אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / הספר הפתוח / דיאלוג עם הנצח / ה. האיחוד הנכסף
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ה. האיחוד הנכסף

מבוסס על "פרי חכם-אגרות, דף ע' " מאת בעל הסולם

נשמת האדם אינה מסוגלת להתקיים ללא ידיעת הבורא. כל עוד לא זכתה להשיג את האיחוד הנכסף עם בוראה היא סובלת, כפי שנאמר "נפש בלא דעת, לא טוב". המטרה היא להתאחד ולהתמזג עם הכוח העליון. נשמת האדם צריכה לחזור אל שורשה, לאחר שיצאה ממנו כמו ענף היוצא משורשו. וכעת באמצעות יגיעותיה היא משיגה פי תר"כ (260) יותר ממה שהיה לה בטרם התנתקה ממנו.

בכל אדם קיימת מוכנות פנימית לכך שאותה צבר בגילגולים הקודמים שלו. הרצון שלו מתפתח מהדומם לצומח, לחי, ולמדבר, כלומר מהנאה גופית אל הנאה אנושית: תאוות לכסף, לשליטה וכבוד, ולמושכלוֹת. כל אלה מקנים לאדם יכולת להתחיל ולהתקרב אל הבורא באופן עצמאי, אך עם זאת האדם אינו מסוגל להתעורר באופן עצמאי לפני שמקבל את התעוררות ממעל.

האם יקבל את ההתעוררות הזו מלמעלה או לא, ומתי יקבלה ובאילו נסיבות-כל זה אינו תלוי באדם אלא ברצון הבורא בלבד. אבל אם האדם כבר קיבל את ההתעוררות אל הבורא, הוא מחוייב להתרכז בה, להשקיע בה את מלוא תשומת הלב כדי להמשיך ולפתח אותה בעצמו. אפשר לומר, כי לאחר שהאדם קיבל את ההתעוררות מלמעלה, החובה לשאוף ולהשתוקק אל הבורא מוטלת עליו בלבד.

האדם מקבל התעוררות בכל רגע ובכל רגע קורא לו הבורא ומושך אותו אליו. אלא שחסר לאדם קשב כדי לשמוע קריאה זו המגיעה אליו מהבורא באופן תמידי. האדם פשוט אינו שם לב לקריאה המתמשכת מצד הבורא, שמגיעה אליו כל הזמן בצורות שונות. אילו היה מתבונן היטב, היה מבחין שהבורא מושך אותו אליו כל הזמן, אך הוא עצמו אינו שם לב לכך.

המקובל הגדול, הבעל שם טוב, מסביר זאת במשל: כשם שצל חוזר ועוקב אחר תנועות האדם, כך האדם הוא צל תנועותיו של הבורא. לכן, כאשר מתעוררת באדם אהבה לבורא, הוא צריך להבין שהבורא התעורר כלפיו בגעגועים עצומים. כתוצאה מכך התעורר כעת באדם רגש דומה, כמענה לבורא.

לפני שהאדם מקבל התעוררות מלמעלה, הוא נמצא במצב של "חוסר הכרה", כלומר אינו מרגיש את הרוחניות וההשתוקקות אליה. אבל ברגע שהוא חש רצון כלשהו כלפי הבורא, כלפי מטרת הבריאה, כלומר נולדה בו המחשבה על כך שקיים בורא וקיימת מטרה לבריאה, הוא חייב להסיק מכך שהבורא הוא שמעוניין בו ומושך אותו לעברו.

על יסוד מחשבה זו, לאחר שהבין מה קורה לו, האדם חייב לזהות בכך את קריאתו של הבורא ובעצמו לעשות מאמץ נפשי (צעד רוחני) לקראת הבורא. שאלמליא היה הבורא זקוק לו, הוא לא היה מעורר אותו, ואז האדם היה ממשיך בקיומו בעולם הזה ללא שום מושג על סיבת היוולדו, על משמעות הסבל שלו, או על מטרת חייו.

