אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / התפשטות הניצוצות באומות העולם / סגולת האור המקיף
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

סגולת האור המקיף

האדם מורכב משכל ורגש. וכדי להביא אותו למצב שנחשב בעינינו רצוי וראוי, עלינו להשפיע הן על השכל שלו והן על הרגש. ויש הרבה דרכים לכך, כפי שאפשר להיווכח מהסרטים האמריקאיים. תעשיית הסרטים האמריקאית מייצרת הן סרטי מתח ופעולה והן סרטים מוסיקליים או דרמטיים, העיקר לגרום להתרגשות מסויימת, לתת מענה למגוון האנשים ולמגוון המצבים שבהם הם נמצאים. וכך גם חוכמת הקבלה אמורה להיות מופצת. עליה להיות מותאמת לכל קהל ולכל מצב. אבל אם לוקחים את כל הספרים, הסרטים, המוסיקה והשירים, את כל מה שעשתה ועושה האנושות, ומכניסים בהם רק גורם אחד, שבתוכם גלום הקשר עם הבורא, או אז כל דבר מצביע כבר על הקשר עם הבורא, ואין צורך בהפצה נוספת.

ובאמת כל דבר קשור לבורא, רק הקשר הזה נסתר מאתנו. זַמר שר על אהבה מפני שבא אליו ניצוץ מהבורא. כל דבר שהאדם עושה צופה בסרט מתח, מתעלס, עוסק בספורט קשור לצורך להוציא מבפנים ניצוץ שקושר אותו למקור. נחוץ רק לחבּר בין השניים. בסופו של דבר על מה האדם שר? מה הוא רוצה לבטא בעולמו? רק איך הוא מתייחס לתענוג. זה בלבד.

לשם מה עוד האדם צריך שכל? השכל שלנו הוא כדי להביע את יחסו לתענוג. אפילו אדם שכותב דוקטורט בפיסיקה קוואנטית מביע בכך את יחסו לתענוג. התענוג מלובש אצלו בנוסחאות שכביכול אין בהן זכר לרגש, אבל המילוי מגיע אליו דווקא בצורה כזאת. כך גם לגבי ספורט, לגבי הבורסה, הכל הם צינורות שבהם מגיע המילוי. יותר מאשר את יחסו למילוי, אין לאדם מה לבטא, כך הדבר מאז האדם הקדמון ועד לאדם המודרני.

לכן צריך להגיש את הרגש והשכל מחוברים יחד, אך בצורות שונות, שכל אחד יוכל למצוא בהם תמיד מענה. צורות החיבור האלה תלויות בתרבות, בזמנים ובגורמים נוספים. התקופה שלנו היא תקופה של פזמונים, שהופכים כעת לראפ, לדיבור מלווה במוסיקה. זוהי תקופה שבה האדם יכול להביע את עצמו בצורה חופשית יותר, שלא קשורה למסגרות מוגדרות כמו בשיר. וסביר להניח שבעתיד יבואו צורות אחרות, כמו שקודם היתה אופרה ולפניה צורה אחרת. ובהפצת הקבלה צריך למצוא איך להתלבש בכל הצורות הללו.

הכל כבר קיים

הכל קיים, רק צריך לחבר אותו עם הבורא, עם התכלית. יש מקור, מקור החיים, שבו מתחילים החיים וגם מסתיימים. בתוך השירה עצמה צריכות להיות מילים כאלה. במוסיקה יותר קשה לבטא את הרעיון הזה, מפני שהיא יותר מופשטת, ואם לא יודעים על מה היא מדברת אפשר לטעות בה.

כמו שקורה לאנשים רגילים, שמאזינים לניגוני בעל הסולם. הם לא מבינים על מה מדברת המוסיקה שלו, אבל היא גורמת להם לבכות. במקובל ששומע ניגונים קבליים, הם מעוררים התפעלות, תקווה, התרגשות אחרת, רחוקה לגמרי מבכי. הוא רואה בהם אור, מין גוון ורוד, משהו לבן, אוורירי. ובעיני רוב האנשים הניגונים האלה מדברים על מוות, על סוף החיים, כיצד החיים קשים ואיך הם נגמרים.

