אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / בעקבות הלב / בעקבות הלב / בעקבות הלב (חלג ב)
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

בעקבות הלב (חלג ב)

יסורי האדם למען תיקונו- גילוי של רצון טוב מצד הבורא

אם מטרת הבריאה היא להעניק הנאה לאדם, מדוע הבורא מוביל אותנו לעברה בדרך כה מייסרת? האדם נברא בידי הבורא המושלם. השלמות מתאפיינת במצב של מנוחה, בעוד שמצב של חוסר שלמות- חסך- גורם לתנועה לעבר השלמת החסר. האדם אוהב מנוחה. הנכונות לוותר על המנוחה מתעוררת רק בהעדר צורך קיומי בסיסי, כמו מזון, מקלט מפני הקור וכדומה.

תחושת המחסור דוחפת את האדם לצאת ולעשות מעשה. ככל שיסורי המחסור גדולים יותר, כן יגדלו המאמצים אותם יהא נכון האדם להשקיע כדי להשיג את הדבר הרצוי שיגאל אותו מתחושת המחסור.

לכן, אם הבורא מזמן לאדם יסורים בגלל מחסור ברוחניות, האדם משקיע כוחות ומאמצים כדי להשיג את הרוחניות החסרה. לכשישיג רוחניות, שהיא מטרת הבריאה, יזכה בחוויית ההתענגות עלייה, חוויה שהוכנה עבורו זה מכבר על ידי הבריאה עצמה. מכאן, שמי שמשתוקק בכל מאודו להתקדם בדרך הרוחנית, אינו חווה את היסורים הבאים עקב האגואיזם שלו כעונש משמים או כקללה. נהפוך הוא, הוא מקבל את יסוריו באהבה, ומבין שיסוריו זומנו לו כגילוי של רצון טוב מצד הבורא המנסה לסייע לו.

בדיעבד, השגת הרוחניות והעונג המופק מהישג זה, מוכיחים לאדם עד מה רב היה מחסורו לפני כן. מטבע הדברים שמחסור בהנאות גשמיות גורם ליסורים רבים יותר, מאשר מחסור בהנאות רוחניות. כדי למשוך את האדם אל הרוחניות והתענוגות שבצידה, מגביר הבורא את סבל המחסור בהנאה הרוחנית, לכדי יסורים של ממש.

תחושת המלאות האינסופית הקיימת בתענוג הרוחני הקטן ביותר, לא מתקיימת כל עוד האדם נהנה הנאה גשמית.

עיסוק רוחני בשל העונג שבצדו- מקובל למתחיל

לפתחו של המתענג בתענוגות רוחניים עדיין אורבת סכנת האגואיזם: וזאת אם הסיבה לעיסוקו הרוחני, נעוצה בכך שהעונג אשר הוא מפיק מעיסוקו הרוחני, גדול יותר מהעונג אותו היה מסוגל להפיק מחייו הגשמיים חסרי התכלית בהם מאס. במקרה שכך הוא, המהות הבסיסית ביותר ברוחניות נמצאת חסרה: האמונה, שהופכת למיותרת במקרה בו סיבת הרוחניות היא תועלתית בלבד.

ובכל זאת, אין בדבר דופי, במידה שמדובר באנשים העושים את ראשית דרכם בשבילי הדרך הרוחנית. הבורא תיכנן את השלב הזה, כדי למשוך את האדם לעבר התענוגות הרוחניים, ואחר כך לתקנו.

בחיים הרוחניים נזק מול תועלת שווה לשקר מול אמת

כל אדם בטוח שהוא יודע טוב מכולם כיצד עליו לנהוג, ומהו הטוב ביותר עבורו. מקורה של הרגשה זו בתפיסה האגואיסטית בה שבוי האדם, ממנה הוא איננה מסוגל להרחיק ולחרוג אל מעבר לעצמו; בגללה הוא מרגיש את עצמו כחכם באדם בכל הנוגע לעצמו ולמאווייו בכל רגע נתון.

הבורא ברא בעולמנו השגחה עליונה בעלת חוקים פנימיים גשמיים וברורים, חוקי הטבע. לחיים בעולמנו אין דרך ואין תחבולה להתנגד לחוקי הטבע. אדם שיקפוץ מצוק, יתרסק, ולמי שחמצן אינו מסופק לגופו, צפוי מוות מחנק.

חוקים ברורים אלה קבע הבורא, כדי ללמדנו זהירות לשם הישרדות ושמירת החיים. בעולם הגשמי, האדם אינו מבין לעומקן את תוצאות מעשיו, כפי שאין הוא יודע את חוקי החיים, שמעבר לחוקי הטבע הכרוכים בהישרדות.

עליו להבין עוד בתחילת דרכו, שהחוק החשוב ביותר שלא ניתן להתעלם ממנו, כמוהו כאחד מחוקי הטבע, הוא החוק שאסור לתת לתחושת ההנאה להכתיב את המעשים. כן עליו להבין שבחיים הרוחניים ההכרעה לתוצאת נזק מול תועלת, נקבעת על ידי הערכים: אמת או שקר.

קבלה, אמונה ותפילה- הדרך להתמלא ב"אור הבורא"

האור מגיע מהבורא ומורגש בחושינו כעונג עצום. זוהי מטרת הבריאה: השגת האור או הבורא- זה בעצם היינו הך, מאחר שאנו איננו מרגישים את הבורא, אלא את האור הנובע ממנו.

אמונה היא כוח המאפשר לחיות בתקווה שהיכולת להשיג חיים רוחניים שרירה וקיימת, שיש סיכוי לקום לתחייה ממצב הדומה למוות רוחני. הצורך באמונה גובר במידה שהאדם מרגיש שהוא מת מבחינה רוחנית.

תפילה היא ריכוז מאמצי הלב המופנים לעבר הדבר החשוב ביותר לאדם; מאמצי הלב להרגיש את הבורא ולבקש ממנו חיים. עבודה, מאמץ ותפילה אפשריים רק מתוך הרגשת הסתר הבורא.

התפילה האמיתית איננה בקשה מהבורא להתגלות, שזו התמורה הגדולה ביותר, אלא בקשה צנועה יותר, לקבל כוח כדי להשתחרר מהאגואיזם אויב הרוחניות, ולהשתעבד לאלטרואיזם, אבי הרוחניות. ככל שהאדם בטוח יותר במידת האלטרואיזם שהשיג, כן הוא יכול להתחיל אט- אט ליהנות למען הבורא, כי הנאתו מענגת את הבורא. רצון הבורא הוא להיטיב עם האדם. האדם והבורא מתקרבים על ידי התקרבות רצונותיהם אלה לאלה. מלבד ההנאה שבקבלת אור הבורא, האדם זוכה להתענג בעונג אינסופי מהרגשת רוממות הבורא. תענוג זה הוא בעצם מטרת הבריאה.

צמצום ה"נקודה השחורה" ותיקון הנקרא "מסך"

האגואיזם, הטבוע בנו מטבע בריאתנו, שולט בנו ביד רמה: מהרמה ההורמונלית והמולקולרית, ועד למערכות הגבוהות של מוחנו, תת ההכרה שלנו, ובאלה גם מאוויינו המזוככים והנעלים, שאנחנו קוראים להם אלטרואיזם. האדם אינו מסוגל לעשות דבר נגד האגואיזם שלו. מי שרוצה לצאת משליטת האגואיזם, חייב לפעול נגד רצון גופו ושכלו בכל הקשור להתקדמות רוחנית, למרות שאינו רואה תמורה לעצמו. זוהי הדרך היחידה לצאת ממסגרת העולם הזה, כלומר מהאגואיזם.

על שיטת עבודה זו נאמר בקבלה: "כופין אותו עד שאומר רוצה אני". וכך, כשהבורא יעזור ויעניק את טבעו האלטרואיסטי לאדם, הגוף יתרצה ויהיה מוכן לעבוד במתכונת רוחנית. מצב זה נקרא "תשובה".

היפוך הטבע האגואיסטי לאלטרואיסטי מתרחש כאשר על הרצון לקבל, על האגואיזם, על "הנקודה השחורה", עובר תהליך של צמצום. במהלך תהליך הצמצום, אור הבורא נעלם מהאגואיזם, ואז מתרחש תיקון הנקרא "מסך", בעזרתו האגואיזם משתנה לאלטרואיזם.

אין ביכולתנו להבין איך נס כזה מתרחש, אלא אם כן נעבור את זה בעצמנו. עד אז ייראה לנו בלתי מציאותי לשנות את חוק הטבע הבסיסי הגורס, שאת הבלתי ניתן לעשות בכוח הרצון, לא ניתן לקיים. אבל הנס הזה קורא תגר על החוק- לפתע, במקום בו לא יכולנו לכפות את רצוננו, מתרחש נס, ואנחנו לכאורה יכולים.

לאחר התרחשות הנס, והיפוך האגואיזם באלטרואיזם, האדם מגלה שכל מעשיו נשארו בסך הכל כשהיו. הוא מגלה, שגם במצבו החדש, אין ביכולתו לתת לבורא דבר, מכיוון שהבורא הוא מושלם. הוא מבין שרצונו של הבורא המושלם הוא להעניק שלמות לאדם.

האדם אינו יכול להשיב לבורא כגמולו בתמורה לתענוג האינסופי בו הוא ממלאו. ישנה רק דרך אחת בה הוא יכול להביא תועלת לבוראו, וזו באמצעות המחשבה שהוא אמנם עושה את אותם מעשים שעשה לפנים, אלא שעכשיו הוא משמח בהם את בוראו.

אבל גם מחשבה זו אינה מועילה לבורא, כפי שהיא מועילה לאדם בכך שהיא מאפשרת לו לזכות בהנאות אינסופיות ללא רגשי אשמה ובושה- ללא "נהמא דכיסופא". עכשיו, כשהשיג את "השתוות הצורה" עם הבורא בהופכו מאגואיסט לאלטרואיסט, הוא יכול להתענג על ההנאות הרוחניות, כלומר לקבל באופן אינסופי, כמי שאינו מקבל לעצמו, כאשר זו בדיוק הסיבה המאפשרת לו ליהנות.

"תפילה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה"

אדם יכול להכריח את עצמו לבצע פעולה פיזית, אך אין באפשרותו לשנות את רצונותיו: אין באפשרותו לעשות משהו שאיננו למען עצמו. "תפילה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה"- המעשים שייכים לגוף והמחשבה לנשמה. מעשה נחשב למת מבחינה רוחנית, עד אשר המחשבה העומדת מאחוריו, כלומר הנשמה העומדת מאחוריו- מתוקנים.

ה"עולמות" ו"מדור הקליפות"

הבה נשווה בדמיוננו חלל ריק מחולק לקו אופקי- מעליו נמצא עולם רוחני ומתחתיו, עולם אגואיסטי.

מעל לקו ניתן למקם את כל מי שבוחר לפעול כנגד ההיגיון של השכל האנושי, וללכת בדרך ה"אמונה למעלה מהדעת", גם במידה שבאפשרותו לראות ולדעת הכל. כלומר, בכל מי שבוחר באלטרואיזם במקום אגואיזם. מיקום הדרגות הרוחניות נקבע על פי מידת האלטרואיזם.

מעל לקו, הבורא מורגש. ככל שעולים יותר גבוה הוא מורגש יותר. "למעלה" או "למטה" מוגדרים על יד ה"מסך" שהאדם רכש, הדוחה את ה"תענוג הישר"- תענוג המתקבל בלי חשבון, תענוג אגואיסטי- מאור הבורא.

המסך המבדיל בין העולם שלנו לעולם הרוחני נקרא "מחסום". מי שעובר את המחסום, אינו יורד עוד ממדרגתו הרוחנית למדרגת העולם הזה. מתחת לקו שולט האגואיזם, ומעל לקו, האלטרואיזם.

במקביל למדרגות הרוחניות האלטרואיסטיות הנמצאות מעל לקו, ישנן גם מדרגות טומאה: "עולם העשייה", "עולם היצירה" ו"בריאה דטומאה". כל אחד כולל בתוכו עשר מדרגות, "ספירות", שהן יחד שלושים מדרגות.

מעל לקו, בכל "עולם העשייה" עד חצי "עולם היצירה", נמצא "מדור הקליפות". הוא נמצא במקביל למדרגות טהורות וטמאות. בכל אחד מהעולמות הקדושים ישנן עשר מדרגות- "ספירות", שהן יחד שלושים מדרגות. מעליהן נמצא "עולם האצילות", המורכב אף הוא מעשר מדרגות- "ספירות".

"עולם האצילות" הוא עולם בו הרגשת הבורא והאחדות עמו מושלמים. האדם העולה בהדרגה ל"עולם האצילות" רוכש בדרך תכונות אלטרואיסטיות. כשהשיג את "עולם האצילות", כלומר רכש את כל תכונות ה"נתינה", עוד במדרגה הנמוכה ביותר של "עולם האצילות"- הוא "מתחיל" לקבל למען הבורא. אם רכש לפני כן תכונות אלטרואיסטיות נוספות, עכשיו בעזרתן הוא מתחיל לתקן- לא למחוק!- את מהותו. הוא לא מחסל את הרצון לקבל, אלא מתקן את הכוונה למענה הוא נהנה, את הסיבה להתענגות.

האדם מתקן בהדרגה את האגואיזם והופכו לאלטרואיזם. בהתאם לתהליך התיקון הוא מתקדם ועולה במדרגות, עד שהוא מקבל את כל מה שהוא אמור לקבל לפי שורש נשמתו, המהווה את החלק ההתחלתי של המדרגה האחרונה ל"מלכות דעולם האצילות". החלק הזה , שורש הנשמה, התרחב כתוצאה מהתיקון פי 620 והגיע לאחדותו המלאה עם הבורא.

"כלי הנשמה" מתמלא באור - האחדות עם הבורא

כל האור, כמות העונג שהבורא רוצה לתת לנבראים, מכונה בשם "נשמה כללית של הבריות" או "שכינה". אור זה היה מיועד מלכתחילה לנשמה של כל אחד מאתנו, והוא מהווה חלק מתוך הנשמה הכללית. את החלק הזה, כל אחד צריך לקבל על פי מידת תיקון הרצון שלו.

האדם יכול להרגיש את הבורא רק ברצון האגואיסטי המתוקן שלו. הרצון המתוקן הזה מכונה "כלי הנשמה". הנשמה מורכבת מכלי ומאור היוצא מהבורא. לאחר שהאדם השלים את תיקון הכלי האגואיסטי לכלי אלטרואיסטי, הכלי מתאחד עם האור בשלמות, מכיוון שרכש את תכונותיו.

בהתמלאו באור הבורא, האדם משתווה אל הבורא ומתאחד עם תכונותיו. אין מילים לתאר מצב מופלא זה. לכן נאמר שסכום כל תענוגות העולם הזה, אינו אלא כניצוץ קטן מהאש האינסופית של תענוג הנשמה מהאחדות עם הבורא.

"קו ימין", "קו שמאל", "קו אמצעי"- טיפוס, רגל אחר רגל, במדרגות הרוחניות

חוק ה"קו האמצעי" מכתיב את ההתקדמות במדרגות הסולם הרוחני. בכל מדרגה ניתן למצוא את המימוש והשמחה בבחינת "איזהו עשיר? השמח בחלקו". אדם יכול לשמוח בחלקו, כמי שזכה בכל טובו של העולם.

הרגשה זו תיתכן רק במידה שהאדם רואה בבורא את מלך היקום, ובעצמו את עבדו ונתינו אסיר התודה. הוא מוצא את אושרו בכך שמתוך מיליארדי בני האדם החיים בעולם, הבורא בחר דווקא בו, והראה לו באמצעות מורים וספרים את רצונו. המצב הרוחני הזה נקרא: "חפץ חסד", או "תיקון בינה".

