אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / כוח הערבות / העולם העתיד לבוא
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

העולם העתיד לבוא

היחיד בדורו

ובדברים הללו מתבארים היטב מה שעמדנו לעיל (במאמר "מתן תורה" אות ה' ), במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית, כי זהו ודאי ואין כאן ב' דעות בדבר, אשר דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל מעיקרו, אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה עצמית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהסביר להם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת הזולת, מלבד האומה הישראלית, אשר מכח שהקדים להם השעבוד להמלכות הפראית של מצרים ארבע מאות שנה ביסורים גדולים ונוראים, ונודע דברי חז"ל שאמרו "מה מלח ממתק את הבשר כן יסורין ממרקין עונותיו של אדם", דהיינו שמביאין אל הגוף הזדככות גדולה, ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הק' עמדה להם (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות ט"ז) , שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.

ומכח ב' הקדמות אלו נעשו אז מוכשרים לדבר הזה, דע"כ מכנה אותם הכתוב בעת ההיא בלשון יחיד, כמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירשו חז"ל כאיש אחד בלב אחד, מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היתה רק להועיל לחבירו, כמו שהוכחנו לעיל (במאמר "מתן תורה" אות ט"ז) במשמעות המצוה של ואהבת לרעך כמוך, עיין שם היטב. ונמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה כמבואר.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ג)

האנושות כולה הולכת וגְדלה לאט לאט באגו שלה, ברצון לקבל שנוסף לה בהדרגה משך הדורות, וגדל מדור לדור משך אלפי שנים. בכל זאת בימי קדם, בדורות הקודמים, הן בישראל והן באומות העולם, כאשר העביות שם היתה עדיין קלושה, קטנה מאוד, התהליך הזה של "ירידת הדורות" היה בעיצומו מאדם הראשון עד נוח, מנוח והלאה וגם מאברהם.

והמיוחד באברהם, שהוא היחיד בדורו שהתגלתה בו השתוקקות לבורא, למרות שתרח אביו היה כנהוג באותם הזמנים, עובד אלילים, "עובד עבודה זרה". כלומר, תרח חשב שחוץ מהבורא ישנם בעולם כוחות נוספים, שהם כמו הבורא, שאין בורא אחד, אלא כוחות רבים, שכל כוח קיים בפני עצמו. ומפני שנראה לאדם, שהכוחות הללו הם שמנהלים אותו לטוב ולרע, הוא פונה לכל אחד ואחד מהם.

האדם לא רואה שמאחורי כל הכוחות האלה ניצב כוח אחד, שמייחד את כולם, שיש לו מחשבה, שיש לו תוכנית, שיש לו מטרה כלפי האנושות, והכוח האחד משתמש בכל הכוחות הללו כשליחים בלבד. שלכוחות עצמם אין לא תוכנית ולא רצון חופשי ולא יחס מיוחד לאדם, אלא הם כולם מתנהלים על ידי כוח אחד. ההבדל הזה הוא ההבדל המהותי בין אברהם לבין אביו, ש"אביו" זה הגישה שהיתה לפני אברהם.

העדפת הגישה להאמין, להבין, שיש כוח אחד, ולחפש אותו, על פני הגישה לראות את הטבע כאוסף של כוחות רבים, כפי שהיתה לאברהם לפני שהתחיל בחיפוש הכוח האחד, ההבדל המהותי הזה, הוא המאמץ שדורש זיכוך מיוחד בגוף, ברצון לקבל.

את התפיסה הזאת אברהם הקנה לאחרים: לא להסתכל על הכוחות עצמם, אלא להבין שיש אחריהם מחשבה אחת ורצון אחד. אברהם הבין שהכוחות עצמם הם לא טובים ולא רעים, אין בהם לא טוב ולא רע, אלא עומדת אחריהם מחשבה אחת, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", שמביאה את האדם לתכלית.

לכל דבר, לטוב וגם לרע, יש מטרה אחת; והאדם צריך להבין את תוכנית הבורא ולקבל אותה. כלומר, להתייחס אליה בצורה שכלית נכונה, ובהתאם לזה להתפתח בעצמו. הדרישה של הבורא מהאדם היא להשתתף בהתפתחותו מתוך רצון עצמאי. העצמאות של האדם היא דווקא בדבר היחידי הזה, בהתחזקות, בהתפתחות שלו עצמו, או במילים אחרות, לקבל על עצמו את תוכנית הבורא ולממש אותה.

וחוץ מאברהם, איש בדורו לא תפס את הרעיון הזה. לאף אחד לא היתה הכנה נפשית לגלות את תמונת המציאות האמיתית. הגילוי בא לאברהם מתוך זיכוך, מתוך תכונה מיוחדת של הנשמה שלו.

נשמת אברהם היא תוצאה משבירת "אדם הראשון" כמו כל הנשמות, אלא כל הנשמות האלה מתחלקות לחלקים שונים, שכבר מתחילת הקלקול ועד גמר התיקון, הם מתבררים בתהליך טבעי, ומתוך הבירור הזה מתחילות להתבלט נשמות מיוחדות.

