אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / בעקבות הלב / בעקבות הלב / בעקבות הלב (חלג ג)
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

בעקבות הלב (חלג ג)

600,000 חלקים לנשמה, כל אחד מתוקן בעתו

הרצון לקבל הוא רצוננו היחידי. כל האפשרויות הפתוחות לפני גופנו, כישורינו הגופניים, תבונתנו, ואפילו תהליך ההתפתחות שלנו, נועדו כולם כדי לשרת רצון בודד זה. את הרצון לקבל מזינים אובייקטים שונים ומשונים, שאנו טורחים על יצורם כיד הדמיון הטובה עלינו ברוח האופנה השלטת והחולפת. אובייקטים אלה אנו מייצרים ורוכשים כדי להפיק תענוג שווה לכל טעם ומתאים לכל עת.

כמות הווריאציות שניתן לייצר מתוך רצון יחידי זה איננה אינסופית. רצון זה נברא בנו כדי שמתוך התחושה שאנו רוצים בזכות עצמנו, נחוש עצמאיים ונוכל לפעול באופן עצמאי. זאת, כאשר פעולתנו העצמאית מונעת כל העת על ידי האינסטינקט הבסיסי היחידי שלנו, אינסטינקט המרדף אחר התענוג המקסימלי.

לשם בחירת התענוג המקסימלי בזמן הנתון, אנו מגייסים את כל משאבינו. נתונים שכליים, פיזיים, תת הכרתיים ורבים אחרים משתתפים במרדף אחר התענוג האולטימטיבי. מוחנו משתתף במערכה מהרמה האטומית, המולקולרית, ועד לרמה התאית ורמת הקישורים העצביים המתוחכמים ביותר.

הנה דוגמה לפוטנציאל השינוי בבחירת התענוג המועדף. אדם שכל חייו העלה את הנושא הכספי לראש סולם העדיפויות שלו, יהיה מוכן לתת, כהרף עין, את כל הונו לשודד כדי להציל את חייו. ברגע אחד של אמת, הוא מוכן, כשהוא עם הגב אל הקיר, להחליף את התענוג שהוא מפיק מכסף, לתענוג משמעותי יותר, התענוג להישאר בחיים.

בכל רגע נתון, מבצע המחשב האנושי חישובי חישובים באשר לבחירה בפעולה המשתלמת ביותר, מבחינת רווח והפסד, בהשוואה למצב בו הוא נתון. זוהי הדרך היחידה בה האדם יכול לפעול.

נשאלת השאלה מהו ההבדל בעצם, מבחינת התענוג, אם האדם בא על סיפוקו ונהנה ממעשה של קבלה לעצמו- אגואיזם- או ממעשה של נתינה- אלטרואיזם? התשובה טמונה בערכי חוכמת הקבלה. המקבל חש בושה בהנאתו האגואיסטית, כי לפי ערכים אלה הנאתו איננה מקובלת כבעלת ערך רוחני או נעלה, אלא, נהפוך הוא, היא נחשבת לגשמית ולכן נחותה. הנאה אגואיסטית נחשבת להנאה שמשאירה את האדם מחוץ לעולם הרוחני, הרחק ממטרת הבריאה. אבל אם המקבל מקבל למען הנותן, הוא אינו בוש בעונג שהוא חש. הוא יודע שבקבלתו למען הנותן ובהנאה שהוא מפיק מכך, הוא מתקדם למטרת הבריאה, ולכן הנאתו שלמה.

הבריאה הרוחנית הראשונה, הנקראת "נשמה כללית" או "אדם הראשון", אינה מסוגלת לעשות מהפכה שכזו בכוונותיה בזמן קבלת התענוג הענקי מהבורא, לכן הנברא הזה נחלק ל-600,000 חלקים, כלומר נשמות. כל נשמה מקבלת "תוספת" בצורת אגואיזם, שאותו עליה לתקן. כאשר כל החלקים יהיו מתוקנים, הם ישובו להתאחד ל"נשמה הכללית המתוקנת". המצב בו הנשמה הכללית מתוקנת נקרא "גמר תיקון".

הדבר דומה לאדם בעולם הזה המסוגל לכבוש את יצרו ולהימנע מגניבת סכום כסף קטן. זאת מהסיבה שכסף קטן לא עשוי לספק לו תענוג גדול מספיק בהשוואה לסכנת העונש האפשרי ולבושה מעצם המעשה, המרתיעים אותו. בנסיבות אחרות, כסף רב החשוף לגניבה קלה לביצוע, תוך העלמת עקבות, והתחמקות מעונש, יעמידו לפניו פיתוי שאולי לא יוכל לעמוד לפניו- והגנבה תתבצע.

התנאים המאפשרים לאדם חופש בחירה ללחום באגואיזם ולנצחו, נוצקו בחלוקת הנשמה לחלקים רבים, וכל חלק מחולק אף הוא לשלבי עבודה רבים בלבוש הגלגולים בגופים האנושיים. וכך, למרות שבחיי אדם ישנן עליות ומורדות בעוצמת הרצון לשנות את טבעו ולתקן את נשמתו, בגלל חלוקת הנשמה לחלקים כה קטנים, רב הסיכוי לכך שבמהלך הגלגולים יתרחש קידום לקראת התיקון.

האהבה לבורא ראוי לה שתהיה תמיד מלווה בפחד. פחד שהוא החשש מהספק שאהבה זו איננה נקיה מאגואיזם. אהבה זו המלווה ביראה, מאחדת בתוכה את השלמות ברצון הבורא.

"האדם הוא צלו של הבורא"

אדם החדור רצון להתקדם ולרכוש השגה רוחנית, אך טרם זכה להרגיש את הבורא, שרוי במבוכה רוחנית. רק כשיתחיל לזהות בכל הסובב אותו את רמזיו ופניותיו האישיות של הבורא המנסה להניעו ללכת לקראתו, יקבל את הדחיפה לצעוד קדימה. עד אז לא יוכל להתקדם, למרות שאת הרצון לקשר עם הבורא כבר נתנו לו מלמעלה.

אותותיו של הבורא, המכוונים באופן אישי לכל אדם ואדם, גורמים ביודעין או שלא ביודעין, לכך שכל אדם מצייר לעצמו תמונת עולם שונה ואישית משלו. מכאן נובעת האמרה: "כמספר האנשים, כך מספר הדעות".

אדם המקפיד להיות ער וקשוב לתחושותיו, יכול לקיים דיאלוג עם הבורא לפי העיקרון "האדם הוא צלו של הבורא". לפי עקרון זה, כפי שהצל מתקדם בתואם מלא עם תנועותיו של האדם, כאשר הוא מחקה בדיוק נמרץ כל תנועה מתנועותיו, כך גם תנועותיו הפנימיות של האדם- רצונותיו, הרגשותיו ותחושותיו על כל ישותו הרוחנית, ותפיסת עולמו- חוזרים כצל על תנועותיו של הבורא. כלומר, חוזרים כצל על רצונותיו של הבורא המכוונים אליו.

מכאן שהרצון להרגיש את הבורא, איננו בבחינת רצון אישי, או תוצאה של מעשים אישיים, אלא רצון הנובע מצעדיו של הבורא. הבורא מושך בחוטים לצורך השראת הצורך בקשר עמו.

בתחילת הדרך, הבורא פונה אל האדם בכל הזדמנות, ומייסרו בתחושת החסך הרוחני. אבל, מפני מידת ההדדיות המתחייבת, הבורא ממתין לתגובתו של האדם. מידת ההדדיות מצביעה גם על כך שמידת רצונו של הבורא בקשר עם נבראו, איננה נופלת ממידת רצונו של הנברא בקשר עם בוראו. האדם המפתח את כמיהתו לקשר, הולך ומתקדם לקראת הבורא עד שהוא מתאחד עמו ברצונותיו ובתכונותיו.

אדם המצוי בתחילת דרכו, אשר הרגשתו והבנתו את הבורא עדיין אינן מפותחות די הצורך, נתון לסכנה שירים ידיים בייאוש אחרי כמה ניסיונות כושלים בהם לא צלח בידו להקדם לקראת בוראו. הוא מפרש את הקושי כזלזול הבורא בו, ונוטה לנטוש את הדרך הרוחנית שרק החל לצעוד בה. האשמת הבורא משכיחה ממנו את העובדה שהבורא רוצה את הקשר עמו לא פחות ממנו, שהרי לצורך כך נתן לו מלמעלה את הרצון בקשר עמו. עליו לזכור שהדרך להשלים את יגיעתו עד לאיחוד עם הבורא, פתוחה לפניו תמיד.

אדם שטרם סיגל לעצמו אמונה שלמה ביחוד הבורא, יחזור על אותן טעויות שוב ושוב. רק אחרי שהבורא ייחשב את כל מאמציו של האדם שנעשו כדי להחזיק במחשבתו בכוונה רבה את הידיעה והאמונה שאת הרצון שלו הוא קיבל מהבורא; רק אחרי שהבורא יגיע לכלל החלטה שהאדם עמד במכסת מאמציו- רק אז יתגלה לפניו, יראה לו את עצמו, ואת נוף כל העולמות.

עבודת הבורא "בכל הלב", בשמחה

צמצום האגואיזם וכיוון הרצונות לרצון הבורא, מכינים אמנם את התנאים להתמלאות באור הבורא, אך עדיין לא די בהם. השמחה היא תנאי מרכזי נוסף לאיחוד עם הבורא. אדם המכוון את כל שאיפותיו אל הבורא, ועושה זאת בלב שלם ובשמחה, מכונה אדם העובד את הבורא "בכל לבו". גישה זו של שמחה ועבודה בכל הלב מאפשרת את האיחוד עם הבורא, גם כאשר חלק מהתכונות אינן דומות לגמרי לתכונות הבורא, וגם אינן נדרשות להיות כאלה.

השמחה בעבודה הפנימית נובעת מההנאה המופקת מעצם גרימת העונג לבורא. שמחה זו היא רבת משמעות בעבודה הפנימית, ואפילו עיקרה של עבודה זו, כי גרימת העונג לבורא מקרבת את האדם אליו, בעוד שהנאות לעצמנו מרחיקות אותנו מהבורא. מסיבה זו, ראוי שמאמציו של האדם העובד את בוראו יהיו מכוונים להפקת נועם בעצם הפנייה אליו, ולגילוי מתיקות וחסד בכל המחשבות והרגשות הקשורים בו.

תקופה של תחושת ריקנות וחולשה עשויה להיות הזמן המתאים ביותר לחיפוש גדולת הבורא. במצב זה יכול האדם לשוות בנפשו את גדולת הבורא ולהתפלל אליו לעזרה בהתקדמותו הרוחנית. הבורא מצדו יגלה לפניו את גדולתו במטרה לספק לו כוחות להמשיך במסעו הרוחני.

כשהשכל מקטין בערכו של הבורא, הבורא נחלץ לעזרתו של האדם הפונה אליו ומגלה לפניו את גדולתו. הרגשת הריקנות ניתנה לאדם, דווקא כדי שיפנה לעזרה, וימלא את הריקנות בגדולת הבורא ובהרגשתו, עד שיגיע למצב הקרוי "אמונה".

המצדיק את הבורא הופך ל"צדיק"

בתואר "צדיק" ניתן לכנות אדם אשר מצדיק את הבורא ואת השגחתו המכוונת את גורלו, בין אם הוא מרגיש טוב ובין אם הוא מרגיש רע; כלומר, בלי קשר להרגשות הגוף, הלב והשכל. אדם המצדיק את כל ההרגשות הנשלחות אליו על ידי הבורא, הופך ל"צדיק" ומתקדם לשלב הרוחני הבא. בכך הוא צועד צעד נוסף לקראת הבורא- צעד הנקרא צעד "ימין".

אדם המישיר מבט נכוחה אל מצבו האמיתי בלי לעצום את עיניו, ומקבל את מה שהוא מרגיש, גם אם מדובר ברגשות לא נעימים; אדם שלא מנסה ליפות את המציאות, גם אם הוא איננו מבין את מטרת המצבים בהם הועמד- אדם כזה צועד קדימה בצעד "שמאל".

התקדמות רוחנית שלמה מצריכה מעבר בין שני מצבים אלה לסירוגין. צעד "ימין", ואחריו צעד "שמאל", וחוזר חלילה.

אדם המצדיק את כל מעשי הבורא כלפיו וכלפי הבריאה יכול להיקרא "צדיק גמור". אדם כזה התנתק מרצונותיו האגואיסטיים, לא מכבר, וכל שנותר בו הוא רק הרצון לגרום שמחה.

תפיסת המציאות בשלב זה חדלה מלהיות מקושרת לתועלת עצמית, ולכן לא ייתכנו יותר נפילות רוחניות. האדם המצוי בשלב הזה מקבל את המציאות בעיניים חיוביות- מבחינתו הכל קורה לטובה.

דרגת ה"צדיק" עדיין איננה המצב הסופי אליו שואף האדם ההולך בנתיב ההתקדמות הרוחנית, מאחר שמטרת הבריאה איננה קבלת היסורים בברכה, כמו ההתענגות על האיחוד עם הבורא. לשם כך, על ה"צדיק" לבדוק מחדש את האגואיזם שהותיר מאחור, כדי להגיע לדרגת האיחוד עם הבורא.

בתהליך בדיקה זה, האגואיזם חוזר ומצטרף לרצון לשמח את הבורא. בעזרת האגואיזם שחזר בלבוש אחר, יכול ה"צדיק" להפיק את השמחה וההנאה הדרושים, כדי שבנוסף להענקת העונג לבורא, יוכל להתענג אף הוא על נתינתו זו, ובכך לשמחו.

הדבר דומה לאלטרואיסט בעולם הזה, המשתוקק להיטיב עם זולתו, רק משום שנולד עם רצונות נתינה מטבע בריאתו. מדובר באדם שלא קיבל מהבורא את הרצון לתת בעקבות עבודה פנימית ומכוונת להתקדמות רוחנית. מדובר באדם שנולד עם אגואיזם בעל מבנה שכזה, שאת ההנאה לעצמו הוא מפיק מנתינה לאנשים אחרים. האגואיזם שלו מפעיל אותו כך, בלי יכולת לפעול בצורה אחרת.

דומה הדבר לאדם המתארח אצל חברו. ככל שתאבונו לכיבוד המוצע לו גדול יותר, כך הוא יענג יותר את מארחו השש לכבדו. אם לא יטעם מהתקרובת, חברו לא ייהנה, ואף יתייסר. למרות עובדה זו, נוטה האדם המתכבד והמתענג להתבייש בהנאתו.

הדרך בה יכול האורח להימנע מתחושה עוכרת שמחה זו, היא דרך השכנוע העצמי, שבהיעתרו למארחו ובהתכבדו הוא בעצם מכבד אותו. כך תיעלם הרגשת הבושה, וההנאה תהיה שלמה. כך הצדיק, בעזרת הבורא, עושה שימוש ברצונותיו האגואיסטיים במהופך. בעזרת הבורא, רצונותיו לעצמו הופכים לרצון טהור ומזוקק לתת, ורצונו האמיתי והכן להסב הנאה לבורא הופך את הנאתו למשוללת אשמה, ולכן שלמה. בדיוק כמו אותו אורח מנומס, המתענג על המעדנים המוגשים לו לשמחת מארחו.

הצדיק מודע להנאת הבורא מעצם הנאת הנבראים מהשפע ("האור") היוצא ממנו אליהם. הוא מבין שעליו לעשות שימוש מהופך באגואיזם שלו וליהנות למען הבורא. כך, האור איננו מתעמעם מחמת הבושה, והנאתו איננה נפגמת.

כתוצאה מכך הבורא והאדם נעשים שווים במעשה ובתוצאה. שניהם רוצים להנות זה את זה, ועל כן הם עצמם נהנים.

תענוג מסוג זה רצוי ומקובל בקבלה, ואין עליו הגבלות. נהפוך הוא, ככל שהתענוג שחווה האדם גדול יותר, המדרגה הרוחנית אליה מתרומם המתענג, גבוהה יותר. ואל התענוג הזה מתווסף תענוג נוסף, התענוג העילאי של האיחוד עם הבורא. עונג האיחוד עם הבורא מוליד הנאה מהשגת כוח אינסופי, שליטה ותחושת גדולה, וגאולה מדאגות יום- יום.

מכאן, שדרגת "צדיק" בלבד איננה מספקת לצורך השגת מטרת הבריאה, שהיא ההנאה מהאיחוד עם הבורא. דרגת "צדיק" היא רק שלב הכרחי לתיקון הכוונות שלנו "למען מה, או למען מי עלינו ליהנות". לאחר השגת דרגת "צדיק" עלינו לעשות עבודה נוספת כדי להיפטר מהרגשת הבושה בזמן קבלת התענוגות מהבורא.

"רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום"

בעולמנו, האגואיזם שולט בחיי החומר כחוק טבע הכרחי, ואילו האלטרואיזם נחשב לאוטופיה. במדרגות הרוחניות היחס מתהפך. האלטרואיזם שולט כחוק טבע, ואת האגואיזם יש לסגל במהופך, כדי להתענג על אור הבורא ובכך לשמחו.

מורכבותו של הנושא נובעת מעובדת הסתר הבורא. הנאת האדם מתאפשרת רק עם מילוי רצונותיו של הבורא שהוא קשה להבנה ולהשגה של האדם. הקבלה מסבירה את רצונות הבורא, אך האדם איננו מבין את פשרם, בשעה שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם רצונותיו. בשלב הראשון עליו פשוט להאמין שדרך הקבלה נועדה לטובתו.

האדם המנסה ללכת בדרך ההתקדמות הרוחנית צריך לשקול כל מחשבה ומעשה, ולחשב חשבונות רבים בתורו אחר רצונו של הבורא. העולם נעשה עבורו מורכב ומסובך יותר ויותר, ורק אמת אחת הולכת ומתבהרת: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' תקום".

עבודת הבורא לפי חוק השכר והעונש, משולה לעבודת הפועל את מעסיקו

אנשים שחונכו על ברכי חוק "השכר והעונש", מקיימים את רצון הבורא על מנת לקבל תמורה. אדם המקיים את רצון הבורא כדי לקבל תמורה, משול לפועל המועסק על ידי הבורא. מעסיקו, גומל לו כשכרו בהנאות העולם הזה, או מענישו ביסורי העולם הזה, או העולם הבא.

הפועל, חשובה לו המשכורת, ולא עבור מי הוא עובד, או מיהו מעסיקו. לעומתו, האדם הרוצה להתקדם מבחינה רוחנית, כלומר לרכוש את תכונות הבורא ולקיים את רצונו שלא על מנת לקבל תמורה, שואל את עצמו ללא הרף, למען מה הוא עושה את מעשיו; שאלות נוקבות, שאי אפשר בלעדיהן, כי הרי הבורא כשלם ומושלם, לכאורה, לא זקוק לדבר. ואם כך, אולי פעולותינו נועדו למען עצמנו? ואם כך, מהי התועלת שתצמח? אט- אט מבין ההולך בדרך הרוחנית, שהתמורה לעמלו היא בעצם תהליך התיקון; התהליך שיתקיים עד שיקבל מלמעלה את נשמתו, את אור הבורא.

האגואיזם נראה קטן כחוט השערה בעיני החוטאים, בעיני הצדיקים- כהר גבוה

בספרי הקבלה כתוב כי בעיני החוטאים האגואיזם נראה כמכשול קטן, דק כחוט השערה, בעוד שבעיני הצדיקים האגואיזם נראה כהר גבוה. כאן המקום להדגיש שהקבלה מדברת על שתי תכונות המתקיימות בכפיפה אחת באותו אדם, ולא על שני סוגי אנשים, האחד צדיק והאחר רשע. בקבלה מדובר רק באדם אחד אשר כל תכונותיו, רצונותיו ומחשבותיו מכונים בשמות שונים בהם אנו משתמשים בעולם הזה. על כן, הצדיקים, כמו גם הרשעים, הם בעצם אפשרויות קיום הפתוחות לפני כל אדם.

כשמדברים על הסתר הבורא, אין מדובר בהסתר הבורא בלבד, אלא גם בהיות האדם נסתר מעצמו. למעשה, אנחנו איננו מכירים את עצמנו ואת תכונותינו האמיתיות. התכונות האמיתיות מתגלות לנו רק במידה בה אנו יכולים לתקנן.

מסיבה זו, עבור אלה הנמצאים עדיין בתחילת הדרך, כלומר לרשעים, הבורא מעביר מסר שהאגואיזם שלהם לא כל כך חמור, כדי שלא יתייאשו עד כדי אובדן הכוחות הנדרשים לעבודתם הפנימית. לעומתם, לאלה שעשו כברת דרך, הבורא מגלה את המידה האמיתית של הרע שבהם, וזאת הן בהתאם למידת כוח התנגדותם לאגואיזם, והן בהתאם למידת הרגשת חשיבות התיקון שהצליחו כבר לרכוש. ואילו לצדיקים, או לאלה הרוצים להיות צדיקים, הבורא מגלה את גודלו האמיתי של האגואיזם שלהם, והאגואיזם הזה נראה להם כהר גבוה.

כך, עקב בצד אגודל, על פי מידת התקדמותו של האדם, נחשפת לפניו יותר ויותר מידתו הרעה, והכל בהתאם לרמת יכולתו לתקנה. לכן, אדם המגלה בעצמו במפתיע מידה רעה שעד כה לא היה ער לקיומה, אל לו ליפול ברוחו; עליו לזכור שהמידה הרעה שנתגלתה לו שקולה בדייקנות ליכולתו להתגבר עליה ולתקנה. כל שעליו לעשות, הוא להתפלל ולבקש מהבורא את תיקונה.

אדם שזה עתה החל בעבודתו הפנימית עשוי לחוש לדוגמה בכמות השקולה לעשרה גרם של הנאות העולם הזה. כנגד כמות זו, כוח התמודדותו מאפשר לו עדיין לעמוד, והוא מצליח לוותר בהצלחה על הנאותיו האגואיסטיות בשלב זה. אבל, כעבור זמן מה, הבורא מגדיל את עוצמת הנאותיו לעוצמה השקולה, לדוגמה, לחמישה עשר גרם של הנאות העולם הזה. האדם מרגיש אשם ושפל על הטעם שנוסף לו לתענוגות העולם הזה, וכאן מתחילה עבודתו הפנימית האמיתית. עכשיו, כוחותיו שוב אינם עומדים לצדו במאבקו לוותר על ההנאה האגואיסטית שהתעצמה, מאחר שזו תפחה לממדים גדולים מכוח ההתנגדות שלו שטרם התחזק די צרכו.

ושוב, אין מקום להתייאש, אלא להבין שנחוצה כאן עזרת הבורא, אותה יש לבקש בתפילה. כן אין לשכוח, שברגע שיקבל האדם שוב כוחות מלמעלה שיעזרו לו להתגבר על תשוקת התענוגות, המשולה עכשיו לחמש עשרה גרם בעוצמת כובדה, מייד תתווסף לו מידה המשולה לעוד חמישה גרם תשוקה. כך יחזור התהליך של תחושת העדר כוח ההתנגדות והצורך לבקשו בתפילה, עד לגמר התיקון.

הרגשת הבורא מתפתחת מ"נקודה שחורה" ל"תגין"

המונח הקבלי "טעמים" מתייחס לטעם החיים. הקבלה ממליצה, למי שרוצה לטעום את טעמם של החיים האמיתיים, להתעמק בנקודה הרוחנית שבלב. נקודה זו, ברוב המקרים איננה נותנת סימנים לקיומה, איננה מאירה, ולכן האדם לא מסוגל לחוש בה. במקרים אלה הנקודה הרוחנית שבלב נקראת "נקודה שחורה".

נקודה זו היא חלק מנשמת האדם הנקרא ה"עובר של נשמת האדם", "נפש דקדושה". "נקודה שחורה" זו, המכונה גם "גלות" במצב העדר האור, היא למעשה הנקודה האלטרואיסטית שבלב, והיא הכלי העתידי שיחזיק את האור. במצב ה"גלות" ההתחלתי, המתייחס לגלות הבורא, הנקודה, השייכת במהותה לבורא, נסתרת מהאדם שעדיין איננו מעריך את קיומה. מצב הנשמה, בו אין מודעות לנקודה, נקרא "נקודות".

"תגין" הוא המצב בו מתעוררת בלב האדם מודעות והערכה לנקודה האלטרואיסטית, והוא מעלה את חשיבותה על נס, ומרומם אותה מעל לאני שלו, כמו הסימנים שמעל לאותיות. בעקבות פעולת ה"תגין", הנקודה שופכת אור בגוף ומקדמת את מצב הנשמה למצב "אותיות". במצב "אותיות" הנקודה הופכת למעיין נובע של תעצומות נפש ותמיכה בהתקדמות הרוחנית.

מכאן, שתפילתנו לעזרת הבורא צריכה להתמקד בדבר אחד בלבד- בקשה לעזרה בהבנת חשיבות הרגשת הבורא; וזאת מאחר שחשיבות הרגשת הבורא הנה אמצעי התיקון המרכזי בהתפתחות הרוחנית.

מ"יציאת מצרים", דרך "קריעת ים סוף" ועד ל"מעמד הר סיני" וקבלת האור

ביצוע מעשים אלטרואיסטים איננו אמצעי להתקדמות רוחנית, אלא שכרו של השואף להידמות לבורא. תהליך המעבר מהעולם האגואיסטי אל העולם הרוחני, הוא תהליך של יציאה מעבדות לחירות ונקרא "יציאת מצרים". בתהליך זה מתגלים באדם הרצונות האלטרואיסטיים- "כלים דהשפעה"- והוא מתרחש אחרי "קריעת ים סוף", ופריצת המחסום בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. מעבר זה מתאפשר רק כתוצאה מפעולת "אור חוכמה", כלומר, מראיה שהפכה לראיה רוחנית.

הראיה הרוחנית, ניתנת על ידי הבורא שמחולל נס ומעניק "אור חוכמה" לאדם. נס קבלת "אור חוכמה" מתרחש, אף על פי שהאדם עדיין חסר את הכלי המתאים לקבלתו- "כלי גדלות".

"אור חוכמה" מעביר את האדם דרך המחסום, מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. לאחר מכן הנס מתפוגג. אבל מי שנכנס פעם אחת לעולם הרוחני, שוב לא חוזר לדרגת העולם הזה. בשלב הבא, על האדם לרכוש בכוחות עצמו "כלי" לקבלת האור, "כלי" זה נקרא "דעת". כלי קבלת האור, "דעת", נרכש בדרך קשה של עבודה והתקדמות בעולם הרוחני, עד למעמד "הר סיני"- מעמד קבלת האור.

שלב רוחני "קטן" כשה"מלכות" עדיין "כתר"

מצב "קטנות": בשלב רוחני זה, המכונה "קטן", לאדם אין עדיין את הכלים להילחם באגואיזם, וה"מלכות" עדיין רק בבחינת נקודה- "כתר". לכן שלב רוחני זה נקרא גם "מלכות עולה לכתר". בשלב זה לאדם אין עדיין יכולת לקבל את האור. הדבר דומה לאדם שכוחותיו עדיין אינם עומדים לו להתמודד עם מנת מזון אחת, אותה הוא אמור לאכול עם הכוונה הנכונה, ולכן הוא נאלץ לוותר על הארוחה כולה.

הקשר עם הבורא, כלומר, הקשר עם האור עצמו, יכול להתקיים רק במידה שהאדם מסוגל לקבל את האור לתוכו פנימה. כלומר, רק אם הוא מסוגל לעבודה אלטרואיסטית עם האגואיזם המתוקן שלו. כלים מתוקנים של אגואיזם שהפך לאלטרואיזם מאפשרים את קבלת האור לתוכם. אדם בעל כלים רוחניים מתוקנים נקרא "גדול".

קבלת אור החוכמה במלואו, הרגשת הבורא כולו והאיחוד המושלם אתו, אפשריים רק אם משתמשים בכל האגואיזם באופן אלטרואיסטי. מצב זה נקרא "גמר תיקון" וזוהי מטרת הבריאה.

חיי השקר עד לבניית ה"כלי הרוחני"

מערכת הרגשות שלנו היא סובייקטיבית לחלוטין. תפיסת עולמנו תלויה במצבנו הרגשי, הפיזי והרוחני. בעולם הרוחני, ההווה של האדם מוכתב על ידי מיקומו בסולם הרוחני, וההרגשה היא המציאות עצמה.

גם בעולם הזה, הרגשתנו הנוכחית מהווה את העולם שלנו. העולם הבא, הוא מה שנרגיש ברגע הבא. הזמן אינו באמת קיים, אלא תחלופה של רגשות. אדם המקבל את המציאות ב"אמונה למעלה מהדעת", חי למעשה בעתיד, כלומר, במדרגה שמעליו.

לדוגמה, איש עסקים מחשב מידי יום באופן שיטתי את הישגי אותו יום, ואת כלל הישגיו. אם מתברר מחישוביו, כי מאמציו אינם מניבים את הפירות להן ציפה- במילים אחרות, הרווח קטן מההשקעה ובכך הופך את עסקיו לבלתי כדאיים- הוא סוגר את העסק וממהר לפתוח עסק חדש משתלם יותר. לנגד עיניו עומד כל הזמן הרווח שהוא עתיד לגרוף. במקרה זה לא תתכן רמייה עצמית. איש העסקים מחשב את רווחיו בקפידה. הרווחים להם הוא מייחל עשויים להיות מגוונים ולהתבטא ברווח כספי, בכבוד ויקר, בשם טוב ופרסום או ברווחה ובמנוחה.

אנשים העוסקים בהתפתחות רוחנית נוטים להיעצר מדי פעם ולבדוק את מטרת חייהם והישגיהם. ככל שהאדם יותר מעמיק בדרך הרוחנית, כך הוא עוצר לעיתים קרובות יותר, אפילו רגע אחרי רגע, כדי לשאול את עצמו שאלות מהותיות אלה. האנשים הרחוקים מהדרך הרוחנית, שועטים קדימה בלי לעצור, במרוץ אחר הבלי העולם הזה.

בעולמנו מאחז העיניים, הגוף נוטה להתעלם משאלות אלה, העשויות לעצרו במרוצתו, ולהשאירו נטול תשובות. גם ברגעים נדירים של חשבון נפש, כשהאדם שואל את עצמו למען מי עבד, התשובה עשויה לשמוט את הקרקע מתחת לכל אשר עשה. האם עבד וטרח כל כך הרבה רק למען גופו? את התשובה הזאת הגוף לא רוצה לשמוע. לכן, בדרך כלל שאלות אלה, לא הגוף הוא ששואל, ואם הן נשאלות, הן נותרות ללא מענה.

אבל ה"עצם הרוחני", האמת הפנימית, מקשה ושואל על הרווח הרוחני שצבר האדם. אלה שאלות שנועדו לעורר ולדחוף את האדם אל נתיב התיקון העצמי והשכר הנצחי שבצדו.

אם כן, מדוע הבורא נותן לאדם לחיות בשקר, ולהאמין בהבלי העולם הזה בעיוורון חושים? מהסיבה הפשוטה שתהליך יצירת ה"כלי הרוחני" לוקח זמן רב, בגלל היותו מורכב ומסובך. הצורך לרדת עד תחתיות, ולהתפלש בגווני הגוונים של תענוגות האגואיזם ולמצותם עד תום, הוא חלק בלתי נפרד מתהליך יצירת ה"כלי הרוחני". זהו תהליך רכישת הניסיון הנמשך לאורך כל גלגוליו של האדם בעולם הזה. המידע מצטבר בתהליך נסתר בנשמתו של האדם, ומתגלה ברגע המתאים.

מאחר שהאדם נברא כאשר כל מהותו היא הרצון ליהנות, הבורא העניק לו חיים שקריים באופן זמני, עד אשר יימצא אותם ויבשיל לקראת התקדמות רוחנית. ההנאות הכוזבות מעניקות לאדם שטרם נבנה בתוכו ה"כלי הרוחני", מצד אחד, כוחות לחיות ללא "כלי רוחני", ובמקביל, ניסיון בסיסי מצטבר המכין אותו לקראת בנייתו של כלי זה.

אור הבורא

אור הבורא מביא עמו גם את תיקון הרצונות, וגם את הדעת והתענוג. האדם הוא זה שמפריד את התכונה המסויימת אותה הוא רוצה להפיק מאור הבורא למען מטרתו הרוחנית ובוחר בה.

תהליך המעבר מ"לילה" ל"יום"

כתוב, "סור מרע ועשה טוב". השלב הראשון בעבודה הפנימית הוא הכרת הרע. לכן, אדם הנוכח בעובדת היות האגואיזם אויב ושורש כל רע, מפתח כלפיו תיעוב ומשתחרר ממנו. יסוריו של האדם קשים מנשוא בשלב בו הגיע להכרת הרע, אך טרם הצליח להיפטר ממנו. אין סיבה לברוח מהרע באופן מלאכותי. עצם ההכרה בו מגרשת אותו באופן טבעי.

מתוך השפעתם של מעשים טובים, כמו לימוד הקבלה, מתבהר ומתגלה שורש הרע; מאחר שבמהלך עשיית המעשים הטובים האדם הולך ומשתוקק יותר ויותר להתקדמות ושלמות רוחנית, ומגלה בהדרגה מה עומד בדרכו ומפריע להגשמת מטרה זו.