אצל המקובל הם מעוררים התפעלות ותקווה ואור קדימה, ואצל האחרים חושך קדימה. כלומר, הרגש בעצמו כשהוא מופיע בלי שכל, הוא מופשט מאוד. אם מסתכלים על אדם בוכה, לא יודעים אם הוא בוכה מכאב על אובדן כלשהו, או משמחה גדולה שלפתע פורצת בו.

הלב מבין

אין יותר טוב מלהצליח להחזיק את החברים בהתפעלות והתרגשות מתמדת לקראת הבורא. כל מה שדרוש הוא להתרגש מהכיוון, מהאחדות, מהחיבור, מהכוח, מהמטרה, שהם בעיקרם גדלות הבורא. על ידי ההתפעלות הזאת מעוררים אורות מקיפים, והם מתקנים אותנו.

חוץ מהתפעלות אין צורך בכלום. אדם שנדבק לעליון, נעשה כמוהו. מה פירוש "כמוהו"? הוא מתחיל לקבל מהבורא כל מה שצריך. אין לאדם צורך בשום דבר, חוץ מהרגשה שהוא נדבק לבורא. אסור לו להירגע מההרגשה הזאת, שצריכה להיות מכוונת לבורא, אחרת היחס שלו נקרא "חברתיות". ואם הוא נדבק לבורא, כדי להתקדם עוד יותר אליו, או לתוכו, היחס הזה נקרא "קבלה".

חייבת להיות הרגשת הקשר, התרגשות. התרגשות משיר, שבתוכה יש כיוון למטרה מסויימת נעלה. כמו שכתוב: "הלב מבין", "לב" ו"מבין" (בינה מהמילה "הבנה"), מלכות שמחוברת עם בינה, שהם לכאורה סותרים זה את זה. מלכות היא כלי לאור חכמה ובינה לחסדים, להרגשה. בינה היא רק הרגשה, וחכמה היא רק שכל, ושתיהן חייבות להיות מחוברות יחד.

המסר לקהל הרחב מועבר בצורה שונה משהוא מועבר לתלמידים. בהופעות בפני קהל, אסור שתהיה הפתעה, משהו לא צפוי. כי אז נוצר מצב של "אין כלי", כלומר אין במה להרגיש. לא מועיל שהצופה יושב ומסתכל על מה שקורה בפה פעור; זו לא השתתפות ולא התחברות. כמו כן, אסור שהעברת המסר תהיה בצורה, שמקשה על האדם להתחבר אליו. כדי שהלב מיד יתחיל להגיב אליו בקצב מסויים, השיר חייב להיות קליט. צריך לעשות רק דברים שפועלים לאיחוד של כולם, להשתתפות של כולם.

איך אפשר למסור את הרגשת הבורא לכלל העם?

אומרים לאדם, שלקבלה יש הדבר הטוב, החשוב, היפה, הנחוץ מכל, תרופת הרגעה; יש לה מערכות של ביטחון לעתיד, של חינוך, של תרבות. נותנים לו כל מה שחסר לו, וכל מה שהוא רוצה ולא יכול למצוא.

כתחליף לכל הצרות שיש היום לכל אדם בעולם, הקבלה תעניק לו את כל הדברים הטובים ביותר. מראים לו, שבמקום להיות שקוע בטרדות ובבעיות גשמיות, חוכמת הקבלה יכולה להביא אותו להרגיש כמלך בארמון שיש בו הכל.

אבל קורה כמו באותו סיפור על העגלון, שחי חיים קשים, שבקושי פרנס את משפחתו, ולמרות זאת היה לו טוב. היו לו אישה וילדים, היו לו סוס ועגלה, והיה מרוויח בכל יום פרוטות אחדות בהעברת משאות, והיה מרוצה מהחיים. יום אחד מתה עליו אשתו, ואחריה מתו הילדים, ומת הסוס, הכל הלך והידרדר, עד שבסופו של דבר, אחרי כל מה שעבר עליו בסוף ימיו, מת גם העגלון.

וכך הוא מגיע לגן עדן (כמו שתמיד חושבים, שאחרי הסבל בעולם הזה מגיע גן עדן), ושם מתלבטים מה אפשר לתת לאדם שסבל כל כך הרבה. ואז מחליטים לתת לו: אישה וילדים ובית, סוס ועגלה, שייסע עם העגלה, ויפרנס את משפחתו, ויחיה אתם בטוב. מדוע? כי הוא לא מבין מהו טוב אחר.

