אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / הערבות ועבודת האדם מול בוראו / הערבות והתיקון ג' קווים
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

הערבות והתיקון ג' קווים

שיחה (15.4.2004) על מאמר "הערבות" (אותיות י"ז-י"ט)

[...] הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה, כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו (כנזכר באות י"ג) . והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)

"הרי לעיניך": יש חוק, חוקי הטבע. מהו טבע? טבע הוא הרצון לקבל, שאחרי שנברא כאחד, התחלק לחלקים רבים. החוקים הפועלים בין החלקים הם אותם החוקים שחלו עליהם גם קודם כשהיו כולם כאחד. כך הבורא, הכוח העליון, מתייחס לכל החלקים המבודדים, המנוגדים, המרוחקים, של הרצון לקבל, שנקראים "נשמות": הוא מתייחס אליהם כאל אחד.

ובמידה שהם לא נמצאים בהשתוות הצורה עם החוק הזה, כלומר, מרוחקים ממנו בתכונות שלהם, הם מרגישים ההיפך מן החוק: הם מרגישים שכוח החוק לוחץ עליהם, מחזיר אותם בכוח לאותו מצב של אחדות, של היותם כאחד, כמו שאר כוחות הטבע שפועלים בעולמנו.

החוק הזה, שהוא החוק הכללי של המציאות, הוא יחס הבורא לנבראים. יחס שבו הבורא מתייחס טוב ומיטיב לנברא אחד, וממלא אותו ללא גבול. וכשהנברא אינו כאחד, הוא מרגיש שהחוק הזה מתייחס כלפיו בדיוק להיפך.

מתוך החוק הכללי של יחס הבורא, בעל הסולם מסביר, "שכל ישראל", (בעצם לכל הנשמות ניתן לקרוא "ישראל". רק בהתחלקותן ובנפילתן קוראים לחלק אחד מהן "ישראל", "גלגלתא ועיניים", ולחלק השני "אומות העולם", "אח"פ"), כל הנשמות שצריכות להיות יחד "ערבים זה לזה", והדבר מתחייב "הן מצד הקיום והן מצד השלילה".

"כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות": כלומר, אם הנבראים מחוברים יחד כאחד, כמו שהיה במחשבת הבריאה, לפי החוק הכללי, יחס הבורא מתקיים כלפיהם במלואו, היינו, יחס טוב ומיטיב.

עד איזו מידה על הנבראים להיות בקיום הערבות? "עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו". האם זה אפשרי? לא. אי אפשר לבצע את חוק הערבות בפועל, אלא ברצון. אם רוצים שהוא יתקיים, הוא מתקיים. מדוע? כי לא צריך למלא את כולם, אלא להתחבר עם כולם, ואז השפע מופיע בכלי המחובר.

ובמצב הזה, "הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות". "קיום תורה ומצוות" משמעו לתקן את כל הכלים, את כל חלקי הכלי הכללי, את כל הנשמות, ולגרום למילוי שלהם. לתקן כל נשמה ונשמה נקרא "קיום מצווה", ולגרום על ידי התיקון שלהן, שהנשמות יתמלאו, נקרא "קבלת התורה".

מה פירוש "בשלמות"? "דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו". לפני צמצום א', החוק הכללי של המציאות הוא, שהבורא מיטיב לנברא. ואחרי צמצום א' יש לו תוספת של תנאי שהנברא ימצא בהשתוות הצורה עם הבורא. צמצום א' לא מתבטל, אלא הבורא ממלא את הנברא, את הרצון לקבל הכללי, במידה שהוא נמצא בהשתוות הצורה לבורא, היינו, שמקבל על מנת להשפיע.

לכן, מצד החיוב, חייבים לקיים את חוק הערבות. ומה "מצד השלילה"? "דהיינו אם חלק מהאומה", מהנשמות, חלקים מהרצון לקבל הכללי, "אינם רוצים לקיים הערבות", כלומר, לא מסוגלים לקיים את הערבות (ברוחניות אין הבדל בין רוצה למסוגל, רק בעולם שלנו אדם יכול לרצות בלי שיהיה מסוגל, או שיהיה מסוגל אבל לא ירצה. ברוחניות אין משמעות למילים: "אני רוצה לעבור מחסום". אם האדם באמת רוצה, הוא עובר, הוא מסוגל לעבור את המחסום. לכן בעל הסולם משתמש במילים "אינם רוצים", שמקבילות ל"לא יכולים") "אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם": לא רק שהם עצמם נשארים לא מתוקנים, אלא הם מונעים מאחרים להיות מתוקנים, "מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר".

כלומר, תיקונו של כל אחד ואחד תלוי באחרים. וכמובן גם המילוי של כל אחד ואחד תלוי באחרים. לכן בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לספר הזוהר", שרק בגמר התיקון של כל הנשמות, כשכולם יגיעו לרמה של "ואהבת לרעך כמוך", רק אז יגיעו לגמר התיקון הכללי גם אותן הנשמות המיוחדות, שכבר תיקנו את היחס שלהם לכל הנשמות, אבל עדיין חסרה בהם ההשתתפות, ההתכללות המתוקנת של כל הנשמות.

האם לאדם יש רצון משלו?

האדם נולד עם מצע, דרכי התפתחות המצע, סביבה ודרכי התפתחות הסביבה. בעולם הזה עוברים מחברה אחת לשניה, לשלישית, ולרביעית: אם על ידי השפעת הסביבה שמחייבת את האדם ברצונות חדשים, ואם בכך שהרצונות הללו מתגלים באדם מבפנים, לפי הרשימות, הגֵנים שבו.

אבל יש רצון אחד, שלא בא מהעולם הזה, שלא תלוי במוצאו הגשמי של האדם ולא בחברה האנושית שסביבו, והוא הרצון לאלוקות. רצון שבא מהנקודה שבלב, שהוא "חלק אלוקי ממעל". וכשהאדם מרגיש אותו, הוא מחפש חברה מיוחדת.

