אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / הערבות בגמר התיקון / העולם נידון אחר רובו
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

העולם נידון אחר רובו

[...] ועם האמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה. נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר. נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.

וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל ע"ז רשב"י "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה את יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמר לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם.

ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".

אנו רואים שר"א בר"ש מפליג יותר בדבר הערבות, שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו". וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות [...]

(בעל הסולם, "פרי חכם - מאמרים", "אהבת ה' ואהבת הבריות")

כלומר שאפילו אומה שלמה, למשל האומה הישראלית, תיכנס לערבות, תסכים לקבל תורה ומצוות, זה לא מספיק. "ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ"; הסיבה שעדיין לא הגענו לתוצאה של מימוש הערבות, היא מפני שהערבות חייבת להתבצע בכל העולם. "או שקבל את זה מרבותיו". או שכך קיבל רבי אלעזר מאביו. כי אחרי מעמד הר סיני, שהיה בשורשים, כל שורש עליון חייב להגיע לענף התחתון שלו; להתבצע בכל פרט ופרט ובכל כלל וכלל, כפי שמתבצעים בנו היום יציאת מצרים וכל המצבים האחרים.

וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר.

ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה.

וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית.

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

בעל הסולם אומר שאף אחד לא יכול להגיע לערבות, אם לא תהיה ערבות כללית של כל העולם. במאמר "הערבות" עצמו, אין התייחסות ברורה ביותר כלפי אומות העולם. ובמאמר הזה הוא כביכול מתייחס לסוגיה זו ביתר פירוט.

למה ניתנה התורה לישראל

ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה.

אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים" [...]

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

מדוע במעמד הר סיני אומה אחת קיבלה את התורה, והיום כל העולם אמור להגיע לערבות?

כל מה שקורה ברוחניות, כל מה שצריך לקרות מתחילת הבריאה ועד סופה, חייב להתרחש בעולם הזה בגשמיות, בחומר. אפילו פורים קרה, לא כגמר תיקון, שבו כל עמי פרס העתיקה מתחברים לישראל ומקבלים את דעתם, אלא כניצחון דעת ישראל על דעת העמים. ישראל הרגו את "הקליפות" (רצונות שהכוונה "למען עצמי" שלהם אינה משתנה עד גמר התיקון), הבדילו את עצמם מהן, וחזרו לבנות את בית המקדש בסוף גלות בבל.

כל התהליך שהתרחש בשורשים, התרחש בענפים. כי זהו חוק מחייב, שכל מה שמתקיים בשורשים מתרחש גם בענפים. בענפים התהליך מתבצע בעביות קלושה ביותר, בעביות דשורש, היכן שהרוחניות והגשמיות נוגעות זו בזו. במקום שהרוחניות יורדת לדרגה הקטנה ביותר, והגשמיות היא הזכה ביותר, יש כעין נגיעה, ושם מתרחש המאורע. לכן אברהם אבינו שהיה "חסד", זך, קיבל את התורה בצורה הזו, שמאפיינת את זכּותו. וגם העם לאחר גלות מצרים, קיבל את התורה בצורה זכּה מאוד. השבירות והתגלות הרע באו אחרי כן.

כלומר כשקיבלו את התורה במעמד הר סיני, כל העם קיים את "התורה". לאחר מעמד הר סיני בנו את בית המקדש כשלמעשה את כל "התורה" הם מקיימים כבר בתהליך שעברו ארבעים שנה במדבר ואז מיד קיימו בבית המקדש את כל עבודות הקודש, והיו דבוקים בבורא הן במעשה והן בכוונה. אלא שהדבקות הזאת נעשתה בעם אחד בלבד, רק בשורש הרוחני, בגלגלתא ועיניים, או במילים אחרות, כמו אדם הראשון, בכלים דהשפעה בלבד.

הדבקות הזאת לא היתה מעורבת עם אח"פ, שזו תכלית הבריאה. התכלית היתה שהדבקות תתקיים באח"פ, באומות העולם. לכן צריכים לעבור שבירות. הירידה למצרים לא היתה אחרי השבירה, אלא מפני שכלים דגלגלתא ועיניים לא יכולים להתקדם בעצמם. הם מרגישים שהם רוצים להשפיע, ואין להם במה להשפיע. זה נקרא שהם מרגישים "רעב", "רעב בארץ ישראל", ב"ארץ כנען".

