אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / בעקבות הלב / בעקבות הלב / בעקבות הלב (חלק ד)
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

בעקבות הלב (חלק ד)

הרצונות הם המגבלה היחידה העומדת בדרכו של אדם

מרגע לידתנו אנו נמצאים במצב בו אין אנו מרגישים כלל את הבורא. כדי להתחיל להתקדם בדרך שתיארנו זה עתה צריך:

א. להרגיש את המצב הנוכחי כבלתי נסבל;

ב. להרגיש שהבורא קיים ולוּ במעט;

ג. להרגיש שאנו תלויים רק בבורא;

ד. להבין שרק הבורא יכול לעזור לנו.

עם התגלות הבורא לפנינו, מיד משתנים ומתחלפים רצונותינו, ונוצר בנו שכל חדש לגמרי, בעל איכויות נשגבות יותר. הופעתם של רצונות חזקים גורמת להופעה מיידית של כוחות לצורך הגשמתם.

הרצונות הם המגבלה היחידה העומדת בדרכו של האדם. צירוף הרצונות הייחודי לאדם, הוא מהותו כאדם. השכל, כאמור, איננו יותר מאשר כלי עזר לצורך הגשמת מאוויינו, השגת מה שאנו רוצים להשיג.

רצון למשהו נקרא בקבלה "כלי", התענוג הממלא את הרצון התואם נקרא "אור"

דרכו של האדם מורכבת מהתקדמות הדרגתית, צעד אחר צעד. האדם נמצא לסירוגין בהשפעת הכוח הטמא, האגואיסטי, "שמאל", ובהשפעת הכוח הזך, האלטרואיסטי, "ימין", שרכש לאחר שהתגבר על הכוח הטמא.

דרכו זו של האדם דומה לשתי מסילות: ימנית ושמאלית. פועלים עליה שני כוחות: כוח הדוחה ומרחיק מהבורא, וכוח המושך אליו. שני כוחות אלה משולים גם לשני רצונות: אגואיסטי ואלטרואיסטי. ככל שאנו מתרחקים מהנקודה ההתחלתית של דרכנו, הפכים אלה הולכים ומודגשים יותר ויותר.

מטרת הבורא היא להביאנו לכך שנידמה לו. מטרה זו הכרחית לכל אחד מאתנו ולאנושות כולה, אם נרצה בכך ואם לאו.

אין באפשרותנו לשאוף להשיג מטרה זו ללא הכוונה. אנו זקוקים להכוונה, מכיוון שבעולמנו אין לנו את היכולת להבין ולצפות את התענוגות הגדולים המזומנים לנו ברגע שניפטר מהיסורים- מה שקורה בעקבות האיחוד עם הבורא.

היסורים נשלחים אלינו על ידי הבורא, מכיוון שזו הדרך היחידה לדחוף אותנו קדימה, ולהכריח אותנו לרצות לשנות את הסביבה, ההרגלים, המעשים והדעת. היסורים דוחפים לשינוי, כי האדם מטיבו, באופן הכרתי ובאופן תת הכרתי, פועל תמיד כדי להקל על יסוריו ולהיפטר מהם.

לא ייתכן תענוג ללא שקדמו לו יסורים. לא תיתכן תשובה ללא שאלה, לא יכול להיות שובע בלא שקדם לו רעב. כלומר, כדי לחוות הרגשה כלשהי, יש לחוות תחילה הרגשה הפוכה לה ממש.

על כן, כדי להרגיש אהבה ומשיכה לבורא חייבים להרגיש לפני כן רגשות הפוכים כגון, שנאה וריחוק.

שום הרגשה איננה צומחת מן הריק- יש מאין. חייב להיות רצון להרגיש את ההרגשה. לדוגמה: אדם צריך ללמוד ולהבין מוזיקה, כדי ללמוד לאהוב אותה מתוך הבנתו. מדען שגילה תגלית- אין גדולה כשמחתו.

רצון למשהו, נקרא בקבלה "כלי". דווקא הרגשת החוסר היא תנאי לקבלת תענוג בעת מילוי החסר. גודל התענוג שיתקבל תלוי בגודל ה"כלי".

אפילו בעולם שלנו ניתן לראות שגודל ההנאה מאוכל אינו תלוי בגודל הקיבה, אלא ברצון ובהרגשת הרעב. כלומר, דווקא עוצמת הרגשת היסורים מפאת חסרונו של הדבר הרצוי, מגדירה את גודל ה"כלי", ואת גודל התענוג הבא.