ככל שהאדם מממש את הרצון הזה על ידי החברה, בכך שנכנס בכל פעם לחברה יותר טובה, לאותה חברה שיכולה בצורה המועילה ביותר לממש בו את הרצון לרוחניות, ומסתובב ומחפש כל הזמן בין סְפרים למורים ובונה סביבה, אפילו שהוא עוד לא יודע מהי רוחניות, ובנוסף לכך מעדיף את הסביבה הזאת על פני גורמים חיצוניים אחרים, בכך הוא קובע את התקדמותו.

איך אפשר לרצות ופתאום לא לרצות?

אין פעם רוצה ופעם לא רוצה. האדם תמיד עובר קדימה בציר הזמן. אין שיכחה, ואין עובר זמן ופתאום משהו נשכח ונעלם. אלא "משהו עובר" משמעו, שנוסף באדם רצון לקבל חדש. שום דבר לא משתנה חוץ מתוספת רצון לקבל. שאר הנתונים לא משתנים, משתנה רק דבר אחד. האדם נמצא באין-סוף, ומגלה אותו בהדרגה ברצון לקבל שמתגלה, מתגבר, מתגדל בו מרגע לרגע. גודל הרצון לקבל הוא מה שמשתנה. ומה שגורם לשכחה, הוא המעבר ממצב למצב: מרצון במשהו להפסקת רצון זה, וחוזר חלילה.

מדוע נאמר "הן מצד הקיום והן מצד השלילה"?

מדובר על מצב מיוחד, מצד ההתחייבות של האדם, כלומר, כמה הוא מסוגל במצבו למלא את הכלים האחרים, לגרום לתיקון שלהם ולמילוי שלהם; וכמה הוא לא מסוגל לעשות זאת. כמה האדם גורם תיקון ומילוי לאחרים, וכמה הוא גורם להם ההפך, להישאר בזוהמה ובריקנות.

האם "מצד השלילה" הוא הגילוי שלא רוצים להתכלל בערבות?

אפשר לומר כך, ואפשר לומר, שאחרי שעם ישראל נכללים בערבות, הרצון לקבל שלהם ממשיך לגדול. מה פירוש ש"משה עולה להר סיני ושוהה שם ארבעים יום וארבעים לילה"? פירושו, שהמלכות כולה מתחילה להשתוות עם הבינה, כלומר להיכנס עימה לחיבור, ולהתחיל להתפתח. ונקודה אחת נמצאת בפסגת ההר, וכל היתר נמצאים למטה, תחת כובד ההרהורים.

"ארבעים יום" הכוונה היא, שהאח"פ הזה מתגבר ומצטרף לבינה במלואו. ואחרי שמתגלה כל ה"ארבעים יום" בחיבור עם הבינה, מגלים שבחיבור הזה נשארת הבחנה שהיא "עגל הזהב". ואם מחברים הבחנה זו, לא מסוגלים לקבל תורה, ואז יש שבירת הלוחות.

האם "שבירת הלוחות" הכרחית?

השבירה הכרחית. אחריה שוב עולים ארבעים יום וארבעים לילה, עד שביום כיפור יורדים בפעם השניה. אבל אין צורך ללמוד בפרטות על כל המעמד, כי התהליכים הללו מתרחשים בנו בכל מקרה, ואין צורך לדעת אותם מראש, אלא בעיקר מה צריך לעשות כרגע. וכרגע עלינו ללמוד על הערבות, איך לקיים אותה מצד החיוב, ואם לא, אז מצד השלילה.

ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה, אמר לו חבירו למה אתה קודר? אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה, עכ"ל. (ויקרא רבה פרשה ד'). והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית' כנ"ל, ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ח)

במשל הזה על שניים בסירה, בעל הסולם אומר, שכולנו נמצאים בסירה אחת, וזהו מצב נתון. כלומר, בהתאם לחוק הכללי שקיים, אף אחד לא יכול לנתק את עצמו מהקשר עם האחרים. אין זה משנה באיזה מצב הוא מרגיש שנמצא, כי המצב עצמו לא משתנה. משתנה רק קביעת המצב מצד האדם, איך נראה לו שהוא מחובר עם האחרים. ואכן כל אחד מחובר עם האחרים בצורה קשוחה וקבועה, ללא שינוי, כמו ב"אדם הראשון". אלא שעקב השבירה והריחוק לכל אחד נדמה, שהוא מרוחק ומבודד מאחרים.

וכל אחד ואחד, מתוך שהוא מחובר עם האחרים, הרי שברצונו או שלא ברצונו הריהו זוכה מן האחרים, וגם נענש על ידם במלוא חומרת הדין , לפי אותו חוק של "ואהבת לרעך כמוך", שלפיו הבורא מתייחס לכולם, לכל הנשמות, כאחד. לנו נראה, שכל אחד חופשי לעשות כרצונו. אבל אף אחד לא חופשי לעשות כרצונו, כי הוא מחובר עם יתר הנשמות. ואם הוא עושה כרצונו, הוא גורם נזק לאחרים, ולא יעזרו לו התירוצים שיתן לעצמו מפני שהוא מחובר עם כולם וככל שהוא גורם להם יותר נזק , הנזק הזה חוזר אליו פי כמה וכמה, בהתאם למספר הנשמות שגרם להן נזק. והוא מזיק לכל הנשמות, כי הוא עדיין לא נמצא בחיבור. וכך גם זוכה, בהתאם למידת החיבור עם האחרים.

מה המשמעות של "מחובר עם האחרים"?

שכולנו גוף אחד. לא צריך לחזור ולהתחבר, כי כולם מחוברים בגוף אחד, אלא שבינתיים הוא נקרא "מת", מפני שאנחנו לא מספקים אחד לשני את החיים, את החיות, את האור, אשר מחייה וממלא כל אחד. לכן כולנו נמצאים במצב מת, בניתוק מהחיים, למטה מהמחסום.

בחיים שלנו קוראים "מת", למשהו שהיה בתנועה והפסיק לנוע, אבל ברוחניות המצב הזה לא נחשב חיים ומיתה. ברוחניות, "חיים" הם מידת ההתאמה לבורא.