לכן, כל מחשבה של האדם על משהו שמצוי מחוץ לגבולות העולם הזה, כל שאיפה לדבר-מה נעלה יותר, שאינו סובב אותנו בעולם הזה, מתעוררות בו מכיוון שהבורא רוצה בו ומצפה לו.

כך צריך האדם להבין את ההתעוררות שלו לקשר עם הכוח העליון ואין זה משנה באיזו צורה היא מתבטאת בו. מה שחשוב הוא שכתוצאה מהיווצרות הרצון והמחשבה על הבורא, האדם מתחיל ליצור קשר עמו. האדם כאילו מחזיק בקצה של חוט, וקצהו השני נמצא בידי הבורא.

כל המסלול הזה, של התפתחות נשמת האדם דרך גלגולים רבים בעולם הזה בגופים שונים, קיים ומתפתח רק לקראת המצב בו האדם מקבל מלמעלה, מהבורא, את המחשבה על הבורא ואת ההשתוקקות אליו. החל ברגע זה דרכו של האדם אל הבורא נעשית מודעת. כל קשר שנוצר הופך הדדי, בדומה ליחסים בין אב אוהב לבנו.

קודם לאותו רגע הבורא פיתח את נשמת האדם והכין אותה להתקרבות רוחנית, בלי שהאדם היה מודע לכך, בדומה להתפתחות העובר ברחם אמו.

אפשר לומר שהקריאה מלמעלה אל האדם קיימת כל הזמן, והבורא מפתח כל הזמן את נשמת האדם, עד שהאדם מתחיל להבין זאת, כמו תינוק שגדל ומתחיל להבין שמשחקים אתו, שמפתחים אותו בכל המצבים שלו. כלומר, ישנה התפתחות רוחנית לא מודעת, וישנה התפתחות מודעת וזו חלה כאשר האדם מיוזמתו מתחיל להשתוקק אל הטוב, אל הבורא, אל אביו.

סטרא דאופנים

בתחילת התקרבות האדם לבורא נוצרים בו מצבים רוחניים משתנים המכונים "סטרא דאופנים". בדומה לגלגל שמסתובב, הוא מרגיש לחילופין מצבים של ירידה או עליה רוחנית, התעוררות אל הרוחני ואכזבה עמוקה, כאשר הבורא נגלה לעיתים לאדם "מצדו האחורי"-"אחורי הבורא" ( הסתר רגיל), או לחילופין, כאשר הבורא נסתר ממנו לחלוטין ( הסתר כפול). תרגילים כאלה הכרחיים כדי ליצור באדם את הרצון הדרוש, ולתת לו אפשרות לעשות צעד עצמאי כלפי הבורא מתוך מצב של הסתר גמור.

התרגילים האלה של הבורא עם האדם דומים ללימוד התינוק ללכת: מחזיקים את האדם בהרגשה מסוימת של גילוי הבורא, ב"הסתר רגיל", ולאחר מכן עוזבים אותו, ומתרחקים ממנו מעט. הבורא מסתיר את עצמו "הסתר כפול" כדי שהאדם יוכל בכוחות עצמו לעשות צעד אל עבר הבורא, בחושך, ללא התמיכה של הרגשת הבורא. אם הוא אינו מסוגל עדיין לעשות את הצעד הזה, אבל בכל זאת מנסה, אזי עוזרים לו, מאזנים אותו על ידי גילוי מחודש של הבורא (הסתר רגיל). לאחר מכן שוב עוזבים, ומשאירים אותו לבד בהסתר כפול.כדי שיתגבר על עצמו ויעשה את הצעד הבא.

הבורא מגלה את עצמו: "זה אני, ובצורה כזאת אתה יכול ליצור איתי קשר". האדם מקבל ביטחון, ואז, כאשר הבורא נעלם, האדם חש חוסר אונים, כפי שאמר דוד המלך: "הסתרת פניך הייתי נבהל" (תהילים). כל זאת כדי שהאדם יחפש אותו, שיתחיל להתקדם באופן עצמאי לקראת הבורא, שישתוקק אל אותה תמונה, אל אותו קשר, שהוצג בפניו עם גילויו של הבורא.

