אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / הערבות ועבודת האדם מול בוראו / "ואהבת לרעך" כתנאי ל"אין עוד מלבדו"
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

"ואהבת לרעך" כתנאי ל"אין עוד מלבדו"

שיחה (7.5.2004) על מאמר "תפילת שמונה עשרה"

(בעל הסולם, ספר "שמעתי" מאמר קי"ג)

בתפילת שמונה עשרה: "כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים". ולכאורה קשה, מקודם אנו אומרים: "כי אתה שומע תפילת כל פה". היינו, אפילו פה שאינה רצויה, גם כן הקב"ה שומע, כתוב: "כל-פה". אפילו שאינה רצויה משמע. ואח"כ אומר: "עמך ישראל ברחמים". משמע, שדוקא תפילה, שהוא ברחמים, אחרת לא שומעין.

והענין הוא, שצריכין לדעת, שכל הכבידות שישנו בעבדות ה', הוא מסיבת ההפכיות, הנוהג על כל צעד ושעל. למשל, יש כלל, שהאדם צריך להיות שפל. אבל אם נלך בקצה הזה, הגם שחז"ל אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח", מכל מקום הקצה הזה אינו משמע שיהיה כלל. כי ידוע, שהאדם צריך ללכת נגד כל העולם, ולא להבטל אחר רבוי הדיעות, הנוהגים בעולם, כמ"ש "ויגבה לבו בדרכי ה'". אם כן, כלל הזה לא נקרא כלל, שנוכל לומר, שיש בו שלימות.

ואם ללכת בקצה השני, שהוא הגיאות, גם כן לא בסדר, כי "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וכמו כן אנו רואים הופכיות בענין יסורים. היינו, אם הקב"ה שולח יסורים לאיזה אדם, ואנחנו צריכין להאמין, שהשם ית' הוא טוב ומטיב, אם כן בהכרח היסורים ששלח הוא לטובת האדם. אם כן, איך אנו מתפללים, שהשם ית' יסיר מאתנו היסורים.

ובענין היסורים צריכים לדעת, כי היסורים באו רק בכדי לתקן את האדם, שיהיה מוכשר לקבלת אור ה'. ותפקיד היסורים הוא למרק את הגוף, כמו שאמרו חז"ל: "מה מלח ממתיק את הבשר, כך יסורים ממרקין את הגוף". וענין התפילה תיקנו, שיהיה במקום יסורים, היינו שגם התפילה ממרק את הגוף. אלא שהתפילה נקרא דרך התורה. לכן התפילה מועיל יותר להמתיק את הגוף מיסורים, לכן מצוה להתפלל על היסורים, מאחר שמזה באה תוספות טובה, להאדם בפרט ובכלל כולו.

ומשום זה, ההופכיות גורם להאדם כבידות והפסקות בעבודת ה'. ואינו יכול להמשיך בעבודה, ומרגיש את עצמו ברע. ונדמה בעיניו, שהוא אינו ראוי, שיוכל לקבל עליו את עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא". ונמצא, שבזמן הזה הוא נקרא "אינו רצוי". אלא, מאחר שכל כוונתו הוא בזה, שרוצה להמשיך בחינת אמונה, הנקרא בחינת מלכות. היינו "לאקמא שכינתא מעפרא", שכוונתו, שיתגדל שמו ית' בהעולם, היינו גדלותו ית', שלא תהיה צורה של השכינה הקדושה בבחינת עניה ודלה, אזי "הקב"ה שומע תפילת כל פה". היינו אפילו מאדם שאינו רצוי כל כך, היינו שמרגיש בעצמו, שהוא עדיין מרוחק מעבודת ה'.

וזה פירוש "כי אתה שומע תפילת כל פה". מתי הוא שומע כל פה? בזמן שעמך ישראל מתפללים ברחמים. היינו רחמים פשוטים. שהאדם מתפלל, בכדי "לאקמא שכינתא מעפרא". היינו קבלת האמונה. וזה דומה לאדם, שלא אכל שלשה ימים. ואז, כשהוא מבקש מאדם, שיתן לו משהו לאכול, אינו מבקש שום דברים מיותרים או מותרות, אלא פשוט מבקש, שיתן לו משהו להחיות את נפשו.

וכמו כן בעבודת ה', כשהאדם מוצא את עצמו עומד בין שמים וארץ, אינו מבקש מה' שום דבר מיותר, אלא את אור האמונה. היינו, שה' יאיר את עיניו, שיוכל לקבל עליו את בחינת האמונה. וזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא". ותפילה זו נקבל מ"כל פה": איזה בחינת מצב שהאדם נמצא, אם הוא מבקש להחיות את נפשו מבחינת אמונה, נתקבל את תפילתו.

וזה נקרא "ברחמים". שתפילתו הוא רק שירחמו עליו מהשמים, שיוכל להחזיק את חיותו. וזה פירוש, מה שכתוב בזוהר, שתפילה, שהוא למסכנא, תיכף נתקבל. היינו, שהוא עבור השכינה הקדושה, תיכף נתקבל.

(בעל הסולם, "שמעתי" מאמר קי"ג)

מאמרים אלה של "שמעתי" רשם הרב"ש תיכף ומיד לאחר ששמע אותם מפי בעל הסולם. בעל הסולם לא הכין אותם מראש, אלא מיד, לפי שאלה ששאלו, או לפי בעיה שהתעוררה, היה עונה ומברר. במאמר הזה בעל הסולם מברר שהתפילה יכולה להיות רק במקום של חיסרון כשהאדם מרגיש עד כמה רע לו, כשחש יסורים.