במדרגה זו האדם אינו משתמש בשכלו שלו, הוא מכונה "עני בדעת", וטרם הגיע לשלמות. חוסר השלמות נובע מכך שהאדם הנמצא במדרגה זו עדיין איננו מקשר בין מעשיו לבין התוצאות הרוחניות שלהם. במילים אחרות, הוא פועל מתוך תת ההכרה, ומשתמש ב"אמונה ללא דעת" בלי להבין את אשר הוא עושה.

כדי לעבור מפעולה רוחנית תת הכרתית לפעולה רוחנית הכרתית, יש להפעיל מאמצים לכיוון המחשבות בעת מעשה למחשבות "למען הבורא". מאמצים אלה, שאינם נושאים פרי בקלות, גורמים לתחושת הסיפוק לחלוף, והאדם כבר לא כל כך מרוצה מהמדרגה הרוחנית אליה הגיע. נהפוך הוא, גוברת מודעותו לכך שמעשיו מרחיקים אותו ממטרתו להעניק הנאה לבורא.

במצב הזה על האדם להוסיף לעצמו "דעת" בכמות שאינה גדולה יתר על המידה, כדי שתחזור אליו תחושת השלמות הקודמת. מצב זה נקרא "קו אמצעי". ולכשיוסיף דעת, "קו שמאל", ישיג שלמות מלאה.

במילים אחרות, אחרי גילוי הנכונות להיפרד מהאגואיזם והעלייה אל מעל ל"קו האמצעי", על האדם להתחיל מנקודה זו את עלייתו הרוחנית ב"קו ימין". "קו ימין", כאמור, מאופיין בהרגשת שלמות במדרגה הרוחנית אליה הגיע האדם השמח בחלקו, שכל רצונו לקיים את רצון הבורא ללא תמורה. הוא מסתפק באמונתו בהשגחה הפרטית, והוא בטוח שהרגשתו זו בחיפושו הרוחני מגשימה את רצון הבורא, ומגשימה את הנאתו הרוחנית עליה הוא אסיר תודה.

אבל אין לשכוח שבמצב הזה עדיין חסר "קו שמאל"- מידת הביקורת העצמית וחשבון הנפש. העבודה הפנימית של "קו שמאל", הפוכה מהעבודה ב"קו ימין", שבו עיקרה נע סביב רוממות הבורא והרוחניות, בלי קשר לאדם ולנסיבות חייו. כאשר האדם מתחיל לבדוק באופן ביקורתי של "קו שמאל" את מצבו הרוחני ואת תחושת השלמות שלו, הוא מגלה עד כמה תחושת שלמות זו פגומה, ועד כמה לא הצליח עדיין להשתחרר לגמרי מהאגואיזם שלו. ושוב הוא מגלה את חוסר האונים שלו, ומתפלל לעזרת הבורא שיפטור אותו מחולשותיו האנוכיות; חולשות שמהן הוא לא מסוגל להיפרד ללא עזרה מלמעלה.

כך נוצרים באדם שני קווים הפוכים: "קו ימין", בו האדם מרגיש שהכל ברשות הבורא, ולכן הכל מושלם, ו"קו שמאל", בו הוא מעמיד לביקורת את עצמו, תחושת שלמותו נפגמת, והוא נעשה מודע לכלא האגואיזם שממנו הוא מתפלל להשתחרר.

בצד הביקורת העצמית מופיעים קולות ההיגיון החוזרים ותובעים מהאדם לחדול ממשימתו הבלתי אפשרית למיגור האגואיזם. במקביל, פועלים כוחות "קו ימין", וכך למרות הסתירה הפנימית בצד הביקורת העצמית, האדם ממשיך לחוות את תחושת השלמות והשלווה, הנובעת מהאמונה בהשגחה העליונה ובתבונתה האינסופית. כך הולך האדם שבחר בהתפתחות רוחנית ומתקדם ב"קו האמצעי".

כדי לשמור על האיזון, ולהישאר בהרגשת השמחה של "הקו האמצעי", צריך להפעיל מדי פעם ביקורת על הביקורת העצמית של "קו שמאל", כדי שזו לא תפגום בתחושת השלמות של "קו ימין" עד כדי אובדנה. רק כך עולה האדם "בשתי רגליו" במדרגות הרוחניות.

"דרגת חי" ו"דרגת אדם"

ישנן שתי דרגות בהתפתחות האדם: "דרגת חי" ו"דרגת אדם" (דרגות אלה שונות מדרגות: "דומם, צומח, חי, מדבר"). ל"דרגת חי" שייכת חיה, בבחינת בעל חיים מעולם החי. החיה חיה את חייה, כפי שנולדה בלי יכולת להתפתח. די לה במה שהיתה ביום הולדתה כדי שתמשיך ותתפתח במהלך כל חייה.

הטיפוס מ"דרגת אדם" בנוי אחרת. הוא נולד כאגואיסט, מבין את משמעות הדבר, ומשתוקק לתיקון.

"קטנות", "רחמים" ו"דעת הבורא"

האדם החפץ לזכות בהתגלות הבורא מצווה לנקוט בשורה של פעולות ריגשיות ושכליות המצריכות השקעה מרובה. כן עליו לעמוד בכמה תנאים: הרצון לזכות בהתגלות הבורא חייב להיות החזק והיחידי שברצונותיו. עליו לסלק כל רצון אחר, ולהתמקד בהרגשת הרצון הזה באופן מתמיד. מכיוון שהבורא נצחי וברצונותיו אין שינוי, מי שרוצה להתקרב אליו, וצריך עקב כך להידמות לו בתכונותיו, אמור לשמור על רצון יציב וקבוע, שאיננו משתנה בלי קשר לנסיבות.

הוא חייב לסגל לעצמו רצונות אלטרואיסטיים, ו"למסור" את רצונותיו לבורא. לאחר שצלחה משימתו זו, הוא מצוי ב"דרגת חסד", הנקראת גם "קטנות" או "רחמים". בשלב זה הוא נמצא עד שיזכה ל"אור אמונה" שיעניק לו תחושת שלמות וביטחון.

בשלב הגבוה ביותר הוא זוכה ב"דעת הבורא".

תוצאות מעשיו של האדם, הן פועל יוצא של דרגתו הרוחנית. אך אם אור הבורא איננו מאיר, ההבדל בין הדרגות הרוחניות איננו ניכר, מכיוון שהן את כלי הנשמה והן את אור הנשמה, מקבל האדם מהבורא.

הבורא מעניק לאדם נשמה- כוח להתקדמות רוחנית

בדרך כלל האדם חי מתוך תחושת שלמות עם גופו. הגוף מכתיב לאדם את רצונותיו, ותמורת מאמצי האדם לספק את דרישותיו, גומל לו הגוף בתענוגות גופניים. התענוג עצמו במהותו הוא רוחני, אך בעולם הגשמי התענוג הרוחני חייב לעבור דרך מתווך גשמי ולהיקלט בעזרת החושים, כדרכם של מזון, מין, מוזיקה וכדומה. ההנאה מורגשת בגוף, ואין באפשרותנו להפריד בינה לבין האובייקט שהסב לנו אותה, אבל בהרגשה הפנימית שלנו אנו חשים פשוט תענוג.

האנשים נבדלים אלה מאלה בהעדפותיהן השונות מבחינת סוג האובייקט המסב להם הנאה, כאשר התענוג עצמו הוא רוחני. בעזרת הפעלה פשוטה של אותות חשמליים המשפיעים על האותות החשמליים במוח, ניתן לחקות באופן מושלם את כל סוגי ההנאות. גם אז, מכורח ההרגל, העונג יעורר בזיכרון את האובייקט המקושר אליו, והאדם יחוש בטעם של מזון, או ישמע צלילי מוזיקה.

על פי האמור לעיל ניתן לומר שהאדם וגופו משרתים זה את זה באופן הדדי. האדם מתגמל את הגוף בתענוגות עבור מאמציו. לכן ניתן להבין מנכונות הגוף לעבוד, שהוא רואה תמורה לעבודתו. תמורה זו נקראת באופן כללי- תענוג. גם בריחה והימנעות מרגשות לא נעימים כרוכה בחוויית הנאה. הגוף פועל למען תמורת העונג לפי עיקרון הכדאיות, עקרון האגואיזם.

ולהיפך, כשהגוף מגלה התנגדות לפעול, כשאיננו שש לחרוג ממצב המנוחה הבסיסי, סימן שהעונג הצפוי לבוא כתמורה לפעולה איננו מספיק. הגוף איננו רואה תועלת בשינוי מצבו הנוכחי.

אדם הרוצה להתנתק מחשבונות ומכדאיות גופנית, ומעוניין להתמקד בשיפור מצבו הנפשי בלבד, ישותק מבחינה גופנית. הגוף לא יזוע בתנועה הקלה ביותר, שאין בה תועלת ממשית לעצמו. מאחר שהאדם אינו מסוגל להכריח את גופו לעבוד, לא נותר לו אלא לבקש מהבורא שיעזור לו להמשיך בחייו הלאה, אחרי שעשה את ההחלטה להתנתק מבקשת הנאה לעצמו.

הבורא לא מחליף לאדם גוף, לא משנה את חוקי הטבע ולא עושה נסים. כתשובה לתפילה אמיתית, הבורא נותן לאדם נשמה- כוח לפעול על פי החלטות אמת. אדם המקיים את כל הכתוב בספרי המקובלים, בלי לחוש בהפרעות גופניות, מצוי במצב המתאים לקבל ולזכות בנשמה- כוח להתקדמות רוחנית.

תענוג אינסופי מותנה בוויתור מוחלט על מאוויי הגוף

מכיוון שכל התענוגות הנן יחסיות ובנות השוואה, לא יתכן מצב בו כולם מאושרים ונהנים באופן אגואיסטי. ההנאה האגואיסטית איננה בנויה רק על הטוב שיש לו לאדם, אלא על מה שיש לו בהשוואה למה שאין לאחרים.

מכאן שלא ניתן להשתית חברה על עקרונות של צדק אבסולוטי, או על שימוש אוטופי באגואיזם. ההיסטוריה האנושית הוכיחה שזו משימה בלתי אפשרית. חברות שניסו לעשות זאת, כמו החברות הסוציאליסטיות- נכשלו.

אין זה מציאותי לצפות שבחברה אגואיסטית כולם יזכו ליהנות באופן שווה, כי כאמור, האגואיזם ניזון מהשוואה ותחרות. אי לכך, הבורא מתנה את הזכות לתענוג אינסופי בוויתור מוחלט על מאוויי הגוף. הרצונות המנוטרלים מרצונות הגוף לעצמו מוגדרים במונח אלטרואיזם.

השפה הקבלית קשורה באופן ישיר לאובייקטים רוחניים. המושגים: זמן, מקום, מעשה- שונים מהמוכר לנו

הקבלה מאורגנת בסדר של שורשים רוחניים המשתלשלים אלה מתוך אלה לפי חוקים קבועים. במהלך התהליך השורשים מתאחדים ומתכווננים למטרה אחת עליונה- השגת הנבראים את הבורא כאן בעולם הזה.

השפה הקבלית קשורה באופן ישיר לאובייקטים הרוחניים, או לפעולותיהם. לכן ניתן ללמוד את השפה אפילו באופן מקוצר, אם מעיינים בתהליך בריאת הנברא.

לפי תפיסת הקבלה:

א. מושג הזמן לא קיים. במקומו יש סדר של סיבה ותוצאה, כאשר התוצאה הופכת בעצמה להיות הסיבה- לתוצאה הבאה, או למעשה הבא או לאובייקט. בסופו של דבר, גם בעולם שמחוץ לקבלה מושג ה"זמן" מנסה לעקוב אחר הרגשת התהליכים הפנימיים של סיבה ומסובב. אף המדע קבע זה מכבר שזמן ומרחק הם יחסיים.

ב. המושג מקום, נקרא בקבלה "רצון ליהנות", מקום קבלת התענוג.

ג. מעשה הוא קבלת תענוג, או הסירוב לקבל תענוג.

ב"בראשית", כלומר לפני הבריאה, קיים הבורא בלבד. אין אנו יכולים לכנותו באף שם, מכיוון ששם מעיד על השגת האובייקט. אנו משיגים את העובדה היחידה שהוא ברא אותנו, ועל כן אנו מכנים אותו בשם "בורא".

מהבורא יצא אור, שהוא רצונו של הבורא להוליד נברא ולהעניק לו הרגשת הנאה מהבורא. רק על פי תכונות האור היוצא מהבורא אנו יכולים לומר משהו על הבורא עצמו, או ליתר דיוק, רק לפי הרגשת האור ותכונותיו, אנו יכולים לדון בתחושות אותן הוא רוצה להעניק לנו. לכן אנו מדברים על בורא המעונין להיטיב עמנו.

אין לטעות, התענוג הזה איננו נמצא באור עצמו, אלא נוצר בנו כתוצאה מהשפעת האור על הכלים הרוחניים שלנו. לדוגמא: נתח בשר איננו מכיל את הנאתו של האוכל ממנו. חוויית ההנאה מתהווה רק עם בואו של נתח הבשר במגע עם איברי החישה שלנו.

"להשפיע על מנת להשפיע", "מעשה פשוט" ו"מעשה מורכב"

המעשים כולם, הן הפיזיים והן הרוחניים, תחילתם מחשבה. מעשים מגשימים מחשבה- "סוף מעשה במחשבה תחילה". מחשבת הבורא היא להעניק הנאה לנבראים. בהתאם למחשבה זו הוא מעניק לנו הנאה בפועל. מעשה זה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע"! מעשה זה הוא מעשה פשוט, מכיוון שגם המעשה וגם הכוונה זהים, ולכן מאוחדים.

הנברא נברא עם תכונותיו האגואיסטיות; אי לכך, אין לו ולא יכולה להיות לו מטרה אחרת מלבד המטרה להתענג. בשביל לזכות בעונג, יש באפשרותו של האדם לבצע מעשים משני סוגים: מעשים בהם הוא "מקבל" ומעשים בהם הוא "נותן". המניע העומד מאחורי שני סוגי המעשים הוא תמיד המניע לקבל לעצמו.

מעשה בו האדם "מקבל" בפועל, כאשר המניע העומד מאחורי המעשה אף הוא קבלה, נקרא "מעשה פשוט". מעשה בו האדם "נותן" בפועל, כאשר המניע העומד מאחורי המעשה, הוא "קבלה"- נקרא מעשה מורכב, מהסיבה שהמעשה ומטרתו שונים זה מזה.

הבורא- כוח רוחני הממלא את החלל

אין ביכולתנו להבין את הרצונות ואת שדה הפעולה שלהם במנותק מהמקום ומהחלל. מסיבה זו, אין לנו ברירה אלא לתאר את הבורא ככוח רוחני הממלא את החלל.

ככל שמתקדמים במדרגות הרוחניות חוקי היקום נעשים פשוטים יותר

נאמר במקורות שהבורא ברא את האדם כדי שיפעל על פי חשבון פשוט, והאדם סיבך את זה- "עשה האלוקים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים".

ככל שאדם מתקדם במדרגות הרוחניות, חוקי היקום נעשים פשוטים יותר, כי הקטגוריות הבסיסיות הן פשוטות ובלתי מורכבות. אך האדם שאינו מרגיש את שורש הבריאה, ורואה רק את תוצאותיה המרוחקות מאוד מהשורש, תופס את חוקי הבריאה בעולם הזה כמורכבים ממינים רבים של תנאים ואיסורים, וזה נראה לו מסובך עד מאוד.