התענוג הממלא את הרצון התואם נקרא אור, מכיוון שהוא נותן ל"כלי" הרגשת סיפוק ומילוי.

חייב להיות רצון שיקדים את תחושת היסורים מפאת חסרונו של הדבר הרצוי, כדי להיות מוכן באמת לקבלת המילוי אשר כה מצפים לו.

ה"קליפות" לוחצות על האדם לחפש תענוגות חדשים, הדוחקים באדם להתפתח

מטרת הרצונות הטמאים הנקראים "קליפה" היא ליצור באדם רצון בגודל אינסופי.

אם לא היו קיימים רצונות "קליפה" כלל, האדם לעולם לא היה רוצה יותר ממה שהגוף שלו דורש, והיה נשאר בדרגת התפתחות ילדותית. דווקא ה"קליפות" הן הלוחצות על האדם לחפש תענוגות חדשים, מכיוון שהן יוצרות בו רצונות חדשים ללא הרף; מאוויים הדורשים לבוא על סיפוקם, ובכך מחייבים את האדם להתפתח.

"תחיית המתים"

השגת תכונות "עולם האצילות" נקראת "תחיית המתים". זאת, מכיוון שבהשגת תכונות אלה, האדם מזכך ומחייה את רצונותיו הקודמים הטמאים, הנחשבים כמתים, ובכך מקים את המתים לתחייה. לפני "עולם האצילות", האדם עובר, כביכול, בשתי המסילות של דרכו, ורק מחליף שוב ושוב את רצונותיו הטמאים ברצונות הפוכים; מחליף, אך לא מתקן. עם כניסתו ל"עולם האצילות", הוא יכול לשוב ולקחת את רצונותיו הקודמים ולתקנם וכך לעלות עוד יותר.

התהליך הנקרא "תחיית המתים", הוא תהליך המחייה רצונות ולא גופים גשמיים. הגופים הגשמיים שלנו ושל כל הנבראים בעולם הזה, נרקבים לאחר שהנשמה עוזבת אותם, כי ללא נשמה אין לגופים האלה כל חשיבות.

"שבת" ו"חילול שבת"

"שבת", הוא מצב בו, כתוצאה מעבודה פנימית, האדם מגיע לכך שהמחשבות המפריעות לו אינן שולטות בו יותר, ולא מפריעות לקשר שלו עם הבורא, למרות הרגשתו שהן עדיין קיימות בתוכו.

אבל, במידה שהאדם הסיח את מחשבותיו ורצונותיו מהבורא, או הקשיב למחשבות מסיתות ונתן להן לחדור ללבו, הוא הידרדר למה שנקרא: "חילול שבת"; וזאת, אם סיגל לעצמו את המחשבות הזרות, והן נחשבות בעיניו כמחשבות אמת.

"קבלה" - קבלת תענוג מהבורא

שאלת הזהות היהודית איננה פשוטה. אנשים הנקראים "יהודים", מתלבטים בשאלה זו בכל קצוות תבל. יהודים ולא יהודים טרודים בשאלת הזהות היהודית, והמענה לה נותר מעורפל.

מה משמעות המילים הבאות בקבלה: יהודי, עברי, ישראלי, בן אברהם, ועוד מושגים המתארים עמים, שבטים ולאומים?

הקבלה מחלקת את הבריאה לשני חלקים: החלק האחד מכיל את הבורא, והחלק השני את הרצון ליהנות מהקירבה אליו, שאף הוא נברא על ידי הבורא. הרצון הזה הוא רצון לכל דבר כמו כל אחד מהרצונות שלנו, אך בלי עטיפה גשמית. הרצון הזה הוא רצון ליהנות מקרבת הבורא המספקת מקור תענוג אינסופי ומוחלט. הרצון המיוחד הזה נקרא "נשמה".

סיבת הבריאה ומטרתה, היא רצון הבורא להסב הנאה לנשמות. בנשמה יש רק רצון ליהנות מהבורא. רצון הבורא ורצון הנשמה מגיעים לידי מימוש כאשר הם מתקרבים ומתאחדים.

איחוד והתקרבות נעשים על ידי יצירת זהות בין תכונות האדם לבורא, כמו על ידי יצירת זהות ברצונות; מהלך שאיננו קשור למידת מרחק פיזי מתקצר, כמקובל בעולם הזה. לעומת זאת, ובדומה לעולם הזה, ככל שההתרחקות גדולה יותר מלכתחילה, וככל שיש יותר קשיים בדרך להשגת המטרה הרצויה, כך התענוג המתקבל מהאיחוד גדול יותר.

