אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / הערבות ועבודת האדם מול בוראו / הפרעות כמנוף להתקדמות רוחנית
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

הפרעות כמנוף להתקדמות רוחנית

שיחה (30.4.2004) על מאמר "ביד חזקה ובחימה שפוכה"

(בעל הסולם, ספר "שמעתי" מאמר ע')

להבין מה שכתוב "ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם". ויש להבין, הלא יש כלל, אין כפיה ברוחניות, על דרך "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". וידוע הפירוש של המגיד מדובנא ז"ל. אם כן מהו הפירוש "ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם?".

אמר, כי צריכים לדעת, כי מי שרוצה לכנס בעבודת ה', בכדי להדבק בו באמת ולהכנס בהיכל המלך, אז לא נותנים להכנס כל אחד ואחד. אלא בודקין אותו, אם אין לו רצון אחר, אלא רצון של דביקות. אותו נותנים להכנס.

ואיך בודקין את האדם, אם אין לו אלא רצון אחד? זהו שנותנים להאדם הפרעות, היינו שולחים לו מחשבות זרות ושליחים זרים, בכדי להפריע לו, שיעזוב את דרך זה וילך בדרך כל הארץ.

ואם האדם מתגבר על כל הקשיים, ופורץ כל הגדרים, שעושים לו מחסומים, ועם דברים קטנים לא יכולים לדחותו, אז הקב"ה שולח לו קליפות ומרכבות גדולות, שיטעו את האדם מלהכנס להדבק רק בה' ולא בדבר אחר. וזה נקרא "ביד חזקה הקב"ה דוחה אותו". כי אם הקב"ה לא יגלה יד חזקה, קשה לדחות אותו, משום שיש לו רצון גדול להדבק רק בה', ולא בדברים אחרים.

אבל במי שאין לו כל כך רצון חזק, כשהשם ית' רוצה לדחותו, בדבר קל הוא מדחה אותו, כשנותן לו תאוה גדולה לגשמיות. כבר הוא עוזב את כל עבודת הקודש. לא צריכים לדחותו ביד חזקה.

מה שאם כן כשהאדם מתגבר על הקושיים וההפרעות, אז לא בקלות יכולים לדחות אותו, אלא ביד חזקה. ואם האדם מתגבר גם על היד חזקה, ובשום אופן לא רוצה לזוז ממקום הקדושה, ורוצה דוקא להדבק בו ית' באמת, ורואה שדוחים אותו, אז האדם אומר, ש"חימה שפוכה עליו", אחרת היו נותנים לו להכנס, אלא ש"חימה שפוכה עליו" מצד ה', לכן לא נותנים לו להכנס להיכל המלך ולהדבק בו ית'.

נמצא, שמטרם שהאדם לא רוצה לזוז ממקומו, אלא הוא מתפרץ ורוצה להכנס, לא שייך לומר שמרגיש, ש"חימה שפוכה שורה עליו". אלא אחרי כל הדחיות, שדוחים אותו, והוא לא זז ממקומו, היינו שכבר נגלה עליו את היד חזקה וחימה שפוכה, אז יקויים "אמלוך עליכם". כי רק ע"י התפרצות והתאמצות גדולה, מתגלה אליו את המלכות שמים, וזוכה להכנס פנימה בהיכל המלך.

(בעל הסולם, "שמעתי" מאמר ע')

בעל הסולם מסביר את הכתוב "ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם", ואומר שהואיל ונכתב שאין כפיה ברוחניות, אז איך אפשר לחייב את האדם במשהו, או איך אפשר להטות את האדם, מהדרך שהולך בה? הואיל ואין כפיה, אסור ללחוץ על האדם, לא לטובה ולא לרעה, ומדוע איפוא הבורא מפעיל על האדם לחצים שליליים או חיוביים, דווקא לאחר שכבר בחר בדרך, ורוצה להתקדם בה? ויותר מכך, "ביד חזקה ובחימה שפוכה", הוא שולט ומפעיל לחצים, דווקא על אותם אנשים, שמתקדמים ורוצים להגיע למטרה, ומוכנים לוותר על הכל, ומתעקשים ללכת בה?

אז למה יש לו צורך להכביד כל כך את דרכם? בעל הסולם אומר, "ויש להבין, הלא יש כלל אין כפיה ברוחניות". על דרך שכתוב, "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", לפי "הפירוש של המגיד מדובנא", שמי שהולך למטרה בדרך נכונה, הוא מרגיש בה תמיד התרוממות וקלות והתפעלות, שהולך באור ה'. ורק במידה שהוא סוטה מן הדרך לכיוון אחר, מתמכר לאיזו הפרעה, אז הוא מרגיש, שיש לו קושי לכוון את עצמו למטרה. "אם כן מהו הפירוש 'ביד חזקה, ובחימה שפוכה אמלוך עליכם'"? מתי הבורא מפעיל את הלחץ שלו הנקרא "ביד חזקה ובחימה שפוכה"? הרי אם הולכים נכון, אף פעם לא מרגישים לחץ מצדו.

"אמר, כי צריכים לדעת, כי מי שרוצה להיכנס בעבודת ה'", כלומר, לתקן את עצמו כדי להידבק בו, להגיע להשוואת הצורה עימו, "ולהכנס בהיכל המלך", להיות באותן התכונות כמו הבורא, באותה ההרגשה, באותו המעמד, שזוהי מטרת הבריאה, מטרת הקיום של כל אחד ואחד, שאליה עליו להגיע, בטוב או ברע, בדרך תורה או בדרך יסורים, "אז לא נותנים", אפילו למי שרוצה, "להכנס כל אחד ואחד". למרות שהמטרה הזאת מיועדת לכל אחד ואחד, אבל לא נותנים לכל אחד ואחד להמשיך בדרך ומיד להיכנס, "אלא בודקין אותו אם אין לו רצון אחר אלא רצון" רק "של דביקות".

רוחניות היא שלמות. "שלמות" משמעו לא יכולים להיות באדם שני רצונות. רצון שלם הוא רצון אחד, ואי אפשר שיהיה לידו עוד רצון, ולו הקטן ביותר, כי אחרת אין זו שלמות. ולכן הבדיקה היא, שנותנים לאדם הפרעות של רצונות צדדיים, ואם הוא מתמכר אליהן, כלומר, מקבל אותם ורץ אחריהם, סימן שהוא עדיין לא מכוּוַן למטרה.