הנשמות האלה מרגישות שהעולם בנוי בצורה אחרת מכפי שמרגישות יתר הנשמות שבהן הבירור לא הגיע עדיין למידה מספקת באופן שהן מסוגלות לברר ולהרגיש, שמאחורי תמונת העולם החיצונית, שכביכול מביאה לאדם כוחות נפרדים רבים, ישנה תמונה יותר פנימית, של כוח אחד שמנהיג את כולם.

גם אנחנו ביחס שלנו לחיים נמצאים באותו מצב. אנחנו לא מפענחים את החיים ככוח אחד שפועל עלינו, שיש לו כוונה אחת, שהוא רוצה את טובתנו, אלא המעשים שלו או היחס שלו כלפינו, מופיעים כלפינו בצורות שונות בשל המצב המשתנה שלנו. אבל הוא עצמו "אחד יחיד ומיוחד". המצב הזה הוא כמו ההבדל בין תרח לאברהם או כמו ההבדל בהתייחסות, בנקודת ההסתכלות, בין אלה שרוצים לגלות את תמונת המציאות כאברהם, לעומת העולם כולו, או לעומת מצבם הקודם, שנקרא "בדור הקודם".

וכל העניין הוא, שצריך הכנה מיוחדת בנשמה, כדי להרגיש דרישה לגלות את הטבע, את כל המציאות, כמערכת אחת, ככוח אחד, כמחשבה אחת. לכן את הרעיון הזה יכולה לתפוס רק השכבה הזכה ביותר מקרב הנשמות כולן, שמתבררות מתוך שבירת "אדם הראשון". ורק אחר כך יכולות להצטרף אליה נשמות נוספות.

מדור לדור בכל הנשמות יש רק תוספת רצון לקבל. הנשמות שבאות בדורות הראשונים הן אותן הנשמות שחוזרות ובאות בדורות הבאים, בגלגולים חוזרים. גלגול אחר גלגול, מתגלות רשימות יותר עבות ויותר גדולות; העביות שהולכת וגדלה, ובעקבותיה, היסורים שהנשמות עוברות דווקא בגללה בעולם הזה מכשירים מדור לדור את הנשמות להתחיל לשאול, ובהדרגה להרגיש, שהמציאות לא מאורגנת ככוחות נפרדים, אלא שמאחורי ריבוי הכוחות חייבת להיות תוכנית אחת ומחשבה אחת.

עד היום נראה לאנושות, שישנם כוחות רבים, מטרות רבות, שאין מחשבה אחת, כוח אחד, רצון אחד, מטרה אחת. עד היום אנשים חושבים שהאדם מופעל על ידי דחפים שונים, ומופקדים עליו מפקדים רבים, ויש סיבות רבות למה שקורה. אלא שבדורנו, כמו בדורות הקודמים, יסורים בדרך הרעה ויסורים בדרך הטובה מזככים בהדרגה את העביות.

והאדם, דווקא מתוך זה, שמצד אחד הוא נעשה יותר עבה ומצד שני יותר חוקר ויותר מבין, דווקא מתוך כך הוא רואה שהוא לא מבין ולא מסוגל לחקור. בעקבות זה הוא בא לידי גילוי האמת, שאין לו עצמו שום הבנה במציאות. והגילוי הזה מביא אותו לדרישה לגלות את הבורא, כמו שהיתה לאברהם.

לכן, כאשר אברהם התחיל לחפש את הבורא, הוא היה אחד, ורק מאוחר יותר, כשכבר היה מדובר בתורה וכשקלטו ממנו את הרעיון הזה, נוספו אליו עוד אנשים שהוא צרף בעצמו: בניו, נכדיו והתלמידים שסבבו אותו.

כך, בתוך קבוצתו נוסד חינוך מיוחד לדורות שקמו אחריו. ואז, חברי אותה הקבוצה וצאצאיהם קיבלו עביות שנקראת "גלות מצרים", וגם זכות על ידי היסורים שעברו באותה העביות, יסורים שנבעו מהקושי להישאר בדבקות עם הבורא בארץ מצרים.

היסורים שעוברים הם יסורים נפשיים, מתוך שלא יכולים לייחס את כל הכוחות הטובים והרעים לבורא, אלא יש על האדם שליטות שונות ואחרות, שקשה לייחד אותן לבורא. המצב הזה נקרא "גלות", שבונים לפרעה ערים יפות, "את פיתום ואת רעמסס", ולעצמם "ערי מסכנות". כלומר, נתווספה עביות, ונראה לאדם שהרצון לקבל מביא לו דברים טובים, והרצון להשפיע מביא דברים הפוכים, רעים. והוא לא מסוגל לייחד אותם ולשייך אותם לרצון אחד, לכוח אחד, למחשבה אחת.

הקבוצה הזאת של אברהם הפכה בינתיים לעם, לכמות גדולה של אנשים, שבו סוגים שונים של עביות ונשמות, כמו "משה" ו"אהרון", ומאוחר יותר, "כוהנים" ו"לוויים", ואפילו "ערב רב" שהתערבב בהם, שהן אותן המחשבות בתוך האדם, שלא לגמרי מסכימות שיש "הוא ושמו אחד". ומריבוי הצרות והמכות שהרצון לקבל עובר, מ"עשר המכות" שמקבל פרעה, כל אחד ואחד הרגיש שהוא יכול לצאת משליטת פרעה, רק עם הנקודה הקטנה שנשארת בו, הנקראת "משה".

