אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / הערבות ועבודת האדם מול בוראו / הערבות כלי לאור
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

הערבות כלי לאור

שיחה (12.2.2004) על מאמר "דברים היוצאים מן הלב"

(בעל הסולם, ספר "שמעתי" מאמר כ"ה)

ענין "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב". אם כן, מדוע אנו רואים, אפילו אם כבר הדברים נכנסו להלב, ומכל מקום האדם נופל ממדרגתו?

והענין הוא, שבזמן שהאדם שומע את הדברי תורה מרבו, תיכף מסכים לדעת רבו, ומקבל על עצמו לקיים דברי רבו בלב ונפש. אלא אח"כ, כשיוצא לאויר העולם, אז הוא רואה וחומד ומתדבק ברצונות הרבים המשוטטים בעולם. אז הוא, ודעתו, ולבו, ורצונו מתבטלים ברוב. כל זמן שאין בידו הכח להכריע את כל העולם לכף זכות, אז הם מכריעים אותו ומתערב ברצונותיהם.

ואז הוא "כצאן לטבח יובל". ואין לו בחירה, והוא מוכרח לחשוב, ולרצות, ולחשוק, ולדרוש את כל מה שהרבים דורשים. ואז הוא בוחר במחשבותיהם הזרות, ובתשוקות, ובתאוות הנמאסות, מה שהם זרים לרוח התורה. ואז אין לו שום כח, שיוכל להכריע את הכלל.

אלא עצה אחד יש לו אז, שיתדבק ברבו ובספרים, שזה נקרא "מפי ספרים ומפי סופרים". ורק בהתדבקותו בהם הוא יכול לשנות אז דעתו ורצונו לטוב. אבל בויכוחים ובפלפולים מחודדים לא יעזרו לו אז לשנות את דעתו, אלא רק בסגולת הדביקות, כי היא סגולה נפלאה, שהדבקות מחזירו למוטב.

ורק בזמן שהוא נמצא בתוך הקדושה, אז הוא יכול להתוכח עם עצמו, ולפלפל עם פלפולים יפים, איך שהדעת מחייב, שילך תמיד בדרכי ה'. אבל את זה הוא צריך לדעת, שגם אחרי כל החכמות והודאות שיש לו, שיוכל כבר ללכת עם השכליות האלו לנצח את הס"א, הוא צריך לחקוק במחשבתו, שכל זה כלום לא שוה. שאין זה כלי זיין, שיוכל לנצח את המלחמת היצר, משום שכל אלו השכליות הוא רק תוצאה, שהשיג אחרי הדבקות הנ"ל.

זאת אומרת, שכל השכליות, שעליו הוא בונה את כל הבנין, שצריכים ללכת תמיד בדרכי ה', הוא היסוד שהוא דביקות ברבו. וממילא אם יאבד לו היסוד, אז כל השכליות אין להם שום כח, משום שחסר לו עכשיו היסוד. לכן לא להסתמך על שכלו, אלא שוב להתדבק בספרים ובסופרים. ורק זה יכול לעזור לו. אבל לא שום שכל ותבונה, משום שאין בהם שום רוח חיים.

(בעל הסולם, "שמעתי" מאמר כ"ה)

בעניין "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב": "נכנסים ללב" אחרי ש "יוצאים מן הלב" פירושו, שהלב לא יכול להיות פנוי. לב האדם, הכלי שלו, הרצון שלו, נמצא תמיד תחת השפעה כלשהי. או שההשפעה הקודמת חזקה מההשפעה הנוכחית והוא נמצא תחת ההשפעה הקודמת. או שההשפעה הקודמת חלשה יותר ממה שמשפיע עליו עכשיו, ואז הוא מחליף זו בזו, והדברים שהיו בלב יוצאים ממנו ונכנסים דברים חדשים.

איך האדם יכול לקבוע מה יכנס לתוך לבו ומה יצא ממנו, להתנגד להשפעה כלשהי, או לרצות להישאר בה? האם בבחירתו ובכוחו לפקח במה יתמלא לבו?

אומר בעל הסולם: "אם כן מדוע אנו רואים אפילו אם כבר הדברים נכנסו להלב, ומכל מקום האדם נופל ממדרגתו", האדם מתמלא בהתפעלות מרוחניות, מהרגשת הכוח העליון, ובכל זאת אחר כך, על ידי השפעה כלשהי, עוזב את המצב הזה ויורד. "והעניין הוא, שבזמן שהאדם שומע את הדברי תורה מרבו", ממקור שהוא יותר גדול ויותר חשוב, ממה שהאדם חושב וקובע לעצמו, לפחות בדברים הרוחניים, "תיכף מסכים לדעת רבו". מדוע? כי נדבק לדעה שלו, ומגדול הדברים נשפכים לקטן. "ומקבל על עצמו" מה ששומע, וזה נקרא "לשמוע", "לקיים דברי רבו בלב ונפש", כלומר, שזה יהיה כמו הרצון שלו, שאין הבדל בין מה שאומר רבו לבין מה שהאדם רוצה. "בלב" משמעו ברצון לקבל; ו "בנפש", משמעו בהשתוקקות לרוחניות, ובכוונה לרוחניות. העניין "בלב ונפש" הוא, ש "לב" נקרא סתם רצון, ו "נפש" קובעת את הכיוון שהוא לרוחניות. הרצון שמכוון לרוחניות, הוא הרצון שקיבל עכשיו מרבו.

"אלא אחר כך כשיוצא לאויר העולם", כלומר, נכנס תחת השפעה זרה, שהיא לא מה שקיבל מרבו, ולעת עתה מתנתק מרבו ויכול גם לא להתנתק, אפילו רחוק מרחק אלף קילומטר ממנו, כי ניתוק פנימי הוא לא עניין של מרחק פיסי-גיאוגרפי. אלא "יוצא לאויר העולם" הכוונה, שהתנתק מרבו בקשר הפנימי, ונמצא תחת השפעה זרה. "אויר העולם" הכוונה לדברים שנמצאים מסביבו, ופועלים עליו כגדולים ממנו. שבמקום רבו פועלת עליו השפעה אחרת, שאדם חלש כלפיה.

