חוכמת הקבלה כפתרון
תקציר הרצאתו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן
בפני אנשי הסגל האקדמי באוניברסיטת בר-אילן, יוני 2004
לאן מובילה אותנו המציאות?
המציאות מובילה את האדם לגילוי שכל ההתפתחות שלו, שנמשכה אלפי שנים, בכלכלה, בתרבות, בבריאות, בטכנולוגיה ובחברה, נכשלה, ושכל היחס שלו לעולם, לחברה ולעצמו הוביל אותו למבוי סתום, בכל הערוצים.
בעבר פתר האדם את בעיותיו על ידי מלחמה או בהחלפת התפתחות טכנולוגית בהתפתחות תרבותית ובמיני חלופות אחרות שמצא לעצמו, אבל עכשיו הכול כבר הגיע למבוי סתום.
היום האדם מגלה באמצעות המדע שלמעשה אין לו עוד מה לחקור. אם התפישה שלנו את המציאות הסובבת אותנו היא העתק של התכונות שלנו, המציאות בעצם לא נמצאת מחוצה לנו, ופועל יוצא מכך הוא שעלינו לחקור את עצמנו, ובסופו של דבר-לפנות למקור, לסיבה של תמונת המציאות. כך נראה את ההתפתחות האמיתית שלנו ונבין היכן אנו קיימים.
כלומר, מובנה של השאלה היכן אנו קיימים לא יהיה עוד באיזה עולם אנחנו קיימים, אלא באילו תכונות, חושים, רגשות ורצונות אנחנו מצויים, שהרי הם הסיבה לאופן שבו אנו רואים את המציאות. כלומר באמצעות המדע האדם עובר עכשיו מתפישת עולם חיצונית לתפישת עולם פנימית. בעל הסולם כותב על כך ב"פתיחה לחוכמת הקבלה", שכל העולמות כלולים בתוך האדם.
לכן אנחנו זקוקים עכשיו, כך אומרים לנו המקובלים, להתפתחות של חוכמת הקבלה. החוכמה הזאת מסבירה לנו איך העולם מתפתח ובאיזו דרך עלינו להשתלב בו. שנרגיש את העולם האחר על ידי שיפור עצמנו, כי העולם שאותו אנו מרגישים הוא בסך הכול, כמו שנאמר, פועל יוצא מהתכונות שלנו. אין דבר בעולמנו שאינו העתק של מצבו הפנימי של האדם.
החוכמות והמדעים נקלעים למבוי סתום
כל החוכמות והמדעים שאנו מכירים היום, בלי כל קשר לחוכמת הקבלה, לא יכולים להתקדם ולהתפתח עוד, כי כולם מסבירים לנו שהעולם קיים כביכול מחוצה לנו, ואילו עכשיו אנחנו מגלים שהעולם שמחוצה לנו הוא בעצם העתק של תנאים פנימיים שבתוכנו.
לכן כל המדעים וכל החוכמות מרגישים שהם נקלעו למבוי סתום. אי אפשר עוד להתקדם בלימוד העולם על פי חיצוניותו, חייבים לעבור ללמוד אותו מתוך פנימיותו, מתוך תכונות האדם שהן הסיבות לתמונת העולם שלנו.
אם כן, חוכמת הקבלה תשמש אמצעי לגילוי בכל שטחי המדע: בפיזיקה, בכימיה, בביולוגיה, בכל מדעי הטבע, וכן בכל המדעים השייכים לפנימיות האדם, כמו פסיכולוגיה. כך תהיה חוכמת הקבלה עזר לכל החוכמות, לכל המדעים, ותתפתח עמם יחד. ואז כל האנושות תרגיש עד כמה נחוצים וחשובים לה הדברים הללו, ותכיר בנחיצותה ובחשיבותה הייחודית של חוכמת הקבלה, כי באמצעותה העולם מתקדם למצב הרצוי, לתיקון שלו, בדרך "התורה" (תורה-אור), זאת אומרת, הוא מתקן את עצמו על ידי האור העליון ולא על ידי הייסורים.