מדוע מי שמחפש ערבות חייב להיענש עקב זה שהאחרים לא מעוניינים בה?

הטענה שהבורא לא מתקן את הכלים, לא ממלא אותם, שהם לא מתוקנים, היא טענה הדדית. על האדם לגרום לכך שהם יהיו מתוקנים. הבורא, כדי להביא את הנברא לשלמות, ברא אותו, שבר אותו, הוריד אותו עד מצב כנגדו ועזב. הבורא מעורר את הנברא לפי אותו חוק, על ידי היסורים, שהם פועלים על הנברא.

אם הבורא קבע מראש, שלפי חוק השתוות הצורה, הרצון לקבל יגיע אל לקבל על מנת להשפיע, יגיע להשפעה, אם כך קבע הבורא, לא יוכל להתחיל להתייחס לנברא אחרת. הכל חוק אחד, רצון אחד, יחס אחד. אין שום דבר שמשתנה, חוץ מההרגשה של האדם.

האדם נמצא במצב, שיש לו בחירה אחת, והיא לעורר בתוך קבוצתו מצב כאילו כולם מתוקנים, כאילו כולם שלמים, כאילו כולם מתקדמים, וכך, לפי הרצון שחברי הקבוצה מעוררים זה בזה, הם מוצאים את עצמם מותאמים לאותו חוק של השתוות הצורה, ומזמינים על עצמם אור מקיף, שמעלה ומעלה אותם לאותו מצב שהם נמצאים בו. "מעלה" משמעו שאותו מצב מתגלה בהם. ואז הם מרגישים, שהם חוזרים לאותו מצב, שלפי החוק צריכים להיות בו יחסי בורא נברא.

אם הבורא מעורר רצון באנשים מעטים, ואז רק הם משתוקקים, למה הם ממשיכים לסבול עבור כל העולם?

הדבר חל לפי אותו חוק של כלי שלם. כמו בעיה באיבר אחד, שגורמת כאב וסבל בכל הגוף. בעל הסולם אומר, שהחוק הזה קיים מצד החיוב וגם מצד השלילה. לא רק שחסר לאדם מילוי, מפני שחסר מילוי לאחרים, אלא הוא נמצא בצורה לא מתוקנת, ב"זוהמה", משום שהאחרים נמצאים בזוהמתם.

כלומר, "לא יכול לתקן את עצמו" שווה ל"לא רוצה לתקן את עצמו". האחרים שנמצאים עדיין בצורה לא מתוקנת, ובגללם גם אני נמצא בצורה לא מתוקנת, הם האחרים לא רוצים לתקן את עצמם, מפני שאני לא רוצה לתקן את עצמי. התיקון הוא כל כך הדדי, שכל אחד מחויב עבור כולם, וכולם, כל אחד מהם, מחויב כלפיו, שאף אחד לא יכול להאשים את האחר במצב שלו.

אי אפשר לומר, שבגלל מישהו באוסטרליה, שלא מתקן את עצמו, אני נמצא בזוהמה. אלא בגלל שאני נמצא בזוהמה, הוא לא רוצה, ובכלל לא יודע, שהוא צריך לתקן את עצמו. התיקון הוא הדדי, מפני שכלל ופרט שווים. הדבר דומה לתמונת הולוגרמה: בכל חלק של התמונה מצויים כל הפרטים וכל החוקים של התמונה כולה. ההולוגרמה נוצרת על ידי שילוב של גלים. אותו עיקרון קיים במבנה הכללי של הבריאה.

לכן שום פרט מהנברא הכללי לא יכול להאשים פרט אחר. ובמידה שהוא יכול להצביע על אחרים כלא מתוקנים, סימן שהוא בעצמו לא מתוקן, וגורם לעיכוב בתיקון הכללי. כלומר, לכולנו שותפות הדדית מלאה בכלי הכללי. ואי אפשר להטיל על אף אחד אשמה כלשהי או העדפה מסוימת. אלא יש תהליך של תיקון הכלי הכללי, ולפי התהליך הזה, דווקא החלקים המתוקנים הם האשמים בכך שהאחרים עדיין לא מתוקנים, והם אלה שנענשים על כך, שהאחרים לא מתוקנים.

והם גם מרגישים את העונשים האלה הרבה יותר ממה שמרגישים האחרים, הגם שהם הרבה יותר מתוקנים מהחלקים האחרים. כלומר, מי שיותר מתוקן מרגיש יותר את העונשים עבור החלקים שלא מתוקנים, והוא יותר אחראי. והיחס כלפיו לפי החוק הזה, הוא בהתאם לדרגתו, ומורגש הרבה יותר לחיוב וגם לשלילה. עם ישראל הוא דוגמה לכך: שחייב להעביר את שיטת הקבלה לכל האומות, וההיסטוריה מוכיחה שסובל יותר. למה? מפני שאיננו גורם עדיין לתיקון העולם. כך כותב בעל הסולם בכתביו.

האם קבוצה קטנה יכולה להבדיל את עצמה מהכלי העולמי?

אם הכלי הוא כלי כללי, שכולם קשורים זה לזה, אי אפשר שחלק מהכלי העולמי יבודד את עצמו ויבנה קבוצה קטנה, שרק בה יתבצעו כל התיקונים, בעוד יתר העולם ישאר בזוהמתו. אבל בינתיים הדבר אפשרי, מפני שמדובר באנשים, שכבר התגלתה בהם הנקודה שבלב, והם עושים בינתיים את התיקון שלהם לשם התיקון הכללי. בקבלה לומדים איך התיקון הכללי נעשה בחלק מהנשמות. ורואים שכך התיקון מתבצע. בעל הסולם מסביר זאת במאמר "דור האחרון".

איך אדם לא מתוקן יכול להשפיע על תיקון העולם?

