אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / הספר הפתוח / דיאלוג עם הנצח / ו. התמודדות עם "הפרעות"
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ו. התמודדות עם "הפרעות"

חוכמת הקבלה דנה רק באדם שמתחילות להופיע בו רשימות של העולם הרוחני, באדם שכבר מתחיל להרגיש את הנקודה שבלב. אדם זה מתחיל להשתוקק למשהו בלתי מוגדר, למשהו לא מהעולם שלנו. הוא מתחיל להשתוקק אל מטרת הבריאה-אל גילוי הבורא, בעודו חי בעולם הזה.

האדם ששואף לרוחניות רוצה שיתגלו כל העולמות, כל מה שנסתר מעיניו. הוא רוצה לראות את המצב הנצחי שלו, ולדבוק בו כך שלא ירגיש הבדל בין חיים למוות ובין מצבי הטוב והרע. הכל יתאחד אז במצב של שלמות אינסופית. זו המטרה אליה צריכה להגיע כל האנושות, כפי שנאמר: "הוא ושמו אחד".

"הוא"-זה הבורא. "שמו"-הנברא: כיוון שהנברא מכנה את הבורא, מעניק לו שם, בהתאם לאופן שהוא מרגיש אותו.

כשהנברא מגיע לגמר התיקון (התיקון השלם) הוא מלא לחלוטין באור הבורא ומתמזג עמו. האיחוד הזה הוא המטרה, הוא המצב הסופי של היקום. נכון להיום, בידינו האפשרות להגיע למטרה הזו.

הפרעות

כל דבר שעומד בדרכו של האדם אל המטרה נקרא "הפרעה", "מכשול". המקובלים מספרים שמלבד הבורא אין שום כוח אחר בעולם. לכן, מטבע הדברים, גם להפרעות שנשלחות אל האדם "מלמעלה" צריך להתייחס כאל שליחי הבורא, שדוחפים אותו אל עבר מטרת הבריאה.

אדם צריך להבין שה"הפרעות", למעשה, אינן מהוות מכשול בדרכו אל המטרה. האדם מרגיש בהפרעות שמגיעות אליו מהבורא כיוון שהתכונות שלו אינן דומות עדיין לתכונות הבורא. כלומר, תחושת ההפרעה מלמעלה מורה על בעיות והפרעות פנימיות של האדם, על העדר תיקון.

הבורא מתייחס לכל הבריאה כטוב ומטיב. אך אם האדם אינו יכול להרגיש את השגחת הבורא ככזו, כלומר בצורתה האמיתית, אלא מרגיש התנגדות פנימית, הרי שקיימת בתוכו "הפרעה".

אין הפרעות נוספות מלבד לתכונות הלא מתוקנות של האדם. שום דבר אינו מפריע לו לחיות את חייו, היות ומחוצה לאדם קיים רק הבורא שמושך אותו אליו, אל המצב השלם ביותר. לכן, האדם צריך להתייחס לכל "הפרעה" שהוא מרגיש כאל סימן מלמעלה שמורה לו איזו תכונה עליו לתקן, ואם יתקן אותה, יצעד צעד נוסף לקראת המטרה.

החופש שלנו מתבטא בכך שאנחנו יכולים לראות במצב הזה את אפשרות הבחירה. אנחנו יכולים להתגבר על ההפרעה הזו וליחס אותה לבורא; ששלח לי אותה כעזר, להראות לי מה עלי לתקן וכיצד. אל ההפרעות האלה אני צריך להתייחס כבאות ממנו.

אך לאדם נדמה שכל ההפרעות האלו מגיעות מהסביבה שלו. התחושה הזו נקראת "הסתר הבורא". כאמור, האדם צריך ליחס את ההפרעות האלו לבורא. עליו להבין שהבורא הוא ששלח לו אותן, כדי לעזור לו לראות בדיוק מה עליו לעשות, במה למקד את מחשבותיו ולהבין, שהכל הוא מעשי הבורא.

