ז. בקשת התיקון
כדי לזרז את תהליך התיקון ולהפוך להיות ראויים להתגלות הבורא, צריך שבקשתנו לגילוי הבורא תהיה לצורך תיקון הכלים.
בקבלה לומדים שהרצון לקבל הגדול ביותר, שנקרא "מלכות דאין סוף", מצמצם את עצמו, מעכב את עצמו מלקבל. הרגשת "הנותן" מעניקה לרצון לקבל כוחות התגברות חזקים.
מתוך גילוי הבורא מושגת הבנה ברורה, היכן נמצא הבורא, והיכן אנחנו נמצאים לעומתו. גילוי הבורא מעניק תחושה שאנחנו ניצבים מול "הנותן", וכתוצאה מכך אנחנו מיד מוכנים מיד לעשות צמצום ולעבור לכוונה "לשמה". זוהי משמעות האמרה: "המאור שבה מחזירו למוטב".
נאמר גם: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". כוח התורה-האור מתבטא בכך שאנחנו, במקביל לזה שמקבלים את האור, מתחילים לחוש את גדלותו של הבורא. אם נבקש מהבורא שיתגלה, לא מכיוון שאנחנו רוצים לקבל תענוג, אלא כדי שנוכל בעזרת ההתגלות הזו לתקן את הכלי שלנו, אז נהיה ראויים להתגלות הזו.
קיימים "אור תיקון הבריאה" ו"אור מטרת הבריאה", המילוי. אם אנחנו מקבלים את האור כדי שתהיה לנו האפשרות לתקן את עצמנו, האור יתגלה לפנינו לא בצורת התענוג העליון, אלא בצורת "הישות האדירה", כך שיתחשק לנו להעניק לבורא. הודות לכך, אנחנו מקבלים כלים של נתינה ("כלים דהשפעה"), וכוונה נכונה. כך אנחנו מקבלים את כל אותם דברים שדרושים לנו כדי להגיע להתגלות האלוקות בתוכנו.
בספר "שמעתי", במאמר ד' הרב''ש (הרב ברוך אשלג) שואל:
"מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה' בעבודה?" ומשיב: "... היא רק סיבה פשוטה והיא נקראת חסרון האמונה. זאת אומרת שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל, היינו שאינו מרגיש את מציאות ה', זה גורם לו הכבידות. מה שאם כן בזמן שהוא מתחיל להרגיש, את מציאות ה', תיכף נפשו כוסף להבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו, כנר בפני אבוקה, בלי שום דעת ושכל, אלא שזה בא לו מצד הטבע, כמו נר שהוא בטל בפני אבוקה. לפי זה יוצא, שעיקר עבודת האדם היא רק לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש'מלוא כל הארץ כבודו'. וזה יהיה כל עבודתו,
היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה, ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל שהוא צריך להשיג משהו, אלא רק דבר אחד חסר לאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר, שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיהשיזכה לאמונת ה' ".
האדם רוצה לקבל מהבורא לא את התענוג, אלא את כוח התיקון בלבד. לאט לאט האדם מגיע להחלטה, שעל פני שגרת החיים שלו, ובמקום כל ההנאות והסבל היומיומיים שלו (ובכך הוא חדל לדאוג לעצמו ולתכנן את עתידו), הוא מעדיף ורוצה דבר אחד בלבד: שהבורא יתקן אותו. הוא רוצה להיות דומה לבורא, לפחות במשהו. הרצון הרוחני הזה מתחיל להתרקם בתוך האדם בהדרגתיות. גם כאן יש תענוג, אבל התענוג הזה הוא הנאה מהתיקון. אין אנו אמורים לסבול. מטרת הבריאה היא לגרום תענוג-"להיטיב לנבראיו". מדובר בתענוג שבא כתוצאה מהתקרבות לבורא, ומכיוון שהתענוג הזה הוא בלתי נגמר, הוא אינסופי.