כתוצאה מחטא האדם הראשון הכלים שלו נשברו ונפלו לקליפות, כלומר, הכוונה שלו "לשמה" התחלפה בכוונה "שלא לשמה", כלומר הרצון איבד את המסך שלו. במקרה כזה רצונות האדם שנשברו מסתכמים בהנאות גופניות: עושר, ידע, כוח, כבוד.

הקנאה מכריחה את האדם להתפתח ברצונות שלו, מהנאה גופנית להנאות של עושר, כוח, ידע, השפעה, עד שהוא מתאכזב לחלוטין מהניסיון ליהנות מהתשוקות שלו ויותר מזה, הוא מגלה שכל התשוקות האלו גורמות לו סבל בלבד.

במצב זה האדם מוכן לתחילתה של ההתעלות הרוחנית שלו. עכשיו הוא כבר מסוגל לזהות ולהעריך הנאה מסוג אחר בניגוד לכל ההנאות והאכזבות הגשמיות: הנאה רוחנית שאין ניתן להגיע אליה דרך הרצונות הגשמיים. הנאה זו מורגשת לא בעזרת חמשת החושים, אלא בחוש השישי החדש, הנוסף, שמתחיל להתעורר בו ממה שמכונה "הנקודה שבלב", עוּבָּר הנשמה שלו.

תחילה, האדם אינו מרגיש את הרצון של נשמתו. הוא מנסה למלא את הריקנות, את תחושת הרעב המוזרה שמרגיש, בעזרת הנאות העולם הזה ומגלה שזה בלתי אפשרי. תחושת הרעב והריקנות נשארת ואף מתעצמת.

בהגיע ה"קריאה מלמעלה" מוטלת על האדם החובה להמשיך בעצמו את אותה התעוררות שקיבל ממעל. עד הרגע הזה כל הקשר ביניהם היה בידי הבורא, אך עכשיו האדם נמצא ב"הכרה" וחייב בעצמו להתקדם אל עבר הקריאה הזו, לחפש בעצמו את הקשר לבורא, ולאזור כוח ללכת לקראתו.

כיסופי הבורא

הבורא מתגלה לאדם בכל הזדמנות שהאדם משקיע מאמץ. בהיזכרו בבורא, האדם צריך להבין שזה הבורא שמתגעגע ומשתוקק להתאחד עם האדם, כפי שאמר דוד המלך: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". וזו האמת לגבי כל אחד ואחד, כיוון שדוד המלך, הוא כללות הנפש של כלל ישראל, כלומר שילוב של כל נשמות ישראל ולכן האופַן הרוחני הזה, "דוד המלך", תמיד משתוקק לאיחוד השלם עם הבורא.

דוד המלך, שמרגיש את הבורא באיחוד השלם אתו, כותב בספר תהילים על כל המצבים הרוחניים האפשריים של האדם, הנגלים והנסתרים, בדרכו להשגת הבורא. הוא דוגמה לכך איך האדם יוכל למצוא בעצמו כוחות להשתוקק לבורא, ללא תלות במצב שבו הוא נמצא.

אבל איך בדיוק הבורא מעניק לאדם הזדמנות להתעורר לקראתו? האדם, עם התחושה של מצבו, מקבל מידע נוסף. לפתע הוא מגלה ומבין שכל מה שהוא מרגיש, שכל מה שקורה לו, כל זה בא מהבורא. מכאן הוא מתחיל לחפש את נוכחות הבורא בכל תחושותיו, ואחר כך עובר לדרישה גלויה של התגלות הבורא כלפיו.

אבל האדם צריך להבין, ואסור לו בשום אופן לשכוח, שהבורא משתוקק לאדם בדיוק במידה בה האדם משתוקק אל הבורא. לכן, אם גובר באדם הגעגוע לקשר עם הבורא, הוא צריך מיד לדעת שבאותה מידה גם הבורא מתגעגע ומשתוקק להתאחד עמו. כאשר הוא מתעמק בתחושת ההשתוקקות ההדדית בינו לבין הבורא, הוא נכנס למסלול של התקדמות עקבית אל עבר הבורא, עם כמיהה, השתוקקות וגעגועים גוברים לאיחוד. הם שמביאים אותו לאיחוד מאהבה.