דרך ההפרעה הבורא מראה לאדם איפה בדיוק צריך להתמקד הבירור כדי לגלות אותו, ועליו להבין שההפרעה אינה באמת הפרעה ומקורה בבורא. באופן טבעי, ברגע בו אנחנו מרגישים הפרעה, אין אנו יכולים לקשור אותה למטרה. אנחנו רואים את ההפרעה בלבד, ולא את המקור שלה. אין אנו מבינים שהדבר למעשה נועד לעזור לנו, כי רק מתוך בירור מאומץ של ההפרעה ניתן לגלות את הבורא.

התמודדות מוצלחת עם הפרעה (נמשיך לקרוא לה כך, למרות שכבר הסברנו שבעצם מדובר בעזרה) תלויה בהכנה המוקדמת של האדם לקראתה. אם האדם חושב, בעוד מועד, שכל ההפרעות שהוא מקבל נועדו לתקן את מצבו הרוחני, לקרב אותו צעד אחד נוסף אל הבורא, ושצריך להתייחס לכל ההפרעות האלה בחיוב, אז כאשר מגיעה אליו הפרעה כלשהי הוא מקבל אותה בצורה נכונה.

ניקח דוגמה מהחיים. נגיד, שנודע לאדם שמישהו אמר עליו משהו לא טוב. באופן טבעי, הוא נעשה מתוסכל, רוצה לנקום באותו אדם, פועל כנגדו, ובמקביל מצטדק, מגן על עצמו. במקום לקבל את ההפרעה הזו בצורה נכונה ולעבוד איתה, הוא רוצה להרוס אותה ויחד אתה גם את האדם שממנו היא באה.

אין זה משנה כלל, אם אמרו עליו משהו טוב או רע, אמת או שקר. עליו לברר, לא את המשמעות של הדברים, אלא את יחסו למקרה, כדבר שנשלח אליו על ידי הבורא בידי מישהו, כדי שאפשר יהיה לגלות אותו.

הבורא שולח לאדם את ההפרעות האלו כאמצעי להתקדמות. והדבר עלול לבוא בצורה מאוד לא נעימה, או להיפך, למשל באמצעות ידיעה טובה שמסחררת לו את הראש. בכל מקרה העניין אינו בהפרעה עצמה, אלא במקור שלה, במי ששלח אות, כלומר-בבורא.

אחר כך, לאחר שהאדם מכוון עצמו אל הבורא, הוא יכול להתחיל לברר, מדוע הוא שלח לו את ההפרעה דווקא בצורה הזו, בעטיפה הזו.

אם האדם היה מוכן מראש לקבל את כל מה שקורה לו, כמשהו שבא מהבורא, היה מקבל בהבנה ובאהבה כל ביקורת, כי היה יודע מאיזה מקור היא מגיעה, וכי כך הבורא מקרב אותו אליו.

אבל בכל פעם שהוא שומע בשורה לא טובה, הוא נמצא במאבק פנימי-האם מקור הבשורה הוא הבורא, או האדם בלבד שהביא לו אותה. בהדרגה הוא מכריח את עצמו להתייחס אל ההפרעה כך שתיווצר בו הרגשה חזקה יותר של התקרבות לבורא. כך, יוכל לעשות בה שימוש כדי להתקרב אל הבורא, לחוש אותו יותר.

אין תחושה טובה יותר מהתגברות על הפרעה, מהרגשה של הבנה הדדית, מתחושת השתוות עם הבורא. התגברות על הפרעה משמעה לקבל אותה, לאחר בירור, כבשורה הטובה והמועילה ביותר.

הדרך הנכונה והיחידה להתייחס להפרעה היא לקבל אותה כשליח ישיר של הבורא. זאת, ללא כל קשר לטיב הבשורה-נעימה יותר או נעימה פחות, נכונה בעיני האדם או שקרית. עליו לקבל את ההפרעה כהזמנה להתקרבות, כהצבעה של הבורא על אותה תכונה שמפריעה להם להתקרב.