בעבודה המחשבות מכוונות לעבודה;

ביתר הזמן, לעבר מטרת החיים הרוחנית

בספרי הקבלה האמיתיים טמון אור נסתר. כן קיימת השפעת המחבר על הכתוב. לכן כה חשוב שהאדם הלומד יתמקד בכוונה הנכונה להרגיש את הבורא, ויתפלל אל חוכמתו והבנתו של המחבר על ידי תקשור עמו.

על האדם המבקש לקנות דעת ולהתפתח מבחינה רוחנית, להתחייב לסדר יום מסויים. עליו לקבל על עצמו את הצורך לשלב בין עבודה ללימודים בלי להתבודד מבחינה חברתית. עליו לבדוק ללא הרף את מחשבותיו, ולכוונן לעבודה בשעות העבודה, וביתר הזמן עליו לכוון את מחשבותיו לעבר מטרת חייו הרוחנית.

השגת המטרה תלויה יותר באיכות המאמץ מאשר בכמותו, וטוב שכך, שהרי האחד יכול להתעמק יומם ולילה בספרים, והאחר המחויב לפרנסתו ולענייני המשפחה, מסוגל להקדיש רק שעה ביממה ללימודים. המאמץ נמדד על פי הזמן הפנוי בפועל, במקביל לכמיהתו של האדם להגדיל את הזמן המוקדש לרוחניות. התוצאה תלויה באינטנסיביות הכוונה ובעוצמתה, ובציפיותיו של הלומד ומטרת עבודתו הפנימית אותה הוא עושה בכל זמנו הפנוי.

צמיחה רוחנית- לא תמיד ביסורים

תהליך הצמיחה הרוחנית לא תמיד חייב להיות כרוך ביסורים. ילד שמכריחים לאכול, צמיחתו אמנם הובטחה, אך הנאתו נפגמה. צמיחה רוחנית שכזאת נקראת ברוחניות: "על חשבון העליון". אדם עם "תיאבון" לצמיחה רוחנית, שהבין את הנחיצות שבהתפתחות רוחנית, או שחווה את העונג שבאור העליון, ומבקש לחוות עוד, יכול להתקדם במדרגות הרוחניות ברצון וללא יסורים, ואפילו ליהנות מתהליך החיים ומההשגה הרוחנית.

בתהליך ה"יניקה" לומד המקובל להבחין בין טוב לרע

ההרגשה העזה החודרת ומפלחת את לבו של האדם בהבנתו את המושגים "טוב" ו"רע", מתרחשת בעת תהליך הנקרא בקבלה תהליך "יניקה". הדבר דומה לאם המקרבת את עוללה אל השד האימהי כדי להיניקו. בצורה דומה המקובל מקבל מהאור הנמצא באובייקט הרוחני העליון, ומרגיש על בשרו ומבין לעומקה את התהום הפעורה בין טוב לרע. לאחר מכן, כפי שהאם מנתקת את התינוק משדה, כך המקובל מאבד קשר עם העליון. עם ההינתקות מהעליון אובדת חדות ההבנה שהיתה לו לגבי הפער העמוק בין טוב לרע. מטרתו של תהליך זה היא לגרום לכך שבעקבותיו יבקש המקובל מהבורא כלים שיאפשרו לו להבחין בין טוב לרע, כמו העליון.

עולמות "בריאה", "יצירה" ו"עשייה",

ו"עולם האצילות"- "לקבל על מנת להשפיע"

הן תכונת האגואיזם, והן תכונת האלטרואיזם ניתנות לאדם מלמעלה, בהבדל אחד, שאת האגואיזם האדם מקבל באופן אוטומאטי עם לידתו, ואילו עבור האלטרואיזם עליו להתפלל הרבה ובכוונה גדולה לפני שיזכה לקבלו.

בשלב הראשון על האדם להגיע לכלל רצון "לתת תענוגים לבורא", על אף רצונותיו האגואיסטיים שטרם נפטר מהם. רצונו להעניק הנאה לבורא הוא בבחינת להשיב מידה כנגד מידה על התענוגות שהבורא מרעיף עליו. תהליך זה נקרא עלייה במדרגות "עולמות בי"ע"- בריאה, יצירה, עשייה. כאשר האדם מודע לכך שהוא משמח את הבורא ולוּ רק בכך שהוא עצמו נהנה, הוא כבר מצוי בשלב הנקרא "לקבל על מנת להשפיע"- דרגת "עולם האצילות".

במדרגות של "עולמות בי"ע" מצוי האדם בשלבי עבודה על רצונות בדרגות עוצמה שונות, כאשר הוא מכוונם במלואם לנתינה ללא תמורה לבורא. בדרגת "עולם האצילות" עבודת האדם ממוקדת ברכישת כוחות שיאפשרו לו לקבל הנאה מהבורא על מנת לגרום לו בכך הנאה.

הפנמת גדולת הבורא - המניע לעבודה הרוחנית

בית מדרש הנו מקום בו לומדים לדרוש את הבורא ואת הרגשת מטרת הבריאה, הרגשת הבורא.

אנחנו, הגוף שלנו, האגואיזם שלנו, נמשכים באופן טבעי למשהו גדול וחזק מאתנו. לכן עלינו לבקש מהבורא שיתגלה לפנינו מעט, כדי שנראה לאורו את אפסותנו הרבה, מול גדולתו ורוממותו. כך תתעורר משיכתנו אליו, כפי שהחלש נמשך אל החזק באופן טבעי.

האדם מייחס חשיבות עליונה לעיסוקו. העשירים עובדים בפרך כדי לעורר את קנאתן של הבריות. לו היתה חשיבות העושר נעלמת ויחד עמה הקנאה, המניע הדוחף את העשירים לעבודתם היה מנוטרל. מכאן שהפנמת ערך חשיבות השגת הבורא היא הצעד החשוב ביותר והמניע לעבודה הרוחנית.

האר"י הקדוש, "בעל הסולם", הבעש"ט ומוסד האדמו"רות

מאחר שהמאמצים הם הכלי לקבלת האור, לא יתכן מצב בו הרוחניות תהפוך להיות מושגת ללא מאמץ. בעבר, עד לתיקוניו של האר"י הקדוש, המקובל רבי יצחק לוריא, היה המסע בעקבות הרוחניות קל יותר. עקב גילוייו של האר"י בנתיבי הדרכים להשגת הרוחניות, תהליך ההשתחררות מהאגואיזם, שהתחזק בעקבות גילוייו, נעשה קשה יותר. מצד שני האר"י גילה את מקורות האור, ובכך גרם לפתיחת הדרכים החסומות אליו. בעקבות פעילותו הרוחנית של האר"י התעוררה מלמעלה גם הנכונות לשפוך את האור.

בתקופה שלפני האר"י ניתן היה לזכות במאה מונים של השגה, ביחס של מאה לאחד, יחסית לכמות המועטת של המאמץ הרוחני הנדרש. הדוגמה שלעיל ממחישה את קלות השגת הבורא בתקופה שלפני האר"י הקדוש.

היום, אחרי תיקוניו של האר"י, שורר שוויון בין המאמץ לתמורה. עבור יחידת מנייה אחת של מאמצים רוחניים, ניתן לזכות ביחידת מנייה אחת של השגת הבורא. וזאת, כאשר המאמץ בן יחידת המנייה האחת שיש להשקיע גדול בהרבה מאשר היה צריך להשקיע בעבר.

רבי יהודה אשלג, "בעל הסולם", תיקן תיקון לפיו האדם אינו יכול לשקר לעצמו, ועליו ללכת בדרך של "אמונה למעלה מהדעת", למעלה מההרגשה, כאילו הוא מושלם.

על אף שבעקבות התיקונים הדרך נעשתה ברורה יותר, דורנו מתקשה להשקיע את היגיעה הנדרשת, כפי שעשו קודמיו. למרות שדורנו מודע בבהירות לחסרונותיו האנושיים, אין אנו מצליחים לרומם את הרוחניות לרמה הנדרשת בהכרתנו, בהשוואה לגשמיות המרימה את ראשה המכוער. בדורות הקודמים, היו המוני העם נכונים יותר להשקיע למען עלייה רוחנית. היום קשה למצוא יחידים שליבם נכון לוויתורים שמצריכה ההליכה בדרך הרוחנית.

הבעש"ט, הבעל שם טוב, תיקן תיקון גדול מאוד. בתקופתו אפילו המוני העם יכולים היו להרגיש רוחניות בעולם, אם כי באופן זמני. לזמן קצוב, מי שרצה להשיג רוחניות יכול היה לעשות זאת על נקלה. הבעל שם טוב הקים את מוסד האדמו"רות, כדי לבחור תלמידים מתאימים לקבוצת תלמידי הקבלה שלו. ממוסד האדמו"רות החברה היהודית התפצלה ברבות הימים לפלגיה השונים, כאשר המנהיג הרוחני העומד בראש כל פלג הנו מקובל.

האדמורי"ם, מנהיגיה הרוחניים של העדה, בחרו את המתאימים ללימודי הקבלה. ב"חדרים", כיתות הלימוד, צמחו הדורות הבאים של המקובלים- מנהיגי ההמון. אבל השפעת התיקון שעשה הבעש"ט תמה, והיום לא כל מנהיגי הדור הם מקובלים המשיגים את הבורא. אחרי ש"בעל הסולם" עזב את עולמנו, עולמנו מצוי בירידה רוחנית שהיא שלב מקדים לעלייה הבאה.

"דרך הקבלה" ו"דרך יסורים"

שתי דרכים פתוחות לפני האדם להתקדם מבחינה רוחנית: "דרך הקבלה" ו"דרך יסורים".

טבענו האגואיסטי מרחיק אותנו באופן טבעי מכל מה שגורם לנו יסורים. הבורא עושה שימוש בטבענו זה כדי לקרב אותנו אל הטוב. הוא מנטרל את תענוגות העולם הגשמי, ומשפיע הנאות בעולם הרוחני של המעשים האלטרואיסטים. לזו יקרא "דרך יסורים".

"דרך הקבלה", על אף התענוגות הקיימים בעולמנו, נאחזת ב"אמונה שלמעלה מהדעת" במטרת הבריאה, כלומר, באמונה העומדת בניגוד לטיעונים הרציונאליים המתדפקים על שכלנו וגופנו לשכנעו בצדקתם. בעזרת אמונה זו, ניתן להשתחרר מהאגואיזם, כלומר מהאהבה העצמית, ולהשתעבד לאהבת הבורא. דרך זו, בניגוד לדרך היסורים, היא דרך של שמחה ושקט נפשי, דרך רוויית אמונה באפשרות להגיע למטרת החיים מהר ככל שרק אפשר, ובפחות כאב.

הקבלה כ"סם חיים" או כ"סם מוות"- תלוי בשימוש שעושה בה האדם

"דרך יסורים" ("בעיתה") מאפשרת התפתחות רוחנית טבעית. זו הדרך בה מתקדמת כל האנושות. דרך זו מאפשרת התפתחות רוחנית הנובעת מהשפעתו של האור המקיף, עבור אלה שעדיין אין להם כלים לקבל את האור הפנימי.

"דרך הקבלה" ("אחישנה") כאמור, מאפשרת מהלך קצר יותר ונטול יסורים, ככתוב בתורה: "ישראל מזרזים את הזמנים". דרך זו היא דרך של התפתחות רוחנית אישית, בעזרת קשר ישיר עם הבורא. היא נעשית תוך כדי עבודה ב"שלושת הקווים" שהוזכרו למעלה. קיצור זמן התיקון פתוח לפני מי שרוצה להיות "ישראל".

לא קל להגיע לידי אמונה בלי לעבור את דרך היסורים המשכנעת לכך. האמונה בהנהגת השכר והעונש משכנעת את האדם להאמין שתוצאות יגיעתו תלויות במאמציו, ולכן היא חשובה. הבורא מעניק לאדם אשר הוא חפץ ביקרו מחשבות ורצונות טובים, כשכר על מעשיו הטובים, אך את האמונה עצמה על האדם לרכוש בכוחות עצמו בעזרת ספריו וחבריו לספסל הלימודים. עם זאת, לאחר שהשיגה, עליו לייחס לבורא את מתנת האמונה.

השימוש אשר עושה האדם בקבלה מכתיב את השפעתה. באפשרותו להפוך אותה לסם החיים, להיבנות בהשראתה ולחזק את כוחותיו ורצונו לעבוד. באפשרותו להיתלות בקבלה כהוכחה לכך שהכל נקבע מלמעלה, ודבר איננו תלוי במאמציו, ובכך להפכה לסם מוות עבורו.

אסור להרפות מהכוונה המאומצת לשאוף לקבל את אשר נמסר מלמעלה. בשלב הראשון האדם מקבל מלמעלה הרגשה רוחנית שמרוממת אותו. לאחר מכן מגיע שלב המאמצים, להתחזק בכוחותיו הרוחניים ובאמונתו בכוחות עצמו ממדרגה זו, שאליה העלו אותו. במידה שהוא חדור הכרת טובה על המדרגה אליה הגיע, הוא בדרך הנכונה. במידה שלבו גס במה שניתן לו, ובשאננותו כי רבה הוא אף מעז לשאוב מכך טובות הנאה לעצמו, מקומו במדרגה הרוחנית שאליה רוממוהו מלמעלה בסכנה.

האור בורא "כלי" עבור התענוג הצפון בו- כך נברא האדם

הקבלה מסבירה את האופן בו אור הבורא ברא את הרצון ליהנות ממנו: באמצעות בריאת הכלי שיכיל את האור ואת התענוג הצפון בו. הדבר משול לאדם שזכה בכבוד ויקר שלא ציפה להם, ואף לא השתוקק להם. למרות זאת, אחרי שהורגל בהנאות שזומנו לו במעמדו החדש, כשאבדו לו- כאב את אובדנן והתגעגע אליהן. געגועים אלה לתענוגות שחווה האדם נקראים "כלי"; שהוא משתוקק ככלי המבקש להתמלא מחדש בתענוגות. כך בונה האור כלי עבור התענוג הצפון בו, כך נברא האדם.

אברהם שאל את הבורא: איך אדע שאתה תציל את הדורות הבאים אחרי? "במה אדע כי אירשנה"? במלים אחרות, איך אני יכול להיות בטוח שילדי ישתחררו מהאגואיזם בדרך הקבלה, כי למה להם אור אם אינם משתוקקים אליו? תשובת הבורא: הם ייווכחו בשעבודם לאגואיזם, באמצעות אור הבורא שיפקח את עיניהם לראות עד מה רע מצבם.

האדם משקיע בקשר עם הבורא רק כדי להיוושע

אחד הקשיים העומדים בפני אדם המנסה להתמודד עם רצונות הגוף ולהתגבר עליהם, הוא העובדה שהגוף, שאיננו מבין את מושג הזמן, חי ומרגיש את ההווה בלבד. גם עבודה של חמש דקות נראית עבורו כנצח נצחים, כי אין באפשרותו של הגוף להכיר במשמעות המנוחה המובטחת לו מייד לאחר המאמץ.,

האדם הוא אגואיסט מושלם. לכן לא יבחר מרצונו בקשר עם הבורא, אלא אם כן יהיה בטוח בכך שתצמח לו מזה תועלת. מכאן שאין די בכך שהאדם יכיר במצבו הרע ובאפשרותו לקבל עזרה מלמעלה, כדי שאכן ישקיע כוחות לבקש קשר כזה. השקעה בקשר עם הבורא תבוא רק בעקבות ההכרה שקשר זה יביא לישועתו.