אם האדם עשה כל מאמץ שלא לאבד את הקשר עם הבורא, הוא מגלה שקריאת הבורא להתקרבות הולכת וגוברת כל הזמן. בנקודת הקשר הזו עם הבורא, הכל תלוי בריכוז ואסור לאבד את הנקודה. צריך להתאמץ ולנסות לגלות אותו, לא לתת לו לחמוק משדה הראייה, להרגיש אותו יותר ויותר, עד שהוא מתגלה במלוא הדרו. אין הוא מתגלה אלא במידה שבה מגלה אותו האדם.

אם בעת השתלשלות הבריאה מלמעלה-למטה האור בונה את הכלי, הרי שבמהלך עליית הנברא מלמטה למעלה, האור תלוי בכלי. הכלי קובע מהי מידת האור שתתקבל. כיום, אנחנו נמצאים במצב שבו הכלים כבר בנויים, אבל הם שבורים. הם מוכנים להתפתחות רוחנית, אך חסרות עדיין "רשימות" לקביעת דרך התיקון.

בעת העליה מלמטה למעלה מתרחשת בנו התעוררות הכלים. אדם שכל הזמן משתדל לחוש את הבורא, רואה שהבורא הוא למעשה זה שמעורר אותו ודוחף אותו לכך, וכך הוא משיג את האיחוד המלא עמו.

מתי מתבצע האיחוד? תחילה נראה לאדם כי כל מה שקורה, קורה ללא סיבה. בשלב הבא הוא מתחיל להרגיש את הבורא כסיבה למתרחש, עד לתחושה בה האדם והבורא נמצאים באותה הנקודה.

במידה בה האדם מדמה עצמו לתכונות הבורא, במידה בה תיקן את נשמתו, הרי שבחלק הזה המתוקן, שנקרא "תוך הפרצוף", הוא מקבל כדי לתת, ובו הוא דומה לחלוטין לבורא. בחלק הזה אין שום הבדל בין האדם לבורא, אפילו סיבה ותוצאה אינן קיימות, האדם מתאחד עם הבורא. הזמן נעלם.

יאוש ואכזבה

עד אשר האדם ראוי לחזור לבורא ולהידבק בו, נשמתו נמצאת במצב של "אי ידיעת הבורא". לא לשווא נאמר: "דע את ה' אלוקיך", כיוון שנשמה, שגדל בה הגעגוע לקשר עם הבורא, נמצאת בירידה גדולה מאוד בלא ידיעת הבורא.

למעשה, אין תהליך שבו האדם מקבל התעוררות מהבורא. הבורא לא נגלה לו לגמרי, אך האדם משתוקק אליו כל הזמן, ומגלה אותו יותר ויותר, מוסיף לחפשו ביתר שאת, וההתקדמות הזו רציפה.

ההתקדמות אפשרית רק בעליות וירידות לסירוגין. כדי לעלות למדרגה רוחנית גבוהה יותר צריך קודם כל ליפול לתוך הרצונות החדשים שעדיין לא תוקנו. לכן, העליה הרוחנית מתרחשת לא ברצף מלמטה עד למעלה, אלא בהדרגתיות, כפי מידת הנפילה כך מידת העליה הבאה לאחריה.

במצב של נפילה רוחנית האדם חש כאילו הבורא מזלזל בו.

הבורא מעורר באדם את הרצון לקשרעמו, וזה מתחיל לחפש את הבורא. בסופו של החיפוש הזה, שלאורכו מתגלה הבורא ונעלםלסירוגין, מתייאש האדם מהנסיונות שלו לחזק את הקשר עם הבורא. בהדרגה הוא חש עייפות, אין לו כוחות להמשיך בחיפושים, והבורא אינו מתגלה. מתעוררים בו יאוש ואכזבה, הואזונח את חיפוש הבורא, ונופל מהמדרגה הרוחנית של "חיפוש המטרה" אל שגרת העיסוקיםהרגילים שלו: בית, עבודה, לימודי חוכמת הקבלה.

