אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / הספר הפתוח / הקבלה, האדם והעולם / ה. ארבע דרגות הרצון
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ה. ארבע דרגות הרצון

מבוסס על "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות" מאת בעל הסולם

מלבד רצון ליהנות לא נברא דבר. רצון זה מכונה בקבלה "הרצון לקבל" והכוונה היא, לקבל תענוג, להרגיש את ה"אור". הרצון הזה נחלק לארבעה חלקים שהם ארבע דרגות: דומם, צומח, חי, מדבר. בכל דרגה הרצון לקבל שונה בכוחו ובעוצמתו.

הרצון לקבל הקטן ביותר קיים בדרגת ה דומם, הוא כה קטן עד שאינו מאפשר לנמצאים בדרגה זו שום תנועה. הנברא בדרגה זו גם הוא מרגיש משהו, (כי הרי כל שנברא זה רק רצון; הרצון ליהנות) אבל הדבר אינו מתבטא בשום דרך. כלומר, הרצון שלו לקבל הוא קטן ביותר.

הדומם אינו יכול להזיק לאף אחד או להביא לו תועלת, כיוון שהתולדה החיובית והשלילית של הרצון ליהנות האגואיזם, היא פרופורציונאלית לגודל הרצון. כלומר כיוון שהוא נמצא בחוסר תנועה הוא אינו מועיל ואינו מזיק.

אצל ה צומח הרצון לקבל גדול יותר, יש בו השתוקקות גדולה יותר מאשר לדומם, לכן הוא מפתח בעצמו את האפשרות לצמוח ובגלל זה הוא נקרא "צומח". ההבדל בין הצומח לדרגת הדומם הוא שהצומח יכול לספוג את המועיל ולהפריש את המזיק, וכתוצאה מכך-לצמוח.

לצומח יש מחזור חיים משלו. הצמח חי ומת, הוא תלוי בסביבתו הרבה יותר מהדומם, הוא חש בשינויי יום ולילה. זו צורת חיים שונה לחלוטין מהדומם, וכל השינויים וההבדלים בין שתי הצורות קיימים רק הודות לכך, שהרצון לקבל הנאה בדרגת הצומח גדול בהרבה מהרצון לקבל שבדומם.

רצון לקבל גדול עוד יותר קיים בדרגת ה חי. מה אפשר לראות אצל בעל החיים, שאינו בצומח? ובכן, כל בעל חיים מרגיש את הסביבה באופן אינדיבידואלי, מתקרב אל המועיל ומתרחק מהמזיק. בעולם הצומח, הכוח הכללי שקיים-להרגיש את המועיל ולהתרחק מהמזיק וכן היכולת להועיל ולהזיק-כוח זה שקול לרצון של גוף אחד בלבד ממדרגת החי.

בעל החיים נע ממקום למקום. יש לו תחושות ורגשות אישיים, יש לו אופי ואישיות משלו, והיות ובדרגת החי, הרצון לקבל גדול יותר מבצומח, קיימים בחי מאפיינים משלו: מחזור החיים שלו אינדיבידואלי, כל אחד נולד ומת במועדו, בשונה מהצמחים שמתנהגים בהתאם לעונה. בעל החיים חי חיים עצמאיים, אם כי סוגים מסוימים של בעל החיים חיים בעדר או בלהקה. אצל בעל החיים קיימת הפרדה ברורה בין הזנים השונים, וקשר עם בני מינו הוא דבר הכרחי עבורו. עם זאת, אצל בעלי החיים קיימת מיגבלה: בעל החיים מרגיש רק את עצמו ואינו יכול להרגיש אחרים, אין לו תחושה של עבר, ואין לו שום עניין בעתיד.

המדרגה הבאה, מדבֵּר, כלומר האדם, מורכב מכוח השכל ומכוח הרגש. כוחו של האדם אינו מוגבל בזמן ומקום כי מה שלא ניתן לתפיסה באמצעות המרכיב האחד, ניתן להשלים באמצעות המרכיב השני. לדוגמה: אדם אינו מסוגל להרגיש מאורעות שקרו לפני אלף שנים, אך הוא יכול להשלים את הפער דרך הגורם האחר (השכל): השכל עוזר לרגש-האדם יכול להבין את מאורעות העבר בכוח השכל ולהשלים זאת ממש עד לרמת ההרגשה.