"אז הוא רואה וחומד ומתדבק ברצונות הרבים המשוטטים בעולם", כי עכשיו הם מחליפים את רבו בהשפעתם על האדם. ו "אז, הוא ודעתו ולבו" כמו שהיה בלב ונפש, עכשיו דעתו ולבו "ורצונו, מתבטלים ברוב", "רוב" נקרא גדול (רוב משמעו אויר העולם). קודם "רוב" היה רבו, ועכשיו "רוב" הוא אויר העולם, "כל זמן שאין בידו הכח להכריע את כל העולם לכף זכות", כלומר, כל זמן שהאדם לא מסוגל להתמודד נגד העולם, ולומר שדעתו יותר חזקה מדעת העולם.

ב "להכריע את כל העולם לכף זכות", יש מצבים, מדרגות ודרכי התייחסות רבים. היחס הראשון הוא שהדעה של האדם עצמו היא יותר צודקת, יותר נכונה ויותר חזקה. היחס השני, שהעולם מסביבו הוא גולם, שנשלח על ידי הבורא, כדי שיכריע אותו לכף זכות. כלומר, שיראה בכולם צדיקים, שמתנהגים כך כלפיו כדי לגרום לו הפרעות, כדי שיתקדם בהתחזקות לבורא. וכך הלאה עוד סוגי יחס נוספים.

ו "אז הם", שהאדם נכלל בתוכם, עם המחשבות הזרות, "מכריעים אותו ומתערב ברצונותיהם ואז הוא כצאן לטבח יובל", אין לו שום אפשרות לקבוע את דעתו, אלא הלב והרצון והדעת שלו נמשכים אחר כל העולם. כלומר, הוא נופל מדרגת דבקות ברבו לדרגת דבקות ברוב. "ואין לו בחירה והוא מוכרח לחשוב ולרצות ולחשוק ולדרוש את כל מה שהרבים דורשים", כי קיבל על עצמו את רצונותיהם, במקום את רצונותיו של רבו. "ואז הוא בוחר במחשבותיהם הזרות ובתשוקות ובתאוות הנמאסות מה שהם זרים לרוח התורה, ואז אין לו שום כח שיוכל להכריע את הכלל", להכריע את השפעת הכלל עליו.

"אלא עצה אחד, יש לו אז", אפילו שנמצא בשליטתו המלאה של הרוב, בכל זאת יש לו פתח אחד, "שיתדבק ברבו, ובספרים, שזה נקרא מפי ספרים, ומפי סופרים, ורק בהתדבקותו בהם הוא יכול לשנות אז דעתו ורצונו לטוב". שלא יגיד שעכשיו הוא נמצא לגמרי בשליטת הכלל ואין לו שום בחירה, כי אם אין לאדם בחירה, אין על מי לדבר, הוא נופל וזהו. אלא בנפילה משאירים לו פתח שמאפשר לו יציאה מהמצב, בכך ששולחים לו תזכורת, מחשבה, שיש עניין של רבו וספרים וקבוצה. ונותנים לו הזדמנויות של מגע רגעי עם הקדושה, שיוכל להידבק אליה בחזרה דרך נקודת המגע הזאת.

"אבל בויכוחים ובפלפולים מחודדים", יש לו למשל שתי דעות מה טוב ומה רע, ומתחיל להתווכח עם דעת הרבים, באמצעות דעה שקיבל פעם מרבו, "לא יעזרו לו אז, לשנות את דעתו", כי נמצא תחת השפעת הרוב ולא תחת השפעת רבו. אז הוא יכול לעשות רק דבר אחד: לברוח דרך נקודת המגע שנתנו לו, להיזכר שיש עניין של רוחניות, ולמהר בחזרה ולהידבק: לפתוח ספר, לברוח לקבוצה, ועוד.

כך בעל הסולם אומר: "אלא רק בסגולת הדבקות, כי היא סגולה נפלאה שהדבקות מחזירו למוטב". "הדבקות" הכוונה, שמבטל את כל מה שיש לו, כל מה שאפשר, כל מה שקיבל מהרוב, ונדבק בלי שום שכל ובלי שום פלפולים וויכוחים לדעת רבו, ואז חוזר חזרה וניצל. רואים שהכניסה להשפעת הרוב היתה כדי שיעשה את הדרך חזרה, וייצא מהשפעת הרוב להשפעת רבו. שירכוש מזה תוספת דבקות.

"ורק בזמן שהוא נמצא בתוך הקדושה", כלומר, תחת השפעת רבו, "אז הוא יכול להתוכח עם עצמו", כי נמצא תחת השפעת הקדושה. "ולפלפל עם פלפולים יפים", עם אותה דעת הרוב שקודם היה כפוף לה, ואחרי שלא נמצא תחת שליטתם אלא תחת שליטת רבו, הוא יכול בלי לצאת משליטתו, להתפלפל, להתווכח ולבדוק, איך היה לו תחת שליטת הרוב, עם כל הדעות, הרצונות, הכוונות והמטרות, שמשוטטות בעולם. "ולפלפל עם פלפולים יפים איך שהדעת מחייב שילך תמיד בדרכי ה'", כי נמצא תחת השפעת הרב, לכן הוא רוצה ללכת בדרך ה', ויכול להשוות את כל הדרכים והנטיות.

"אבל את זה הוא צריך לדעת שגם אחרי כל החכמות והוודאות שיש לו שיוכל כבר ללכת עם השכליות האלו לנצח את הסטרא אחרא, הוא צריך לחקוק במחשבתו, שכל זה כלום לא שוה". כל כמה שיש לו נכונות ושכל והשתוקקות להילחם ולהרוס את הסיטרא אחרא, כל ההחלטות האלה, כל הגבורה והבריונות, לא שוות כלום. מדוע? מפני שכל ההרגשה הזאת, שיש לו כוח, שהוא גיבור גדול, "שאין זה כלי זיין שיוכל לנצח את המלחמת היצרי משום שכל אלו השכליות הוא רק תוצאה, שהשיג אחרי הדבקות הנ"ל", היא תוצאה מהימצאותו תחת השפעתו של רבו, ולא שהוא בעצמו בעל כוח לנצח את מחשבות הרוב.

"זאת אומרת, שכל השכליות שעליו הוא בונה את כל הבנין שצריכים ללכת תמיד בדרכי ה'", שמרגיש גיבור וצדיק, "הוא היסוד שהוא דבקות ברבו", מהדבקות הזאת נובע כל כוחו וחוסנו. "וממילא אם יאבד לו היסוד, אז כל השכליות אין להם שום כח, משום שחסר לו עכשיו היסוד", שהוא הדבקות.