כשחושבים יחד על התיקון, גורמים לתיקון העולם, מתוך זה שכל אחד קשור בהכרח לכל יתר הנשמות. השבירה היא כלפי האדם עצמו, שהוא נכנס להסתר, שהוא לא מרגיש. אבל היא רק כלפיו, כלפי חושיו. הוא עצמו נשאר קשור עם כולם, במערכת שלא משתנה. כאשר הוא נמצא במחשבה לא טובה, במחשבה שלא מכוונת ישר לבורא, הוא גורם רע לכל העולם, לכל הנשמות, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא.

כולנו מחוברים במחשבות, ברצונות, בנטיות, עם כולם, בצורה החלטית. העולם הרוחני הוא לא העולם שלנו, שבו יש הן גוף והן רצון, שגוף יכול לעשות משהו אחד, ורצון משהו אחר. ברוחניות אין דבר כזה. רוחניות היא כוחות ללא גופים, ובכוח ישנו גורם אחד שפועל ולא שניים, אין חיצוני ופנימי שהפוכים זה מזה, כמו לחייך למישהו ובאותו זמן לרצות להרוג אותו.

בעניין הערבות, בעל הסולם מסביר את החוק הקיים: התכלית שלנו היא לגלות את החוק הזה ולעלות לרמה שלו, בצורה הכרתית, ולקיים אותו מתוך הבנה, מתוך רצון חופשי. אם לא נמצאים בחוק הזה במחויב, ובמידה שלא מקיימים אותו, מרגישים את היפוכו של החוק: שלילה ורע במקום מילוי וטוב.

כולנו נמצאים בחוק הזה. חוק הערבות הוא החיים שלנו, הוא המצב האמיתי שלנו. השאלה היא איך לקיים מה שמוטל עלינו, כדי להרגיש את עצמנו כפי הראוי לנו להיות. מכאן אפשר להבין, עד כמה חוק הערבות פועל עלינו עכשיו בהפכיות, שכולנו מרגישים במצב הפוך.

בעל הסולם מדמה את מצבנו למצבו של אדם שנמצא במרתף מלא כל טוב, שאין בו אור. הוא לא רואה ולא יודע מה יש סביבו. הוא שרוי בכל טוב, אבל לא יכול להשתמש בו, הוא לא חי. כמו חולה, שנמצא באי הכרה. הוא נמצא בעולם הזה, בעולם מלא, אבל הוא נמצא באי הכרה. המערכת כולה קיימת, רק הוא עצמו נמצא בקהות חושים.

ובאות י"ט בעל הסולם ממשיך להסביר שחוק הערבות לא רק בתוך קבוצה קטנה הוא פועל אלא בכל הנשמות. הוא התגלה בקבוצה קטנה, שנקראת "ישראל", כי תיקון יכול להתחיל רק מחלק קטן, שממנו הוא מתפשט הלאה. אבל חוק הערבות מיועד לכל הנשמות. גם גלגלתא ועיניים וגם אח"פ הם כולם חלקי אותו גוף אחד של "אדם הראשון", שמחוברים יחד. וכלפי הבורא אין שום הבדל ביניהם, כולם מערכת אחת, כמו מלכות דאין סוף.

וכשמתרחש תהליך, התהליך הוא לפי זכּות הכלים. תיקון הכלים, ההתעוררות שלהם, וההשתוות שלהם לחוק הערבות, חייב לעבור מהכלים הקטנים, הזכים, לכלים היותר גדולים והיותר עבים.

ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית[...]

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ט)

כל הנשמות כרוכות יחד, ברצון לקבל אחד, שברא הבורא. אלא מלכות, מפני שהיא רצון לקבל בלבד, שיש בתוכו חמישה חלקי עביות, אם היא רוצה בחמשת חלקי העביות שלה, להידמות ליחס הבורא כלפיה, משמעו שהיא מקבלת על עצמה להידמות לט' ספירות ראשונות.

יחס הבורא כלפי המלכות נמדד כלפיה בט' ספירות. לכן המלכות יכולה לחלק את עצמה כלפי ט' הספירות הקודמות לה, ובהתאם לעביות שלה, לדמות את עצמה לכתר, לחוכמה, לבינה, לזעיר אנפין ולמלכות עצמה.

ולכן התיקונים ערוכים לפי סדר. כי להידמות לט' ספירות קל יותר בעביות דשורש מאשר בעביות א', או בעביות ב', או בעביות ג', או בעביות ד'. וכך יוצא, שאי אפשר להביא את ידיעת החוק שצריך לקיים, ולדרוש אותו מכלים עבים, לפני שהוא מתקיים בכלים זכים, ואז הכלים הזכים על ידי התכללות, עוזרים לכלים העבים להיכנס לתיקון.

לכן סדר התיקון הוא מהקל לכבד. כלומר, מעביות קלושה לעביות יותר ויותר עבה. כפי שבעל הסולם מתאר אותו במילים אחרות: הבורא לא יכול היה לפנות ישירות לכלים העבים, לכלים של עביות ב' ג' ו-ד', הנקראים "אומות העולם", "אח"פ" (כלים "אוזן", "חוטם", "פה") ולהתחיל לתקן אותם. אלא היה צריך לפנות תחילה לכלים של עביות שורש ו-א', לכלים הנקראים "גלגלתא ועיניים", "ישראל".

משום כך התיקון הולך מקבוצה קטנה לקבוצות יותר ויותר גדולות. לכן בעל הסולם קובע, שחוק הערבות פרוש על כל העולם, על כל הנשמות. לא על העולם שלנו כבני אדם, אלא על צורתו הרוחנית: חלקים של אותו כלי המנותקים זה מזה, וההתחברות ביניהם חייבת להתבצע קודם בין החלקים הזכים, עם העביות הקטנה, ורק אחר כך בין החלקים היותר ויותר עבים, תהליך שיוצר תגובת שרשרת.