אפשרי גם מצב הפוך: אני מרגיש משהו, וכדי לבדוק איך זה יכול להשפיע עלי, לחיוב או לשלילה, אני מצרף להרגשה שלי את השכל ומנתח את המצב. השכל והרגש יחד מרחיבים את ההבנה שלי לגבי זמן ומקום. אני כבר לא מוגבל, אני יכול להרגיש, דרך מישהו אחר, את מה שלא חוויתי באופן מעשי. הודות לכך האדם מתעלה מעל למרחב ולזמן. אדם אחד הוא שווה-ערך לכל הרמות שמתחתיו: עולמות הדומם, הצומח והחי גם יחד.

אבל מי שהתעוררה בו "הנקודה שבלב" (רצון לרוחניות) והוא מפתח אותה עד לעשר ספירות, עד למצב בו היא נעשית לכלי של הנשמה, לכלי שבו מתגלה האלוקות, אדם כזה הוא "מקובל", מלשון מקבל, והוא כולל בתוכו את כל "המדברים", את כל אלה שנמצאים בדרגת "מדבר", מכל הזמנים ומכל העמים, למן הדור הראשון ועד האחרון.

פירמידת המדרגות הזאת משקפת את היחס שבין חמשת סוגי הנבראים שקיימים בבריאה: הדומם, הצומח, החי והמדבר, כשכל נציג יחיד ממדרגה עליונה, גדול יותר מכל הנבראים שבמדרגה שמתחתיו. וזה מתבטא בחמשת סוגי הרצון שבבריאה:

א) התועלת והנזק שרצון אחד בדרגת הצומח יכול להביא, שווה לתועלת ולנזק של כל הרצונות מדרגת הדומם שבכל הבריאה.

ב) התועלת והנזק שרצון אחד בדרגת החי יכול להביא, שווה לתועלת ולנזק של כל הרצונות מדרגת הצומח שבכל הבריאה.

ג) התועלת והנזק שרצון אחד בדרגת מדבר יכול להביא, שווה לתועלת ולנזק של כל הרצונות מדרגת החי שבכל הבריאה.

ד) התועלת והנזק שרצון אחד בדרגה רוחנית יכול להביא, שווי ערך לתועלת ולנזק של כל הרצונות מדרגת מדבר שבכל הבריאה. זאת, כיוון שאם באחד ה"מדברים" מתעוררת "הנקודה שבלב", שורש הנשמה, והוא מפתח אותה למידה של כלי רוחני, פירוש הדבר הוא כי הכוח שלו שווה לכוחם של כל האנשים בכל הזמנים ובכל הדורות. כזו היא הפירמידה. אך ככל שהאובייקט ממוקם גבוה יותר בפירמידה, כך הוא יותר מיוחד, וכך גם פוחת מספרו במציאות-בבריאה.

שמו של הבורא

קוצו של יוד-י-ה-ו-ה

זהו סימון לרצון שנברא על ידי הבורא, והוא מכונה "נברא". הרצון הזה מורכב מחמישה חלקים, המסומנים על ידי חמישה סימנים, אותיות. האותיות האלו, מסמלות לא את שמו של הנברא אלא את שמו של הבורא, כיוון שאת הרצונות האלה ממלא האור-הרגשת הבורא. שמות הבורא, ולא שום דבר אחר, הם מה שמרגיש הנברא.

לכן, מצבי הנברא קרויים בשמות הבורא, כלומר העולם שמרגיש הנברא, תחושתו העצמית של הנברא, סך כל הרגשותיו, הם למעשה התגלות הבורא אליו, בתוכו. לכן הכלי נקרא שם הבורא, ומבטאים בו רק ארבע אותיות (את קוצו של יוד אין מבטאים) הנקראות: הוי"ה.

וכך הוי"ה הוא מבנה הרצון:

"קוצו של יוד" זה רצון שקודם להרגשה הראשונה של הנברא.

"י" מסמלת את דרגת "דומם"

"ה" ראשונה מסמלת את דרגת "צומח"

"ו" מסמלת את דרגת "חי"

"ה" אחרונה מסמלת את דרגת "מדבר"

כל אחד מהרצונות (דומם, צומח, חי, מדבר) נחלק בתוכו לאותן תת-רמות. כלומר אפילו בדרגת "דומם" קיימת הפרדה לחלקים: דומם, צומח, חי ומדבר.