המצב של הסתר הבורא נחווה על ידי האדם כיסורים, ובא לידי ביטוי בהטלת ספק בהשגחה העליונה וביכולת להתאחד עם הבורא ולהרגישו. מצב זה נקרא "לילה".

מצב התגלות הבורא נחווה על ידי האדם כהנאה עילאית, ובא לידי ביטוי באמונה עמוקה בהשגחה העליונה. במצב זה האדם שם את מבטחו בבורא, מרגיש מאוחד עמו ועם הנצח, ומשיג בהבנתו את חוקי הטבע. מצב זה נקרא "יום".

מאחר שכל המצבים ניתנו מלמעלה לתועלתו של האדם, יש לקבל גם את מצב הסתר הבורא ככזה. האדם חייב להאמין בכל לבו שבאותו רגע שיהיה מוכן ובשל לקבל את אור הבורא בלי להינזק, מייד יתגלה לפניו הבורא במלוא הדרו.

לעולם לא יתווספו לאדם תענוגות הגדולים מיכולתו לשאתם, כדי שלא לחבל במניעיו להשתחרר מהאגואיזם שלו. הנאה רוחנית יתרה שלא בעתה, תעכב את שחרור האדם מהאגואיזם, ובכך תרחיק אותו ממטרת האיחוד עם הבורא, במקום לקרבו.

הרוחניות לא באופנה- "שכינתא בעפרא"

בכל דור נבחנים ומוערכים מחדש נושאים רבים, והדפוס של שלילת ערכיו של הדור הקודם חוזר על עצמו. המוסכמות אינן מוחלטות, ומי שקובע אותן הוא הרוב, כאשר היתר מנסים ללכת בעקבותיו ולחקותו. וכך, חדשות לבקרים, אופנות חדשות מגיעות, ואופנות ישנות חולפות, וההמון נוהה אחריהן.

מי שמצליח לעמוד בסטנדרטים של האופנה השלטת זוכה בכבוד ויקר; תמורה שלמענה רוב האנשים מוכנים להשקיע מאמצים רבים. מה שנחשב למכובד בעיני החברה הופך למטרת החיים.

הישגים רוחניים אינם אופנתיים בעיני הרוב הקובע את צווי האופנה, ולכן פחות מוערכים. כשם שקל להתפעל מאובייקטים נוצצים, כך קשה להבחין בהישגים רוחניים. הקושי נובע מעקרון ה"הסתרה", שנועד להגן על הרוחניות. בגלל ה"הסתרה", רק מי שמסגל לעצמו את האמונה בחשיבות הרוחניות, רואה את גדולתו של העולם הרוחני ופונה אליו. מאחר שמטרת האיחוד עם הבורא לא זכתה ליוקרה הראויה, כך גם הרוחניות איננה נחשבת בעיני הרוב. למצב הזה קוראים "שכינתא בעפרא".

מוסכמות החברה, כולל ערכים אסתטיים, נורמות התנהגות וחוקים, נתונות לשינויים כל העת. המוסכמות מוכתבות על ידי אנשים בעלי רמת רוחניות ירודה, ותחלופתן המתמדת מעידה על חוסר אחיזתן בעולם האמיתות המוצקות- כלומר על השקר שבבסיסן.

"מלכות" ממצב של "עולם אינסוף" ל"צמצום", מ"צמצום" למצב "משיח" ול"גמר תיקון"

קיומו היחיד והמוחלט של הבורא בכל, הוא עובדה שאינה מוטלת בספק. כדי להבין זאת, צריך להגיע לדרגת ההשגה הקבלית הגבוהה ביותר. עד אז האדם מרגיש רק את עצמו.

הקבלה מחלקת את הבריאה לארבעה חלקים, כאשר בחלק הראשון, מעל לכולם הבורא. בחלק השני הנברא הראשון, אחר כך, בחלק השלישי, מגיע מקומם של הבריות. בחלק הרביעי, ההנאה העילאית שהבורא מתאווה להעניק לברואיו. כל המתרחש והנעשה מתפתח לפי סדר של סיבה ומסובב, ולא כבול למסגרת הזמן כפי שאנו רגילים לחשוב.

הבורא רוצה לברוא נברא, כדי להעניק לו תענוג. לצורך זה, מעניק לו הבורא רצון ליהנות. רצון ליהנות זה, מאופיין, כצפוי, ברצון ליהנות בדיוק מאותה הנאה אותה מעוניין הבורא להעניק. מכאן שהנברא מסוגל לחוות תענוג עילאי, תוך כדי הנאה מלאה ושלמה, מהסיבה שהוא מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה, ומצוייד בכלים הנכונים להכיל עונג זה.

הנברא הראשון נקרא "מלכות". המצב בו "מלכות" נהנית עד אינסוף נקרא "עולם אינסוף", מכיוון שבמצב זה "מלכות" מקבלת תענוג אינסופי על ידי אור הבורא הממלא אותה לגמרי. אבל עם התענוג, באה הרגשת הבורא והרגשת רצונו להעניק הנאה, ו"מלכות" משתוקקת להידמות לו. אז נוצר מצב פרדוקסלי בו "מלכות" דוחה את האור.

פעולה זו נקראת "צמצום". "מלכות" יכולה להידמות לבורא במידה שתקבל תענוג למענו, מכיוון שזהו רצונו. במקרה כזה הופכת "מלכות" מ"מקבלת" תענוג ל"נותנת" תענוג לבורא מרצונה.

"מלכות" המתוקנת מתחלקת לחלקים הנקראים "נשמות". כל נשמה מבצעת את תיקון האגואיזם באופן עצמאי. מנות קטנות של "מלכות" המרוקנות מאור הבורא נמצאות בתנאים הנקראים "העולם שלנו". חלקים אלה יוצאים מהרצון ליהנות, שלב אחר שלב, ורוכשים רצון לתת תענוג, כלומר "להסב הנאה". רצון חדש זה מהווה כוח העוזר לנשמה לצאת מהרצונות האגואיסטיים, והוא נקרא "משיח", או "מושך".

שלבי התיקון הרוחני ההדרגתי נקראים "עולמות רוחניים". המדרגות הפנימיות שלהם נקראות "ספירות". "גמר התיקון" הוא חזרה למצב ההתחלתי, השלב שהיה לפני ה"צמצום", שלב בו הנאתנו איננה למען עצמנו, אלא למען הבורא.

מחשבות מפריעות, "קו ימין וקו שמאל" ו"אמונה למעלה מהדעת"

מדי פעם, האדם שואל את עצמו שאלות קיומיות על משמעות החיים, מטרת הבריאה, ומטרת מאמציו. הוא תוהה מה הטעם במאמציו, אם ממילא הבורא עושה בסופו של דבר הכל כרצונו. הוא תוהה אם בכלל, ומדוע, הבורא מצפה ממנו למשהו. גם השאלות הללו נשלחות לאדם מהבורא.

שאלות אלה, המסיחות את הדעת, והמסיטות את האדם מהדרך הרוחנית- לכאורה, אינן תורמות לחיזוק האדם בדרכו הרוחנית. אבל הן בכל זאת נשתלות במוחו של המתחיל בכוונה תחילה, כדי שיתמודד וייאבק בכוחות העומדים בדרכו לנתיב הרוחני, ויתחשל לקראת המסע לאיחוד עם הבורא. הבורא, שהוא הכוח והרצון היחיד, ברא את הכל כדי שנשיג בעצמנו את מטרת הבריאה, ובכלל זה גם את שאלות הכדאיות המנקרות.

המכשולים בדרכנו הרוחנית נוצרו כדי שנרכוש את הרגשת היראה; היראה והחשש שמא לא נצליח להשיג את מטרתנו, ונישאר לעד במצבנו השפל; היראה שמא לא נצליח לרכוש את הרגשת גדולת הבורא, ההרגשה שרק מתוכה יכניע ליבנו את האגואיזם.

רק הבורא יכול לפקוח את עינינו ואת ליבנו להבין את עוצמת גדולתו. השאלות מנקרות ו"מפריעות" ונועדו לגרום לנו ליראה ולתחושת הנחיצות בכך.

אחת השאלות ה"מפריעות" הבסיסיות האופיינית למתחילים יוצרת פולמוס סביב "הסתר הבורא". האדם יוצא מתוך הנחה שהתגלות הבורא לפניו, היא זו שתגרום לגופו, שליטו, להפוך את האגואיזם לאלטרואיזם, ובכך להפוך את הבורא לשליט. "ואז", הוא אומר לעצמו "הייתי חופשי ומשוחרר מהצורך לבחור, הייתי פשוט מאמין שהבורא צודק, ושהדבר הטוב ביותר עבורי הוא לא לחשוב על תועלתי העצמית. אבל מאחר שאין בכוחי לשנות את עצמי, צריך שיבוא הבורא ויעשה זאת במקומי, כי הוא זה שברא אותי כך, ורק הוא יכול לתקן את מה שברא".

ובכן, בוודאי שהבורא יכול להעניק ולהשפיע על האדם מלמעלה ולתת לו רצון רוחני. יש לכך גם שם: "התעוררות מלמעלה". אלא שבמקרה זה, האדם שהתעורר מבחינה רוחנית, יעבוד אך ורק למען הנאתו העצמית, תחת שליטת האגואיזם, בלי להפעיל את עקרון הבחירה החופשית, ובלי להשתחרר מהצורך ליהנות לעצמו.

הבורא מעוניין ומכוון לכך, שהבחירה ללכת בדרך הרוחנית לעבר מטרת הבריאה- האיחוד עמו- תבוא מהאדם עצמו, ותצמח מעקרון הבחירה החופשית. רק ההשתחררות מהאגואיזם ומהחתירה להגשמת המאוויים האישיים, עשויה להביא את האדם לידי הבנה ובחירה חופשית ללכת בדרך הרוחנית.

ישנם שני סוגים של עבודה מתוך "אמונה למעלה מהדעת". בסוג העבודה הראשון, האדם עובד בדרך ה"אמונה למעלה מהדעת" מפאת חוסר ברירה. בסוג השני, יש לאדם ברירה. הוא השיג דעת, ומבין את כל הסיבות להליכה הדרושה בדרך האמונה. אבל, למרות עובדה זו, הוא בוחר, ואף משקיע מאמצים, לעשות את עבודתו הרוחנית מתוך "אמונה למעלה מהדעת".

עבודה רוחנית במסגרת אגואיזם שטרם השתחרר, תוביל להצלחה שאת פירותיה יקבל רק האדם עצמו. עבודה רוחנית, בתנאים של שחרור מאגואיזם, ובאהבה לבורא, תוליד הישגים שעל פריים יוכלו להתענג גם אחרים.

אדם המתלונן על עברו, מסכן בכך את עתידו. רק חיים מתוך אסירות תודה, והודיה מתמדת לבורא, מאפשרים להעריך את מתנות הבורא. רק הערכה עמוקה לעזרה שניתנה מלמעלה, מאפשרת לשמור עליה בלי שתאבד.

התקדמות ב"קו ימין", מהווה את עבודתו העיקרית של האדם. כלומר, האדם עושה את דרכו, מתוך תחושת של שלמות, אסירות תודה ושמחה בכך שהבורא העניק לו כוחות ורצון ללכת בדרך הרוחנית ולהשקיע מאמצים ועבודה לקראת מטרת הבריאה.

אין להסיק מכך שההליכה ב"קו שמאל", איננה הכרחית. אך די בשלושים דקות ביום של חשבון נפש ושקילה של האהבה העצמית מול אהבת הבורא. במידה ששקילה זו מוצאת מידה גבוהה של אהבה עצמית, ועוד גילויי רע, על האדם להתפלל לבורא בבקשה שיקרבו לדרך האמיתית, הדרך המשלבת בין שני הקווים.

עבודתו של האדם נעה סביב ריכוז מחשבותיו ורצונותיו לכמה כיוונים. כיוון אחד מתרכז בעבודה להגיע להשגה ולידיעה של סודות החוכמה ודרכי הבורא, כדי להיעזר בידע לצורך קיום רצון הבורא. כיוון אחר עוסק בעבודת תיקון הנשמה, תוך השתחררות מהאגואיזם, כדי להחזירה לשורשה, כלומר אל הבורא. הכיוון הנוסף בנוי מהתמקדות בתשוקה להשיג את הבורא ולהתאחד עמו בהבנה את שלמותו.

הטיפוס במדרגות הרוחניות דרך האיזון בין "קו ימין" ל"קו שמאל", היוצר את "קו אמצעי"

הבורא נמצא במצב של מנוחה מוחלטת. אדם המשיג את מטרת הבריאה, נכנס אף הוא למצב זה. מצב מנוחה הוא מונח שניתן להגדירו, רק בתנאי שלפני כן היו תנועה, מאמצים ועבודה. כשדנים במנוחה רוחנית, דנים למעשה בעבודה רוחנית.

מאחורי כל העבודה הרוחנית שוקקת הכמיהה להעניק לבורא נחת רוח. העבודה הקשה והמאמצים דרושים כל עוד הגוף, העצמי שלנו, מגלה התנגדות לעבוד שלא על מנת להפיק מכך תועלת עצמית; כל עוד הגוף איננו מבין את משמעות העבודה האלטרואיסטית, ואיננו מודע לשכר שבצידה.

יש צורך במאמץ עצום, כדי לעמוד בפני טענות הגוף הנשמעות משכנעות: "אתה מכריח אותי זה זמן רב, לעבוד כדי להשיג הישגים רוחניים, ומה אתה מקבל בתמורה?", "האם אתה מכיר אנשים רבים שהצליחו בכך?", "האם הבורא רוצה שתסבול כל כך?", "מה באמת השגת עד עכשיו?", "האם כדאי במצבך הבריאותי לעבוד כה קשה?", "חשוב על עצמך, על המשפחה ועל הילדים!", "האם אינך חושב שברצונו יוביל אותך הבורא ויקדם אותך הלאה, בלי שתתאמץ כל כך, בדיוק כפי שהביא אותך לקבלה, מהסיבה הפשוטה שהוא המנהיג את הכל?"

מדובר בטענות שיש בהן ממש, ואין צורך להתעמת עמן כלל! האדם הנאבק להתנתק ממסגרת רצונות גופו, צריך פשוט להתעלם מהן. הגוף צודק, טענותיו הן לוגיות ואמיתיות. אלא שהאדם העושה דרך רוחנית, רוצה לחרוג מהגוף, כלומר, להתנתק מרצונותיו. לצורך זה, עליו לפעול מתוך היגיון של אמונה, ולא על בסיס ההיגיון של השכל הישר.

בעולמנו המוכר, צו השכל נחשב לצו ההיגיון, אך בעולם הרוחני, למרות שאיננו מבינים זאת, הכל פועל לפי חוק אחר; חוק שונה ומוזר, שאיננו עולה בקנה אחד עם תמונת המציאות הריאלית; חוק לפיו הבורא הוא המנהיג הכל יכול, המנהיג את הכל. חוק לפיו יש מקום לאמונה שלמה בעזרתו של הבורא, למרות טענות הגוף.

עבודה לפי עיקרון זה נקראת "להשפיע על מנת להשפיע". כלומר, עשיית מעשה אלטרואיסטי, מתוך נתינה מוחלטת שבאה מתוך רצון לתת. מצב זה נקרא כאמור "קטנות", או "קו ימין". ההנאה מעבודה זו נובעת מתהליך ההידמות לצורת הבורא, דרך סיגול תכונות השוות לתכונותיו. במצב הזה הנברא רק נותן, כמו הבורא. תענוג זה נקרא "אור אמונה" או "אור חסדים".

האדם המשתדל לנהוג כך, זוכה בהתגלות הבורא, בעקבותיה הוא פוגש בגדולתו האינסופית. האמונה נותנת מקום לדעת, הגוף מתחיל להרגיש את חשיבות הבורא, ומתרצה לעשות למענו עוד ועוד, מתוך אסירות תודה לנכונותו של הכל יכול לקבל ממנו, הקטןש שמחת נתינה שתענוג עצום בצידה.

אך גם תענוג זה, עדיין איננו מנותק מהגוף, מהאגואיזם, ומרצון האדם ליהנות לעצמו. זה תענוג של עבודה למען הגדול ממך, שאיננה נובעת עדיין מהשגה אמיתית של חשיבות הבורא. דווקא בתקופה הקודמת, בה טרם הרגיש את הבורא, פעולתו למען הבורא היתה, לכאורה, יותר אלטרואיסטית, כי לא היתה הנאה בצידה. כאמור, גילוי הבורא נקרא "קו שמאל", ודעת הבורא, הבנת פועלו, נקראת "אור חוכמה".