מדור לדור נפתחת הדרך ליותר אנשים ליצור קשר עם הבורא

דרך הקבלה מציעה לנו אלטרנטיבה לדרך היסורים. התנאים משתנים מתקופה לתקופה: לפני אלפיים שנה, רק בודדים חיפשו קשר עם הבורא, כאשר בזמנו של רבי שמעון, בזמן האר"י והרמח"ל, החלו קבוצות קטנות לעסוק בקבלה. בזמן הבעש"ט כבר עסקו בקבלה עשרות בני אדם, ובזמנו של "בעל הסולם" עוד יותר.

בזמנו של "בעל הסולם" נעלמה הגדר שהפרידה בין הקבלה לבין האדם הפשוט, וההתנגדות לקבלה חלפה כמעט לגמרי. בדורות הבאים יקבלו על עצמם רבים את השגת הרגשת הבורא כמטרת חייהם.

אם לפנים רק אנשים מיוחדים ועזי נפש היו מסוגלים להגיע לקשר עם הבורא, הרי שבזמננו אפילו מתחילים בלי עבר של לימוד קבלי קודם, יכולים להגיע לכך. בדור הבא אפילו ילדים יוכלו להגיע לקשר עם הבורא, וזאת ללא כל הכנה מוקדמת, מלבד לימוד הקבלה בלווי הנהגה נכונה.

"אח"פ" - חלק ברגשותיו הרוחניים של המקובל המחזיק מעט מהמדרגה הרוחנית הבאה

רגשותיו הרוחניים של המקובל מכילים חלק הנקרא "אח"פ". חלק זה מחזיק מעט מהמדרגה הבאה אליו המקובל אמור להתקדם, במידה שיתקדם. החלק הזה ריק מאור, והמקובל חש היטב בריקנותו. הרגשה זו נובעת מכך שהוא אינו מקבל אור מהמדרגה שמעליו- אליה טרם הגיע. למרות שהעליון מלא באור, התחתון מקבל את האור העליון רק על פי תכונותיו העכשוויות, ומכיוון שלפי תכונותיו אלה אין הוא בשל עדיין לקבלת האור המצוי במדרגה שמעליו, אין ביכולתו של המקובל להרגיש אותו.

"הכרת הרע"- השלמה עם מציאות האגואיזם תוך מאבק להשתחרר ממנו

המציאות בה הבורא נסתר, דוחפת את האדם המצוי לכלות את ימיו במאמצים כבירים ליישר קו עם הסובבים אותו, בכל הקשור לרמת החיים הנחשבת למקובלת בחברה. האגואיזם הטבוע בנו משחר לידתנו מוליך אותנו באף, משועבדים לגחמותיו וממהרים לבצען כרובוטים, שאם לא כן נענש ביסורים. יסורים הגורמים לנו להיכנע לאגואיזם שוב ושוב.

האגואיזם נעוץ כה עמוק בתוכנו, עד כי אנו רואים בו חלק בלתי נפרד מטבענו ורצוננו. האגואיזם מצוי בכל תא ותא בגופנו, ומאלץ אותנו לפרש את רגשותינו בהתאם לדרישותיו, ובהתאם לתועלת שהוא מפיק מהיענותנו המעשית לדרישותיו.

האדם מתקשה להאמין כי ניתן להשתחרר מהשפעתו הגורפת של האגואיזם. חזון ההיטהרות ממנו נראית כחזון תעתועים מסרט מדע בדיוני. האפשרות להשיל את האגואיזם ולהתמלא ברצונות האלטרואיסטים שיבואו במקומו, נראית בעיני האדם כדימיונית ובלתי נתפסת בהיגיון.

תפיסת המציאות שלנו אינה יכולה להרחיק הרבה מעבר למה שמכתיב לה האגואיזם. לכן קשה לנו לראות את התועלת שבצד האלטרואיזם, קשה לנו להבין את ההיגיון העומד מאחורי המחשבות האלטרואיסטיות, וכתוצאה מכך אנו מתקשים לקבל את פוטנציאל התרומה של האלטרואיזם לכלל החברה וליקום כולו.

תפיסת האגואיזם כגורם זר וכאויב פנימי עשויה להקל עלינו בפיתוח היבטים חדשים על מצבו של האדם. על גישה זו לבוא בצירוף ההשלמה עם מציאותו בבחינת רצון הבורא. השלמה עם מציאותו של האגואיזם, בד בבד עם מאבק מתמיד במתחזה המסית אותנו מדרך האלטרואיזם אליה נשואות עיננו, נקראת "הכרת הרע".

חופש הבחירה

העבודה הרוחנית מנתבת את דרכה כל העת בין ניגודים. לכן, אין להתעכב יתר על המידה על חיפוש הרע בתוכנו- "הכרת הרע". את הדגש יש לשים על החיפוש החיובי, החיפוש אחר הרגשת הבורא, המאמץ להרגיש את אור הבורא.

כל הבריאה, מלבד האדם והעולם הזה, פועלת על פי חוקים אלטרואיסטיים. רק האדם והעולם סביבו נבראו עם התכונות ההפוכות, תכונות האגואיזם. אילו היה באפשרותנו לצפות בבורא ובכל העולמות הרוחניים, היינו מגלים עד כמה קטן עולמנו זה, לעומת העולמות הרוחניים. היינו מבינים עד כמה זעיר יחסית חלק זה של העולם, החלק בו אנו חיים, היחידי הפועל לפי חוקים אגואיסטיים.

מדוע פני הדברים כך, מדוע הבורא נסתר מפנינו, מדוע הבורא שיכן אותנו בעולם חשוך, מייסר וחסר ביטחון?

כוונת הבורא הראשונית היתה לברוא אותנו נצחיים כמותו. כוונה זו בעינה עומדת, אלא שעלינו להגיע למצב זה בכוחות עצמנו, כדי לזכות בכבוד בתענוגות הרבים המזומנים לנו במצב הנצחי, המוחלט והאינסופי.

מסיבה זו ברא הבורא עולם הפוך ממנו באמצעות בריאת תכונה הפוכה לתכונתו, האגואיזם, המשפיע על האדם מרגע היוולדו, הרגע בו הוא מפסיק להרגיש את הבורא.

הבורא נסתר מפנינו בכוונה תחילה, כדי להעניק לנו את חופש הבחירה בין עולמנו לעולמו. מראה הבורא היה גורם לנו לבחור באופן אוטומטי בעולמו המענג ונטול היסורים, וחופש הבחירה היה מתבטל.

חופש הבחירה- ללמוד או לא ללמוד קבלה

ובכן, כאמור, חופש הבחירה מתקיים רק בהסתר הבורא. אבל האם ייתכן חופש בחירה, במצב בו אדם לכוד בכבלי אגואיזם שמכתיב לו את הבחירה? כיצד יכול הבורא ליצור מצב ניטרלי לבחירה? ובאיזה בחירה בכלל מדובר, כאשר האפשרות האחת העומדת לבחירה היא עולם סופי ומייסר, והאפשרות השניה היא עולם נצחי ומענג?

עקרון הבחירה החופשית מתגלם בשתי פעולות מרכזיות של הבורא: באחת הוא מתגלה לעיתים לפני האדם, כדי להטעינו בכוח ובשלווה, הנובעת ממפגש עם הכוחות העליונים. ובשניה הוא העניק לנו את חוכמת הקבלה. אדם המעונין לחרוג ממצבו ולהרגיש את הבורא, לומד את חוכמת הקבלה ומפעיל על עצמו "אור מקיף".

"לימודי תורה" אחרים אינם שווים בעוצמת פעולת ה"אור המקיף" הנובע מהם. העוצמה הגדולה ביותר צפונה בלימודי הקבלה, כי הקבלה מלמדת מבנים רוחניים המעוררים את האור הזה על האדם. אם כך, האדם חופשי לבחור אם ללמוד קבלה- ואם בחר ללמוד, חופש הבחירה נתון למידת המאמצים אותם הוא עתיד להשקיע בלימודיו.

הסתר הבורא, התגלות הבורא, והמבנה המיוחד של מדרגות הסולם הרוחני המורכבות זו בתוך זו כבטלסקופ

כל קשר בין האדם לבורא, מרמת הקשר הראשונית והנמוכה ביותר ועד לרמות הקשר הגבוהות ביותר- המפגש עם הבורא במקום הימצאו- נעשה דרך מדרגות הסולם הרוחני.

כל מדרגות הסולם הרוחני נמצאות בעולמות רוחניים. במדרגה הגבוהה ביותר נמצא הבורא עצמו והמדרגה הנמוכה ביותר נוגעת בעולם הזה.

האדם, שטרם יצא לדרך רוחנית, נמצא מתחת למדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר, מכיוון שהדרגה האגואיסטית ההתחלתית והמוחלטת של האדם איננה מאפשרת המצאות במדרגה רוחנית.

טיפוס להרגשת המדרגה הרוחנית הבאה אפשרי רק במידה שתכונות האדם שוות לתכונות מדרגה זו, ומידת ההרגשה זהה בהשוואה למידת תכונות המדרגה האמורה.

הרגשת דרגה רוחנית עליונה יותר, של מדרגה הנמצאת מעל למדרגה בה אנו נמצאים, אפשרית בזכות המבנה המיוחד של המדרגות הרוחניות בסולם. המדרגות הרוחניות אינן בנויות רק מלמטה למעלה זו מעל זו, אלא גם מורכבות זו בתוך זו באופן חלקי, כמו בטלסקופ, כך שחציה התחתון של המדרגה העליונה נמצא בתוך חציה העליון של המדרגה התחתונה. באותו אופן, החלק התחתון של המדרגה שמעלינו נמצא בתוכנו, וזה כולל גם את האנשים המצויים במצב האגואיסטי המוחלט, המכילים חלק מהמדרגה הרוחנית הראשונה, אף כי בדרך כלל היא איננה מורגשת בשלב זה.

המדרגה הנמצאת מעלינו נקראת בורא כי היא זו המהווה עבורנו את הבורא שלנו. היא מולידה, מחייה ומנהיגה אותנו. מכיוון שאין אנו מרגישים את המדרגה העליונה, נדמה לנו שהבורא לא קיים.

אדם שהגיע לשלב בו הוא מבחין בעליל בהנהגה העליונה של בורא העולם, מאבד למעשה את חופש הבחירה שלו, כי האמת המוחלטת שנגלתה לפניו לא מאפשרת בחירה אחרת מלבדה. הוא מרגיש את האמת בכל רמ"ח אבריו, ויודע שרק כוח אחד ורצון אחד פועל על הכל ועל כולם.

לכן, כדי לאפשר חופש בחירה, מסתתר הבורא מהנבראים. רק במצב של הסתר הבורא, ניתן להגיע למצב של השתוקקות אליו, של כמיהה לאיחוד עמו, ושל נכונות לעשות מעשים למענו או "לשמה", בלי לצפות לתמורה.

עבודה פנימית אפשרית רק במצב בו הבורא נסתר ואיננו נגלה. לו היה הבורא נגלה לפנינו על נקלה, מחמת תפיסת גדולתו הסוחפת, באותו רגע היינו הופכים אוטומטית לעבדיו הנרצעים. וזאת, בלי להפעיל מחשבה, בחירה, או רצון אישי- בלי לעשות עבודה פנימית רוחנית של ממש.

וכך, מצד אחד, כדי לאפשר לאדם חופש בחירה ועבודה רוחנית ממשית, הבורא נסתר מפניו; ומצד שני, כדי לשחרר את האדם משעבודו לאגואיזם, הוא מתגלה לפניו.

וכך שני המצבים מתחלפים לסירוגין אלה באלה לפי הצורך. במצב הראשון, מצב הסתר הבורא, מרגיש האדם רק את עצמו ואת הכוחות האגואיסטים השולטים בו, ואלו במצב השני, במצב גילוי הבורא, האדם מרגיש גילוי של כוחות רוחניים.

הסתר הבורא נועד לטובתו של האדם שעדיין איננו מוכן לצאת לדרך הרוחנית

האובייקט העליון, הבורא, משווה לעצמו, בצד תכונותיו האלטרואיסטיות, תכונות אגואיסטיות מקבילות לתכונות האדם, כדי להידמות אליו, ובכך לאפשר לו להרגישו. זה אמור לגבי אדם שטרם השתחרר ממידת האגואיזם וטרם הרגיש את המדרגה שמעליו. אדם כזה, קל לו יותר לתקשר עם בורא פחות אלטרואיסטי, ובכך להרגיש את המדרגה הרוחנית שמעליו.

כל זה מעורר שוב פרדוקס: האגואיזם שמשרה העליון נועד לקרב את האדם אל המוכר לו, אך בכך הוא גם מרחיק אותו. תכונות אגואיסטיות בבורא גורמות לאדם לאבד את משיכתו אל הרוחני כמענג, גורם התפעלות, ביטחון או שלווה. בעת ובעונה אחת, מציאות זו מעניקה לו גם את האפשרות לבחור להבינה כהסתר הבורא שנועד לטובתו- הסתר הבורא מחמת אי היות האדם מצוייד עדיין בתכונות הדרושות להרגשת התענוגות העליונים, בגלל היותו משועבד עדיין למידת האגואיזם השולטת באישיותו.

מ"העלאת המ"ן" ו"קטנות" שבעקבותיו, עד ל"עושה גדלות" ו"השגת דעת הבורא" שבעקבותיו

מקובל לראות באור חיובי את תחושת הריקנות והנסיגה הרוחנית שחווה המתחיל. תחושות קשות אלה אמורות לחשל אותו לקראת התמסרותו ללימודים, למעשים טובים ולתפילה מלאת כוונות לבורא. עליו לגייס כוחות כדי לבחור ולהבין את מצב הסתר הבורא, כמצב שהבורא יעד במיוחד לטובתו כדי שיתגבר עליו בכוחות מחודשים. זאת, על מנת שיבין שאי הנחת, והעדר ההנאה והחיוניות בשאיפותיו אל הרוחני, מקורן במחסור בתכונות האלטרואיסטיות המתאימות. עליו להבין שכל עוד יהיה משועבד למידת האגואיזם, העליון יאלץ להסתיר ממנו את תכונותיו האמיתיות.

הרגשת ריקנות רוחנית זו משמעותה שהאדם מתחיל להרגיש את העליון. הוא מתחיל להבין שתחושת הסתר הבורא נובעת מחמת אי ההקבלה בין תכונותיו של האדם לתכונותיו של הבורא. הבנה זו מביאה אותו לידי בקשת עזרה מן הבורא לתקן את מידת האגואיזם הכובלת את אישיותו ומפריעה לו להתקדם מבחינה רוחנית- פעולה הנקראת "העלאת המ"ן".

בעקבות "העלאת המ"ן", העליון מגלה את עצמו באופן חלקי - "מעלה את האח"פ" שלו, ומראה את תכונותיו האמיתיות שהסתתרו קודם לכן מאחורי מסווה האגואיזם. בהזדמנות זו, העליון אף מפגיש את האדם עם התענוגות הרוחניים המתאימים לתכונות שגילה. מפגש זה מלמד את האדם על תחושות הגדולה והעונג הרוחני- מנת חלקו של האובייקט העליון בעל התכונות האלטרואיסטיות.

פעולות אלה של האדרת תכונותיו של העליון בעיני האדם, מרוממות את האדם מבחינה רוחנית עד חצי מדרגתו של העליון. בשפת הקבלה: העליון מעלה את ה"ג"ע" של האדם עם ה"אח"פ" שלו עצמו. במצב זה מגיע האדם למדרגה רוחנית קטנה הנקראת "קטנות".