ובודקים את האדם בהתאם למידת ההתפתחות שלו, לפי כמה שהוא חייב להיות כבר בהליכה לעבר המטרה, עד כמה שלפי דרגתו עליו להיות קשור למטרה. אלא שבכל הדרגות ובכל השלבים, תמיד בודקים אותו. ומטרת הבדיקה היא לא להסיט את האדם מן הדרך אלא לחזק אותו, לתת לו להבין באיזה מצב הוא נמצא, ואיפה מקום חולשתו.

כך אומר בעל הסולם, שרק לאדם ש "אין לו רצון אחר אלא רצון של דביקות, אותו נותנים להיכנס" להיכל המלך. "ואיך בודקין את האדם, אם אין לו אלא רצון אחד? בכך שנותנים לאדם הפרעות, היינו שולחים לו מחשבות זרות ושליחים זרים, בכדי "להפריע לו שיעזוב את דרך זה וילך בדרך כל הארץ". אבל הבורא לא מעוניין שהאדם יסטה מן הדרך, הוא מעוניין שימשיך וילך לקראת המטרה.

אלא שלהמשיך לקראת המטרה אפשר רק על ידי זה, שהאדם לוקח אותן הפרעות, ועל פניהן עושה צעד ועוד צעד לקראת המטרה. אי אפשר לעשות צעד קדימה אלא אם כן משתמשים באותן ההפרעות כמו בחומר, שאם האדם עובד עליו, אם הוא מתקן אותו, אותה הפרעה הופכת להיות מדרגה, שעליה האדם קם ומתרומם.

"ואם האדם מתגבר על כל הקשיים ופורץ כל הגדרים שעושים לו מחסומים, ועם דברים קטנים לא יכולים לדחותו, אז הקב"ה שולח לו קליפות ומרכבות גדולות, שיטעו את האדם מלהכנס להדבק רק בה' ולא בדבר אחר". כלומר, ככל שהאדם יותר מתקדם, ככל שהוא יותר מתחזק בדרכו, ניתנות לו הפרעות יותר גדולות, כדי שיוכל להתגבר ולבנות מדרגות עוד יותר גבוהות.

ומהו האמצעי להתגבר על כל ההפרעות? בזמן שהאדם נמצא בשליטת ההפרעה, בזמן שהוא מבולבל, בזמן שהוא מרגיש רצונות זרים ומסתלקת ממנו ההכרה בשביל מה הוא חי ומהי המטרה, ונופל לגמרי מהכרתו לגבי מה צריך בחיים, או אז רק הסביבה יכולה להחזיק אותו, לתת לו כיוון, ולהחזיר אותו כמה שיותר מהר לאותו מסלול.

הכל תלוי בהכנה, עד כמה האדם תלוי בסביבה, עד כמה הוא קשור לסביבה בסדר היום שלו ובסדר הלימוד; באותם דברים שמחייבים להיכנס לקשר עם הקבוצה, לפי לוח זמנים ולפי סימנים אחרים של העולם הזה הנקרא "דומם". בבוא הזמן, יצלצל השעון, ויעירו אותו החברים, שיהיה חייב לעשות מעשה בקבוצה, בעבודה לפי תורנות, ועל ידי זה יחזור לאותו מסלול וימשיך בו הלאה. הכל תלוי בהכנה, משום שיש הפרעות כאלו, שהאדם לגמרי שוכח בשביל מה הוא חי ומיהו שלגמרי נופל לתוך החיים הגשמיים של העולם הזה, ולא נשאר לו שום זכר ממה שהיה בו קודם ולשם מה הוא קיים.

"וזה נקרא, ביד חזקה הקב"ה דוחה אותו, כי אם הקב"ה לא יגלה יד חזקה, קשה לדחות אותו", כלומר, הפרעות קלות האדם עובר בעצמו. הוא לא זקוק אז לתמיכה ויכול להמשיך בדרכו, אבל מהפרעות קטנות באות רק מדרגות קטנות. ואם רוצים להגיע לקפיצה של מדרגה גדולה, כמו למשל לעבור מחסום, אז האדם צריך לקבץ עקשנות רבה ונכונות להגיע למטרה, ולהכין את סביבתו כדברי הכתוב, "כאיש אחד בלב אחד", אחרת הוא לא מרכז את עוצמת הכוח המתאימה לקפוץ ממדרגת העולם הזה למדרגת העולם העליון.

ואם "יש לו רצון גדול להדבק רק בה', ולא ברצונות אחרים", אז האדם עושה את הקפיצה. "אבל במי שאין לו כל כך רצון חזק" להגיע למטרה, "כשהשם יתברך רוצה לדחותו, בדבר קל הוא מדחה אותו, כשנותן לו תאוה גדולה לגשמיות. כבר הוא עוזב את כל עבודת הקודש", כלומר, זונח את התקרבותו לצורת הבינה, לצורת ההשפעה, להשוואת הצורה עם הבורא, ולכן "לא צריכים לדחותו ביד חזקה". כלומר, הבורא פועל "ביד חזקה ובחימה שפוכה" על אנשים חזקים, על האנשים הרוצים להתקרב אליו באמת, על האנשים הקרובים אליו, שהוא מכבד אותם ומעריך אותם.

"מה שאם כן כשהאדם מתגבר על הקושיים וההפרעות, אז לא בקלות יכולים לדחות אותו, אלא ביד חזקה. ואם האדם מתגבר גם על היד חזקה, ובשום אופן לא רוצה לזוז ממקום הקדושה", מלהתקדם לעבר המטרה, "ורוצה דוקא להדבק בו יתברך באמת, ורואה שדוחים אותו, אז האדם אומר, ש"חימה שפוכה עליו". אחרת, היו נותנים לו להיכנס, אלא ש "חימה שפוכה עליו" מצד ה'", כלומר, האדם מגלה שהבורא עומד נגדו ומפריע לו להיכנס להיכל המלך.

"לכן לא נותנים לו להכנס להיכל המלך ולהדבק בו יתברך, נמצא, שמטרם שהאדם לא רוצה לזוז ממקומו, אלא הוא מתפרץ ורוצה להיכנס, לא שייך לומר שמרגיש שחימה שפוכה שורה עליו, אלא אחרי כל הדחיות שדוחים אותו, והוא לא זז ממקומו", בכל זאת מתעקש ורוצה להמשיך. "היינו, שכבר נגלה עליו את היד חזקה וחימה שפוכה, אז יקויים 'אמלוך עליכם'. כי רק על ידי התפרצות והתאמצות גדולה, מתגלה אליו את המלכות שמים, וזוכה להיכנס פנימה בהיכל המלך". האדם מרגיש שהוא נלחם נגד הבורא. כמו אותן דוגמאות לרוב על המלך ועבדו, שמביא בעל הסולם בכתביו. על אותו מלך שרצה לקרב את עבדו, ולכן נתן הוראה לשרו הנאמן, להתלבש כרוצח וכגנב, ולצאת נגד המלך. ועל ידי המשחק הזה בדק את נאמנותו של העבד אליו, האם הוא באמת מוכן ורוצה להיות בהיכל המלך.