על שתי מדרגות התיקון הללו מדברים תמיד רבי שמעון ורבי אלעזר בנו. רבי שמעון מדבר במיוחד על התיקון החלקי של ישראל, גלגלתאות ועיניים, עד שהם מתחילים למסור את התיקונים שלהם לאח"פים. ורבי אלעזר, בנו, שיוצא מרבי שמעון, וממשיך את פעולתו, מדבר במיוחד על תיקון האח"פ. כפי שאמר רבי שמעון: אם יש בעולם אדם אחד, הרי הוא אני. ואם יש שניים, הרי הם אני ובני. הכוונה למושג "אדם אחד", לנשמה אחת, הכללית.

"ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם": הכלי הזך ביותר נקרא "אברהם", הוא כולו חסד, לגמרי תכונת בינה, קו ימין. ו"יצחק" עבה ממנו. לכן צריכה להיות "עקידת יצחק" וכל מה שמסופר בתורה. ומהתיקון שלו יוצא קו אמצעי, "יעקב". "יעקב" היא מידת ההתחברות בין בורא לנברא. בין תכונות הבורא, "אברהם", קו ימין, לבין תכונות הנברא, "יצחק", קו שמאל.

ומהי "זכות אבותם"? "זכות" היא זַכּות. האבות היו זכים מאוד, בשורש. לא נשמות, אלא עדיין שורשים. הכוונה ב"זכות אבות", שגלגלתא ועיניים יוצאים מהשורש הזה, לכן הם יכולים לקיים את חוק הערבות בעביות שורש ו-א' שעלו בהם.

ומהו "לפיכך"? שאי אפשר להתחיל את התיקון אלא מהכלים הזכים ביותר. "לא מצא הקב"ה", כלומר, איזה כלים מצא הקב"ה? רק "בני אברהם יצחק ויעקב": תוצאה מהכלי הזך ביותר. הכלי הזך ביותר, שיש לו ג' קווים, נקרא "אברהם יצחק יעקב" יחד. והתוצאה מהשורש הזה, נקרא "בנים", גלגלתא ועיניים. "שזכות אבותם עמדה להם", הכוונה שלפניהם היה בנוי כבר תיקון ג' קווים, והם ממשיכים את התיקון הזה על עביות שורש ועביות א', שזה נקרא "בנים".

"לפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה": הם היו כל כך זכים, שלא היתה בהם עדיין עביות, שעליה צריך לבצע תיקונים. "בלי המעשיות שבתורה" משמעו בלי לבצע תיקון על עביות.

הם שורשים, לכן הם נקראים "אבות", בדומה לראש המדרגה. עדיין אין עביות, רק הכנה. ואחר כך החוקיות הזאת, השילוב הזה, בין שני הקווים, מתבצע בקו שלישי. שלוקחים את הכלי של ג' קווים, וממשיכים אותו. בשיטה הזאת מתחילים לתקן עביות שורש, א', ב', ג', ד'.

האם בשלב ה"אבות" אין צורך בתורה?

באברהם יצחק ויעקב לא היה צורך בתורה. "תורה" נקרא תיקון עביות על ידי ג' קווים; אופן התיקון של כל העביות. אפילו שמתקנים עביות שורש ועביות א', יש מצבים ודרגות שבהם אין צורך בתורה. גם אותם שבעים נפש שירדו למצרים לא קיבלו תורה.

רק במצרים, לאחר שמקבלים עביות ורוכשים כלים שצריך לתקן אותם, שממש מתגלה העביות, אז "עולים ממצרים", מתחילים לתקן את הכלים. ואז צריכים את התורה. מהי "תורה"? שיטת תיקון ג' קווים על העביות, ושיטת המילוי של הכלי המתוקן. כלומר, איך לרכוש מסכים. ואצלם לא היו מסכים. איזה מסך יכול להיות, אם אין עביות? רק השיטה עצמה היתה מובנת, אבל היא התקיימה מתוך זכותו של הכלי.

מדוע אברהם נחשב אבי השיטה?

התכונה שנקראת "חסד" נקראת "אברהם". מהו "אברהם"? אברהם נקרא כוח, תכונה מיוחדת, "אָב"-"עַם". התכונה המיוחדת הזאת שנקראת "אב", ראש, לכלי שישתוקק לבורא, היא נקראת "אברהם". כלומר, ראש, תוך וסוף של הכלי, צריכים כולם להשתוקק לבורא. והראש שלו, שממנו יוצאים תוך וסוף, נקרא "אברהם"; אותה תכונה, שאם הכלי מקבל אותה, הוא נקרא "ישראל". לכן היא נקראת "אב-עם", "אב האומה". מיהו "אב"? "אב" הוא חוק, תכונה, שאחר כך מיישמים אותה על כל הכלים, על כל העביות.

האם יצחק הוא העביות עצמה?

יצחק הוא לא העביות עצמה, אלא סמל של העביות, שעליו צריכה לבוא תכונת ההשפעה. הוא כמו גבורה, וגבורה היא לא מלכות.

מי הם "אברהם" "יצחק" "יעקב"?

"אברהם", "יצחק", "יעקב", הם שלוש התכונות שנמצאות בראש, שנמצאות בטבע. הם לא בני אדם. אברהם הוא תכונת חסד, יצחק הוא גבורה ויעקב הוא תפארת. לכן נאמר, שהם זכים ולא צריכים תורה. הם לא זקוקים לתיקון, הם התכונה עצמה.

מה בשיטה נקרא "אברהם", מה "יצחק" ומה "יעקב"?

השיטה היא "יעקב". "אברהם" הוא אותה התכונה שאליה משתוקקים. "אברהם" הוא השפעה בלבד, אבל השפעה שצריכה לבוא על פני העביות. ועביות שצריכה להגיע להשפעה היא "יצחק". לכן אברהם צריך לעקוד את יצחק. הוא צריך להטביע כביכול את תכונת ההשפעה בתוך העביות. יצחק מסמל את העביות, אבל העביות של יצחק היא לא העביות שבתוך הגוף. אברהם הוא ראש, השיטה עצמה, שיטת ההשפעה. ויצחק הוא כלי קבלה שבראש. כלומר, עביות של הגוף שנמצאת בראש.

