אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / הפצת הקבלה כאמצעי לתיקון העולם / העם היהודי על פי הקבלה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

העם היהודי על פי הקבלה

העם היהודי הוא לא עם, אלא הוא ביסודו קבוצת מקובלים שיסד אברהם אבינו. הקיום של העם הוא בקבוצה, באחריות קולקטיבית, ואין אחד שהוא גדול יותר מהשני רק מפני שנולד כזה וכו'. העם הזה אף פעם לא החשיב כסף וכבוד, ובמשך כל הדורות הערכים שלו היו רוחניים, בניגוד לכל העמים האחרים.

עד היום העם נמשך להתקיים כקבוצה, גם מצד הטוב הפנימי הרוחני, וגם מצד הרע הגשמי החיצוני, מפני האנטישמיות והשנאה. כאשר באים מתוך גישה כזאת ומסבירים את מקורותיו של העם בקבוצה רוחנית, וכוללים בתהליך הזה את כל העם כקבוצה, זו גישה שזוכה לאוזן קשבת.

כל אחד מהעם מרגיש בלבו את התלות של כולנו זה בזה, מה שאין באומות אחרות. ובגלל זה מצד אחד, כל העם מפולג, ומצד שני כל פלג מתייחס לפלג האחר בצורה רגשית קיצונית של שנאה ואהבה, שלא רואים כמותה באומות אחרות.

אומות אחרות יכולות להיות מחולקות לכמה דתות או לכמה חלקים, שכל אחד לא שייך לשני, ונותנים זה לזה לחיות בלי להרגיש רגשות כאלה. ואילו ליהודים קשה לסבול פילוג בעם. ובהפצת הקבלה חייבים להשתמש בתחושת הקושי הזו, ולהסביר שהפילוג הוא הגורם לכל הרע. בעם יש הכנות ל"ערֵבים זה לזה" ול"כאיש אחד בלב אחד", ומבינים שהעדר הערבות הוא עניין רע בדרגה הגשמית, לא כל שכן ברוחניות.

הבסיס של העם לאחדות מורגש קודם כל בדרגה הגשמית, שהעם מרגיש את עצמו שנוא בכל העולם. מתוך הרגש הזה צריך להגיע להסבר, שכל העולם שונא את ישראל מפני שהבורא עומד מאחורי אומות העולם ודרכן מתייחס אלינו כך. מפני שאנחנו, עם ישראל, לא משתווים אליו במצבנו הנוכחי.

על זה צריך לשים את הדגש העיקרי בהסבר כלפי העם. ואילו ההסבר כלפי העולם צריך להיות אחר, יותר כולל, ולעסוק בשאלה מה הסיבה לסבל של העולם ומה הפתרון. כלפי ישראל ההסבר הוא יותר פשוט, כי הבעיה שלהם היא ישירות עם הבורא. המקור של הבעיה, שהם לא מגיעים לדבקות בבורא. אבל לעולם הרחב יש בעיה כפולה: הם נמצאים כל פעם בצרות, מפני שעם ישראל לא הגיע לצורה המתוקנת, ולא מעביר להם שפע מהבורא.

ההסברה כלפי העולם צריכה להיות הרבה יותר מתונה. אם לא נבוא אליו בגישה נכונה, המסר יסולף ועלול לעורר אנטישמיות יותר גרועה, שלא תעזור, אלא להיפך, תעצור את ההתפתחות הנכונה, ואז לא אנחנו ולא העולם כולו לא נזכה לתוצאות טובות. הסיבה והפתרון שלה חייבים להיות מוסברים לעולם הרחב בצורה מוגמרת וברורה מאוד, כך שאי אפשר יהיה לסובב אותם אחרת.

בעולם עלולים חלילה לקבל את הרושם, שכל הרעיון הזה הוא שוב מחשבה יהודית איך לשלוט בעולם; עלולים להתרשם כי היהודים אומרים, שהעולם תלוי בשפע שהם מביאים, והם באמת אשמים שאין שפע בעולם, אבל רוצים להראות שהם שולטים, כדי שיתייחסו אליהם כמו לבעלי הבית. לכן ההסבר חייב להיות כולל ואמיתי. וזה עניין לא פשוט.

