אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / הספר הפתוח / קבלה כדרך חיים / ו. הקבוצה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ו. הקבוצה

הבורא ברא נברא אחד ויחיד, "נשמת אדם הראשון". נשמה זאת נשברה לחלקים רבים מאוד, וכל חלק רכש תכונות שונות בהתאם לאותו מקום שבו נשבר באדם הראשון. כל נשמה קשורה לשורש שלה בנשמת אדם הראשון שממנו נעתקה.

בכל נשמה ישנן תכונות עיקריות שליטות, שהן התכונות האישיות שלה; וכן גם תכונות אחרות-משניות, שהן התכונות של שאר הנשמות. מאחר שכל נשמה כוללת גם תכונות של נשמות אחרות, התיקון שלה אינו בתיקון של עצמה, אלא בתיקון היחס שלה כלפי הנשמות האחרות. האדם אינו מתקן את הנשמה שלו בצורה ישירה. כלומר, התיקון שלו אינו תיקון של עצמו, אלא של הקשר שלו עם שאר הנשמות, עם חלקי הנשמה שלו שנמצאים בנשמות אחרות.

כל הנשמות שלנו קשורות יחד. כשהאדם מגלה את העולם העליון, הוא רואה כמה חזק הקשר בינו לבין יתר הנשמות. כרגע, אנחנו רואים את הגוף שלנו בלבד. לכן נראה לנו שאנחנו מחולקים לגופים רבים, אבל נשמה היא מבנה אחיד שקיים בכל אחד מאתנו.לכן, כאשר האדם מתחיל להזדהות עם הנשמה שלו, נעלם ההבדל בינו לבין האנשים האחרים, כי הוא רואה וחש שיש לו גוף רוחני משותף עם כל האנשים, כל העמים.

בסופו של דבר, כשהכל מתוקן, כולם קשורים לנשמה אחת משותפת, חשים את הקשר הזה וחיים אותו. אם רואים את המצב העתידי המתוקן, מגלים שאין שום הבדל בין האנשים. כשהעובדה הזאת מתגלה לאדם, היא מתחילה להכתיב לו כיצד להתייחס לעולם.

לכן, לא צריך לאלץ אנשים בכוח להיות "טובים" ומוסריים אלא לפקוח את עיניהם כדי שיראו איך העולם בנוי באמת. או אז, באופן טבעי, מתוך הרצון האגואיסטי שלהם, הם ירצו שיהיה להם טוב, ולכן לא יזיקו זה לזה. למצב הזה בדיוק צריכה האנושות להגיע.

לפני שהאדם משיג את הרגשת הבורא, הוא יכול להבין ולהרגיש את התכונות שלו עצמו ולנסות לתקן אותן רק בעזרת אנשים כמוהו. מתוך יחסיו עם האנשים שסביבו הוא בונה את יחסיו עם הבורא.

לכן, "ואהבת לרעך כמוך", הוא כלל גדול בקבלה. לא כדי שנגיע לקומוניזם, אלא כדי שנתעלה רוחנית, ועל ידי זה נגלה את הבורא. זה העיקרון שעל פיו נוצר התנאי שמאפשר לאור העליון למלא את הנשמה. בתנאי שכל אחד מקיים את העיקרון הזה.

כאשר אדם מרגיש את הצורך בגילוי העולמות הרוחניים והשגתם באופן עצמאי, ומתחיל ללמוד קבלה, יפגוש, בהכרח, אנשים דומים לו. כיוון שאי-אפשר להתקדם רוחנית באופן עצמאי, הרי זה טוב בשלבים הראשונים בלבד. כעבור זמן, ירגיש האדם ששוב אין בכך די. העבודה הרוחנית האמיתית, העיקרית והרצינית, מתבצעת בשלב מאוחר יותר בתוך הקבוצה, כיוון שקבוצת אנשים שחושבים על אותו דבר, מסוגלת לעזור לפרט להתקדם ולהתפתח רוחנית בקצב מהיר בהרבה.

יש חשיבות גדולה מאוד ללימוד בקבוצה, לא רק עם מורה. אדם שלומד ביחידות משתמש בכלי שלו בלבד כדי לקבל את האור, את הבורא, את הרוחניות, את המציאות עליונה. מי שלומדים בקבוצה, גם אם יתווכחו ביניהם לפעמים, יוצרים כלי רוחני משותף שמורכב מכל אחד מהמשתתפים, שממנו כל אחד מתחיל לקבל הארה מלמעלה. נניח, שישנם עשרה משתתפים; ההארה שמתקבלת אינה פי עשר ביחס ליחיד, אלא פי מיליונים. הסיבה לזה היא ההתכללות, כלומר, שנשמת כל אחד מהם מורכבת משש מאות ועשרים חלקים וכל חלק מתחבר לשאר החלקים שבכל אחד מהם, וההתחברות של כל החלקים יוצרת כלי אחד משותף. להיות בקבוצה משמעו לקיים קשר פנימי, להימצא באותן כוונות שבהן נמצאת הקבוצה, מכאן שאין מדובר בהכרח בנוכחות פיסית.