הוא אינו מצליח להגביר את ההשתוקקות לבורא, ויותר מכך, נדמה לו שהוא בלבד משתוקק אל הבורא, והוא אינו מאמין לדברי החכמים שגם הבורא משתוקק ומתגעגע אליו בדיוק באותה מידה. הוא מאבד את הביטחון בכך שהכל בא מהבורא כדי לדחוף אותו קדימה, כדי להכריחו לעשות מאמץ עוד יותר גדול ולגלות את הבורא. "אמונת חכמים", זה הכוח המאפשר לאדם, במצב של אי ודאות, להשקיע מאמצים נוספים לגילוי הבורא.

תמורות במצבים הרוחניים ובתחושות אינן תלויות באדם, אלא נשלחות אליו מלמעלה. חרף תמורות אלו, האדם צריך לשמור על קשר עם הבורא, ולהצדיק את ההשגחה העליונה. הוא צריך לאהוב את הבורא, ששולח אליו את כל ההפרעות האלו במטרה אחת ויחידה-כדי שיוכל לחזק את הקשר שלו עמו. דבר אחד בלבד תלוי באדם-השקעת כל מאמץ כדי שההפרעות לא יסתירו את הבורא. סדר הגעתם של המצבים נקבע בידי הבורא.

האדם אינו יכול לדעת איזה מצב טוב יותר, מועיל יותר להתקדמותו הרוחנית. יתכן שירידות אל תוך המצבים הלא נעימים ביותר, דווקא הן הדבר הטוב ביותר להתקדמותו הרוחנית, למרות שהאדם מעצמו אף פעם לא היה בוחר בהן. מטבעו אין הוא יכול לבחור מרצונו החופשי בסבל ויסורים (כשאינו רואה שום תמורה להם).

מה צריך האדם לעשות אם חסרה לו אמונה בדברי חכמים-שהכל בא מהבורא והכל למען התפתחותו הרוחנית?- לפני שאדם רוכש אמונת חכמים הוא אינו מסוגל להתעלות על ההפרעות, כי עדיין לא עבר "תיקון בינה", "חפץ חסד"-תיקון שמאפשר לו לחשוב על הבורא בלבד. לכן הוא בהכרח ייתלש ויאבד קשר עם הבורא.

מאחר שהאדם אינו יכול לדעת איזה מצב יועיל יותר להתקדמותו הרוחנית, עליו ללמוד זאת בהתבסס על מצבים שמוכרים לו, כפי שנאמר "מבשרי (מרצונותי) אחזה אלוק'". עליו לשאול את עצמו מהם הדברים שהוא צריך לחבר יחדיו כדי להשיג איחוד עם הבורא.

אותיות

התחושות השונות של ההשגחה העליונה שחש האדם נקראות "אותיות". עלינו "להעתיק" את האותיות מהעולם הזה ולהעלותן לעולם העליון, כיוון שבו אין קיימות אותיות. במהלך שבירת הכלים נפלו כל ה"אותיות" של התחושות של הרוחניות אל העולם שלנו. האדם, במהלך תיקונו, כאשר הוא עולה אל השורש הרוחני שלו, מלקט את כל "האותיות", שהן התחושות שבעולם שלנו ומעלה אותן אל המקור.

האדם חייב לעבור את כל המצבים הרוחניים ומתוך כל אחד מהם להגיע לאיחוד עם הבורא. לכן, האדם חייב להתייחס אל כל מצב כהפרעה בקשר שלו עם הבורא, עליו למצוא את הבורא דרך ההפרעה ובכך להצדיק כל הפרעה שנשלחה ע"י הבורא כהזדמנות לקשר עמו.

הקשר שלנו עם הבורא, עד כמה שזה נשמע בוטה ושפל, דומה לזיווג גשמי בין שני אוהבים, דומה להשתוקקות "גופנית" של אדם לקרבה פיסית, דומה לגבר שחושק באישה. שלבי איחוד האדם עם הבורא דומים להתמלאות בכמיהה ובתשוקה של החושק באהבה הגשמית, כמו במהלך עיבור הגוף הגשמי, כאשר הגוף האנושי מלא בהתרגשות שמבטאת את מידת התשוקה והגעגוע.