ואז הם יורדים למצרים. הם חייבים לקחת משם כלים דקבלה, אחרת הם לא יוכלו לממש את הרצון להשפיע. כלומר, כמו שבכלים דקבלה, בלי קבלה האדם נשאר רעב, כך בכלים דהשפעה, בלי השפעה האדם רעב. והשפעה בכלים דהשפעה היא לקחת כלים דקבלה, ועל ידם להתחיל להשפיע. לכן גלות מצרים נקראת "שורש של כל הגלויות", מפני שהיא אינה תוצאה של שבירת הכלים אלא "גלות בשורש".

הירידה למצרים היא מתוך רצון דלהשפיע. אמנם כמו בכל שאר הגלויות, גם הגלות הזאת נוצרת מחוסר הופעתו של האור בתוך הכלים, אבל היא בשורש, כי ישראל לא חטאו, אלא התגלתה בהם חוסר עביות. "שורש" משמעו שהנושא מתגלה כרצוי והכרחי מצד המבצע עצמו. בזמן בית המקדש ידעו שצריך להגיע לשבירה, אבל לא היתה בהם דרישה להגיע לשבירה; לא כך בגלות מצרים, שם היתה דרישה לרדת לגלות.

מה בין הערבות במעמד הר סיני לערבות לאחר הגלות האחרונה?

בעל הסולם מדבר כאן על תנאי הכרחי, שבלעדיו לא תתקיים ערבות. הערבות תתקיים בתנאי שלא תמומש כלפי אומה אחת בלבד, כמו שהיה בשורשים עם האומה הישראלית, אלא כלפי כלל האומות, כמו שהיא צריכה להתקיים לאחר שבירת הכלים.

יש הבדל בין גלות מצרים לגלות האחרונה. הגלות האחרונה שאנחנו כיום נמצאים בה היא כבר אחרי כל הגלויות וכל השבירות, והכלים דקבלה וכלים דהשפעה כבר התערבבו יחד. בגלות מצרים לא היתה התערבבות, כי היא לא היתה גלות "רגילה", היא לא התרחשה לאחר שבירה. כל יתר הגלויות התרחשו לאחר שבירת בית המקדש: העם נפל מאיזושהי דרגת קיום שהיתה שלו, ואילו בגלות מצרים היתה רק תוספת עביות.

לכן התנאים שהתקיימו בקבלת הערבות בהר סיני היו כבר בהתייחס לאומה, אף כי חוק הערבות התקיים ללא ספק הן אצל אברהם והן אצל בני יעקב שירדו למצרים, רק לא בצורה בולטת, והם לא נצטרכו לקבל אותו על עצמם. כי הוא התקיים בהם ממילא, ולא הצטרכו לא ערבות ולא תורה. ואולם לאחר גלות מצרים, כשנוספה להם עביות, הם קיבלו את הערבות בצורה של "נעשה ונשמע", במעמד מסויים שנקרא "הר סיני".

ובזמננו, קבלת הערבות חייבת להיות על כל הכלי הכללי שצריך להתגלות. והכלי הזה, כותב בעל הסולם, מתברר מתוך הערבוביה של "זה בזה". אלא שמצד אחד, בגשמיות ישנו הבדל בפועל בין אומות העולם לעם ישראל, ומצד שני, ברוחניות לא יודעים איפה הוא נמצא. וגם בגשמיות לא ידוע מי נמנה עם ישראל. באופן היסטורי איננו יודעים היכן זה יתקיים. יכול להיות שזה לגמרי אחרת ממה שאנו חושבים ורואים.

לכן השאלה איך הערבות אמורה להתבצע נותרה בעינה. ובעניין "עיקבתא דמשיחא", המקובלים לא אומרים כלום, אולי מפני שלא ידעו, או לא ידעו הכל, או ידעו והסתירו עוד יותר. ובעל הסולם כותב שהעירוב הוא עד כדי כך, שפתאום עשוי להתברר, שכל העולם חייב להיכנס בצורה כלשהי לדעה הזאת של גמר תיקון וערבות. אולי לא לקיים את כולו, ולא כולם בבת אחת, אולי חלק מישראל יעשו את התיקון קודם, ואחר כך היתר, אבל ייתכן מאוד שנבצר מישראל לעשות את התיקון, כל עוד באומות העולם לא יתרחש תהליך כלשהו או יתקבלו החלטות לקראתו.

היום אי אפשר לומר משהו בצורה ברורה. ככל שמגלים יותר את עניין הערבות, הוא נעשה יותר קשה ויותר רחב, מגלים את התלות ההדדית בין כל העמים בעולם.