הבורא מעלה את האדם למדרגתו הרוחנית כביכול, ובכך מאפשר לו לראות את גדולתו. האדם מתרשם מגדולת התכונות האלטרואיסטיות, ומגדולת הרוחניות בהשוואה לעליבות הגשמיות, ומרוממם מבחינה רוחנית אל מעל לעולמנו הגשמי. הרגשת הרוחניות מחליפה את תכונותיו האגואיסטיות של האדם בתכונות אלטרואיסטיות עליונות, ברצונו או שלא ברצונו.

כדי לרומם את האדם אל המדרגה העליונה הראשונה במלואה, העליון מתגלה בעצמו ובתכונותיו הרוחניות באופן מלא- "עושה גדלות." בעקבות זאת, האדם חווה את העליון כמנהיג היחידי והמושלם המשגיח על הכל, ורוכש את דעת העליון על מטרת הבריאה והנהגתה. בכך הוא מגיע לכלל "השגת דעת הבורא". עכשיו מתחוור לו מעבר לכל ספק, שלא ניתן לפעול אלא לפי הוראת הקבלה. עכשיו, כשנסתתמו ספקותיו, גם שכלו מורה לו על כך.

המדרגה הרוחנית הראשונה המלאה - מדרגת ה"גדלות"

כתוצאה מ"השגת דעת הבורא" נוצרת באדם סתירה בין אמונה לדעת, בין "קו ימין" ל"קו שמאל". במצב ה"קטנות" כבר יש לאדם "כלים דהשפעה", תכונות אלטרואיסטיות. כן הוא חדור רצון ללכת בדרך אמונה בגדלות הבורא, בדרך האמונה של "קו ימין". אבל עכשיו, כשקיבל את "השגת דעת הבורא", התבטל, לכאורה, הצורך להשקיע מאמץ באמונה. נכונות האדם לוותר על "השגת דעת הבורא", כדי לקבל את האפשרות לפעול בעיניים עצומות מתוך "אמונה שלמעלה מדעת", גורמת לבורא להפחית עוד ועוד ממידת ההסתר שלו.

עם זאת, כדי לסייע בידי האדם לשמור על האיזון בין "קו ימין" ל"קו שמאל", הבורא מפחית גם את מידת הנגלה שלו: את גילוי ההנהגה הכללית, את "אור החוכמה", את גדולתו. "השגת דעת הבורא" של האדם מצטמצמת, ו"קו שמאל" מתאזן בהשוואה ל"קו ימין" של האמונה התמימה.

כך נוצרת השוואה נאותה בין אמונה ודעת- "קו אמצעי". בעזרת האיזון הזה מגיע האדם לשלמות ה"אמונה שלמעלה מהדעת". במצב הזה האדם מתקיים כאובייקט רוחני.

התכונות הרוחניות שנרכשו במצב ה"קטנות", התכונות האלטרואיסטיות, מתווספות עכשיו לחלק זה של דעת, של גילוי, של "קו שמאל", בו האדם יכול להשתמש בהתאם לגודל אמונתו ("קו ימין") בזמן שהוא הולך בדרך של "אמונה למעלה מהדעת" ("קו אמצעי").

האדם המצוי במצב זה שוכן לבטח במדרגה הרוחנית הראשונה בסולם, מדרגת ה"גדלות". בכך רכש האדם את המדרגה הרוחנית הראשונה המלאה שלו - המדרגה הרוחנית התחתונה של הסולם הרוחני.

זו הדרך בה יכול האדם להתקדם בסולם המדרגות. את התקדמותו הוא עושה תוך גילוי חלקה התחתון של המדרגה הבאה המצוי בתוכו והתאמת תכונותיו לתכונותיה. האדם שבחר בדרך ההתקדמות הרוחנית, מתקדם בדרך זו ממדרגה למדרגה, לעבר המדרגה הגבוהה ביותר- מטרת הבריאה- האחדות המלאה עם הבורא.

האלטרואיזם מוביל לאיחוד עם הבורא

ההתקדמות הרוחנית, צעד אחר צעד, כרוכה בגילוי עצמי של תכונות אגואיסטיות גדלות והולכות, ובקשה חוזרת ונשנית בכל פעם לכוחות נוספים, כדי להתגבר על הרע הזה. ואכן בכל פעם מגיעים כוחות הנשלחים מהעליון בצורת אור רוחני גדול יותר. תהליך זה נמשך עד לתיקון האגואיזם, כלומר, עד שהאדם משיג את הגודל ההתחלתי של נשמתו, והיא מוארת כולה.

מחשבות זרות ומכשילות, רצונות שפלים ואגואיסטיים, לא בהכרח מונעים התקדמות רוחנית; להיפך, הם עשויים אפילו לסייע לה. זאת בתנאי, שהאמונה בחיים האמיתיים המצויים בקבלה בלבד, איננה פוסקת בעקבותיהם. הבחירה בקבלה למרות המחשבות המסיתות והמדיחות, מזכות את האדם המצליח לעמוד בניסיון, לצאת אל האור ולקבל אור עליון שירומם אותו למקומות גבוהים יותר מאשר היה בהם בעבר, לפני שפקדו אותו המחשבות המחלישות.

אי אפשר להתגבר על המחשבות המפריעות ללא עזרת הבורא. האגואיזם לא מאפשר לאדם שטרם השתחרר ממנו לפעול בלי שתהיה בכך תועלת כלשהי לעצמו. הלב, השכל והגוף, למיטב הבנתם, אינם נשכרים מהאלטרואיזם. מסיבה זו, הפעולה האלטרואיסטית, ולו גם הזעירה ביותר, לא תקבל מהם תמיכה. לפיכך לא נותר לאדם אלא לבקש את עזרת הבורא לצורך המעשה האלטרואיסטי. תוך כדי הבקשה לעזרה, מתקרב האדם לבורא, עד לאיחוד המושלם, גם אם כוונתו ההתחלתית היתה לחזק את האלטרואיזם בלבד.

הגשמת התכונות הטובות בהליכה בדרך הנכונה המובילה לדרגת צדיק

תכונות טובות כמו חוכמה, אומץ או כוח, אינן רלוונטיות להגשמת יעוד האיחוד עם הבורא, לעומת ההליכה בדרך הנכונה. אדם ברוך כישרונות, גם אם הוא חכם גדול ובקי עד מאוד בתלמוד, במידה שלא יגיע לקשר עם הבורא, לא ימלא את יעודו ויישאר כאחד האדם. אדם שבורך בתכונות טובות, כישרון וחוכמה, ימצה את כישוריו כיאות, רק אם ילך בדרך הנכונה שתביא אותו לדרגת צדיק. אחרת יבזבז את תכונותיו לשווא, וישחית את כוחותיו לריק, בלי לעשות בהם שימוש למען המטרה העליונה.

זיכרון נתיב ההליכה ב"אמונה למעלה מהדעת" כמצפן בעתות ירידה רוחנית

אדם המצוי בעיצומה של ירידה רוחנית ושאיבד את אמונתו, לא פתוח לקבל עצות ולשמוע דברי חוכמה מאף אחד. סיפורים על מה שמישהו אחר עבר או הרגיש, לא ידברו אל לבו. אין טעם לדחוק בו, כי אבדה לו האמונה בכל, גם בהשגות של אחרים.

את המזור לפצעיו הרוחניים יכול האדם המתבוסס בכאבו למצוא רק בתוכו. וזאת, בעזרת הינתקות מהכאב העכשווי תוך הפלגה בים הזיכרונות לעבר חופים בטוחים יותר של עלייה רוחנית, התפעלות, התפעמות וחיוניות. כשהוא נישא על כנפי זיכרונותיו לעבר שאיפותיו והשגותיו מתקופת העלייה הרוחנית, הוא עשוי לצבור כוח ולהתאושש מעט. זיכרון נתיב ההליכה בדרך "האמונה למעלה מהדעת", יכול לשמש לו כמצפן שיכוונו מנתיב המוות הרוחני בחזרה אל חיי הרוח.

"מזון", "פסולת", "שיכור" ו"עני מרוד"

כך ממשיך את עבודתו אדם אשר הגיע למדרגה רוחנית כלשהי: כל הנאה שהוא חווה מתמיינת מייד ל"מזון" או "פסולת". עונג שאינו ניתן להשוואה עם אמונה, נפלט הצידה כבלתי ראוי לשימוש, כ"פסולת". עונג שנחווה למען הבורא במטרה לחזק את האמונה, ראוי לקבלו, כמה שנקרא בקבלה "מזון". אדם שאיננו מסוגל לעשות את מלאכת הביקורת והמיון ובולע הן "מזון" והן "פסולת" נקרא בקבלה "שיכור"; "שיכור", כי רואים אותו כשיכור מעודף תענוג, כאשר למעשה הוא מאבד בכך הכל, ונותר ללא כלום, ונקרא, כמי שירד מנכסיו הרוחניים, "עני מרוד".

"אור נסתר" של עבודה אלטרואיסטית, שמתחילה מסיבות אגואיסטיות, מתקן את האדם

לפי עקרון השכר והעונש, אדם העובר על החוק נענש. האדם נוטה להימנע מלעבור על החוק במידה שהוא מעוניין להימנע מעונש. המצב מסתבך בתחומים בהם מעבר על החוק אינו גורם לענישה מיידית וליסורים הבאים בעקבותיה, אלא להיפך, העבירה מזכה את העובר אותה בהנאה מיידית. העונש שיבוא לאחר מכן בעקבות ההנאה ינסה ללמד את העבריין להימנע מעבירה דומה בעתיד.

לדוגמה, הכל יודעים שגניבת כסף היא עבירה על החוק. אדם המבצע גניבה מודע לאפשרות שייתפס וייענש כדין. בכל זאת, עצם ביצוע העבירה מעיד על כך שהגנב מקווה ומעריך שהיסורים הצפויים כתוצאה מהעונש האפשרי, יהיו קטנים מההנאה שיעניק לו הכסף עצמו. במקרה שייענש, סביר להניח שיסורי העונש יהיו רבים וגדולים מההנאה שהסבה לו הגניבה, ורק כך יהיה סיכוי שבעתיד יחשוב יותר מפעמיים לפני שיחזור לגנוב.

אבל כאשר הוא יוצא לחופשי, חוזרים ומזהירים אותו בכל זאת מפני גניבה חוזרת שתגרור אחריה עונש חמור יותר. וזאת כי את יסורי העבר יש נטייה לשכוח, ומיסורי העתיד יש נטייה להימנע.

דוגמאות אינספור מחיי יום יום מעידות על כך שהיסורים מכוונים את האדם ללכת בדרך בה האגואיזם לא היה בוחר לעולם! קל יותר לגנוב מאשר לעבוד ולהרוויח, קל יותר לנוח מאשר לחשוב ולעבוד, והרבה יותר נעים ליהנות מאשר לסבול.

יתרה מזו, על האדם המחליט ללמוד קבלה, לדעת בוודאות שתצמח לו מכך תועלת, שהאגואיזם שלו יצא נשכר מזה, כי איש מאתנו אינו מסוגל לקחת על עצמו עבודה בלתי משתלמת.

האדם מצפה לראות פרי לעמלו, ולא ישקיע עבודה ששכרה אינו בצידה. עליו לדעת בשביל מה הוא עובד, ועבור מי. אין באפשרותו להשקיע מאמצים לשווא, כי שכלו והאגואיזם שלו נבראו עם רצון ליהנות.

חיים מלאי יסורים וחסרי תענוג מובילים את האדם להתייאש מדרכו הישנה. הוא מבין שאולי עליו לשנות את דרכו, שאולי ישועתו טמונה בדרך ההפוכה- בדרך האלטרואיזם. בהבנה זו האדם עדיין לא זכה באלטרואיזם, במיוחד שמאחוריה מסתתר חיפוש גאולה למען עצמו. אבל, מתפילה ובקשה לרצונות אלטרואיסטים, ודרך מעשה אלטרואיסטי קטן אחד ועוד אחד, מתקדם האדם לעבר האלטרואיזם. ה"אור הנסתר" במעשיו משפיע ומסייע בכך.

נכון שהעבודה האלטרואיסטית התחילה מסיבות אגואיסטיות- האדם נותן כדי לקבל. אבל תוך כדי העשייה שופע אליו "אור נסתר", והוא מתחיל להרגיש את ההנאה הרוחנית שבנתינה האלטרואיסטית תוך כדי שה"אור הנסתר" מתקן אותו.

כיוון המחשבה לעבר מטרת הבריאה בעת לימודי הקבלה מניב פירות במהרה

אדם יכול לעשות את ימיו ולילותיו בלימוד תורה כלשהי, בלי לקצור את הפרי שאותו הוא אמור לקצור- השגה רוחנית של הבורא. מקרה זה משול למקרה בו ירד גשם במקום בו האדמה צחיחה ועקרה עד כדי כך, שגם גשם רב לא יצמיח בה ציץ ופרח. לעומת זאת, השקעה בלימודי הקבלה במקום הנכון, עשויה לשאת פרי בפחות מאמץ, כמו הגשם היורד בעתו ומצמיח את עץ השדה במקומות בהם האדמה דשנה ופוריה.

דבר נוסף שניתן לומר ברוח זו על הקבלה: במידה שכל המאמצים המכוונים ללימודים מכוונים לחיפוש הבורא ולא לרכישת דעת, כל חיותה של הקבלה נשפכת במקום הנכון, מכיוון שלמטרה זו היא ניתנה. אך אם לומדים למען רכישת דעת, או אף גרוע מזה, על מנת להוכיח חוכמה ולהתרברב, במקרה זה הקבלה לא תניב פרי.

באפשרות הקבלה להנחות את האדם אל מטרת הלימודים הנכונה. אחר כך עליו להמשיך ולהשקיע מאמצים תוך הליכה בדרך הנכונה אליה הונחה. תהליך חיפוש הכוונה הנכונה מתרחש במהלך הלימודים ללא הרף. כל עבודת האדם מכוונת להתכוון אל הכיוון הנכון, לכוון את מחשבותיו אל מטרת הבריאה במלוא הכוונה. עבודה זו אמורה להיעשות במיוחד בזמן לימוד הקבלה- האמצעי החזק ביותר להשגת רוחניות.

ה"שכל העליון", ה"דעת המוחלטת", "אור חוכמה" והאיחוד עם הבורא

המילה "מצרים" משמעותה מלכות בה שולט האגואיזם, ומכאן השם מצרים- מיץ רע (תמצית הרע). בשם "עמלק" נקרא העם הנלחם בישראל. מובן השם "ישראל"- ישר לאל, כלומר, אלה הרוצים לכוון עצמם ישר לבורא. "מצרים" הוא האגואיזם שלנו אשר שולט בנו שליטה מלאה.

האגואיזם נטפל דווקא אל האדם הרוצה לצאת מגלות "מצרים", מהאגואיזם. המתחיל את דרכו הרוחנית אף מועד לפגוש ב"עמלק" העומד בדרכם של אלה המצויים בתחילת הדרך.

נבחרי הבורא, אלה שהבורא העניק להם את הרצון להשיגו ולהתאחד עימו, הם אלה שהבורא משלח בהם בתחילה את האגואיזם במלוא עוזו. הבורא גם עשוי לשלח בנבחריו את "עמלק", וזאת כדי ליצור בהם את הצורך בקשר עמו, כדי שלא יסתפקו בשיפור תכונותיהם למען היותם אנשים טובים בלבד.

הנבחרים הללו מתמודדים עם קשיים גדולים כשהם פונים לשפר את דרכם ומעשיהם. פתאום הרצון העז ללמוד מתפוגג, ועייפות גדולה נופלת על הגוף שנעשה כבד מכדי להתמודד אפילו עם המטלות הפשוטות ביותר.