"לכן לא להסתמך על שׂכלו, אלא שוב להתדבק בספרים ובסופרים ורק זה יכול לעזור לו". כי האדם בנוי כך, בין אם הוא רוצה או לא, שהוא חייב להיות תמיד תחת השפעה כלשהי: תחת השפעת הרב או תחת השפעת הרוב, ואין שלישי. אין תחת השפעת עצמו. דבר כזה לא קיים. לכן צריך לזכור תמיד לא לצאת מהשפעת הקדושה.

לא יעזרו לו "שום שׂכל ותבונה משום שאין בהם שום רוח חיים", אלא המסקנות שהאדם מסיק הן תמיד תוצאה של השליטה שהוא נמצא תחתיה באותו זמן. אבל לפעמים יש לו מחשבות כאלה, שנדמה לו שהוא גדול ויכול לצאת לבדו לאוויר העולם, ואיננו חושש משום דבר כי הוא גיבור ויכול להתקיים לבדו.

כשבודקים את המאמר הזה היטב, רואים עד כמה הוא צודק. המשימה היחידה שלנו היא להיות כל הזמן רק תחת השפעת ספרים וסופרים.

איך דעת העולם יכולה להיות יותר חזקה מדעת רבו?

יש עניין של מדרגות. האדם צריך לעלות במדרגות; כל הזמן לעלות, להחליף מצב, להיות יותר קרוב למטרה. לכן נותנים לו "דעת רבו", את מצבו המתוקן, שבו הוא נמצא תחת השפעת הקדושה. ואחר כך נותנים לו אח"פ דעליון, קו שמאל שמתעורר בו, והוא חייב להימצא ברצון לקבל יותר גדול.

דרך הרצון לקבל היותר גדול שמתעורר בו, הוא רואה את התענוגים שהוא יכול לרכוש ולהתמלא, שיש ממה לחיות, לעומת דעת רבו, שהיא מדרגה יותר קטנה מזו שיש בו עכשיו. לפני שהאדם מגיע לתיקון, הוא רוכש כלים יותר גדולים. אבל אחרי שרוכש כלים יותר גדולים, בעל כורחו הוא נדחה מהקדושה ויוצא לאוויר העולם. וחייב להיות כך, אחרת הוא לא יגדל.

אלא אחרי שיצא לאוויר העולם, משאירים לו פתח לחזור חזרה, ואותו אסור לו להחמיץ, אחרת מאריכים את הזמן, כאילו מתחמקים מהעבודה. ברגע שאדם נשלט על ידי העולם, ומזכירים לו שיש דרך אחרת וקיום אחר, הוא חייב לתפוס את נקודת המגע הזאת, את המחשבה הזאת, ולהידבק אליה, ולחזור מיד, וככל הניתן להגדיל כל הזמן את המגע עם הדרך הרוחנית. כלומר, להכניס את עצמו בכוח תחת שליטת הרב, או תחת מה שנקרא "שליטת היחיד" רב נקרא "יחיד".

האם המחשבות במשך היום הן הכנה לשיעור הבוקר של מחר?

לא דווקא לשיעור בוקר, אבל שיעור הבוקר הוא העיקר, האדם צריך לראות היכן הוא מתמלא ומקבל. ובמשך היום זה הכלי, שאם מכינים אותו נכון, אז כל יום בשיעור הבוקר יש התחדשות.

אם האדם מחמיץ את הפתח שפותחים לו, במה הוא התרשל?

ואם אדם לא מוצא את נקודת המגע שנותנים לו, ומזכירים לו את הדרך הרוחנית, ואת ההתפתחות הרוחנית, ולא מתחיל מיד לקחת ספרים ליד, ולבוא לקדושה, לקבוצה, לחזק את עצמו בכל הדרכים האפשריות, אין לדעת מתי הדבר יקרה לו שוב.

אדם שיש לו הרגל לבוא ולהתכלל בקבוצה, ממילא הוא בא ונמצא בקבוצה. אבל יכול להיות שלא יצא ממחשבות הרוב, אפילו שנמצא בקבוצה, כי לא עשה מאמץ אישי כדי לצאת מהן, שזו המטרה שבשבילה הכניסו אותו למחשבות של הרוב. לכן אפילו שנמצא בגופו בתוך הקבוצה, זה לא מספיק, כי לא הכין כלי, רצון, השתוקקות, להיות בה. וכך האדם יכול לשהות חודשים בקבוצה, ולהישאר תחת השפעת הרוב.

הכל תלוי בכלי, עד כמה הוא משתוקק להיות תחת השפעת הקבוצה, תחת השפעת ספרים וסופרים.

האם כוח הערבות מכסה את מחשבות הרוב?

הערבות לא מכסה כלום, אם אדם לא נמצא בתוך הערבות. הערבות יכולה לדאוג לאדם בצורה גשמית: לבוא אליו הביתה, לנער אותו, להביא אותו לקבוצה בכוח, להתחיל להשפיע עליו בדרכים שונות, לחייב אותו לרקוד, לצחוק, לשיר, להיות יחד עם כולם, ועוד, כל הדברים החיצוניים, שיכולים להשפיע עליו ולעורר בו את נקודת המגע, אותו פתח שנותנים לאדם כדי לחזור ולהיות מושפע מרבו. "רב" הכוונה למושג עצמו להיות מושפע מהדרך הרוחנית, שמועדפת מכל שלל ההזדמנויות שנותנים לאדם. אבל את העבודה עצמה, את העבודה האישית, אין כוח הערבות מבטל. האדם חייב בכוחות עצמו להחזיר את עצמו למצב , שבו הוא נכנס בכוח תחת השפעת הרב, אחרת זה לא יקרה. שום כוח ערבות לא יכול לעשות עבודה פנימית במקום האדם עצמו. כוח הערבות מזכיר לאדם, במקום הבורא, שקיימת דרך אחרת. הוא מביא את האדם מחוסר הכרה להכרה. הוא עוזר לו, נותן לו הזדמנויות, אפשרויות, להידבק בחזרה, מפני שבמקום סביבה זרה, הוא נותן לו את סביבת הערבות, את הקבוצה.