האם התלות ההדדית בין העמים מוסיפה היבט חדש לעניין הערבות?

עד כה ראינו שתחילה ישראל מקיים את הערבות מצד אחד, ואומות העולם לא יודעות עליה ולא איכפת להן, וגם לישראל לא איכפת אם אומות העולם יודעות, אף כי אחר כך הערבות עוברת גם אליהן. ומצד שני נאמר: "והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה": עמי העולם יישאו את בני ישראל על כתפיהם ויביאום לירושלים, כלומר, אומות העולם יפעילו מצדן לחץ על ישראל.

במאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות" כותב בעל סולם, שהערבות חייבת להיות הדדית, וכלל לא חשוב איפה ישראל ואיפה האומות, כי אחרי השבירה ההתערבבות היא כזאת, שיתכנו ניצוצות ישראל אפילו במישהו רחוק, שחי במקום נידח אי שם בעולם. אם מגיעים לגמר התיקון, לפחות מבחינה רוחנית חייב להיות, שכל אחד ואחד יתעורר בצורה כלשהי לעניין הערבות.

אבל איך תתקיים בו הערבות, ומה פירוש שהוא גם ערב ובאיזו צורה זה יבוא לידי ביטוי, אי אפשר לומר. אלא רק לקחת בחשבון את הנתון הזה. התפשטותה של חוכמת הקבלה בכל העולם, בצורה של הפצה רחבה, מעידה שבעניין הערבות יש כנראה תהליך טבעי סלול.

האם התהליך התפשטות הערבות לא מתואר במדוייק בתורה או בספרי הקבלה שמדברים על התפשטות הספירות והעולמות?

לא. על התהליך להתגלות כמו שהוא מתגלה בעבודה הפרטית של האדם. אמנם האדם קורא הרבה, ולאחר כמה שנים של עבודה עם החומר נעשה חכם בכל הפסוקים, ובכל זאת כשהמצבים הללו מתגלים בו, הוא מגלה אותם פתאום כביכול לראשונה. אחר כך הוא מוצא שהכל כתוב, אבל על שום דבר שקורה, הוא לא יכול לומר מראש, שעכשיו קורה בו מה שכתוב, ומה צריך להמשיך ולקרות. כי מצבים עליונים רוחניים שלא התגשמו אף פעם בחומר, תמיד באים בצורה כזאת.

איך ידיעת הערבות תגיע לכל העולם?

קשה לדעת איך הערבות תתממש בכל העולם: האם תשא את שמה של הקבלה, או תתגלה מתוך ידיעה פנימית, או בהכרעה, או על ידי הכרזה מבחוץ, או בדרכי הפצה לא מוכרים? על שאלה זו, אחת מרבות, אין תשובה.

אלא בזמן שהערבות תתרחש, אז נוכל לדעת. כמו שנאמר לגבי המשיח: אם יבוא אדם, שיתחיל ללמד את כולם, ומה שהוא ילמד אכן יתממש, הוא המשיח. אם הוא ידע להחזיר את ירושלים ולבנות את בית המקדש, אז הגיעו ימות המשיח.

אבל למה לנו לדאוג על "איך נדע"? אנחנו צריכים לעשות. מוטל עלינו להשתדל להגיע לערבות, לשלב הזה שאם מגיעים אליו, מקבלים את הכוח הרוחני שעל ידו מגיעים לגמר התיקון.

"הר סיני" - המעמד הפנימי של האדם

מדוע המצב הזה של "מעמד הר סיני" נחשב מיוחד?

במעמד הר סיני נמצאים במצב מיוחד של חיבור בין שני קצוות. הרצון לקבל הגדול מצוי עם כל ההרהורים שלו הנקראים "הר"; אחרי יציאת מצרים, ההחלטה לברוח מהרצון לקבל כבר התקבלה, אבל עדיין אי אפשר לממש אותה. האדם בורח, אבל בצורה כזאת שהרצון לקבל לא בורח ממנו. האדם לא רוצה, כפי הנדמה, להתעסק ברצון הזה, אבל הרצון לקבל נמצא.

כלומר, המצב ב"הר סיני" הוא ש"אומות העולם" שותקות, ו"ישראל" נמצא תחת "הר סיני". חלק מהמצב הפנימי של האדם, שנקרא "ישראל", שמוכן להצטרף ל"משה", נמצא תחת "הר סיני". ו"אומות העולם" משותקות במקום כלשהו בתוך האדם. הנקודה של "משה" מוכנה לעלות ולהידבק בבורא. זה המצב, המעמד הפנימי של האדם.