והיסורים יכולים להיות יסורים גופניים או יסורים נפשיים, מורגשים בגוף או מורגשים בנפש, מורגשים באדם כחוסר אישי, שחסר לו משהו, או מורגשים באדם כחוסר ביחס שלו לבורא. היינו, מכוּוַנים כלפי עצמו, או מכוּוַנים כלפי הבורא. אין יותר משניים אלה: האדם והבורא. ובסופו של דבר הרצון מכוּוַן או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. כי כוונות ורצונות יכולים להיות מכוונים לבורא, אבל מפני שהאדם רוצה משהו לעצמו, הם לא נקראים מכוּוַנים לבורא, אלא מכוּוַנים לתוך האדם.

מה התרופה ליסורים? איך מרפאים אותם? גם התרופה נועדה כדי לפעול באופן אחד מן השניים: או כדי שיהיה טוב לאדם, שהיסורים ייעלמו, או דווקא ההפך, שהאדם יכיר, שהיסורים באים מהבורא, כי אין אחר שממנו יבואו, ויש להם מטרה: באמצעות היסורים הבורא מעורר את האדם לפנות אליו. אבל אחרי שהאדם פונה, שיבדוק האדם לשם מה הוא פונה. כדי להרגיש טוב, היינו, שהיסורים ייעלמו, או דווקא על גבי היסורים לבנות את היחס שלו לבורא.

כלומר, האדם לא מבקש שהיסורים ייעלמו, כי מרגיש בהם הכרחיות, ומרגיש בהם דווקא אהבה, שהבורא בצורה כזאת מעורר אותו אליו, אבל מבקש תרופה אחרת, שיהיה לו כוח רצון להשתוקק ולהתכוון ולהימשך לבורא, לא על ידי שהבורא מעורר אותו, אלא מעצמו. והיסורים שמתעוררים בו, הם רק סימנים, דוגמה לאדם, באלו אופנים עליו להשתוקק ולהתעורר לה'. כאשר אדם שמיישם אחד מהאופנים הללו, פירושו שהיסורים ממתיקים את הגוף, ממרקים את הגוף.

איך הוא יודע שהצליח? כשהוא מרגיש את כובד המחשבות, את כובד ההפרעות והמצבים, וחייב להתאמץ לפעול כנגדם כדי לחשוב לכיוון הבורא. כאן ההפרעות הופכות לזכות, להתרוממות, להתעוררות, וזה נקרא שעל פני ההפרעות האלה התגבר ויצא לאמונה. כלומר, רכש כוחות להימצא מעל החומר.

וכתוצאה מכל היגיעה שלו האדם מרגיש את אהבת הבורא כלפיו. שכל ההפרעות, כל היסורים, כל ההכבדות, באו מלכתחילה מתוך אהבה. ואז מתגלה לו, שרק הרחמים באים ללא גבול מהבורא, והם שפועלים כלפיו, ולא שום יחס אחר, אלא רק אותו יחס הבא מטעם האהבה.

כלומר, בפסוק "ואהבת את ה' אלקיך", שאומרים בתפילת "שמע ישראל", "ואהבת" בא אחרי שהאדם מגיע לביצוע של "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". בכל הפעולות שבאות אליו האדם רואה שיכול לומר לעצמו "שמע ישראל" (או "שמע מיכאל", או "שמע גבריאל", כל אחד לפי שמו). הוא רואה על כל הפניות, על כל ההפרעות כי "ה' אלקינו ה' אחד", ושהבורא העיר אותו על ידי ההפרעות, משך אותו לגלות את הכוח האחד.

כאשר האדם מגלה את הכוח האחד, ו"שמע ישראל" נמצא בדרגת הבינה אליה הוא מגיע דווקא על ידי כל אותן הפרעות, אז מתגלה "ואהבת את ה' אלקיך", מאחר שהוא רואה שכל ההפרעות באות מאהבת ה' אליו. לכן תפילת "שמע ישראל" כה כוללת וחשובה, כי היא השיא בקשר של האדם עם הבורא.

מהי הפניה לבורא?

אם ידוע לאדם שהבורא קיים ונמצא, ויש לו למי לפנות, אז אין לו הרגשה שיש בו משהו רע ושאין לו צורך בפניה. אם האדם קשור לבורא, דבוק אליו, והבורא כבר נמצא בו, לאן ניתן לו לפנות? "פניה" משמעו לפנות לאותו החלק בתוכו, שלא ממולא עדיין באור; הבורא עדיין לא נמצא שם והפניה היא לבדוק אותו הרצון, לברר מדוע הוא עדיין לא נמצא בהשתוות הצורה, מצב שמשמעו שהוא התמלא על ידי הבורא.

הפניה היא אף פעם לא לבורא, אלא לאותו רצון, לאותו מקום בתוך האדם, שעדיין לא מתוקן, שבו הוא לא מרגיש את הבורא. אילו היה מרגיש את הבורא, לא היה לו פתחון פה לבוא ולומר שהוא פונה. אין למי לפנות, הכל כבר מלא, מגולה. פניה היא תמיד אל ההסתרה.

לכן בעבודה הרוחנית לא פונים לבורא ומתפללים כמו כלל הציבור, הבטוחים שהבורא קיים, ובאים לבדוק שהוא טוב, לוודא שהוא רחמן: בעבודה רוחנית הפניה היא כלפי חוסר הרגשת הבורא.

אם היסורים בונים את היחס לבורא, באיזו מידה אפשר לכוון אותם?

האדם אף פעם לא יודע מה מתעורר בו. הוא מלכתחילה נמצא בהסתרה. ההסתרה היא מתוכו. כלומר, יש לו כלי הנקרא "נשמה", וחוץ מהכלי הזה הוא לא מרגיש כלום. בכלי הזה ישנן שכבות שונות. ההרגשה בשכבה התחתונה הנמוכה ביותר נקראת "הרגשת העולם הזה".

האדם רוצה להתרומם. הוא מרגיש חיסרון בכך שלא מרגיש יותר את עצמו בתוך הנשמה. הוא מרגיש שהמקום ריק. הוא משתוקק למלא אותו, משתוקק להרגיש בו משהו, ולכן בא ללימוד קבלה. אבל גם אז הוא לא יודע אלא מה שמוביל אותו: הרגשת הריקנות, החיסרון.