האדם צריך לשמוח בהפרעות, כיוון שהן מעידות על תכונות שבו שאינן מתוקנות. הן נמצאות בתוך האגואיזם של האדם ומורות לו בדיוק מה עליו לתקן. הדבר דומה לקרן אור שמאירה על המקומות הלא מתוקנים בנשמתו של האדם. אם האדם מצליח לתקן את מקומם של הרצונות האלה-יוכל להתגלות בו הבורא.

אין עזרה טובה יותר לאדם מאשר ההפרעות שנשלחות אליו. זו העבודה המעשית. הרי כל עוד אנחנו נמצאים לפני הכניסה לעולם העליון, לפני תחושת הבורא, ההפרעות האלו הן מורה הדרך שלנו. כל עוד הבורא נסתר מאתנו, הוא מוביל אותנו,בעזרת ההפרעות, דרך החושך הרוחני שאנחנו נמצאים בו.

לכל אחד מאתנו ישנן הפרעות בחייו. אבל כל ההבדל הוא ביחס כלפיהן: האם משייכים אותן לבורא, או לסביבה, האם הן נועדו לנו כדי לקבל תמורה בעולם הזה או הבא (כמו המאמינים), או שהן באות במטרה להתקרב לבורא, ולהשתוות אתו בכוונות, כמו המקובלים.

עבודה למעלה מהדעת

אם האדם מקבל תענוג רוחני, התענוג ממלא אותו לחלוטין, והופך אותו לעבדו: הוא חדל להיות אדון לעצמו. במקרה כזה התכונות שלו אינן מתוקנות, כי הוא מוכן לעשות הכל כדי לקבל תענוג.

אם יש לאדם תחושות לא טובות מהעולם שסביבו, עליו להבין שהבורא נותן לו את התחושות האלו בכוונה, כדי שיפוצה על תחושת חוסר הסיפוק, מתוך רצונות אגואיסטיים. כדי שישתוקק אליו עליו להתייחס להפרעה הזו שפוגעת ברצון שלו לקבל, כאילו זו אינה הפרעה, אלא המצב הטוב ביותר עבורו ולהסכים אתו לחלוטין. ואז התחושה של חוסר סיפוק מתמלאת באמונה שהכל נשלח על ידי הבורא לטובה.

כאשר אדם נפגע מחבר לקבוצה, עליו לראות את המצב בעיניים של חבר זה, לעמוד במקומו. עליו להכניס בקרבו את המחשבה והרצון של החבר, ולהסכים אתו מתוך רצון להדמות לבורא ולו.

אין זה משנה במי מחברי הקבוצה מדובר ובאיזו מדרגה רוחנית הוא נמצא. מה שמשנה הוא שהאדם רוצה לצאת מתוך הרצונות שלו ולהרגיש את הרצון של זולתו, וזה אומר שהוא כבר מוכן לצאת מתוך הרצונות שלו ולהרגיש את הבורא.

אם מדובר במקרה בו האדם רואה שחברו צודק, אז אינו צריך להצדיק אותו, אלא לקבל את דעת חברו מעל דעתו שלו. בכך שהוא מסכים עם חברו, הוא רוכש ידע. הוא יכול גם לקבל את דעתו של חברו מעל דעתו ככורח האהבה, אבל בשני המקרים איננו עובר כל תיקון.

במקרים אחרים אין סיבה חיצונית (מנהל, סבל, אובדן, אהבה) שמכריחה את האדם לקבל את דעת חברו מעל לדעתו, והוא עושה זאת מפני ששניהם הולכים יחד אל אותה המטרה, ומפני שאחרת לא ישיגו את המטרה. למען החיבור עם חברו עושה האדם אלף בירורים-מי מהם צודק. אבל אחרי זה, אין זה משנה מה תהיה התוצאה, האדם מקבל את דעת חברו. ההחלטה הזו נקראת "למעלה מהדעת", כיוון שהאדם קיבל אותה בניגוד לדעתו.