שלב זה של התמרדות הגוף והמלחמה נגד התמרדות זו, מתרחשים בגלל חיפוש התועלת המסתתר מאחורי כל מעשה ומעשה של אדם בשר ודם. גופנו ושכלנו, או האני שלנו, רוצים להבין מיהו הבורא, לאן מובילה הדרך, ואיזה תועלת תצמח מהמאמצים לעבור דרך זו על תלאותיה. כדי לקבל את אישור הגוף והשכל לצאת לדרך זו, כדי לקבל הנעה להשקיע את המאמצים הדרושים למסע הרוחני, יש לשכנע את האני שלנו שתצמח לו מכך תועלת. כך אנו בנויים מעצם בריאתנו וכך עובד ההיגיון האנושי.

אי אפשר לחרוג מעולמנו אל העולם הרוחני ההפוך לו כבמטה קסמים. מדובר בעבודה קשה של רכישת ההיגיון והמאוויים של העולם האחר, דרך מיקוד הכוונות ברצון הבורא רגע רגע ושעה שעה. אסור לשכוח שמדובר בהיגיון פנימי אחר, ומאוויים הפוכים לגמרי מהמאוויים האגואיסטיים בהם כבול לבנו ואליהם משועבד שיכלנו.

מסיבה זו, כדי לצאת אל העולם הרוחני יש צורך במהפך דרמתי בין ההיגיון הפנימי האנוכי של עולמנו, להיגיון הפנימי והמאוויים של העולם הרוחני. הדרך היחידה להיכנס בשערי העולם הרוחני היא דרך החלפת שכלנו ורצונותינו האגואיסטיים, ברצונות ובהיגיון הפנימי המנוגדים להם: לאמונה במקום שכל, ונתינה במקום קבלה. רק כך אפשר לצאת אל העולם הרוחני.

אבל אנחנו, כפי שהוזכר שוב ושוב, נבראנו עם שכלנו העיקש ועם האגואיזם שלנו, שאי אפשר להיפטר ממנו על נקלה, וכן גם להיפטר ממשרתו הנאמן והעיקש - שכלנו. אי לכך, כלים אחרים של שכל ורגשות ניתן בידנו לקבל רק מבחוץ- רק מהבורא.

זו בדיוק הסיבה לכך שהבורא מראה לנו באותות ובמופתים, שאין ביכולתנו לתקן את עצמנו. זו הסיבה לכך שהבורא דוחק בנו, דרך התלאות שהוא מזמן לנו, ליצור עמו קשר. זו הסיבה לכך שהבורא מושך אותנו אליו, אפילו כנגד רצוננו, כערובה היחידה לישועתנו הרוחנית.

מעשי נסים אינם בבחינת תנאי. אין האדם יכול לבקש מהבורא שיזמן לו נסים, כדי שישאב מהם כוח ללכת כנגד הגיונו הפנימי ב"אמונה למעלה מהדעת", או שישאב מהם השראה לרומם את העולם הרוחני. כתוב בתורה שמיד אחרי יציאת מצרים, צופה עם ישראל בהתגלות הבורא ובנסים שהוא מחולל, ומיד מתנפל עליו עמלק. רק אחרי כניעת בני ישראל לפני בוראם, ובקשתם שישרה עליהם את כוח האמונה, ישראל מנצחים את עמלק.

ככל שאנו מתקדמים רוחנית, כך אנו מקבלים עוד ועוד "שכל עליון". במקביל לכך, עלינו לחזק את כוח אמונתנו שוב ושוב, כדי לא לפגוע באיזון בין האמונה לשכל. במידה שלא נעמוד בקצב העמקת האמונה אל מול השכל העליון הניתן לנו, ניתקף שוב באגואיזם. כך נמשכת מלאכת האיזון, עד לאיחוד עם הבורא.

במצב האיחוד עם הבורא, ה"שכל העליון", שניתן לנו במהלך הדרך הרוחנית, מגיע לרמה בה אנו משיגים את ה"דעת המוחלטת", את האור המקסימלי- "אור חוכמה", ללא כל אבחנות (אבחנות במשמעות "מדרגות"). מסופר בקבלה שבתחילת הבריאה "היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות" (עץ חיים/האר"י), כלומר, בתחילת הבריאה, ה"אור העליון" האיר לכולם בלי הבדל מדרגות, הכל היה ברור לגמרי, ללא התחלה וללא סוף, בלי גוונים- הכל היה ניתן להשגה.

"דרך חוכמת הקבלה", הפרוזדור המוביל להיכל הבורא

מסעו הרוחני של האדם מחולק לשני פרקים עיקריים: פרק "דרך הקבלה" ופרק הקבלה עצמה. אדם המצוי ב"דרך הקבלה" עובר זמנים קשים בהם הוא שוקל מהתחלה את כל מטרות חייו ומעיין בטבעו. הוא מנסה להגדיר מחדש את כוונת רצונותיו והמניעים למעשיו, והוא מנסה להתגבר על דרישות השכל ורצונות הגוף. תהליך זה נמשך עד שהוא מגיע לכלל הכרת הרע המלאה. מדובר בתהליך ארוך של יסורים, חיפושים ותהייה אחר רצונותיו האמיתיים תוך כדי ניסיון להגשימם. במהלך הזמן מאבד האדם המחפש את התקווה למצוא את המענה למאווייו.

בה בעת, הולכת ומתחוורת התשובה ליסוריו, הולכת ומתבהרת ההבנה שמחשבות אלטרואיסטיות יגאלו אותו מהאגואיזם, מקור סבלו. אט אט מתפשטת בכל הווייתו המתיקות שבמחשבה על הבורא; מתיקות שאליה הוא ירצה לשוב, ויעשה זאת באמצעות מחשבות על הבורא.

אחרי פרק "דרך הקבלה", בו עובר האדם את שלבי ההכנה למסע ההתפתחות הרוחנית, הוא מגיע לפרק הקבלה. בפרק זה הוא משיג את "אור הקבלה" עצמו, את האור העליון המאיר לו בכל פעם יותר, בהתאם להתקדמותו בדרגות הסולם הרוחני, המוביל בדרגתו העליונה לאיחוד המלא עם הבורא.

כאמור מורכבת דרכנו הרוחנית משני חלקים; "דרך הקבלה" והקבלה עצמה. "דרך הקבלה" מהווה את שלב הכנת הרצונות והמחשבות החדשים; בשלב הזה האדם חווה יסורים. אחרי שהוא עובר את השלב הזה - את הפרוזדור המביא אותו להיכל הבורא- הוא נכנס לפרק התורה, לרוחניות. מרגע זה הוא מצוי בעולם בו שולטת מלכות האור, והוא משיג את מטרת הבריאה, שהיא התורה, כלומר, הרגשת הבורא המלאה.

כל הנדרש מאתנו כדי ליהנות באמת, הוא להחליף את הבובה בתינוק חי

בני אדם נבדלים אלה מאלה במושאי ההנאה השונים של כל אחד. מרגע היוולדו ועד נשימתו האחרונה, יחודו של האדם הוא באופן שבו הוא רוצה לחוות הנאה. העונג עצמו הוא למעשה רוחני, רק עטיפתו החיצונית היא זו שיוצרת בעינינו את הופעתו הגשמית.

שלא במודע, אנו נמשכים להחליף את העטיפות החיצוניות, את ה"מלבושים" של התענוגות, ומקווים להרגיש תענוג מאור הבורא בצורה מופשטת. מאחר שבני האדם נבדלים אלה מאלה אך בכמיהתם למעטפת חיצונית שונה של תענוג, אנו דנים בהם בהתאם לסוגי המעטפת שבחרו לסגל לעצמם.

ישנם "לבושים" של תענוג רוחני המקובלים יותר בחברה ויש כאלה שמקובלים פחות. את הכמיהה לתענוגות הפחות מקובלים נוטה האדם להסתיר.

האגואיזם אומץ על ידי כלל האנושות, העושה בו שימוש ללא בושה במסגרת מגבלות מקובלות, המשתנות מחברה לחברה ומעת לעת. האגואיזם, שכבר עמדנו על כך שהוא משתנה מאדם לאדם מבחינת המעטפת השונה של התשוקות, משתנה גם אצל אותו אדם בהתאם לגילו ונסיבות חייו. השוני בין "לבוש ללבוש" עשוי להיות חד ובולט, לדוגמה: ילדה המתענגת על הטיפול בבובתה, כאשר הטיפול בתינוק אמיתי אינו מסב לה הנאה כלל. אמה מתקשה להבין איך אפשר ליהנות מבובת פלסטיק נוקשה ואילמת, כאשר תינוק פועה וורוד לחיים מושיט את ידיו ומחייך.

מנקודת מבטה של הילדה, ועל פי תפיסתה הרגשית, אמה מתייגעת קשה סביב התינוק בלי ליהנות כהוא זה. הילדה מסוגלת אמנם להבין את התמורה הצפויה לאמה בעולם הבא, תמורה שהיא כרגע לא מעונינת בה. היא רוצה ליהנות בעולם הזה, וההנאה מהמשחק עם הבובה מגלמת זאת עבורה.

קשה שלא להבין את דרך המחשבה הילדותי הזה. הרי מדובר בילד המכין את עצמו לחיים האמיתיים, אליהם הוא עדיין איננו בשל דיו. והוא עושה זאת דרך התענגות על אובייקטים חלופיים, צעצועים; אובייקטים אשר רק כמבוגר יבין שהם חיקוי לא אמיתי של מציאות.

כל אדם באשר הוא אדם נמשך בעצם רק לתענוגות הבאים מהבורא, כי רק הנאות כאלה יכולות להסב תחושת חיוניות ומלאות. במקום העמוק בו טמונה כמיהה בסיסית זו, נשמותינו אינן שונות במהותן מהנשמות שתהיינה לנו עם תום כל הגלגולים, בשלב בו כולנו נחזור לבורא.

אנו בנויים כך שנרצה ליהנות מהאור היוצא מהבורא. לא ניתן לשנות את זה, וגם אין צורך! כל הנדרש מאתנו, ולשם כך אף נבראנו, הוא אך ורק להחליף את העטיפה החיצונית של התענוגות שלנו- שנחליף את הבובה בתינוק החי, וניהנה באמת!

ארבע המטרות העומדות לנגד עיניו של הלומד

האדם, כתינוק יונק, רוצה לבוא על סיפוקו, ואת נכונותו להתייגע הוא מודד בהתאם להנאה הצפויה כתמורה לעמלו. כשרק מתעוררת הכוונה לעסוק בעבודה פנימית, בלימוד רוחני, הגוף קופץ מייד ושואל במפגיע: "מה יצא לי מזה?"

לשאלה זו ארבע תשובות:

א. המטרה היא לצער- המטרה הגרועה ביותר, מכיוון שהיא מקפלת בתוכה רצון לגרום צער לאחרים.

ב. המטרה היא להפוך למנהיג רוחני גדול, לזכות בתפקיד טוב, בכבוד, בכסף ולהשיג שידוך מוצלח. זוהי מטרה טובה יותר מקודמתה, מכיוון שהגשמתה תביא תועלת גם לאנשים אחרים. משמעותה של מטרה זו היא שהאדם עובד למען אחרים תמורת תשלום.

ג. המטרה היא לקבל תמורה מהבורא בלבד, כאשר הבורא הוא היחידי שיודע על העבודה הפנימית וההשקעה בלימודי הקבלה. אדם שזוהי מטרתו, אינו מעוניין בכבוד או בתמורה מהזולת, אלא מהבורא בלבד. משמעותה של מטרה זו היא שהוא עובד למען הבורא, כי ממנו הוא מצפה לתשלום.

ד. המטרה היא לעבוד למען הבורא, מתוך כוונה להעניק את כל פרי העמל לבורא בלי לצפות לתשלום כלשהו.

רק במקרה הרביעי, שאלתו הנוקבת של האגואיזם "מה יצא לך מזה?" נותרת ללא מענה. לאדם הזה אין אפשרות להשיב לשאלה. כל אשר נותר לו הוא לפנות אל "האמונה למעלה מהדעת."

כשאלה הם פני הדברים, עבודתו של האדם מתמקדת בהינתקות מצו ההיגיון והרגש הארציים והתרחקות מביקורת שכלתנית. עליו למסור את חייו ואת גורלו להשגחה העליונה, תוך אמון מלא בבורא. מרגע זה עליו לאסוף את כל כוחותיו כדי למקד את מחשבותיו והרגשותיו בבורא ובגדולתו. את ענייני יום יום הדוחקים הוא מבצע כנדרש, אך את מחשבותיו ומאווייו הוא מכוון רק לטובת הבורא. את הקול הפנימי המבקר אותו על מעשיו הוא דוחה על הסף. לכאורה הוא תלוי באוויר ללא הקרקע המוצקה של ההיגיון- למעשה הוא מצוי בהיכלה המואר של "האמונה למעלה מהדעת".

"עבודת חול" והתרוממות רוחנית של "שבת"

כגודל ההנאה אותה ניתן להפיק מאובייקט מסויים, כך גדלה ההערכה לאובייקט הזה, ובמקביל גדל הפחד לאבדו. איך ניתן להגיע להערכת הדרך הרוחנית ולהנאות הכבירות הטמונות בה, בלי לחוות זאת קודם לכן?

במצבים של ריקנות רוחנית, ומחסור בתחושת הגדולה הרוחנית- כמו בתקופות של תחושת ריחוק מהבורא, המעורבת בפחד מהתמדת תחושה זו- העבודה שנעשית נקראת: "עבודת חול".

ובכן, אותה "עבודת חול" מייגעת שהתמורה לה מופיעה בדמות ההתרוממות הרוחנית הנקראת "שבת", היא זו שמולידה את ההערכה לאותה "שבת". מרגע שאדם הגיע לכלל הערכה עמוקה לחשיבותה של הרוחניות, הוא כבר לא צריך, ואף נאסר עליו, לעבוד עבודה פנימית. מרגע זה ואילך, לא נותר לו אלא לשמור את ה"שבת", שהיא מתנה מהבורא, כדי שלא תאבד לו. אילו היה מוסיף לעבוד עבודה פנימית במצב של "שבת", היה שומט את הקרקע מתחת להנחה שקיבל את ה"שבת" לא מכבר מהבורא.

"נעשה ונשמע"

מטבע הדברים, בשעה שאדם מעורב במשהו באופן אישי עד למעלה מאוזניו, יקשה עליו לשפוט באופן אובייקטיבי את מושא מעורבותו, על כל הכרוך בכך. במידה שיטענו כנגדו שהוא איננו נוהג כהלכה, טענה זו תעורר את התנגדותו המיידית, כי מאחר שדרך זו היא דרך הפעולה הנוחה לו ביותר, הוא גם משוכנע בצדקתה.

אדם החורג מנטייתו הטבעית ללכת בדרכו בקשי עורף, ופותח את עצמו לנהוג לפי הנחייה מגבוה, מגלה בהדרגה שמעשיו ומחשבותיו מקדם, אינם כליל השלמות כלל ועיקר. הוא מגלה לאיטו שהאמת טמונה דווקא במה שמייעצים לו. הוא פועל לפי העיקרון הנקרא בקבלה: "נעשה ונשמע".

אם נתמקד באלטרואיזם, האור כבר יגיע באופן טבעי

מטרת הבורא היא להיטיב לברואיו. הנבראים הם אנחנו. כל שאר הבריאה נבראה על ידו על מנת לסייע למטרה העיקרית הזו.

