אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / הערבות בגמר התיקון / ישראל למען העולם
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ישראל למען העולם

ועתה מובנות לנו היטב גם המילות הקודמות בכל שיעורן, כי אומר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" כלומר, לעשות ברית על זה שאני אומר אליכם כאן, דהיינו, והייתם לי סגולה מכל העמים, כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בהיות שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה, וצריך אני לאומה אחת עכ"פ להתחיל בה עתה שתעשה סגולה מכל העמים, וע"כ מסיים ע"ז "כי לי כל הארץ" כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי כמותכם וסופם להדבק בי ("הערבות" אות כ').

אלא עתה באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד זה, הנה לעם סגולה אני צריך, ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם, אשר ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים" שהיא בחי' אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך, שהיא קוטבה של כללות התורה והמצוות. "וגוי קדוש" שהוא השכר בצורתו האחרון של ולדבקה בו ית', הכולל כל השכר שאך אפשר להודיע עליו.

וזהו שהשמיעונו חז"ל בביאור הסיום "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" שדייקו "אלה הדברים" "לא פחות" "ולא יותר", שקשה מהיכי תיתי שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה' עד שהשי"ת צריך להזהירו עליו, שלא מצאנו דוגמתו בכל התורה ואדרבה מקרא כתוב עליו "בכל ביתי נאמן הוא".

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ח)

המילים האלו "תהיו לי ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש", מכוונות לכל האומה, שעליה לבוא למדרגה הזאת, "תהיו לי ממלכת כוהנים", כלומר, לעבודה מעל כלים דקבלה. ואחרי שרוכשים את התיקון של כלים דהשפעה במלואם, על כל דרגות העביות שישנן בנשמה, אז מגיעים לתיקון של האח"פ, שנקרא "גוי קדוש". כי כל העבודה של גלגלתא ועיניים, של "ממלכת כוהנים", היא כדי לתקן את האח"פ ולכבוש אותו לרשותם. כלומר, אלה שני השלבים של תיקון הכלי.

אחרי שבירת הכלים אין חלק שלא כלול מארבעה החלקים: גלגלתא עיניים, גלגלתא עיניים באח"פ, אח"פ בגלגלתא עיניים, אח"פ. אלא שאי אפשר להבדיל ביניהם. כי "שבירת הכלים" בנשמות הכוונה היא לא כמו בגופים דעולם הזה, שלגביהם אפשר להבדיל יהודי או גוי, נולד לאם יהודיה או לא, וזו הסכמה חברתית-היסטורית שהשתנתה במשך ההיסטוריה. בנשמות השבירה היא בכל הנשמות, ואין בהן, גם לא בצורה סמלית, חלוקה לעם ישראל ולאומות העולם, כמו שיש בגופים.

ובשבירה הזאת, שהיא שבירה יחסית של החלקים, בכל זאת כל חלק וחלק מעורב עם כל יתר החלקים, עד שבכל אחד ישנם כולם, כי השבירה עוברת עד הרצון האחרון, בכל השלבים שאפשר לחלק אותו עד האחרונים ביותר. ולכן העבודה היא עבודה של בירור ותיקון כל רצון ורצון, מהזך אל העבה, מהקל אל הכבד. והרצונות שמבדילים אותם, ויכולים לתקנם תחילה מתוך הזכות שלהם, הם הרצונות הנקראים "ישראל".

לכן העבודה הנקראת "תהיו לי ממלכת כוהנים" מתחילה דווקא באותם הרצונות שאפשר להבדיל אותם מהאח"פים, מהרצון לקבל, ולשייך אותם רק לגלגלתא ועיניים, לרצונות להשפיע, שמהם מרכיבים גלגלתא ועיניים דזו"ן דאצילות, הנקראים "ישראל". למה? מפני שסוג הנשמות האלה, סוג הרצונות הללו, לא היו צריכים לא להישבר ולא להיתקן בעצמם, כי הם גלגלתא ועיניים, אין בהם שום צורך לקבל, ולכן הם לא שייכים לקבלת אור חוכמה ולא חלה עליהם מטרת הבריאה להגיע להשתוות הצורה לבורא ולהיות בלקבל על מנת להשפיע.

כל הכלים גלגלתא ועיניים הם תכונות של הבורא, שהתערבבו עם האח"פ, כדי שבתיקון של עצמם הם יהיו מערכת, שעל ידה אפשר לתקן את האח"פ. אבל להם עצמם אין שום צורך בשבירה ותיקון. ולכן לפי טבעם המקורי, הרצונות הללו נקראים "ישראל", ישר לאל. כמו שהמדרש מספר, שהקב"ה הלך מאומה לאומה מתוך רצון לתת להם את התורה לתיקון התכונות שלהם, הרצונות דלקבל, ואף אומה לא היתה מסוגלת לקבל אותה פרט לישראל. וכך נתן את התורה לגלגלתא ועיניים.

גלגלתא ועיניים הן תכונות, שאם עוברות שבירה יחד עם האח"פ, ומתערבבות עמו, מאוחר יותר אפשר לתקן על ידן את האח"פ: להביא את התורה לגויים כתיקון וכמילוי על ידי ישראל. כי הרי כלים דקבלה הם מטרת הבריאה, ודבקותם בבורא היא המצב הסופי הרצוי.

לכן בתיקוני הנשמות אחרי השבירה, כשכל החלקים מעורבבים יחד, מתקנים תחילה את הגלגלתא ועיניים, את בחינת ישראל, שמלכתחילה אין להם צורך להיתקן, אבל חייבים לתקן אותם כדי שישמשו כמערכת לתיקון האח"פ. אמנם בהם עצמם, בגלגלתא ועיניים נקיים, שהוצאו מתוך הערבוביה ותוקנו, אין שום צורך, אבל מפני שנותרו גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ, ואח"פ שיכול להצטרף לגלגלתא ועיניים, על כן יש תפקיד לגלגלתא ועיניים נקיים.

להוציא גלגלתא ועיניים בלבד נקרא "תהיו לי ממלכת כוהנים", תחילתה של "ממלכת כוהנים". והמשכה של "ממלכת כוהנים", שגלגלתא ועיניים נקיים נמצאים בתוך האח"פ, ומצרפים את האח"פ אליהם, ואז הם נקראים "גוי קדוש". זהו מצב שגלגלתא ועיניים מתקנים את האח"פים במקומם. כלומר, הם מעלים את האח"פ אליהם, ובכך מבדילים אותם מהאח"פים האמיתיים, שאינם יכולים להצטרף אליהם, שנקראים "ל"ב האבן".