כדי שיתגלה לאדם מצב "זיווג", ההתמזגות עם הבורא, דרושה לו מידת השתוקקות מלאה. אבל האדם נסוג לפני שהוא מגיע לשיא התשוקה הזו. אם כן איך אפשר שלא להגיע ליאוש, אלא להיפך, להמשיך במאמצים ולהגביר אותם עד שנמלא את הסאה?

האדם מוכן לעבוד, להקדיש לזה את מחשבותיו, את האנרגיה שלו, אבל למה רק בתשעים אחוז ולא במאה? בעצם, יותר נכון יהיה לבטא זאת לא באחוזים, אלא בעומק החיפוש: מה זה אומר להיות בזיווג? עם מי הוא משתוקק להתאחד? מהי מהות ההתייחדות? האם האדם באמת רוצה להתאחד עם הבורא, עם תכונת הנתינה, עם כוח שאינו רוצה לקבל כלום לעצמו? מיהי בדיוק "האישה" שאליה הוא משתוקק, באיזה "מקום" ובאיזה "זמן"?

האדם בתת-המודע שלו נדחה מהחיפוש. במדרגתו הנוכחית, חסרה לו הרגשת המדרגה הרוחנית הבאה (העליונה), כלומר הוא אינו מרגיש את הבורא. הבורא הוא תכונת הנתינה ("השפעה"). לזה האדם צריך להשתוקק, למקד את כל המאמצים שלו במטרה להיות דומה לתכונה הזו, ואז יתקיים הזיווג. החיפוש עצמו יתן לאדם רצון עז, וכאשר עוצמת התשוקה תגיע לנקודת השיא, יוכל להתאחד (להזדווג) עם "אותה אישה", באותו "מקום" ובאותו ה"זמן", כלומר יעלה למדרגה הרוחנית הבאה.

האדם רוצה לראות את הבורא כטוב, כמעניק לו חסד בלבד, וכעושה הכל למענו בלבד. אבל למעשה, כולנו רוצים מילוי והנאה בלבד, ואין זה כה מעניין אותנו להפוך דומים בתכונותינו להנאה עצמה. בעזרת כוח הבינה עלינו לגלות שאנו צריכים להידמות לבורא בתכונות הנתינה, כלומר להתחיל לברר שהזיווג עמו מתממש רק דרך "נפש", "שנה", "עולם" ולהגיע למצב בו אנו באמת ובכנות רוצים את זה, אחרת לא נוכל להתאחד עם הבורא.

בעזרת כוח הבינה האדם יכול לזהות את תכונות הבורא. זה מה שחסר לו, זה מה שמפריד בין המדרגה התחתונה לעליונה-"אמונת חכמים". "אמונת חכמים"-תיקון נוסף שנקרא "חפץ חסד" (שאינו רוצה דבר לעצמו).

כל המאמצים הרוחניים שאדם השקיע, חיפש, התאמץ והתייאש, עשה על חשבון האנרגיה של הבורא. הוא לא עשה דבר בכוחות עצמו כדי לעלות למדרגה הבאה. לזה לא ניתנו לו כוחות, ובדיוק את זה הוא חייב לגלות! קודם כל, בצורה שלילית: כשאין לו כוחות, ואחר כך דרך בחינה חיובית, כאשר הוא מקבל כוחות.

עולם-שנה-נפש

הסיבה לכך שהאדם אינו מצליח לגלות את הבורא בחיפושיו, היא בשל היעדרם של שלושה תנאים הנקראים: "נפש", "שנה", "עולם". ברגע שהאדם ממלא אחר שלושת התנאים האלה, הבורא מתגלה בפניו מיד.

" נפש"- היא מידת הכמיהה וההשתוקקות. זהו רצון רוחני שצריך להיות חזק מאוד. אבל לא מספיק שיהיה רצון בלבד, הוא צריך להיות מחובר עם המושג "שנה".