אבל כדי לזכות בתענוגות שהם מטרת הבריאה, אי אפשר להימנע מהצורך לתקן לפני הכל את רצוננו לקבל לעצמנו, לתקן את האגואיזם שלנו. זאת כדי שנהיה מסוגלים לחוות הנאה בצורה בה הבורא רוצה שנהנה. ברגע בו נעשה התיקון, האדם מסוגל להתענג, כפי שהבורא התכוון שיתענג. לכן, על האדם להסיר דאגה מלבו בנושא יכולתו להתענג, ולהתמקד בתיקון שעליו לעשות כדי לתקן את עצמו.

הדבר דומה לאדם הרוצה לרכוש דירה. מחשבות כמו "איך יקבל אותה", לא יתרמו להגשמת מטרתו כמו תכנון תוכניות כיצד להרוויח את הכסף הדרוש לרכישתה. זאת בגלל הסיבה הפשוטה שברגע שהכסף יהיה בידיו, הדירה תהיה שלו. מכאן שאת המאמצים יש לכוון, לא לדירה, אלא לכסף הדרוש לרכישתה.

בדיוק כך קורה בהשגה הרוחנית. את כל המאמצים יש לכוון כדי ליצור תנאים מתאימים לקבלת האור; במילים אחרות, להתמקד ביצירת מחשבות ורצונות אלטרואיסטיים ולא להתמקד באור עצמו. או אז יורגש התענוג הרוחני מייד.

במוקדם או במאוחר מגיעה המודעות להכרחיות העבודה על תיקון הנשמה

התפתחותה של האנושות הטועה כל הזמן, בלי שתלמד מטעויותיה, מועילה בכך, שתהליך צבירת היסורים עובר בנשמה הנצחית ולא בגופים הגשמיים. יסורים אלה אינם הולכים לאיבוד, ואינם לשווא. באחד מגלגולי הנשמה בעולם הזה, יגיע רגע החסד בו יביא הגוף האנושי את האדם להבנתה של הכרחיות העבודה על תיקון הנשמה. אז יעבור האדם שנשמתו תוקנה מדרך של יסורים לדרך של התקדמות רוחנית.

מרצון להבין לרצון להאמין

עולמות רוחניים עליונים נחשבים בעינינו לעולמות הפוכים- ובצדק. זה משום שבעולם שלנו כל החוקים בנויים על בסיס אגואיסטי, על רצון לשלוט ולהבין, בשעה שטבעם של העולמות הרוחניים הוא אלטרואיזם אבסולוטי- רצון לתת ולהאמין.

טבע גשמי וטבע רוחני מתקיימים זה בצד זה. מושגים אלה הפוכים זה מזה ואין ביניהם כל התאמה. כל ניסיונותינו לדמיין את מה שקורה שם, לא יניבו ולוּ את המושג הקלוש ביותר. רק אם נחליף את רצוננו מרצון "לקבל" לרצון "לתת", אם נחליף את רצון השכל מרצון "להבין" לרצון "להאמין", נוכל לראות את העולם בעיניים רוחניות.

על אף שהרצון לתפוס נמצא בלב, והרצון להבין נמצא בשכל, הם קשורים אלה באלה, מהסיבה ששניהם מבוססים על אגואיזם.

תחושת הנצחיות נובעת מהפרידה הסופית מהאגואיזם

האמונה בבורא- לא די בה. עליה להיות מכוונת למען הבורא, ועליה להיות נטולת ציפיות להפקת תועלת עצמית.

תפילה הנה פניה לבורא; פניה האמורה לעורר בבורא רצון לעזור לפונה המבקש לזכות בהרגשת חשיבות וגדלות הבורא. רק מי שאכן מרגיש רצון שכזה, נענה על ידי הבורא. היענותו של הבורא באה לידי ביטוי בכך שהוא מעלה את המבקש לעולם העליון, ומגלה לפניו את כל גדולתו. בכך מוענקים למבקש כוחות להתעלות מעל לטבעו.

השגת הנצחיות תלויה בקבלת אור הבורא, המעניק את הכוחות רבי העוצמה הדרושים כדי להתנגד לטבע האגואיסטי הטבוע כה עמוק באדם ולהשתחרר ממנו. תחושת הנצחיות נובעת מהפרידה הסופית מהאגואיזם. האדם המרגיש כי לעולם לא יוכל עוד לשוב לאגואיזם, ומעתה יחיה לנצח בעולם הרוחני, אדם זה חווה תחושת נצחיות אינסופית בה ההווה והעתיד שווים.

היסורים- כוח דוחף, התענוגות- כוח מושך

הבורא נמצא במצב של מנוחה מוחלטת. על כן, אנו הנבראים נמשכים אחר מצב זה של מנוחה. במילים אחרות, אנו חותרים להשגת הרצוי לנו, כדי שנוכל לנוח מהיגיעה להשיגו. הבורא ברא שני כוחות שנועדו לתרום לצמיחתנו הרוחנית: כוח דוחף- בדמות יסורים; וכוח מושך- בדמות תענוגות. היסורים בהווה גורמים לנו להימלט מפניהם לעבר הכוח המושך המבטיח לנו תענוגות בעתיד. רק צירוף הכוחות הללו יחד מסוגל להניע אותנו ולהכריח אותנו להתקדם.

אל לו לאדם להתלונן לפני הבורא על כך שברא אותו עצל. העצלות, ברכה בצידה, מאחר שהיא מונעת מהאדם לאמץ את כוחותיו לשווא למען מאוויים של מה בכך. העצלות גורמת לאדם לשקול ולחשב היטב כל צעד מצעדיו, בבחינת עלות של מאמץ מול תועלת של הנאה.

אפילו מיסוריו אין האדם נמלט באופן אוטומטי לפני שבדק וחקר את פשרם. הוא מנסה להפיק מהם את מירב הלקחים, כדי להימנע מהם בעתיד. הם מניעים אותו לפעול, ודוחפים אותו לתנועה הקשה עליו כל כך.

האדם מטבעו היה רוצה להביא לכלל מימוש את האגואיזם שלו במלואו, בכל המצבים הנקרים בדרכו. החברה, חוקיה ותקנותיה, מונעים ממנו לפעול בדרך זו. על ידי ניסוח הסכמות כלליות לגבי מידת הרשות לעשות שימוש באגואיזם, שואפת החברה המתוקנת להקטין ככל האפשר את פוטנציאל הנזק העצום שהוא יכול להסב.

כאמור, מידת היסורים מחמת העדר האובייקט הרצוי, זהה למידת רצוננו בו. יסורים גדולים כתוצאה מהעדרו של אובייקט רצוי, מעידים על גודל ההשתוקקות לאותו אובייקט.

"עבודה זרה" מול "עבודת קודש", תכונות הנברא מול תכונות הבורא בתהליך של "השוואת תכונות"

הרדיפה אחר המאוויים האנוכיים של הגוף נקראת "עבודה זרה". רדיפה זו מנוגדת להליכה בעקבות רצונות ומטרות בעלי אופי אלטרואיסטי ששמותיהם: "עבודה רוחנית", "עבודת הבורא" או "עבודת קודש".

איחוד רוחני, משמעותו, ששני אובייקטים רוחניים מאחדים את תכונותיהם באופן שווה, ובכך סוגרים את פער התכונות המנוגדות שקדם לאיחוד. שמחת הבורא בהשפעתו המיטיבה כלפי הנבראים, עם שמחתם של הנבראים להסב נחת לבוראם, יוצרת את מה שנקרא: "השוואת תכונות", או "השוואת צורה".

הרגשת האיחוד המלא מולידה אהבה רוחנית, כמו שאהבה רוחנית מביאה לידי איחוד. ההוכחה לאהבה האמיתית, שאיננה תוצר של כפייה, טמונה בעובדה שהאדם האוהב את הבורא איננו מעוניין להתנתק מהאיחוד עמו, ואיננו מעוניין לחזור לרשות עצמו כמו לרשותם של רצונותיו הקודמים. האהבה היא זו המאחדת בין ישויות בעלות תכונות מנוגדות- האדם והבורא.

המקום המתפנה מתבונת העצמי מתמלא בתבונת הבורא

שני כלים פועלים ומפעילים את האדם: השכל והלב. אם הוא מתגבר על כמיהתו לתענוגות העולם הזה, הוא למעשה מתגבר על צו לבו. עכשיו, המקום המתפנה בלבו אחרי שנפרד מהאגואיזם, יכול להתמלא בתענוגות הרוחניים האמיתיים המזומנים לו ממרומים.

כשהאדם הולך כנגד מה שמורה לו השכל הישר, הוא למעשה מתגבר על כמיהתו להתענג על כך שהוא מבין את פשרם של מעשיו. בוויתור על הנאות אלה, בנכונות ללכת כנגד דעתו עצמו, מתבטל האגואיזם גם בכלי פעולה זה- השכל. עכשיו כשהוא הולך בדרך ה"אמונה למעלה מהדעת", המקום שהתפנה מתבונתו, פנוי עכשיו לתבונת הבורא, והוא יכול לפעול על פיה.

ה"אור המחייה את הבריאה", ו"הנברא הראשון", האגואיזם- זרז יסורי הגאולה

אין אנו חשים בכך, אך אור הבורא חודר וממלא את כל הבריאה כולל את עולמנו. אור זה נקרא "האור המחייה את הבריאה". הבריאה, כמו כל שאר העולמות, מתקיימת בזכות האור הזה. ללא אור זה, החיים היו פוסקים, והחומר ממנו קורצו הבריות היה נעלם. ה"אור המחייה" ניתן לצפייה בלבושיו הגשמיים, דרך עצמים הקיימים בעולמנו.

אנו והסובב אותנו הננו אור הבורא. האור הזה נמצא בחוכמת הקבלה, באדם, בחיה, ובדומם הגשמי ביותר. אנו מסוגלים להבחין ב"לבושים" חיצוניים- כלומר, בהתגלמות תופעות רוחניות במעטה גשמי. אנו מסוגלים להבחין בלבוש האור. פחות נהירה לנו העובדה שבפועל, בתוך הנבראים פועל כוח אחד בלבד- אור הבורא.

רוב האנשים אינם מרגישים את אור הבורא, אלא רק את הלבוש החיצוני שלו. מקצתם מרגישים את אור הבורא רק בחוכמת הקבלה, ומעטים, יחידי סגולה, מרגישים את אור הבורא בכל. האחרונים חשים שכל מה שסובב אותם הוא אור היוצא מהבורא וממלא בעצמו את הכל.

מטרת הבורא בבריאת האדם בעולם הזה היתה, לרומם אותו אליו מבחינה רוחנית עד לדרגתו ולהתאחד עמו עד שיהפוך כמותו ממש. וזאת, תוך כדי הבאתו למצבים השפלים ביותר, מהם יזעק לעזרה ולגאולה מיסוריו. לצורך דרדורו לשפל המדרגה, ניתנה לאדם תכונת האגואיזם, הרצון ליהנות לעצמו. בגלל תפקידו המרכזי של האגואיזם כזרז יסורי הגאולה קוראים לו "בריאה", או "הנברא הראשון".

משמחת "נר דקיק" ועד ל"אמונה שלמעלה מהדעת"

מאחר שהבורא הוא אור, מובן שהנברא הראשון נברא כשהוא מלא ב"אור תענוג".

בתחילת הבריאה, "אור תענוג" מילא את כל מהות ה"נברא הראשון"- האגואיזם. לאחר מכן הבורא צמצם את התפשטות האור והסתיר אותו. כתוצאה מכך, במקום האור, הופיעו באגואיזם, "הנברא הראשון", תחושות כמו: כאב, ריקנות, חושך, השתוקקות, ועוד שלל רגשות לא נעימים המבטאים מצוקה עקב צרכים שלא נענו לנוחות ולהנאה.

כדי שתחושות קשות אלה לא יגרמו לאדם להעדיף את מותו על חייו, כדי לשמור על ניצוץ חדוות החיים, נתן בורא לאדם את היכולת ליהנות אף ממנת אור זעירה- "נר דקיק". מנת אור צנועה זו, מגולמת בלבוש ההנאות הקטנות של העולם הזה.

בלי דעת, מונעים על ידי תת הכרתנו, כולנו עסוקים ללא הרף במרדף אחר אור הבורא. אנו משועבדים לרצון טבעי זה, שנוצר מהסתר הבורא. הסתר הבורא לא נעשה לחינם. לוּ אור הבורא היה ממלא את האגואיזם, האדם היה משתעבד לתענוג הממלא אותו, מאבד את חירותו כיישות נפרדת, ותוך כך מאבד את חופש הבחירה להחליט ולבצע מעשים עצמאיים.

עם זאת יש לזכור, שהעצמאות שניתנה לנו, לפני הבחירה להתאחד עם הבורא, היא עצמאות "בערבון מוגבל". הבורא אמנם הסתיר עצמו מפנינו כדי לא להשתלט על נשמתנו, אבל השאיר לנו את האגואיזם השולט ביד רמה בהרגשתנו ובמחשבותינו.

לכן, רצון חופשי אמיתי מתקיים רק בשני מקרים. במקרה האחד, האדם אינו מרגיש את השפעת הבורא, כלומר, אינו חש בהשגחה העליונה כלל. מכיוון שכך, הוא גם אינו חש שהבורא הוא הגורם לכל.

במקרה השני, האדם התמודד ויכול לאגואיזם- אילוצי גופו וצרכיו הגשמיים נותרו מאחור, והוא נמלא בהרגשת הבורא והתאחד עמו. ביטוי לרצונו החופשי הוא רצונו להישאר במדרגה רוחנית זו.

האשליה של חופש הבחירה נתנה לנו במצבים הגשמיים של הסתר הבורא. כל צעד לקראת אמונה מחייב את הפנמת האמונה בהשגחה העליונה ובכך ש"אין עוד מלבדו". יש להבין שתחושת העצמאות והנפרדות נובעת ישירות מהאגואיזם. רק ההשתחררות מהאגואיזם מאפשרת לאדם להתאחד עם הבורא ולהפוך לחלק ממנו.

כצעד רוחני ראשון, על האדם המצוי בשלב של "הסתר הבורא" להאמין שמצב זה הוא חוויה סובייקטיבית מבחינת הרגשות, "הכלים" שלו, ושזהו מצב מכוון שנועד להביא לו תועלת. אדם בראשית דרכו, כל עוד איננו מסוגל להשיג את האמת, לפחות שיקבל את העובדה שהאמת שונה מכפי שנדמה לו. עליו לקבל את העובדה שהאמת תתגלה לפניו ותורגש ב"כלים" שלו, טפח אחרי טפח, בהתאם להתקדמותו הרוחנית לכיוון תיקון תכונותיו.

ההנאה מהרוחני נסתרת מהאדם העובד עדיין על תיקונו, בדיוק כפי שנסתר מפניו הבורא. זה נועד כדי לחשל את האדם לקראת ה"אמונה שלמעלה מהדעת". בכך שיקבל את עובדת אי ההנאה הרוחנית כרצון הבורא, יעשה האדם המעונין בצמיחה רוחנית את צעדו הרוחני הראשון.

למרות אי הנחת הרוחנית, למרות היסורים, כנגד היגיון השכל הישר וכנגד צו הלב הריק והדואב, אדם מכוון את נפשו, בכל מאודו, לחיפוש הרגשת הבורא ולהתקרבות רוחנית אליו. הוא חורג אל האמונה ש"למעלה מהדעת", מתחבר לרצונו האמיתי להרגיש את הבורא; והבורא, אכן מתגלה לפניו במלוא הודו ורחמיו. כך מתגשם הקשר עם הבורא, קשר שאליו כמה כל אדם, במודע או שלא במודע.