איך אברהם, שהוא השפעה בלבד, יכול להעתיק אותה אל יצחק? באיזה אופן? רק בצורת קו אמצעי. ככל שהכלים של יצחק יהיו מתוקנים על ידי שיטת אברהם, יידמו לאברהם, כן הכלי כולו ייקרא "יעקב". ולכן כל המבנה הזה נקרא "אבות" או "מרכבה". כלומר, כולו עדיין חוקים עליונים מעל הגוף.

מהו יעקב? המידה שבה שיצחק יכול להידמות לאברהם, כלומר, עד כמה חוק ההשפעה פועל על העביות. ואז כל הגוף מתקיים רק לפי יעקב: כמה שמסוגלים לקיים ברצון לקבל את שיטת ההשפעה. והיכולת הזאת עדיין לא נחשבת ל"כלים". לכן היא נקראת "זַכּות". לכן הם לא צריכים תורה: את השיטה עצמה איך להגיע לפעולות מסוימות. אין להם צורך בשום פעולות.

ומי הם הבנים שלהם, שעליהם מוטל תחילה לקיים את התורה? עביות שורש ו-א' הנקראות "ישראל", "גלגלתא ועיניים". ומדוע הם חלק מיוחד? מפני שהעביות שבהם לא שייכת עדיין לרצון לקבל, אלא כנגד עביות כתר, חוכמה, וג"ר דבינה, חצי עליון דבינה. ולמטה מהם, חצי תחתון דבינה, זעיר אנפין ומלכות, הם כלים דקבלה, אח"פ. עביות ב' ג' ד' הנקראות "אומות העולם".

לכן אומרים, שלא מונים את ישראל בין אומות העולם, שהם לא שייכים לעולם. הם חלק מבודד, חלק שלא שייך, שנמצא בעולם רק כדי להעביר את שיטת התיקון. אבל אם ישראל בונים את עצמם בדיוק לפי התבנית של אדם הראשון, הרי זו תוכנית ודוגמה לכל העולם, הנקרא "שבעים אומות העולם". "שבעים" הוא מספר שלם: שבע ספירות דזעיר אנפין ומלכות יחד וכל מה שהם כוללים .

מתי מתקנים את עביות האח"פ?

את עביות האח"פ מתקנים אחרי גלגלתא ועיניים. לכן נאמר, שהתיקון צריך קודם להגיע לישראל, אחר כך לאלו מאומות העולם ששייכים לישראל, ורק בסוף לאומות העולם.

אם התיקון מתחיל מגלגלתא ועיניים, מדוע הבורא פנה קודם לאומות העולם?

הבורא פנה תחילה לאומות העולם ורק אחר כך לישראל, מפני שמטרת התיקון היא אומות העולם. הכלי שעליו מדובר במחשבת הבריאה, לבנות את הנברא ולתת לו תיקון, הוא רק האח"פ, הוא הכלי דקבלה, הוא העביות, שבה צריך להתקיים אותו חוק של השפעה כמו בבורא. האח"פ הוא הכלי שחייב לעלות לגובה של הבורא, ואז מתקיימת מטרת הבריאה.

אבל אי אפשר לתקן את האח"פ בלי גלגלתא ועיניים, אותו כלי שמהווה אמצעי לתיקונם. לכן יש התכללות לא רק של גלגלתא ועיניים באח"פ, אלא גם של אח"פ בגלגלתא ועיניים. מה שמחייב את ישראל לעבור שבירה. כלומר, קודם לעשות דוגמה מלמעלה למטה, מה צריך להיות ישראל, ואחרי כן להישבר. ואז לחזור ולקום מאומות העולם, עם התכללות האח"פ בגלגלתא ועיניים, להיבנות, ולפי הדוגמה הזאת לבנות את האח"פ.

בעולם שלנו לא רואים מי הם ישראל, אבל חלקי הנשמות מתגלים מתוך הבירורים, ואלה שנמשכים לבורא, הם הנקראים "ישראל". והמעניין הוא שגם בעולם שלנו יש חלק שנקרא ישראל וחלק באומות העולם שגם משתוקק, שהם כבר יהיו יחד, הן ישראל והן ההתכללות, וכולם יחד עושים את העבודה.

וזו תוצאה מהשבירה. אם לא היתה שבירה, לא היו התכללויות כאלה, וגלגלתא ועיניים היו מבודדים מהאח"פ. כתוב שלא יצאו ישראל לגלות אלא כדי לצרף אליהם נשמות גרים, כלומר, אותם אח"פ שמצטרפים לגלגלתא ועיניים. וכך לפי זכּות הכלי קודם מתקנים את הגלגלתא ועיניים, אחר כך את האח"פ בגלגלתא ועיניים, ולבסוף את האח"פ.

אבל בשביל מה העולם קיים? בשביל האח"פ, בשביל הכלים העבים ביותר. ולכן ישראל, גלגלתא ועיניים, עביות שורש ו-א', לא נחשבים שייכים לעולם. מטרת הבריאה לא נועדה להם אלא במיוחד לאח"פ. אבל כשמתגלה כל האור, בכל הכלי הכללי, אז הוא מתגלה בכולם בשווה. הוא מתגלה כבר כמו בבחינת אין-סוף.

[...] ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, (כנ"ל אות ט"ז), שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הק' פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת וכל אחד ואחד אמר בפה מלא נעשה ונשמע. ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ט)

בעל הסולם אומר: "והן הרוממות הנפשית של אבותינו הק'", שבאבות לא היתה שום עביות, שהם חוק שקיים מעל מערכת הנברא. הבורא, שהוא רצון להשפיע, ברא את הנברא, שהוא רצון לקבל. וכדי שבנברא, ברצון לקבל ויתקיים רצון להשפיע, חייב להיות המשולש הזה "אברהם" "יצחק" ו"יעקב", כלומר, הכוח המשפיע, הרצון לקבל והשילוב ביניהם, השילוב שמשמעו עד כמה הרצון לקבל יכול לעבוד כמו המשפיע, להיות כמו הבורא.

