בתפילת שמונה עשרה: "כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים". ולכאורה קשה, מקודם אנו אומרים: "כי אתה שומע תפילת כל פה". היינו, אפילו פה שאינה רצויה, גם כן הקב"ה שומע, כתוב: "כל-פה". אפילו שאינה רצויה משמע. ואח"כ אומר: "עמך ישראל ברחמים". משמע, שדוקא תפילה, שהוא ברחמים, אחרת לא שומעין.
והענין הוא, שצריכין לדעת, שכל הכבידות שישנו בעבדות ה', הוא מסיבת ההפכיות, הנוהג על כל צעד ושעל. למשל, יש כלל, שהאדם צריך להיות שפל. אבל אם נלך בקצה הזה, הגם שחז"ל אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח", מכל מקום הקצה הזה אינו משמע שיהיה כלל. כי ידוע, שהאדם צריך ללכת נגד כל העולם, ולא להבטל אחר רבוי הדיעות, הנוהגים בעולם, כמ"ש "ויגבה לבו בדרכי ה'". אם כן, כלל הזה לא נקרא כלל, שנוכל לומר, שיש בו שלימות.
(בעל הסולם, "שמעתי" מאמר קי"ג)
מאמרים אלה של "שמעתי" רשם הרב"ש תיכף ומיד לאחר ששמע אותם מפי בעל הסולם. בעל הסולם לא הכין אותם מראש, אלא מיד, לפי שאלה ששאלו, או לפי בעיה שהתעוררה, היה עונה ומברר. במאמר הזה בעל הסולם מברר שהתפילה יכולה להיות רק במקום של חיסרון כשהאדם מרגיש עד כמה רע לו, כשחש יסורים.
בעניין "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב": "נכנסים ללב" אחרי ש "יוצאים מן הלב" פירושו, שהלב לא יכול להיות פנוי. לב האדם, הכלי שלו, הרצון שלו, נמצא תמיד תחת השפעה כלשהי. או שההשפעה הקודמת חזקה מההשפעה הנוכחית והוא נמצא תחת ההשפעה הקודמת. או שההשפעה הקודמת חלשה יותר ממה שמשפיע עליו עכשיו, ואז הוא מחליף זו בזו, והדברים שהיו בלב יוצאים ממנו ונכנסים דברים חדשים.
בעל הסולם מסביר את הכתוב "ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם", ואומר שהואיל ונכתב שאין כפיה ברוחניות, אז איך אפשר לחייב את האדם במשהו, או איך אפשר להטות את האדם, מהדרך שהולך בה? הואיל ואין כפיה, אסור ללחוץ על האדם, לא לטובה ולא לרעה, ומדוע איפוא הבורא מפעיל על האדם לחצים שליליים או חיוביים, דווקא לאחר שכבר בחר בדרך, ורוצה להתקדם בה? ויותר מכך, "ביד חזקה ובחימה שפוכה", הוא שולט ומפעיל לחצים, דווקא על אותם אנשים, שמתקדמים ורוצים להגיע למטרה, ומוכנים לוותר על הכל, ומתעקשים ללכת בה?
מטרת הבריאה היא ליהנות לנבראיו. "ליהנות לנבראיו" משמע לספק להם אותו מצב, אותה עמדה, שיש למאציל, כי רק המצב הזה הוא שלם ונצחי. ומרום גובהו לא יכול להוות פחות מדרגת עצמו, שפחות ממנה לא נקרא "ליהנות לנבראיו". השלם יכול לתת רק שלמות. והשלמות היא דרגתו.
השאלה היא איך הנברא יוכל לקבל את השלמות הזאת, אותו מצב שקיים בבורא? כלומר, הכלי של הנברא, הרצון שלו, החיסרון שלו, עומק ההרגשה שלו, ההשגה שלו כל מה שניתן לתאר כמקום שבו מקבלים ומרגישים את השלמות חייב להיות בכל התכונות כמו הבורא עצמו.
"הרי לעיניך": יש חוק, חוקי הטבע. מהו טבע? טבע הוא הרצון לקבל, שאחרי שנברא כאחד, התחלק לחלקים רבים. החוקים הפועלים בין החלקים הם אותם החוקים שחלו עליהם גם קודם כשהיו כולם כאחד. כך הבורא, הכוח העליון, מתייחס לכל החלקים המבודדים, המנוגדים, המרוחקים, של הרצון לקבל, שנקראים "נשמות": הוא מתייחס אליהם כאל אחד.
בהתפתחות הכלים והאורות מלמעלה למטה, הכלים הם הרצון לקבל שנברא, שחייב לקבל אותה תכונה כמו האור, את צורת ההשפעה. ההתפתחות והתיקון של הכלים נעשים בשלבים, עד שהם מגיעים להיות כמו האורות.
הרצון לקבל הראשון נברא בעולם אין-סוף. משם הוא מתגלגל מלמעלה למטה ומגיע עד אדם הראשון. מאדם הראשון הוא נשבר ובא עד העולם הזה. בעולם הזה חייבים לעבור בחומר הגשמי אותן התופעות, בכל החומר הדומם שבעולם הזה.