חוכמת הקבלה מסבירה לנו איך באמצעות שיפור התנאים החיצוניים והפנימיים שלנו, כלומר שיפור התנאים הפנימיים, אנו קובעים את צורתו החיצונית של העולם. ואז כביכול לא נצטרך עוד לחקור את העולם. אנחנו נקבע מתוכנו איך ייראה. וזה נקרא שעל האדם להגיע למצב שבו יהיה בדרגה דומה ושווה לבורא.
מתוך זה מתגלה לנו דווקא עכשיו הנחיצות במדע ובחוכמה הנקראים "חוכמת הקבלה". על כך כבר כתבו המקובלים ב"ספר הזוהר" ובהרבה מקומות אחרים.
למי מיועדת חוכמת הקבלה?
ב"הקדמה לתלמוד עשר ספירות", באות ב', מוסבר שאדם המגיע ללמוד את חוכמת הקבלה הוא מי שמרגיש בתוכו את "הנקודה שבלב" ואת השאלה "מה הטעם בחיי?" האדם הגיע לשאלה הזאת אחרי אלפי שנים של התפתחות, אחרי שעבר גלגולים רבים ואחרי שהשתוקק לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד, למושכלות. עכשיו הוא משתוקק לרוחניות.
איך יממש האדם את הרצון הזה? על כך כתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" שכתב בעל הסולם (בעה"ס), באות קנ"ה, שמתוך זה שהאדם לומד ורוצה לדעת, להכיר, להתחבר למה שהוא לומד, הוא מעורר על עצמו אורות מקיפים.
יש לדעת איך לעורר את האורות המקיפים. אנשים רבים מתעסקים בקבלה ועדיין לא עולה בידם למשוך על עצמם את האורות הללו. כדי לעורר את האור המקיף צריכים להתקיים הרבה תנאים, והתנאי החשוב ביותר הוא לימוד בקבוצה עם אנשים אחרים, שגם הם משתוקקים לאותו המאור המחזיר למוטב.
אם נקיים את כל התנאים הללו, אז, כמו שמובטח לנו ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אותיות י"ח, י"ט), בתקופה של שלוש עד חמש שנים נוכל כבר להיכנס לשליטה על עצמנו, ומתוך כך, מתוך רצון עצמאי, יוכל כל אדם לשנות את העולם שלו, כלומר לשנות את עצמו, עד כדי כך שיראה את העולם שהוא נמצא בו כעולם הרוחני. לא קיימים מסביבנו עולמות רוחניים או עולמות גשמיים. רק מתוך שיפור של עצמנו, במעבר מרצון אגואיסטי, שבו אנחנו מכונסים, לרצון האלטרואיסטי שבנו, נרגיש את השינוי של מעבר מהעולם הזה לעולם הרוחני. כי שוב, העולם שאותו אנו מרגישים הוא העתק של התכונות שלנו. ועם שיפור התכונות שלנו נראה ונרגיש כביכול גם מחוצה לנו, כי כל גילוי, נדמה לנו שהוא מחוצה לנו. אבל האמת היא שמחוצה לנו לא קיים דבר, אלא האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת.
הכלי הרוחני
כלי רוחני מורכב מחמש בחינות. מה שמקובל בתוך הכלי נקרא העולם שלו, של הכלי. מחוץ לכלי לא רואים ולא מרגישים דבר, ורק מה שמורגש בפנים נקרא העולם שלו. חוץ מהעולם שלו, הוא מרגיש את האח"פ דעליון, שנקרא העולם העליון או "העולם הבא" שלו. ככל שיוכל הכלי הזה, יהיה מצב אשר יהיה, לשפר את עצמו, הוא יראה את עולמו באופן נעלה יותר, רחב יותר, גבוה יותר, נצחי ושלם.