והדחיות וההפרעות הללו הן לא כדי לבדוק את האדם, כי הבורא מבין ומרגיש ומכין את האדם במו ידיו, וכל מה שיש בתוך האדם בא ממנו, אין עוד מלבדו, אלא כל תכליתן של הדחיות וההפרעות של הבורא הן ללמד את האדם, להוסיף לו עביות, וללמד אותו איך להתגבר על הפרעות אלו, ולבנות כוח רצון אדיר, אמיתי, שלם, לכיוון אחד בלבד. ודווקא ההפרעות הללו שמקבלים במצבים אלו, בהן הבורא מתייחס אל האדם "ביד חזקה ובחימה שפוכה", הן הן שבונות בו את הנכונות והיכולת להיות בהיכל המלך, בהשתוות הצורה עם הבורא.

ויש לזכור, שהתנאים להצלחה נבנים רק על ידי הקבוצה. כי ההפרעות שבאות לאדם מוציאות אותו מהמסלול הרגיל של החיים, ורק הקשר עם הקבוצה, עם המשימות בקבוצה, עם אותה חיצוניות, שאין בה סימנים רוחניים אלא דווקא סימנים גשמיים, שחובה לבוא, חובה להשתתף, חובה להיות בין החברים, כל אלו הן נקודות המגע, שדרכן האדם מוצא שוב את הקשר עם החברה. לאחר שהאדם מתקשר לקבוצה ומקבל ממנה כוחות, הוא נזכר בתכלית קיומו, ולאיזה כיוון הוא הולך בחיים, ובעזרת המחשבות הנכונות ממשיך להתגבר על ההפרעות. כשהאדם מתרחק מהקבוצה, ההפרעה סוחפת אותו וזורקת אותו מהמסלול הנכון.

האדם אמור לקוות להגיע לגילוי השגחת הבורא, שימלוך עליו "ביד חזקה ובחימה שפוכה", שזה הסימן למדרגה גדולה.

איך הפרעה שדוחה את האדם מהדרך, מחזקת אותו בדרך?

לאדם יש מלכתחילה רצון קטן מאוד לרוחניות, שנקרא "נקודה שבלב". רק ממנו מתחילה האפשרות להתקדם. לפני כן האדם נמצא בהתפתחות תת הכרתית: הוא אינו מרגיש משיכה למטרה מעבר לעולם הזה. מתחילים לדבר מהרצון הראשון של האדם, שהתפתח משך הגלגולים עד שנהפך לאותו רצון זעיר להשיג מעבר לעולם הזה, הנקרא "נקודה שבלב".

איך אפשר לחזק את הרצון הזה? רצון הוא לא סתם "אני רוצה", אלא הוא חומר הבריאה, הוא הכוח הפנימי של האדם למלא את עצמו. בבריאה יש רק שניים, רצון ומילוי. המילוי הוא הבורא והרצון הוא הנברא, "האני".

הנקודה הקטנה הזאת נקראת, כאמור, "נברא", נקודה שבלב, רצון להידבק, להגיע למשהו, שהאדם עצמו אפילו לא מכיר אותו עדיין, כי הוא נקודה, שאין בתוכה שום נפח, שום חלל, שום רצונות אחדים. עדיין אי אפשר לאבחן בו פרצוף רוחני, ראש, תוך, סוף. הרצון הזה, שאי אפשר לאבחן בו שום דבר ברוחניות, חייב להתרחב, להיות מורגש אצל האדם כגדול, ככולל פרטים רבים, להגיע להיות פרצוף רוחני, שאפשר לקבל בו אותם המילויים שמהם רוצים ליהנות. ואז אפשר יהיה להרגיש את ההבחנות, אפילו את ההבחנות המנוגדות זו לזו, ומתוכן להכיר את המציאות הרוחנית.

איך אפשר לנפח את הנקודה הזאת לכדי כלי רוחני? חייבים להוסיף רצונות חדשים, חומר הבריאה. כמו שמזרע מתפתח האדם, כך קורה גם לרצון. הבורא מוסיף לנו הפרעות, שאינן אלא רצונות מסוגים שונים, שאינם מכוונים למטרה דווקא. ואם את כל הרצונות שהבורא מוסיף לאדם, האדם מכוון לאותה מטרה, משמע מוסיף את הרצונות שלו, לא ללב, אלא לנקודה שבלב, שהיא מלכתחילה שייכת לבורא. זו מתנה מלמעלה שהבורא חושף לאדם: נקודה בלב שקשורה ומכוונת אליו.

וכשמוסיפים לנקודה הזאת כל רצון ורצון שמתגלה בלב רצון בכסף, בכבוד, במושכלות, במין, במשפחה ומכוונים את הרצון למטרה, הופכת הנקודה לכלי והיא גדלה מהרצונות הקטנים והקלים, לעביות, לרצונות היותר גדולים ויותר כבדים. אלה מורגשים אצל האדם כיד חזקה: הבורא "מחזיק אותו קצר", ושולט עליו. כלומר, הבורא פתאום נותן לאדם מחשבות ורצונות כאלה, שהאדם נתלש מההבנה איפה הוא נמצא, מההבנה שיש מטרה ויש תכלית, לכיוון הפוך לגמרי.

לכן אומרים שרק הקבוצה יכולה לעזור. בעל הסולם מסביר במאמר "החירות", שאדם שנזרק מהדרך, וההפרעות ניתקוהו מהנקודה שבלב, מהמטרה, שוב איננו נמצא בדרך למטרה. איך הוא יכול להחזיר את עצמו לדרך הנכונה? על ידי הבורא, שבכל זאת מאיר לו לאחר זמן מה, ואז הוא נזכר שיש מטרה, שהוא לא מן הסתם חי בעולם. ואם לא הבורא, שאין לדעת מתי ואיך הוא יעורר את האדם שוב, אז הפיתרון הוא רק על ידי הסביבה.

האם ההפרעות הכרחיות, או אפשר למנוע אותן?