דרגת האדם

עלינו להבין, מהו בעצם "אדם". כאמור, צמח אחד שווה ערך לכל הדומם שבבריאה. בעל חיים יחיד הוא עליון לכל עולם הצומח, ואדם אחד הוא עליון לכל החי שבכל הבריאה . מה פירוש עליון? המשמעות היא, שאם הוא מתקן את עצמו אז התיקון שלו מכסה על כל הבריאה שמתחתיו, כלומר מושך אותה אתו.

האדם כולל בתוכו את הכל. אם האדם עושה תיקונים, פירוש הדבר הוא שבהתאם לזה כל הבריאה מתקרבת לבורא. לכן רק האדם צריך לתקן את עצמו. אדם שעולה, מעלה אתו את כל העולמות, ולכן נאמר שכל העולמות נוצרו בשביל האדם.

העולמות הרוחניים הם:

דרגת דומם שנקראת "היכלות".

דרגת צומח שנקראת "לבושים".

דרגת החי שנקראת "מלאכים".

דרגת המדבר שנקראת "נשמות".

ה"תיקון" הוא תיקון היחס שלנו כלפי הבורא, ו"אדם" נקרא מי שהבורא נתן לו רצון לכך. תחת דרגת "אדם" נמצאות דרגות המדבר, החי, הצומח והדומם של הרצון שקיימות באדם בעולם שלנו.

המחוייבות לתקן את כל הבריאה מוטלת על האדם, מכיוון שלאדם יש "נשמה"-הרצון הגדול והמפותח ביותר שקיים. לכן אדם בעולם שלנו שמקבל את "הנקודה שבלב" (שהיא בעצם העובּר של הנשמה שלו) ומתחיל לפתח אותה, נעשה לחשוב ביותר בעולם הגשמי וכך גם בעולמות הרוחניים. אדם זה מצרף לתוכו כוחות, שנותנים לו את האפשרות להתחבר לבורא ולהשתוות אליו, כלומר להפוך להיות דומה לו.

ארבע דרגות בדרגת המדבר

באדם עצמו קיימות כל ארבע הדרגות של הבריאה, הנקראות:

"המון עם"

"עשירים" (בעלי הרצון לעושר)

"גיבורים" (בעלי הרצון לשלוט)

"חכמים"

כל הדרגות האלו נובעות מתוך הדרגה הראשונה, "המון עם", שהרי הכל נובע מדרגת "הדומם", מהעפר, ככתוב: "הכל מן העפר" (קהלת). בעפר נמצאות שלוש סגולות מופלאות: הצמחים, בעלי החיים והאנשים מתחילים ממנו. העפר עצמו אינו יוצר דבר, אבל בלעדיו לא תיתכן שום צורת חיים.

לכן גם כאן, ב"המון העם" שמייצגים את דרגת הדומם, טמונה האפשרות להתפתח לשלוש הדרגות הבאות: לעשירים, לגיבורים ולחכמים, בהתאם לרצונות לכסף, לשליטה ולידע-שמתפתחים מתוך דרגת הדומם. אם במקביל לרצונות האלה מקבל האדם מהבורא נשמה, "חלק אלוק' ממעל", השתוקקות רוחנית, הריהו משתוקק להתאחד עם הבורא.

ההמון מתפתח מדרגה לדרגה בעזרת שלוש נטיות שבו: תאווה, כבוד וקנאה. בעזרת שלוש הנטיות האלו הרצון שבאדם גדל והופך לבשל יותר. הודות לנטיות אלו, האדם מתפתח. הוא עולה מדרגה לדרגה, עד להשגת הדרגה האחרונה, דרגת השלמות.

הודות ל"תאווה", מתפתחים מתוך המון העם "עשירים" (בעלי הרצון לעושר) שהם הדרגה הראשונה להתפתחות ההמון. המדרגה הזאת נבדלת מההמון בכך שיש בה רצון גדול בהרבה. המדרגה הזאת נמצאת בהתאמה לדרגת "צומח" שבבריאה.

על ידי "כבוד" נפרדים מתוך ההמון ה"גיבורים" (בעלי הרצון לשלוט), זוהי המדרגה השנייה להתפתחות ההמון, והיא נמצאת בהתאמה לדרגת "החי" שבבריאה.

בעלי הרצון לעושר צמאים רק לכסף, הם משתוקקים לחומר דומם. אפילו לא יישארו אנשים בעולם, הרצון הזה ימשיך להתקיים, העיקר שיהיה לו כל מה שהוא רוצה.