התגלות הבורא מעוררת צורך גדול בקבלת דעת הבורא, ובהבנת גדולתו. אלה נועדו לצורך האיזון בין אמונה לדעת. האיזון המונע את שובו של האגואיזם למשול בכיפה. לשם כך, האדם מוסיף למצב ההתחלתי של "קטנות", בו טרם השיג "דעת", כמות מועטה נוספת של אגואיזם. בכך הוא מאזן את "קו ימין" עם כמות קטנה של "קו שמאל" ויוצר "קו אמצעי". החלק של "קו שמאל" ב"קו האמצעי" מגדיר את גובה המדרגה הרוחנית של האדם. מצב זה נקרא "גדלות". ההתקדמות לעבר המדרגה האחרונה והגבוהה ביותר, אשר בה האדם והבורא מתאחדים לגמרי בכל תכונותיהם, מתבצעת שלב אחר שלב לסירוגין. כלומר, "קו ימין", "קו שמאל" והאיזון ביניהם, בכל מדרגה ומדרגה של העולם הרוחני.

במצב של "קו ימין", "קטנות", או "חפץ חסד", האדם שמח בחלקו

במצב של "קו ימין", "קטנות" או "חפץ חסד", האדם אמור להיות מאושר ללא כל סיבה. סיבת אושרו היחידה אליה הוא מכוון את מחשבותיו, אמורה להיות העובדה שבעולמו קיים בורא. זה אמור להוות תנאי מספיק לגמרי לאושרו. אדם זה נקרא בקבלה, ובכלל, "שמח בחלקו". מצבו של אדם השמח בחלקו, במידה כה רבה של שלמות עד ששום דבר לא יכול לפגום בשמחתו, נקרא "מושלם".

אדם העושה את חשבון הנפש הרוחני שלו, ומגלה שהוא עדיין רחוק מהבורא, וידוע לו זה מכבר שאין ביכולתו לתקן את עצמו- אמור לפנות בבקשה אל הבורא שיעשה זאת עבורו. בשעה שהבורא מוצא לנכון, הוא נעתר לבקשתו ושולח לו את אור הבורא הקרוי "נשמה", שיעזור לו להתגבר על האגואיזם.

מהו הכוח נגד "יצר הרע", "שטן" ו"מלאך המוות"

ההבדל בין אגואיזם לאלטרואיזם שווה לגודל הנכונות לוותר על שכר ההנאה שבצדו של המאמץ. השכר, אך טבעי לרצות בו, אבל ככל שלומדים לוותר עליו, כן גובר האלטרואיזם המדביר את האגואיזם. אדם המוותר על הזכות ליהנות מפרי עמלו, יכול להגיד שמעשיו נעשו לשם שמים, למען הבורא, ולא למען עצמו. לעשייה כזו קוראים בקבלה: "לקבל על מנת להשפיע".

למעשה, כל מהלכה של העלייה הרוחנית הנעשית בהדרגה, הוא תהליך של ויתור הדרגתי על תענוגות גדלים והולכים. בשלב הראשון מוותרים על תענוגות העולם הזה, ואחר כך לומדים לוותר גם על התענוגות הרוחניים האמיתיים, שהם הרגשת הבורא.

הבורא הסתיר את עצמו כדי לאפשר לאדם להיכנס לעבודה לאט, לאט. על כן יש להתייחס להסתר הבורא כחלק מהתיקון שלנו, שנועד לטובתנו. לתחינותינו שנשטח לפניו בבקשה שיתגלה, הוא ייענה ברגע שהדבר יתאפשר בלי שנינזק; כלומר, כשנהיה מוכנים מבחינה רוחנית.

במצבו ההתחלתי, האגואיסטי, האדם לא יכול לחוש הנאה מהתגלות הבורא. לוּ כך היו פני הדברים, האדם לא היה מפתח בעצמו את הכוחות הדרושים כדי להיפרד מהאגואיזם, גם אם היה מבקש מהבורא לתת לו כוח לוותר על הנאתו לעצמו. כפרפרי הלילה הנמשכים כמכושפים אל האור המכלה אותם, כך האדם היה נשרף באש התענוג, אליה היה נמשך כמהופנט.

אין אדם שלא חווה, לפחות פעם אחת בחייו, את חוסר היכולת לעמוד בפני פיתוי גדול להתענג על עונג שלהרגשתו אי אפשר היה לעמוד לפניו. גם אם לאחר מעשה, התחרט והתבייש עד עומק לבו על כך שלא הצליח להתגבר על יצרו, עובדה היא שכשל ברגע של מבחן בו התענוג גבר בעוצמתו על כוח רצונו.

לכן, במצב של הסתר הבורא ניתן לפעול למענו בלי להתמכר לתענוג. אנו יכולים לפעול מכוח האמונה שזהו רצונו של הבורא, שנועד לטובתנו. כאשר מצד שני, במצב של הסתר הבורא, אנו נתונים עדיין לגחמותיו של הגוף, שצפוי לקפוץ תמיד לפני מעשה, לפתוח במשא ומתן מקדים של כדאיות, ולקטרג על מטרותינו, שאינן עולות בקנה אחד עם דרישתו לשכר על עמלו.

לקטרוגו של הגוף על כוונותינו האלטרואיסטיות קוראים, "יצר הרע". כשהוא מפריע לנו לעשות את מה שחשבנו לבצע, הוא נקרא "שטן", בגלל ניסיונו להסיט אותנו מדרכנו. כשהוא ממית את האדם מבחינה רוחנית, הוא נקרא "מלאך המוות". הוא מנסה לעשות זאת על ידי נטרול התחושות הרוחניות הנובעות מהעיסוק בקבלה, תוך כדי שהוא מדיח ומפתה לתענוגות העולם הזה.

התשובה לכל טענות הגוף, אם זה "יצר הרע", "ה"שטן", או "מלאך המוות", יכולה להיות רק אחת: "אני הולך קדימה דווקא בכוח האמונה, כי כך הבורא דורש".

"עבודה שבלב" כנגד טענות הגוף

לא ניתן להימנע מתענוג תוך כדי שליטת האגואיזם, אלא אם כן ישכנע עצמו האדם, תוך כדי עימות שכלו עם לבו, שתענוג זה עשוי להזיק לו. מדובר בחשבון פשוט של כדאיות: ליהנות עכשיו ולהתייסר אחר כך? או לוותר על ההנאה, כדי להימנע מהיסורים שבעקבותיה? הימנעות מאגואיזם גוררת אחריה תמיד עימות נוקב עם הגוף, הדורש במפגיע הסבר משכנע לשאלה: מדוע לא כדאי לו ליהנות מהנאה מזדמנת?

הגוף, המדבר בשפת התענוגות, מבין את חשבון הכדאיות הפשוט. הימנעות מתענוגות שפלים עכשיו, למען תענוגות גן עדן הנעלים, יכול להוות טיעון משכנע. נוסף לכך, מאחר שהגוף מבין גם את שפת היסורים, הטיעון שלא כדאי ליהנות עכשיו, ואחר כך להתייסר יסורי גיהינום, עשוי לשכנעו אף הוא. מטיעונים משכנעים אלה ניתן לבנות את מערך ההגנה נגד הגוף, כשהרצון ליהנות תמיד אורב לפתח, ויש לקחת בחשבון את יכולתו לתעתע ולהונות בעזרת השוואה שקרית בין תענוגות ליסורים.

הדרך להתמודד עם חשבונאות הסרק של הגוף עוברת דרך התשובה הנחרצת לגוף, המקפלת בתוכה את הנחישות לעבוד למען הרוחניות ללא כל תועלת עצמית. במקרה כזה, ניתק הקשר בין המעשים לגוף, וחשבונאות הכדאיות חדלה מלהיות רלוונטית. התשובה הזאת נקראת "עבודה שבלב" כי הלב מחפש תענוגים.

תשובה אפשרית נוספת לשכל, בעמידה מול נימוקי הגוף הנוקבים: "אני מאמין שהבורא שומע את כל תפילותי לעזרה". עמידה עיקשת בפני הגוף והשכל, בעזרת תשובות ממין זה, מביאה בעקבותיה את התגלות הבורא, הרגשתו השלמה, והאיחוד עמו.

מ"קליפת ישמעאל" ו"קליפת עשיו" ל"נעשה ונשמע" ול"ישראל"

האדם מכיל בנשמתו שבעים רצונות בסיסיים הנקראים "שבעים אומות העולם". מבנה זהה לשורש הרוחני של האדם, שהוא האובייקט הרוחני "זעיר אנפין" המצוי ב"עולם האצילות" ומורכב אף הוא משבעים "ספירות".

ברגע בו אדם מתחיל להתקרב לבורא, או במילים אחרות, לקבל את ה"אור", מייד הוא מתחיל לחוש ברצונות שלא יכול היה לתאר לעצמו שנמצאים בו.

לכל אחד ואחד משבעים הרצונות הללו יש שני שורשים, מכיוון שהאדם מתקדם באמצעות שילוב של שני קוים: "קו ימין" ו"קו שמאל". בפני עבודתו של האדם ב"קו ימין" מתייצב כוח אגואיסטי טמא, "קליפה", העומד למכשול בפני העבודה שבלב. הכוח המדיח הזה נקרא גם "ישמעאל". בפני עבודתו של האדם ב"קו שמאל" ניצב כוח טמא אחר, שעומד כמכשול כנגד העבודה בשכל ושמו "קליפת עשיו". התקדמותו הרוחנית של האדם מצריכה הינתקות ופרידה משתי ה"קליפות" הללו, מכיוון ששתיהן אינן מוכנות לקבל את האור מתוך כוונה אלטרואיסטית "למען הבורא". שמן נובע מסרבנותן לקבל את האור למען הבורא , כמו שכתוב, שלפני שהבורא הציע את התורה לישראל, הוא הציע אותה לעשיו ולישמעאל, אך הם סרבו לקבלה.

ברגע בו האדם מבין שאף אחת משתי ה"קליפות" לא תקבל את התורה, כלומר את "אור הבורא", הוא מתחיל ללכת ב"קו אמצעי" הוא "ישראל", לפי חוק "נעשה ונשמע", שמשמעותו לקבל למען הבורא.

מ"גוי" ל"חסיד אומות העולם"

תהליך הביקורת העצמית לגבי האגואיזם נתון בבעיה, לאור העובדה שהאדם מתקשה לחשוב באופן אובייקטיבי ונטול מאפיינים אגואיסטיים. כאשר רובו ככולו שקוע עד צוואר במחשבות, רצונות וכוונות בעלי אופי אגואיסטי, הוא איננו מסוגל להעמיד עצמו לביקורת ללא פשרות.

האמת היא שאין לו לאדם צורך לבקר את עצמו כלל, כי הרי הוא יודע מראש שכל מה שהוא חושב מבוסס ממילא על רצונותיו האגואיסטים; וזה כולל גם את חשבון הנפש הביקורתי שלו. עם זה, תוך כדי העבודה הפנימית, עושה האדם מאמצים לפתח את רצונותיו הרוחניים, ובמקביל בודק את מצבו. בדיקה זו, נועדה לאדם, ולא לבורא היודע את מצבנו בכל רגע נתון, מהיותו "בוחן כליות ולב".

הניסיון המצטבר מאפשר לפתח שיטה בדוקה ובטוחה לבדיקת המצב הרוחני האמיתי של האדם. מאחר שתחושת השמחה הנובעת מהעבודה למען הבורא היא המדד למצב הרוחני, יש לברר את עוצמתה. לצורך הרגשת השמחה, המהותית כל כך להתפתחות הרוחנית, לא נדרש כל מאמץ, מלבד המאמץ הפנימי לקבל את המציאות בברכה בכל מצב.

הקבלה מתייחסת אל האדם כאל עולם ומלואו, כלומר, כל הסובב אותנו נמצא באדם: יקום, אומות, רצונות, גויים, חסידי אומות העולם, ישראל ואפילו הבורא עצמו המהווה את הנקודה הרוחנית שבגוף.

בתחילה עוסקת חוכמת הקבלה בתכונות הפנימיות הללו, ורק לאחר מכן, וכתוצאה מהשלכותיהן, עוברת לעסוק באובייקטים החיצוניים הנקראים בשמות אלה. המצב הרוחני של האובייקטים החיצוניים והשפעתם עלינו, תלוי במצבן הרוחני של התכונות הפנימיות בנו.

המצב הרוחני ההתחלתי של האדם נקרא "גוי". כאשר הוא מתחיל להשתוקק לבורא, הוא נקרא "חסיד אומות העולם". כיצד ניתן לוודא באיזה מדרגה מצויים? במצב מהסוג הנקרא "גוי", לאדם רצונות בעלי אופי אגואיסטי, והוא עסוק כל העת בצרכיו הבלתי מסופקים, ובחתירתו הבלתי נלאית להגשמת מאווייו ליהנות לעצמו.

תחושת חוסר הסיפוק מקננת בנו כתוצאה מעברנו הרוחני, בו היתה הנשמה מצויה במדרגה הגבוהה ביותר. במדרגה זו, "מקור הנשמות", נשמתנו היתה במצב של שלמות, בו היה לה הכל ולא חסר לה דבר. מאז היא כמהה לחזור לשם. כאשר נופלים מבחינה רוחנית לעולם הזה, מאבדים את הכל. על כן, כשהאדם משתוקק למשהו, ולא מצליח לקבל את מה שהוא רוצה, הוא מתמלא בטענות ומענות, אותן הוא מפנה לבורא שגזל ממנו את מה שהוא רוצה, ואינו משיב לו את מה שהיה נחלתו בעבר.

מי שמצליח, על אף הקושי, לגבור על נטייתו זו להתלונן ולהתמקד במחסורו; מי שמצליח לשכנע את עצמו בעזרת מאמצים ממוקדים במחשבות מכוונות של עבודה פנימית, שכל מעשיו של הבורא נועדו לטובתו; מי שמצדיק את הנהגתו של הבורא והשגחתו בכל מצב, ומסוגל אפילו לחוש שמחה ואהבה לבורא, כאילו כבר קיבל ממנו את כל מה שיכול היה לרצות- אדם כזה, עבר בהצלחה את מבחן הכוונה והמחשבה שלו, וראוי לו להיקרא "חסיד אומות העולם".

"חסיד אומות העולם", הממשיך לעבוד על תיקון האגואיזם שלו בעזרת הבורא, נבחן במעשיו, ולא במחשבותיו, כבעבר. בשלב זה הבורא נותן לו הכל, אבל עליו להיות נכון תמיד להחזיר את כל זה לבורא. כמו כן, עליו להיעתר ולקבל רק את החלק אשר אותו הוא משוכנע שהוא מקבל למען הבורא.

לעיתים קרובות, מבחן הבחירה לקבל רק למען הבורא, גורם לאדם לפסוח על שתי הסעיפים. במלחמה המתחוללת בלבו, נמשך האדם מצד אחד, להגשים את מאווייו האישיים, אלה כוחות הרע; ומצד שני הוא נמשך לעבר כוחות הטוב- הקבלה למען הבורא. כאשר ההבדל בין שתי אפשרויות הבחירה נעוץ בגודל הרווח האישי, סימן ששתי האפשרויות גם יחד, נתונות לשליטת ממלכת האגואיזם.

בעת היות האדם לכוד בין שתי אפשרויות הבחירה, כשאחת מהן למען עצמו, והשניה למען הבורא, אין באפשרותו לעשות את הבחירה הנכונה, בלי שיפנה לבורא בתפילה שימשוך אותו לכיוון הצד הטוב.

אדם המתייחס לכל דבר הנקרה בדרכו כאל מבחן הניתן לו מלמעלה, ועושה את בחירותיו בתשומת לב מירבית, תוך תפילה מתמדת להנחיית הבורא, מטפס במהירות לעבר מטרת הבריאה.

כל הבריאה, מלבד הרצון ליהנות, היא בורא- "אור"

את מטרת הבריאה בכלל, ואת מטרת קורותינו בפרט, ניתן להבין רק אם מבינים את המטרה הסופית של הבריאה. הבנת מטרת הבריאה מובילה להבנת פעולות הבורא, מהסיבה הפשוטה, שאלה נובעות מהמטרה הסופית ומוגדרות על ידיה. בדיוק כמו בעקרון הסיבה והתוצאה הקיים בעולמנו- כאשר התוצאה לא מובנת, אי אפשר להבין את הפעולות שהובילו אליה. על הרקע הזה התהווה הפתגם "לשוטה לא מראים חצי עבודה".

רק עבודה שלמה, כלומר תוצאה גמורה ומובנת, מובילה להבנת הפעולות שהביאו אליה. בדיוק כך, כפי שהוזכר כבר למעלה, רק הבנת מטרת הבריאה מובילה להבנת פעולות הבורא.