הפרעות חייבות להגיע ואי אפשר למנוע אותן. מובן שאדם שהתנסה בהפרעות חושש מהן, כי הן מכאיבות לעיתים. והפחד הוא לא רק מהניתוק מהדרך, אלא גם מהבלבול שההפרעות עצמן גורמות לאדם, שמַשְכיחות ממנו שהוא נמצא בדרך, ששוכח שהבלבול הזה מגיע אליו מהבורא לצורך התקדמות.

וכאשר הוא שוכח, מתעורר בו פחד מההפרעות הללו. הוא רואה שהעולם הפנימי שלו מבולבל, שהוא לא יודע איך לצאת מאותו בלבול, שהוא שרוי בפחדים ובחרדות, שרק אחר כך הוא מגלה שהם שטותיים. אבל הבורא הוא שמכניס לו הפרעות כאלה, ואין ברירה. התרופה למצבו היא רק לזכור, שההפרעות נשלחו מהבורא לשם המטרה הנכונה והאמיתית. ובמחשבה הזאת האדם ממתיק את חומרת המצבים ומתקן מיד את היחס שלו להפרעות: הוא רואה בהן סיבתיות ומטרתיות. ומאותו רגע ואילך הוא כמו גיבור, מוכן לרמוס את ההפרעות שמורגשות בו.

הבעיה היא לא ההפרעה עצמה, אלא השיכחה שבאה בעקבות ההפרעה. האדם מרגיש את ההפרעה רק מול עצמו, ושוכח שהבורא מתלבש בתוך ההפרעה, כדי שיבהל. הבעיה היא לא ההפרעות, הבעיה היא הניתוק מהמקור שלהן. את החומר של ההפרעה האדם צריך להשתדל כמה שיותר מהר לייחס למי ששולח לו את ההפרעה. האדם לא מסוגל לעזור לעצמו ובכוחות עצמו להתקשר בחזרה לכוונה, כי אם הוא מנותק, איך ממצב של חוסר הכרה יביא את עצמו להכרה? ואז הבורא מזכיר לו או שהקבוצה מזכירה לו.

ומתי באה העזרה מהבורא או מהקבוצה שהרי שניהם יכולים להשתדל והאדם בכל זאת לא מתעורר? החברים יכולים ולגעור בו, והוא בכל זאת לא שומע. אין לו אותו משהו, שיוצר את החיבור כדי לחזור אליהם. מדוע? כי הכל תלוי בעבודה הקודמת של האדם, היינו בזמן ההכנה. אם הוא משקיע בחברה יגיעה, משפיע לחברים, מתקשר אליהם, תורם לחברה, יש לו הכנה כזאת, שבזמן ההפרעה הוא יקבל חזרה את כל העזרה מהחברים שרוצים לעזור לו ולעורר אותו. אבל אם האדם לא משקיע בחברים, הם יכולים לצעוק ולצעוק והוא לא ישמע.

במה שונה הפרעה של תאווה גדולה לגשמיות מהפרעה של מחשבות זרות?

ישנה מטרה, ישנו האדם, והוא חייב להגיע אליה. וכדי להגיע למטרה עליו לעלות על הר. ההר הזה הוא כל ההפרעות, ההרהורים, שהבורא שולח לאדם. האדם מדלג מעל ההפרעות, מתגבר עליהן, והופך כל הפרעה להזדמנות להתעלות, ולמרות ההפרעה הוא לא מפסיק להיות קשור עם הבורא.

וכך בכל הפרעה: אם האדם מודע מיד לתכליתה עליו לקבל אותה בשמחה, ורק לגייס כוחות להפוך אותה למנוף שיעלה ויקדם אותו. גם בעולם הזה, אדם שרוצה להיות חזק, מתחיל לעבוד ולהרים משקולות. בלי תרגול, בלי בעיות למיניהן שצריך לפתור כמו לעבור מבחנים בבית ספר, בלי אותן הפרעות, אי אפשר לבנות את האדם.

ישנן הפרעות גשמיות, הפרעות של העולם הזה, שמתחלקות להפרעות גופניות, רצונות של הגוף, והפרעות אנושיות, שמגיעות על ידי החברה, עניינים של כסף, כבוד, השכלה, וכל מה שמקבלים מהסביבה. וישנן הפרעות מצד הבורא, הפרעות רוחניות, לאחר שהאדם עובר מחסום ונכנס להכרה ולהרגשה רוחניות. ההפרעות האלה הן מסוג אחר, מצד שמאל, מעולמות הקליפה, שמתגלות ומכוונות נגד הבורא.

בעולם הזה לא מרגישים שהפרעות גופניות ואנושיות מתגלות כמכוונות נגד הבורא. מרגישים אותן במנותק מהבורא. רוצים כסף, מין, כבוד, ולא מרגישים שהרצונות האלה מנוגדים לבורא. אבל כשעוברים מחסום, שם באמת מתנהלים העניינים "ביד חזקה", שם המדרגות וההפרעות הן רציניות ביותר.

ההבדל בין העולמות הוא במידת הבלבול. ככל שהאדם מנוסה יותר, הבלבול שמגיע אליו מן הבורא הוא יותר ערמומי. בעזרת הבלבול האדם מקבל הבחנות. הוא מתחיל להרגיש את המערכות בתוך הפרצוף הרוחני שלו או בתוך הנהגת הבורא. וכך הוא לומד להכיר את המערכת העולמית של ההנהגה וההשגחה.

וכשהאדם מתגבר, הוא נכנס לבצע את הפעולות הללו במערכת העולמית עצמה, ונעשה שותף. כך הוא לומד ונכנס יותר ויותר לשותפות. כלומר, כל ההפרעות האלה הן חומר הבריאה. ואדם שמתגבר על ההפרעות לומד לעבוד עם החומר הזה בצורה נכונה. וכך הוא מתקרב יותר לבורא. הוא נוטל ממנו את ההנהגה ומבצע דברים בעצמו.

מה אומר המשפט "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל"?

"לא אותי קראת יעקב" פירושו, שאם אדם מרגיש בדרכו איזה קושי, סימן שהוא לא הולך בצורה נכונה. כי אדם שהולך בצורה נכונה, מרגיש התפעלות. אם באה לאדם הפרעה והוא לא מתגבר עליה בצורה נכונה, הוא מרגיש קושי. ברגע שהאדם מבין איך ניתן לפתור את הבעיה, שמה שדרוש לו זה לא למחוק את ההפרעה, לא לפחד ממנה, לא להתייחס אליה כדבר העומד בפני עצמו, אלא לקלוט שהיא באה מהבורא, שהבורא בכוונה הכניס לו את ההפרעה הזאת, כדי שישכח שהבורא הוא הסיבה, ויהיה מכוון אל ההפרעה עצמה, ואז הוא מרגיש הקלה.