כשמחלקים את המעמד הפנימי הזה לשלושה החלקים, אומות העולם, ישראל, משה, אז את "אומות העולם" האדם כאילו מצמצם, הן לא 'מדברות' בו. הוא לא רוצה שום דבר חוץ מהבורא, כמו בתיאור של בעל הסולם על "חולת אהבה אני".ל12ם הוא לא מרגיש את כל יתר הרצונות הנקראים "אומות העולם", שמושכים את האדם לכיוונים אחרים. ונשאר בו רק ישראל, הספקן, למטה, תחת ההר, שלא יכול לעלות. ואז "משה" עולה: יש נקודה אחת באדם שעולה.

למה להגיע למצב הפנימי הזה נחשב לנס?

יש להגיע למצב פנימי זה הנחשב לנס, משום שאדם שמגיע למצב כזה, הוא כבר בנוי פנימית לקבל את הכוח העליון, להתחיל לתקן את עצמו. למצב הזה האדם מגיע על ידי יסורים. מלמעלה שום דבר כביכול לא עוזר לו. אין בורא. האלוקות מתגלה לפעמים רק כלפי משה. וגם "משה" הוא נקודה מיוחדת מאד. לא ידוע מאיפה הוא צץ אלא רק שהתחנך אצל בתיה בת פרעה והתחתן עם מדיינית.

להגיע לכל המעמד הזה כרוך בסבל מתמשך, הן במצרים, הן של פרעה הפנימי והן של ישראל. כולם סובלים, כל אחד שרוי במנת הסבל שלו; עד שעם ישראל בורח ממצרים, כלומר, מבדילים בתוך האדם בין כלים דהשפעה וכלים דקבלה, העתידיים, שהוא עצמו עדיין לא יודע מי הוא מה. הכל מתחיל ממצב שהאדם מצליח להרוג את הכלי דקבלה הראשון שלו: "משה שהרג את המצרי". בכך הוא מתחיל להיות "משה", שבורח למדיין ושם מקבל תורה של כהן מדיין.

כל מה שמתרחש אינו מגיע מהבורא, לא באופן ישיר ממנו. אם הבורא מתגלה, הוא מתגלה כלפי פרעה. הוא מתגלה במכות כלפי החלק של "אומות העולם", אח"פ. ואז, על ידי כל המכות והבריחות, שמשה הורג את המצרי ובורח, אז מגיעים למעמד הזה. כלומר, אין שום דבר נעים, עד שמגיעים למעמד הר סיני. הכל בא מהכרחיות, על ידי הסבל. כל החלקים באדם, הן מצרִים, הן ישראל, והן משה, אף אחד מהם לא נהנה.

מדוע המעמד הזה מיוחד? מפני שכל הסבל שעוברים מגיע לבירורים. אותו חלק שנפרד מאח"פ, אותו "עם ישראל" שבאדם, מוכן להתלכד סביב הרעיון של "נעשה ונשמע", כלומר, הוא מוכן להצטרף למשה. אבל הוא מוכן להצטרף אליו בלמעלה מהדעת, ב"נעשה ונשמע". והנכונות הזאת היא שנותנת למשה עביות, כוח, לקבל את התורה. אבל גלגלתא ועיניים לא מסוגלים לקבל את התורה. ברגע שמשה מקבל אותה ויורד מהר סיני, הם כבר מתחברים עם האח"פ, עושים את עגל זהב, ואז כל מה שמשה קיבלש נשבר, ונכנס אל הכלים.

למה היה צורך בשבירת התורה?

כל התורה מיועדת לאח"פ ולא לגלגלתא ועיניים. לכן, מיד לאחר הר סיני מתרחשת השבירה הראשונה, אבל השבירה היא לא בכלים אלא באורות. וכך בני ישראל נעשים מוכנים יותר לקבלת התורה. לא שבפעם הראשונה קרתה להם תקלה. אלא אי אפשר לקבל את התורה אלא בפעמיים קבלה ושבירה ראשונה, וקבלה בפעם השניה. גם בחומש מתואר ההבדל בין המעמד הראשון למעמד השני.

איך לממש את התיקון?