לכל אדם מושג אחר של טוב, של גן עדן. אבל כולם דומים לאותו עגלון, שלגביו אין שום הבדל בין מה שהוא מרגיש בגן עדן ולבין מה שהרגיש בחייו הטובים בעולם הזה.

איזה הבדל צריך להיות בין המצב הנוכחי למצב "גן עדן"?

האדם חי ממילוי פנימי בלבד. מה מביאה לו הקבלה? היא מביאה לו מילוי פנימי מהארת האור מקיף, וכך היא ממלאה אותו. מה ההבדל בין מצבנו עכשיו, למצב שהאדם מגיע לגמר התיקון? רק בהרגשה הפנימית. והפצה נכונה של הקבלה משנה באדם את ההרגשה הפנימית.

ההרגשה הפנימית הזאת יכולה להיות חיצונית בלבד, שהאדם מרגיש את עצמו טוב רק מהתקווה. והרגשה הזאת יכולה להיות פנימית, שהאדם מרגיש טוב מהתקווה, ורוצה להשיג אותה בפועל. אבל זהו שלב שני, שכרגע לא נוגעים בו בהפצה. אלא אומרים לאדם, שלקבלה יש במה להמתיק לו את החיים.

במקום סמים, במקום אלכוהול, במקום לגמור עם החיים, הוא יקבל מהקבלה הרגשה של חיים טובים, ולא יהיה מוטרד מהבעיות הגשמיות היום יומיות. עם כל הגורמים בעולם הזה הוא יוכל להסתדר, ואפילו יהיה לו טוב.

מה ההבדל בין החיים הטובים שהקבלה מבטיחה לבין מה שהדתות מבטיחות?

בצורת ההפצה הזאת, מכניסים לאדם תמונת עולם יחד עם מה שהוא מקבל תמורתה. כך עושות כל הדתות. אלא הקבלה נותנת לאדם תמונת התפתחות, ותמונה זו היא עצמה מביאה לו אורות מקיפים. מדוע הדת נכשלה והשפעתה נעלמת? מפני שהיא לא יכולה להמשיך ולהתקדם כלפי מעלה, היא לא מושכת אורות מקיפים. האדם זקוק למכשיר, שבאמצעותו הוא ימשוך אורות מקיפים.

בעולם הזה אין שום אפשרות לתת לאדם מה שהוא רוצה. אלא שהאדם חושב, כי יעוץ כזה או אחר על מה לעשות עם חייו, ואיך לחשוב, זה מה שיביא לו מילוי. העולם הזה אף פעם לא יכול היה לתת לאדם מילוי, כי העולם הזה נברא כדי לתת לנו חיסרון, כדי שהמילוי יהיה רוחני.

חייבים לתת לאדם הרגשה של מילוי רוחני, כנגד כל החסרונות הגשמיים שלו. לא יכול להיות אחרת. בגשמיות אף פעם לא ממלאים אותו. עד כדי כך שאפילו בגמר תיקון הוא לא מתמלא מגשמיות. הוא מתמלא בהרגשה שכולם נותנים לו, אבל הוא עצמו לא מקבל. הוא מקבל רק לפי נחיצות, רק כמה שהגוף שלו צריך, ולא יותר. הגשמיות, העולם שלנו, לא מסוגל לתת יותר לאדם.

מהו המילוי הרוחני שיכול למלא את החיסרון הזה?

אנחנו פועלים תחת צמצום א'. כפי שהאדם לא מסוגל להכניס לבטנו מעל כמות מסויימת של אוכל, כך הוא לא יכול להכניס לכלי שלו שום מילוי בצורה ישירה. הוא יכול לחיות רק מהמילוי שמעל הכלי, שנקרא "בכלי דאור חוזר", "בכלי דהשפעה". רק בו האדם יכול למלא את עצמו, אם יש לו כלי כזה. וכל זמן שאין לו כלי, הוא יכול לחיות מאור חוזר, שכביכול יש לו את הכלי הזה. כי אור חוזר עומד כנגד הכלי, שהאדם בונה מעל הכלי שלו.