העבודה הזאת של "גוי קדוש", עבודת גלגלתא עיניים עם האח"פ, נקראת להיות "אור לגויים". "גויים לא קדושים" הם אלה שלא יכולים להצטרף עד גמר התיקון לגלגלתא ועיניים בשום צורה, לא כשגלגלתא ועיניים בתוכם, ולא כשהם בתוך גלגלתא ועיניים, והם נקראים "קליפות" או "גוי", מה שלא יכול להיתקן עד גמר התיקון. "גוי קדוש" הם כל יתר החלקים שיכולים להיות בחיבור עם גלגלתא ועיניים.

אלה כל התיקונים שעובר האח"פ על ידי גלגלתא ועיניים. וכל המטרה היא תיקון האח"פ. מלכתחילה כלי דקבלה הוא האח"פ, וכל תכונות גלגלתא ועיניים שחודרות אליו, ונמצאות אתו בתיקון ובחיבור, הן רק כדי לתקן אותו.

למה מוזהר משה לומר "לא פחות ולא יותר"?

"לא פחות ולא יותר" הכוונה שהתיקון חייב להיות רק עד שכל הכלים יתוקנו, ורק לשם כך. כלומר, לגלגלתא ועיניים אין זכות קיום, אלא לצורך התיקון הכללי. התיקון הוא רק לצורך הזה. אבל הם מתעלים קודם, מפני שהם חייבים להתעורר ולהיתקן, ואז לתקן את האחרים. לכן אסור להם להיות תחת האח"פ, מפני שתפקידם לתקן אותם מצד הזיכוך ומצד העביות שבהם.

ישראל - שליח של אור

איך גלגלתא ועיניים מתקיימים בתוך האח"פ?

יש גלגלתא ועיניים בתוך אח"פ, ואח"פ בתוך גלגלתא ועיניים. בגלגלתא ועיניים בתוך אח"פ, האח"פ עובר צמצום, וגלגלתא ועיניים שנמצאים בתוכו, הם עניין העולמות. איך גלגלתא ועיניים מתקיימים באח"פ? האח"פ מצומצמים, וגלגלתא ועיניים הם מבנה עולם האצילות, שעובר באח"פ, בכל דרגות העביות שלו, בעביות ב', ג' ו-ד', ויוצר ג' עולמות: בריאה, יצירה, עשיה. ולכן העולמות האלה נקראים "עולמות דפרודא", כי גלגלתא ועיניים קיימים, אבל בפירוד מעצמם. הם בתוך האח"פ.

מה התועלת מהימצאות גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ? הם קיימים בו כמערכת, שעוזרת לאח"פ להתכלל בגלגלתא ועיניים, להיות כאח"פ דעליה. כלומר, גלגלתא ועיניים נקיים, או גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ, הם "בחינת ישראל": בחינת גלגלתא ועיניים בהכנה לצורך תיקון האח"פ. ומהו התיקון עצמו? התיקון הוא "אח"פ דעליה": אח"פ שנכלל בגלגלתא ועיניים. והאח"פ שנשאר הוא ל"ב האבן. שגם הוא נתקן בכך שמבדילים אותו מאח"פ דעליה, ויודעים שאי אפשר לתקן אותו. כלומר, מתקנים אותו בכך שמבדילים אותו, וכביכול שומרים עליו. ובגמר התיקון הוא עובר את התיקון.

כל הבריאה נבראה רק לצורך תיקון האח"פ. כל התהליך, במיוחד השבירה והבירורים, נעשה כדי לעסוק באח"פ: לתקן את האח"פ דעליה ולהבדיל את ל"ב האבן: לתקן מה שאפשר בנקודה המרכזית של מלכות דאין-סוף, בהצטרפות לט' ראשונות. והחלקים שאי אפשר לתקן, להוציא, ואחרי שצורף כל מה שאפשר למלכות דאין-סוף, הם מיתקנים בכך שעובר עליהם אור "רב פעלים מקבצי אל", אשר מתקן את המלכות בפעולה של גמר התיקון.

לכן חלק ישראל חייב להיות הפעיל. כי לאח"פ אין שום אפשרות לעשות משהו, הוא לא מסוגל לפעול ולעשות בעצמו, אלא עד שכלים דהשפעה נכנסים בו, ופועלים בו. מכאן רואים עד כמה פעולת ישראל היא הפעולה החשובה, האקטיבית, הנדרשת ביותר מכל הפעולות האפשריות, ולא יכולות להיות פעולות אחרות. משום שמצד האח"פ אין מה לחכות לפעולה כלשהי. ופעולת ישראל חייבת להיות תמיד מכוונת לצורך האח"פ, מדוע? כי כאשר מבצעים את הפעולה באח"פ, עושים נחת רוח לבורא.

הפעולות באח"פ הן בלקבל על מנת להשפיע, שרק הן נחשבות לנתינה. רק בפעולות הללו הנברא מגיע להשוואת הצורה עם הבורא. כי גלגלתא ועיניים אינם כוח הנברא. לכן התיקון של גלגלתא ועיניים הוא "ממלכת כוהנים", שאינה שייכת לנברא. "ממלכת כוהנים" פירושו "אתם שייכים לי, אתם החלק שלי, התכונות שלי".

המסר "תהיו לי ממלכת כוהנים", משמעו להיות מסורים לתהליך שהבורא קבע, שחייב להתקיים לתיקון הרצון לקבל, לתיקון העמים, לתיקון אומות העולם. אם עם ישראל יראה את עצמו כשליח למשימה הזאת, הכל יסתדר. ואם הוא לא יראה עצמו שליח שלה, אז הוא נמצא רק לשירות עצמו ובתפקיד הזה אין לו שום זכות קיום, כי מלכתחילה גלגלתא ועיניים נשברו ונכנסו לאח"פ, רק כדי לתקן את האח"פ.

מתוך מה עם ישראל מתחיל להרגיש מחויבות לתפקידו בעולם?

מתוך שמגיע קודם כל לתיקון עצמו. במידה שישראל מתקן את עצמו, הוא מתחיל להבין מה תפקידו כלפי כל הכלים השבורים. ישראל לא מבין מראש, ולא יכול להבין מראש, מה תפקידו במציאות, מפני שהוא נמצא תחת שליטת האח"פ, תחת שליטת אומות העולם, הכלים השבורים.

גלגלתא ועיניים, כלים דבינה, לא יכולים להבין שיש להם אפשרות להשפיע: למי להשפיע? מה להשפיע על ידם? בכך שגלגלתא ועיניים הופכים מתוקנים, לא שבורים, הם מגיעים לתכונת הבינה. ובינה שרוצה להשפיע, מתוך השאלה איך להשפיע לבורא, מחפשת על ידי מה היא יכולה להשפיע, ומגלה שלקחת כלים דקבלה ולקבל בהם, זה נקרא השפעה שלה לבורא. כמו בהתפתחות של ארבע בחינות, שעובדים לפי י' ה' ו' ה'. יותר לא צריך.