ואז כולם משתדלים לצאת, לברוח מכוח פרעה, שמביא לאדם אמונה, הסתכלות על העולם, שכביכול פועלים בעולם כוחות רבים, שלכל כוח ולכל רצון מטרות שונות. כך האדם מתחיל לחשוב בזמן שהעביות שלו מתגברת. עד שאחרי יסורים הוא מקבל יכולת, הזדמנות, לברוח מהמחשבות האלה של "פרעה", של "העם המצרי" שבו. ואז הוא מגיע למצב שהוא יכול ללקט את כל הכוחות הללו לכוח אחד שנקרא "משה", ולייחד אותו לבורא; להדביק אותו לרעיון של "אין עוד מלבדו" ו"הוא ושמו אחד".

אבל הכוח הזה שמייחדים לבורא הוא לא אותו כוח שהיה לאברהם בדרגה הקודמת של עביות דשורש. הכוח של "משה" הוא בעביות אחרת, יותר גדולה, והוא אינו אחד. אחריו יש עביות נוספת שאינה זכה כמוהו וודאי לא כמו "אברהם", שהעביות שלו נמצאת בדבקות עם הבורא מתוך הטבע. אלא עכשיו זו עביות שנקראת "עם ישראל", כלומר יש פה לא אחד אלא הרבה. מדוע הם "הרבה"? כי בכל זאת נותרו בתוכם רצונות ומחשבות של מצרִים, של רצון לקבל, שגם אותם אפשר לשייך לדבקות בבורא, אבל לשם זה צריך תיקונים. ורק אז הם יהיו דבוקים לאותו רעיון, לאותו כוח אחד של "אין עוד מלבדו", כמו אברהם לעומת תרח.

התיקון של "עם ישראל", השייך כבר לרצון לקבל שבאדם ולא לרצונות השפעה כמו "אברהם" או "משה", שהם רצונות בעביות שורש וא', הוא תיקון על רצונות בעביות ב' (או בקיצור "ב' דעביות"), רצונות שהתפתחו מהרצון לקבל, שאז צריך לתת לרצון לקבל תיקון מקדים, לפני שהוא יהיה ראוי להידבק בבורא: למלא אותו באור מסויים, שיביא לו רוגע, שיפסיק לחשוב על עצמו, ויהיה ראוי לעשות צמצום על הרצונות שלו ולהתרומם מעליהם.

התיקון שמקבלים על הרצון לקבל כדי שיוכל לצמצם את עצמו, שאז הוא ייקרא "עם ישראל לפני מעמד הר סיני", תיקון זה נקרא "ערבות", שבה האדם מקבל הרגשה שלא יחסר לו מאומה, שהוא יכול לעזוב את הדאגה לעצמו, ולהתמסר לדבקות בבורא, להתחיל לחשוב איך להשפיע לבורא. כאשר הרצון לקבל בעביות של "עם ישראל" מקבל את התיקון הזה, הרי זה שהוא "מוכן לקבלת התורה". מדוע? כי הוא "איש אחד בלב אחד", מה שלא היה קודם לכן.

קודם לכן הוא היה "עם", שקיבל הרבה עביות, לעומת "אברהם", "עם" שהתפתח מאברהם, יצחק ויעקב. ועכשיו כנגד העביות שהתפתחה בו כמו אותה עביות שהתפתחה בבני אברהם בגלות מצרים, וכנגדה קיבלו תיקון של "ערבות", שלא יחסר כלום לרצון לקבל כך הוא יכול לעשות על עצמו צמצום, לא לחשוב על עצמו, לא לפנות לעצמו, אלא להתנתק לגמרי מכל מה שיש בו ויהיה בו, כאילו זה לא קיים, ואז הוא יכול לקבל כוח להתעסק בעל מנת להשפיע, עם כל הרצונות שנמצאים בצמצום.

והאופן שבו ניתן לשתף את כל הרצונות של "העם" לא רק להגיע לערבות ולצמצום על רצונות אלה, אלא גם להשתמש בהם בלקבל על מנת להשפיע, כי כבר ישנה העביות הדרושה לכך אופן זה נקרא "שיטת הקבלה". ותיקון הרצון הזה בא על ידי האור, על ידי התורה. התיקונים של הרצונות נקראים "קיום מצוות"; תיקון כל רצון ורצון נקרא "קיום מצווה".

בנשמת האדם ישנם רמ"ח רצונות בכלים דהשפעה ושס"ה רצונות בכלים דקבלה. סך הכל תרי"ג רצונות, שיחד עם שבעה רצונות נוספים הם תר"ך רצונות, הנקראים "תרי"ג מצוות ועוד שבע". והאדם צריך לבצע תר"ך מצוות כדי להגיע לדבקות השלמה בבורא. כלומר, להרגיש ולהבין ולהשיג שיש כוח אחד, שפועל במציאות במטרה להיטיב לנבראיו.

ונברא שמתקן את כל הרצונות שלו בצורה כזאת, נמצא בדבקות עם הכוח הזה, ומבצע אותה פעולה כמו הכוח "אחד יחיד ומיוחד", באותה מחשבה. אז הוא מגיע למחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כלומר, לא רק חוזר על פעולות הבורא, בדומה לפעולותיו, אלא אחרי "ממעשיך הכרנוך" מגיע למחשבת הבריאה. אחרי שמכיר את כל מעשיו של הבורא, עולה לדרגת החשיבה של הבורא, של הכוח היחיד, שגילה אברהם. אלא שהגילוי שלו לעומת הגילוי שגילה אברהם אחרי תרח, הוא בעביות גדולה בהרבה, כלומר, במדרגה גבוהה הרבה יותר.