ואם הכל פונים ומתלוננים "חסר לי כסף", "חסר לי כבוד", "חסר לי בריאות", "חסר לי ביטחון" תפקיד הקבוצה הפנימית להרגיע את האדם ולומר, שהקבלה תיתן לו הכל. את מה? את האור מקיף. ולמרות שאף אחד לא יודע מהו אותו אור מקיף ואיפה אפשר למצוא אותו, עוד מעט הפתרון היחיד יהיה רק אור מקיף. אמנם האנושות עוד צריכה להגיע ליאוש מחוסר יכולתה להתמלא בצורה ישירה, אבל התשובה היא רק אחת: אור מקיף. ואף אחד, גם מי שיש לו מיליארדים, לא יכול למלא את עצמו בצורה אחרת. וצריך להראות לו, שאם הוא דבוק לרעיון של חוכמת הקבלה, מאיר לו אור מקיף.

מהו הרעיון המרכזי שצריך להפיץ בקהל?

הרעיון המרכזי שצריך להפיץ הוא כי הפתרון היחיד הוא להגיע לכוח עליון. האדם לא יכול לברוח מהיסורים. את היסורים שולח לו הכוח העליון כדי לדחוף אותו אליו. אדם שמתייחס כך ליסורים, יהיה לו טוב. מה פירוש "טוב"? הוא מתחיל להתקדם. ואם לא, היסורים הולכים וגוברים עד שהאדם מקשיב להם, ואז מתקדם. עד כמה גוברים היסורים? עד שהאדם שומע, עד שהוא מסכים.

אחרי שהאדם שומע את הפתרון מה עליו לעשות?

אחרי שהאדם שומע מהקבוצה מה עליו לעשות, הוא יוצא וממשיך את החיים שלו כרגיל. דבר לא השתנה, אלא שעכשיו יש לו צינור, שדרכו הוא מחובר לקבוצה רוחנית פנימית. הוא מקשיב להסברים, שומע שירים, ומחובר אליה דרך מערכות שונות של אינטרנט, טלפון, עיתון, ומרגיש בתוך קבוצה, שכולם יחד.

והקבוצה עצמה מתחייבת מצידה לתת לו את הרגשת הערבות, שההרגשה הזאת תמלא אותו. אבל את ההרגשה הזאת הוא מקבל רק בתנאי אחד: עליו להשתוקק יחד עם הקבוצה לכוח העליון. אחרת חברי הקבוצה לא יתנו לו את הרגשת הערבות, אחרת זו תהיה התאגדות כמו כל מועדון חברים אחר.

האדם עצמו צריך לחשוב על הכוח העליון יחד עם חברי הקבוצה. ואם הוא מחובר אתם, אז מכל מה שהם מביאים לו, הוא יודע מה לעשות ויכול להתפתח הלאה. מה שממלא את האדם הוא אור מקיף. וכנגד אור מקיף חייב לעמוד כלי גדול, ו"גדול" פירושו משותף. והכלי המשותף הזה, כאשר הוא מתגבש, הוא הופך להיות הערבות שעליה כותב בעל הסולם.

איך האדם עובר מתמיכה באידיאה להסכמה לערבות?

האדם עובר מנכונות לקבל את רעיון הקבלה, לנכונות לקבל את הרוחניות האמיתית, את התגלות האלוקות, בתהליך הדרגתי. תחילה, כדי להיות יחד עם הקבוצה, האדם מקבל על עצמו את הרעיון בעלמא. ולאחר שהוא מוכן ללכת קדימה ולהיכנס בהדרגה עם חברי הקבוצה לערבות, כלומר, לחתום על הסכם הערבות, שבו כל אחד חושב על רעהו, אז הוא מתחייב יחד עם כולם ברצון שהוא עדיין ללא כוונה של השפעה, לרצות שיבוא הכוח העליון ויבצע בהם את הפעולה להיות משפיעים ולא מקבלים.