מדוע הוא עושה זאת? כיוון שהמטרה מחייבת אותו לנהוג כך. אמנם העובדות תומכות בדעה שלו, אבל כנגד ההגיון ולמען המטרה, הוא מקבל את דעת הבורא כנגד דעתו.

אם אדם מרגיש כי משהו אינו לרוחו, בהתחלה הוא רותח מזעם, הוא רוצה לצעוק, "לשבור" את המצב. אבל אחר כך הוא נרגע ומתחיל להפנים שזה בעצם נשלח אליו מהבורא. אם האדם מכין את עצמו בעוד מועד לכך, שכל מה שקורה לו מגיע מהבורא לפי העיקרון של "אין עוד מלבדו", שהבורא הוא זה ששולח אליו את ההפרעה, יחד עם התחושה שהיא באה ממנו, המצב הזה נקרא "הסתר פנים".

מההפרעות האדם מתעורר. הוא אינו רואה בהן מכות סתם, אלא מאמין שעל ידי כך קיבל השגחה פרטית מלמעלה. בכך מתחילה העבודה הרוחנית שלו. מי שאינו מגיע להכרה שהמכה באה לו מהבורא, דומה לבעלי חיים. אם הוא מגיע להכרה שההפרעה נשלחה מהבורא כדי לעורר אותו, הוא מתייחס לנעשה מתוך הנקודה שבלב.

צריך כל הזמן להשתדל ולזכור שבעולם קיימים רק שניים: הוא ואני. גם אחרי שהאדם מפנים את העובדה שכל מה שקרה לו, הגיע מהבורא בכוונה תחילה, נותרה עדיין עבודה רוחנית רבה. דבר ראשון, אסור בתכלית האיסור להסתפק בהבנה שהבורא שלח לאדם את ההפרעה ואז להירגע, ולהמשיך את החיים כאילו לא קרה דבר. אם האדם עושה כך, הוא מוחק כביכול את המסר הזה, ומוותר על ההזדמנות להתקדם שהבורא נתן.

אמצעי לקשר עם הבורא

הרצון ליהנות, האגואיזם של האדם, עומד בינו לבין הבורא. זה לא "האני" שלו. עובדה היא, שגם אם יחליף את כל התכונות האגואיסטיות שלו באלטרואיזם, ה"אני" שלו לא ישתנה. לשם מה, אם כך, יצר הבורא אגואיזם?הוא היה יכול ליצור את "האני" של האדם כך שיהיה דומה לו, ללא הרצון ליהנות. אולם, באיזו דרך נוכל להתקשר אז?

אנחנו צריכים לראות ברצון שלנו ליהנות "עזר כנגדנו". הרצון הזה ליהנות איננו אני, אלא מלאך שנמצא בתוכי. כאשר האדם עובר את המחסום ויוצא אל העולם העליון, הוא מיד מגלה את העובדה הזו ומצמצם את הרצון ליהנות.

איך לעלות למדרגה רוחנית גבוהה יותר

איך לעלות ממדרגה רוחנית (X) למדרגה רוחנית (X+1)? בעולם שלנו האדם יכול להעלות רק את הגוף שלו. אך בעולם הרוחני, האדם מעלה ממדרגה למדרגה את הגוף הרוחני שלו-את הרצון. כדי לעלות חייב האדם לשנות את רצונותיו ואת תכונותיו בהתאם למדרגה הרוחנית החדשה.

בכל מדרגה רוחנית האדם נולד מחדש, כל עולמו הפנימי משתנה: לדוגמה, במדרגה רוחנית מסוימת הוא נקרא מיכאל, באחרת, גבריאל, במדרגה הבאה, רפאל.