ומכאן רואים, שלאברהם לא היה צורך לעבוד בערבות. הרצון לקבל לא היה גדול, ולא נמצא שצריך לעבוד עליו, לצמצם אותו, ואחר כך רק לעבוד עם כלים דהשפעה, אלא היה זך מלכתחילה. לכן, כשנעשה "עם ישראל", כלומר גדלה העביות, הרצון לקבל נעשה זקוק לערבות, ולאחריה לכוח התורה, לאור עליון מיוחד, שיתקן אותו במחשבה בעל מנת להשפיע.

ואותם הרצונות שעוד לא תוקנו, ומתגלים מתוך שבירת הנשמות של "אדם הראשון", צריכים תיקונים מיוחדים. אותם אברהם, יצחק ויעקב שמתוקנים מתוך זיכוך, אותו העם שהתערב עם המצרים, עובר ארבע גלויות. כל פעם הוא מתערב ברצון יותר ויותר עבה. אברהם, הכוח הזך, שיכול להידבק בבורא ללא עבודה מוקדמת, צריך להיכנס לארבע גלויות, להתערב עם עביות א', ב', ג', ד' ולצאת מכל גלות וגלות ולאחריה לתקן את העביות שספג בגלות.

אחרי שעם ישראל יצא ממצרים הוא נעשה כוח אחד, שמיתקן כאחד. קודם הכוח הזה מיתקן כשבאים לדרגת "ארץ ישראל" לתיקון "בינה", אחרי "ארבעים שנה" במדבר וקבלת התורה. ואח"כ מיתקן בדרגה הנקראת "בית המקדש הראשון".

אחרי דרגת "בית המקדש הראשון" צריכים להתערבב עם דרגת עביות גדולה יותר, שמתגברת בהם ובאומות העולם. כל אחד מישראל מרגיש בתוכו תוספת עביות ויוצא למצב שנקרא "גלות פנימית", משום שהוא לא יכול יותר להישאר בדרגת הדבקות בבורא שהשיג, ויורד ממנה. מתגברים בו רצונות חדשים, כלומר הוא נכנס לקשר עם אומות העולם שבו. מההיסטוריה אפשר לראות שכך קרה לא רק בין נשמות אלא כך קרה גם בחיצוניות בגופים שבעולם הזה, מצב שהביא לחורבן.

מהו חורבן? שמתנתקים במחשבה, בהסתכלות על החיים, ממערך חיים שבו דבוקים רק בכוח אחד, במחשבה אחת, ומתחילים ליפול לרצונות רבים ואחרים. כמו שהיה קורה לאברהם, לוּ הוא היה נופל חזרה להסתכלות של תרח, אך לא קרה לו, מתוך זיכוכו. במצב כזה מתרחשת שבירה, חורבן בית המקדש הראשון, ויציאה לגלות. כלומר, מפסיקים לחשוב על "אין עוד מלבדו" ועל "אחד יחיד ומיוחד", ונראה להם, לישראל אשר בגלות, שיש פיזור של כוחות בטבע; שנמצאים בשליטת כוחות טבע ורצונות רבים. נראה להם שבתוך כל אחד ואחד שולטים רצונות שונים ולא הבורא, ובהתאם לכך גם בחיצוניות שולטים עמים אחרים, ולא יחודיותו של עם ישראל.

אבל מכות הגלות מתקנות את העם, גורמות לו להבין שהכוחות והרצונות לא מפוזרים. כלומר, לאחר שכל מחשבה ומחשבה זרה מקבלת מכה, מתחיל באדם בירור נכון של המחשבות, שכנראה לכל המקרים יש סיבה אחת. שיש סיבתיות, ואין כאן יד המקרה. מתוך המאורעות המרים של הגלות, האדם חוזר לבירור ולסיכום נכון, וזוכה לגלות את הכוח היחיד שפועל, "אלופו של עולם", שזה עניין הגאולה. כל ההבדל בין "גלות" ל"גאולה" הוא באות א', שמגלה את הבורא, "האלוף" של עולם.

וכך האדם עובר ארבע גלויות, וכל פעם מתקן את תוספת הרצון לקבל שיש בו. אחרי הגלות האחרונה, כולנו נמצאים באותו מצב. לכן גם היום, כמו בכל השלבים הקודמים של התיקונים שעברה נשמת אדם הראשון, פועלת אותה שיטה, לפיה מתגלה כוח אברהם לעומת אותם הכוחות שיכולים להיתקן אבל עדיין אינם מתוקנים, ונקראים "עם ישראל"; כמו שהיה בגלות הראשונה במצרים ובגאולה ממנה.