לכן, עם ישראל שנמצא בשבירה, לא מבין מה רוצים ממנו, מה לו ולתיקון העולם. לא מרגישים, מתוך שחסרים תכונות השפעה, שיש צורך לקחת מישהו, לתקן אותו, ולכוון אותו למשהו. כל זאת רק במידה שירכשו תכונות דהשפעה, כלומר, גלגלתא ועיניים, יחזרו לתפקוד הנכון שלהם, שנקרא "תהיו לי ממלכת כוהנים" ויגיעו לשלב השני שנקרא "ותהיו לי גוי קדוש". ולפני כן לא. לפני כן הם לא מבינים את התפקיד שלהם: הם נמצאים בשבירה.

היום אי אפשר לצפות מהעם, שיבין איזה תפקיד עליו למלא בעולם. אולי אם העולם יהיה בצרות, אז יחייבו אותו למלא את תפקידו. אבל בינתיים לא מובן לו, שעליו לתקן את עצמו כדי לתקן את העולם, אלא מובן לו רק שלב א', שאם הוא יתקן את עצמו, בלעדי העולם, אז יהיה לו טוב. העולם יתייחס אליו יפה ויהיה לו טוב מצד הבורא ומצד העולם. אבל הוא עוד לא מרגיש את שלב ב' של התהליך.

ולכן עולה השאלה, מה הטעם להזכיר את שלב ב', של להיות "אור לגויים", שבו על ישראל להעביר לעולם את שיטת התיקון ולהיתקן יחד אתםש מצב שמתברר רק לאחר שבינה משיגה את תכונת ההשפעה, בכך שמדמה את עצמה לבורא, בלהשפיע על מנת להשפיע, ומחפשת איך לממש את ההשפעה. ורק לאחר שהשיגה תכונה זו היא רואה צורך באומות העולם, ותופסת איך בהתחברות עימם היא תוכל לתקן אותם, ובכך להביא תועלת לבורא.

לבורא יש תועלת אם העולם מתוקן, כלומר אם אומות העולם מתוקנות. הרצון המקורי שלו היה למסור להם את התורה. ולאחר שסירבו, תפקידו של ישראל הוא רק להעביר התורה. אבל קשה להסביר את העובדה הזאת לישראל, מפני שהוא נמצא בשבירה. ורק כאשר ייצא מהשבירה, הוא יתחיל להבין את המשימה שלו ואת תפקידו כלפי כל העולם.

האם כדי לתקן גלגלתא ועיניים צריכים לפנות לאח"פ?

אם מתבוננים איך נעשו התיקונים בכלים, רואים שכל כלי שמתחיל תיקון, אפילו הזך ביותר, כלול מארבעה חלקים. לא שולפים גלגלתא ועיניים ממקום אחד וכיחידה שלמה אחת, ומתקנים, אלא מתקנים אותם בכל חלקי הכלי, לפי הסדר, מהקל לכבד, ומתחילים מתיקון הכלים שבהם הגלגלתא ועיניים גדולים והאח"פ קטנים. אלא שכל כלי וכלי כלול משני החלקים הללו, שניים שהם ארבעה: גלגלתא ועיניים, אח"פ; גלגלתא ועיניים באח"פ; ואח"פ בגלגלתא ועיניים.

האור מאיר לכל הכלים ואז הכלים הזכים ביותר מתעוררים תחילה, לפי השתוות הצורה, לפי מידת הקירבה שלהם לתיקון. אלא שקשה לומר מה פירוש שיש בהם יותר משקל לכלים דהשפעה מכלים דקבלה, כי לפי מה שלמדים בחלק ז' של "תלמוד עשר הספירות", הערבוביה היא עניין מסובך מאד. מי שהיה יותר גבוה עם המסך, נפל יותר למטה. ומי שהיה בבחינת ההשפעה, קרוב לפי הטבע לבינה, כמעט ולא נפל. מפני שכלים דהשפעה עם מסך ובלי מסך הם אמנם מקולקלים, אבל לא באותה מידה כמו כלים דקבלה, שבזמן שיש להם מסך, הם גבוהים מאוד, וללא מסך הם נופלים נמוך מאוד, ונעשים הגרועים ביותר.

אך לא עלינו מוטל לחשב את המעשה, כאשר באים לתיקונים, אלא האורות מעוררים ומבררים ומסננים: מנענעים את הכלים ומתקנים אותם. ומי שמרגיש את עצמו קרוב לתהליך התיקון, מרגיש את עצמו שייך לתיקון ובא מעצמו ומצטרף. ומי שלא, לא. לכן כיום אי אפשר לערוך חשבון מדוייק. כי השבירות לא היו בגופים גשמיים. יש כאלה שנקראים "יהודים", וכאלה שנקראים "אומות העולם", שלא התערבו זה בזה, שבמשך הדורות לא היו ביניהם זיווגים, שהם לא התחברו ולא התחתנו ביניהם, אבל בנשמות שלהם היתה שבירה.

לכן, אי אפשר לקבוע את היחס שלנו כלפי העולם לפי ההגדרות הגשמיות שבעולם הזה של "יהודי" ו"אומות העולם", ולו רק מפני שלא ידוע לנו היכן נמצאים השבטים, או איך עברנו שבירה )ובמה שאין לו הסבר כתוב, מקובלים לא רוצים לגעת(. ובכלל אסור להתייחס לקשר הזה בין ישראל ואומות העולם לפי צורתו החיצונית. אלא רק לקבל כעובדה, שכאשר מדובר בנשמות, אין נשמה שלא עברה שבירה מלאה והתערבבות של כל החלקים שבה. שעכשיו בהתאם לאור, למאור המחזיר למוטב, הם מתעוררים לתיקונים עם קשר או בלי קשר ביניהם. בסופו של דבר ההתעוררות לתיקון היא רק עניין של מוקדם או מאוחר, לא יותר.

האם להיות גלגלתא ועיניים פירושו לממש את הבחירה החופשית?

בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר", שארץ ישראל הוחזרה לנו, אבל אי אפשר לומר שקיבלנו אותה מבחירתנו החופשית, אלא חויבנו לחזור אליה בלחץ מאורעות שונים, שסידר לנו הבורא. ועכשיו לאחר שחזרנו לאדמת ארץ ישראל בכוח שלו, עלינו לממש את הבחירה החופשית שלנו בעצמנו; לא בגשמיות, שבה אין לנו בחירה, אלא ברוחניות, שבה נמצאת הבחירה החופשית היחידה שלנו, שהיא להסכים עם ההתפתחות, ולקחת על עצמנו את תהליך ההתפתחות, כפי שבעל הסולם מתאר אותו במאמר "הערבות": קודם להיות "ממלכת כוהנים" ואחר כך "גוי קדוש".

