אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / הספר הפתוח / דיאלוג עם הנצח / ח. הקבלה כפיתרון לסבל
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ח. הקבלה כפיתרון לסבל

כל תחושת סבל באדם, מקטנה ועד גדולה, היא תחושת היעדר של האור, תחושת היעדר הבורא בתוך הנקודה שבלב, בתוך הנשמה.

אדם אינו יכול לבקש קשר עם הבורא לפני שמרגיש את התלות שלו בו, את החשיבות של הקשר הזה עבורו. לצורך כך, הבורא שולח לו את היסורים.

תחושת ההיעדר של הבורא היא הסבל כשלעצמו, אף כי בזמן הרגשת היסורים האדם אינו מודע לכך. דבר אינו קיים מלבד האור והכלי-הרצון לאור. אם אדם פונה אליו ומבקש: "אל תעזוב אותי, היה קרוב אלי, היה בנשמה שלי", המילים הארציות הפשוטות ביותר עוזרות יותר מכל.

דברי אלה אמורים בתחילת הדרך. אחר כך מגיעים לדרגות "שלא לשמה", "לשמה"-למען עצמי, למענו. אבל הדרגות האלו כבר יבואו אחר כך. אין כוונת הקבלה שאנשים יתעוררו אך ורק תחת השפעת סבל נורא ואסונות. אלא שאנשים יתעוררו בעזרת הלימוד, מתוך קריאה בספרי הקבלה. אלא שהם לא יפתחו את הספר, לפני שיעוררו אותם.

אחרי שהאדם סובל, אפילו קצת, הוא כבר יכול להגדיל את הסבל בעיני עצמו, ועל ידי כך להימנע מיסורים גדולים יותר בעתיד. אחרי שהוא נקלע לצרה כלשהי, אפילו קטנה, הוא מיד יתחיל לשאול את עצמו : "מה הטעם בחיי? למה אני סובל? הרי שנולדתי להיות מאושר?". הקבלה עוזרת לאדם להתקדם מהשאלה הבסיסית הזו, על משמעות הסבל הפרטי שלו, לשאלה הכוללת על טעם החיים.השאלה הזו תכריח אותו לחפש את התשובה, כלומר למצוא את מקור הסבל-לגלות את הבורא.

הפיתרון בעליון

המשימה שלנו היא לזרז את הזמנים . כמה יסורים עוד יהיו? כמה הרג ואילו אסונות צריכים להתרחש לעם שלנו, ולכל אחד מאתנו, עד שנתחיל להבין, שמטרתם היא להכריח אותנו לחפש את הסיבה לכל זה, כדי שנשאל "למה זה קורה לנו?".

אם האדם היה יכול להביט בעין רוחנית, הוא היה רואה שבמקום בו מורגש סבל, בכוונות האלו, חסר הבורא, ולכן הוא מרגיש יסורים. אם ימלא את המקום הזה בנוכחות הבורא, הוא יתחיל להרגיש הנאה במקום

סבל. דווקא במצבים של סבל ויסורים, שמשפילים את האדם ומותירים אותו חסר אונים, דווקא בהם האדם יחוש את התענוגות הגדולים ביותר, לאחר שהבורא יתגלה.

בינתיים, המשימה שלנו מסתכמת בהכרח לראות כל מקרה שלילי קטן כאירוע גדול. עלינו להגדיל את המשמעות שלו בעינינו, וכאשר הוא יהפוך לגדול, נתחיל מיד לחפש את הסיבה לדבר. בעל כורחנו נתחיל לחפש את הסיבה.

היש מוצא לכל הבעיות שלנו? התשובה היא למשוך את האור ולהרגיש אותו, את הבורא: "טעמו וראו כי טוב ה' ". אין שום פיתרון אחר. הסבל עצמו אינו הבורא אלא היעדרו. ומהו תענוג? "טעמו וראו כי טוב ה' ". זה תענוג בלתי פוסק, זו נצחיות, זו שלמות.

אין זה משנה באיזו צורה הבורא שולח לנו תזכורת. העיקר שמכאן והלאה אנחנו יכולים להתקדם. או אז נראה שכולם סביבנו הם מלאכים, מתווכים של הבורא, שנועדו להזכיר לנו את קיומו.

כוחות עליונים דוחפים אותנו כל הזמן לכיוון הבורא. הבעיה היא שאנחנו מנסים למצוא פיתרון למצבים מורכבים בעזרת הכוחות והשכל הארציים שלנו. הדבר מביא אותנו לדרך של יסורים: אנחנו סופגים מכות, עד שנבין שבדרך זו אינו יכול להימצא פיתרון. זו דרך ארוכה. אי-אפשר לדעת כמה זמן תימשך. הדבר תלוי בנו, אנחנו נוכל להאיץ את הדרך רק הודות למאמץ שלנו במציאת הפיתרון בעליון.

מציאת הפיתרון בעליון משמעה, שעם כל הבעיות שיהיו, לא נאבד את הקשר עם הבורא. כתוב: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם-אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י א').

הסבל של האדם יכול להיות עצום, אבל הוא יכול להרגיש במקומו הנאה ושלמות, אם למרות הסבל הזה, ידבק בבורא ויחזק אתו את הקשר.

למסתכל מן הצד יהיה נדמה שאדם חווה סבל נוראי, אבל הוא יכול למוסס אותו מתוך הקשר עם הבורא. הגוף יכול לסבול, אבל האדם לא יחוש זאת. הכל תלוי במידת הקשר בין האדם לבורא: ככל שהקשר חזק יותר, כך ההנאה גדלה, וככל שהקשר נחלש, ההנאה קטנה. הסבל ניתן לנו אך ורק כדי שנחזק את הקשר עם הבורא, עד למצב בו לא נרגיש יותר סבל אלא הנאה.