אלא שהיום, כך לפי דברי רבי אלעזר בן רבי שמעון, הבירור נמשך עד שבהדרגה מתגלים הרצונות של עם ישראל בכל אומות העולם, אבל רק אחרי שעם ישראל הבדיל מהם את עצמו. כלומר שקודם כל צריך להבדיל מכל יתר הרצונות והמחשבות, אותם הרצונות והמחשבות שניתן לייחד אותם ל"אחד יחיד ומיוחד", ל"אין עוד מלבדו". ואז לנשמות שיכולות לבודד את המחשבות על היחוד, לתת תיקון שנקרא "ערבות" ולהתחיל לעבוד ממש על תיקון המחשבות, להדביק אותן לרעיון, שרק כוח אחד פועל במציאות ולא כוחות רבים.

וכל יתר המחשבות, שלא יכולות להשתתף בינתיים ביחוד הזה, שנקראות "אומות העולם", יש לעשות עליהן צמצום מוחלט, ולא להשתמש בהן.

וגם בחיצוניות, עד כמה שהדבר נראה חסר הגיון, ככל שעם ישראל יבודד את עצמו מכל יתר העמים, כן יטב לו. בחיים, גם בפוליטיקה, בכל דבר. לפי ההגיון הכללי אי אפשר להתקיים ולחיות ללא תמיכה זה בזה, אבל במקרה של עם ישראל המצב הוא הפוך. ההתערבבות עם האחרים גורמת לנו לקבל את נקודת ההסתכלות של אומות העולם, את דרגת העביות שלהם, את הנימוס הנהוג בהם, וכתוצאה מכך חל עיכוב בתיקון. ההתערבבות מושכת את בחינות ישראל לבחינות של אומות העולם.

והתיקון לכך הוא רק לברוח, כמו מגלות מצרים; להיבדל רק עם מחשבות שהן לכיוון של התקרבות והתייחדות עם הבורא. והשיטה תמיד אותה שיטה: רק מחשבות ורצונות שיכולים להיות דבוקים עם הרעיון של "אין עוד מלבדו", של "אחד יחיד ומיוחד", של "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". כלומר, גם לרצונות הטובים ואפילו לרצונות הרעים, אם טוב או רע, תמיד הוא מיטיב להם, בכל רגע ובכל מצב, בלי קשר מה הרצונות הללו מרגישים בקיום שהם מקבלים מהבורא.

לכן קודם צריך לבדל את כל הרצונות שאתם אפשר להידבק. וזו הסיבה שתיקונים עושים קודם כל המקובלים, ורק אחר כך מצטרפים אליהם רצונות נוספים הנקראים "עם ישראל", ואליהם מצטרפים רצונות של "אומות העולם". כך זה מתרחש בכל אדם, כך יתרחש בכלל האומה הישראלית ובכלל העולם, בכל האומות.

אפילו אדם שרק מתקדם בתהליך התיקון, יכול כבר לזהות בתוכו כוחות אלה ולאפיין אותם כ"משה", כ"עם", כ"גויים", כ"אומות העולם" ועוד, ובהחלט יכול להבדיל ביניהם. למשל, עוד לפני שאדם יוצא לגילוי של ממש, הוא פתאום יכול לזהות בתוכו מגמה או רצון שהוא מכנה אותם "אברהם". "אברהם" הוא השכבה העליונה ביותר מכל הנשמות, אותו רצון לקבל, הזך ביותר, שמוכן להידבק בבורא, רק בתנאי שיהיה מנותק מכל יתר הרצונות. אברהם היה מנותק מכל הרצונות האחרים, מפני שעוד לא היו מגולים אז יתר הרצונות היותר עבים.

תמונת ההיסטוריה הפנימית

כל הדמויות האלה מתגלות כתוצאה מעבודת האדם כדי לתקן את עצמו, לקרב את עצמו לבורא, לכוח היחיד, מתוך שרוצה וחייב לייחד בכל רגע את כל מה שקורה לו את כל הבלבולים, כל הכוחות, כל המקרים לספָק אחד, למקור אחד, לסיבה אחת, למחשבה אחת, למטרה אחת. אם הוא משתדל לייחד את הכל, לא חשוב אם מצליח או לא, הוא מגלה בתוכו שזה כך, ושכל ה"אדם הראשון", "נוח", "תרח", "אברהם", "משה" וכו', הם לא "היסטוריה" אלא מאזן של כוחות שנמצאים בו.

בעצם האדם רואה שהוא כלול מהם. וכשהוא מתחיל לקרוא את כל המציאות מתוך הנשמה שלו, מתגלה לו שהמבנה של הנשמה הפרטית והמבנה של הנשמה הכללית, הוא אותו מבנה, המבנה היחיד שקיים, ומעליו יש רק כוח אחד. הבהירות הזאת מתגלה לאדם עוד לפני המחסום. לכן כדאי לחפש את התמונה הזאת בפנים, בתוכנו, ובכלל המציאות בחוץ. וזה בעצם מה שגילה אברהם. אלא שאצלו, הנקודה שממנה גילה את כל המציאות, היתה נקודה זכה מאוד.

האדם יכול להאמין לעצמו שהוא קורא נכון, ויכול למסור את עצמו למחשבות שלו, להחלטות שלו, להאמין לחלק של המחשבות שלו, שאותן הוא מכנה "עובדות" או "ספקות" או "שקרים", שהם כל הזמן משתנים בו, בתנאי שעושה בתוכו בירור של אמת ושקר לעומת מר ומתוק.