כל הבריאה, מלבד הרצון ליהנות, היא בורא- "אור". על כן, הדבר היחיד אותו הבורא צריך לברוא הוא רצון ליהנות. כל מה שקיים זה רצון ליהנות ואור. כל מה שנברא מלבד האדם, נברא רק כדי לעזור לאדם להשיג את מטרת הבריאה.

אנו נמצאים בבורא עצמו, בתוך ים של אור הממלא את הכל, אך אנו יכולים להרגיש את הבורא רק במידה בה אנו מביאים את עצמנו למצב בו תכונותינו זהות לתכונותיו. האור יכול לחדור רק באלה מן הרצונות שלנו, הדומים לרצון הבורא.

בתכונותינו וברצונותינו הבלתי זהים לאלה של הבורא, לא ניתן לחוש אותו, מכיוון שאור הבורא לא נכנס ברצונות אלה, ולכן לא נכנס בנו. מכיוון שכל תכונותינו הפוכות מתכונותיו במהותן, אין אנו מרגישים את הבורא כלל. כתוצאה מכך אנו חווים תחושה של נתק ובידוד ביקום מנוכר, נדמה לנו שאנחנו לבד בעולם.

הבורא רוצה להעניק לנו עונג. תכונתו הבסיסית היא "רצון לתת". זו בדיוק הסיבה לכך שהוא ברא את כל מה שקיים בעולמות עם תכונה הפוכה לשלוש עם "רצון לקבל".

הבורא ברא את כל התכונות האגואיסטיות שלנו. אי לכך, האשמה של טבענו השפל איננה מוטלת עלינו. אך בל נשכח שהבורא איננו מתכוון שנשאר במצבנו זה. הבורא מצפה שנשקיע מאמצים ונתקן את עצמנו בכוחותינו אנו, עד שנתמלא בו, נתאחד עמו, ונהיה כמותו.

הטיפוס במדרגות הרוחניות

הבורא מחייה את כל הבריאה בחומר: דומם, צומח, חי ומדבר. בעולם שלנו זהו אור אשר איננו מרגישים אותו. בנו נכנס רק חלק כלשהו מהאור והוא נקרא "נשמה".

לאותם יחידים בעולמנו הנקראים מקובלים, יש שיטות לקבלת האור.

כל אדם אמור להגיע מהמצב ההתחלתי בו הוא איננו מרגיש את האור כלל, למצב בו הוא מלא לגמרי באור. מצב המלאות באור נקרא מטרת הבריאה או "גמר התיקון". על האדם להגיע ל"גמר התיקון" בחייו הגשמיים בעולם הזה, באחד הגלגולים.

שלבי ההתקדמות בהם האדם מטפס ומתקדם מבחינה רוחנית, ומתמלא בהדרגה באור הבורא, הן "מדרגות רוחניות".

היסורים הם הדוחפים את האדם להתקדם לעבר מטרת הבריאה, בכך שהם דוחפים אותו להשתחרר מכבלי האגואיזם כדי לחדול לסבול. ואיך זה בדיוק קורה? אנו אומרים לעצמנו: אם היסורים מקורם ברצון לקבל לעצמנו, רצון שאינו בא על סיפוקו, הבה נוותר על רצון זה וניגאל מיסורינו. כך אנו משתחררים לאיטנו מהאגואיזם, ומפנים עוד ועוד מקום בתוכנו לאור הבורא.

בני האדם נבדלים אלה מאלה רק בדבר אחד- בסוג התענוג אליו הם שואפים. התענוגות הגשמיים קשורים יותר לתענוגות וצרכים גופניים דוחקים, כמו הצורך למזון ומחסה, בדומה לצורכיהם של בעלי החיים. התענוגות האנושיים מקפלים בתוכם יצרים כמו יצרים כוחניים לשליטה וכבוד, יצרים רכושניים לצבירת ממון, השכלה, ועוד. הן הצרכים הגופניים והן הצרכים האנושיים, קיימים אלה בצד אלה בכל אדם, בצרוף ובסדר העדיפויות היחודי לו.

המענה לצרכים השונים מושג בעזרת כלי עזר מרכזי- השכל האנושי. צרכיו ומאווייו של האדם משתנים תדיר, והשכל, עבדו הנאמן, מסייע לו למצוא את הדרך להגשמתם.

בהשפעת היסורים, האגואיזם משנה את אופיו המבוסס על הרצון לקבל לעצמו. הוא מנוטרל, כשאת מקומו תופס הרצון לקבל- האלטרואיזם. התקופה הנדרשת לשחרור הסופי מהאגואיזם נקראת "ששת אלפים שנה", אך מספר זה אינו מתייחס לזמן הפיזי.

האגואיזם נקרא "גוף". המצב בו האדם אינו משתמש יותר באגואיזם נקרא "מות הגוף". מצב זה מושג בחמישה שלבים, במהלכם האדם מוותר על האגואיזם בהדרגה, לפי עיקרון "מהקל אל הכבד". כלומר, מהחלק הפחות אגואיסטי לחלק האגואיסטי ביותר.

האדם מקבל את אור הבורא לתוך הרצונות השוללים את האגואיזם. כך הוא מקבל באופן הדרגתי אור הנקרא: "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה", "יחידה".

מרדיפת תענוגות עד "גמר תיקון" בארבעה שלבים

ארבעה שלבים עיקריים מהווים את שלבי העלייה הרוחנית של האדם:

שלב א: ברדיפה אחר תענוגות העולם הזה, המאופיינים במידת האגואיזם. בשלב הזה, האדם יכול הן להתחיל והן לסיים את חייו בגלגול הזה בטרם יחזור שוב לעולם הזה, אלא אם כן יעסוק בקבלה. אם האדם עוסק בקבלה, הוא עובר לשלב הבא.

שלב ב: בזיהוי האגואיזם כמזיק וויתור על השימוש בו. בכל אדם, במרכז רצונותיו האגואיסטים, נחבא רצון רוחני רדום, הנקרא "עובר". ברגע מסויים בחייו ניעוֹר ה"עובר" והאדם מתחיל להרגיש אותו כרצון ל"השגה", הבנה ולימוד של דברים רוחניים.

אם האדם איננו ממהר לרמוס ניצן זה עם פקיעתו, ומתחיל לטפחו, הוא מתחיל לגדול עם כוונה נכונה. תחת השגחתו של מורה רוחני, האור הרוחני הבלתי מורגש הופך להיות יותר ויותר מורגש. צרכים רוחניים עמוקים ונשגבים מתגלים לאדם, ועוזרים לו בנוכחותם להרגיש ביטחון בקיומו ובדרכו; מהם הוא שואב כוחות לתיקון הגילוי הבא של האגואיזם.

שלב ג: בהשגת מצב בו לאדם יש רק רצון אחד, והוא לשמח את הבורא במעשים נטולי תועלת עצמית, שהוא עושה למענו.

שלב ד: בהאדם מתקן את הרצון "לתת" שרכש, ברצון "לקבל" למען הבורא. התחלתה של עבודה זו נקרא "תחיית המתים", שמשמעותה החייאת הרצונות האגואיסטיים אותם המית בשלבים הקודמים. תיקון הדרגתי של הרצונות האגואיסטיים לרצונות אלטרואיסטיים מביא לרווח כפול- הנאה מהבורא, בצד ההנאה מההידמות אליו. תיקונו של האגואיזם כולו והפיכתו לאלטרואיזם, נקרא "גמר תיקון".

"גמר תיקון" האגואיזם, והפיכתו לאלטרואיזם, מסיר לחלוטין את המכשולים האחרונים שחסמו את הדרך בפני קבלת אור הבורא. כך האדם מתאחד לגמרי עם הבורא, טובל בים האור המקיף וממלא אותו, ונהנה הנאה עילאית.

הגישה המדעית, הדתית והפילוסופית לשאלת "גוף ונפש"

הזכרנו שיכולתנו להבין את העולם מוגבלת למדי. כפי שאין באפשרותנו להבין את עצמנו עד תום, כך גם אין באפשרותנו להכיר ולהבין את הבורא. הבנתנו מוגבלת בגלל הרגשות הסובייקטיביים המאפילים עליה. כמו כן, גופנו מוגבל לחמשת החושים הקולטים מהסובב רק את המצוי בטווח קליטתם.

במילים אחרות, האינפורמציה הנשלחת אלינו מותאמת ליכולת הקליטה שלנו. הבורא, השולח את האינפורמציה באופן שקול ומבוקר, לוקח בחשבון את תכונותינו ורמת התפיסה המדויקת שלנו, ואת יכולת התגובה שלנו. אי לכך, אין לנו כל מידע של ממש על ישויות עליונות, על המבנה שלהן או על דרך פעולתן. נותר לנו רק לדון בהן באופן פילוסופי, ולהתווכח על המבנה המשוער שלהן, ועל דרך פעולתן. הדבר דומה לוויכוח בין ילדים, כשכל אחד מנסה להוכיח את צדקתו, ולאף אחד מהם לא ברור על מה הוא מדבר.

תפיסות פילוסופיות ודתיות ניסו תמיד, וממשיכות לנסות, להסביר מהי "נשמה" ומהו "גוף".

ניסיונות אלה מובילים לארבע גישות בסיסיות:

הגישה הדתית, יוצאת מתוך הנחה כי ישותו של כל אובייקט, היא נשמתו של האובייקט. הנשמות נבדלות זו מזו בתכונותיהן, שהן בעצם התכונות הרוחניות של האדם. הנשמות קיימות באופן עצמאי וללא קשר לקיומו של גופנו. כלומר, הנשמה קיימת גם לפני התגלמותה בגוף, וממשיכה להתקיים גם אחרי מותו של הגוף. הגישה הדתית רואה את המוות כתהליך ביולוגי של ריקבון חומר חלבוני ותו לא.

לפי תפיסה זו, מותו של הגוף הביולוגי אינו בר השפעה על הנשמה עצמה, מלבד היותו סיבת הפירוד בין הגוף לנשמה. הנשמה היא נצחית מכיוון שהיא איננה בנויה מהחומרים המוכרים של העולם הזה. הנשמה איננה ניתנת לחלוקה מעצם טיבה, כלומר, אינה מורכבת מחלקים רבים, ועל כן לא עוברת תהליך של פירוק, חלוקה, ריקבון והיפרדות, וכתוצאה מכך, מוות.

לפי תפיסה זו, הגוף הוא העטיפה החיצונית של הנשמה, הלבוש בו הנשמה מתלבשת. האדם פועל באמצעות הגוף ומגלה באמצעותו את התכונות הרוחניות והרגשיות מהן בנוי אופיו. כמו האדם הנוהג במכונית, ומגלה באמצעות פעולתה את תכונות מכוניתו. הגוף משול במקרה זה למכונה.

הנשמה נותנת לגוף חיים ותנועה, ודואגת לשמירתו. בלעדיה אין לגוף חיים ותנועה. הגוף עצמו הוא חומר מת. ניתן להבחין בכך ברגעי המוות, בהם עוזבת הנשמה את הגוף. את רגע יציאת הנשמה מהגוף אנו מכנים "רגע המוות". כל סימני החיים של גוף האדם מוגדרים על ידי הנשמה.

הגישה הדואליסטית, שהתפתחה כתוצאה מהתפתחות המדע, פיתחה נקודת מבט חדשה על גוף האדם. גישה זו מניחה שקיומו של הגוף תלוי בישות רוחנית כלשהי המחייה אותו. לפי גישה זו הגוף יכול להתקיים באופן עצמאי ללא קשר לקיומה של הנשמה וללא עזרתה. מצדדי הגישה טוענים שהם יכולים להוכיח זאת בעזרת ניסיונות ביולוגיים ורפואיים המאפשרים להחיות את חלקי הגוף.

גישה זו רואה את הגוף כאובייקט ביולוגי המתקיים באופן עצמאי, כחומר חלבוני מסויים, ואילו הנשמה מעניקה לו תכונות. בגישה הדואליסטית, תפיסת הנשמה ומקורה דומה לתפיסה הדתית.

ההבדל בין הגישה הדואליסטית לזו הדתית הוא בכך שבגישה הדואליסטית מוצגת סברה הטוענת שהנשמה מעניקה לגוף שכל ותכונות רוחניות. אך מכיוון שבגישה זו הגוף יכול להתקיים באופן עצמאי ללא עזרתם של כוחות עליונים נוספים כלשהם, תפקידה של הנשמה הוא להיות מקור השכל והתכונות הטובות בלבד, מכיוון שאלה קטגוריות אופייניות לרוחניות ולא לגשמיות.

הגישה החילונית אינה מאמינה בקיומם של מניעים רוחניים ובנוכחותה של נשמה בגוף. לפי גישה זו, הנשמה מקבלת את החומר הגשמי ואת תכונותיו. משלילת הנשמה עולה כי גם השכל ושאר תכונות האדם הם תולדת גופו, שהוא מכניזם של העברת אותות חשמליים דרך קצות העצבים.

כל תחושות הגוף נובעות מהקשר ההדדי בין קצות העצבים לבין הגירויים החיצוניים המועברים דרך העצבים למוח. במוח עוברים הגירויים תהליך של פרשנות המסווג אותם לתענוג או לכאב, ותוצאות האנליזה מועברות בחזרה לאיבר הרלוונטי המגיב בהתאם. הכל בנוי על העברת אותות למוח, והחזרת האות לאיבר המבצע. הפיקוח על הביצוע מתקיים על ידי היזון חוזר (backBio Feed). פעילות המוח מושתתת על עיקרון העונג: התרחקות מכאב ונהייה אחר התענוג. יחסו הרגשי והמעשי של האדם לחיים, נקבע על פי עיקרון העונג, לפיו הוא מתאים את תגובותיו לאותות הנשלחים אליו מהסביבה.

מחשבותינו המודעות, הן שיקוף של תהליכים המתרחשים בגופנו. מותר האדם על הבהמה הוא בדרגת התפתחותו השכלית הגבוהה. התפתחותו השכלית של האדם מגיעה עד לידי איסוף כל התהליכים הגופניים לתמונה בהירה של תבונה והיגיון. תבונתנו, מקורה ביכולת לתרגם תהליכים גופניים להבנה רעיונית.

אין ספק שבין כל הגישות שהוצגו עד כה בהקשר זה, גישה זו היא הבריאה, המדעית והמובנת ביותר. גישה זו המתעקשת להתבסס על ניסיון ממשי ובר הוכחה בלבד, עוסקת רק בגוף האדם הניתן לחקירה מדעית, ומתעלמת מהנשמה שהיא בלתי נתפסת לשיטתה. על כן, בכל הקשור לגוף האדם, זוהי גישה אמיתית.

בעייתיות השיטה היא בהצגתה את האדם כרובוט המופעל על ידי הטבע העיוור. גם לאדם החילוני קשה להסתפק בתפיסה חלקית זו, הנטועה בראיית תכונות האופי כמוגדרות מראש על ידי הגנטיקה, הצרכים הגשמיים ועקרון העונג. גישה זו שומטת את הקרקע מתחת הגדרת האדם כיצור תבוני.

אדם שהוא רק מכניזם הכפוי לפעול על פי נתונים טבעיים מולדים ובלתי ניתנים לשינוי, במסגרת החוקים המקובלים בחברה בה הוא חי, נמצא משולל חופש בחירה וחופש תגובה אישית. כתוצאה מכך, הוא אף נמצא כחסר כל אפשרות לקיים תהליך חשיבה עצמאי ואובייקטיבי.

האדם, למרות מקורו מן הטבע, מרגיש שחוכמתו חורגת מגבולותיו של הטבע הגשמי. לכן, אפילו האדם החילוני שאיננו מאמין בכוח עליון, מתקשה לאמץ גישה שפירושה שיעבוד מלא לחוקי הטבע הנוקשים, בלי תכלית, מטרה או משמעות לקיומו.

נקודת המבט המדעית, בהשאירה את הנשמה מחוץ לגבולותיה, התקשתה לתת מענה לשאלות קיומיות מהותיות. נקודת המבט העכשווית, ההולכת וצוברת תאוצה, באה לתקן מכשלה זו ולגבור עליה. הגישה העכשווית הוסיפה לגישה המדעית את המרכיב החסר- והנשמה חזרה לאופנה. התפיסה כי קיים מרכיב רוחני ונצחי באדם, משותפת לכל. המרכיב הרוחני המתלבש בעטיפה הגופנית נקרא נשמה, והוא מהות האדם. הגוף הוא רק לבוש לנשמה.

למרות שגישה זו אומצה על ידי כלל האנושות בצורה גורפת, רובה ככולה איננה מסוגלת לתת הסבר לשאלות: כיצד הנשמה מתלבשת בגוף, מה מהות הקשר בין הגוף לנפש, מהי נשמה והיכן מקורה. רוב אוכלוסיית העולם איננה דורשת במופלא ממנה, ומסתפקת במאבק ההישרדות על טרדותיו ושמחותיו.