קודם לכן, במשך כל הגלגולים, הוא הרגיש חסרונות שונים, חיסרון למלא את השכבה התחתונה ביותר של הנשמה, ורץ כל הזמן למלא אותה. אבל כעת הוא מרגיש רצון חדש, ריקנות בשכבה גבוהה יותר, עליונה יותר, שנמצאת בנשמה. מדוע? כי קודם הרגיש רצונות וידע היכן למלא אותם: כדורגל, כסף, כבוד, מין, אוכל. הכל היה כביכול פרוס לפניו. הוא ידע שבעולם הזה מובטח לו מילוי. וכעת הוא מרגיש שאין לו מילוי בעולם הזה. והוא לא יודע מה לעשות, הכל ריק, חסר טעם ואפל.

הוא עצמו לא יודע איזה חסרונות מתעוררים בו, כי סדר התעוררותם תלוי במבנה של הנשמה. השכבות משתנות מאדם לאדם, כי כל אחד בא ממקום אחר של נשמת אדם הראשון הכללית. לכן בכל אדם מתעורר חיסרון מסוג אחר. כל אחד מגיע לקבלה מסיבה אחרת, בכל אחד מתעוררות השאלות באופן אחר ובנסיבות שונות, אבל לאף אחת מהשאלות לא נמצא מילוי בעולם הזה, מסביבנו. וכך באים לקבלה בתקווה למלא את החסרונות הפנימיים בצורה אחרת.

לכן האדם לא אמור לשאול, מדוע באים לו יסורים או שאלות דומות. הוא יבין את היסורים רק אחר כך, כאשר יתחיל להכיר את הנשמה, אחרי שיכנס לעיבור ויגיע ליניקה, אותם שלבים של גדילת הנשמה בדומה לגדילת הגוף, ואז הוא יבין את מבנה הנשמה, ובמבט לאחור ייווכח לדעת איך הוא הגיע, ומדוע דווקא על ידי הסימנים והדחפים האלה. אבל היחס הכללי אליהם צריך להיות, שחייבים להשתמש בכל מה שמתעורר ולראות בזה סימן, שבאמצעותו מתגלה הריקנות באופן כזה או באופן אחר, כמקומות שאם מכוונים אותם נכון, מגיעים להרגשת העולם העליון.

ואז לא חשוב באיזה אופן מתגלים הרצונות הריקניים. אלא חשוב לכוון אותם נכון, כדי שיתמלאו. כמו שמידי פעם היינו ממלאים את הרגשת הרעב על ידי אוכל, ואת הרצון להתמלא בשמחה, על ידי צפייה במשחק ספורט מעורר עניין או בכל אופן אחר שדרכו האדם הרגיש, שהוא יכול למלא את החיסרון. באותה דרך הוא חייב לדעת, שהחסרונות האלה הם כבר מסוג אחר, מהסוג הרוחני, והוא לא יודע בדיוק אלו מילויים יש להם, כי הם בהסתרה. אבל אם הוא ישתוקק נכון, הם יתמלאו. ומה שיתגלה בחסרונות הללו, ייקרא "בורא".

למי האדם מתפלל?

התפילה היא לעצמו, לאדם עצמו. הוא לא מכיר את הבורא, הוא לא יודע מי הוא ומה הוא. יש לו ספק אם הוא בכלל קיים, מה פתאום שיאמין בו, שיצעק מאין ברירה. אלא, האדם פונה לרצון שלו. ורק בתוך הרצון הזה הבורא קיים.

כולנו רצון ליהנות. ואדם שמרגיש רע, לא יעזרו לו גם אלף ספרי הדרכה כיצד עליו לנהוג, כי הוא לא מסוגל לעשות דבר. אם הוא כולו רצון, אז הוא פועל רק מתוך הרצון. ואם יש לו רצון, והרצון הזה ריק, וגורם לו הרגשה רעה, אז לאן הוא יפנה מיד? הוא יפנה לאותו מקום חיסרון, לברר מדוע הוא ריק ואיך למלא אותו.

ומדוע אותה פניה נקראת "תפילה"? בעצם היא נקראת תפילה מותנית. לכולם קורה אותו דבר: כל אדם שמקבל מכה או מעוררים אותו על ידי דקירה פנימית להרגיש חוסר במשהו, מיד פונה לחיסרון שלו, לרצון שלו, ורואה שחסר לו. וכשהוא רואה שחסר לו הוא רוצה להיפטר מאותם יסורים או להרגיש תענוגים במקומם.

מתי זו תפילה? כאשר האדם מתחיל להתייחס לחיסרון שלו בצורה אובייקטיבית: הוא לא בורח מהרע בדומה לחיה פגועה, אלא מתייחס לאותו רע כרע מכוון למטרה, שמורה לו איך מתוך הרע הזה, מתוך החיסרון הזה, מתוך הכאב הזה, הוא יכול להתפתח נכון. ואם הוא מתייחס לכאב בצורה נבונה, אז הוא מתייחס גם למקור הכאב, לא ככאב מעשה ידי עצמו אלא שנגרם על ידי כוח זר, שרוצה ממנו תגובה נכונה, מכוונת, למשהו.

ולכן כדאי לו להתחיל לחקור, האם מאחורי כל המקרים האלה, כל הדקירות הללו, מסתתר מישהו, שבאמצעותם תובע ממנו התפתחות נכונה, לכיוון נכון, שיגיע למצב נכון. וכאשר האדם מתחיל לחפש, הוא מתחיל להתייחס לדקירות הללו ולהתבונן בהן בצורה ביקורתית. הוא מחפש את העמקות שבהן, ורוצה שיתגלה בהן השורש שלהן. ובמידה שהאדם רוצה להיות קשור לשורשם, באותה מידה הכאב עצמו נעלם, ובמקומו בא חיסרון אחר: חיסרון להיות קשור ולהכיר את השורש.