ההסכמה לערבות היא רצון החברים לרכוש את כוח הבינה, כמו אותה הסכמה פנימית שיש בכל אחד מהם, כאילו הוא רוצה להשפיע. בפנים, בתוכו, לפי הכלים שלו, הוא לא רוצה להשפיע, אבל לפי הידיעה שלו, לפי הכיוון שלו, הוא היה רוצה להגיע להשפעה. בעצם הוא לא רוצה להגיע להשפעה, אבל הוא מסכים שהיא תתרחש בו בצורה כלשהי. הסכמה זו נקראת הסכמה "בעלמא" או "נעשה ונשמע".

להסכמה לערבות מתקדמים בהדרגה. לאט לאט מעוררים אורות מקיפים והם מבצעים את הפעולה. ואחרי שהאור מקיף גומר את הפעולה שלו על האדם, הוא מקבל את המסך הראשון, האורות נכנסים פנימה והופכים ממקיפים לפנימיים, ואז האדם שלם בדעתו. כל עניין "מעמד הר סיני", שבעל הסולם מתאר, שאומרים בו "נעשה ונשמע", הוא תהליך ולא מבצע חד פעמי או מעשה קסם.

מה ישמור את האדם קרוב לקבוצה, עד שיסכים לערבות?

על הקבוצה הרוחנית לפתח בתוכה מצב, שהשייכות לקבוצה תקרין על האדם אור מקיף, ביטחון, תקווה, תמיכה מסויימת בחיים שיש לו בחוץ, שיהיו בינתיים כל כך נוראים, כך שההקרנה הזאת תספיק לו כדי להישאר ליד הקבוצה.

הקבוצה לא אמורה לשמור על איש. כל חבר אמור קודם כל לעשות את העבודה האישית הפרטית שלו בתוך הקבוצה. וכשהקבוצה חזקה, אז גם שאר הגורמים מתקבצים סביבה יותר קרוב ויותר רחוק בהתאם לחוק השתוות הצורה.

לכן צריכים לעשות מאמצים בהפצה, שההפצה תהיה יותר מובנת, יותר חודרת ללב של כל אחד. והיתר לא שייך לאדם או לחברה, אלא לאור מקיף, לבורא, לתהליך שקורה ברשימות, שמתגברות בהתמדה ובאות עם עביות יותר גדולה, שמביאה לכל העולם יותר ויותר צרות, צרות רוחניות במקום גשמיות.

אין צורך לשאול הרבה שאלות לגבי "איך ומה יהיה". רצוי אפילו לדחות שאלות אלו. כי הקבוצה לא יכולה לתת מראש תשובות על שאלות שעתידות להתעורר. הגישה הזאת של לנסות להיות "חכם וגדול" היא גישה לא נכונה. אלא עלינו להיות כמו "ילדים" שמקבלים את התשובה בזמן המתאים. כרגע עלינו לבצע את המשימה שניצבת בפנינו, ולגבי ההמשך, נדע אחר כך.

ואיך אפשר ללכת קדימה בתוך אי ודאות?

למה לאדם ללכת לפי שכלו, אם הוא עדיין לא קיבל מלמעלה ידיעה ברורה? למה שיתעסק בפילוסופיה? למה שיתחיל לייצר משהו מתוכו, שלא מתבסס על גילוי ממשי? יש להיזהר מלעשות תוכניות ארוכות טווח, כי אז לבטח טועים. צריך לחיות מהיום למחר, וזו החוכמה הגדולה ביותר.

בהחלט לא ידוע מה יהיה. כל החיים הם ניסיונות חוזרים ונשנים שמהם לומדים, גם בקבוצה. אדם שעושה תוכניות, נופל, כי אף אחת מהן לא מתקיימת. אין ברירה, זו הדרך. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות: רק את מה שיש בכלי. מה שהאדם משיג זה מה שיש לו, והיתר לא. והיתר הינו צורה שלא מלובשת בחומר, ועליה אי אפשר לומר כלום. ומי שאומר עליה, הוא לא אחראי.

בעניינים הללו גם אי אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים. איך אפשר להבין מה עבר על המקובלים ומה הם כתבו? ובכל מקרה, ההבנה שלי את מעשיהם היא פרטית. אין זה בהכרח הניסיון שלהם, אלא איך שאני מבין אותו. לכן כלל לא פשוט להיות "ילד".

חזרה לראש הדף
Site location tree