרוך אליו, אפשר רק על ידי חברה שנותנת לאדם חשיבות, שמראה לו שהוא חולה, שבפנים יש לו מחלות נוראות, שאם הוא לא יגלה אותן, הוא ימות. ולכן כדאי לו להסתכל פנימה לתוכו ולראות מה שיש.
ובעולם הזה רואים איך אנשים דוחים את ההליכה לרופא, בתקווה שעוד שבוע הכל יעבור. ורק אם חוזרים ומספרים להם עוד ועוד דברים איומים ונוראים שיכולים לקרות להם אם לא ילכו, אז האדם רץ לרופא, למרות שלא מרגיש כאב. וזה מה שאנחנו צריכים. נמצאות בנו כל היוצרות, האור מאיר והכלי מקולקל. אבל החשיבות היא שמחייבת אותנו להתחיל לעסוק בבירור ובתיקון.
מי ישראל ומי אומות העולם?
אם עם ישראל חייב להיות דוגמה וגם מקור כוח כלפי כל העולם, להיות דוגמה לכל העולם לערבות הדדית ולמה שנקרא "אהבת ישראל", ולהשתוקקות לדבקות בבורא, ובנוסף לזה להיות מקור כוח, כצינור ששופך לכל העולם עוצמת ביצוע, שכתוצאה ממנה כל העולם יכנס לערבות, לאהבת הזולת, ולדבקות בבורא, אז ברור שהמימוש של כל התיקונים הללו חייב לעבור קודם על ישראל במלואה, אף אחד לא יחסר, כמו שנאמר במאמר "הערבות", שאפילו אחד שלא נמצא עם כולם, כבר חסר לכלי שלם. ואחר כך יוצאים לתיקון העולם.
בצורה נכונה ייתכן שכך צריך היה להתקיים, לולא החיבור בין גלגלתא עיניים ואח"פ. אם גלגלתא עיניים ואח"פ לא מתוקנים, קודם חייבים לתקן גלגלתא ועיניים, ואחר כך את האח"פ. אבל מתוך שבירת נשמת אדם הראשון, שכל הנשמות היו יחד, חוץ מזה שגלגלתא עיניים ואח"פ נשברו גם כל אחד בתוך עצמו, הם התערבבו. וזאת תוצאה רצויה מהשבירה, שכן בשביל ההתערבבות הזאת התרחשה כל השבירה.
המטרה לא היתה רק לשבור גלגלתא עיניים ואח"פ, כי אז גלגלתא ועיניים היו חוזרים להיות גלגלתא ועיניים בלי להשיג דבר. והאח"פ שגם קודם לא היה ראוי, גם לאחר הבירורים והתיקונים חוזר להיות לא ראוי לקבל. כל התוספת, כל הרווח מהשבירה, הם דווקא בהתערבות ביניהם. לכן היתה שבירה, כדי לגרום להתחברות גלגלתא ועיניים בתוך אח"פ, ואח"פ בתוך גלגלתא ועיניים.
וכאן טמון השיבוש. איך עליהם להגיע למימוש הערבות? אם הם נמצאים יחד זה בתוך זה, אז מתי מתקנים גלגלתא ועיניים שנמצאים בתוך האח"פ, ומתי מתקנים אח"פ שבתוך גלגלתא ועיניים? מספרי הקבלה לומדים, שגלגלתא ועיניים נקיים לגמרי, כלומר שחסרים כל כוונה לקבל אלא רק להשפיע, מתקנים קודם, והם משמשים כזו"ן דאצילות בקטנותו. ואחר כך מתחילים לתקן התכללות גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ, שהם כנגד עולמות בי"ע. ולבסוף מתקנים התכללות אח"פ בגלגלתא ועיניים, שהם אח"פ דעליה, ומהם מתברר גם ל"ב האבן, האח"פ האמיתי.
אבל נותרת השאלה, האם צריך להתרכז רק באלה שהיום נקראים "ישראל", כגלגלתא ועיניים, או באלה שנמצאים בתוך אומות העולם, או באומות העולם בתוך ישראל, שאיש לא יודע מי הם ומה הם. לפי מה צריך ללכת, לפי תעודת הזהות? העניין הזה מעלה סימן שאלה גדול. הרי במשך כל ההיסטוריה לא היה הליך כזה, שהלאום היהודי נקבע על פי האם, ולאום של גויים על פי האב. הסיווג הזה חדש יחסית, והלאומיות הזאת רופפת לגמרי. אז לפי מה נחליט מי הם "ישראל" ומי הם "אומות העולם"? איך עלינו להתייחס לכל אחד מהם: לפי מה שנראה לעין או לפי שורש נשמה?
מי שבקי בהיסטוריה, רואה עד כמה הקביעות האלה רופפות וחסרות בסיס מוצק. מי הם בית המלוכה של עם ישראל? נעמי, רות המואביה, מואב? הכל היה הפוך לגמרי. לכן קשה לומר וקשה להכריע, שכן מדובר במערכת רבת מימדים. מדוגמאות של מקובלים שפעלו במשך ההיסטוריה, בעיקר בימי הביניים, לומדים שעניין ההתקרבות, הדבקות בבורא, הוא שווה בכל אחד שמשתוקק אליו. באותה תקופה זה היה אפשרי מפני שהם היו אלו שקבעו מי "ישראל" ומי "אומות העולם" לפי הרוחניות.
אחרי השבירה אין הגבלות, אלא כל מי שמתעורר בו חלק "ישראל" הוא כבר מסוגל, וחייבים ויכולים להתחיל בו את התיקון. כלומר, שחייבים לטפל בכל אלה שיש בהם התרוממות לכיוון הזה.