וכאשר האדם רוצה לקבל את הערבות, הוא מקבל אותה באותה מידה שרוצה לקבל. כלומר, הערבות היא כמו חברה גדולה, במקום החברה הזרה שיש בחוץ, שמספקת לאדם כל מה שהוא צריך כדי להתקדם בדרכו האישית למטרה. ולכן אי אפשר בלי ערבות, אבל הערבות כשלעצמה אינה מספקת. אי אפשר לקבל את כוח הערבות אם לא משתתפים בה. ללא ההשתתפות של האדם היא לא קיימת כלפיו.

כדי שתהיה ערבות, לא באים לאיזה מקום, נכנסים ומקבלים משם. אלא צריך כלים כדי לבוא, להיכנס ולקבל. והעבודה הזאת היא עבודה אישית פרטית של האדם. לכן, השמועות שלא צריך ערבות, שדי במשימה של "אין עוד מלבדו", אינן נכונות. ודאי שהמשימה היא "אין עוד מלבדו", אבל לא מספיק לבצע רק אותה.

מדוע כל העולם נוטה בקלות רבה מדי להאמין ל"אין עוד מלבדו"? ביוון הקדומה חשבו שיש אלים רבים, והיום אנשים כבר מבינים, שאם יש כוח, הרי זה כוח אחד שפועל. קל להם להסכים עם העובדה הזאת, היא לא נגד האגו של האדם. להיפך, האגו רק גדל מכך, כי האדם חושב על עצמו: "אני אחד, וגם הוא אחד". בדומה לאל השמש המצרי, שרצה להכניס את עניין הכוח האחד, אבל המצרים הקדמונים לא הסכימו שיהיה כוח אחד וחיסלו אמונה זו בלי להשאיר לה שום זכר. ניסיון זה לחולל מהפכה בתפיסת האל נכשל, אנשים סירבו לקבלה.

הבעיה היא, שכשאומרים "אין עוד מלבדו" אין בזה כדי לבטל את האגו ולא כדי לחייב את האדם לבטל את האגו שלו ולהיות בהשתוות הצורה עם "אין עוד מלבדו". ב"אין עוד מלבדו" הוא אחד ואני אחד, הוא שולט ומפעיל אותי. אם מצהירים כך בכל העולם, כולל בפורומים מדעיים, כולם מסכימים, כי יחס כזה לא מתנגד לטבע האדם ולא לדעות שלהם.

המושגים "אלֹ-הים" ו"טבע" מקובלים על המדענים. כי הם בעצמם בחקירה שלהם לאט לאט מגיעים למחשבה, שיש כוח אחד כללי. מדוע? מפני שכל חלקי המציאות, מסביר בעל הסולם, מחוברים וקשורים ביניהם. ובאמת רואים מתוך החיים, שכל העולם הוא כפר קטן, ובמחקרים מגלים, שכל גוף עובד כמכונה אחת, מבצע משימה אחת, בכוח אחד שמפעיל אותו. ואז יכולים להסיק, שגם כל המציאות מופעלת כנראה על ידי כוח אחד.

בתפיסה הזאת האדם נשאר אגואיסט, וממשיך לגדול כאגואיסט. אלא אם כן כל אחד מקבל על עצמו, בנוסף ל"אין עוד מלבדו", תנאי נוסף שנקרא "כאיש אחד בלב אחד". כי "אין עוד מלבדו" לא מקבל כל אחד ואחד בכלי האישי שלו, אלא כולם יחד בכלי כללי של אדם הראשון. ולכן עוד צריך להגיע לכך ש"אין עוד מלבדו" עומד כנגד הכלי המשותף. ולהגיע לכלי המשותף חייבים "כאיש אחד בלב אחד", ב"ואהבת לרעך כמוך". תנאי שבדרך כלל רק מדברים עליו, טוב ויפה כשלעצמו, אבל אף אחד לא מסכים לקיים אותו, כולם שוכחים אותו, הוא תנאי הערבות.

הערבות בעצמה היא לא הכל, היא לא "אין עוד מלבדו". שני התנאים הללו חייבים להתקיים יחד , ולאורך כל הדרך. מדוע? כי בכוח הערבות בונים כל פעם כלי, בכל מצב ומצב, ומ"אין עוד מלבדו" מקבלים כוח לעבור מכל מצב למצב יותר מתקדם. לכן נחוצים שניהם. "כאיש אחד בלב אחד", בכוח הערבות, לעשות כלי, וב"אין עוד מלבדו" לתקן ולמלא אותו. שני התנאים הללו הם כלי ואור.

אם עובדים רק עם אחד מהם, אז כוח הערבות לבד יוצר קיבוץ או קומוניזם, כפי שכותב בעל הסולם, שהם ממש כוח הרסני. ואם עובדים רק עם "אין עוד מלבדו", כל אחד מקבל מה שהוא רוצה. אפילו האמריקאים מטביעים על הדולר "באלֹ-הים מבטחנו". ההצהרה הזאת לא מחייבת כלום, היא לא מחייבת יחס כלשהו. לא נותנים לכוח זהבשום צביון, מלבד הקביעה שהוא אחד. אבל איזה אחד הוא, קובעים על ידי "ואהבת לרעך כמוך". על ידי הערבות קובעים מהן הסגולות של אותו אחד, שהוא אהבה והשפעה.

מהי השכליות ביחס ללב ונפש?

"שכליות" הכוונה למחשבות של האדם, שאין להן בסיס מציאותי, אלא כך האדם חושב. למשל, אדם שנמצא תחת השפעת הקדושה, היא פועלת עליו, ומתוך זה הוא מרגיש חזק. נראה לו שהוא עצמו חזק, ולא שהוא תוצאה מהשפעת הקדושה. הרגשת הביטחון הזאת, שיש לו כוח כלשהו, שהוא קיים בזכות עצמו, לבדו, ויכול להתמודד עם כל דבר, נקראת "שכליות".

האדם לא מודה, ולא מבין, ולא מרגיש, שהוא תמיד כלי בלבד, ושמה שיש בתוך הכלי, המילוי, זה מה שקובע מיהו. האדם עצמו הוא ריק. הוא רק היכולת לקבוע תחת איזו השפעה להיות: דבוק לבורא או דבוק לכוח ההפוך ממנו, כי גם אותו הבורא עיצב, כדי שהאדם יבדיל ויעשה את ההבחנות ויבנה את הכלי שלו.