כמה שלא נחזור ונדגיש, שעם ישראל נועד לשרת את העולם, שעם ישראל הוא חלק מיותר בעולם, שנמצא בעולם הזה רק לצורך תיקון העולם, וכמו שכתוב, אין לו שום חלק בנחלתו של הבורא בעולם הזה, בכל זאת קיימת אפשרות לסלף את מה שנאמר. מספיק שמוציאים פרט קטן מהקשרו, או לא מסבירים חלק מהדברים, וכבר נוצר פתח לעיוות של המסר.

אלא שהמצבים משתנים, והנכונות, הרצון לדחוף את הפצת הקבלה, ההרגשה שחובתנו לעשות את העבודה הזאת תלויים בנו. ואשר ליתר, יש לקוות שנקבל הדרכה מלמעלה, והכל יסתדר בהתאם למה שהוכן. אנחנו לא הפועלים בתהליך אלא רק משתתפים בו.

כל זמן שמסבירים את הצד התיאורטי של הקבלה, הכל טוב ויפה וכולם מסכימים. אבל אחר כך מתעוררת בהם השאלה מה צריך לעשות, וזאת הבעיה, כי המעשה הנדרש הוא יחס כלפי החברה, כלפי האנושות, כלפי הבורא. היחס הוא הכלי, שעל ידו האדם משנה את הכל. הוא המַברג, והוא הצבָת שיש בידי האדם, ועל ידם הוא משנה את הכל. וכאן הקושי, כי האדם לא מרגיש שעל ידי היחס שלו, על ידי המחשבה, על ידי התייחסות נכונה, הוא משנה את היוצרות.

היום גם מדענים מתחום הפיסיקה והכימיה אומרים, שביסודו החומר מונהג על ידי היחס של האדם כלפיו. אבל האדם הפשוט לא מבין ולא תופס את העובדה, שהיחס שלו והמחשבה שלו יש בהם כדי לשנות.

התיקון קודם למעשה

פעולות שנראות לעין תורמות ברמה הראשונית. לכן משה רבנו החדיר כל מיני פעולות, כמו עניין עשיית המצוות וכל עניין בית המקדש. אבל אין זה אומר שבשחיטה עצמה של כבש, או פרה, או יונה, מבצעים משהו. הפעולות הללו לא משפיעות על הרוחניות. הכל עושה היחס של האדם, הכוונה. הפעולות עצמן רק נועדו לתת לאדם מסגרת, שעליה ובהתאם לה יוכל להלביש כוונה, מחשבה, מדוע הוא עושה את הפעולה, עם איזה חלק של הרצון הוא מבצע, מה הם "דם", "יונה", "כבש", "מים", "לחם", בעבודת בית המקדש. שם יותר ברור ויותר בולט מה עושים עם התיקונים של הרצונות.

היום בעבודה הרוחנית לא נחוץ לעסוק בקיום פעולות מעשיות. נמצאים כבר בשלב אחר: כל מה שהיה צריך לקרות "מלמעלה למטה" בגשמיות כבר קרה, והיום באים מלמטה למעלה. כלומר היום קודם באים התיקונים ובהתאם להם באים המעשים. אם האדם משיג תיקון מסויים, הוא יכול להימשך לפעולות מעשיות. אבל הקבלה לא עוסקת בקיום המעשי של המצוות ולא בהחזרה בתשובה עממית. המחשבה היא לא לכיוון הזה. בוודאי היא לא עוסקת בהחזרה בתשובה כלפי אומות העולם, שאם יתחילו להיות מתוקנים, יצטרכו לעשות ברית מילה ולקיים את כל המצוות. בעל הסולם כותב במאמר "הדור האחרון", שכל אדם יוכל לעסוק בקבלה ולהישאר בדת שלו עד כדי כך הקבלה לא שייכת לדת. כל הפעולות מתבצעות רק ברוחניות, ביחס, בכוונה, בקשר הפנימי של האדם עם הבורא.

להסביר את זה לא קל. הכל תלוי במידת הסבל הפנימי-אישי ובסבל הכללי הקולקטיבי. אבל אם הגענו למצב הזה, שעלינו לקבל על עצמנו את היחס הזה, הוא יתהווה כהכנה בתוך האדם, והאנשים ישמעו ויבינו שאין במה להיעזר מלבד היחס הזה. ההרגשה הזאת של חוסר אונים היא תהיה הצעקה לבורא, התפילה, העלאת מ"ן שלהם. בדומה לאדם, שפתאום מגלים לו צער נורא, שהילד הקטן שלו, שהוא כל עולמו, חולה במחלה קשה. ההטרדה הפנימית, הפחד, החרדה, שבעל כורחו מתגלים בו, מתקנים את מצבו. הם לא מתקנים בפועל, אלא מזמינים את התיקון מלמעלה.