אבל מה שהכלי רואה, הוא רואה בתוך עצמו, בתוך חמשת חלקיו, שנקראים כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. ומה שהוא רואה, הוא רואה לפי המידה של השתוות תכונותיו עם תכונות האור העליון. האור העליון מתגלה אליו כנותן וכמשפיע גמור, ואז, ככל שהכלי יכול להיות בהשתוות הצורה )בהשתוות התכונות( לאור, כלומר להיות כמשפיע, לתקן את הפנימיות שלו בהתאם לאור, בהתאם לבורא, כך הוא רואה עצמו מחובר לבורא, חלק מהבורא. הוא רואה את המשותף ביניהם, וזה נקרא בשבילו העולם העליון.
ובכל רצון שהוא עדיין אינו יכול לגרום לו להיות בהתאמה לבורא, בדבקות עמו, הוא רואה עצמו כמי שאינו שייך עדיין לעולם העליון, והוא לא משתמש ברצון הזה.
אם כן, בחוכמת הקבלה אנחנו למדים על המבנה הפנימי של הכלי האחד, שנחלק לחמישה חלקים - וכיצד החלקים הללו, חמשת הרצונות הללו, יכולים להשתוות למשפיע, לאור, לבורא. באמצעות ההשתוות לבורא, לכוח המשפיע, רואים החלקים את העולם העליון. ובמידה שהרצונות אינם יכולים להשתוות לאור העליון, הם רואים ומרגישים עצמם מכונסים בתוך עצמם, וזה נקרא שהם נמצאים בעולם התחתון.
ומה רואה אותו הכלי שמשתפר? הוא מגלה, כפי שאנו מגלים, שאנו נמצאים בחמשת החושים העכשוויים שלנו, ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, המקבילים לכתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. ואז הכלי מתעלה מעל החושים הללו, כלומר רוצה להשתמש בהם על מנת להשפיע, על מנת לתת, על מנת להיות דומה לעליון.
מאין יודע האדם מה זה עליון?
מתוך "הנקודה שבלב" שלו, שהיא מעין נציגות של הדרגה העליונה. כאשר הוא מתחיל לפתח אותה, מתחיל להשתוקק, הוא קונה על ידי אור מקיף "מסך", ומתחיל להתעלות מעל לכלי שלו. וכך הוא רוכש מסכים, כוח התנגדות לרצון לקבל שלו, ורוכש גם את ההידמות שלו למשפיע. אז הוא כבר רואה את התכונות שלו כתכונות המשפיע, ולא כתכונות המקבל. הוא מרגיש בתוכו דמות הדומה לבורא, שנקראת התגלות הבורא בתוך האדם-כי הבורא מתגלה בתוך הכלי-ולא מחוצה לו.
וכך הוא פוסע וכל הזמן מוסיף רצון לקבל מ"צד שמאל", ואת כוח התיקון מ"צד ימין", ובונה את עצמו כקו אמצע בהתאם לכוח העליון, למשפיע. המשפיע תמיד מתגלה לו כמדרגה עליונה יותר, הדוגמה שאליה על האדם לשאוף להידמות. הדרגות הללו נקראות ה"מדרגות" שהאדם פוסע בהן, והולך ועולה לקראת צורת המשפיע המלאה. כלומר, את כל הרצונות שיתגלו בו, בכל האופנים, את כולם הוא הופך למשפיעים. בכך הוא מגיע להשתוות הצורה, לדבקות, לשלמות עם הבורא, עם המשפיע האינסופי, שאין לו כל גבול.
וכל המצבים שלו בדרך למטרת הבריאה מורגשים בו כעולמות. מה פירוש עולמות? שבכל מצב ומצב יש לו שני חלקים, חלק שהוא כבר גלוי, שבו הוא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא, וחלק נסתר, מקום שבו הרצונות שלו לא יכולים עדיין להיות בהשתוות הצורה הבורא, ואז הוא מרגיש בהם את ההסתרה.