אם נעשה את הבחירה הזאת, בעודנו על אדמת ארץ ישראל, נבצע מה שמוטל עלינו. אבל אם לא, יהיו לנו צרות שאין לתארן במילים. כי עברנו כבר את ארבע הגלויות שחייבות להתקיים, וחזרנו מהגלות האחרונה לא בכוחותינו. כלומר, קיבלנו תנאים לעשות בירור ותיקון בצורה שצריכה להיות אחרי השבירה. ועכשיו עלינו לבצע את התיקון של השבירה.

אם נשתמש בבחירתנו החופשית, כלומר, נבנה חברה שעל ידה נתחזק ונברר מהקל לכבד את הכלים שאפשר לתקן, קודם של "עם ישראל על אדמתם" כמה שניתן, ואחר כך התכללותם באומות העולם, שבה נותנים לאומות העולם את שיטת התיקון, שמבהירה לשם מה קיימים, ומה התהליך ומהי מטרת הבריאה משמע שגלגלתא ועיניים מטפלים באח"פ, נמצאים בתוך האח"פ, ומתוך כך האח"פים מצטרפים כמה שאפשר לגלגלתא ועיניים. אם נתפקד כמו שמתואר במאמרי בעל הסולם "מתן תורה", "הערבות", "השלום", ומאמרי "פרי חכם", כל השפע מישראל יישפך לאומות העולם. אז נעשה את הפעולה היחידה שביכולתנו לעשות בבחירה חופשית. אם לא נשתמש בבחירתנו החופשית, ובאותו רגע היסטורי שהוקצב לנו, אז הכוח הכללי, שחייב להביא לגמר התיקון את כל המציאות, אותנו ואת אומות העולם, ילחץ עלינו לקיים את הבחירה.

ככל שנסטה ולא נלך בכיוון הנכון, הכוח המחייב שפועל להחזיר את האדם לכיוון הנכון, יורגש בנו כיסורים הולכים וגדלים, ונהיה צפויים למצבים קשים יותר ויותר.

סימנים חיצוניים להסכמה פנימית

האם שיטת התיקון מחייבת ללמוד קבלה?

קבלה לא צריך ללמוד. חוכמת הקבלה לא נועדה ללימוד, ולימוד אינו ישום. הישום נעשה בעולמנו על ידי מודעות לשבירה ולתיקון, ולא על ידי פעולה פיסית. הפעולה הפיסית היא לעשות הפצה בחברה, בעם ישראל ובאומות העולם, ולהסביר מהי מחשבת הבריאה, ומהו התהליך להגיע אליה. ואחרי שיודעים את התהליך ובמידת מה מסכימים אתו, מידת ההסכמה הזאת נחשבת לביצוע שלו.

כלומר, בעולם הזה אין ביצוע פיסי לתיקון; אפילו לא בעבודות בית המקדש, שעוסקים בשחיטת בהמות, ובעבודת הקודש על צורותיה השונות. גם אלה רק סימנים חיצוניים להסכמה פנימית. העבודה כולה היא עבודה פנימית. את הידיעות הללו מפיצים לכולם ללא שום הבדל, בקבוצה פנימית, לחברה, לעם ולאומות העולם, וכל אחד מרגיש בתוך עצמו את האמת, שכל העולם במצב לא טוב, מפני שהוא לא מציית לחוק הכללי. וכבר ביחס הזה הוא מתקן את הכל.

התיקון הוא לא בפעולות מעשיות, כבניית מפעלים. מעשה נקרא "כוונה", כלומר להגיע לכוונה הנכונה. וכל מעשה אחר בעולם הזה אינו מועיל, ורואים עד כמה שמזיק. כי נשברה הכוונה על מנת להשפיע. הכוונה לקבל על מנת להשפיע שהיתה בראש הפרצוף בעולם "הנקודים" או בפרצוף "אדם הראשון" לא התממשה, ועכשיו היא צריכה להתממש. אבל להתממש ככוונה בלבד.

אם כך, מה עם ישראל צריך לעשות בעולם הזה? מבחינה פיסית, גשמית, לא מתבקש ממנו כלום מלבד העיסוק בלימוד והפצה של חוכמת הקבלה, ולכן הוא נקרא "ממלכת כוהנים". לכוהנים אין נחלה, אין חלקת אדמה, הם לא צריכים לעשות שום עבודה, אלא רק ללמד, רק להעביר את השיטה. ולגבי יתר העמים שעובדים עם הרצון לקבל שלהם, השימוש הזה ברצון נקרא "עבודה". הפעולות הן רק פעולות של התקשרות, הפצה, הסבר, ולא יותר.

הקשר בין הכוונה והיחס למציאות

אין לנו מודעות למידה שבה היחס של האדם לעולם הוא שמשפר את העולם. רק באחרונה החלו הפיסיקאים לגלות, שתוצאות של ניסויים בחומר תלויות במי שעושה את הניסוי ואיך הוא מתייחס אליו. גם צמח יכול לחוש את יחס האדם כלפיו. היחס של האדם, שנקרא "כוונה", הוא מה שמשנה את המציאות.

עובדה זאת לא נראית לנו, מפני שלא נראות לעינינו לא התוצאות ולא הכוונות; לכן יש לנו בעיה ללבן ולמדוד אותן. אבל רק הכוונה פועלת במציאות. והחומר מופעל מהיחס לחומר. לחומר עצמו אין שום יכולת תנועה.

אז איך עלינו להיות כלפי העולם? לא כחלק הפעיל בענייני פוליטיקה, כלכלה וביטחון, אלא כחלק הפעיל רק בלימוד והפצת הידיעה על חוכמת הקבלה. עלינו להביא את כל מי שרוצה בכך ליחס נכון למציאות, לטבע, לעולם שהוא נמצא בו. אבל קודם כל לידיעה שהעולם בנוי בצורה מסויימת, ושלכל אדם יש תפקיד מסויים ומטרה להגיע לצורה מוגדרת. וכאשר הידיעה הזאת תגיע לכל אדם ואדם, היא בעצמה תתחיל לסדר את העולם כולו בצורה נכונה.