ואז כל הכאב שהיה קודם עקב החסר שחווה, כל אותה ריקנות היא אחרת. היא לא ריקנות המכונה "כלי מלכות", אלא בתוך כלי דמלכות ישנו לבוש מסוים של אור חסדים. כלומר, על ידי הכלי הריק הזה האדם מחפש קשר עם המקור, שהבורא ימלא אותו בידיעה פנימית מה הבורא דורש ממנו על ידי הריקנות.

יחס כזה להתעוררויות המכאיבות, נקרא "תפילה". ומתוך היחס הזה האדם מתחיל להתקשר למקור ולראות שיש "אני והוא". ועל ידי הקשר הזה, החוט הזה, הוא מתחיל את הדו-שיח עם הכוח העליון. הוא לומד את השגחת הכוח העליון עליו, איך הוא יכול להשפיע לו בחזרה, ומתחיל להיכנס אתו ליחס הדדי ממש. בכך מתחיל לפתח הבנה לתכונות הצד שכנגדו, ולהבין איך להיות דומה לו, וכבר מתחיל את הקשר עם העליון על ידי השתוות הצורה.

כל זה נעשה דרך התפילה. הכל מתחיל מאותה נקודה, שבה האדם מפסיק להתייחס אל המצבים שמקבל כאל סתם "רע לי", כמו חיה שמרגישה, אלא מתחיל לראות שמישהו גורם אותם לו והוא מחפש מי. ומהנקודה הזאת ואילך הוא מחבר בינה למלכות. הוא מתחיל לחקור ולגלות את העליון. מרגע זה הוא נקרא "אדם" ולא "חיה", שמרגישה רק רצון לקבל, שמרגישה רק "רע לי" ואז רוצה לברוח.

כלומר "אדם" נקרא, שמרגיש "רע לי" ולא רוצה לברוח, כי אולי ה"רע לי" הוא הטוב, כי בתוך הרע הזה הוא יגלה את השורש, יגלה את הבורא. כלומר, מרגע שהאדם מתחיל להתייחס לכל המקרים שקורים לו בחייו בהבנה שהם באים מסיבה מסויימת, לצורך מסויים, לשם מטרה, הגישה הזאת שהוא קונה נקראת "אדם".

איך מפתחים יחס לגורם שמחוץ לי?

לאט לאט מפתחים יחס לגורם שמחוץ לעצמך. בתוך כל היסורים מוצאים כיוון של פניה יותר פנימי, אבל לא מיד. מגלים את התופעה הזאת אפילו בד' בחינות דאור ישר. בחינה א' מגלה את התענוג, ואחר כך מתחילה לגלות את השורש של התענוג. מתוך שהיא מגלה את השורש של התענוג, היא מתחילה לרצות להיות דומה לשורש.

איך היא תוכל להיות דומה לשורש? בכך שתעשה אותה פעולה כמו השורש. מה השורש עושה? הוא לא מקבל כלום, לכן גם היא לא מקבלת כלום. הוא נותן. גם היא רוצה לתת. אבל איך היא יכולה לתת אם היא מקבלת? כלומר, היא הופכת להיות בחינה ג'.

מכאן רואים, שרק התעמקות בתוך ההרגשה הראשונה, היא שמביאה לפנימיות הדברים, ושם בפנים מתקיים המפגש בין נברא לבורא. הבורא ברא רק בחינה א' מד' בחינות דאור ישר. הוא עצמו בחינת שורש, אור. וכל יתר ההרגשות וההשגות וכל מה שקורה, מתרחש בתוך בחינה א', שמרגישה בתוכה מי הממלא אותה, ואחר כך כביכול מתפתחת לעומקה.

הכל הולך ומתפתח לתוך עומקי עמקותה של בחינה א', שהופכת להיות בחינה ד', ואחר כך מצמצמת את עצמה, עושה מסכים, וכו'. כלומר, גם אדם, שמתחיל להרגיש את עצמו, הוא בדומה לבחינה א', רצון לקבל. וכשהוא מתחיל להרגיש שלא טוב לו, שחסר לו משהו, החיסרון הזה הוא להרגיש בחינת שורש שבו. כלומר, ממנו מתחילה להתפתח באדם בחינה ב'. אבל לא כמו בד' בחינות דאור ישר, ששם האור קודם, והוא שבונה את הכלי, אלא הכלי קודם לאור. לכן בבחינה ב' מורגש חיסרון ביחס לבחינה א', ואנו חשים אותו כחלל, כאותם רצונות שלא מן העולם הזה שמתעוררים באדם, שאינו יכול למצוא עליהם תשובה בעולמנו.

איך פותרים בצורה רוחנית וגם גשמית הפרעה שמתעוררת כבעיה או חיסרון?

כל הפרעה יש לראותה כאילו באה מהכוח העליון, שעל ידה הכוח העליון רוצה לעורר אותי להתייחס אליו. שעל פני אותה הפרעה אתחיל לבנות קשר בינינו. עלי להתחיל להתקשר אליו באיזו מכה או הפרעה. כלומר, אם מתעוררת איזו בעיה, קודם כל רצוי לא לשכוח להתייחס אליה מיד, כבאה מהבורא. ודרך הבעיה הזאת כל הזמן לקשור את עצמי למחשבה, שהיא באה ממנו, שהוא שלח לי אותה, שהוא מסדר לי אותה. בכך נעשים כל הזמן קשורים במחשבה לשורש, שהבעיה באה ממנו. ויחס כזה בינתיים מספיק.