הכלי (הרצון) של האדם מוגבל, כלומר, כאשר הוא מקבל תענוג, הוא מתחיל מיד לקטון. נניח שאדם אכל ועכשיו הוא שבע. בתחילת הסעודה היה רעב, אבל ברגע שהתחיל לאכול, תחושת הרעב החלה להיעלם, עד שלא נותר בו שום רצון לאכול. מדוע איננו רוצה יותר לאכול?- כיוון שאיננו נהנה יותר מהאכילה.
לכן, קיים פיתרון אחד ויחיד לקבלת תענוג אינסופי ובלתי מוגבל והוא "לקבל על מנת להשפיע", כלומר לקבל כדי לתת. שהרי כך מקבל האדם לא למען ההנאה העצמית שלו, אלא כדי להסב "נחת רוח" לבורא. אם האדם שואף לצורה כזו של תענוג, הוא בהחלט יכול לזכות בו.
כיצד להשיג תיקון?
יש לנו אמצעי יחיד לתיקון, הכוונה והתפילה לתיקון עצמי במהלך לימוד המקורות האמיתיים של חוכמת הקבלה. בעת הלימוד חייב האדם לזכור לשם מה הוא בעצם לומד ולבקש כל הזמן כוחות רוחניים כדי להתמודד עם הבעיה שלו, שעליה הוא צריך לחשוב. ודי בכך..
המקובלים העניקו לנו את הספרים שכתבו, בהימצאם במדרגה רוחנית גבוהה מהמדרגה שלנו, שם ניגלה להם האור העליון. כאשר אנו לומדים את חוכמת הקבלה לפי ספרים אלה, אנחנו מושכים את האור הזה עלינו, בתנאי שברצוננו להשתמש בו כדי לתקן את עצמנו.
במילים אחרות, אם במהלך הלימוד האדם חושב על הבעיה שלו, שממנה הוא מנסה להיפטר, הוא מניח אותה, כביכול, מתחת האור היורד ממעל, אור המתקן את הרצון, ומחזיר אותו אל הבורא.
בעת השיעור (קריאת "תלמוד עשר הספירות", "פתיחה לחוכמת הקבלה", או מאמרים שונים) או בזמן לימוד עצמי, צריך האדם כל הזמן לחשוב מה הוא רוצה לתקן בעצמו: לרבות ענייני בריאות או בעיות אחרות. אבל בראש ובראשונה-יש להתרכז בתפילה על התיקון רוחני, מכיוון שהיא מעניקה לאדם הרבה יותר מכל תפילה או בקשה אחרות.
אדם אינו יכול לבקש: "תקן את התכונה הזו והזו שלי". אבל הוא יכול לחשוב על זה במקביל ללימוד או להאזנה להקלטות של שיעורים. אין זה הכרחי להרגיש רע, שכן אם אדם לומד קבלה הוא כבר מרגיש טוב. מספיק פשוט להיזכר ולחשוב על הבעיה בזמן הלימוד.
לא חשוב עד כמה בדיוק האדם מבין את התוכן. די אם יאזין ועם זאת יחשוב על רצונו לתקן את התכונות שלו. אם הוא מאזין בחצי אוזן להקלטה של שיעור ובמקביל חושב על כך שהוא רוצה לתקן עצמו באמצעות האור, לחזור אל הבורא, הרי זה השימוש היעיל ביותר בחומרי הלימוד של הקבלה, זה הכוח היחיד שיכול לשנות את האדם.
אני ממליץ ללמוד יחד עם תפילה. בעוד האדם מאזין לשיעור, מצד אחד יחוש את החוכמה, את תחושת הבורא, את היחס שלו כלפיו. מצד שני ימשיך לחשוב על כך שהוא רוצה לעבור תיקון. ואז האור שיירד עליו במהלך הלימודים, יגיע גם אל הבעיה שאיתה הוא רוצה לעבור תיקון. דווקא במהלך הלימודים, ובמהלך עבודה בהפצת החוכמה, צריך להתפלל ולבקש תיקון. וזה תקף גם כאשר מתפללים למען מישהו אחר.