והבירור הראשון לפי אמת ושקר ולא לפי מר ומתוק, הוא צמצום הרצונות של האדם, לאחר שהוא מקבל את כוח "הערבות". לפני כן הוא לא יכול להאמין לעצמו בשום דבר. לפני כן כל החלטה שיקבל, כל קריאת מצב, יהיו שגויות.

לכן האדם צריך ללכת לפי דעת החברה. עליו להבין שאין לו שכל, שהוא עצמו טועה במאת האחוזים, ועליו לקבל את דעת החברה, מה שנקרא ללכת למעלה מדעתו, דעת אותה החברה שהוא עצמו קבע, כי הוא הולך לפי מה שיקבל ממנה.

אבל לפני כן עליו להבין, שאם רצונו לצאת מהמצב הגשמי שלו, שבו הוא מופעל בצורה מוחלטת, הוא יוכל לצאת ממנו לכיוון התפתחות מסויים, רק אם יקבל הכוונה חיצונית. כי היא הדבר היחיד שיכול לכוון אותו לכיוון המסויים שיבחר. והבחירה בהכוונה הזאת היא הבחירה החופשית שלו.

ואם האדם בוחר חברה, שנותנת לו את הכיוון שלה, ומקבל מהחברה את הדעות, הכוונות, ההחלטות, ההסתכלות על החיים, וכל מה שצריך לקבל מהחברה, ומוסר את עצמו לחברה, נקרא הדבר שהוא הולך למעלה מדעתו, לפי האופן שהחברה מכתיבה לו. ובצורה כזאת הוא מנצח בחייו את כל יתר הכוחות, שסתם מבלבלים אותו, מתוך כוונה שיעשה את הבירור הזה.

לכן אין לאדם שום פעולה לפעול חוץ מבחירת החברה. לפי מה הוא בוחר אותה? לפי ההרגשה של הנשמה שלו, שהאנשים האלה שייכים לאותו רעיון, שהוא רוצה להתקדם אליו. אף אחד לא יכול להגיד לו מה לבחור, אלא הוא מבפנים, מתוך היסורים שלו, מתוך הניסיון שלו בחיים, אפילו יהיה צעיר ונטול ניסיון, מרגיש שהוא רוצה בהתפתחות הזאת. ההרגשה הזאת היא יד הבורא שמכוונת אותו.

ההרגשה בזמן הבחירה

ההרגשה הזאת בנשמה היא לא "מר" או "מתוק", אלא "אמת" או "שקר", שהאדם לא מסוגל לבחור אחרת. ואם האדם מתחזק בדרך הזאת, במחשבות אלה של בירור "אמת או שקר", ורוצה להתפתח בכיוון הזה, הוא מוצא חברה. כלומר, הבורא מוצא לו חברה ומכניס אותו אליה. ועל האדם רק להשתדל למסור את עצמו לחברה, שתיתן לו את כל הדעות, את כל המחשבות, ואת כל הרצונות להתקדם לכיוון הנכון.

אם האדם מוכן לקבל את כל אלה מהחברה, הנכונות שלו, הנכונות הזאת בלבד, היא הבחירה שלו; להציב את עצמו כלפי החברה כך, שתשפיע לו כיוון להתקדמות, שבגללו הוא בחר בחברה ונמצא בה, ולא שיתפזר לדברים האחרים. וגם אם עליו לעשות מעשים שונים כדי להיות בחברה, כדי לקנות אותם, כדברי הכתוב: "קנה לך חבר".

אבל כל מה שהוא עושה, הוא עושה רק כדי לקבל מהחברה הכוונה לכיוון הרצוי, שמלכתחילה נמצא בחברה הזאת. זאת הבחירה שלו, ואז הוא מתקדם. ההתקדמות שלו היא למעלה מהדעת, כי מטבע דעתו הוא לא רוצה בה. ודרך החברה הוא מוצא כוחות להתקדם. ואילו היה לבד, לא היה מוצא בתוך עצמו אף כוח להתקדם שהוא "למעלה מהדעת". כל דעה שהיה בוחר, היתה דעתו, ולא למעלה מדעתו.

מהו הקול הפנימי יד הבורא שבתוך האדם שמכוונת אותו?

מקור המחשבות הנכונות באדם, נציג הבורא בתוך האדם, נקרא "נקודה שבלב" או "חלק אלוקי ממעל": כוח אלוקי ממעל, ניצוץ שנפל לתוך הכלי כתוצאה משבירת הנשמה. הנשמה לפני שבירתה היתה רצון לקבל, עם מסך ואור שממלא אותו: אורות, ניצוצים וכלים בצורתם המתוקנת. ולאחר שנשברו, התערבבו כולם: אורות עלו למעלה, למקור שנמצאת בו הנשמה, וכלים וניצוצים נפלו למטה. והאדם אמור לברר את הניצוץ שבו.

לאחר שהניצוץ מתחיל לפעול באדם ולהראות את עצמו, האדם אמור להמשיך אתו הלאה, לקחת את "הנר" הקטן הזה לתוך החלל החשוך, הגדול והריק, של הרצון לקבל, ועם ה"נר" הזה להתחיל לבדוק את עצמו: מי הוא ומה הוא, ורק עם ה"נר" הזה, רק עם הניצוץ שבו.