הבעיה מנקרת במוחו של האדם בלי הרף, ומעוררת בו חרדות, פחדים, ספקות, ולמרות זאת הוא כל הזמן מודע למחשבה שהיא באה מהבורא. ואז הוא מתחיל לגלות באיזו צורה ערמומית הבורא עובד אתו, איך הבורא משחק עמו על הגבול של בין לשכוח ולהרגיש, כדי שבכל זאת יוכל להחזיק במחשבה, שאותה הפרעה באה מהבורא.

הבורא משחק עמו ממש על הגבול. ברגע שהאדם רוצה לתפוס אותו, הבורא לרגע נותן, ואז נעלם, שוב נותן ושוב נעלם. כלומר, הוא נותן לאדם אפשרות לא לשכוח אותו, ופתאום האדם שוכח, שוב נזכר ושוב שוכח. במגע הרופף הזה הבורא מלמד את האדם לחוש ביניהם הרגשות והבחנות חדשות, שהן חשובות מאוד, מפני שהן הגורם היחיד שמפתח באדם נשמה, חוש חדש, שלא היה בו לפני כן.

רק לאחר שמתפתח באדם חוש חדש, הוא מתחיל להרגיש את הבורא. הדבר דומה ללימוד מלאכת החרטות. כאשר חרט מתחיל מכניס חתיכת מתכת למכונה היא מתחילה להסתובב, בלי שירגיש באיזה זווית להכניס אותה, ואיך ללחוץ עליה. אבל בחלוף כמה שבועות, החרט מתחיל להרגיש את החומר, להרגיש איך מגיב החומר הקשה של המתכת, איך הוא כאילו "שר". הוא מתחיל לשמוע את הצליל שלו ולהתייחס אליו כמו לגוף חי. מדוע? כי בו עצמו נבנו הבחנות של המתכת.

אותו דבר קורה בבניית החוש הרוחני. בעל הסולם כותב, שאין הבדל בין שמרגישים או לא מרגישים משהו בעולם הזה, בין שהבורא מורגש ולא מורגש באדם. אלא רק באמצעות ניסיונות כאלה ההרגל נעשה טבע שני: ההרגל מוסיף לאדם טבע שני, טבע רוחני, בנוסף לטבע הגשמי.

ומה עושים פיסית עם הבעיה שהבורא מציב בפנינו, בו בזמן שפנימית ונפשית משתדלים להיות קשורים אליו? מבחינה פיסית פותרים אותה כמו כל אדם אחר: כמו שפותרים אותה ללא הידיעה שהיא באה מהבורא, במנותק לגמרי מרוחניות, כדברי הכתוב: "עולם כמנהגו נוהג" [עבודה זרה נ"ד ע"ב], כתמול שלשום. עושים פעולות גשמיות בעולם הזה כמו כל אדם רגיל.

למשל במחלה. מצד אחד מחזיקים במחשבה שהיא באה מהבורא, ודואגים לקֶשר הזה בלבד. אבל מצד שני הולכים לרופא הטוב ביותר, מבררים ועושים צילומים ובדיקות, וכל מה שצריך. וזאת עם אותה המחשבה שהמחלה באה מהבורא, שהוא סידר לי אותה, שבכלל לא משנה אם אני חולה או לא חולה. אבל אסור שהטיפול בבעיה במישור העולם הזה יהיה מנותק מהטיפול במישור העולם הרוחני, אלא צריך לפעול במקביל: בגוף שאתו נמצאים בעולם הזה ובנשמה שבה נמצאים בעולם הרוחני.

ואם פועלים בצורה כזאת, שמישור אחד לא מפריע למישור שני, אז נפתח לאדם הקשר בין שני העולמות, שנקרא "קשר הוי"ה אלקים": איך הבורא פועל עליו דרך החומר של העולם הזה. כעת מתגלה לו תמונה קצת שונה של המציאות, איך כולם מסובבים על ידי הבורא אותו רופא שמגלה אותה צרה, אותו פקיד שגורם לו בעיות, אותו בעל הבית ועוד. הוא מתחיל לראות בעיניו איך הכל הופך לתמונה אחת, איך העולם העליון מתלבש בעולם הזה. אבל הכל בתנאי שמקפידים להתייחס למציאות בצורה נכונה, לראות בכל המציאות הזאת אך ורק כוח אחד.

במי תלוי הפיתרון של ההפרעה?

הכל תלוי במידת ההשקעה של האדם. מצד הבורא יש יגיעה לעורר את האדם. אבל אם האדם עצמו לא מתעורר, אז הבורא עוזב אותו עד שיגדל, בעוד כמה חודשים או שנים, על ידי ההילוך הכללי של העולם הזה כולו.

תלוי היכן האדם נמצא בשעה שהבורא עוזב אותו. אם הוא נמצא בקבוצה, הוא מתקדם בקצב של הקבוצה, שהוא בכל זאת קצב טוב; לא קצב פרטי שלו, אבל קצב התקדמות מסויים, שאחרי שבוע-שבועיים, חודש-חודשיים, האדם חוזר למסלולו האישי. אבל אם האדם לא נמצא בקבוצה, אז זמן ההשהיה יכול להתארך לכמה שנים או למספר גלגולים, תלוי בקצב הכללי של כל העולם.

אם המציאות כולה משחק, יש להתייחס אליה ברצינות?

האם אדם שמתחיל להתייחס לבורא כאל המקור של המציאות, ולכל המציאות כאל משחק של הבורא כלפיו, מפסיק להיות רציני כלפיהם? לא, כי המשחק הזה הוא דבר רציני. לאדם אין שום דבר חוץ מהמשחק הזה; אלה החיים שלו, אלה היחסים שלו עם הבורא, שמלבדם אין לו שום דבר אחר. אז למה שהוא יהפוך ללא רציני?