ואז ניווכח שכל החומר, כל הפעולות, וכל מה שמתרחש בעולם, מתנהל בהתאם לכוחות שפועלים בעולם. ואלה הם רק כוחות הבורא. אלא אי ההסכמה של בני האדם גורמת לעולם כולו, בכל הדרגות שלו, דומם, צומח, חי, ובעיקר מדַבּר, לא להשתוות עם כוונת הבורא כלפי הנברא. שהנברא לא נמצא באותה כוונה כלפי הבורא. וחוסר ההשתוות הזה הוא שמביא לאדם הרגשה נוראית בעולם הזה.

מדוע רק לאדם? כי בעולם הזה, ובמיוחד בזמן שלנו, ובמיוחד בעם שלנו, רק האדם חייב מתוך בחירה חופשית לעשות בחירה נכונה, להתייחס נכון למציאות. והבעיה היא שאנחנו מסתכלים על העולם, שברובו כלול מחומר, ושוכחים שחומר הוא בבחינת תוצאה אחרונה, לא יותר; התוצאה הגרועה, הדוממת, ש'רוכבת' על הכוונה, על היחס כלפי הדבר. וכוחות ככל שהם נעלמים יותר, הם חזקים יותר. ואם האדם יתחיל להקדיש תשומת לב ליחס הנכון, הוא ייווכח עד כמה שעל ידו ניתן לשנות את הכל, כולל את החומר עצמו.

איך אפשר לבנות כוונה נכונה במי שאין לו הכנה קודמת?

אפילו לאדם שרוצה לעסוק בכוונות, קשה לשמוע שצריך לשמור על הכוונה ובאופן מתמיד לדאוג לכוונה נכונה, לא כל שכן לכל העולם. אבל כמו שלומדים בחוכמת הקבלה, חוץ מכוונה אין כלום. אלא הכל עניין של החשיבות. או שהאדם בונה חשיבות ביחס שלו למציאות ולבורא, ומתוך בחירה חופשית, מחפש בעצמו את החשיבות הזאת, או שהבורא גורם לו לקבל חשיבות על ידי היסורים. הבחירה החופשית של האדם היא באחת מן השתיים. אבל ביצוע חייב להיות מתוך חשיבות.

חשיבות היא מה שצריך להשיג. או שמשיגים אותה כתוצאה ממכות שסופגים, או שמשיגים אותה מתוך תשומת לב להגדלת החשיבות. והאדם צריך להחליט. לכן כאשר אומרים היום לעם ישראל, ששואה גרועה יותר מקודמתה עלולה להתרחש על כל העם ועל ארץ ישראל, בעצם רוצים להעלות את חשיבות תפקידנו בעולם, ולספר לפני המכה, על המכה שעלולה לבוא אם לא נמלא את התפקיד שמוטל עלינו. אבל האנשים לא מוכנים לשמוע, וטומנים ראשם בחול.

איך מטפחים כוונה נכונה?

כוונה אפשר לטפח רק לפי מידת החשיבות שלה. מידת חשיבות אפשר לפתח רק על ידי קבוצה, חברה. אחרי שהאדם מבין דרך השכל, צריך להביא את הידיעה לגוף דרך הרגש. גוף מִתפַּעל מהתרגשות ולא משכל. השכל כמעט ולא פועל עליו. קשה לעורר את מערכת ההרגשה מתוך השכל. אלא צריך להתרגש, להיות מפוחד, ואת זה גורמת לנו הסביבה. לא בכדי בעל הסולם קובע, שזו הבחירה היחידה של האדם. אבל הבחירה שלו לא רק לבחור, אלא גם לכוון את הסביבה איך לפעול עליו.

סביב האדם צריך לבנות מערכות על גבי מערכות, כמו מערכות בריאות שיעזרו לו, שיטפלו בו, ויביאו לו חשיבות. מחיי היומיום רואים עד כמה צריכים לעבוד נגד הטבע שלנו, שמיד מוחק לאדם כל התפעלות.

מהי כוונה?

"כוונה" משמע איך אני מתייחס לבורא, לאותו הכוח הפעיל היחיד בעולם. האם אני מבדיל אותו, האם אני רוצה לראות אותו, להרגיש אותו, והאם אני רוצה להתייחס אליו, כמו שהוא מתייחס אלי? הבעיה שלנו היא רק להסתדר אתו. מלבדו אין יותר עם מי להסתדר ועם מה להסתדר. אבל כדי להגיע להשוואת הצורה עם הבורא, כל אדם צריך את כל העולם. בשביל זה היתה שבירת הנשמה והתחלקותה לנשמות רבות.

כוונה היא תוצאה מכוח הבינה שנמצא באדם: עד כמה הוא משתמש בכוח הבינה הזה כדי לנצל את הבורא לטובת עצמו, או כדי לנצל את הטבע שלו לטובת הבורא. הכוונה היא את מי האדם מנצל, את עצמו או את הבורא.

אם היה לאדם רק רצון לקבל, אי אפשר היה לדבר על עניין של כוונה. רק כאשר הרצון לקבל נכלל עם תכונות הבינה, רק אז נוצרת בו יכולת להפעיל את עצמו לשני הכיוונים: לקבל לטובת עצמו או לקבל לטובת הבורא. בתוך הרצון לקבל הפעולה עצמה לא משתנה, אלא בכך שהרצון לקבל נכלל מבינה, נוספת לו רק הכוונה: כוונה לעצמי או כוונה על מנת להשפיע.

מדוע הכוונה היא מעל הגוף הפיסי?

הגוף הפיסי הוא רצון לקבל. ורצון לקבל לא יכול להיות רצון לתת. הפעולה שלו היא רק אחת משתי הפעולות: לקבל, או לצמצם את עצמו ולא לקבל. שתיהן בלבד שייכות לרצון לקבל. בכך שמתווספת לרצון לקבל תכונת הבינה, בכך שבחינה ב' נכנסת לבחינה ד', הוא לא הופך פתאום לאדם שמסוגל לתת, אלא רק לאדם שמסוגל לעשות צמצום. לתת הוא לעולם לא יוכל, אלא נוספת לו רק כוונה: לשם מה אני עושה.

האם תוספת הכוונה הזאת היא מחשבה?

זוהי מחשבה: איך אני מתייחס לפעולה שלי. הכוונה היא מעל הגוף, מפני שהיא מעל הרצון לקבל, היא לגמרי לא שייכת לרצון לקבל, היא רק קובעת לשם מה הרצון לקבל עובד. מתוך זה נובעת הגישה של הקבלה, שבחינוך וגם בתיקון לא מתייחסים לרצון לקבל, אלא רק לכוונות. הכוונות הן מה שחשוב. ובהתאם לכוונה שיש לאדם, הוא לוקח רצון לקבל ומחבר את השניים יחד.