כך, באופן פרדוקסלי, דווקא העדר הנחת הרוחנית מוליד את הכמיהה המודעת והדוחקת של האדם להרגיש את הבורא; כמיהה אמיתית וסוחפת, שבלעדיה לא יתכן גילוי הבורא.

למעשה, כוח האמונה, שהוא מידת יכולת האדם להרגיש את הבורא, שווה בעוצמתו ליכולת האדם להאמין בבורא למרות עומק יסוריו של האדם. כמו כן, הוא שווה בעוצמתו ליכולתו לקרוא לבורא ממעמקי תחתיות, בלי שאמונתו תיפגם; נהפוך הוא. האדם, המאמין בבוראו מתוך "אמונה שלמעלה מדעת", ומתפלל אליו בבקשה שיעניק לו כוחות שיאפשרו לו להרגיש הנאה רוחנית עליונה, מבקש במקביל את הכוח להמשיך וללכת ב"אמונה שלמעלה מהדעת" גם אחרי שיחווה את התענוג העליון, יגלה את הבורא וישיג את דעתו.

"אחיזת הקליפות" ו"יניקת הקליפות"- הכוחות המנסים להסית את האדם מנתיבו הרוחני

ה"קליפות" מקיימות שני סוגי הפרעות: "אחיזת הקליפות" ו"יניקת הקליפות". אדם המאבד את הטעם בעבודתו הפנימית ובתלמודו, ובכל זאת כופה על עצמו להתאמץ ולהתקדם, נתקל בתופעת "אחיזת הקליפות". ה"קליפה" מעלה לפניו חסרונות הקיימים לתפיסתה בעולם הרוחני, עד שהוא מרגיש כאילו דוק של ריקנות ושממה מכסה על קיומו הרוחני. לעיתים ה"קליפה" מצליחה לצמצם בעיני האדם את גדולתו של הבורא, להרחיקו מתלמודו, ולנצח את כוח אמונתו. אדם שהוכרע כך על ידי ה"קליפה", הגיע למצב הקרוי: "שכינתא בעפרא", כלומר: שכינה בעפר.

אבל זה בהחלט איננו סוף פסוק. האדם, באמצעות כוח רצונו, יכול הוא לקום מעפר ולהמשיך הלאה לחפש ולמצוא טעם בעבודתו הרוחנית, למרות שה"קליפה" איננה מוותרת בקלות. היא עשויה לנסות לינוק ממנו את הישגיו הרוחניים, בכך שהיא מכניסה לראשו מחשבות בגנות העבודה למען הבורא, ולטובת העבודה למען תועלתו הפרטית.

במידה שנכנע האדם ל"יניקת הקליפה", תענוגותיו הרוחניים יעברו אל האגואיזם. גם בפני "יניקת הקליפות", יכול האדם לעמוד בעזרת תפילה לבורא שישפיע עליו כוחות נפש להרחיק מעל פניו את המחשבות המסיתות והמדיחות הללו. כמו כן, עליו להתפלל לבורא שיחזק את יכולתו להתענג על האור שבקבלה, ושלא יאפשר את העברת ההנאה הרוחנית לאגואיזם. כאמור, עליו לעבוד על מיקוד כוונותיו לרצון הבורא, ולא לרצונו העצמי.

כמו ה"קליפות" המדיחות, כך הגוף מתלונן בטענות "לשון הרע"

כמו ה"קליפות" המדיחות, כך הגוף מתלונן, מבקר ומסית כנגד העבודה הרוחנית, מאחר שאין הבטחה לתועלת עצמית בצידה. טענות אלה נקראות "לשון הרע". ניתן לעמוד בפני פיתוי "לשון הרע", על ידי העמדת פני חרש כלפי טענות הגוף- פשוט לא להקשיב להן. מצד שני, מומלץ להעמיד פני עיוור, כאילו אור הבורא ישנו, אך עדיין איננו נראה. כשיתקרב האדם ל"אור העליון", ויהיה מוכן להשגת הבורא והבנת דברו, יפקח הבורא את אוזניו ועיניו, לראות את אורו. אז יוכל האדם לשמוע ולהבין את דברו ללא הסחות דעת והפרעות מצד הגוף או ה"קליפות". עד אז, כאמור, התעלמות והינתקות מהקולות המסיתים- זו השיטה.

ב"דרך היסורים" וב"דרך הקבלה" נבנה בנשמה ה"כלי" שיכיל בתוכו את אור הבורא

המאמץ הרוחני נאסף ומצטבר, ותוך כדי כך האגואיזם מתפוגג עד שנעלם. כך מתפנה מקום בנשמה ו"כלי" נוצר לקבלת אור הבורא לתוכה.

חוץ מאור ואדם אין דבר. במילים אחרות, אור הבורא, האדם הנברא מתוכו, האור הממלא את האדם, ויכולתו לחוש באור- המה תכלית הבריאה ואין דבר מלבדם.

האגואיזם, הנקרא העולם הזה, הוא מצב הקיום הראשון של האדם; מקום בו הוא איננו חש את האור, כלומר את הבורא, כי תכונת האור איננה שווה לתכונות האדם שטרם עברו תיקון.

רק ניסיון מאומץ לתיקון, והסקת מסקנות שלצורך זה הכרחית עזרת הבורא, מקרבת את האדם לעולם הרוחני ולתחושת הבורא והאור. מדובר בתהליך מתמשך ואיטי שיכול לקחת חודשים או שנים, בהם האדם לומד בהנחיית מורה מקובל והולך בדרך הקבלה.

תהליך התיקון מתבצע גם ללא מורה, וללא דרך הקבלה, אם ירצה האדם, רק שתהליך התיקון העצמאי יכול להימשך גלגולי חיים רבים ולכלול יסורים קשים. גם "דרך הקבלה", וגם "דרך היסורים" מזככות את נשמתו של האדם, גורמות לו לרצות להתאחד עם הבורא, ומאפשרת לו לבנות "כלי"- "לבוש" לאור הבורא, כך שיוכל להרגישו.

אין להסיק מכך שיסורים בלבד, או לימודים בלבד, מביאים להרגשת אור הבורא. רק המאמצים הנכונים בכיוון הנכון יוצרים את "כלי" הנשמה אשר בו מתגלה לאדם אור הבורא.

בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי, בעל כורחך אתה מת

המניעים והסיבות למעשיו של האדם נקראים בשפת הקבלה "אבות". תוצאות המעשה הרוחני הנכון הן "בנים".

כתוב: "בעל כורחך אתה נולד". מכריחים אותך להיוולד רוחנית, לקבל נשמה, לקבל את אור הבורא. הבורא כופה עליך להיוולד רוחנית באמצעות "דרך היסורים", ואילו אתה מסוגל לבצע זאת בכוחות עצמך ב"דרך הקבלה".

"בעל כורחך אתה חי": במידה שתפעל, כלומר תחייה שלא מתוך שעבוד לטבעך האגואיסטי, תזכה לקבל חיי נצח רוחניים ואמיתיים. חיים הראויים להיקרא חיים.

"בעל כורחך אתה מת": אם אין את נפשך למות מבחינה רוחנית, כלומר, אם אתה לא רוצה להיוותר ללא נשמה, ללא אור הבורא- עליך לנהוג שלא לפי רצונך.

העבודה עם "אור לבן" ו"אור אדום" מובילה ל"מיתוק בבינה", "חסדים מכוסים", "קטנות" ו"אמונה למעלה מהדעת"

העבודה ב"קו האמצעי" של הנשמה מתחילה ב"קו ימין": "אור לבן" הקרוי בקבלה "לובן דאבא", הוא אור החוכמה נכנס ב- "320 ניצוצין" ושליטת ה"מלכות"- האגואיזם- יורדת ונסוגה למקומה מכיוון שיש לה "צמצום א'". כך זה מובע בלשון הקבלה. במילים מובנות יותר, כתוצאה מזה ש"אור חוכמה" גורם לאגואיזם לסגת ולרדת, האדם נעשה מודע לנבזיות העבודה למען טובתו העצמית והאנוכית. אך, אין לטעות, הוא עדיין איננו כשיר מבחינת כוחותיו לעבוד למען אחרים, כלומר לתת- להחליף את האגואיזם באלטרואיזם.

לצורך המהפך הזה חייבים לעבוד ב"קו שמאל": אור אדום- "אודם דאמא"- המעניק לאדם רצונות אלטרואיסטיים וכוחות.

כלי החישה הרוחניים מתאימים לחמשת החושים המוכרים לנו: חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הריח, חוש הטעם והיכולת לדבר, וחוש המישוש. החושים פועלים במקביל למטרות מסויימות שניתנות לבחירתנו.

כש"האור הלבן", "אור החוכמה", פועל על האדם, הוא מבין שאין לו כל תועלת מכך שהוא משתמש בחמשת חושיו למען עצמו. כלומר, האדם מגיע למסקנה שאין כל טעם להתאמץ כדי להגשים את מאוויי האגואיזם. בלי ה"רצון ליהנות למען עצמו", כלומר בלי המניע המרכזי הדוחף את חמשת החושים לפעולה, נותר הגוף ללא תנועה. במצב זה, של טרם הבנת המניע האלטרואיסטי הרוחני והנשגב, הפאסיביות ואי העשייה מושלים בכיפה.

כדי שמידת האלטרואיזם תגבר ותניע את האדם לפעולה, תכונה רוחנית נוספת צריכה להצטרף ולתת את השפעתה. תכונה זו נקראת: "אור אדום", "קו שמאל" או "מלכות ממותקת בבינה". תכונה זו, שנקרא לה בקיצור "תכונת בינה", תורמת את תרומתה לשכנוע הרצון ליהנות להסכים לעבודה אלטרואיסטית.

אדם המקבל כוחות להתקדמות אלטרואיסטית רוחנית, מתחיל לשלב תכונות של "קו ימין" ו"קו שמאל" ומקבל בעזרת רצונותיו החדשים את אור הבורא- "קו אמצעי". באמצעות "קו אמצעי", הוא מתאחד עם הבורא וחווה את ההנאה העילאית, עונג תחושת השלמות.

אדם הנעתר לקבלת כוח האמונה, או כפי שניתן לכנות זאת בשמות הקבליים, כוח האלטרואיזם, "מיתוק בבינה", "חסדים מכוסים", "קטנות", "אמונה למעלה מהדעת"; אדם כזה מוכן לקבל גם את דעת העליון, או כפי שקוראים לזה בשפת הקבלה "חסדים מגולים".

העבודה ב"קו אמצעי" למען תענוג האיחוד עם הבורא

העיקרון להימנע מקבלת תענוגות למען העצמי נבחר על ידי אחת הדתות, כאשר העיקרון ליהנות נבחר על ידי דת אחרת. שני העקרונות האלה מגיעים מכוחות הטומאה, היינו האגואיזם. אלו הן "קליפות" של "קו ימין" ו"קו שמאל" בהתקדמות הרוחנית.

על כן, כשמדובר בתורה על הגבלה עצמית, מדובר על שלב הכנה בעבודה פנימית. כלומר ניסיון לוותר בכוחות עצמיים על הכוונה ליהנות.

ניתן להבחין בבהירות רבה בשורשי כל הדתות, התנועות והקבוצות המחזיקות בפילוסופיות דתיות, במיני "קליפות" הסובבות סביב "קו ימין" ו"קו שמאל" ברוחניות.

אך מטרת העבודה ב"קו אמצעי" היא לעלות ולהתקדם עד למצב בו נחווה תענוג אינסופי חסר גבולות, אשר איננו מוגבל על ידי תכונותינו. כלומר, מטרת העבודה ב"קו אמצעי" היא לעלות ולהתרומם עד לתענוג הבורא.

"מקום", "שכינה" ו"נשמה"

בשפת הקבלה רצון נקרא "מקום", חוסר רצון נקרא "חוסר מקום", כשם שבקיבתו המלאה של אדם שבע אין מקום למזון נוסף, ולאדם עצמו אין תיאבון.

מקום רוחני, או רצון רוחני של אדם להרגיש את בוראו, נקרא "כלי הנשמה", או "שכינה". כלי זה מקבל את אור הבורא, את התגלות הבורא, הנקראת "נשמת האדם". הבורא עצמו נקרא "שוכן".

כפי שהזכרנו, כל רצונותינו הם בעלי אופי אגואיסטי מטבעם, כולם מאופיינים על ידי ה"רצון לקבל". לכן, במצבנו זה, אור הבורא מצוי בהסתר, מצב הנקרא בקבלה "גלות השכינה". עם שילוחו של האגואיזם ופינויו מרצונותינו מתפנה, כאמור, מקום. רצון בלתי מתוקן נקרא בקבלה "גוי", ומכיוון שיש הרבה רצונות בלתי מתוקנים, הם נקראים ביחד "אומות העולם". רצון מתוקן נקרא "ישראל".

אור הבורא יכול להיכנס ולהתגלות במקום הפנוי שנוצר בעקבות תיקון הרצון, תוך שילוח המרכיבים האגואיסטיים. תהליך התגלות הבורא, המתרחש בהתאם לתהליך התיקון וההכשרה של רצונותינו, מורגש על ידינו כביאת אור. אך האמת היא שלא מדובר בתנועה של אור, אלא בהתגלות איטית של אור כמו בעת פיתוח של צילום.

למעשה, איננו מרגישים את האור עצמו אלא את השפעתו על הכלי שלנו. על כן, גם את הבורא עצמו (את ה"שוכן") אנו מכנים בשם, לפי מידת התגלותו- שהיא "השכינה", ובו עצמו אנו יכולים לדון בהתאם לרגשות שהוא מעורר בנו.

אם הבורא נמצא במצב של הסתר מפנינו אנו אומרים ש"השכינה" נמצאת בגלות, או ש"השוכן" מסתתר, ואם אדם זכה להתגלות הבורא, אנו מכנים זאת: "תשובה מגלות".

מידת התגלות הבורא באדם מכונה "נשמה". ברגע בו מסתייע בידי האדם לתקן רצון אגואיסטי מסויים ולהפכו לאלטרואיסטי, הוא מרגיש את הבורא מייד. על כן נאמר שנשמת האדם היא חלק מהבורא עצמו.

כל רצון ורצון מכלל רצונותינו נברא עוד במעשה בראשית, כדי להתמלא באמצעות גילוי הבורא. בגמר התיקון הבורא ממלא את כל הרצונות.

"שכינה" היא סכום כל הנשמות הפרטיות. כל נשמה היא חלק פרטי מהתגלות הבורא הכללית. התגלות הבורא נקראת "רצון להסב הנאה לנבראים", מכיוון שכך, מתקבלת ההתגלות על ידי אלה המשיגים את הבורא.

אין ביכולתנו להבין את הסיבה העומדת מאחורי בריאתנו

אין ביכולתנו לדרוש בסיבה העומדת מאחורי בריאתנו על מנת ליהנות. שאלה זו שייכת לתהליך שלפני הבריאה, אותו איננו מסוגלים לתפוס. אין ביכולתנו להשיג בהבנתנו מעבר לנגלה לעינינו, מעבר למציאות המתקיימת אחרי מחשבת הבריאה.

תחושת התענוג היוצאת מהבורא מהווה את המדרגה ההתחלתית ממנה אנו משיגים את כל הנברא. לכן אנו מכנים את מטרת הבריאה "רצון הבורא להסב הנאה לברואיו"; לברואיו המשיגים אותו כמובן.

כל השאלות שמעל למדרגה זו נמצאות מעבר להשגתנו. כמו כן אין לשכוח, שכל אשר אנו יודעים ומבינים, מקורו בהשגתנו הפרטית בלבד.

חזרה לראש הדף
Site location tree