כדי לממש את הערבות בפועל בעולמנו עלינו להתייחס הן לגשמיות והן לרוחניות. הבעיה היא שלפי הרוחניות, אם כל העולם עבר שבירה והתערבבות, אז בצורה הרוחנית כולם התערבבו עד כדי כך, שאפילו אסקימואי באלסקה יש בו בחינת ישראל, גלגלתא ועיניים. ואצל ישראל, לעומת זאת, גם מי שהוא "כהן" או כהן של כהן שנשתמר עוד מאדם הראשון, ונמסר מדור לדור, יש בו כבחינה רוחנית מהשבירה, חלק האח"פ. (מדענים איששו את העובדה שכוהנים הם זן מיוחד, שלא היתה בו התערבבות, מפני שעד המאה האחרונה היו נישאים רק בתנאים מיוחדים).

כלומר, בגשמיות יש מצב אחד וברוחניות מצב שני. כי בגשמיות אין שום התערבבות בינינו לבין שבט באלסקה, או בדרום אמריקה, או באוסטרליה, אבל ברוחניות יש לנו חלק שלהם; שכן גם בהם, ובכל אחד ואחד, יש בחינת ישראל. מדוע? כי מלכתחילה היה כך בנשמת אדם הראשון. אלא שאח"פ לא היה מעורב עם גלגלתא ועיניים. ב"אדם הראשון", כל חלק יש בו גם גלגלתא ועיניים וגם אח"פ, אבל לא מעורבבים ביניהם.

אלא שאף פעם אי אפשר להוציא רק גלגלתא ועיניים או רק אח"פ. אמנם ישראל מבודדים מאומות העולם, אבל שניהם, ישראל והאומות, חייבים להיות יחד בעולם. אף פעם לא היה מצב בעולמנו, שקיים רק ישראל, או קיימים רק אומות העולם. ההפרדה הזאת היתה אולי קיימת עד האבות. שעד האבות היו רק עשרים דורות, עשרים ספירות של הכנה מהאדם.

גם אי אפשר להסתמך על הפסוקים שבמקורות. כי על מה שקורה כלפי גמר התיקון, החובה שמוטלת עלינו להתעורר החל מהמאה ה-21 ואילך, לא נכתב בצורה ברורה במקורות, וזה בכוונה תחילה: לא על חבלי משיח, לא על ביאת המשיח, לא על תיקונו הסופי של העולם. יתרה מזאת, בספרי המקובלים נאמר, שכל מה שניבאו הנביאים, לא נכתב אלא לימות המשיח. לכן במצבנו אין טעם רק להיצמד למה שכתוב, שצריך לפעול כך או צריך לפעול אחרת, אלא מחובתנו קודם כל לבצע. התהליך מתגלה כאמור כמו בעבודה רוחנית.

מפנימיות לחיצוניות

כל אדם כלול בפנימיותו מהכל, ובחיצוניות, כל העולם כלול מכל הגופים. ואם כל אדם, כמה שהוא מבין, יתחיל בפנימיותו להיות שייך לתהליך התיקון ולקיים אותו, אז תתברר החיצוניות. אדם שלוקח הכל בצורה פנימית, יש לו תורה, יש לו הוראה מה עליו לעשות: עליו להגיע על ידי הקבוצה, החברה, בשיתוף עם האחרים, למצב הערבות. וכך הקבוצה, החברה, תשפיע לו כוחות וגדלות הבורא ושנאת האגו, והוא יוכל להגיע למצב של "חולת אהבה אני". אהבת החברים מביאה לאהבת ה'.

העניין הפנימי הולך ומתברר בכל הפרטים שמתגלים מדי יום בצורה ברורה. ובאותה צורה, כלומר בהתאם למה שמתגלה, צריך להתייחס לכל מי שנמצא, ולכל מי שרוצה להתחבר לקבוצה הפנימית, ולשמוע ולקיים את העקרונות האלה של הערבות. אבל איך הכל יתקיים בגשמיות, בגופים, בשכבות העם, באומות העולם, במדינות? על כך אין ידיעה ברורה. אין לכך כלים וגם לא הוכחות שאפשר לגשת אתן לאנשים ולהראות להם שכך צריך לעשות.

אסור לשפוט על פי התרשמות חיצוניות ובהתאם לכך לפעול. הנכון ביותר הוא להתייחס לכל דבר מתוך הרובד הפנימי. ואז מי שמתעורר, מתעורר. ומי שרוצה להצטרף, מצטרף. ומי שנופל, נופל. אין לגשת לשום דבר בצורה שמכוונת לחיצוניות. תורת הקבלה, ההוראה איך לעשות ומה לעשות, היא רק כלפי פנימיות, ושם ברור איך עושים. החיצוניות תתברר מעצמה.

חזרה לראש הדף
Site location tree