אבל "האני" עצמו הוא מי שיכול לקבוע תחת איזו השפעה להיות, או למי להיות דבוק, כולל להידבק בבורא דרך הדבקות בחברה. זוהי אותה בדיקה שעליו לעשות לצורך רכישת כוונת ההשפעה. וחוץ מהיכולת הזאת אין לו כלום.

איך שכל ותבונה יכולים להיות תוצאה מדבקות?

ב"שכל ותבונה" מדובר בתכונות כולן, כלפי בירור הדרך בחיים, ואין מדובר כלל כיצד להסתדר על פני האדמה, כמו כל שאר הברואים בלי לעלות מעלה כלפי הכוח העליון. בשכל ותבונה, אין הכוונה למוח האנושי הטבעי שיש לכל לאחד ואחד כדי להסתדר יותר טוב בעבודה, בחברה, במקצוע ובמשפחה. מדובר בשכל ותבונה שעוזרים לאדם לעלות רוחנית ממדרגה למדרגה, כלומר, להגיע למטרת הבריאה. שכל ותבונה לא עוזרים להסתדר בחיים. בלהסתדר בחיים יש אנשים הרבה יותר מוצלחים וחכמים מהמקובלים. השכל שלהם הוא אחר לגמרי. הוא שכל גשמי, ערמומי, שמַצריך תכונות אחרות וגישה אחרת, שדורשת התמצאות במערכות מלאכותיות, שטחיות, שבני האדם עיצבו משך אלפי שנים בעולם הזה, לתכלית אגואיסטית, אנושית.

מקובל לא עוסק במערכות האלה. הוא לא צריך להיות יותר חכם מכל אותם אנשים שפיתחו מיומנות במקצועות שלהם, במסגרת ההתפתחות המלאכותית שהאדם קבע לעצמו משך הדורות. התפתחות זאת אינה נחשבת בקבלה כמטרתית, היא לא מביאה את האדם למטרה בצורה ישירה, אלא בצורה עקיפה. ההתפתחות האנושית הזאת, הכוללת התפתחות טכנולוגית, כלכלית, חברתית ותרבותית, נועדה רק להראות לאדם, שהיא דבר שלילי, דבר שאין בו צורך אמיתי. שהיינו יכולים להמשיך לחיות במערות ולהיות אנשים מאושרים, ולא לחיות היום במדינות עם ממשלות וטכנולוגיות מתקדמות, בלי לדעת מה לעשות עם עצמנו.

מה הם "דברים היוצאים מן הלב"?

"דברים היוצאים מן הלב" היא אותה דבקות, אותה השפעה, שהיתה על האדם קודם לכן, ועכשיו עוזבת אותו ותחתיה נכנסת בו השפעה אחרת. כיצד האדם קובע תחת איזו השפעה להיות? "אדם" משמעו לקבוע במי להיות דבוק, בבורא או בהפך ממנו, בשליטת הרבים.

הבחירה של האדם היא למה להיות דבוק, לשליטת הרב או לשליטת הרבים. והבחירה שלו היא להתחזק ולהיות כל הזמן תחת שליטת הרב, כלומר, לא לתת לדברים הללו לצאת מן הלב. ואם הוא יוצא, ולבו מתמלא בשליטת הרוב, עליו לחזור בהזדמנות הראשונה שניתנת לו, ולהיות שוב תחת שליטת הרב.

מדוע דבקות נקראת סגולה?

"סגולה" היא כוח מלמעלה. אין בכוחו של האדם להיאחז במצב מסוים, אלא הוא עושה איזו פעולה, שעל ידה הוא רוכש כוח להיאחז במצב הזה. איזו סגולה יש לילד קטן לחיות בעולם הזה? להיות דבוק לאמו, לגופהּ ממש. כי הדבקות הזאת נותנת לו קיום, סגולה.

מהי הסגולה? בדבקות הזאת הוא רוכש את הכוח של אמו, שמגן עליו, שעושה לו את הכל. כלומר, הוא עצמו אין לו הכוחות, אבל יש לו אפשרות להשתמש בכוח זר, לקנות את הכוח הזה או להידבק אליו, להיות קשור אליו, להיות תחתיו. זו נקראת "סגולה".

האם הדבקות היא המטרה?

דבקות היא לא המטרה. דבקות היא רק סגולה, ועל ידי הדבקות האדם רוכש כוח השפעה. וכשיש לו כוח השפעה הוא מגיע לאותו מעשה כמו הבורא, הוא משפיע לבורא. ובכך הם משתווים ואפשר לומר שהם דבקים. אבל דבקים בכך שהם משפיעים אחד לשני, שנמצאים בזיווג הדדי דלא פסיק. את הדבקות הראשונה צריך בשביל לרכוש כוחות, כוח להשפיע. ועל ידי הכוח דלהשפיע מגיעים לדבקות בפועל, לזיווג עם הבורא, להשפעה הדדית זה לזה. זאת המטרה.

שום כוח או מעמד רוחני לא מושג אלא על ידי דבקות. אבל מה נקרא "דבקות"? האם זה להיות כמו הזרע, או העובר, או התינוק שנולד, או להיות יותר גדול ועצמאי? עד שהאדם לא נעשה עצמאי, הדבקות היא בכך שרוכש כוחות. אחרי שהוא נעשה גדול ועצמאי, הדבקות היא כבר אחרת, היא על ידי כך שנותן. הוא כבר קיבל את כוחות הסגולה, את הכוחות הסגוליים, ועכשיו הוא רק נותן, בדרגת ג' וד' דעביות המסך. וכבר הדבקות באה מצדו.

האם התגברות עושים על ידי הערבות או על ידי התבטלות?

כדי להגיע לערבות צריך להתבטל. כללית, אין הבדל בין הערבות להתבטלות, כי הן שייכות לאותה פעולה. ללא התבטלות אי אפשר להיכנס לתנאי הערבות. הערבות כוללת בתוכה כמה תנאים. התנאי הראשון הוא לבטל את עצמי כלפי החברה. לרצות להיות תחת השפעת החברה. להיות מוכן לתרום לחברה כל מה שאפשר. לרצות דבקות באנשיה, לקבל מהם ידיעה וכוח כדי להחזיר ולמסור להם אותם. כלומר, התבטלות היא ביטול עצמי, ודווקא כלפי החברה, בכוונה להגיע לדבקות בבורא. זה התנאי שבלעדיו לא מגיעים לערבות.