אם ההשתוקקות לבורא קיימת, פירוש הדבר שהבורא עצמו מזמין את האדם. אבל אם אין השתוקקות לקשר עם הבורא, האדם מחויב לחפש בעצמו את הקשר הזה. אם יש לו תחושה של הקשר, אם כבר יש בו השתוקקות לבורא, עליו לחפש השתוקקות נוספת כדי לדבוק בו.

כדי לא לאבד את הקשר עם הבורא-אדם יכול לדמיין שהקשר אבד ויש לחשוב כיצד לקשור ולחזק אותו. הוא ישקיע את כל המאמצים בשמירה על הקשר הזה. המאמצים הם שפונים אל שערי העולם העליון בבקשה לקשר מתמיד עם הבורא.

אבל אם אדם מחכה שההשתוקקות הזו תבוא מעצמה, הדבר לא יקרה והוא יקבל מלמעלה סבל ויסורים כדי שיתחיל לחפש בעצמו.

במציאות של האדם קיימים רק האני, הבורא והקשר ביניהם, ולא שום דבר אחר. דווקא בזמן היסורים, בזמן החיפוש אחר הקשר אתו, אנחנו מסוגלים להפוך את הסבל הזה (גם הפרטי האישי וגם הסבל של העם ושל העולם כולו) להנאה. שהרי הסבל ניתן לנו במטרה אחת ויחידה, כדי שנוכל דרכו ליצור קשר עם הבורא ובכך להפוך אותו להנאה.

האדם הוא "נגזרת" של הבורא

כאשר מתעוררת באדם מחשבה על הבורא, הוא צריך להבין מיד שהבורא חשב עליו ויצר בו את הרצון והמחשבה אליו. האדם הוא בסך הכל "נגזרת" של הבורא.

האדם חייב לפנות אל הבורא בדרישה שימשיך לחזק את הקשר אתו. אבל למעשה, האדם אינו מסוגל להתעורר ולהתחיל לחשוב עליו בכוחות עצמו. בכל רגע בו הוא חושב על הבורא, בעצם זה הבורא, שמחדש בו את הרצון להמשיך ולחשוב עליו.

אנחנו צריכים לדרוש מהבורא עזרה בחיזוק הקשר אתו. הוא מצפה לזה. אולי זה עדיין בלי הכוונה "לשמה" (למען הבורא), אלא למען עצמנו, אבל אין זה חשוב, אנחנו כבר תלויים בו.

האדם צריך להיות מודע לכך שהבורא גורם לו את כל היסורים, שכך הוא מושך אליו את תשומת לבו. מתנהלת כיום מלחמה בתוך המדינה. הפיגועים נמשכים, חפים מפשע נהרגים, העם סופג מכות כואבות, אנשים מתהלכים בלב כבד כל ימות השבוע, ביום, בלילה, כשקמים בבוקר, כשהולכים לישון. אנשים חשים דיכאון, הם במבוי סתום. כל אחד מרגיש כאב. וכל זה משפיע על האדם בכיוון אחד, הוא חושב כל הזמן איך להיפטר מהגורם לכל אלה.

אנשים אינם רואים עדיין שהסיבה האמיתית לכל האירועים האלה היא הבורא. הם גם אינם מבינים שרצון הבורא הוא למשוך את העם, בעזרת כל האירועים האלה, בחזרה אליו, להכריח אותנו בכוח להתקדם בכיוון הנכון, אל עבר המטרה.

כדי להיפטר מהסבל ומהיסורים, צריך לבקש מהבורא שיתן לנו מחשבות לא על הסבל, אלא על הסיבה לסבל-עליו. עלינו לבקשו שלא יותר לנו להתנתק לרגע מהמחשבה הזו. שכל העת, דרך המחשבה הזו, יהיה לנו קשר רציף עמו. זה הדבר החשוב ביותר ומלבד זה אין שום דבר אחר. כאן נמצאת תחילת הדרך של כל אחד מאתנו.

האדם סובל כל חייו. כך גם האנושות. דורות על גבי דורות חיו, מתו ולא הבינו כלל מהן הסיבות האמיתיות לסבלם. הסיבה היא שהסבל צריך להצטבר ולהגיע לרמה מסוימת, ורק אחר כך ניתן לגלות מהן סיבותיו וממה הוא נובע.

כיום, האנושות צברה מידה מסוימת של יסורים, וניתן כבר לגלות לאנשים את הסיבה לסבל שלהם. אבל למרות כל מאמצי המקובלים לגלות לבני האדם את הסיבה האמיתית לסבל, כדי שידעו כיצד להימנע ממנו, רק מעטים מוכנים להקשיב. זה אומר שעדיין לא נצבר בכל אחד מהם היקף היסורים הדרוש כדי שיתחילו להקשיב.

בעניין זה צריך דוד המלך לשמש לנו דוגמה. ארבעים שנה כתב את "תהילים", את תפילותיו לבורא, ובו זמנית לחם באויביו. הכיבושים שלו הם הנרחבים בכל ההיסטוריה של ארץ ישראל, הוא כבש רוחנית ופיסית את כל שטחה של ארץ ישראל.

הבורא רוצה להביא אותנו למצב הטוב ביותר עבורנו. זה המצב בו נהנה מהבורא במידה הרבה ביותר. זה יתאפשר רק כשנרגיש אליו השתוקקות ולכן הבורא מראה לנו עכשיו שאנחנו זקוקים לו. הוא מוריד אותנו למדרגה הנמוכה ביותר, המרוחקת ביותר ממנו, ובעזרת הסתר וגילוי של האור הוא מתחיל לבנות בנו רצון והשתוקקות אליו.

חזרה לראש הדף
Site location tree