אדם שמקשיב לשיעור ומנסה לעכל את החומר, מושך את האור אבל אינו עושה בו שום שימוש. האור מגיע מלמעלה למטה, אך אינו יוצר מגע עם האגואיזם, הוא חודר דרכו ועוזב. האור צריך להגיע אל האגואיזם שהאדם מציב בדרכו, אחרת האדם אינו מתקן את התכונות שלו, אלא רק רוכש ידע. גם אם התפילה היא מלאכותית, האדם בכל זאת עובר תיקון. בכך הוא מזרז את תהליך הכרת הרע שבו ואת התיקון שבא אחריו.
הכרת הרע
הכרת הרע היא תחילתו של גילוי הטוב וזו הדרך היחידה לגילוי הבורא: דרך התכונות השליליות שלנו בלבד, דרך הרע. שכן גילוי הרע הוא תחילת גילוי הטוב, הצד ההפוך שלו. הבורא מגלה לאדם את התכונות השליליות שלו, כדי שמפנימיותו, מתוך האגואיזם שלו, ישאף אליו. צריך להשתדל להשתמש ברע לצורך יצירת קשר עם הבורא. מכאן, מעומק הכרת הרע שבו (ה"אחוריים" של הטוב), האדם נאחז בבורא ומכאן הוא מבקש ממנו לענות לו, ככתוב: "ממעמקים קראתיך".
התפילה היא בתוקף כאשר אדם מרגיש שהוא "עומד בפני המוות", והפיתרון נמצא בידי הבורא. הוא מבקש וצועק, כמי שתלוי מעל לתהום, בדומה ליציאת מצרים, לפני קריעת ים סוף.
אם האדם רואה בעצמו איזה חסרון, אבל עדיין אינו יכול להתחיל לשנוא את התכונה הזו, זה אומר שהוא עדיין אינו מרגיש לגמרי את הרע שבתוכו. לכן התחושה הזו עדיין אינה נקראת "הכרת הרע". אבל ישנה כבר התחלה: האדם מתמקד בהתגברות על החסרון הזה ורואה שהכוח העליון עוזר לו בכך.
לדוגמה, אם מראים לאדם מלמעלה שהוא מזלזל במישהו-בכך הכוח העליון רוצה ללמד אותו להכיר את הרע. במידה בה האדם מרגיש את הרע, באותה מידה הוא מתרחק מהרע, באופן אינסטינקטיבי. אם האדם משקיע מאמצים רוחניים, אם הוא בעצמו מפנה את תשומת ליבו להכרת הרע שבו, בכך הוא מקצר את זמן התיקון ומקטין את הסבל. אך אם הוא מתעקש, הוא סופג מכות חדשות, עד שיישבר ויצעק: "מספיק!".
כאשר גנב חושב כי נתפס בזמן גניבה, הוא מקלל את כל מהלך חייו, הוא מכיר את הרע שבו. אבל ברגע הבא הוא נרגע, כי רואה שזו היתה אזעקת שווא, כי רק נדמה היה לו שתפסו אותו. ברגע שהפחד חולף, הוא מוכן שוב להמשיך לגנוב.
איך אפשר, אם כך, להשתחרר מהתכונה השלילית הזו. הרי אם התענוג גדול מהסבל, האדם מוכן להשלים עם העובדה שהתענוג הזה אינו מלא לגמרי, אינו שלם ובלתי יאה. מה צריך האדם לעשות אם הוא רוצה להיפטר מהתכונה השלילית שלו, אבל אינו מוצא בעצמו די כוחות רוחניים לכך?
תפילה-בקשת התיקון-מתקבלת על ידי הבורא רק אם מקורה "מעומקא דלבא", מתוך הלב, כיוון שהוא עונה רק על בקשה כנה, שלמה ונצחית. הבורא נענה לבקשה לתקן את התכונות השליליות, כאשר האדם מודה שאינו מסוגל לעשות את זה בכוחות עצמו.