כלפי מי צריך לעבוד, קבוצה קטנה או קבוצה גדולה?

לא חשוב כלפי מי עובדים, כלפי קבוצה גדולה או כלפי קבוצה קטנה. הכל תלוי ביכולתו של האדם, שישקול מה יותר קל לו, מה נמצא בהישג ידו. רבי אלעזר בן רבי שמעון קובע, שכל העולם חייב להיות כקבוצה אחת. אבל איך האדם יכול להביא בחשבון את כל העולם? רבי אלעזר אומר, שתבוא דעת אחרת למוח האדם, שהאנשים יתחילו להתעורר, ולפתע ירגישו שזה כך.

בעבר ההרגשה הזאת היתה נחלת העם כולו. לפני החורבן עם ישראל מנה מיליוני אנשים, שכולם חיו בהרגשה של דבקות בבורא. לכולם היה ברור שכך חיים. הם הבינו, ראו והרגישו את הדבקות, כמו שאנחנו מרגישים את החיים שלנו היום. וילדים שנולדו מיד חונכו בעל מנת להשפיע, גם ביחס לחברה וגם ביחס לבורא.

בעל הסולם מציין בכתביו, שכל העניין, איך האדם מקבל את החיים שלו, את הגישה שלו, הוא פסיכולוגי. כולם נמצאו באותה תפיסה, האדם היה נתון להשפעת הרוב, אלא שהשפעת הרוב והשפעת הרב היו אותו דבר. כולם היו שרויים באותם חיים, ולא הבינו שאפשר אחרת. הם ראו שלעמים האחרים אין תפיסה כזאת, אבל להם עצמם היה ברור, שיש רק יחס של דבקות.

כך היה עד שהתחילו ליפול בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני. בחורבן בית שני כל העם התנתק מהדבקות. אבל בחורבן בית ראשון התנתק רק חלק מהאומה, והתחיל לקבל השפעה זרה, השפעה של היוונים. הם אימצו את הנימוסים שלהם, כלומר, את פילוסופיית החיים שלהם. מדוע? כי נכנסו תחת השפעתם, איבדו את השפעת הרב וקיבלו את השפעת הרוב. הכל תלוי תחת איזו השפעה האדם נמצא.

ובהתאם לרצון לקבל שכל הזמן הלך וגדל, העם התפלג והחינוך התקלקל. עד שהמכה האחרונה פגעה בתלמידי רבי עקיבא. האנשים הגדולים ביותר איבדו לפתע את השפעת הרב, השפעתו של רבי עקיבא, שלימד אותם "ואהבת לרעך כמוך", וקיבלו את השפעת הרוב, שנאת חינם.

היום כולנו נמצאים במצב, שלא מסוגלים להאמין ולהבין איך יכול להיות שאומה שלימה, מיליוני אנשים, חיו קודם לנפילה בהרגשה רוחניות כזאת. אבל כך היה. לכן בעל הסולם פותח את "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בכך שהוא רוצה להחזיר את חוכמת הקבלה ולנתץ את מחיצת הברזל, שמכבידה עלינו במידה כל כך רבה מאז חורבן הבית ואילך, ומעוררת פחד שהחוכמה הזאת תישכח מישראל. כלומר, קיים חשש שלא תיווצר בנו נקודת המגע, אותה יכולת, אפשרות, לחזור לחיות בדבקות עם הכוח העליון.

איך אפשר להיות ערב לקבוצה המונה המון אנשים?

הבעיה היא לא קבוצה של ארבעים איש. אדרבא, הסכנה היא בקבוצה של חמישה אנשים, שבה מתחילים מאבקי כוח, נוצרות קבוצות למיניהם, ותחרות לא טובה. בקבוצה גדולה האדם באופן טבעי רואה לפניו רק כמה חברים. לכן לא מומלץ לבחור קבוצה קטנה מאד.

ביציאות מהשפעת הרב ובכניסות אליה, מה תלוי באדם עצמו?

על האדם עצמו להיות כמה שאפשר ובמידה נמרצת תחת שליטת הקדושה, תחת שליטת רבו, שליטת הקבוצה ושליטת ספרים וסופרים. רק בו זה תלוי. ואם הוא יוצא ממנה, עליו לחזור בכל הדרכים האפשריות ברגע שמזכירים לו אותה. ואם לא מזכירים לאדם שיש השפעת הרב, משמע שהוא נמצא בהעדר הכרה, כלפי העניין הרוחני, שלפי שעה אינו קיים בשבילו.

מדוע קשה להחזיק בהשפעת הרב?

להחזיק בהשפעת הרב זו עבודה קשה, מפני שכל פעם גדל הרצון לקבל, וכל פעם מופיעות הפרעות חדשות, שהאדם חייב לברר אותן.

איך הערבות נעשית כלי לאור שהוא "אין עוד מלבדו"?

הערבות היא כוונה בעל מנת להשפיע כלפי האחרים. ובעל הסולם אומר שכלפי האחרים או כלפי הבורא זה היינו הך. ואדם שיוצר כלי כזה, כוח כזה של השפעה, הוא בהחלט קשור עם "אין עוד מלבדו". אדם זה לא רק אומר שהבורא קיים, ומתייחס למה שהבורא מסובב לו, כאילו הוא מרמה אותו ומשחק אתו בכל מיני משחקים; אלא בכך שהאדם מתייחס אל הבורא מתוך הכלי המשותף, מתוך הרצון להשפיע שלו, הוא מתייחס אל "אין עוד מלבדו", לפי אופיו וטבעו של הבורא, כדי להתקרב אליו ולהידמות לו.

לכן, אם יש שתי דעות, אחת שאומרת שמספיק להיות ב"אין עוד מלבדו" ואחרת שאומרת, שהערבות יותר חשובה, הולכים לפי בעל הסולם, שלפיו הערבות יותר חשובה מ"אין עוד מלבדו". מן הראוי לעזוב בינתיים את הבורא, כי אוחזים ב"אין עוד מלבדו" רק כאגואיסטים. אמנם גם השלב הזה הכרחי בהתפתחות, אבל "אין עוד מלבדו" צריך להשיג, ולא רק לקבוע בצורה פילוסופית ומחוכמת שהוא קיים. אפשר להשיג אותו רק על ידי כוח הערבות.