הקבלה לא אומרת לאדם, שהיחס שלו מתקן את העולם, אלא היחס שלו מפעיל את השינוי בעולם. גם כשחושבים איש על רעהו, גם כשחושבים על צמח משהו שלילי או חיובי, לא פועלים ישירות על הצמח, אלא מפעילים כוחות. האדם מדרגתו מפעיל כוחות כאלה, חיוביים או שליליים, על דרגות דומם, צומח וחי.

צריך לבוא לעם ישראל עם הסבר במה הוא יכול לשנות את גורלו, את גורל העולם, את היחס שלו לבורא, ובזה אסור להוסיף או לסלף, אלא רק לפתוח לו, להאיר את עיניו כמו לבן, כדי לתת לו אפשרות להתבגר בצורה הטובה, המועילה והקצרה ביותר.

ולכן חייבים לדבר על מה שפועל לתיקון, ובהתאם לדרגת האדם. יש למדוד את שני אלה בצורה נכונה. אם האדם נמצא בדרגה מסויימת וצריך לעלות לדרגה הבאה, בהבדל הזה בין הדרגות חייבים לעזור לו ולפתוח לו במה עכשיו הוא צריך להשתנות, ולא יותר: רק מה ששייך להתקדמות בין שתי הדרגות הללו.

ואין להוסיף מה שלא שייך להתקדמות הזאת. אין להבטיח לאנשים, שאם הם יעשו כך וכך, תהיה להם הצלחה בחיים, ואין מקום לכל אותן הסגולות שעובדות על האדם בצורה פסיכולוגית, שעוזרות לו לשנות את ההרגשה, ולא את המציאות. אפשר לתת לו לעת עתה תרופת הרגעה או משכך כאבים, אלא שיש לזכור שהרגשת הפחתת הכאב כשלעצמה לא מתקנת, כי בסופו של דבר הוא חייב להגיע לתיקון האמיתי באמצעות חוכמת הקבלה.

האדם מתייחס לחיצוניות בלבד, וחושב שהיא כל המעשה שחייבים לעשות בעולם הזה, והיא הגורם שמביא כל טוב לעם ולעולם. ובכך הוא נמצא בכיוון שהוא ההיפך מההתקדמות הנכונה. כך היה במצרים בימים שעשו מעשים חיצוניים בלבד: עם ישראל עבד בצורה נכונה, בנה ערים יפות, והיה לו אוכל בשפע. על כך טען פרעה כלפי משה ואהרון, שהכל התנהל בעם על מי מנוחות, ועם ישראל לא סבל עד שמשה ואהרון קמו להנהיג את עם ישראל; ומאותו רגע שמשה ואהרון התחילו לדרוש ממנו דרישות, שלא שייכות לחיים הרגילים, ולומר לו שיש בורא, וצריך להתייחס אליו, השתבש הכל. "מי ה' אשר אשמע בקולו?" אומר פרעה אל מול דרישותיהם של משה ואהרון, ותובע מהם לעזוב את העם, ולתת לו להמשיך לחיות טוב.

אם ניגש לעם עם ההסבר, שיש משהו חיצוני שעל ידו אפשר לשנות את המציאות, ניכנס תחת שליטת פרעה. לשנות את המציאות אפשר רק על ידי העלאת מ"ן, על ידי הכוונה. והמסגרת צריכה להיות קודם כל מסגרת חברתית שמעוררת ל"ואהבת לרעך כמוך", ל"ואהבת את ה' אלקיך", להגדלת הרעיון עצמו, שהרעיון הזה יפעם בחברה ובכלל הציבור ויקבלו אותו כדבר הגדול ביותר, וישפיעו אותו איש על רעהו. יותר מזה לא צריך.

לכן אנשים שמתקדמים ברוחניות, מזלזלים בגשמיות בעולם הזה. אפילו החלק האנושי משתנה בתוך האדם, והוא לא מתייחס לחיים הגשמיים כפי שהתייחס קודם לכן. אמנם קשה להבין את זה, אבל "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים": הכוונה משנה את הכל. לכן צריך לטפח ולהחדיר בעם רק מעשה שפועל לאחדות ובא כאמצעי להגברת היחס של העם כלפי הבורא, כלפי החשיבות להידבק בו.

חזרה לראש הדף
Site location tree