מי יכול להבין מהו גוף, מהי נשמה, ומהו הקשר ביניהם? מדוע אנו סבורים שאנחנו מורכבים משני חלקים- גשמי ורוחני? באילו מן החלקים נמצא ה"אני" הנצחי שלנו? מה קורה ל"אני" לפני לידתו ולאחר המוות, והאם זהו אותו "אני" שאנחנו מודעים לקיומו עכשיו?

שאלות אלה ודומות להן צצות לפרקים ואנו תוהים לפשרן. אין לנו מושג אם הן שאלות קיומיות אמיתיות או שמא הן נובעות מעולם רוחני פרי דמיוננו, אותו בדינו, בלי דעת, על סמך המציאות המוכרת לנו. כל עוד איננו מצוידים במידע החורג מעבר לעולם הזה, אין ביכולתנו אלא להפליג בדמיוננו בים הדימויים השגור והמוכר לנו. ולראיה, אין ביכולתנו לצייר יצור מכוכב אחר שאינו דומה לנו בכלום.

הבסיס המוצק לכל התיאוריות שלנו, גם אם נשגה בדמיונות מרחיקי לכת, תמיד יישאר קשור לעולם הזה; כי, כאמור, אין לנו כלים לבנות תמונה שאיננה מבוססת על מידע קיים. אם כן, איך עונים על השאלה מהו גוף ומהי נשמה, מהמצב הקיומי הגשמי בעולמנו?

"אין עוד מלבדו"

מוגבלות תפיסתנו, כאמור, מביאה להבנה חלקית בלבד בכל הנוגע לגופנו, נשמתנו, והאובייקטים הסובבים אותנו. אנחנו מסוגלים לקלוט את האובייקטים בחושינו, ולעבד את המידע החושי להבנה בכמה קטגוריות בלבד. אנחנו מסוגלים לזהות את החומר ממנו עשוי האובייקט, ואנחנו מסוגלים לזהות את צורתו החיצונית. עיבוד המידע ותיאור האובייקטים נובע מניסיון העבר שלנו. את צורתם המופשטת של האובייקטים, כלומר, את תכונותיהם שאינן קשורות לגילומן החומרי, או את מהותם הפנימית, אין ביכולתנו לקלוט ולהבין.

הקבלה נקראת "תורת הנסתר", מכיוון שבאמצעותה האדם מגלה את כל מה שהיה נסתר ממנו קודם לכן. אלה המגיעים בעזרת הקבלה ל"השגה", זוכים לראות את תמונת העולם האמיתית הנפרשת לפניהם ומתגלה במלוא תפארתה. בהקשר זה כותב הרב אשלג: "ויערב לכם דבר אמת, לדבר דבר בלי בר. וכל שאתם תחזו לכם, עיניכם תראנה ולא זר!".

הקבלה נקראת "תורת הנסתר" מכיוון שהיא מגלה לאדם את כל מה שנסתר ממנו. גילוי הנסתר מותנה בעמידה בתנאים מסויימים. אלה מובהרים לתלמיד רק לאחר שעלה בידו להשיג כוונות מסויימות.

רק מי שהקבלה הפכה להיות עבורו "תורת הנגלה", רואה ומבין איך בנוי ה"עולם", מהי "נשמה" ומהו "גוף". עם זאת, אדם שהשיג הבנות אלה, נאסר עליו ואין ביכולתו להעביר לאחרים את כוונת הבריאה הנגלית לפניו. רק מסר אחד הוא יכול וצריך להעביר, המסר לגבי האמת היחידה בבריאה שנגלית עם ההתקדמות הרוחנית, המסר ש"אין עוד מלבדו"!

ההתקדמות הרוחנית כתהליך של צמצום המרווח בין האובייקטים דרך יצירת זהות בין תכונותיהם

חושינו מאפשרים לנו לקלוט חלק קטן מהיקום, את החלק הנקרא "העולם שלנו". המכשירים המשוכללים, פרי המצאתו של האדם, רק מגדילים את הטווח של איברי החישה שלנו. למעשה, חסרים לנו חושים נוספים לקליטת העולמות המלאה, אך חסרונם של אלה אינו מורגש, בדיוק כפי שאיננו מרגישים בחסרונה של אצבע ששית בכף ידינו.

סביבנו קיימת תמונת עולם עשירה אלפי מונים, ובגווני אינסוף, שאין ביכולת חושינו המוגבלים לקלוט. גם את החלקיק הקטן מתמונת היקום שאנו קולטים, אנו קולטים ומפרשים בצורה מעוותת, ואת הפירוש הזה משליכים על היקום האינסופי כולו.

תמונת היקום המסולפת, אותה מאפשרים חושינו, דומה לתמונת הרנטגן המציגה את שלד העצמות בלבד. כפי שאי אפשר להגיע לכלל תיאור מדוייק של תמונת גוף אמיתית בהתבסס על תמונת רנטגן, כך אין ביכולתנו לתאר לעצמנו תמונה אמיתית של יקום, לפי הרשמים החלקיים הנקלטים על ידי חושינו. דמיון לא יעזור לנו כלל לתאר את מה שאיננו בר תיאור עבורנו, כי דמיונותינו מבוססים במלואם על רשמי העבר.

אף על פי כן ולמרות הכל, הבה ננסה לשוות בדמיוננו את העולם הרוחני הנמצא מעבר לדמיון, ונשתדל להבינו עד כמה שניתן בעזרת הכלים העומדים לרשותנו.

דמיינו שאתם עומדים בטבורו של נוף שומם, על ספה של דרך המובילה אל האופק. לאורך הדרך, במרווחים מסויימים, מסומנים סימנים- החל מנקודת האפס עליה אתם עומדים, ועד נקודת השיא. הדרך כולה מחולקת לארבעה חלקים.

ההתקדמות בדרך זו, המסמלת את הדרך הרוחנית, מתרחשת על פי הזדככות ושינוי הרצונות והמאוויים, ולא על ידי תנועות רגליים, כמקובל בעולם שלנו. בעולם הרוחני, זמן, חלל, ותנועה, שונים במהותם מהמוכר לנו. העולם הרוחני הוא עולם של רגשות ללא גופים פיזיולוגיים. האובייקטים הם רגשות, תנועה היא שינוי ברגשות, ומקום הוא תכונה מסויימת.

מקום מוגדר בעולם הרוחני על ידי תכונתו. על כן, תנועה היא בעצם החלפת תכונות של אובייקט. דבר זה דומה למה שאנו נוהגים לכנות "תנועה נפשית", ומתייחסים אליה כאל תנועה של רגשות ולא כאל תנועה פיסיולוגית. לכן, הדרך אותה אנו מנסים לתאר, היא חילוף תכונותינו הפנימיות, שהן בעצם הרצונות שלנו, בתכונות ורצונות אחרים, שלב אחר שלב.

מרווח- המרווח בין האובייקטים הרוחניים- נמדד על ידי ההבדל בין רצונותיהם, כלומר, אי הזהות בין תכונותיהם. ככל שתכונותיהם דומות יותר, הם קרובים יותר. התקרבות או התרחקות האובייקטים מוגדרת על ידי תכונותיהם. זהות מוחלטת בין התכונות מובילה לאיחוד שני האובייקטים. כאשר באחד מהם מתגלה תכונה חדשה, תכונה זו נבדלת מהאובייקט בו נתגלתה וכך נברא פרצוף רוחני חדש.

בסוף הדרך נמצא הבורא עצמו. מיקומו מוגדר על ידי תכונותיו שהן אלטרואיסטיות לחלוטין.

אנו נולדים בעולמנו מחוננים בתכונות אגואיסטיות בלבד. במצב זה אנו מרוחקים לגמרי מהבורא. המטרה אותה מעמיד הבורא לפנינו, היא שנשיג את תכונותיו במהלך חיינו בעולם הזה, כלומר, שנתאחד עמו מבחינה רוחנית. הדרך שעלינו לעבור, היא בעצם שינוי תכונותינו עד לרמת הזהות המוחלטת עם תכונות הבורא.

תכונתו האחת והיחידה של הבורא היא אלטרואיזם. תכונה זו משמעותה חוסר אגואיזם מוחלט, וכתוצאה מכך חוסר מחשבה על עצמו, על מצבו, על השפעתו ועל שליטתו. מחשבה על עצמנו, על השפעתנו ועל שליטתנו, מהווה את מחשבותינו ורצונותינו שלנו בני האדם, אנו הנולדים עם תכונה אחת ויחידה- אגואיזם.

בכל זאת חשוב לציין, שמאחר שאנו נמצאים בעולם הזה בעטיפה גשמית, הדאגה למינימום הקיומי הכרחית ואינה נחשבת לאגואיזם. על ידי בדיקה פשוטה ניתן לקבוע אם מחשבה או רצון הם אגואיסטיים, או הכרח קיומי: אם האדם היה רוצה להתפנות ממחשבה זו, אך אינו יכול, עקב סיבה קיומית, סימן שהמחשבה או המעשה הם בבחינת הכרח קיומי ולכן לא אגואיסטיים. מחשבות ומעשים הנגזרים מהכרח קיומי אינם יוצרים הפרדה בין האדם לבורא.

ההתקדמות הרוחנית כמהלך של חילופי רגשות - בין "דרך הקבלה", ל"דרך יסורים"

הבורא מקדם את האדם למטרה בדרך זו: הוא נותן לאדם רצון "רע" או יסורים, וזה דומה לדחיפת רגל שמאל קדימה- לצעד ראשון. אם האדם מוצא בעצמו כוחות לבקש את עזרתו של הבורא, הבורא מסייע לו בכך שהוא נותן לו רצון "טוב" או תענוג. זה נחשב לקידום רגל ימין-לצעד שני. ואז, שוב האדם מקבל מלמעלה רצון רע, והפעם חזק יותר, או שהוא מקבל הרגשת ספק בקיום הבורא. ושוב הוא מבקש עזרה מהבורא, שיסייע לו להתמודד עם מאמץ גדול יותר. וכמו קודם, הבורא עוזר לו בכך שהוא נותן לו רצון חזק יותר, וכך הלאה.

בצורה זו האדם מתקדם. ככל שרצונותיו זכים יותר, כך הוא מתרחק והולך מהנקודה ההתחלתית של האגואיזם המוחלט, ממנה התחיל את דרכו הרוחנית.

התקדמות רוחנית ניתנת לתיאור בצורות שונות. אך בבסיסה היא תמיד מהלך של רגש עוקב אחר רגש, או חילופי רגשות. הכל מתחיל מהרגשה רוחנית כלשהי, כלומר מהרגשה תת הכרתית של קיום הבורא. מתוך הרגשה זו נובעת הרגשת ביטחון, אשר מביאה להרגשת שמחה. בשלב הבא, הרגשה זו נעלמת, עובדה המצביעה על כך שהאדם טיפס למדרגה גבוהה יותר בהתפתחותו הרוחנית. בשלב זה ההתקדמות עדיין איננה נהירה לאדם עצמו, מאחר שהוא עדיין איננו מצויד ב"כלים" להרגיש את תכונות המדרגה החדשה אליה התקדם באופן חלקי. רק מאמץ ועבודה מכוונת לשינויים בתכונותיו, יביא ליצירת ה"כלים" המתאימים בעזרתם יוכל להרגיש את תכונות המדרגה בפתחה הוא עומד.

ה"כלים" הללו, כלומר, "כלי" ההשגה אשר יירכשו לאחר תיקון הרצון ליהנות השייך למדרגה זו, על יסורי אי הגשמתו- ניתנים לרכישה בשתי דרכים עליהן כבר עמדנו. הדרך הראשונה, היא "דרך הקבלה"- האדם חווה את הרגשת הבורא, ולאחר מכן ההרגשה הזו נעלמת. לאחר היעלמות הרגשת הבורא מגיע תור היסורים הנגרמים בשל תענוגות רצויים אך בלתי מוגשמים. יסורים אלה, נועדו לזכך את תכונותיו לצורך יצירת "כלים" חדשים להרגשת הבורא על העונג הכרוך בה. תהליך זה חוזר על עצמו בכל מדרגה ומדרגה. גם בעולם הזה, התנאי להפקת תענוג הוא קודם כל רצון שקדם לו. ההבדל בין האדם לחיה טמון בסוג התענוג הנחשק. גם להתקדמות הרוחנית, המייחדת את האדם, קיים תמיד צורך מקדים; במילים אחרות, יסורים ממחסור בעונג, או מהעדר האובייקט הנחשק.

הדרך השניה היא "דרך היסורים"- זו דרכו של האדם שלא הצליח להתקדם בעזרת השקעת מאמצים, לימודים, בקשות מהבורא והשפעת מורים וחברים. כלומר, לא הצליח בדרך הראשונה, ב"דרך הקבלה". הדרך הראשונה לא סייעה בידו להתעלות לעבר רצונות חדשים של אהבה לבורא וליראת הבורא.

אדם המצוי בשלב הזה מאופיין בנטייה לקלות ראש, הוא מזלזל ברוחניות, נוהה אחר הנאות גשמיות וזולות, עד כדי הידרדרות לדרגת כוחות הטומאה השווים למדרגה בה הוא עומד. אדם זה ירד ל"קו שמאל" של המדרגה השווה לעולמות האגואיסטיים הטמאים של אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה). לאחר שיעבור את כל היסורים יתעורר בו הרצון להיפטר מהם. היסורים עצמם יוכלו להוות את ה"כלי" בו יוכל לקבל את הרגשת הבורא החדשה, אותה הרגשה שהיה משיג אם היה מתקדם בהצלחה ב"דרך הקבלה".

אדם המתקדם בהצלחה ב"דרך הקבלה", מקבל מלמעלה את ה"אור העליון", כלומר, את הרגשת נוכחות הבורא. בשלב היעלמות ההרגשה שמגיע לאחר מכן, הוא כבר מתגעגע אל האור הזה, ומתייסר על חסרונו. מכאן נובעת משיכה אל "אור הבורא", משיכה שהיא "כלי", מעין חושים חדשים לקבלת הרגשת הבורא. במילים אחרות, הרצונות החדשים הם המושכים אותו קדימה.

לעומתו, המתקדם ב"דרך היסורים", נדחף קדימה על ידי היסורים. כאן טמון ההבדל בין שתי הדרכים. ב"דרך הקבלה" המניע להתקדם טמון ברצונות, לעומת "דרך היסורים", בה היסורים הם המניע להתקדם.

הכל מכוון מלמעלה- הבורא כסיבת הכל

הבורא מנהל אותנו בהתאם לתוכניתו. בהתאם לתוכנית זו, כל בני האנוש כולם, בחייהם אלה, או בחייהם הבאים, אמורים להגיע למטרתה של תוכניתו הסופית- מטרת הבריאה. בדרך למטרה זו בני האדם מתקרבים בתכונותיהם לתכונות הבורא, שלב אחרי שלב.

רק ההתקרבות המלאה לתכונות הבורא והאיחוד עמו, פוקחים את עיני האדם לראות את תמונת היקום האמיתית. תמונה שאין בה דבר מלבד הבורא המצוי בכל- באדם ובכל הסובב.

מאחורי מחשבותיו ופעולותיו של האדם עומדים הרצונות מהם הן נובעות. שכלו הוא אך כלי עזר המסייע לו להשיג את מבוקשו. האדם מקבל את רצונותיו מהבורא ורק הבורא יכול לשנותם.

תלותנו בבורא, בכל המצבים, היא עובדה שכוונה מאחוריה, כמו העובדה שרק הוא יכול להביא לשיפור במצבנו; וכן העובדה שהוא ורק הוא הוא הסיבה היחידה לכל קורותינו בעבר, בהווה ובעתיד. ברגע שנבין זאת, נזדקק לקשר עם הבורא, ונתחיל את המסע בנתיב הרוחני; תהליך המתחיל באי קבלת הבורא, ונגמר באחדות מלאה עמו.

סימני הדרך שהוזכרו למעלה, מורים על מידת הקשר והקירבה בינינו לבין הבורא. דרכנו מתחילה בניתוק מהבורא ומגיעה עד לאחדות מלאה עמו.

כאשר אדם מרגיש רצון פתאומי להתקרב לבורא, סימן שהבורא משכו אליו ונתן לו רצון זה.

בדרך אחרת, האדם מפתח בעצמו את הרצון להתקרב אל הבורא. זה מתרחש כאשר בעקבות הידרדרות הבאה לידי ביטוי ב"נפילה" ברצונותיו, או במעמדו החברתי או הכלכלי, הוא מתעשת ומשלים על גורלו בהבינו שהבורא עומד מאחוריו. בקבלו את ההשגחה העליונה כעובדה, הוא מרגיש את תלותו ב"מקור". במצבים אלה האדם מבין שרק הבורא יכול לבוא לעזרתו, שאם לא כן, הוא אבוד.