איך האדם מגלה שיש כוח שמסובב לו את הכל?

אדם שמתקדם, הוא כל פעם מתקדם בגילוי של כל מיני אופנים בעבודת ה', שבינתיים לא יכול לקשור אותם יחד. האם הוא צריך להתבטל או דווקא להשפיע ולומר את דעתו. ואם הוא צריך להיות ב"אין עוד מלבדו" ולקבל שהבורא קובע הכל, אז איפה "האני" שלו. אם הוא צריך את הקבוצה, אז הוא צריך לקבוע בקבוצה, או להיפך, לקבל מה שיש בקבוצה.

מכל אותם אינספור פרטים, האדם נמצא במבוכה, עד שלאט לאט הוא מתחיל לקשור אותם יחד. אלא שהוא קושר אותם יחד בצורה תיאורטית, לפי השמועה, ולא שהם כבר מתגבשים בו. לכן אומרים שהם כולם כלי ואור. שכלי בונים על ידי כוח הערבות, והיחס של הכלי לבורא הוא "אין עוד מלבדו".

מהי בניית הכלי ואיך בונים אותו?

בניית הכלי היא בניית כוח ההשפעה. "כלי" נקרא כוונה על מנת להשפיע, אור חוזר. הכלי נבנה על ידי זה שהאדם מבטל את עצמו כלפי החברה. ובכלי המשותף מגלים את כל הערבות. הערבות היא הדבק שמחזיר לתפקוד נכון את כל החלקים המופרדים, המבודדים, שהתפרקו מהכלי היחיד שנברא, שנקרא "אדם הראשון". הדבק ביניהם נקרא "ערבות".

למלה ערבות פירושים נוספים: "חופה", "כתובה", "זיווג בין בורא לנברא", שגם המשמעות שלהם היא ערבות, אבל לא ערבות בין כלים שונים כדי להידבק לכלי אחד, אלא בין שני משפיעים. גם בקבוצה משפיעים אחד לשני, ועל ידי זה נדבקים. גם השפעה של הכלי לבורא מביאה לדבקות. ערבות הוא אותו כוח שנבנה על השפעה הדדית.

אם יש ערבות גם בין בורא לנברא, בשביל מה צריך קבוצה?

השפעה של אדם לבורא נקראת "ערבות". אבל אי אפשר להגיע לערבות עם הבורא אם אין כוח הערבות, כוח המשפיע. ואת כוח המשפיע רוכשים בקבוצה. בלי לרכוש כוח השפעה מהקבוצה, אין עם מה לבוא אליו. והאדם נשאר אגואיסט בעולם הזה, והבורא משפיע עליו מלמעלה. אמנם הבורא נעשה כוח אחד, "אין עוד מלבדו", אך בנקודה זאת הכל הסתיים, והאדם נעשה חוקר אמת כביכול. מהו "חוקר אמת"? האדם מגלה שאת כל הדברים מניע כוח "אחד יחיד ומיוחד", ששולט בכל הטבע, דבר שהמדענים יגלו בעוד מאתיים שנה. אבל אם אומרים למדענים או לאנשים רגילים, שיש כוח אחד, שפועל ומשפיע ושולט וקובע הכל בכל העולם, והוא שמפעיל את האטומים, את המולקולות, את התאים, את הגופים, ואת כל היקום, וכל העולמות, העובדה הזאת מתקבלת על דעתם. העיקרון הזה נראה להם הגיוני, וזה מה שמתגלה להם בהדרגה בחקירות הטבע, שהכל הוא כוח אחד, מוח אחד, מחשבה אחת, "שדה אחד", כדברי אלברט איינשטיין.

אבל בתפיסה הזאת שיש כוח אחד, שפועל ומשפיע ושולט וקובע הכל בכל העולם חסר הדבר שנדרש מהאדם. כי אם לא נדרש ממנו שום דבר, אז האדם נשאר כפי שהוא. הוא יכול להמשיך להתפלל לכוח העליון הזה, שאם הוא יחיד ומיוחד, אז שיגרום לו טוב, כי הוא היחיד שמשפיע עליו. האדם מקבל את היותו היחיד, אבל בתנאי שהכוח הזה לא ישכח אותו, וישמור עליו. אנחנו אוהבים אותו כדי שיאהב אותנו ובשביל זה מוכנים להיות נאמנים וממושמעים.

"אין עוד מלבדו" אינו מנוגד לאגו של האדם, אלא להיפך. כל הדתות והאמונות הולכות לאותו כיוון, שישנם אנחנו וישנו הוא, ולמזלנו הוא משפיע לנו. ואם נקבל שכך הוא, ונתפלל אליו, נוכל להסתדר אתו, ואז יהיה לנו טוב. בצורה כזאת אין לאנשים שום צורך לקיים את הערבות כתנאי "לאין עוד מלבדו". ואדם שמרגיש כך ממש מהלב, ובגישה כזאת הולך ומפתח את הקשר שלו לכוח העליון, והוא מבחין בכוחות האלה שמתגלים בכל מיני אופנים, ורואה דרך האחרים את הכל, כאילו זו השפעת יד ה', אדם כזה נקרא "אדוק". ישנם רבים כאלה, בלי קשר לאיזו דת הם שייכים, שמתייחסים לכוח עליון בלבד.

אלא מה הם אומרים לאדם? שישפר את מידותיו, כדי לזכות מהבורא ליחס טוב יותר. מלמדים את האדם איך להתנהג אליו, כדי להפיק ממנו את היחס הטוב ביותר כלפינו. כלומר, שום דבר בחיינו לא מנוגד להכרת הבורא ככוח אחד יחיד ומיוחד, שמשפיע עלינו, ששולט בנו בכל דבר, במחשבות, ברצונות, בחברה. האדם לא נמצא, אלא הכל הוא כוח הבורא.

אבל מתי הגישה הזאת פסולה? אם היא לא הולכת יחד עם רכישת הכלי הנכון. אדם שמשליט על עצמו את הכוח עליון ולא מחייב את עצמו בשום שינוי, הוא למעשה יוצא נגד הכוח העליון, ביסודו. הבורא לא ברא את האדם כדי לשלוט בו, או כדי שנגלה אותו כשולט. הבורא לא צריך את ההכרה שלנו, שנכיר בו כשולט. אלא הוא ברא אותנו כדי שנהיה דומים לו.