השפעת הקבוצה על האדם יעילה במידה בה הוא מודע לכך שהוא חייב לעבור תיקון ולכן הוא חייב לקבל את הקבוצה כגורם השפעה עליון. באותה מידה, יהיה האדם מסוגל לקבל מהקבוצה את רעיון העליה הרוחנית שלה ובאותה מידה הוא יהיה מסוגל לשאוף אל הבורא ויזרז את עלייתו הרוחנית מדרך ההמונים לדרך הנבחרים. אם לא יעשה כן, משמע שהוא נמצא,כביכול, מחוץ לקבוצה.אם האדם פורש מהקבוצה, הנקודה שבלבו עלולה לכבות ואין איש יודע מתי תידלק שוב.

המקובל ותלמידו

אם המקובל והתלמיד עובדים בשותפות מלאה, היחסים ביניהם יכולים להיות כשל מורה ותלמיד, או כשל שני חברים, או שהם יכולים להתחלף ביניהם בתפקידים.

לדוגמה: הרב שלי סיפר לי, שבפעם האחרונה שבעל הסולם בא להיפרד מרבו לפני עלותו לארץ (הרב שאצלו התחיל בעל הסולם ללמוד קבלה היה הרב מפורסוב, עיר קטנה ליד ורשה), הוא ראה בבירור שעלה על המורה שלו בהשגתו. הוא סיפר על כך לבנו הבכור, הרב שלי, שהיה אז בן 15.

באופן זה אין חשיבות לכך שאדם יהא מורה או תלמיד. כמו בבית הספר, המורה מדריך את התלמידים, הוא מראה להם איך להיכנס אל העולם הרוחני, ומעניק להם את המיומנות הנחוצה בעבודה הרוחנית. תלמיד מבריק יכול להיעשות גדול ממורהו, אך מורה נשאר תמיד מורה.

בין תלמיד למורה ישנו קשר רוחני באמצעות תכונות וכלים משותפים, שהרי ברוחניות שניים אינם נחשבים לשני גופים נפרדים, אלא לכלי אחד משותף. לכן, אם אני הקניתי משהו לתלמיד שלי והוא עצמו הגביה לעלות דרגות רבות מעלי, כי אז כל מה שנתתי לו נמצא אתו, ובו בזמן מהווה גם חלק משותף לשנינו. כלומר, מתבצעת עבודה משותפת, גם אם התלמיד שלי עושה אותה ולא אני, והמיוחד הוא, שבגמר התיקון הכל מתחבר.

קבוצת המקובלים

בעבר, ניסו המקובלים וקבוצות תלמידיהם, לייסד קומונות. העניין היה לא בקומונה עצמה, אלא בכורח להיכנס אל מסגרת חברתית מסוימת, מעין אגודה, שעצם ההימצאות בה תשפיע עליהם. זה היה יוצר לחץ שלא היו מסוגלים להתמודד אתו. היינו מתחילים לזעוק, לבקש עזרה מהבורא, שהקשיים לא ישברו אותם. ואז הבורא היה עוזר לנו להתמודד עם המצב.

אין זה מזוכיזם, כי אין כאן הנאה, אלא עבודה רוחנית הכרחית על האגואיזם שלנו. אחרת, אי-אפשר להתמודד אתו. אחרת, האדם לא יוכל להכריח את עצמו להיות "אדם" (מלשון אדמֶה לבורא), כי מטבעו אינו יכול לדאוג לאחרים, או אפילו להרהר בטובתם.

בזמן מלחמה, או כשמתאחדים להשגת מטרה עליונה, האדם מתחיל להרגיש קרבה לזולת, להרגיש שהוא תלוי בו. כאן מתחילים להישבר המחסומים האגואיסטיים בין האנשים. בזמנים קשים כולנו עם אחד.

לכן, לבורא אין ברירה: בהנהגתו, האנטישמיות בעולם והלחץ עלינו יגברו, הפיגועים יימשכו וכל זה משום שאנחנו עדיין איננו מוכנים להתחיל לחשוב על המטרה האמיתית-לחשוב זה על זה.