" שנה"-מסמלת את מספר ההתקרבויות (הרוחניות) והאכזבות שחווה האדם. כל פעם מקרבים את האדם ושוב דוחים אותו. הפגישות מלהיטות את התשוקה עד למידתה האמיתית, בה מתרחש לבסוף האיחוד עם הבורא באותו " מקום" שבו נמצאה בדביקות ל הנשמה לפני שירדה אל הגוף שבעולם שלנו.

מתוך כל הפעולות האלו נוצר רצון באמת אדיר, שמורכב מדחיות וממצבי יאוש רבים. אך מלבד הדחיות, יש גם קירוב-נגיעה באלוקות, שלאחריה שוב באה העלמה.

האדם אינו רוכש מיד את המוכנות לזיווג עם העליון אלא בהדרגה. האדם משתוקק לאיחוד, לתחילת הפעולה, אבל מגלה שהבורא כביכול אינו רוצה בכך. לכן אינו חש בכמיהה וביסורים שבנוכוחות האהבה, שנחוצה לשם פעולת האיחוד באותו " מקום" בו נעשה האיחוד. לכן האדם נמצא במצב של יסורים הנקרא "צדיק ורע לו".

כל מדרגה כוללת בתוכה עשר ספירות ואת כל שלושת הפרמטרים. לכן חייב האדם "לגעת" בכל אחד מהפרמטרים של המדרגה, לחוש אותם ולאחר מכן לעזוב... לא משום שהאדם בוחר לעזוב, אלא משום שאותן התכונות שהוא מגלה דוחות אותו ומאלצות אותו לעזוב.

האדם רוצה להתקרב אל הבורא. התגלות הבורא מושכת אותו, אך התנאי לגילוי הזה-כוונת הנתינה "על מנת להשפיע"-דוחה אותו. האם כל ההתעוררויות של האדם הם למטרת תענוג עצמי, או מתוך כוונת נתינה לבורא-מקור התענוג; את כל ההבנות האלה האדם חווה רגשית, ובהדרגה הן יוצרות בו את הרגשת היסורים שנקראת "נגע", מצוקה.

מצד אחד ישנה "נפש"-כלומר רצון עז, השתוקקות: מצד אחר ישנו "נגע"-רצון שטעמו מר. אם כן האם האדם באמת רוצה את כל זה? עד כמה עליו להתנתק מרצונותיו כדי להגיע לאיחוד עם המדרגה הרוחנית הבאה שלו?

כל המצבים הרוחניים האלה הם תוצאות של פעולות האדם שאי-אפשר להימנע מהן. האדם אינו יכול לבחור באיזו צורה יתגלו המצבים האלה כי הם פועל יוצא של המאמצים הרוחניים שלו.

הבורא צובר את כל תשוקות האדם עד למידה שתספיק לאיחוד. בשעה היעודה נשמעת "תקיעת השופר", המסמלת את פעולת הזיווג הרוחני. כלומר, כל המרה הזו הופכת, בסופה, לנקטר מתוק של אהבה, לפי האמרה "מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן".

בכל המצבים הרוחניים שקודמים לזיווג, נשמת האדם התלבשה בגלגולים של העולם הזה, כתקופה של הכנה לחזרה אל שורשה. מכיוון שרק בעזרת שינויים במצבים הרוחניים של האדם ("סטרא דאופנים") יוצר בו הבורא, בהדרגה, את ההשתוקקות הנכונה והשלמה לזיווג הרוחני, עד שהאדם מוצא את עצמו מרוכז, יום וליל, אך ורק במטרה אחת ויחידה זו.

אבל עד שהוא מגדל בתוכו את ההשתוקקות הנדרשת, כל עוד נשמתו מתפתחת על ידי עליות וירידות ונשלמת דרגת ה"נפש", הגעגועים של האדם גוברים, כי תשוקתו העזה אינה באה על סיפוקה וגורמת לו לסבל מר, לפימידת ההשתוקקות שלו.