הגישה הזאת מנוגדת לטבע האדם, לכל הדעות, לכל הדתות, ולכל מה שפיתחה האנושות. זו הגישה של חוכמת הקבלה, ואין כמוה בשום מקום. לכן ודאי שיש התנגדות לקבלה מצד כל הדעות, מכל התפיסות, מכל הדתות, כי היא מבטלת לגמרי את הגישה הרווחת בחיים, את הגישה של המקבלים את "אין עוד מלבדו" שאינה דורשת להידמות לבורא. ההתנגדות לגישת הקבלה תהיה גדולה מאוד עם הזמן. ומהבדלים אלו ייווצרו שתי שליטות, שליטת הרב ומולה שליטת הרוב, המקבלת את המושג "אין עוד מלבדו" ללא צורך בהשוואת התכונות לבורא.

מהו "אין עוד מלבדו" שמוסכם על כולם?

לבני אדם לא איכפת להסכים, שקיים כוח עליון, שאין עוד מלבדו. התפיסה הזאת לא חשובה להם, היא לא מנוגדת לדעתם. גם מדענים לא מתנגדים לה. אותם כוחות הם מגלים בכל תחומי המחקר, בפיסיקה, בכימיה, בפסיכולוגיה, באנטומיה. הם מגלים אותו כוח שפועל ברמות שונות.

בכל העולם מתגלה עד כמה העולם סגור והאירועים בו משפיעים זה על זה. אם במקום אחד מתפוצץ משהו, במקום השני קורה משהו אחר. בקרב אנושות כבר מתייצבת הדעה, שיש כוח אחד. מקבלים ומסכימים שהוא כוח עליון, שהוא משפיע עלינו, שביכולתנו מעט להיטיב את חיינו. כל מדען לא מוציא מכלל אפשרות, שאפשר להשפיע לכוח הזה. שיש גורל ואפשר לדעת אותו, לדעת מה יהיה לטובת האדם.

ישנם אנשים שמגלים את העתיד. אי אפשר לברוח מהעובדה שיש באדם כוחות כאלה, ובכללם גם הכוח לגלות מה הכוח העליון מכין לנו. מצד הטבע שהוא רצון לקבל, אין התנגדות לדברים האלה. אדרבא, הרצון לקבל מוכן לרכוש את הדעות האלו.

מהו "אין עוד מלבדו" שבו עוסקת הקבלה?

בעבודה הרוחנית, "אין עוד מלבדו" צריך להיות מחובר גם עם מה שהבורא רוצה, עם מה שהוא דורש, ולא רק לעצם העובדה שהוא שולט. הרי בכוחות עצמו יכול העולם לבוא להחלטה ש"אין עוד מלבדו", שהוא נמצא תחת שליטת הכוח העליון, וההחלטה הזאת כלל לא מפריעה לאגו שלו להמשיך ולהתקיים. אדרבא, האגו של האדם מפתח שיטות נוספות למיניהן, איך להשתמש ב"אין עוד מלבדו", איך לנצל אותו. איך להביא לכך שאין עוד מלבדו, שמשתנה כלפי האדם כטוב או כרע, ישפיע על האדם רק טוב.

ועל העיקרון איך להפיק טוב מהבורא צמחו כל הדתות. דת היא כלי בידי האדם החושב על ידי השיטה הזאת להפיק תועלת מירבית מהבורא, מהכוח העליון. התועלת הזאת היא כל עניין הדת. בקבלה "אין עוד מלבדו" לא מביא לשום דבר, אם לא מקבלים את הצד השני של "אין עוד מלבדו", את מה שהוא דורש מאיתנו באמת. ומה שהוא דורש מאיתנו, מסבירים לנו המקובלים, זה להידמות אליו. כאמור, בנוסף ל"אין עוד מלבדו".

מה חשוב יותר: להסביר "אין עוד מלבדו" או "ואהבת לרעך כמוך"?

בהפצת הקבלה וכן בהסברה לתלמידים מתחילים, צריך להבהיר קודם "אין עוד מלבדו", בלי לערב את עניין "ואהבת לרעך כמוך", כלומר בלי עניין הקבוצה, ההשפעה והערבות. ולאט לאט מגיעים מ"לא לשמה" ל"לשמה", במנות קטנות, כמו שהרמב"ם מציע לעשות.

לכן מלמדים בהדרגה את האנשים "אין עוד מלבדו", שיבינו ויכירו את המנגנון עצמו, איך הוא פועל עלינו, על בריאת העולמות, ואיך אנחנו מופעלים על ידה, איך כל המחשבות באות מהכוח העליון, איך כל המקרים שקורים מקורם בו.

כך ממשיכים, ולאט לאט שותלים בתוך הלימוד הזה, את מה שבאמת נדרש מאיתנו כלפי אותו "אין עוד מלבדו". ובמנות קטנות ואיטיות יש להביא את השומעים להכרת הנחיצות בערבות. כללית כך צריך להיות החינוך של הקבלה למתחילים.

מה צריך לדעת מי שלא רוצה להיות בערבות?

אדם שלא נמצא בערבות, חייב לדעת שהכוח שיקדם אותו ל"אין עוד מלבדו", כוח הערבות, לא פועל עליו. הוא יכול לעמוד בנקודת העולם הזה ולחשוב "אין עוד מלבדו", והוא יכול להתקדם כל פעם ל"אין עוד מלבדו", לבורא ממש, על מנת להיות עימו יחד, אבל כוח ההתקדמות, המנגנון שבו הוא נוסע, חומר הדלק, הוא מהקבוצה שפועלת בערבות. הסיבה לכך היא כי הוא מתייחד עם הקבוצה בכלי יותר ויותר גדול, בכלי קבוצתי.

וככל שהוא מתקדם לבורא, הכלי חייב להיות יותר גדול. כך בכל דרגה ודרגה. לכן הוא צריך להבין, שאם הוא לא מקבל על עצמו את תנאי הערבות, הוא לא יכול לזוז ממדרגה למדרגה, הוא לא מגדיל את הכלי ורק נותר באמירה של "אין עוד מלבדו".

חזרה לראש הדף
Site location tree