כל תהפוכות הגורל מכוונות בכוונת מכוון על ידי הבורא, כדי לעורר באדם הזדקקות עזה ל"בורא שלו", שישפר את מצבו. הכל מכוון לגרום לאדם להבין עד כמה הוא זקוק לבורא ולקשר עמו. מתוך הבנת ההזדקקות לקשר עם הבורא, מתעצם רצון האדם לקשר הזה, ולפי מידת רצונו, מקרב אותו אליו בוראו.

תהפוכות הגורל מכוונות לעורר את האדם מתרדמתו הרוחנית הנובעת מסיפוק צרכיו הגשמיים, כדי לקדם אותו לעבר מטרת הבריאה. הבורא מטלטל את האדם ומעורר אותו מרבצו, באמצעות יסורים גשמיים ורוחניים המכים בתחומי חייו השונים- משפחה, חברים, עבודה ועוד.

מטבע בריאתנו חוויות חיוביות של הרגשה נעימה נובעות מהתקרבות לבורא, ואילו חוויות שליליות ולא נעימות נובעות מהתרחקות ממנו.

מסיבה זו נברא האדם בעולמנו כשהוא תלוי בגורמים בריאותיים, משפחתיים וחברתיים שונים. מסיבה זו הרגשתו הטובה תלויה כל כך באהבת הבריות ובכבוד שרוחשים אליו. אופיו התלותי של האדם נוצר כדי לאפשר לבורא להציב בפניו מכשולים להגשמת צרכיו התלותיים; מכשולים מייסרים שיאנסוהו להקיץ מתרדמתו, ולצאת לדרך לחפש דרכי מילוט ממצבי הלחץ, עד אשר יבין שהכל תלוי רק בבורא.

ואז, אם יימצאו לו הכוחות המתאימים והסבלנות הדרושה, יזכה לכך שיתחיל לשייך את כל מה שקורה לו לרצון הבורא. אז הוא גם יפסיק לקשר את מצבו לסיבות שונות ומשונות שאינן קשורות לבורא, כמו מעשים ומחשבות מהעבר. כלומר, האדם יבין שרק הבורא הנו הסיבה לכל המתרחש בעולם כולו; לא הוא עצמו, ולא אף אחד אחר מלבד הבורא.

ארבעת שלבי ההתקדמות הרוחנית

הדרך שתוארה למעלה מהווה הן את דרכו של היחיד והן את דרכה של כלל האנושות. דרכנו מתחילה בנקודה בה אנו מכוונים בהתאמה לרצונותינו העכשוויים ובהתאם ל"העולם שלנו", וכך עד למטרה הסופית אליה עלינו להגיע, הנקראת נקודת "העולם הבא". דרך זו מתחלקת לארבעה שלבים: בשלב הראשון, הבורא נסתר לגמרי, מה שגורם לחוסר אמונה בבורא ובהשגחה העליונה. האדם נאחז בכוחותיו הדלים, מאמין בכוחות הטבע, ובגורל עיוור ששולטת בו יד המקרה. ברמה רוחנית זו נמצאת היום כלל האנושות.

במדרגה זו הנשמה עוברת תהליך של צבירת ניסיון באמצעות יסורים מסוגים שונים הנקרים בדרכה. הנשמה העוברת תהליך זה מגולמת בגופים מסויימים בעולם הזה. אדם שנשמתו צברה די ניסיון, מקבל את הרגשת המדרגה הרוחנית הראשונה. החיים במדרגה זו נועדו לאיסוף ניסיון לנשמה באמצעות יסורים שונים הנשלחים אליה.

בשלב השני, הבורא עדיין נסתר. האדם מאמין בעקרון השכר והעונש. האדם מבין שיסוריו כולם נובעים כתוצאה מאי קירבה לבורא, בשעה שתענוגותיו הם תוצאת ההתקרבות לבורא.

למרות שהאדם יכול לחזור כתוצאה מיסורים גדולים לזמן מה לשלב הראשון, התהליך של שלב ראשון ושני ימשך עד שיבין, כי רק ביטחון מלא בהנהגת הבורא יתן לו כוחות להתקדם.

בשני השלבים הראשונים נתון בידי האדם חופש הבחירה להאמין בהנהגה העליונה. אדם הבוחר להאמין, ומשקיע מאמצים לחזק בעצמו את האמונה, למרות המכשולים המוצבים בדרכו מלמעלה; זוכה אחרי כמות מסויימת של מאמצים, לראות את התגלות הבורא ואת תמונת היקום.

בשלב השלישי, מתגלה תמונה חלקית של השגחת העולם. כתוצאה מכך, האדם מקבל ומבין את שכרו שזכה לו ממעשיו הטובים, ואת עונשו שספג בגלל מעשיו הרעים. בעקבות זאת, קשה לו להימנע מלעשות טוב ולהתרחק מרע, בדומה לקושי שלנו למנוע מעצמנו תענוג בכוונה תחילה, או להזיק לעצמנו במודע. שלב ההתפתחות הרוחני הזה עדיין איננו השלב הסופי, מאחר שבשלב זה כל מעשי האדם נובעים מחוסר ברירה, כדי לזכות בשכר ולהימנע מעונש.

לכן ישנו שלב נוסף בהתפתחות הרוחנית. בשלב הזה משיג האדם את פעולות הבורא כטוב ומטיב באופן אבסולוטי בכל מצב.

בשלב הרביעי, מתגלה תמונה מלאה של הנהגת העולם. כתוצאה מכך מושגת ההבנה המלאה והשלמה, עד כמה הנהגתו של הבורא את העולם מבוססת כולה על אהבה אינסופית כלפי הנבראים, נקיה מעקרון השכר והעונש.

האדם מתרומם עד למדרגה רוחנית נעלה זו, עקב יכולתו לראות את אהבתו האינסופית והמתמדת של הבורא לברואיו, בלי קשר למעשיהם, לעצם מהותם, או למצבם.

סגולותיו של האדם שהגיע למדרגה העליונה

אדם שהגיע לכלל השגת מדרגת התענוג העליונה, מחונן ביכולת התבוננות בנשמתם של אלה שטרם הגיעו למדרגה זו. ביכולתו לראות את המדרגה הבאה של מי שמצוי במדרגה מתחתיו. יכולת זו מתייחסת הן לאדם הפרטי והן לכלל החברה. יכולות אלה נובעות מכך שבמדרגה העליונה, הבורא מגלה לאדם שהגיע אליה את מטרת הבריאה, ואת יחסו לכל נשמה בכל דור, במשך כל קיום העולמות; העולמות אשר נבראו למען מטרה אחת ויחידה- לגרום הנאה לנבראים. זוהי ההשגה היחידה המסבירה את כל פעולות הבורא כלפינו, מתחילת הבריאה ועד סופה; ובסופה צפויים כולם, כיחידים וככלל, להשיג תענוג אינסופי מאיחוד עם מקורם.

כתוצאה מכך, האדם המצוי במדרגה העליונה, רואה בבירור את כל המעשים והכוונות של הבורא כלפי ברואיו. עובדה זו גורמת לו להרגיש אהבה אינסופית לבורא. ומכיוון שרגשות הבורא ורגשות האדם זהים, הם מתאחדים והופכים ליחידה שלמה אחת, ובכך מגשימים את מטרת הבריאה. שלושת השלבים הקודמים של השגת ההנהגה הרוחנית העליונה, הם רק הקדמה להשגת מדרגה רביעית זו.

ה"נקודה שבלב"

כל רצונותיו של האדם נמצאים כביכול בלבו, ולבו מגיב עליהם ממש באופן פיזיולוגי. הלב הוא נציג הרצונות של הגוף ושל מהות האדם. שינוי ברצונות הלב הוא שינוי באישיות.

מרגע לידתו והתגשמותו של האדם בעולם הזה, הוא עסוק רק ברצונות הגוף החיים בתוכו ומנהלים את חייו.

אך בעומק הלב, בעומק הרצונות, נחבאת ה"נקודה שבלב" המסתתרת מאחורי הרצונות הרגילים, המאפילים עליה עד כדי כך שאיננו מרגישים בה. הנקודה הזו היא הרצון להרגיש רוחניות והיא חלק מהבורא עצמו.

במידה שהאדם מחפש בקבלה את הדרכים להתקרב לבורא, והוא משקיע בכך את מירב מאמציו, ומצליח להתגבר על הפסיביות של הגוף- הנקודה הזו נמלאת ברצונות טובים וזכים. בעקבות זאת, הוא משיג את הבורא במדרגה הרוחנית הראשונה, שהיא מדרגת עולם העשייה.

לאחר שהאדם משלים את כל עבודתו הרגשית בכל שלבי מדרגת "עולם העשייה", הוא מתחיל להרגיש את הבורא במדרגת "עולם היצירה". כך הוא עובר ממדרגה למדרגה עד שהוא משיג את המדרגה העליונה ביותר- השגת הבורא בדרגת "עולם האצילות". את כל הרגשות הרוחניים המתפתחים ממדרגה למדרגה חש האדם בנקודה הפנימית של לבו, "הנקודה שבלב".

כאשר האדם היה תחת שלטון רצונות הגוף, "הנקודה שבלב" היתה ריקה מהרגשת הבורא, כי רצונות הגוף לא השאירו מקום לכל רצון אחר. באותו אופן, בשעה ש"הנקודה שבלב" מלאה בהרגשת הבורא ובאורו, אין לאדם מקום בלבו לרצונות אחרים, גשמיים.

כאשר אדם מתמלא בכוונה רבה ברצונות זכים נקיים מרבב אגואיזם, באמצעות תפילות לבורא, הרגשת הבורא, שהיא אור הבורא, הולכת וממלאה את לבו. במדרגה בה אור הבורא ממלא את הלב, אין ביכולתו של אדם לחשוב או לרצות דברים שאינם תולדת מדרגה זו. מדרגה זו מכילה רק מחשבות ורצונות הקשורים בבורא.

רצונותיו של האדם המצוי במדרגה זו, כרוכים אך ורק ברצון להשפעה רוחנית גוברת, אותה יש ביכולתו לקבל מהמדרגה בה הוא מצוי.

מכאן עולה שהניסיון לשנות את הרצונות באופן עצמאי מיותר. על האדם לבקש מהבורא שיחולל בו את השינוי, מאחר שכל רצונותיו ומחשבותיו הם בעצם תולדה ממה שהוא מקבל. ליתר דיוק, רצונותיו ומחשבותיו מושפעים ישירות מהמידה בה הוא מרגיש את הבורא.

"דומם", "צומח", "חי", "מדבר"

הבורא ברא אותנו כבעלי חופש בחירה מסויים, אך האפשרות הממשית לנהל באופן עצמאי את הרצונות, מופיעה רק אצל כאלה המשיגים את "מדרגת הדעה". ככל שאדם עולה גבוה יותר בסולם הרוחני, כך יש לו יותר חופש בחירה.

הדוגמה הבאה שנלקחה מהטבע הגשמי, נועדה להסביר את תהליך התפתחותה של אישיות רוחנית. הטבע והיקום כולו בנויים מהרצון ליהנות, ורצון זה ליהנות שונה בטיבו בהתאם לברייה המחזיקה בו. ככל שהרצונות גדולים יותר, כן הבריות המחזיקות בהם מפותחות יותר, כי לצורך הגשמתם יש צורך בהתפתחות מוח מתוחכם יותר.

מחשבות האדם הן תמיד תולדה מרצונותיו, הן מכוונת להשגת הדבר הרצוי ושום דבר מעבר לכך. עם זאת, למחשבה יש תפקיד מיוחד, בעזרתה האדם יכול להרחיב את מגוון רצונותיו. כאשר האדם הוגה שוב ושוב בעניין מסויים, הרצון מגדיל את נפחו בהשוואה לרצונות אחרים.

כך בידי האדם לשנות את היחס בין הרצונות. מחשבה מתמדת על רצון קטן, יש באפשרותה להפוך אותו לרצון גדול; גדול עד כדי שיצמח, ויגבר ויעלה על כל הרצונות האחרים, עד שבסופו של דבר יהפוך להיות מהות האדם.

הדרגה הנמוכה ביותר בהתפתחות הרוחנית היא דרגת "דומם". דרגה זו אפשר לדמות לחלק הלא חי של הטבע. בדרגה זו נכללים כל הכוכבים, ובכללם כדור הארץ, על החומרים מהם הוא בנוי. דרגת הדומם של ההתפתחות הרוחנית, בדומה לדרגת הדומם בטבע, איננה מסוגלת לפעול באופן עצמאי ואין לה כל יחוד אישי. מסיבה זו, הרצון ליהנות הקטנטן שהיא מחזיקה בו, דומה לרצונו של הדומם בטבע- לשמור את התכונות הבסיסיות בלבד.

חוסר האינדיבידואליות של מדרגת הדומם בא לידי ביטוי בכך שאין בה שום דבר עצמאי, וכל תפקידה הוא לבצע אוטומטית את רצונות הבורא, בלי להתכוון לדבר מעבר לכך.

הבורא רצה שכל האובייקטים חסרי החיים יתנהגו כך, לכן נתן להם את דרגת הרצונות הנמוכה ביותר. בדרגה הזו לא קיים הצורך להתפתח, והאובייקטים השייכים אליה- אין בהם דבר מלבד הרצונות ההתחלתיים עימם נבראו. הם דואגים לצורכיהם בלבד, על פי טבעם הרוחני הדומם, ואינם מרגישים את העולם סביבם.

דוגמה לכך הם אותם בני אדם שאינם מקיימים חיים רוחניים. לאנשים אלה אין רצונות אישיים, רצונותיהם כולם הנם רצונות הבורא המנהיגים אותם ומפעילים אותם ללא הכרה, על פי התוכנית שטבע בהם הבורא.

לכן, המצויים בדרגת ההתפתחות הרוחנית הראשונית הזו, הנקראת כאמור "דומם", אינם מסוגלים להרגיש דבר מלבד עצמם, ולכן אינם מסוגלים לעשות דבר למען אחרים. הם יכולים לעבוד רק למען עצמם, כל עוד הם מצויים בדרגת התפתחות ראשונית זו, דרגת ה"דומם", כפי שנבראו.

דרגת ההתפתחות הגבוהה יותר בטבע נקראת "צומח". הבורא ברא את האובייקטים השייכים למדרגה זו, כבעלי רצון ליהנות גדול יותר מאשר הרצון ליהנות הקטנטן של הדוממים. הרצון של ה"צומח" מעורר צורך לגדילה וצמיחה, וצורך לסיפוק צרכים בסיסיים.

רצונות אלה לגדול ולצמוח אינם רצונות אישיים, אלא קבוצתיים. לאנשים המצויים בדרגת רצונות של "צומח", יש רמת חופש רוחני כלשהי מהבורא. הם כבר שואפים לנסוק מעט אל מעבר לרצונות הגשמיים המוטבעים בהם, ויש להם רצון לעשות משהו למען אחרים, כלומר לפעול כביכול כנגד טבעם.

כמו הצמחים הגדלים בקבוצה ויכולים להתפשט לכל עבר, כך גם לאנשים השייכים למדרגת ה"צומח" יש חופש מסויים להתפתח כקבוצה, אך לא כיחידים. התפתחות אישית אינה מתאפשרת לצמח, מאחר שאין לו את הרצון המתאים לצורך זה. גם האדם המצוי במדרגת ה"צומח", מוגבל לרצון רוחני כללי, רצונו של העדר. אדם כזה איננו מסוגל לשחות כנגד הזרם. הוא לא יבחר בהתקדמות רוחנית אישית כנגד דעת החברה בה הוא חי, וכנגד החינוך אותו קיבל. רצונו היחיד לשמור ולקיים את החוקים והרצונות השייכים לטבע ה"צמחי" שלו ושל קבוצת האנשים אליה הוא משתייך, הנמצאים באותה דרגת התפתחות "צמחית".

כמו לצמח, כך לאדם הנמצא במדרגת הרצון הזה, אין חיים אישיים ונפרדים. כל חייו סובבים סביב חיי החברה שלו, שם הוא חבר אחד מני רבים. כלומר, לצמחים ולאנשים הנמצאים במדרגה זו יש חיי חברה אחידים.

ניתן להשוות את כל הצמחים לצמח אחד גדול אשר בו כל ישות דומה לענף בודד. יכולת ההתנגדות לטבע האגואיסטי של האנשים המצויים בדרגת התפתחות ה"צומח", מועטה ביותר, מאחר שמידת רצונם הרוחני קטנה עדיין. מסיבה זו, הם תלויים בדעת הרוב בחברה, אין להם רצונות משלהם, ובוודאי שאין להם עניין או אומץ ללכת כנגד הכללים שמכתיבה להם החברה.