אך מי שיש בו רצון לכבוד, הרצון שלו מפותח עד כדי כך, שאין די לו בשליטה בדבר דומם. זוהי כבר צורה אחרת של קיום. יש לו צורך לשלוט גם בבני אדם אחרים, והוא זקוק לזולת שיעניק לו את הכבוד הזה. כדי שהזולת ימלא את תאוותו, הוא שואף להיות בלב של הזולת.

באמצעות "קנאה" מופרדים מתוך המון העם "החכמים". כפי שנאמר: "קנאת סופרים תרבה חוכמה". אנשים עם רצונות גדולים יותר נוטים לקנאה, והם אלה שרוכשים חוכמה וידע. הדרגה הזו נמצאת בהתאמה לדרגת "מדבר" שבבריאה.

פעולות החכמים אינן מוגבלות בזמן או במרחב. האדם מקנא לפעמים במישהו שחי מזמן ומת, מקנא כאילו אותו אדם עודנו בחיים. לזמן אין השפעה על התחושה הזו. אדם מקנא באחר לא רק מפני שלאחר יש ולו עצמו אין, אלא הוא מקנא בו גם אם לשניהם יש אותו דבר. כלומר, אדם רוצה לא רק לקבל את כל מה שיש לאחר (לקבל את הרצון והמילוי של האחר), אלא גם להרוס את רצונו של האחר, כך שלא יהיה לו דבר.

אם אני, לדוגמה, נמצא בדרגת "מדבר" שבאדם, הרי שהרצון שלי כה חזק, עד שאני רוצה לקבל את כל מה שיש לאחרים, ולא רק זה, אלא שלאחרים לא יישאר דבר. כך אני יכול להגדיל את הרצון שלי עד אין סוף, כלומר אני לבדי יכול להשתוות לכל האנושות. תכונת הקנאה שמאפשרת להגדיל את הרצון קיימת רק בבני אדם. אנשים שאינם נמצאים בדרגת "מדבר", אינם יכולים להגדיל את הרצון שלהם. הם רק רודפים אחר כבוד, או תאוות בצע-כלומר ביטחון בסיפוק הצרכים שלהם, ושלהם בלבד. בכוח הקנאה, האדם בדרגת מדבר מגדיל באופן בלתי מוגבל את הרצון שלו לקבל. הקנאה היא אחד האמצעים היעילים ביותר להתקדמות. העיקר, הוא לעשות בה שימוש נכון: לא לרצות שגם לאחר לא יהיה, אלא לרצות שלי יהיה לא פחות מלאחר.

אנשים שאינם בדרגת מדבר, נשארים ללא סגולה, ללא מרפא, מפני שאין להם רצון חזק. כל שלוש הנטיות פועלות בהם בערבוביה, ומכיוון שהרצון שלהם משתוקק פעם לכיוון אחד ופעם לאחר, הוא נשבר לרסיסים. כדי להשיג משהו, הרצון זורק את עצמו בכל פעם לכיוון אחר. כלומר אין השתוקקות אחידה בכיוון אחד כדי להשיג דבר כלשהו במלואו. האדם משנה כיוון כל הזמן, מחפש בכל פעם משהו אחר ומפזר את האנרגיה שלו.

הדבר דומה לילדים קטנים שחושקים בכל דבר שהם רואים. גם אם יש לאדם רצון חזק, ההשתוקקות שלו כל הזמן משתנה: לעושר, לכבוד, לשליטה, לידע, לכן בסופו של דבר הוא לא ישיג דבר.

כאשר עולה באדם השתוקקות לעושר, הוא מוכן לעבוד יומם וליל, ולרצות רק כסף, ועוד כסף ואינו מתעניין יותר בשום דבר אחר. אותו דבר קורה כשאנו מדברים על השתוקקות האדם לקבל כבוד; הוא רוצה להיבחר לכנסת, להיות ראש ממשלה, כל השאר לא נחשב: לא המנוחה, לא תענוגים, לא משפחה, כל ההשתוקקות שלו היא לשליטה.

הבעיה של כל אלה שמשיגים את מדרגת "קנאת סופרים תרבה חוכמה" היא, שהם מסתכלים על האחרים, על מה שיש להם בכל המובנים, והם רוצים להשיג את כל הדברים בבת אחת. לכן, הם אינם יכולים להשיג דבר. עם זאת, הם סופגים לתוכם את הרצון של האחרים, עד כדי כך, שיכולים להכיל בתוכם רצונות כמו של כל העולם כולו יחדיו. ואף כי הרצון הזה אינו מכוון, הוא עצום בגודלו.