ההפרעות שהאדם מקבל, כמו מכתב זימון לבית משפט, מחלה, ועוד, משכיחות ממנו את המטרה והתכלית, והעולם הזה מתחיל להיות בשבילו גדול ומאיים. אבל כשהוא נזכר ומתחזק בדעה, שכל מה שקורה לו בא מן הבורא, שבכוונה שולח לו הבורא את ההפרעה הזאת, בכך הוא מתגבר על ההפרעה, שכן כבר עשה בה מה שהיה צריך לעשות. אבל אין זה אומר, שאז הוסרה ההפרעה. אלא ממשיכים לטפל בה במסגרת העולם הזה, ועושים כל מה שצריך, כמו שנהוג בעולם הזה. בבעיה רפואית הולכים לרופא ובבעיה משפטית הולכים לעורך דין. ולאורך כל הטיפול בבעיה, מודַעים שהיא באה מהבורא, שהוא זה ששלח אותה.

בגישה הזאת מחברים יחד את שתי ההנהגות ממעל, הוי"ה ואלוקים. ומשמעות הדבר היא שהוא מתגבר, פוסע, ועולה על ההפרעה, על כל המקרים שלה ועל כל המבנה הפנימי שלה, ולאט לאט בולע את כולה, וקולט אותה בתוכו, והיא נעשית כחומר שלו, כחומר מתוקן שאתו הוא קשור למטרה, לבורא.

אדם שיכול בצורה כזאת לעבוד עם החומר של ההפרעה, ולהתקשר עם הבורא, צועד בקלילות, בשמחה ובהתרוממות רוח. ואם הוא לא מכניס את הבורא במידה מספיקה לתוך ההפרעות, באותה מידה הוא מרגיש קושי. ולכן כתוב: "לא אותי קראת יעקב", כי אם האדם מחבר את עצמו לבורא, אז הוא הולך בנעימות.

האם הצלחה בהתמודדות עם ההפרעות תלויה ביכולתו של האדם?

ההפרעה שהבורא נותן לאדם, לעולם איננה מעבר ליכולתו של האדם להתגבר. מדובר באדם שקיבל נקודה שבלב והולך לפתח אותה. שכבר סודר מלמעלה שיש לו סביבה, והביאו אותו לחברה שעל ידה הוא יכול להמשיך ולהתפתח.

העיקרון הזה, שלא נותנים מלמעלה הפרעה יותר מהיכולת להתגבר, נובע ממבנה העולמות, מאותה מערכת בנויה מראש, שלאט לאט נפתחת ומגלה את עצמה כלפינו, כדי למשוך את האדם באיטיות למטרה, בסדר סיבה ומסובב קבוע ונמשך, מהפרעות קלות להפרעות יותר ויותר קשות. זו מערכת שאפשר ללמוד אותה בצורה מדעית. אין בה מה שמכנים בלשון השגורה "רצון ה'", שרוצה כך ואחר כך אחרת. אין בה שום דבר מקרי, ולא ניסים, ולא נתונים שלא ניתן לחשב.

הבורא הוא החוק הכללי של הבריאה, המביא את הבריאה למטרתה. הוא מערכת שהולכת ומתפתחת ומתקדמת עד מצב מסוים נתון מראש. וכל חלקי המערכת נכנסים לעבודה בהתאם לעביות שלהם. ברגע שמגיעה אותה רמת עביות, אותו חלק נכנס לעבודה, ולאחריו עוד ועוד חלקים. ובזמן המתאים מתגלה עוד הפרעה, אבל כל הפרעה מתגלה בהתאם למדרגת האדם, כדי לעזור לו לעלות למדרגה הבאה, לא יותר.

לכן, תמיד יש לאדם יכולת והכשרה להתגבר על ההפרעה, אלא אם משאירים לו בחירה חופשית להתחזק על ידי הסביבה. ואם הוא מתגבר בעזרת החברה, הוא מתרומם ומתעלה מעל אותה הפרעה, בקלות, במהירות ובשמחה. אך אם הוא לא משקיע בחברה לפי המידה שצריך, ולא ממלא את אותו חלל שנועד לבחירתו החופשית, אז הוא עובר את ההפרעה בצורה לא נעימה: בקושי, בסבל ובאריכות הזמן.

כל ההבדל הוא באיזה אופן עוברים מהמצב שנמצאים בו, למצב הבא לפי ההתפתחות: במהירות ובקלות או באריכות הזמן ובאי נעימות. וההבדל בין שתי האפשרויות הללו תלוי בבחירתו את הסביבה. אומר בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית" כי במצב של נפילה, כשהאדם נמצא בתוך הפרעה, רק הסביבה יכולה לעזור לו לצאת, היא באה לקראתו ומושכת אותו קדימה.

אבל, כאמור, לעולם לא נותנים לאדם הפרעה מעבר למידה שהוא מסוגל להתגבר עליה ותמיד משאירים לו בחירה חופשית להשקיע בחברה, כדי להתגבר על ההפרעה. כלומר, לאף אדם אין עילה לבוא ולומר שהכשילו אותו ואין לו יכולת לזוז, אלא הוא לא השתמש באמצעי היחיד שעומד לרשותו.

לכן הדרך הרוחנית לא יפה במיוחד וכוללת שלבים לא נעימים, שבהם מתייגעים ומתרשלים. אבל אם הקבוצה פועלת נכון, אז ככל שהיא חזקה כלפי כל אחד ואחד, ופועלת עליו ומשפיעה לו התרוממות, הכרת המטרה, ועוצמת התנועה הכללית, כך קל יותר לאדם לעבור את ההבחנות שבדרך.

ובמסגרת התהליך מתרחש דבר מוזר: האדם מתקדם יפה בדרך, אבל לא מרגיש שהוא מתקדם, משום שהוא לא מרגיש הפרעה. בדרך כלל כדי להרגיש שהוא מתקדם, אדם צריך להרגיש שהוא פועל, מתאמץ, מתגבר. אבל בחברה נכונה המאמץ אפילו לא מורגש, כי השפעת החברה על האדם כל כך טובה, עד שהוא עובר בקלות את כל ההפרעות כאילו יצא לטיול, במקום להרגיש שהוא מטפס על קיר.