בהתחלה לא מטפלים ברצון לקבל אלא רק מתקנים את הכוונות, לכוונות נקיות, רק "מוציאים" גלגלתאות ועיניים. כלומר, לא מוציאים אותם באמת, כי גלגלתא ועיניים אי אפשר להוציא, אלא מצמצמים את הרצון לקבל, קודם על עביות שורש, ובונים מעליה כוונה על מנת להשפיע, אחר כך על עביות א'. לא משתמשים ברצון לקבל ומעליו בונים כוונה על מנת להשפיע. כך בונים גלגלתאות ועיניים מעל עביות שורש, א', ב', ג', ד'. ואם בונים את כל הגלגלתאות ועיניים מעל הרצון לקבל, ולא משתמשים ברצון לקבל, נקרא שמתקנים את חלק "עם ישראל": "והייתם לי ממלכת כוהנים".

לאחר שיש כוונות נקיות, גלגלתאות ועיניים, מתחילים לצרף את הכוונות האלה לאח"פ. בודקים אם יכולים לצרף אותן או לא, ומתקנים את האח"פ מהקל לכבד. הפעולה הזאת נקראת "גוי קדוש". במילים אחרות, לוקחים את הכוונה ומשתמשים ברצון לקבל כדי לקבל, אבל בכוונה אין שום שינוי. הרצון לקבל מקבל ונהנה, והכוונה נשארת כלפי הבורא, אלא שהיא צריכה להוסיף ולגדול, לגודל שבו הרצון לקבל נהנה. הטיפול הוא רק בכוונה. והרצון לקבל מופעל בהתאם לכמה שמסוגלים להגדיל את הכוונה.

כלומר, מבצעים כל הזמן רק הגדלת הכוונה. ולכן, בשביל מי קיים העולם, בשביל הכוונה או בשביל הרצון לקבל? הוא קיים בשביל הכוונה, לעשות אותה יותר ויותר גדולה. והרצון לקבל בעצמו הוא חומר גלם, שנשאר שייך לבורא, כפי שהיה. אז מיהו הנברא? הנברא הוא מי שבונה את הכוונה שלו על פני הרצון לקבל. לכן מה שעלינו לעשות, מתחילת הבריאה ועד סופה, הוא רק לעסוק בכוונה מעל הרצון לקבל.

ובעיסוק הזה אין שום צורך לשנות את העולם, לא להרוס אותו ולא לבנות. כל הפעולות הן רק יחס לעולם, למציאות, ושל אדם לאדם בעולם כולו, לא יותר. לכן נכתבל62ם: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שכדי לאהוב את החבר, אין צורך בשום פעולות. ולכן העבודה של ישראל לא שייכת לשום עבודה אחרת בעולם. היא לא מפריעה לעולם לנהוג כמנהגו, והיא גם לא מפריעה לכל אחד לעשות כרצונו. אלא בכוונה אף אחד לא מתעסק, ורק אותה על ישראל לבוא ולהוסיף לאנושות. ובאמת רק הכוונה היא מה שחסר. במידה שנתחיל להוסיף אותה לעולם, העולם יתחיל מיד להשתפר.

האם בסופו של דבר ישראל והגויים יצטרכו לעבוד יחד?

אם מדברים על החלקים השבורים, שצריכים להתעורר ולהיתקן, שבכל חלק וחלק שבור כלולים כל החלקים, אז ישראל ואומות העולם מעורבים אלו באלו מבחינה פנימית. ואם ברוחניות כל העבודות הן הדדיות, יש להניח שכך יהיה גם בגשמיות. מדוע? כי כל העובדות מראות, שלפני שעם ישראל קם ומתעורר לתיקונים, העולם החיצון מעורר אותו: האנטישמים והשונאים למיניהם קמים עליו וצועקים, וכל העולם בא לישראל בדרישה, ומהתפתחויות אלה רואים, שכל אלה מתחילים להשתתף בתהליך התיקון. עוד לפני שעם ישראל רוצה את התיקון, הגויים באים ודורשים אותו, אמנם לא באופן מודע, אבל דורשים.

הם אומרים, שישראל הוא החלק המקולקל בעולם, שגורם לעולם את כל הרע. והם רוצים אחת מן השתיים: רוצים ביודעין להשמיד אותו, או, שלא ביודעין, שיהיה מתוקן. הפניה שלהם היא פניה שנובעת לגמרי מן המטרה. אבל עם ישראל לא מסכים אתה. הוא לא מבין מה רוצים ממנו ולמה פונים אליו בצורה כזאת. רצונו היחיד: להיעשות כמו יתר האומות. אבל אף אחת מאומות העולם לא רוצה שהוא יהיה כמוה, ובצדק.

והתוצאות נראות היטב לעינינו. הכל גלוי. כל מה שקורה בעולם גלוי לעין. כאילו יושב נביא ברדיו וקורא את החדשות. ולא מדובר בהשערות או במחשבות או בהכרזות, אלא ממש בעובדות. פותחים את הרדיו ושומעים מה בדיוק קורה לנו. כי מרגע שהתחיל עניין שיבת הארץ, החזרה לארץ ישראל, הכל מתקיים בצורה יותר ויותר גלויה.

המקובלים לא משייכים את עצמם לשום נושא חוץ מכוונה. ולכן ברור להם, שבכוח אי אפשר להחזיק את האדמה, ורואים גם שאף אחד לא מצליח. ככל שהכוח שנכנס לזירה גדול יותר המפלה שלו גדולה יותר מהמפלה של קודמו. מדוע? כי ככל שהוא נופל יותר, הוא מוותר יותר. בכוח לא נוכל להחזיק ולו מילימטר אחד מהאדמה. כי העולם שלנו בנוי לפי העולם הרוחני, וחייבים להיות בו אותם סדרים כמו בשורשים.

לכן גם אלה שרוצים שלום וביטחון בכל מחיר, לא מצליחים. כי גם שלום וביטחון אפשר להשיג רק על ידי הכוחות שלפיהם ערוכה כל המציאות. העולם שלנו הוא תוצאה. ורק אם האדם שם על כנם את הכוחות ברוחניות, בהתאם להם הוא מקבל תוצאות בעולם שלנו. שום מעשה שהאדם עושה בחומר, בכוח של העולם הזה, לעולם לא יכול להתקיים או להיות לטובתו. והוא מועד מראש לכישלון.