ברחבי העולם חייבים לעבוד עם כל מי שמתעורר ורוצה, כי לא ידוע לנו איזה תפקיד ממלאת נשמתו. ובתוך ישראל צריך לשים דגש לשינוי היחס: ממתן חשיבות לחיצוניות למתן חשיבות לפנימיות. בסוף "ההקדמה לספר הזוהר" החל מאות ס"ו, קובע בעל הסולם, שהשינוי הזה הוא מה שישנה את כל המציאות. אם בתוך ישראל, מי שמחזיק בחיצוניות התורה, יפנה את תשומת לבו לפנימיות התורה, תשתנה מפת העולם, כי ישתנה החלק הפנימי, ולפיו יסתדרו כל החלקים האחרים.
כלומר, העבודה היא גם עם החלק הפנימי וגם עם החלק החיצוני. וצריך הכנות רבות עד שהמצב ישתנה, ויחלפו הפחד, השנאה ואי ההבנה לגבי מהות חוכמת הקבלה. ההכנות נבנות לאט, כי כל פעם מתגלה שלב חדש, אבל כבר היום ניתן לראות, איך בדרכים שונות הקבלה חודרת פנימה ויש כבר הסכמה. לכן, השינוי יבוא.
קידום הרגשת הערבות
בשום דרך, לא ביגיעה ולא בכסף, אי אפשר לגרום בתוך החברה, להרגשת ביטחון כללית שתקדם את החברה. ההרגשה הכללית הזאת, שנקראת "ערבות", היא לא יותר מהרגשה, שכל אחד בטוח, שלא יחסר לו כלום, כי כולם אוהבים אותו. כמו ילד שבטוח, שההורים שלו יטפלו בו ויתנו לו הכל, לא חשוב אם הוא מתנהג טוב או רע.
ההרגשה הזאת היא עניין פסיכולוגי בלבד, ולא של מימוש בפועל. החברה לא מסוגלת לספק אותה. כי היא באה כתוצאה מהשפעת האור העליון, אבל בתנאי שרוצים שהיא תתרחש. ולזה עלינו לדאוג. צריך לדבר ולעורר ולבדוק ולמדוד, עד כמה כל אחד ואחד מהחברים מתקדם בכך שהשפעת החברה והשפעת הכוח העליון מתעוררים בו יותר ויותר בצורה כזאת, שיחד עם הירידות והעליות הוא בכל זאת מרגיש, שייתכן בו מצב, שהוא לא יחשוב על עצמו ויתפנה לחשוב על האחרים.
האם עיסוק יתר בנושא הערבות עלול לגרום לזולוּת שלו?
דיבורים או מעשים לא יוזילו את ערכה של הערבות, כי היא הנושא שעומד לפנינו, ולא איזו מטרה רחוקה כמו גמר תיקון, בורא, דבקות בו. אלא הערבות היא הניתוק מהרצון לקבל, שנקרא "יציאת מצרים", והיא מה שעומדת לפנינו. זו הפעולה הראשונה, שאם היא תעבור עלינו, אז ניכנס איתה לרוחניות.
וכתוב שלא שרף ולא שליח ולא מלאך, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו מוציא את עם ישראל ממצרים. לכן צריך להתלכד יחד, למצוא בתוכנו כוח "משה", שידבר עם "פרעה" שבנו, לשכנע את עצמנו, ולהרגיש שאנו נמצאים בעבדות ובחושך, ושיפעל עלינו הכוח העליון, שפעולתו נקראת, שהבורא עושה את המאמץ ומוציא את עם ישראל ממצרים, ולאחר מכן מעביר אותם את קריעת ים סוף. זה כל התהליך שעל ידו מגיעים לערבות. אחריו עוברים "ג' ימי פרישה" ומגיעים ל"מעמד הר סיני", למימוש הערבות בצורה מעשית.
מדוע הערבות בקבוצה היא לא מַעבָר לחיצוניות?
בחיצוניות חיים בצורה כזאת, שכל אחד מוכן למסור את עצמו, את שעות העבודה שלו, את המאמצים שלו, את תשומת הלב שלו. אלא שזו צורה חיצונית בלבד. כלומר, במה שעומד לרשותנו מבחינה פיסית, מיצינו את עצמנו עד הסוף. אם כך, מדוע לא קרתה לנו ערבות? מפני שלא מבקשים שהיא תקרה בתוך הכלים שלנו.
אנחנו לא בעלי הבית על הכלים; רק האור בעל הבית על הכלים. האור מתקרב, הכלי עולה. האור מתרחק, הכלי נופל. ולנו חסרה הבנה, שבכל הפעולות שלנו לא נשיג אלא הבנה, הכרה, שכשלעצמן לא יאפשרו לנו להשיג ולהבין שום דבר, והתכלית הרצויה מהפעולות הללו היא להגיע לשבירה, למשבר, להגיע לצעקה "הצילו!" "תעזור לי!". שהכלי מבין, שלא הוא מוציא את עצמו מבית האסירים, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שנכתב ביציאת מצרים.
מה ה' רצה להוכיח בסיפור יציאת מצרים? שלא יעזור כלום למשה ואהרון, ורק כשיעברו עשר מכות יבינו, שהפרעה הוא הרע שלהם, וצריך לפנות לבורא. כלומר, לרצות להתנתק מפרעה, ולבקש מהכוח העליון שיעשה זאת. ואם האדם לא מבקש מהכוח העליון, סימן שהמטרה שלו אינה להידבק בבורא. אלא הוא צריך את הערבות, את קבלת התורה, למטרה אחרת.