לפני כן ההתייחסות שלו לחייו ולכל מה שקרה סביבו היתה כמו למשחק, שהכל זמני ויורד לטמיון ואין בו שום רצינות, שאין שום חשיבות למעשיו בעולם הזה. אבל כעת שהוא מתייחס לכל דבר ודבר, באופן שיש סיבה ומטרה לו, שהוא בא ממקור כלשהו, לשם מטרה גבוהה, נצחית, הריהו מתחיל להתייחס ברצינות אליו, ולא לפי הגישה הקודמת, שאם הדבר בא מהבורא, הוא עצמו פטור מלהתמודד עם הבעיות. עכשיו יש לו בעיה נוספת, יותר גדולה.

פעם הוא רצה לפתור את בעיותיו במישור הגשמי בלבד, ואילו עכשיו הוא חייב לפתור אותן בשני המישורים גם יחד. העבודה נעשית יותר קשה. רק נדמה שהיא נעשית יותר קלה. ויחד עם זאת שנעשה יותר קשה, נעשה פחות מאיים. כי לפני כן נראה לאדם שהוא תלוי באיזה אויב, באיזה שונא ואילו עכשיו נראה לו שלא כך, והוא יודע שהכל תלוי בבורא, שהוא הרי טוב ומטיב וכנראה רוצה את טובת האדם, ולכן בודאי ירחם עליו.

אבל גם החשבון הזה לא נכון. כי בעולם הזה רואים שאין רחמנות, שהבורא מתייחס אל האדם בצורה קשוחה ביותר, באמצעות חוקים שאינם משתנים לעולם. ואם האדם לא מכניס את הבורא לתמונה בצורה מטרתית, הוא אף פעם לא מרגיש המתקה, אלא להיפך: יותר יסורים.

רק אם נכנסים למגע עמו בהשוואת הצורה, אז באותה השוואת הצורה מרגישים שמגיעים למצבו, היינו, לנצחיות ולשלמות. אחרת לא. אמנם ישנם מצבי-ביניים, שהבורא רוצה לעודד את האדם, לעורר אותו, לכן הוא נותן לו מעין תגובה טובה על אותם המקרים. אבל אין זה נכון שהידיעה כי הכל בא משורש אחד, פותרת את האדם מרצינות.

היכן הקבוצה נכנסת לתמונה כגורם בכל המשחק הזה?

יש למצוא ולאתר את המקום של הקבוצה. והדבר דומה לאותו חרט, שמתחיל לעבוד עם החומר, וההרגל נעשה טבע שני, כלומר, הוא מתחיל להרגיש את החומר שאתו הוא עובד. או בדומה לאנשים שיש להם חיות מחמד שהם נוגעים בהן ומלטפים אותן. האדם לא מרגיש את בעלי החיים, אבל אם הוא מגדל חיה, הוא מכיר אותה ואת האופי שלה ויכול לספר עליו, על עולמו הפנימי של אותו יצור, שאדם אחר מסתכל עליו ולא יודע איפה הראש ואיפה הזנב.

"חיה" כזאת היא הקבוצה. כך היא נראית לאדם. אומרים לו, שחוץ ממנו ומהבורא, יש גורם נוסף שנקרא "קבוצה", אבל אין לו שום מושג איך להתייחס אליה. הוא לא מבין בשביל מה צריך אותה, עדיף לו להיות רק הוא והבורא, שלבטח היו מסתדרים. בשביל מה הוא צריך עוד מישהו, שיגרום לו הפרעות, שיחייב את כולם בחובה הדדית, להתייחס איש לרעהו לפי התקנון, משהו שנראה לו ממש כגוף זר?

לכן, האדם קודם כל צריך לגלות נחיצות בקבוצה. ונחיצות כזאת הוא יכול לגלות בשתי דרכים. או שהוא בעצמו משתדל שוב ושוב למצוא את הקשר עם הבורא. מתחיל להבין, שצריך קשר עם הבורא, שהקשר עימו פותר את בעיות החיים. אבל יצירת קשר עם הבורא אינה דבר פשוט. רק לאחר שהאדם מגלה, שהוא חייב להתקשר עם הבורא, שהבורא הוא מקור הכל, ומשתדל להתקשר עמו אין ספור פעמים, רק אז הוא מגלה שהוא לא מסוגל להתקשר עם הבורא אלא דרך הקבוצה. מפני שחוסר הכוחות שלו, חוסר ההַכְוָונות, הַכַּוָונות, העדר חסרונות, ובכלל חוסר הכיוון שלו, הוא מוחלט. ואם הוא לא ישתייך למסגרת שכל הזמן תספק לו נתונים נכונים על הבורא, הוא עצמו לעולם לא יתעורר להתקשר אליו.

ומצד הבורא המשחק הזה מתנהל בכמה שלבים. בשלב הראשון הבורא מעורר את האדם לקשר אישי עמו, והאדם מפתח את הרגשות הללו, עד שמתחיל להשתדל לראות את הבורא בכל העולם שלו, בכל מה שקורה לו. ואחרי שהוא מגלה שלא מספיקה לו לא התעוררות מצידו ולא חדות מחשבתית או תפיסתית, כדי לתפוס את הבורא בכל רגע בחייו ולהיות נעול עליו, ואחרי שהוא רואה שגם אם הוא חושב על הבורא, שהמחשבה הזאת באה רק מצד האגו שלו, בלי להכניס בה לחלוחית של הדדיות והשפעה, ורואה שנופל ושוכח לזמן רב על כל עניין הקשר עם הבורא, רק אז, מתוך זה, באה לו הבנה, שהוא זקוק לסביבה, להתעוררות.