המקובלים ותלמידיהם משפיעים על כל העולם, אבל בראש ובראשונה על מצבו של העם היהודי, כיוון שהוא הראשון בין העמים שצריך לעבור את התיקון ואחריו ינהרו כל העמים האחרים. רק כך נוכל להשפיע על העולם. מלמעלה מגיעים לעולם שלנו אותות, הכל סובב סביבנו. לכן, או שנתחיל לנוע קדימה מרצוננו החופשי ואז כל העמים האחרים יפסיקו ללחוץ עלינו ויתחילו לתמוך בנו, או שאם לא נעמוד בקצב ההתקדמות הדרוש, הם יתחילו להאיץ בנו.אם אין אנו מתעשתים מיד ואין מנסים להבין מה בדיוק נדרש מאתנו, ההשגחה העליונה היא שתלמדנו על ידי לחץ נוקשה ביותר, עד כדי סכנת השמדה.

החברה וכלל האנושות מוכרחות לעבור את כל מדרגות התיקון, זו אחר זו, כיוון שמכל מדרגה יוצרת את מדרגת התיקון הבאה: זה קשר סיבתי בין מצבים עוקבים, שכל אדם עובר אותם במהלך התפתחותו.

בשלב זה, או שנשאף ביוזמתנו לצעוד קדימה להתפתחות הרוחנית, לתיקון, או שידחפו אותנו לכך על ידי יסורים, כצאן מובל לטבח.

התיקון ברמת העם הוא קודם כל איחוד. בית המקדש הראשון ובית המקדש השני חרבו בכל פעם כשהאיחוד בעם היהודי נסדק והיהודים נאלצו לצאת לגלות. בכל פעם, השיבה מן הגלות התרחשה בעקבות התלכדות העם, או תוך כדי חוויה של יסורים משותפים שאיחדו אותנו.

בתקופת הגלות, בכל מקום בעולם, ברגע שהקהילה היהודית התחילה לשגשג, מיד החלו רדיפות. מדוע? הרי היהודים עבדו היטב ותמיד גרמו לשגשוג המדינה. בכל זאת, מלכים ושליטים התעקשו לרדוף את היהודים, למרות שהיו מודעים היטב לתועלת שהם מביאים להם אישית ולמדינה כולה. לא נשלה את עצמנו, שהשליטים עשו זאת בהשפעת השנאה ההמונית של פשוטי העם. כי אם היהודים הביאו תועלת למלך, מי היה יכול להתנגד לו?

אנחנו רואים כאן חוק היסטורי ברור: ברגע שהיהודים עולים בכישוריהם על העמים שבתוכם הם חיים, ומתחילים להוביל אותם לכיוון של סיפוק האגואיזם, ולא לכיוון המטרה האמיתית-אל הבורא, הם הופכים מיד לנרדפים.

קשה להבין, מדוע אין עמי העולם רוצים להשלים אתנו. הרי אנחנו מביאים תועלת, קידמה... אבל לא לזה הם זקוקים מאתנו. הם זקוקים מאתנו אך ורק להדרכה הרוחנית.

אילו התחלנו להתקדם בכיוון הנכון, לא תוכלו לשער איך הכל היה משתנה! היינו מממשים את עצמנו ומצדיקים את עצם הקיום שלנו. אילו העם היהודי היה מסוגל היום להבין את סיבת היותו בארץ. אנחנו כאן כדי להיות ישר-אל, ולא הונג קונג נוספת.

עלינו לבנות כאן מדינה רוחנית ולא מדינת דת. אילו הקמנו עכשיו מדינה רוחנית, הכל מלמעלה היה משתנה, מיליארדי אנשים היו תומכים בנו. העיקרון הוא זה: עד שלא נתחיל להשתנות מבחינה רוחנית כאן, בארץ ישראל, נרגיש לחץ פה ובכל העולם.

לכן, התבודדות אינה המטרה שלנו כיום. זו היתה מטרת המקובלים בדורות הקודמים, הם עבדו על תיקון העולם בכוחות עצמם, או שעבדו עם קבוצת תלמידים מצומצמת. כיום, אנחנו חייבים להפיץ את חוכמת הקבלה, כך שכל אחד אולי יידע רק מעט אודותיה, אבל יידע על עצם קיומה. די לו לאדם שישמע על הקבלה, יקרא קצת, יפנה למקובל, יקשיב להקלטות של שיעורים. חשוב מאוד להפיץ את הקבלה היום בין אנשים רבים ככל האפשר.

הפרעות בקבוצת לומדי הקבלה

במקרים רבים, אלה שרוצים לעסוק בחוכמת הקבלה, בשיטה להשגת הבורא, מתארגנים כאמור בקבוצות. הם עושים זאת כדי להקל ולקצר, עד כמה שניתן, את הדרך אל העולם הרוחני.