וכך בהדרגה הוא מוצא בעזרת הנר איך להסתדר בתוך כל הרצונות שלו, תר"ך הרצונות השבורים, שהם החלל החשוך של הנשמה, עד כדי כך שיכול לצרף אותם אל הנר כמו שמן, ומדליק מכל הנשמה שלהבת אש, ואז נקרא "חשכה כאורה יאיר". העביות שמצטרפת לניצוץ הזה נעשית שלהבת אש, מפני שהופכים את העביות לזכות, לעל מנת להשפיע, לאותו טבע כמו של האור, כמו בדוגמה של הרב"ש על "הפתילה, השמן והאור".

איך האדם יכול לגרום לעצמו לקבל את דעת החברה?

השאלה איך האדם יכול בכל מה שיש לו הכנות, כוחות, תכונות לקבל על עצמו כל רגע ורגע את כל הרעיון, הכיוון, שהחברה מייצגת לו, בהתאם להתפתחותו ולהימצאותו בתוך החברה, היא השאלה הקשה ביותר. וכאן ממתינה העבודה.

אין שום מרשם, וגם לא כפתור הפעלה מיוחד, שלוחצים עליו וההתאמה מתרחשת מאליה. אלא כל רגע ורגע צריך לעבוד על זה. לחפש כוח להישמע לחברה, למסור את עצמו לחברה, ולקבל ממנה מה שהיא נותנת. האדם צריך להכניע את עצמו, לחייב את עצמו, וזה נקרא "קנה לך חבר".

אבל "חבר" בא מהמילה חיבור, שווה. וחברה היא לא רק חבר. חברה היא גם "רב", היא מכתיבה מה לעשות, ויש לקבל את דעתה מעל הדעת הפרטית. בכל המאמרים שלו על החברה, רב"ש מייעץ עצות, איך להכניע את הדעת של האדם ולקבל מהחברה את הרעיון הזה.

מה הסיכוי של האדם להצליח להכניע את עצמו כלפי החברה?

לאדם עצמו אין סיכוי לעמוד בדרישה הזאת, אבל לשם כך נתנו לו אמצעים. אין לו כוח להכניע את הרצון לקבל שלו כלפי החברה, גם לא כלפי הבורא, אלא שכלפי הבורא הדבר נסתר ממנו, והוא יכול להשלות את עצמו, או להתבלבל ולחשוב, שהוא צדיק ומצליח. וכלפי החברה ברור לו יותר איפה הוא באמת.

אבל מי שרואה שהוא לא מסוגל להכניע את עצמו, ויש לו על כך שאלה, הוא לפחות כבר רואה, שהוא לא מסוגל לכך. האדם בתוך עצמו לא מוצא כוחות ולא נכונות להכניע את עצמו. הוא רק מבין בעלמא, שכנראה חייבים לעשות את החיבור הזה, שהמקובלים כותבים עליו, ואם הוא לא יקבל אותו על עצמו, הוא לא יתקדם. הוא גם מקבל "חן דקדושה", הארה ממעל שגורמת לו להיות מוכן לבצע את השינוי הזה ולעזוב את עצמו, כי נמאס לו. אבל למרות זאת, חוץ מהחלטה בעלמא, אין לו כוחות.

ואז האדם נמצא כמו עם ישראל לפני מעמד הר סיני, שאם לא יעשה "כאיש אחד בלב אחד", שפירושו, למסור את עצמו לקבוצה, ולהתחבר עם הקבוצה מתוך הכנעה, הוא ירגיש מת, ועל זה נאמר "ואם לאו שם תהא קבורתכם". וחוץ מההסכמה ההדדית הזאת לא צריך כלום. כי כאשר אומרים "נעשה ונשמע", כלומר, מסכימים שהמצב הזה יתקיים, הוא מתקיים.

וגם לא צריך לבצע, אלא רק להיות מוכנים שיתבצע עלינו. הנחיצות הזאת היא כבר מעמד לקבלת הכוח העליון, שיבוא ויבצע את הפעולה. ואז מלמעלה, מהבורא, בא כוח, וידוע שהוא בא מהבורא. ואם מתפתחים נכון, מרגישים שרוצים להתייחד עמו, ובלעדיו לא מסוגלים. כלומר, נכנס גורם שלישי שהוא הבורא. ואז זה לא רק אני עם החברה, אלא הבורא חייב להיות בקשר בין החברים, גם כמטרה וגם כמבצע. וזה הסימן להתפתחות נכונה: ברצון להתייחד עם החברה יוצרים כלי, שבתוכו ישכון הבורא.

ההבחנה שחסרה לנו היא נחיצות בבורא: נכונות להתייחד עם החברה, למסור את עצמי לחברה, לשם ה', כדי שהבורא ישרה בתוך החיבור הזה. ההבחנה הזו חסרה, משום שהבורא נסתר. אבל עוד מעט, מתוך היסורים, מתוך הנחיצות, יתגלה שהוא חייב להיות נוכח. כאשר יתחברו יחד שלושת הגורמים, אני, הקבוצה והבורא, יתרחש הגילוי. ואם הוא מתגלה בחבר אחד, הוא חייב להתגלות בהדרגה בכל החברים.

האם הדרישה לנוכחות הבורא חייבת להיות מבוררת כבר עכשיו?