ומצב כזה צריך להעריך ולהודות עליו, כי גם הוא תוצאה מעבודה מרובה שעושים בקבוצה המרכזית הקטנה ובקבוצה העולמית, שעוזרת לכל החברים לעבור שלבים, שאחרת היו מרגישים בהם קושי רב. אבל מחוסר הרגשת הקושי, נוצר זלזול מסוים במה שעוברים, שהוא כשלעצמו לא חשוב, אלא החשוב הוא, שמתחילים לזלזל בחברה, כי לא חשים בכוחות העזרה שלה.

אם האדם מרגיש קושי, ואז מגיעה עזרה, הוא מכבד את העזרה שקיבל ואת מי שעזר לו. אבל אם הכל מתנהל כשורה, הוא לא מרגיש שקיבל עזרה ומתחיל לזלזל. לכן צריך כל הזמן לעשות בקרה על כל המערכות בהקפדה ובתשומת לב, כי באותה מידה שמזלזלים ביחס כלפי הבורא או החברה, מיד נופלים חזרה לקושי וליסורים.

אם האדם מקבל הפרעה רק לפי יכולתו להתגבר, מדוע יש מתאבדים או מתמכרים לסמים?

אין הסבר פשוט לתופעה של הינתקות מהמציאות על ידי התאבדות או התמכרות לסמים, שבה הגוף עדיין חי, אך האדם כבר לא בהכרה. אלא שבעניין ההפרעות מדובר באנשים, שמקבלים הפרעות בדרך למטרה, שהולכים בהכרה לקראת המטרה ולא באנשים שמתאבדים מפני שיש להם רצון גדול לכסף וכשהם מפסידים את מניותיהם, כל החיים שלהם נגמרים. אדם שיש לו רצון גדול למשהו, והמילוי לגמרי מתרחק ממנו, מרגיש נתק גמור מהמילוי. ההרגשה הזאת ברצון של נתק מהמילוי האפשרי, היא "מוות" עבורו. הפעולה שבה הוא הורג את עצמו, היא לא כדי להרוג את עצמו, אלא כדי לא להרגיש את חוסר היכולת להשיג את המילוי.

אם האדם מפסיד כסף ולא מחליף את הרצון לכסף ברצון לכבוד, למושכלות, או לרוחניות, אלא נשאר באותו רצון, אז "מוות" נקרא ניתוק בין כלי לאור, ניתוק בין רצון למילוי, ניתוק שמביא יסורים כאלה בתוך הכלי, עד שהאדם עומד לשים קץ לחייו. אבל הוא לא הולך למות, כי המוות כבר נמצא בו. אם כן, הוא רק הולך להינתק מהרגשת היסורים.

לא על המקרים האלה מדובר, אלא על האדם שקיבל רצון לרוחניות, נקודה שבלב, וכבר הוא נעול על המטרה, וכל הזמן צריך לשמור על ה"צפון" הזה. בעזרת מה האדם הזה יכול להתקדם רק לכיוון הנכון, בלי לסטות לשבילים צדדיים, ולהתבלבל ולהתפלפל בהם? האדם צריך כל הזמן להמשיך להתקדם למטרה, לבחור את הדרך הישירה הקצרה והנוחה ביותר. מה יכול לעזור לו? הסביבה.

מהי סביבה? משהו שמחוצה לו. ובחוץ ישנם הבורא או הקבוצה. הבורא אין לדעת מתי יזכיר את עצמו ואת המטרה. אבל הקבוצה, ככל שמשקיעים בה, מקבלים ממנה תגובה חוזרת ועזרה. לא מפני שהחברים טובים או רעים. אלא כך בנויה המערכת, ומי שמשקיע בחברים, מקבל בחזרה באותה מידה. ולא שהוא צריך מהם טובות.

אנשים מתאבדים או מתמכרים לסמים כתוצאה מהרגשת המוות שמקננת בהם, שמביאה אותם להינתק מהרגשת הסבל. אבל לגביהם אין זה "מוות", אלא "להיפטר מהמוות".

מדוע ההשגחה מכניסה את האדם ליסורים, שגורמים לו להינתק מהחיים?

בתוך הכלים של אדם הראשון ישנם כלים זכים, מיוחדים, שמגיעים למימוש המטרה מהר מאד. וישנם כלים, שבלי קשר לעביותם או לזכותם, חייבים לעבור יסורים גדולים ולהגיע למטרה בצורה לא ישירה. אבל כל כלי נכלל מכל הכלים, וכל נשמה נכללת מכל הנשמות. וגם בדרך לתיקון, האדם נכלל מכל הנשמות ומהסבל שלהן, כפי שכתוב: "מי שמצטער בצער הציבור, זוכה לנחמת הציבור".

בגלל אותם סוגי נשמות, שחייבים לעבור יסורים, ברוחניות או בגשמיותששתלוי מה כל נשמה צריכה לעבור בכל גלגול רואים בעולם שלנו רבים שנכנסים ליסורים קשים. ועד שלא מגלים את כל המערכת, אי אפשר לתת תשובה אף לא על מקרים מיוחדים, למשל, מדוע תינוק נולד ולמחרת מת? או מדוע אדם טוב, בריא ושלם שלא עשה שום דבר רע, פתאום אירע לו דבר מה? אלא שאם רואים את כל התמונה, לא נישאר לאדם פתחון פה לומר שההשגחה לא בסדר.

האדם לא מבחין מאחורי כל אותם דברים, שנראים לו רעים, בטוב ובמיטיב. הוא לא מסוגל לפענח נכון מה קורה עם הנשמות, כי הוא מסתכל בעיניים גשמיות. אבל אם מתהפכת בו נקודת המבט מגשמיות לרוחניות, הוא רואה בכל המעשים ובכל המקרים רק טוב. כך מסביר בעל הסולם במאמר "גילוי והסתר פנים של ה' יתברך".

ברגע שמקבלים עיניים אחרות, רואים את כל העולם דרך המסך, ואז רואים מעשים אחרים ויחסים אחרים בין איש לרעהו. רואים שכל העולם נמצא בגמר התיקון, ואין אף פעולה רעה. את המצב הזה אי אפשר לדמות לפני כן. לפני כן האדם רואה הפוך, כי הוא רואה ומרגיש לפי חמישה חושים ורצון אגואיסטי שמעוותים לגמרי את התמונה.