ככל שרוצים לעשות טוב, אבל משתמשים בכוח ובחומר ובחוקים של העולם הזה בלבד, מגלים את הרע שבשימוש כזה. כי מצד הטבע חייב סדר התיקונים והשינויים לבוא מלמעלה למטה, אבל כלפי מעלה פועלים רק לפי הכוונה. ולמרות שנראה לכל אדם, שלא חשוב איך הוא מתייחס לעולם, שבלאו הכי אי אפשר למדוד את היחס הזה, והוא לא ידוע ולא מובן, ואיש לא רואה אותו, למרות זאת היחס הזה הוא היחיד שפועל. ואת העובדה הזאת האנושות תהיה חייבת לגלות ולהצטייד בכוונות, ביחס הנכון. כי אם לא, העולם ייהרס עוד ועוד.

מה צפוי לאנושות אם נזרז את התהליך ונלך בדרך נכונה?

כרגע לא מזרזים את התהליך, אלא רק מדביקים את הפיגור. אבל אם נעיר את עצמנו, ונעורר את כל העולם, להבין שהיחס לעולם והיחסים בין בני האדם, הם הדבר החשוב ביותר למען התקרבות לכוח העליון, בהתאם להבנת העקרון הזה לא יתגלה לנו רע, אלא נגלה את הטוב.

אבל מי שלומד קבלה ומגלה את התיקונים שעליו לעבור על ידי הלימוד, על ידי פעולות שונות של הפצה וכו', האם הוא עובר שלבים לא טובים ולא נוחים ולא נעימים, שמדכאים אותו ומורידים אותו?

לא קיימת סכנה כזאת, מפני שהתיקונים שהעולם יעבור יהיו תיקונים בממדים גדולים, שיעברו על קבוצה גדולה של אנשים. וכך הדעה הזאת תשלוט כבר במספר רב של אנשים, וכל דעה מנגד תלך ותיחלש, מפני שהאנשים יהיו בייאוש, בשאלה איך להמשיך ולהתקיים. ולכן לא יהיו ירידות, אלא יחסית כל הזמן התרוממות ועליה. הירידות שיש לאנשים שעוסקים היום בעבודה רוחנית ובקבוצה קטנה, נובעות גם מהימצאותם בסביבה עויינת, שכל הזמן מכניסה להם הפרעות.

מהן שתי ההבחנות "עם ישראל" ו"ארץ ישראל"?

"עם ישראל בארץ ישראל" הן שתי תכונות ספירת הבינה, שאמורות להיות לנו. כרגע אין לנו תכונות הבינה בארץ ישראל, כי אין לנו קדושת הארץ. ואין לנו קדושת הארץ, מפני שעם ישראל לא נמצא בקדושה. כלומר, צריך להגיע לתיקון רוחני של "גלגלתא ועיניים" על עביות שורש, א' ו-ב', לבינה כביכול. והתיקון הזה משמעו שהגענו לארץ ישראל בפנימיות, וגם לארץ ישראל בחיצוניות; שגם בחיצוניות יש לנו כוח לשבת על אדמת ארץ ישראל, ושום כוח זר לא יוכל לקום עלינו.

במה ניצח משה את כל העמים? במה ניצחו אותנו היוונים והרומאים בבואם לכבוש את ארץ ישראל? רק באיזון שנקבע ברוחניות, או לטובתם או לטובתנו, שעליו פרצו המלחמות. ואם היום רוצים להישאר על האדמה הזאת, אין לנו ברירה, אומר בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר" )ראה נספח(, אלא בעודנו חיים בארץ ישראל, עלינו להגיע לתכונת ארץ ישראל. בלעדיה אין לנו זכות קיום על האדמה הזאת. ואם לא נצליח, אז ישאר רק קומץ אנשים, ואנחנו לא נתקיים כאן יותר.

מי אמור לעבור תיקון: עם ישראל או ארץ ישראל?

עם ישראל צריך לעבור תיקון, ואז אדמת ארץ ישראל מקבלת מעמד, משקל, כמו של ארץ ישראל. היום היא לא ארץ ישראל. לפני יציאת מצרים, לא היתה ארץ ישראל, היתה ארץ כנען.

בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר": "ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה".

"הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה". אין לנו שום הנאה לשבת בארץ, ולא מעטים אף חושבים איך לברוח ממנה. "אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להיטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה ואז יבּנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד לא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, וכפי שהיתה": אנחנו חיים על אדמת ארץ ישראל, כאילו נשארנו בגלות חוץ לארץ. ובחוץ לארץ מרגישים יותר טוב מאשר בארץ. אבל רק אנחנו מסוגלים להפוך את הארץ הזאת מארץ כנען, מארץ פלשתים, לארץ ישראל.

איך יבין מי שלא לומד קבלה, מהו היחס הנכון לאחרים ולבורא?

לא כל אחד צריך לשבת וללמוד. מתיישבים ולומדים רק אלה שיש להם דחף ללמוד, יחס ללימוד הזה, וצורך בנתינה. אבל האמת היא שאין מה ללמוד. יחס נכון האדם לומד על עצמו, מתוך ההרגשה שלו, מתוך הפעולות הפנימיות שלו. מתוך זה שרע לו, והוא מחפש איפה טוב, ומסבירים לו היכן מוצאים את הטוב, מאיזו צורת יחס כלפי אחרים וכלפי הבורא. דברים כאלה לא לומדים בשיעורי לימוד.

מי שלומד, לומד כדי להיות בעל השיטה, כי עליו ללכת וללמד אחרים. אבל בשביל ללמד את האדם איך להשתמש בשיטה, אין צורך להושיב אותו ללמוד. ואת הקבלה מעולם לא למדו. שיטת הקבלה היא תהליך טבעי שהאדם צריך לבצע בתוך עצמו, ללא שום מאמץ. לכן כתוב למשל במדרש "אומר הקב"ה לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא".

כמה אנשים בעולם ניחנו בנטיה טבעית ללמוד? רק כאלה שאחר כך מלמדים אחרים, אבל שמלמדים אחרים בצורה מעשית: איך לבצע ולעשות. גם למשוך אור מקיף על ידי הלימוד, מיועד רק לאלה שצריכים לתקן את עצמם ככוהנים וכמורים, בעוד כל האחרים מתקנים את עצמם משינוי היחס כלפי המציאות. והם לא צריכים לשבת וללמוד את השיטה משך שעות, אלא רק לקבל הסבר קבוע איך להשתמש בה. הם צריכים חברה, שתסביר להם איך הם צריכים להתייחס אליה כדי להגיע למטרת הבריאה, לדבקות עם הבורא. ולבורא צריך להגיע, כי הוא הכוח העליון, הכוח הכללי של הטבע. וככל שהאדם מציית לו יותר, משמעו שנידבק אליו יותר. ככל שמתרחק ממנו ובלי דעת מקבל מכות, משמעו שלא נמצא בדבקות עמו.