הסתרת החוכמה

כוחות חיוביים ושליליים קיימים במידה שווה, כפי שנאמר: "כגודל הכוח המועיל גודל הכוח המזיק". לכן, מכיוון שכוחו של אדם גדול מכוחם של כל היצורים החיים, בכל הדורות ובכל הזמנים, כך גם הנזק שהוא עלול לגרום גדול מזה שיכולים לגרום כל היצורים החיים יחדיו, וכך גם התועלת.

לכן, כל עוד אדם זה איננו מוכן לעליה רוחנית, כל עוד הוא אינו מסוגל לעשות שימוש לטובה בלבד בכוחותיו העצומים, הוא זקוק למגבלה רוחנית.

כלומר, כל עוד שהוא אינו מקנא בדרגת "אדם" (שמאופיינת ע"י חוכמה וידע) אסור להעניק לו ידע שבאמצעותו יוכל להרוס אדם אחר ולקחת את כל מה שיש לו, כלומר, אסור להעניק לו כוחות ואפשרויות מעבר לאלו שהוא מוכשר להשתמש בהם, מכיוון שרצונותיו אינם מאוזנים על ידי שכל ורמה מוסרית.

לכן, מלומדי העבר (אנשי המדע והפילוסופיה) הסתירו את הידע שלהם מההמון-מתוך פחד שתלמידים שאינם ראויים ישתמשו בכוח החוכמה כדי להרע ולהזיק, כדי לספק את התשוקות הגשמיות שלהם, וכך יחריבו את כל העולם.

אדם שמקבל כוחות שאינם תואמים את ההתפתחות המוסרית שלו, משתמש בכוחות אלה כמו בכל כוח אחר שנמצא בשליטתו, בהתאם לנטיות שלו, והוא נושא סכנה לאחרים. ניקח לדוגמה מה שקורה בכמה ארצות: ניתנו להם ידע ונשק ומייד החלו להשמיד זה את זה.

החוכמה צריכה להינתן לאדם ככוח, רק בהתאם לרמת ההתפתחות המוסרית שלו, אחרת היא מביאה נזק. חכמי העבר קבעו לעצמם ולתלמידים שלהם כללי חיים מאוד נוקשים. למרות היכולות הבלתי מוגבלות שלהם, הם חיו בצניעות, בעוני, תוך סירוב לקבל תענוג גשמי כלשהו, רק כדי להשיג את החוכמה עצמה.

אבל במהלך הדורות, החכמים החלו לרצות כסף וכבוד, ולכן הפכו, מוסרית, שווי-ערך להמון. החומה שהגנה על החוכמה קרסה, והם החלו להשתמש בחוכמה למילוי כל הצרכים הפיסיים של האדם, וכך הדבר עד עצם היום הזה.

התפתחות טכנולוגית מול התפתחות רוחנית

לאורך כל הדורות העדיפה האנושות את ההתפתחות המדעית והטכנולוגית על פני התפתחות רוחנית-מוסרית. אילו היינו מתאימים היום את הרמה הטכנולוגית שבה אנו מצויים לרמה המוסרית שלנו, כך שתהיינה שוות זו לזו, היינו נראים כמו האנשים שחיו לפני אלפיים שנה. כי במשך אלפיים השנים האחרונות לא חלה שום תמורה ברמה

המוסרית-רוחנית של האדם. מכאן, שכל התפתחות שלנו מכל סוג שהוא, שאיננה במישור הרוחני, תתברר לבסוף כקלקול שאותו יהיה צורך לתקן.

אין אנו אמורים היום להתנתק מהכל ולהתחיל לחיות כפי שחיו אבות אבותינו לפני אלפיים שנה. אבל עלינו להבין שכל תהליך ההתפתחות שלנו אינו מאוזן. הכוח המועיל והכוח המזיק שבתוך האדם וגם בתוך החברה אינם מאוזנים. עלינו להבין כי נוכל לשפר את החיים שלנו, להפוך אותם לקלים ונעימים יותר, רק בעזרת רוחניות.

לכן, אדם ששואף להתקדמות רוחנית, מבין, בסופו של דבר, שהוא רוצה לחיות חיים פשוטים וצנועים, הוא אינו מצפה יותר לשום דבר מהעולם החומרי, ומסתכל על כל מה שמסביבו כמיותר.