האמצעי לעבור ממדרגה רוחנית אחת לחברתה הוא אמונה שלמעלה מהדעת. אמונה זו משמעה שבמדרגה הרוחנית בה האדם נמצא (מדרגה X), הוא פועל כנגד כל התובנות שלו, כנגד כל התכונות שיש לו במדרגה זו, ומקבל כאמת את כל התכונות של המדרגה הרוחנית הבאה (X+1). הוא מקבל את התובנות והתכונות של המדרגה הרוחנית הבאה למרות שהן מנוגדות לו לחלוטין, ולמרות שהן נראות לו בלתי מציאותיות וכולו התנגדות לכך.

במאמריו על החברה, כותב הרב ברוך אשלג שבקבוצה אנחנו מקבלים הזדמנות לתרגל את היחסים בינינו, להתחשבן זה עם זה, וללכת באמונה שלמעלה מהדעת, מכיוון שזה מעלה אותנו למדרגה הבאה. תכונותיה של מדרגה רוחנית גבוהה יותר, משמעותן יותר נתינה, והתרחקות גדולה יותר של אדם מעצמו. הוא עדיין אינו מסוגל לכך, זה נראה לו לא טבעי, ונדמה לו שרק משוגע מסוגל לזה. אבל עליו לקבל את התכונות האלה באמונה למעלה מהדעת, כתכונות שלו. ואם יצליח לעשות את זה, הבורא מעלה אותו למדרגה הרוחנית הבאה, קרוב אליו יותר והוא נכלל בו כ"עובּר".

להיות "עובּר" משמעו שהאדם מסכים בעיניים עצומות להיכלל בבורא כעובּר ברחם אמו. זה האמצעי היחיד שבעזרתו ניתן לעבור למדרגה רוחנית גבוהה יותר. עכשיו אפשר להבין שללא עזרה מלמעלה, הדבר בלתי ניתן למימוש. אבל האדם צריך לרצות ללכת באמונה למעלה מהדעת, במקום ללכת בתוך הדעת (השכל שלו), גם אם היתה לו אפשרות כזאת.

בתוך הקבוצה ישנה תמיד הזדמנות לקבל את דעתו של החבר. הקבוצה צריכה להיות המקום שבו "נתבשל" עד שנהיה מוכנים להתקדם בעזרת אמונה שלמעלה מהדעת. עלינו להתאמן כל הזמן זה על זה, כדי שנבין מהי אותה "אמונה שלמעלה מהדעת", שפירושה לקבל את דעת האחר, למרות שאין האדם מסכים אתו כלל.

על החבר בקבוצה לבחון את יחסו של חברו כלפיו. בכל מקרה הוא מתחיל את הניתוח בעזרת היכולת השכלית שלו, מתוך הרצון ליהנות. אסור להתעלם מהמצב, גם לא צריך למחול, אבל הכרחי להגיע למצב שבו למרות שהדעה של האדם מנוגדת לחלוטין לדעה של חברו, הוא מקבל את דעתו, מכיוון שהוא רוצה להגיע למטרה.

אין דרך ביניים. צריך להגיע לגילוי מלא של הרע (הכרת הרע). אם לא יבין אדם את הדעת שלו, מעל איזו דעת ילך? ואם לא יבין את דעתו של החבר, איך יוכל לקבלה? יש לנתח את הכל ולקבל את הדעה שלו, למרות שהאדם מתנגד לה, ולמרות שהיא גורמת לו סבל ועוינות.

נכון שחברו אגואיסט בדיוק כמותו, אולי אפילו יותר, אבל חשוב התרגול: לקבל את דעתו של החבר מעל לדעתו שלו. האדם מקבל את ההזדמנות לעשות משהו באמונה למעלה מהדעת. ואחרי שהוא מחליט לקבל את דעתו, הוא מסכים אתו בכל לבו. הדעת הזאת שבמדרגה החדשה הופכת להיות שלו.

חזרה לראש הדף
Site location tree