האדם רואה שמצדו-הוא, מתוך עצמו, הקשר הזה לא יצמח, ושגם הבורא לא מעורר אותו כל הזמן, אפילו לא על ידי דקירות. לכן הוא מחפש מעורר נוסף, גורם חיצוני שיעורר אותו. ואז הוא רואה שאין דבר מלבד קבוצה שיעורר אותו. ויחד עם ההתעוררות שהקבוצה נותנת, היא חייבת לתת לו כוחות להתמודד עם ההתעוררות הזאת, כי התעוררות באה מצד הקבוצה ולא מצד האדם או מצד הבורא, לכן אין לו כוחות להתמודד עם התעוררות כזאת, והוא שוב פונה לקבוצה כדי לממש אותה, וכך הוא נוכח לדעת שקבוצה עבורו היא ספָּק לרצונות וכוחות שליליים וספָּק לכוחות חיוביים. שגם רצון הוא כוח. חלל פנוי הוא כוח, דחף, שדוחף לחיפוש, שמהווה כוח. ורק מתוך זה האדם מתחיל סוף סוף להכיר, שחברה היא גורם הכרחי, שהבורא העמיד את עצמו ואת האדם מולו, ונתן רק את תחילתו של הקשר, אבל המשך הקשר חייב להיבנות רק דרך החברה.

כמה שנים צריך להתייגע כדי להגיע למצב הזה? יש כאלה שנכללים בתוך תמונה מוכנה, מצב מוכן, ומגלים אותו מיד תוך כמה חודשים. ויש כאלה שצריכים לטרוח שנים, עד שיוכיחו לעצמם, שאין ברירה, שזו המציאות, ושהאמצעי הוא רק חברה. בהמשך הדברים האדם מתחיל לגלות שהחברה היא לא דחף חיצוני צדדי, אלא כלי שכאשר הוא מצרף אותו לעצמו, או שמכניס את עצמו לתוך הכלי הזה, הוא מגלה בו את האלוקות.

כיצד האדם יכול לקשור את עצמו לבורא, בזמן שאינו נמצא בחברה?

אין זה משנה איפה האדם נמצא פיסית, עליו לראות בחברה, בחברים, בבורא, בכל העולם הזה, אפילו בעצמו, שדה של כוחות, של איכויות, שנמצאים בחלל הזה, במגע עם גורמים, ללא תלות במקום פיסי, במרחק או בזמן; אלה כוחות, שבאמצעותם הוא פועל על המציאות, והמציאות פועלת עליו.

אדם שנמצא רחוק מהחברה, בבית או בעבודה, המרחק הזה לא שייך לעזרה שהוא יכול לקבל מהחברים, ולא שייך להתעוררות שלו כלפיהם. הוא יכול לשבת יחד אתם בשיעור ולהרגיש רחוק מהם, הוא בכלל לא מרגיש אותם, ומצד שני הוא יכול להיות רחוק פיסית, אבל קרוב אליהם מבחינה נפשית וזקוק להם.

צריך לפענח את היחס בינינו במישור אחר, במובן של כוחות, ולא לפי תמונת העולם הזה, שהיא יחס לא נכון. בכל תחום שהוא, אם הולכים למומחה, המומחיות שלו, היחס שלו, הוא תמיד יותר פנימי. במה מתייחד המומחה מאדם רגיל? מומחה רואה מבעד לתמונה שנראית על פני השטח, משהו יותר פנימי: סיבתיות, השפעות פנימיות של גורם אחד כלפי האחר. כך צריך להסתכל בקבוצה רוחנית, אחרת לא קוראים נכון את המצב.

איך הבורא יכול לעזור לכל האנושות, שאינה הולכת לקראת הקשר עמו?

מדוע שהבורא יעזור? הבורא שולח את היסורים, שמטרתם לגדל את האנושות לכיוון הנכון, שהאנשים יתחילו להרגיש צורך להיפטר מהיסורים עד כדי כך, שיגלו בהם סיבתיות. אז מדוע ישלח יסורים, ואחר כך יסלק אותם? זה לא מתנהל כך. אלא הבורא שולח את היסורים זה אחר זה בסדר מיוחד.

וההרגשה השלילית שבאה לאדם, שהיא שונה אצל כל אדם, היא מדודה לפי הדרגות, שהאדם צריך לעבור בנשמתו, במישור דעולם הזה, לפני שמתחיל להרגיש בצורך לפתור אותם על ידי התקרבות למקור הבעיות, לבורא. כלומר, אלפי שנים, באלפי זיווגים, באלפי התקשרויות כאלה עם הבורא, האדם הרגיש יסורים והתפתח בלי לשאול את עצמו אם הם באו ממקור כלשהו. והבורא לא סילק את היסורים האלה אלא כל הזמן שלח עוד ועוד יסורים.

ואפשר לומר ההיפך, שהבורא לא שולח יסורים, אלא הוא מגלה יותר ויותר רצון לקבל, שבו האדם מרגיש את היסורים. והרצון לקבל הזה נפתח יותר ויותר בכל אחד ואחד, כחללים קטנים שנפתחים בו עוד ועוד, והאדם מרגיש שבאות אליו עוד ועוד בעיות, ומשתדל לכסות עליהן בעזרת כיסוי מזדמן לפחות כדי לא להרגיש, ואולי אפילו ליהנות.

על ידי יגיעות שונות בפיתוח מואץ בתחום החברתי והטכנולוגי, האדם משתדל למלא את החללים האלה שנפתחים בו. עד שהוא מגיע לנקודה שבה הוא לא מצליח. ואז הוא מתחיל לשאול את עצמו מאיפה החללים האלה באים. לפני כן הוא כמעט לא שאל מאיפה באות הצרות. לכן, במיוחד בזמננו, האנושות הגיעה לרוויה כזאת מהיסורים, והעולם כולו הגיע לבשלות כזאת, שבכל המישורים, בכל תחומי המדע, הטכנולוגיה, החברה והמשפחה, אנשים מתחילים לשאול את עצמם "מה קורה?", "לאן הגענו?", מתחילים לחפש את השורש.

מתוך מה? מתוך זה, שהם לא יודעים איך להתמודד עם החללים הללו. האדם נמצא במצב, שאין לו אפשרות לפתור את הבעיות שלו ואז הוא מחפש מאיפה באו, שאולי שם במקור, יצליח לפתור אותן, או לפחות יידע את הסיבות להן ואת התכלית שלהן.