האם מי שקשור לגמרי לקבוצה מקבל הפרעות יותר גדולות? ואם כך, אולי כדאי להמעיט בקשר זה?

אם יש לאדם עזרה גדולה מהקבוצה, הוא השקיע בה והוא מוכן ומזומן ובנוי לקבל ממנה עזרה גדולה, אז ההפרעות שהוא מקבל הן יותר גדולות. כמו שכתוב, שהבורא מתייחס ביד חזקה ובחימה שפוכה רק לגדולים.

מה ההבדל בין רצון לרוחניות ורצון לגשמיות?

הרצון הוא אותו רצון, ליהנות. אלא שהרצון לגשמיות הוא רצון ליהנות ממשהו שמוגדר לאדם בחושים שלו והרצון לרוחניות הוא רצון ליהנות מהבורא, שתחילה מתגלה כרצון שקוראים לו "פרעה", רצון לנצל את הבורא לטובתי, ואותו צריך לתקן לכוונה על מנת להשפיע.

מדוע רצון גדול לרוחניות לא יכול להיות הַפרעה?

רצון גדול לרוחניות לא יכול אף פעם להוות הפרעה, אם הוא מכוון למטרה, לרוחניות. הבעיה היא, שלפעמים מרגישים רצון וחושבים שהוא לרוחניות, אבל הרצון הוא גשמי, על מנת לקבל.

רצון לרוחניות נקרא רצון להגיע להשפעה, ולא רצון לבלוע את העולם הבא. רצון לבלוע את העולם הבא הוא לא רוחניות אלא גשמיות, גדולה אף יותר מגשמיות שמרגיש אדם רגיל בכל הרצונות שלו.

מה ההבדל בין חומר של הפרעות לחומר של רצון?

אין הבדל בחומר. החומר הוא אחד, רצון ליהנות. רצון זה הבורא שולח, בלי שהוא עצמו יהיה מגולה ברצון הזה, הנקרא "הפרעה". כי רצון ליהנות שמגולה בו הבורא, לא נקרא הפרעה אלא עזרה.

איך בד' בחינות דאור ישר, בחינה ב' יוצאת מבחינה א'? מתגלה חומר, רצון לקבל, ומתגלה המילוי שבו, הבורא, אבל כאור, כתענוג. ואחר כך בתוכם, מתגלה נותן התענוג.

ההבדל בין בחינה א' לבחינה ב' הוא בנותן התענוג. אם מרגישים את נותן התענוג, מיד הרצון לקבל רוצה להיות שווה לנותן התענוג, הוא רוצה בהשוואת הצורה. החומר נשאר אותו חומר, אבל הגילוי של הבורא בתוך החומר הוא כל ההבדל בין הפרעות לבין עזרה.

איך אפשר לכוון לבורא רצון גשמי כמו רצון לכסף?

הקבלה מלמדת, שאת כל הרצונות אפשר לכוון למטרה, לבורא, כאמצעי להידבק בו. ואין רצון שהוא לא נכון, אלא כל פעם, הכוונה שרוכבת עליו חייבת להשתפר. איך מטפלים בכוונה? מבדילים בין הרצון לכוונה.

בשלב ראשון חייבים לעשות צמצום, ולגמרי לא להשתמש ברצון. ואחרי שמתנתקים ממנו, לא משום שאין רצון, אלא מפני שלמרות הרצון לא משתמשים בו, אז חייבים להתעלות מעליו, כלומר, לרכוש את כוח הבינה, את מידת ההשפעה. ומהמצב הזה של כנגד הרצון, יש לשפוט אותו, לראות אותו, ומעליו לבנות כוונה על מנת להשפיע, ואז להשתמש בו.

כלומר, שלבי תיקון הרצון הם: לעשות צמצום, אחר כך לרכוש גלגלתא ועיניים, כוונה על מנת להשפיע, ואחר כך להתחיל להשתמש ברצון המצומצם כאח"פ, ולצרף אותו לאט לאט לגלגלתא ועיניים. זו הצורה הנכונה של שימוש ברצון, בין אם הוא רצון לכסף, לכבוד, למין, למושכלות, לשליטה, ובין אם הוא רצון לרוחניות, שבה לא ידועים אופני הרצון. רק בצורה כזאת אפשר לתקן כל רצון ורצון.

האם בזמן הפרעה אפשר לבקש עזרה מהבורא?

אדם שמבקש עזרה מהבורא, כבר עבר את רוב הדרך. או שמצא את הבורא, או שהבורא התגלה בו, בתוך הרצון הזה, ואז יתר הפעולה נעשית קלה. אבל חייבים לבקש. אם האדם מכיר בכך שהבורא מסדר לו את הדברים, הוא חייב לבקש מהבורא לא לנטרל את ההפרעה, אלא שיעזור לו על ידי ההפרעה דווקא להידבק בו עוד יותר. כך שההפרעה עצמה שבאה מהבורא תהיה כחומר דבק, כתמריץ להידבקות אליו. לאדם נגלה שההפרעה באה מהבורא, ומהווה מחיצה ביניהם, ודרך המחיצה הזאת הוא מתקשר ונדבק אליו.

באיזו מידה ניתן לשלב לימוד קבלה בעיסוקים של העולם הזה?

את כל הרצונות שיש, אפשר לכוון לאותה מטרה. העולם הזה בנוי כך, שהוא לגמרי תואם לעולם הרוחני, בכל הפרטים שבו. וכמו שברוחניות צריך לכוון את כל הרצונות, את כל המקרים, ואת כל המעשים, לקראת המטרה על מנת להשפיע, לדבקות, כך גם העולם שלנו, למרות שהוא נמצא בדרגה התחתונה ביותר מכל העולמות, הוא מכיל אותם פרטים ואותם רצונות.

העולם הזה הוא לא חפצים, הוא רצונות לתענוגים, שמובנים לנו עכשיו, שיכולים להגדיר אותם, אבל גם אותם חייבים לכוון לאותה מטרה. כלומר, גם בפרנסה וגם בלימודים אקדמיים אפשר לעשות שימוש נכון כדי להגיע למטרת הבריאה. האדם לא נולד כדי להיות פרופסור באוניברסיטה, אלא הוא נולד כדי שבאמצעות התואר יגיע למימוש מטרת הבריאה, כי הוא נמצא הן בעולם הזה והן בעולם הרוחני. לכן, חוכמת הקבלה מחייבת את האדם ללמוד, לעבוד ולהיות בעל משפחה, ולטרוח ולהשתתף בכל החיים של העולם הזה.