עלייה בעולמות
אדם העולה מלמטה למעלה מתחיל לגלות את העולמות, כפי שגילו אותם המקובלים. הוא מגלה את המבנה שלו, מתקן אותו, ובהתאם למידה שבה הוא מתקן אותו, כך הוא מרגיש עצמו קיים בעולמות. אם מתגלה בו רצון לקבל של "עביות דשורש", הוא מתקן אותו בדרגות שורש א', ב', ג', ד' שבשורש, ואז, במידה שהוא מתקן אותו, כך הוא מרגיש שהוא נמצא בעולם שאנחנו קוראים לו עולם העשייה. אם אחר כך מתגלה בו העביות הבאה, שנקראת עביות א', בדרגות שורש א', ב', ג', ד' שב-א', הוא פוסע בחמש הדרגות של עולם היצירה.
מה פירוש פוסע? הוא מגלה בתוכו תיקונים. אחר כך הוא עובר לרצונות גדולים יותר, מתקן אותם, ובתוך הרצונות המתוקנים מגלה את השתוות הצורה, את היחס עם הבורא, את הקשר עם הבורא, את הדמיון לבורא, וזה כבר נקרא אצלו עולם היצירה.
אם מתגלה אצלו אחר כך עביות דבחינה ב', והוא מתקן אותה בשורש א', ב', ג', ד' שב-ב', הוא פוסע במדרגות עולם הבריאה, אחר כך עובר לעולם האצילות, אחר כך לעולם אדם קדמון (א"ק) ואחר כך לעולם אינסוף. בסופו של דבר-חמש דרגות של רצונות.
הרצונות נמצאים בתוך האדם, והם נפתחים אט אט, בהתאם ליכולת האדם לתקן אותם. כך מרחיב האדם את הכלי שלו עוד ועוד, ואז, בתוך הכלי שלו, הוא מרגיש את העולם שהתגלה. אבל הכלי שלנו לא מיתקן בשלמותו, כי בכל מצב ומצב ישנו גם חלק שאי אפשר לתקן, והחלק הזה מורה לאדם כי ישנו משהו נוסף שלא התגלה עדיין. כך מחולק כל מצב לנגלה ולנסתר. ומתוך זה שהאדם למד איך לגלות את הכלים שלו, איך לתקנם, איך להרגיש בהם את ההתגלות הבורא, נולדה חוכמת הקבלה.
בעל הסולם מסביר את עליית הנשמה מלמטה למעלה, כלומר את ההתפתחות הפנימית של האדם, מחלק ח' של "תלמוד עשר הספירות", והלאה. עד חלק ח' הוא מסביר את הכיוון ההפוך, איך כל ההשתלשלות הזאת הכינה את עצמה, איך כל המציאות, הרצון לקבל שהבורא ברא, הכין את עצמו להגיע למצב כפי שהוא נמצא בעולמנו, שהוא המצב הנסתר ביותר, הגרוע ביותר, ואז ממנו אנו יכולים להתחיל להתפתח.
ההתפתחות בחזרה אל השורש מתחילה מהנקודה הנמוכה ביותר, דרך כל המדרגות. הנקודה היא ה"רגע" שבו האדם מתחיל להרגיש שהוא משתוקק לרוחניות, ומנקרת בו השאלה "מה הטעם בחיי?". בשאלה הזאת פותח בעל הסולם את "ההקדמה לתלמוד עשר הספירות". אם היא קיימת באדם, אחרי שהתפתח במשך עשרות גלגולים באופן לא מודע, כעת יוכל, באמצעות חוכמת הקבלה, להתפתח במודע ולהשתתף בתהליך בעצמו. היום אנחנו נמצאים בתקופה שבה על האדם להציב רגל על המדרגות הרוחניות, ולהתחיל לפסוע במאה עשרים וחמש המדרגות של העולמות הרוחניים, עד שיגיע לשורשן.