והחוק הזה, "פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה", על כל דרגות העביות. "וזכותם זו", הזַכּות שלהם, עדיין בכלים שאין בהם עביות, כפי שמשתלשל מלמעלה למטה לאט לאט, "עמדה להם לאותו הדור", לאותה דרגת התפתחות עמדה להם כניסת החוק הזה של הערבות, מלמעלה למטה, מכלים יותר זכים לכלים יותר עבים.

"לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת", שהיה עדיין רק חלק הגלגלתא ועיניים. מדובר על אותו מצב שקיבלו מעט עביות ביציאת מצרים. "וכל אחד ואחד", שהיה רק בעביות של גלגלתא ועיניים, יכול היה להעתיק על עצמו את העבודה של ג' קווים ולומר "בפה מלא", הכוונה למסך על כל העביות שמתגלה בו, "נעשה ונשמע". שמוכן לעשות את כל המעשים כדי להגיע ל"לשמה", לנשמע. "שמיעה" היא דרגת בינה: "אוזן".

"ומטעם זה", שהכלים היו בעביות שורש ו-א', גלגלתא ועיניים, הכלים האלה נבחרו "מתוך הכרח". כלומר, לא יכול להיות אחרת, לפי דרגת העביות שבהם, לפי הטבע שבהם. מכל הכלי הגדול של הנברא, שנקרא "אדם הראשון", רק הכלים הללו נבדלו, "לעם סגולה מכל העמים", להיות קבוצה מכל יתר הכלים.

"ונמצא, שרק בני האומה הישראלית", אלה שהם "ישר" "אל", שיש בהם השתוקקות להיות דומים לבורא בהשפעה, הם "לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל", האומות האחרות, אלה שנמצאים באח"פ.

"כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו". איך רבי אלעזר אומר שכולם חייבים להיכנס לערבות? השאלה היא למי הכוונה: לאותו חלק, שקודם חייב לבצע את הערבות, רק אלה שמקבלים השתוקקות מיוחדת, לפי זכות הכלים שלהם, או גם לאותו חלק, שאחר כך מקבל את ההשתוקקות הזאת, את הנקודה שבלב שמתרוממת בהם?

ובאותו עניין בעל הסולם ממשיך ואומר באות כ':

אולם הגמר של תיקון העולם, יהיה בהכנסת כל באי העולם בסוד עבודתו ית', כמ"ש והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה, וכן כמה כתובים: כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', ונהרו אליו כל הגויים וגו'. אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הק' כלפי האומה הישראלית, דהיינו כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן [...]

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ')

ישראל, עביות שורש ו-א', לפני שקיבלו על עצמם את שיטת ג' הקווים, לא היו מתוקנים. ממתי ישראל נעשה לעם? מרגע שהיתה להם שיטה. שבעים נפש שירדו למצרים נקראים בעלי השיטה, הקבוצה הקטנה. הם עדיין לא נחשבו ישראלים, אלא היו נוַודים שחיו באור כשדים שבפרס. ומה הפך אותם לאומה? כשעברו את גלות מצרים, התגלות עביות שורש ו-א', ועל פני הכלים הללו של שורש ו-א', הם קיבלו את שיטת "אברהם יצחק יעקב", ואז הם נעשו לעם, כדברי הכתוב: "היום נעשיתם לעם".

התהליך הזה של קבלת ג' קווים נעשה תחילה בישראל עם עביות שורש ו-א', ואחרי כן עביות שורש ו-א', גלגלתא ועיניים, עושים אותו כלפי כל העולם. כמו האבות כלפי עם ישראל, כך עם ישראל כלפי אומות העולם. בצורה כזאת מתגלגלת אותה שיטה של ג' קווים: מעביות יותר קטנה לעביות יותר גדולה.

"כמו כן מוטל על האומה הישראלית ע"י העסק בתורה ובמצוות לשמה"; שלא כמו האבות, שהם רק כדוגמה, כשיטה, על האומה הישראלית מוטלת החובה לקיים בעביותה את החוק הזה של ההשפעה, וזה נקרא "להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו". כלומר, גלגלתא ועיניים חייבים לתקן את האח"פ, ולא רק לשמש דוגמה.

"עד שיתפתחו לקבל עליהם" כולם "את העבודה הגבוהה הזו של אהבת הזולת שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דביקותו ית' כמבואר". החלק שמתעורר, חייב לגרום לתיקון הכללי של העולם, ולא רק לטפל בעצמו. אדם שמקבל דחף לתיקון, חייב להעביר את הדחף הזה, שיגרום לתיקון כל העולם.

בעל הסולם אומר, שהם צריכים להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו לקבל עליהם את הערבות. ואם לא יעשו זאת, הם נענשים והתפתחותם נעצרת, כי תפקידם אינו אלא לגרום להמשך התיקון, עד שכל העולם יכנס לתיקון.

"באופן, אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נ"ר ליוצרו", כל השפעה שכל אחד יכול לעשות בחזרה לבורא, "ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם", מפני שכולם מחוברים יחד באותה מערכת בהכרח, לכן כל אחד, בלי קשר לרצונו, גורם בהשפעה שלו התפתחות רוחנית חיובית לכולם.

"כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית לאט לאט". "לאט לאט" הכוונה, בדרגות העביות מקל לכבד. "עד שמתרבים בשיעור גדול כזה באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה". שכולם יקבלו מסכים על פני העביות שלהם ויהפכו זכים, כלומר, נכללים באותה פעולת ההשפעה.

לגרום על ידי המסך לכל העולם להיות זך, "וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת הכף לזכות". ככל שהכלים יותר עבים, על ידי המסך הם מתעלים ונעשים יותר גבוהים ויותר זכים. כלומר, אם האח"פ עובדים בהשפעה, בעל מנת להשפיע, על ידי המסך, הם מגיעים יותר גבוה מגלגלתא ועיניים. האור חוזר של האח"פ מגיע עד הכתר.

"כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה, ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף הוא גמר המשקל הנרצה לשוקל". עד שהנשמה האחרונה מהאח"פ לא יוצאת לתיקון, חסר האור הגדול ביותר בכל הקומה. לכן דווקא בתיקון של כל אומות העולם מגיע לעולם האור הגדול ביותר, ובכך העולם מגיע לדבקות בבורא: לפי "ערך הפוך אורות וכלים".

"להכשיר את עצמם ואת בני העולם" האם זו פעולה אחת או שתיים, תוצאה אחת או שתיים?

הפעולה היא אחת. הכוונה חייבת להיות להכשיר הן את עצמם והן את בני העולם. האדם לא יכול לחשוב על תיקון עצמו אם הוא לא חושב במקביל על העולם ומתקן אותו. אחרת הכוונה שלו אינה השפעה. איך יתכן שאדם יעשה פעולה רוחנית בלי לרצות שיהיה יותר טוב לעולם? זאת אינה פעולה רוחנית.

כפי שאומרים בקבלה, היחס לבורא הוא דרך החברה. דרך החברה, מפני שאז בטוח שהאדם מתייחס בהשפעה, מכוון את עצמו להשפעה. לכן במצב לא מתוקן, בכל פעולה שהאדם עושה הוא אמור לחשוב על עצמו, על הקבוצה, על העולם, ועל הבורא. ואם הוא מציב את עצמו נכון, אז אפשר לומר שהוא מתקרב לצורת ההשפעה. באדם שמגיע להשפעה, כל הפרטים האלה מתחברים בו לאחד. ואז הן החברה הקטנה שלו הן העולם והן הבורא הם בשבילו אחד, ללא שום הבדל. והוא לא צריך לחלק את עצמו ביניהם.

איך על האדם להתייחס לחברה, לעולם ולבורא?

עלינו להתייחס אליהם כאל מערכת אחת. ואדם שרוצה לכוון את עצמו לפעולה האמיתית, אין לו אפשרות אחרת, אלא ששלושת המרכיבים הללו יהיו כאחד. אדם שרוצה להידמות לבורא, להידמות לתכונת ההשפעה, עליו לתאר בדמיונו איך הבורא מתייחס לנבראים: עבור הבורא כל הנבראים שווים ומהווים מערכת אחת, כמו שכתוב: "טוב ומיטיב לרעים ולטובים".

ועד שהאדם לא מתייחס לעצמו כשווה בין כולם, לא ניתן לומר שהוא דומה לבורא, אפילו לא במשהו. כלומר, אדם הראשון נשבר רק כדי לתת לנו, לחלקים שלו, אפשרות לכוון את עצמנו באותה כוונה כמו הבורא. איך? אדם שמתייחס באופן שווה כלפי כולם וכלפי הבורא הוא באמת מכוון להשפעה.

מטרת השבירה, הסיבה לשבירת אדם הראשון, היא לאפשר לכל אדם לסדר כוונה דלהשפיע. בדומה לקליעה למטרה. איך יורים למטרה? מביאים את העין ואת המטרה לקו אחד. איך מכוונים את העין למטרה רחוקה ממנה? בעזרת הכוונת. על כלי היריה מסומן מעין קו, אחד כלפי העין ואחד כלפי המטרה, וצריך לחבר אותם יחד לקו אחד.

ואותו מעשה חל על הכוונות דעל מנת להשפיע: הכוונה דלהשפיע, הבורא, הוא רחוק ובלתי מושג. והאדם עצמו בפנימיותו, אינו יודע מה הכוונה המדויקת שלו, והיא נעלמת ממנו. אבל אומרים לו, שאם הוא מכוון את עצמו דרך החברה לבורא, סימן שהוא מכוון בקו אחד. לכן האדם זקוק לחברה.

ולכן "אדם הראשון" נשבר לחלקים: כדי שאותם חלקים יהוו חברה שמסביב לאדם, שעל ידה הוא יוכל לבדוק את עצמו, אם הוא מכוון נכון או לא, ואז לתקן את עצמו על ידם וגם לגרום לתיקונם. כלומר, האדם צריך להיות עם החברה באותם היחסים שהוא רוצה להיות עם הבורא. לכן נאמר, שהחברה של היום היא האני של המחר. כי האדם צריך לראות בחברה את השלב הבא שלו.

האם אדם שחושב על תיקונו הוא נמצא במחשבה אנוכית, ומתנתק בכך מהבורא?

המחשבה על עצמו איך עליו להידמות לבורא ואיך לא לחשוב על עצמו משמעותה שהוא נמצא בתיקון. כי איך האדם, בלי לחשוב על תיקון עצמו, יוכל לתקן את עצמו? המחשבה על התיקון העצמי רק היא מותרת, ולא נחשבת למחשבה אנוכית על עצמי, כי האדם חושב בה איך להיות "לא לעצמו".

האם האדם צריך לחשוב רק על תיקונו הפרטי?

זו המחשבה היחידה שאמורה להיות לאדם. על מה עוד יש לחשוב? על תיקון העולם? רבים הם האנשים שרוצים לתקן את העולם. המחשבה של האדם איך לגרום נחת רוח לבורא, היא גם מחשבה איך לתקן את עצמי.

בסופו של דבר, לא קיים דבר מלבד הרצון להיות המשפיע. כשהאדם עצמו רוצה להיות המשפיע, משמעו לרצות להיות דומה לבורא, ואז לחשוב על עצמי, אין משמעו לחשוב על הרצון לקבל שלי, אלא לחשוב איך אפשר על ידי הרצון לקבל להיות המשפיע. ואז האדם לא חושב על עצמו.

מהי תפילה לתיקון חבר?

כשרואים שחבר נחלש, שיש לו בעיה, אז הרצון של החברים לעזור לו במחשבות שלהם, נקרא "תפילה". היות שכל החברים שייכים לגוף אחד, אז הם בדומה לחלקי הגוף, רוצים לגרום להבראה שלו. במה? ברצון שלהם, במחשבה שלהם, הם כביכול שולחים לו בריאות.

חזרה לראש הדף
Site location tree