האם יש הבדל בין יחס להפרעה גשמית לבין יחס לחיים הרגילים?

אין הבדל. אדם שמתייחס לחיים שלו נכון, רואה דרך העולם הזה, דרך רצונות לעולם הזה, מה נמצא מעבר לעולם הזה. הוא רואה את כל הספֵרות, את כל העולמות, הוא רואה כאחד, שכולם באים מאין-סוף והוא נמצא במרכז כל העולמות; כולם מסובבים אותו ועוזרים לו להגיע מעבר לכל העולמות, כולל העולם הזה.

אלא ההבדל בין העולם הזה לעולמות הרוחניים, הוא שתמיד אפשר להשתמש בעולם הזה בכל הרצונות לצורך כיוונם למטרה. לכן, אסור להינתק מהחיים הגשמיים אלא להשתדל לראות דרכם את המטרה. ובעניין הזה הקבוצה חייבת לעזור, כי בלעדיה האדם לא מסוגל להחזיק במטרה.

איך אפשר להיות בהשתוקקות תמידית למטרה כל היום?

לצורך זה מפעילים תזכורות, סיסמאות, שפתאום מעוררים לקרוא איזה ציטוט. דרושים מעוררים "גשמיים", כלומר, שפועלים לפי זמן גשמי ולא לפי זמן רוחני, לא לפי מצבי רוח של התרוממות או נפילה. האדם לא יכול לשלוט בשום דבר, אלא לתלות את עצמו מעכשיו ואילך בשעון מעורר, בחבר מעורר, בקבוצה מעוררת, שהם יעזרו לו להיות בהשתוקקות תמידית למטרה.

איך אפשר להבדיל בין הפרעה להכרחיות?

באדם מתעורר פתאום רצון להרוויח כסף. הוא מבחין בהזדמנות לעשות מאמץ, ותוך חודש להרוויח סכום, שיוכל לחיות ממנו שנה שלימה. האם צריך לבצע דחפים כאלה, או אולי הם סתם הפרעה, ושמא בכל זאת הזדמנות? איפה הנקודה שבה נגמרת ההפרעה האנושית, שפוקדת כל אחד כבן אנוש, ומתחיל ההכרח?

בתוך הרצון לקבל האגואיסטי, האדם לא מסוגל לאבחן שום דבר בצורה נכונה. הרופא חייב להיות מחוץ למחלה, לפי החוק וגם לפי המציאות. רופאים או עורכי דין לא יכולים לשפוט או לרפא את עצמם. אפילו על הליצן אומרים, שהוא עצוב, כי את עצמו אף פעם לא מצחיק. בקבלה מגדירים את המציאות הזאת בצורה פשוטה: אין האסיר מתיר את עצמו מבית האסורים. האדם לא יכול להוציא את עצמו מבית הסוהר, חייב להיות מעורב ביציאתו כוח חיצון.

היכן ימצא לו כוח חיצון? רק אם האדם יוצא מתוך הרצון הגשמי, מתוך הרצון האגואיסטי, ושופט אותו מבחוץ, רק אז הוא יכול להבין, אם מדובר בהפרעה או בהכרחיות, אם יעזור לו וכדאי לו להיות במצב הזה, או לא כדאי, כי הבורא סתם מכשיל אותו, שיווכח לדעת עד כמה הוא נופל בקלות. כלומר, האדם חייב בהחלט להתנזר מהרצון שלו, לצאת ממנו כאילו הוא נמצא בהשפעה, לראות את החיים שלו מבחוץ כמה שאפשר, ואז להסתכל במה שעומד לפניו בפשטות, ולשאול אם הוא הכרחי ונחוץ לו.

איך הוא שופט? לפי השמחה. אילו היה שמח שלא להרוויח את הכסף הזה, אלא להמשיך בשגרת חייו, אבל אם מאין ברירה (וכאן צריך חדות הבחנה), הוא חייב לעשות את המעשה הזה, והוא הולך לבצע אותו ממש בצער פנימי, אז עליו ללכת ולבצע. הוא באמת נמצא בשמחה מרוחניות, בלבו הוא דבוק לרוחניות, אבל מחוסר ברירה, הוא חייב לבצע את הפעולה הזאת בגשמיות, כי הגשמיות מחייבת אותו. הפעולה נעשית חובה, חיוב, נחיצות, ולא רצון שלו.

וכך האדם צריך להשתדל לבצע בחיים שלו דברים לפי הנחיצות ולא לפי הרצון. הרצון ראוי שיהיה קשור רק למטרת הבריאה.

כיצד ידע האדם שהוא משתמש באמצעי הנכון להתקדמות?

אדם שמשלב נכון את עצמו, את עולמו ואת המטרה, לעולם לא יהיו לו אמצעים לא נכונים להגיע מטרה. בעל הסולם אומר במכתב בדף ס"ד ("פרי חכם אגרות"), שהאדם חייב לראות תמיד כאחד, כנקודה אחת, "אני", "אורייתא" (האמצעים שמתקנים אותו הנקראים "תורה") ו"קוב"ה" (מטרה).

אדם שרואה את עצמו בצורה כזאת, כלומר במצב האחרון, המתוקן, הדבוק עם הבורא, לא יכול לטעות באמצעים לא נכונים כיוון שהתורה היא אמצעי נכון. לכן השאלה עד כמה האמצעים הם נכונים, איננה במקומה. כשאוחזים במטרה הנכונה, האמצעים יהיו תמיד ראויים.

מתי באות לאדם הפרעות?

ההפרעות לא באות לאדם בשעה שהוא נמצא ברצון לקבל. אין מה לשלוח לו הפרעות, הוא כבר נמצא בהפרעה. ההפרעות באות לאדם כאשר הוא נמצא בגובה, ברצון להשפיע. ההפרעות באות אז כדי להוריד אותו, כדי להוסיף לו עביות. כדי שייפול ויקח את העביות הזאת, וישתמש בה נכון, ויכוון למטרה.

הפרעות אף פעם לא באות בירידה, הן תמיד באות בעליה. אפשר לא לחדול מעליה, בתנאי שהאדם מדמה לעצמו שהעליה הזאת אינה עליה, אלא מיד חושב עליה שהיא ירידה, וכי מיד צריכים להמשיך ולהתעלות עוד, כמו המשל שמביא בעל הסולם על אותו איש שהולך כפוף, מביט על האדמה, ומבקש למצוא בה חסרונות כל העת.

חזרה לראש הדף
Site location tree