בתחילת המאה ה- 20, בישיבה מיוחדת של האקדמיה המלכותית למדעים באנגליה, שדנה בהתקדמות המדע במאה ה - 19, הודיע נשיא האקדמיה, בביטחון, שהפיסיקה בנתה באופן מעשי תמונה מושלמת של העולם. רק שני "עננים" קטנים מעיבים על שמי המדע הבהירים: חוסר התלות של מהירות האור במקורו ובעיות זמניות במציאת ה"ריק", התווך בו מתפשט האור.
בכל הדורות חיפשו בני אדם תשובות לשאלות המהותיות של החיים: מי אני? מהי מטרת הקיום שלי? מדוע נוצר העולם? האם יש חיים אחרי המוות? כל אחד מאתנו משתדל לחפש תשובות לשאלות אלה, דרך מקורות המידע הזמינים לו; ובהתאם למה שמוצא, ואם הוא מרוצה ממה שמצא, הוא יוצר את השקפת העולם שלו.
ספר הזוהר הוא מורכב ועמוק מאוד ומכיל את כל חוכמת הקבלה. הוא מספר לנו על כל הדרך שעל האדם לעבור מרגע שבו הנשמה שלו מתלבשת בגוף הגשמי, על התקופה שבה הוא חי יחד איתה בעולם הגשמי, על הדרך שבה שהוא מסיים את חייו וממשיך להתקיים כנשמה בלי גוף, ועל הדרך שבה היא שוב יורדת לעולם הזה וחוזר חלילה. כך עוברים להם מחזורי חיים רבים שנקראים "גלגולי" הנשמה.
מערכת הבריאה נחקרת על ידי הקבלה כאובייקט אחד, שכרגע אנחנו קולטים ממנו רק חלק קטן ופרטי, שנקרא "העולם שלנו". הקבלה חוקרת לא רק את תופעות החומר אלא גם את תופעות הרוח שבחומר. בתוך הלימוד הזה רואים איך הכוחות העליונים הרוחניים נמשכים מלמעלה, מגיעים עד העולם שלנו, ומתפצלים בו לתופעות שונות שנקראות תופעות פיסיות, כימיות, ביולוגיות, מנטליות וכיוב'.
מלבד רצון ליהנות לא נברא דבר. רצון זה מכונה בקבלה "הרצון לקבל" והכוונה היא, לקבל תענוג, להרגיש את ה"אור". הרצון הזה נחלק לארבעה חלקים שהם ארבע דרגות: דומם, צומח, חי, מדבר. בכל דרגה הרצון לקבל שונה בכוחו ובעוצמתו.
החירות היא יכולת שניחן בה האדם אשר מבדילה אותו מהותית משאר היקום. זהו מצב רוחני שאותו יכול להשיג האדם אם יצליח להשתחרר מהאגו שלו. לשם כך ניתנו "עשרת הדברות", עשרה חוקים רוחניים, וניתנה "התורה", האור שמשחרר את האדם משליטת האגו. על כך נאמר: "חרות על הלוחות-אל תקרא חרות אלא חירות" (שמות רבא), כלומר כל המטרה של עשרת הדברות היא שהאדם יחפש דרך להשיג חופש ועצמאות באמצעות האור הטמון בכתבי המקובלים: "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (מסכת אבות).
בעולמנו, אין אנו מסוגלים למדוד בצורה מדויקת את הדברים שקשורים להרגשות הפנימיות שלנו. נסו, למשל, לתת ציון מיוחד למצב הרוח שלכם, השוו אותו גראפית עם מצב רוחו של מישהו אחר, בטאו את כל הגוונים של ההרגשות שלכם במספרים: את התלות שבין חוסר ביטחון לבין עייפות, את מצב הרוח בזמן הרגשת רעב, את עוצמת הפחדים בשעות היום...
מטבעו מוקיר האדם את תכונת הנתינה. ומצד שני, בזויה בעיניו מידת הקבלה. לכן, כאשר מציעים לאדם לאכול בבית לא שלו, גם כאשר הוא רעב מאוד, הוא יסרב לאכול כי הוא מתבייש לקבל מתנה. אבל אם בעל הבית מפציר באורח שיאכל, אם הוא מבקש עד שנעשה לאורח ברור שבאכילתו אצלו הוא עושה לבעל הבית טובה גדולה ומסב לו תענוג, רק אז האורח מתרצה ואוכל. כי אז הוא אינו מרגיש יותר שמקבל מתנה, אלא להיפך: בכך שהוא אוכל הוא מרגיש שהוא זה שנותן את המתנה.
מושג הזמן, מה שאנחנו מכנים בשם "זמן", איננו אלא תחושה פנימית, פסיכולוגית, שלנו ואינו קיים במובן אובייקטיבי. זמן איננו ממשי, כי אם תחושה אישית-פנימית של רצף מאורעות הקשורים בקשר של סיבה ותוצאה. בעל הסולם כותב בספרו "תלמוד עשר הספירות", שזמן, תנועה ומקום הם מושגים שקיימים רק לגבינו...
בתקופת בית המקדש, כל אדם, מכל אומה שהיא, גם לא יהודי, יכול היה להתיצב בבית המקדש, להצטרף למקריבי הקורבנות ולהשתתף בעבודת בית המקדש. השתתפות הגויים היתה חלק הכרחי ובלתי נפרד מקיום מעמדו של בית המקדש, וזאת, בהתאם למצב "בית המקדש" שבעולם הרוחני.