המונח "שנה" נקרא "סטרא דאופנים". כל "כניסה" ו"יציאה" שהן תחילתו וסופו של איחוד, צריכות להביא אותנו לרמה מסוימת של מאמצים. האדם נמצא בגילויים ובהיעלמות לסירוגין עד שמשיג רצון שלם. זאת בתנאי שאינו מסתיר את המטרה האמיתית, אלא מתאמץ כל הזמן להבין אותה יותר ויותר.

בכל פעם מתגלים ב"אופנים" האלה תנאים חדשים לזיווג גדול יותר. כל עוד האדם מרגיש את ה"נגע", כל עוד הוא מרגיש כאב, הוא נמצא עדיין רחוק מהבורא, למרות הרצון הרוחני האדיר שלו.

אינני ממליץ להשוות את הדביקות לבורא עם פעולת הזיווג הפיסית, הגשמית. אין אנו יכולים עדיין להבין את הרוחני מתוך הגשמי. לא נוכל להבין את הבעיות הרוחניות, שאינן קיימות בעולם הגשמי, כי הדבר יבלבל אותנו היות שבעולם הרוחני, השלילי והחיובי מתגלים יחד.

למשל, אם התגלה בפני האדם הבורא בפעם הראשונה, עליו לעשות אלף בדיקות, שנקראות "התקרבות", להשיג "חיבוק". עם כל בדיקה הוא מתחיל להבין מה באמת נגלה בפניו, אילו תנאים יש לבורא, ומהן תכונותיו.

האדם יותר ויותר מתקרב אל מצב "הנגע"-השלילי. כל הזמן נפתחים בפניו, ביתר שאת, ההבדלים בינו לבין המדרגה הרוחנית העליונה, שנקראת הבורא. האדם אינו משפר את תכונותיו, אלא רוכש רצון חזק יותר שאינו מניח לו לברוח.

האדם נמצא במצב של חוסר אונים, ורק אחרי זה ה"נגע" (הסבל) הופך ל"עונג". עד הרגע האחרון שלפני הזיווג הוא נמצא עדיין במצב של יאוש וחוסר אונים בגלל שתי סיבות: הוא רוצה בכך בכל כוחותיו ומודע שאינו ראוי לכך ושנית, הוא אינו יכול לברוח ונשאר למרות שאין עבור מה. כאן מתחיל התיקון, כאשר האדם מכיר במצבו האמיתי. הודות להכרה זו בא רצון כה עז עד ש"אינו מניח לי לישון".

אך ל"יודע תעלומות", הבורא, ידוע שיעור ההשתוקקות שבלב האדם לקרבה עמו. ואם עדיין קיימת באדם היכולת למצוא מרגוע בהתייחדות עם הבורא, הבורא מרבה בהתחלות הזיווג. ואם האדם מקשיב לקול הבורא ועובד לפי העיקרון "ה' צלך", הוא אינו נופל רוחנית כתוצאה מהגברת הסבל הנובע מהתחלות הזיווג, כי הוא מבין שגם הבורא סובל, כפי שנאמר בשיר השירים: "אני לדודי ועלי תשוקתו".

על ידי התחלות זיווג מתמשכות מושג הרצון, שממנו מתאפשר הזיווג הרוחני האמיתי. האדם מגלה שכל התעוררות שקיבל במהלך הזמן היתה הכרחית לשם השגת הזיווג השלם, הנצחי, במקום בו היה גם לפני כן, בשורש שלו. הוא מגלה את העובדה שעכשיו הוא יכול, בהתאם למדרגה הרוחנית הזו, לתת לבורא ללא גבול. יש לו הכלי ויש לו היכולת להתאחד עם הבורא.

בתקופת ההכנה לזיווג, "האישה", כלומר החן והיופי, הורגשו כעיקריים בשלמות, נחשקים ומושכים, כי כך זה בתקופת "התיקון". אך כש"ימלא הארץ דעה את ה' ", היראה והתשוקה מורגשות כעיקריות, מה שנקרא "עולם הפוך ראיתי". האדם מבין שבתקופת ההכנה שיקר לעצמו.

חזרה לראש הדף
Site location tree