המלים הכתובות ללא הימצאות האדם בחברה, נותנות לאדם אותה הרגשה שנחשבת לדת. הקבלה, בשונה מן הדת, מלמדת רק איך לקיים את חוקי הטבע; מלמדת שיש חוק כללי, שאם לא מקיימים אותו, סובלים. ולקיים אותו אפשר רק עם יחס כלפי החוק; להתייחס לחוק כמו שהוא מתייחס אלינו.

כוונה נקראת מעשה

האם הבחירה היחידה שיש לאדם היא כוונה נכונה?

הבחירה היחידה של האדם היא של כוונה. כוונה נקראת "מעשה". הבחירה היא לא ללכת סתם בכיוון הנכון, אלא להתחזק בעצמנו וללכת בכיוון הנכון לא על ידי מכות, אלא על ידי חשיבות. במוקדם או במאוחר האדם ילך בכיוון הנכון, וגם היום הוא מתקדם והולך, אלא הוא מתקדם כל פעם על ידי מכות. אולם קיימת בידיו האפשרות להתקדם על ידי הגדלת החשיבוּת.

מהי כוונת הבריאה?

מטרת הבריאה, כוונת הבריאה, היא "להיטיב לנבראיו". מטרת הבריאה של הבורא היא שהאדם יגיע לאותו מעמד של "להיטיב לנבראיו". מתי האדם מגיע לאותו מעמד כמו הבורא? כאשר גם היחס שלו הוא להיטיב לנבראיו. אם האדם מתייחס לכל הנבראים כמו הבורא, הוא בונה אותו כלי, אותו יחס הדומה לזה של הבורא, ואז הוא נכלל באותו מצב כמוהו. הרצון של הבורא הוא רק להשפיע, ואם האדם בונה בתוכו אותו יחס, אותו רצון דלהשפיע, אז הוא מגיע לדרגת הבורא, למצבו.

איך אפשר ליצור נחיצות של כוונה?

כדי להגיע למשהו, האדם צריך שהדבר יהיה חשוב לו, אחרת הוא צריך לחכות למכות. המכות באות ומאלצות את האדם להשתנות, להרגיש שכדאי להגיע למשהו שאין בו מכות אלא תענוג. לכן כדאי לו לשקול מראש ולא לחכות למכות כדי להחליט על המטרה, אלא מיד להגדיל את חשיבותה, למרות שכרגע לא נראה לו, שכדאי לשלם עליה מעבר למחיר מסויים, אבל ברור לו שאם הוא יחכה, הוא ישלם על כך ביוקר, אז כדאי להזדרז ולהגדיל את החשיבות של המטרה.

על ידי מה הוא יכול להגדיל חשיבות? להצטרף לחברה, ולדרוש ממנה שתציג לו את המטרה ותעשה לו שטיפת מוח כמו שעושה חברת פרסום בכל מסע פרסום למוצר כלשהו: כדאי לשלם עליו עכשיו ולהגיע אליו עכשיו, כי אחרת הוא יעלה ביוקר וביסורים רבים. ואז במקום מכות שיתנו לו חשיבות לברוח מהן לכיוון המטרה, יש לו חברת פרסום שמעלה לו את חשיבות המטרה, והוא נמשך אל המטרה. הוא צריך חברה שתספק אותו חומר דלק, אותה נחיצות, אותה הכרחיות בהשגת המטרה כפי שגורמות מכות.

אבל איך ניתן להגיע לחברה, ולחייב אותה לספק חשיבות בנחיצות, אם לאדם עצמו אין הרגשת נחיצות לחייב את החברה ללחוץ עליו שנחוץ להגיע למטרה? מאיפה צריך להתחיל? האדם צריך לבוא לחברה, אפילו שאין לו הרגשת נחיצות, שזה נקרא "רצון שאין רצון", ולחייב את החברים שהם יחייבו אותו. לכן הרצון הזה נסתר. הוא מאפשר לאדם לבוא לחברה ולומר: "אני לא רוצה את המטרה, אבל אני חותם אתכם על תקנון, ואתם תשפיעו עלי לרצות". לרשותנו עומדת רק הפעולה הזאת, שאותה אפשר לעשות בעלמא. שהאדם מסוגל לבצע אותה דווקא בגלל ההסתרה.

לחברה מגיעים בלי להרגיש חשיבות. בדומה לאדם שחולה בסוכרת קשה, ובכל זאת ממשיך מדי פעם לאכול סוכריות ועוגות. אומרים לו שזה מזיק, ומראים לו דוגמאות מה מידת הנזק שיכולה להיות, אבל הוא עצמו לא מרגיש בסכנה, ולא בחשיבות להמעיט באכילת מתוק. ואז הוא צריך לחפש חברה, אפילו לשלם לה כסף, ולבקש שתגדיל לו את החשיבות, את הנחיצות, את הכאב שיכול להיגרם לו, כדי לראות אותו במו עיניו, אחרת הוא יהרוס את עצמו. והאדם חייב להיות מוכן לפנות לחברה. ללא האפשרות הזאת אין שיטה. כי השיטה היא להרגיש לפני המכות, כמו אחרי מכות.

איך האדם מגיע להבנה שיש לבקש שטיפת מוח במקום מכות?

לא הולכים מתוך רצון. האדם לא יכול לבחור רעיון הזה, מפני שהוא מופשט ויפה ויש בו התרוממות מעל דרגת אנוש. אלא הוא בוחר אותו מפני שרע לו, מתוך השאלה "מהו הטעם בחיי?" שמתעוררת רק מתוך הרצון לברוח ממכות, מיסורים, כמו כל חיה בטבע שנמלטת מסכנה שמתקרבת. השאלה מה הטעם בחיים היא שאלה מוחשית. האדם מרגיש על גופו שרע לו. ולא שהוא מרגיש, שזו אידיאה שאותה הוא חייב לשרת, כי האדם עשוי מחומר של רצון לקבל, ורק מתוך הרצון לקבל באה דרישה, והדרישה פשוטה מאוד: לא רוצה לסבול, רוצה ליהנות. ואם לא ליהנות, לפחות לסבול פחות.

איך הפחד הופך לאהבה?

ברגע שהאדם פונה לזולת מתוך פחד, ומרגיש שעל פנייתו באה תשובה טובה, הוא מתחיל לאהוב. אחד משונאי מכֶה אותי מכות נמרצות, מכה ועוד מכה ועוד מכה, פתאום אני מתחיל לראות שמהמכות האלה באה תוצאה טובה. ואז אני מתחיל להבין את היחס שלו אלי. שבמכות האלה הוא לא מכה אותי, הוא לא רוצה להכות אותי, אלא באין ברירה. רק מתוצאה מתחילים לשנות את היחס כלפי הבורא.

חזרה לראש הדף
Site location tree