אם הכל בידי הבורא, מדוע הוא לא מזרז את תהליך ההתעוררות לדרך תורה?

הבורא לא מעורר את האדם לפני שהלה חש שובע מהיסורים, לפני שהוא מתייאש לגמרי מהאפשרות להיפטר מבעיותיו, כי הכלי שלו לא גמור. הוא עדיין לא מרגיש בכל היקפם את הצער, את חוסר האונים, את חוסר הכוונה, ואת חוסר הכיוון כלפי המקור, הוא עדיין רחוק מלהבין את המציאות.

ורק היום, אחרי אלפי שנות התפתחות בתחומי המדע, הטכנולוגיה, החברה והמשפחה, אחרי שעשינו בחיים כל מה שניתן כדי שיהיה לנו טוב, מתברר שבסופו של דבר האדם שחי לפני אלפי שנים במערות, היה יותר מרוצה; הוא היה פחות אומלל ויותר שמח, הוא אכל פרוסת לחם, שתה מים, היו לו אישה ומשפחה, והוא שמח לקול ציוץ הציפורים.

ואנחנו ששומעים מוזיקה דרך מכשירים משוכללים, ונושמים אוויר דרך מזגנים לסוגיהם, ורצים בכל העולם לחפש, פה שבוע חופש, ושם כמה ימי נופש, לא בהכרח יותר מאושרים. בתוך תוכנו ודאי שלא. מה הספקנו לאסוף משך כל אותן אלפי שנים? רק כל מיני משחקים.

והשאלה הזאת, לאו דווקא בצורה זאת, מתעוררת באנושות. ולא סתם כך האנשים נולדו לתוך היאוש המורגש עכשיו, אלא הם מגלגלים את ההרגשות היסורים הללו של יאוש וריקנות זו על גבי זו, במשך כל הדורות וכל הגלגולים. וכך קורה שהאדם רואה לפעמים, שחוץ מלהזריק לעצמו סמים ולהתנתק מכל החשבונות וההרגשות האלה, לא נשאר לו דבר.

איך הבורא יכול להעניק מיד הרגשות כאלה לאדם? הלא הן שייכות למבנה של הנשמה, שכל רצון ורצון חייב להגיע בדרך סיבה ומסובב, לגרום לעצמו יציאת רצון יותר גדול להרגשת מצבים יותר עמוקים. אחרי הרצונות האדם מפתח את הבנתו. הוא מחפש איך למלא את הרצון, ורואה שהוא לא יכול. על ידי זה נפתח לו הגיון ושכל ומערכות שונות. זו התפתחות מורכבת ביותר, שאנחנו לא מבינים אותה.

אחר כך, כשכלי הנשמה מתגלה, רואים עד כמה הכלי הזה נבנה על ידי האור העליון. כדברי בעל הסולם, כל מישור ומישור, כל עולם ועולם, בנויים מאותם פרטים ופריטים, וההבדל הוא רק בחומר. לכן כל הגישות שלנו, דרכי ההשכלה, ההרגשה, המוח, השכל, הביקורת, ההתפתחות של האדם והגילוי העצמי, אפילו במישור העולם הזה, עם כל רצונותיו הגופניים והאנושיים לכסף, לכבוד, ולמושכלות, המבנה שלהם הוא תמיד כמו בעולם הרוחני.

משום כך בניית הכלי לא יכולה להיות מידית. ההתפתחות היא איטית, ואנחנו יכולים לזרז אותה רק מנקודה מסויימת ואילך: מאותה נקודה שהבורא מזכיר לאדם שהוא, הבורא, קיים, שהוא נמצא כאן כגורם, שאם האדם יתייחס אליו, הוא יוכל להוציא ממנו בצורה יותר מהירה את כל ההבחנות שהבורא שולח אליו. במידה שהאדם קושר את כל מה שקורה לו אל הבורא, במידה הזאת הוא מזרז את יציאת התמונות החדשות, המצבים החדשים.

מה מביא את האדם להגיע ללימוד בקבוצה רוחנית?

לא ידועות לנו דרכי ה'. לא ידוע לנו מבנה הנשמה, איך לפתע אדם זוכה ליפול לתוך קבוצה רוחנית. לפני שבוע הוא עוד ברח מבית הספר ושיחק כדורגל בחצר, וכעת הוא פתאום לומד בקבוצה רוחנית. לכן לא יועיל אם ימליץ גם לבנו הקטן לברוח מבית ספר ולשחק כדורגל כדי להגיע לקבוצה. שהרי אנחנו לא מבינים איך ולמה דווקא אותו אדם מגיע לקבוצה, ולא מישהו אחר. אין לנו שום מושג, כי הכל הולך לפי מבנה הנשמה, בהתאם לסדר התיקון שבא עכשיו במבנה הנשמה הכללית אותו עניין ששייך לגלגולי נשמות ולרמה גבוהה מאיתנו. האדם יכול לשאול רק על אותם הדברים, שממש שייכים לו, לזמנו ולמקומו לעת עתה, והיתר יתברר לו בהמשך.

וכך קורה, שיש אנשים שמגיעים לקבוצה אחרי שנים שחקרו וטרחו וחיפשו, או היו ביסורים גדולים, או בהתפתחות אחרת, בעוד אחרים שברחו מבית הספר ושיחקו כדורגל, פתאום מוצאים את עצמם בקבוצה רוחנית. אי אפשר לסמן דרך, או אפילו שבילים, שמביאים את האדם לקבוצה. בדרך כלל מגיעים מתוך יאוש, מרוב חיפוש, אבל בכלל לא לאותו כיוון רוחני שמחפשים, ובעצם לגמרי לא.

חזרה לראש הדף
Site location tree