ההתפתחות המדעית-טכנולוגית של האנושות היא התפתחות בדרך של יסורים. האנושות תמשיך להתפתח עד מצב שבו תגלה כי הדרך הזו היא ללא מוצא. עלינו להיפרד מאלפיים שנות הקידמה הללו ולהתחיל לחפש דרך אחרת. מסתבר שאחרי אלפיים שנה האנושות מגלה שבמשך כל השנים האלו בעצם לא התפתחנו, אלא צעדנו בכיוון הפוך. אילו היינו משקיעים את כל המאמצים שלנו במישור הרוחני, היינו מגיעים היום לתוצאות חיוביות בהרבה.

כל הבריאה נבראה למטרה אחת בלבד-כדי שהאדם ישיג את תיקונו בעזרת חוכמת הקבלה. עד לדורנו, החוכמה היתה נסתרת מפני ההמון. אך בדור האחרון חוכמת הקבלה צריכה להתגלות לכולם, אפילו לצעירים ביותר. כפי שכתוב בזוהר: "דבעקבתא דמשיחא עתידא חכמתא דא להתגלות, אפילו לצעירי ימים" (שבעקבי משיח, עתידה החוכמה הזו להתגלות, אפילו לצעירי ימים).

מכאן שאם הקבלה צריכה להתגלות בפני כל העם, זה אומר שהוא מפותח רוחנית דיו, כלומר, אין חשש שיעשה בחוכמה שימוש לרעה. אבל במסכת "סוטה" כתוב: "דבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגה, חוכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו". כלומר שבדור שלנו האנשים יהיו גסים מאוד וחצופים. איך זה ייתכן?למה מותר כעת לפתוח את חוכמת הקבלה בפני כולם?

כתוב ש"פני הדור כפני הכלב". הוא לא יתעניין בחוכמת הקבלה, אלא בהנאות עצמיות בלבד. לכן אין חשש שיהיו תלמידים ש"אינם ראויים", כיוון שאף אחד לא ירצה לרכוש את הידע הזה. הרי הקבלה מדברת על רוחניות; וכדי לרכוש רוחניות צריך לשנות את הטבע שלנו, מהכוונה "לקבל" לכוונה "להשפיע" (לתת), ורק אחר כך, אפשר להשיג את החוכמה הזאת. לכן אין חשש מ"תלמידים שאינם ראויים" ולא צריך שום בדיקות התאמה. כולם רשאים כיום ללמוד את חוכמת הקבלה, אפילו ילדים.

כיום הרצונות התעצמו עד כדי כך, ששום דבר אינו מעניין אותנו יותר. רק אלה שמשתוקקים להשגה פנימית (לגילוי הרוחניות) ירצו להשיג את הקבלה, והאחרים רק יחוגו סביבה, בניסיון למכור אותה כמה שיותר ביוקר.

האפשרות ללמוד קבלה תינתן לכולם. אולם להיכנס אל תוך החוכמה עצמה ניתן יהיה רק בהתאם למידת המוכנות הרוחנית של האדם. כלומר למי שהבין שהחוכמה לא תביא לו שום רווח חומרי, אלא רק את האפשרות להשפיע לבורא-להסב לו נחת רוח.

אם מְפָעם באדם רק רצון אחד זה (גם שאר הרצונות ממשיכים להתקיים באותו אדם, אבל בפרופורציה שונה לחלוטין), אזי ילמד את חוכמת הקבלה. האחרים לא ירגישו צורך בה. כמו שנאמר: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה"; מכך ניתן לראות עד כמה הכל תלוי ברצון של האדם-מהו הדבר שאליו הוא באמת משתוקק.

פותחים בפני האדם את הספר, הוא מתחיל ללמוד ואחרי זמן מה הוא מגלה אם זה בשבילו או לא. רצון האדם הוא שקובע היכן יהיה ומה יעשה. כלומר, האדם מבין בהדרגה שחוץ מהאיחוד עם הבורא הוא לא יקבל שום דבר, אף לא תענוג אחד מן העולם הזה: לא עושר, לא כבוד, לא שליטה, לא הצלחה בעבודה ולא זכיה בלוטו. לכן, מגיעים ללימוד רק אלה שמשתוקקים לפנימיות של הדברים. וככל שמתקדמים בלימוד, ככל שמתקרבים למטרת הבריאה, כך הבירור גדול יותר.

חזרה לראש הדף
Site location tree