המדרגה הרוחנית הבאה נקראת "חי". הנמצאים במדרגה זו מקבלים מהבורא רצונות, אשר לצורך סיפוקם חייב בעל הרצון לסגל לעצמו יכולת תנועה עצמאית גדולה בהרבה מיכולת התנועה של המצוי בדרגת ה"צומח". וכן, ה"חי" צריך לחשוב באופן עצמאי, כדי לתכנן את דרכי הפעולה לצורך סיפוק רצונותיו.

כתוצאה מכך, כל בעל חיים הוא בעל אופי אינדיבידואלי ולו מערכת של רגשות בלתי תלויים בסביבה. יכולתו של אדם בדרגת "חי" לפעול כנגד טבעו האגואיסטי גדולה יותר, ובאפשרותו אף לפעול למען הזולת.

למרות שהוא עדיין תלוי בחברה, יש לו ל"חי" חיים פרטיים משלו, וחייו הפנימיים אינם מחוברים בעבותות לדעת הרוב של החברה. עם זאת, אדם בדרגת "חי" עדיין איננו מסוגל להרגיש אדם אחר, אלא את עצמו בלבד.

דרגת ה"מדבר" היא דרגת ההתפתחות היחידה בה קיימת היכולת לפעול כנגד טבע הבריאה הראשוני. הנמצאים במדרגה זו אינם תלויים ברצונות החברה, כמו אלה הנמצאים בדרגת ה"צומח". המשיגים דרגה זו, מרגישים כל בריה וכל יצור, ועל כן יכולים לדאוג לאחרים ולעזור להם בתיקוניהם, בכך שהם סובלים את סבלם. שלא כמו דרגת ה"חי", הם מסוגלים לחוש עבר ועתיד, ועל כן מסוגלים לפעול מתוך הבנת המטרה הסופית.

ה"מסכים" בין עולם לעולם, מסתירים מאתנו את אור הבורא

כל העולמות וכל המדרגות המחלקות אותם, הם בעצם רצף של "מסכים" הניצבים זה אחר זה ומסתירים מאתנו את (אור) הבורא.

כאשר אנו מתמלאים בכוח רוחני, נעלם ה"מסך" התואם לאותו כוח.

רצף ה"מסכים" מסתיר מאתנו את הבורא. הם קיימים בתוכנו, בתוך נשמתנו, וכל מה שקיים מעבר לנשמתנו ול"מסכים" המסתירים הללו, זה רק הבורא עצמו.

אנו מסוגלים להרגיש רק את מה שחודר אלינו מבעד ל"מסכים". אין ביכולתנו להרגיש משהו מחוצה לנו, שלא חדר אלינו; בדיוק כפי שבעולם הזה אנו רואים רק את מה שהעין קולטת ואת מה שנקלט ברשתית.

הידע שלנו על העולמות הרוחניים מקורו במה שהשיגו והרגישו נשמות המקובלים והעבירו לנו. אבל הם השיגו רק את מה שהיה בטווח הראיה הרוחנית שלהם. לכן, כל העולמות הידועים לנו קיימים רק ביחס לנשמות שהצליחו להשיגם ולהרגישם.

מהנשמות הללו ניתן להבין שהיקום נחלק לשלושה חלקים:

א. בורא, שעליו איננו יכולים לומר דבר, מכיוון שאנו מסוגלים לדון רק במה שמגיע לטווח הראיה הרוחנית שלנו, דרך המסכים.

ב. מטרת הבריאה, שבה אנו יכולים להתחיל את הדיון, כי ממנה אנו מתחילים להבין את מטרת הבורא. כתוב שמטרת הבורא היא להעניק הנאה לנבראים. מעבר לדיון בקשר הזה שבין הבורא לבינינו, איננו יכולים לומר או לדון בדבר, מכיוון שאין לנו כל אינפורמציה מעבר למידע הזה. הבורא רצה שנרגיש את השפעתו כתענוג, ולצורך כך ברא לנו חושים המתרגמים את השפעותיו להנאה צרופה.

מכיוון שרק הנשמות הן אלה המרגישות את הכל, לא ניתן לדבר על העולמות במנותק ממי שמרגיש אותם. בלי הנשמות המרגישות, אין העולמות קיימים כלל.

ה"מסכים" המסתירים העומדים בינינו לבין הבורא, מהווים בעצם את העולמות. מקור המילה "עולם" הוא מלשון "העלמה", או "הסתרה". העולמות קיימים רק לשם העברת חלק כלשהו של תענוג, או במילים אחרות אור, מהבורא לנשמות.

ג. נשמות, הן עצם שנברא על ידי הבורא המרגיש את עצמו כבעל קיום נפרד. הרגשה זו סובייקטיבית לגמרי ומורגשת על ידי הנשמה, כלומר בנו, כ"אני" שלנו. הבורא בנה זאת במכוון כך. לעומת זאת, מצדו של הבורא, הנשמות, כלומר אנו, מהווים חלק בלתי נפרד ממנו.

המצויים במדרגה זהה מסוגלים להבין זה את זה

דרכו של האדם מהמצב ההתחלתי שלו, ועד לאיחודו המלא עם הבורא תוך השוואת תכונותיו לתכונות הבורא, נחלקת לחמש מדרגות. כל מדרגה מורכבת מחמש תת-מדרגות, הכוללות אף הן, כל אחת, חמש תת-מדרגות נוספות. בסך הכל ישנן 125 מדרגות.

כל מדרגה מעניקה למצוי בה "השפעה"- תכונות ויכולת נתינה. כמו כן, כל מדרגה מעניקה למצוי בה רגשות זהים ל"השפעה", ורגשות זהים לרגשות של האובייקטים האחרים המצויים באותה מדרגה. כלומר, אברי החישה הרוחניים זהים אלה לאלה אצל כל הנמצאים באותה מדרגה. מסיבה זו, המצויים באותה מדרגה מרגישים רגשות זהים. זאת, בדומה למצויים בדרגת עולמנו, החולקים מערכת חושים זהה ומערכת תגובות רגשיות דומה, בלי יכולת להרגיש באמצעותן דבר מעבר לעולם הזה.

זוהי בדיוק הסיבה לכך, שהקורא בספרי הקבלה מסוגל להבין את אשר הוא קורא, רק במידה שכבר השיג את המדרגה אשר בה דן המקובל שכתב את הספר. רק זהות ב"השפעה" וברגשות של מחבר הספר וקוראו מאפשרת את הבנתו.

מהעולמות הרוחניים מגיעה הרגשת קרבתו של הבורא. כמו כן, הרגשת התענוג הרוחני וההארה, הנובעים מהאיחוד עם הבורא והבנת רצונותיו וחוקי הנהגתו. את הרגשת הקירבה לבורא משיגים בהתאם למידת ההתקדמות בדרך הרוחנית. לכן, בכל שלבי הדרך אנו מקבלים ומבינים את הקבלה מחדש. בעיני אלה המשיגים רק את העולם שלנו, ספר התורה נתפס כספר חוקים וסיפורים היסטוריים. עבורם זהו ספר המתאר את התנהגות האדם בעולם שלנו. ככל שהאדם מתקדם בדרך הרוחנית, כך הולכת ונפרשת לפניו תמונת הפעולות הרוחניות של הבורא, העומדות מאחורי שמותיהם של האובייקטים ושמותיהן של הפעולות בעולם הזה. כך הופך ספר התורה לספר קבלה של ממש.

מכל האמור לעיל, ניתן להבין ששני השותפים בבריאה הם הבורא והאדם. כל המראות הנגלים לאדם בדמות העולם הזה, או אף בדמות עולמות רוחניים, הן בעצם מידות התגלות שונות של הבורא הנקרות בדרכו של האדם במסע ההתקרבות אליו.

ניתן לתאר את כל העולם כפונקציה של שלושה פרמטרים אותם הבורא מנהיג כרצונו: "עולם", "שנה", "נפש".

א. "עולם" הוא כל היקום הלא חי. בעולמות הרוחניים אלה הרצונות של דרגת הדומם.

ב. "נפש" היא כל מה שחי והאדם בכלל זה.

ג. "זמן" (שנה) הוא רצף השתלשלות סיבה ומסובב, העובר על כל נשמה כפרט ועל כל האנושות ככלל, כמו ההתפתחות ההיסטורית של האנושות.

ד. "מקור קיום" הוא תוכנית התפתחות האירועים הפוקדים כל אחד מאיתנו ואת כלל האנושות. זוהי תוכנית ההנהגה של הבריאה כולה, אשר מביאה אותה למצב מוגדר מראש.

ארבעה עולמות, ארבע מדרגות, ארבע "קליפות"

כשהבורא החליט לברוא את העולמות ואת האדם בתוכם, מטרתו היתה לקרב את האדם אליו בהדרגה. הבורא הרחיק את העולם שלנו בכך שהסתיר את אורו ונוכחותו.

שלבי הסתרת אורו ונוכחותו של הבורא משתנים בהדרגה מעולם לעולם. בעולם הגבוה ביותר, הבורא ואורו גלויים לחלוטין, ובעולם הנמוך ביותר- כמעט נסתרים לחלוטין.

ואלה הם ה"עולמות" הנבדלים אלה מאלה במידת מרחקם מהבורא, במידת התגלותו, ובמידת הקשר עמו:

א. "עולם אצילות"- האובייקטים הנמצאים בעולם זה מאוחדים לגמרי עם הבורא.

ב. "עולם בריאה"- האובייקטים הנמצאים בעולם זה קשורים לבורא.

ג. "עולם יצירה- האובייקטים הנמצאים בעולם זה מרגישים את הבורא.

ד. "עולם עשייה"- האובייקטים הנמצאים בעולם זה לא מרגישים את הבורא כמעט לחלוטין. כאן נכלל גם העולם שלנו, ומקומו בתחתית סולם העולמות ממקם אותו במרחק הגדול ביותר מהבורא.

כל העולמות נובעים אלה מאלה. כל עולם מהווה מעין העתק של העולם שמעליו; והעולם המרוחק ביותר מהבורא הוא ההעתק הגס ביותר. בדמיון ההעתק ההולך וגס שותפים ארבעה פרמטרים: "עולם", "שנה", "נפש" ו"מקור קיום".

כל המתרחש בעולמנו נובע, כתוצאה מדוייקת, מתהליכים שכבר קרו בעולם הגבוה יותר. כמו כן, כל מה שקורה בעולם הגבוה יותר, הבא, נובע אף הוא כתוצאה מתהליך שקרה קודם בעולם גבוה יותר מעליו, וכן הלאה; כך עד לנקודה בה ארבעת הפרמטרים האלה מתאחדים במקור אחד, בבורא. ה"מקום" הזה נקרא "עולם האצילות".

התלבשות הבורא בעטיפות "אצילות", "בריאה" ו"יצירה", כלומר התגלותו בעולמות אלה באמצעות השפעת אורו דרך ה"מסכים" המעמעמים את אורו, נקראת קבלה. התלבשות הבורא בעטיפת העולם שלנו, עולם העשייה, נקראת תורה שבכתב.

עלייה ברמה הרוחנית מאפשרת ראיה אחרת. ברמה גבוהה יותר, עטיפת העולם שלנו נופלת ורק עטיפות העולמות "יצירה" ו"בריאה" נשארות. מנקודת מבט חדשה זו המציאות נראית אחרת- מרגע זה מראה המציאות זהה למראה אותו רואים האובייקטים המשיגים את עולם ה"יצירה".

התורה של עולמנו העוסקת בענייני העולם הזה, כמו גורלות של יחידים ורבים, מלחמות בין עמים ועוד, הופכת עבור ההוגה בקבלה לתיאורי "עולם היצירה".

כל התקדמות בסולם העולמות, אם ל"עולם היצירה", אם ל"עולם הבריאה" ואם ל"עולם האצילות", משנה עבור האדם את תמונת העולם והנהגתו, שיראו לו תמיד בהתאם למצבו הרוחני.

ספר התורה נראה אחרת בעיני שני אנשים הקוראים בו. לאחד הוא נראה כספר חוקים היסטורי של העם היהודי, ולאחר, כתמונת הנהגת העולמות אותם הוא מרגיש בבירור, כמו הבורא.

מי שחי במצב של הסתר הבורא המוחלט מצוי ב"עולם העשייה". כתוצאה מהיות הבורא נסתר, העולם נתפש כעולם לא טוב ומלא ביסורים. אם האדם מתענג על משהו, התענוג בא כתוצאה מהיסורים שקדמו לו. רק עם השגת "עולם היצירה", הבורא מתגלה חלקית והאדם מתחיל להבחין בהנהגת שכר ועונש. וכך מופיעות בו: אהבה- התלויה בשכר- ויראה- מיסורים.

המדרגה הבאה, הרביעית, היא מדרגת ה"אהבה שאינה תלויה בדבר". האדם מגיע אליה בעקבות ההבנה שהבורא מעולם לא הרע לו, אלא רק היטיב עמו. מדרגה זו תואמת את מדרגת "עולם הבריאה".

כאשר נחשפת לפני האדם במלואה תמונת הבריאה והנהגת הבריות, מתעוררת בו אהבה מוחלטת לבורא. אהבה זו נובעת ממפגשו עם יחס האהבה האבסולוטי של הבורא כלפי כל ברואיו. השגה זאת מעלה את האדם לדרגת "עולם האצילות".

יחסנו לבורא נובע מהבנתנו את מעשיו, מה שתלוי במידת התגלותו לפנינו. עובדה זו נובעת מהמבנה המיוחד שלנו הגורם לכך שכל פעולות הבורא משפיעות באופן אוטומטי על מחשבותינו, תכונותינו ומעשינו; ואנו יכולים רק לבקש ממנו שישנה אותנו.

על אף טובם המהותי של כל מעשי הבורא, קיימים כוחות הפועלים לכאורה נגד רצונו. כוחות אלה, שאף אותם הוא ברא, גורמים להטחת ביקורת על מעשיו, ולכן הם נקראים טמאים.

בכל מדרגה, מתחילת דרכנו ועד סופה, קיימים שני כוחות מנוגדים שנבראו על ידי הבורא. הכוח האחד, הטמא, "הקליפה", מרחיק אותנו מהבורא ומחליש את הכוח המנוגד לו, כוח האמונה. במידה שאנו מתגברים על הכוח השלילי הזה, ופונים בתפילה ובתחינה לבורא שיעזור לנו- אנו מחזקים את הקשר שלנו עם הבורא, למרות הכל. אז הכוח הטמא מפנה את מקומו לכוח מזוכך הנשלח אלינו מלמעלה, ומרומם אותנו למדרגה גבוהה יותר. בזאת סיים הכוח הטמא את תפקידו, והוא מפסיק לפעול.

פעולתה של ה"קליפה" של "עולם העשייה", המדרגה הראשונה, באה לידי ביטוי על ידי פרשנותה את הקורות אותנו תוך כדי שלילת קיום הבורא.

ה"קליפה" של "עולם היצירה", המדרגה השניה, מנסה להוכיח לאדם שהעולם איננו מונהג לאור עקרון השכר והעונש, אלא באופן שרירותי.

ה"קליפה" של "עולם הבריאה", המדרגה השלישית, מנסה לנטרל את הבנת אהבת הבורא כלפי האדם, מכיוון שהבנה זו מביאה את האדם לאהבת הבורא.

ה"קליפה" של "עולם האצילות", המדרגה הרביעית, מנסה להוכיח לאדם, שלא תמיד ולא כלפי כל הנבראים, הבורא מתנהג באהבה אינסופית. היא מנסה למנוע הרגשת אהבה מוחלטת לבורא אצל האדם.

אם כך, כנגד כל מדרגה רוחנית, כנגד כל עלייה והתגלות הבורא על התענוג הכרוך בהתקרבות אליו, עומד כוח הפוך, כוח ה"קליפה" התואם באופיו ובעוצמתו לכוח הרוחני. יש להביס את הכוח הזה, שהוא בעצם מחשבה או רצון. רק אחרי הניצחון עליו, יכול האדם לטפס למדרגה הבאה, המדרגה המהווה צעד קדימה בדרכו.

מהאמור לעיל, ניתן להבין שלכל מערכת ארבעת העולמות הרוחניים, "אבי"ע", ישנה מערכת תואמת, מקבילה, של כוחות והרגשות מנוגדים, הנקראים "ארבעת עולמות אבי"ע דטומאה".

ההתקדמות מתנהלת לסירוגין. בכל פעם מחדש, האדם מתגבר, בכוח רצונו, על ה"קליפה" אותה הבורא שולח לו. הוא מבקש מהבורא להתגלות, כדי לקבל כוחות שיעזרו לו להתמודד מול הכוחות הטמאים, כלומר, הרצונות השליליים והמחשבות הזרות. בעקבות זאת, בהתאם לטוהר כוונותיו ומאמציו, הוא משיג מדרגה זכה וגבוהה יותר.

חזרה לראש הדף
Site location tree