נוכחות הבורא לא צריכה ולא יכולה להיות גלויה, היא מתגלה רק במידת השתוות הצורה. אבל חייבת להיות דרישה לנוכחות הבורא, ככוח שנותן ערבות בתוך הקבוצה. בקבוצה חייבת להיות הרגשת נחיצות בנוכחות הבורא כערב, כשותף, כספק שנותן כוחות ותמיכה וכמבצע, אם וכאשר הקבוצה תחליט נכון.

הקבוצה היא כמו ילדים לאותו אב, שמתכנסים יחד ומטכסים עצה, מה מכל הרצונות שלהם אבא יסכים למלא. מהי הבקשה, הפניה הנכונה, שאבא מיד ימלא. אם הם רוצים גלידה, ואבא רוצה שיאכלו אגוזים, אז עד שלא ימצאו את הרצון לאגוזים, אבא לא יתחשב בפניה שלהם, ולא ימלא אותה.

בצורה פשטנית זו, מתאר בעל הסולם את היחסים של הקבוצה עם הבורא. מפני שהבורא לא מגולה, החברים שגלויים איש לרעהו, יכולים, בעבודה משותפת ביניהם, ללבן את השאלה מה הבורא רוצה מהם. על ידי המאורעות שעוברים עליהם, הם יכולים לברר מהו הרצון של העליון, מהי דבקות, מהו היחס הנכון לעל מנת להשפיע, אני אליו והוא אלי, ועוד.

רק עם חברה אפשר לבדוק ולברר את מכלול היחסים האלה, כי זו מערכת גלויה שנמצאת כל הזמן בשינויים, שאפשר לעבוד אתה ולנסות עליה הכל כמו במעבדה. ועם הבורא אי אפשר להתנסות, מפני שהוא לא מגולה. לכן העבודה בקבוצה דומה לדוגמה הזאת של ילדים כלפי אביהם: אם הילדים בונים ביניהם יחס נכון, ומוצאים מהי הבקשה הנכונה, בהתאם למה שאביהם הכין להם, הם מיד מגלים מהו הרצון שלו, ומגלים את המילוי ממנו.

מתי מגלים מהו הרצון של הבורא? כאשר כל אחד מבטל את עצמו ונעשה כלי משותף. אם הכלי משותף, לא יכול להיות בו רצון אחר, אלא רק לגרום נחת רוח לבורא, כי רצון הכלי המשותף ורצון להשפיע טוב לבורא הם היינו הך. אם נאספים בקבוצה, כל אחד עם האגו שלו, אז כל אחד מתחיל להיאבק עם כולם על האגו שלו. אבל בהדרגה, על ידי האור המקיף ועל ידי אמצעים שמופעלים בתוך הקבוצה, האדם מתחיל לגלות שכדאי לוותר על האגו, להתחבר עם כולם, ולקבל את מה שהחברה מכתיבה גדלות הבורא.

אם כולם יחד מתחילים להתבטל כלפי רעיון מסויים, גם אם לא יודעים מהו בדיוק, אלא רק מחליטים להתבטל כלפיו, אז בתוך הצטברות הביטולים הללו, מתחיל להתגלות ביטול אחד של כולם כלפי הבורא. אחרת אין חיבור. חיבור בין חברי הקבוצה, על מנת להשפיע, למעלה מהדעת, הוא לא חיבור נפרד של כל חבר כלפי הבורא או כלפי חבר אחר, אלא בהליכה נכונה מתחיל להתגלות שהרצון הכללי של כולם הוא כלפי הבורא.

נחיצות לבורא מרגישים בהתפתחות נכונה. בהתפתחות לא נכונה אמנם מתחברים יחד ומסוגלים להתבטל איש כלפי רעהו, אבל החברה היא כמו בסדום: לא חברה כלפי הבורא אלא לטובת החברים עצמם, למען החברה עצמה, מין חזון מופשט שגורם להרס, כפי שקרה ברוסיה ובקיבוצים בארץ. בהתפתחות נכונה חייב להתברר לחברים, שהם לא מסוגלים לבנות חברה, אם כוח הבורא לא נוכח בה מלכתחילה כערב, כדבק בין החברים. רק אז יש ביטחון שמתקדמים נכון.

האם הערבות נותנת לאדם כוח לבטל את עצמו?

הערבות היא הכוח שנותן אפשרות להתבטל, להכניע את הרצון לקבל של האדם, ולקבל את דעת החברה.

איך מקבלים את כוח הערבות?

לאדם עצמו, בתוכו, או לקבוצה עצמה, אין שום אפשרות לקבל את הכוח שנקרא "ערבות". רק במאמץ משותף אפשר להגיע לכוח הערבות. מתוך ההשתוקקות אליו מזמינים מלמעלה אור מקיף. מאיפה מזמינים אותו? מאותו מצב שבו כולנו נמצאים ביחוד איש עם רעהו, בגמר תיקון, במצב הא' או במצב הג'.

רק על ידי האור מתחילים להתרומם. ליחיד או לחברה אין הכוח הזה. לכן אומרים שצריך נכונות. אם יש נכונות לערבות, אז משם מאיר האור מקיף.

מי נותן את הערבות?

הבורא נותן את הערבות. והיא כל ההבדל בין חברה שמתקדמת לתיקון לבין חברה כמו שהיתה בסדום.

חזרה לראש הדף
Site location tree