אל כל מה שקורה בקבוצה מסוג זה, חייבים להתייחס כאל סימנים, כאל הוראות מהבורא. אין לחשוב שמה שקורה הוא אירועים שבשגרה, או בעיות של חיי היום יום. אין הקבוצה עושה חשבון האם כדאי יותר לעסוק במריבות קטנות, או להתקדם ביחד אל המטרה העליונה. אלא שאם הקבוצה קיימת לשם השגת הבורא, כי אז כל מה שאנשיה מקבלים היום, צריך להתקבל כאמצעים שהבורא שולח להם כדי שיוכלו להתקרב אליו.

מבחינה מעשית זה אומר, שאם יש לאדם חברים לדרך הרוחנית, ואם הם מתייחסים אליו בצורה לא טובה, אסור לו להתמקד בזה, אלא להתמקד בבנייה של מערכת היחסים ביניהם בצורה הטובה ביותר. הוא צריך לתקן את עצמו בהתאם להפרעות שמתגלות. באמצעות פעולה כזו הוא הולך בדרך של "אמונה למעלה מהדעת" ובכך משיג את המטרה.

בהתבסס על מטרת הקבוצה, כל ההפרעות שמתעוררות בתוכה למעשה אינן הפרעות, אלא הנן דחיפה, קריאה של הבורא להתקדמות רוחנית של הקבוצה לקראתו. הוא שולח לקבוצה סימנים במה היא צריכה למקד את המאמצים שלה.

זו הסיבה לכך שדווקא בתוך קבוצה כזאת ישנן הפרעות רבות, אבל הודות לתגובה נכונה של כל חברי הקבוצה, לעזרה ולהבנה הדדית, הקבוצה יכולה לגדול הרבה יותר מהר ובפחות יסורים בהרבה, מאשר הפרט לבדו. ככל שהקבוצה מתקדמת יותר, כך יגדלו האכזבות וירבו המריבות הפנימיות. על אלו צריך להתגבר, לא משום ש"המטרה היא מעל לכל", אלא מכיוון שהכל בא אלינו מהבורא. בכל פעם צריך להגביר יותר את המאמצים הרוחניים כדי לחזק את האמונה שהכל בא מבורא, ולהאמין שהוא שולח לנו את ההפרעות בדיוק במידה בה הקבוצה, וכל אחד בנפרד, יכולים להתמודד איתן בצורה הנכונה.

וכן להיפך. אין זה מומלץ לשמוח על העדר הפרעות. זה יכול להיות סימן לכך שהקבוצה אינה מתקדמת מבחינה רוחנית ולכן איננה יכולה להתמודד איתן. כלומר, צריך לשמוח או להתאכזב לא בגלל קיום או העדר של הפרעות, לא בגלל הרגשות הלב אלא מהתקדמות אל עבר המטרה.

ברגע של קבלת ההפרעה, אין החבר בקבוצה צריך מיד לוותר על דעתו ולקבל את דעת חברו. הוא מחוייב לבחון את המצב, לראות מה באמת קרה. יתכן והדבר מאוד לא נעים, אבל בירור הנסיבות הוא הכרחי. העיקר, להיות מודע כל הזמן לעבודה הרוחנית, ולא לרדת לרמה של התחשבנות עם החבר.

יש תמיד לזכור את הבורא על רקע תמונת העולם שלנו ולנסות לשמור אותו תמיד בתת-המודע. או אז כיוון המחשבה יהיה כזה: היות וזה חבר שלי, וגם הוא מחפש אחר אותה המטרה, כל מה שאני מקבל ממנו היום, זה ככל הנראה הפרעה שצריך להתגבר עליה באמונה למעלה מהדעת, כלומר לקבל את מה שהוא אומר לי ולהצדיק אותו. בכך שאני מצדיק אותו, אני עולה למדרגה הרוחנית הבאה.

הליכה באמונה למעלה מהדעת משמעה שהאדם מסכים בכל לב ונפש עם מה שקורה לו,מסכים לכך שמישהו מחברי הקבוצה מבקר אותו. עליו לקבל את כל זה כטוב וכאמת-באמונה למעלה מהדעת-כיוון שבכלים האגואיסטיים שלו, בדעת שלו, אינו יכול לראות את האמת.

אם בתרגילים לכאורה פשוטים האלה האדם מתקדם כמה צעדים, כלומר מנסה להצדיק את המתרחש, הוא מתחיל להרגיש את הקשר לבורא. אין זה עדיין גילוי הבורא, אבל זו התחלה של הבנת הקשר אתו. האדם מבין שהבורא נמצא בהסתרה, ושולח לו מסרים בעזרת הסובבים אותו. הוא מתחיל להרגיש בכל דבר את יד הבורא. זו תחושה אמיתית.

הקשר הרוחני הזה הופך לקבוע וממלא את חייו של האדם. הכניסה לעולם הרוחני היא מכאן. ביסוס הקשר הרוחני עם הבורא-זו עליה במדרגה הרוחנית.

חזרה לראש הדף
Site location tree