הבורא ממקם את הנשמה במצב הכי מרוחק ממנו. כך הוא מסתיר לחלוטין את היותו מקור לתענוגות, ומכניס נשמה בגוף ורצון ליהנות מכל הבא ליד.

אם למרות הסתר הבורא ורצונות הגוף המפריעים, האדם מפתח בעצמו רצון להתאחד עם הבורא, יש באפשרותו לעשות שימוש בהתנגדות הגוף כבמנוף להגדלת רצון האיחוד. כך, רצון האיחוד מתרחב אל מעבר לגבולות הרצון הצרים, אלה שסומנו עם התגשמות נשמתו בגוף.

השיטה המעשית שנועדה לסייע בתהליך האיחוד עם הבורא נקראת "קבלה". "קבלה" באה מהמילה "לקבל". הכוונה היא לקבלת תענוג מהבורא. הקבלה מתארת פעולות בעולם הרוחני באמצעות מילים ומושגים של העולם הזה.

בהגדה של פסח מסופר שבתחילה היו אבותינו עובדי אלילים. בשלב מסויים הבורא בחר באחד מהם, באברהם, וציווה עליו להיפרד ממשפחתו ולהתגורר במקום אחר. תושבי אותו מקום כינו את אברהם בשם: אברהם העברי, כיוון שהוא הגיע מעבר לנהר, ומכאן המילה "עברי".

מכיוון שלפי הקבלה כל מה שכתוב בספר התורה נועד להראות לאדם את דרכו למטרת הבריאה (מקור המילה "תורה" הוא במילה "הוראה") מייחסת הקבלה למילים בתורה משמעויות סמליות נוספות.

לדוגמה, בתורה כתוב "בראשית"; בקבלה המשמעות היא בהתחלת העבודה הפנימית, בתחילת הדרך להתקרבות לבורא. בתורה כתוב ה"אבות שלנו"; בקבלה מסמלים האבות את המצב ההתחלתי של רצונות האדם. בתורה האבות שלנו היו "עובדי אלילים", בקבלה הם מסמלים את רצונותיו של האדם המכוונים בתחילת הדרך להפיק הנאה מחייו הקצרים. אחר כך בחר הבורא באחד מעובדי האלילים הללו, באברהם. כלומר, מכל הרצונות שיש לאדם הוא בחר ברצון אחד, ברצון להתעלות רוחנית ולהרגיש את הבורא. על "אברהם", הרצון הנבחר, ציווה הבורא לעזוב את משפחתו ולהתגורר במקום אחר. מבחינת הקבלה, במטרה להרגיש את הבורא, על האדם לבחור מבין כל רצונותיו את הרצון להרגיש את הבורא, ולהתרחק מהרצונות האחרים.

אדם שביכולתו לבודד את אחד מרצונותיו מכל השאר, ולדבוק בו ורק בו, ובכך להגיע לכלל איחוד עם הבורא, חורג במעשיו אלה לעבר חיים אחרים; חיים של רצונות רוחניים המזכים אותו בשם: "עברי".

אדם שמטרתו בחיים להגיע לאיחוד מלא עם הבורא, נקרא "יהודי", מלשון "יחוד", גם אם טרם השיג את יעודו. אדם הרוצה ללכת בדרך הישרה לקראת הבורא נקרא "ישראל", מהמשמעות "ישר לאל".

זהו מקורן האמיתי של המילים הללו וזהו פירושן הרוחני. למרבה הצער לא ניתן להסבירן יותר לעומק, מהסיבה שלצורך כך יש להסביר את שלבי ההתעלות הרוחנית, כאשר כל אחד מהשמות שייך לאחד מהשלבים.

כיצד יידע האדם אם הוא מתקדם או עומד במקום?

בריאת העולם כוללת הן בריאה והן הנהגה בצידה, לצורך קיומו של העולם והתקדמותו על פי התוכנית שנקבעה מראש לקראת המטרה היעודה.

שתי מערכות הנהגה נבראו לשם שמירה על עקרון חופש הבחירה בכל הקשור למעשי האדם. לפי מבנה זה, לכל כוח חיובי יש כוח שלילי תואם, המקביל לו. כמו כן, נבראו "עולמות אבי"ע" של קדושה, ו"עולמות אבי"ע" של טומאה. עם זאת, בעולם שלנו, "עולם העשייה", לא ניתן להבחין בין הכוח השלילי לכוח החיובי. כן אין הבחנה ברורה בין אדם הנמצא בעיצומו של תהליך התפתחות רוחנית לכיוון האיחוד עם הבורא, לבין אדם שאיננו מתפתח מבחינה רוחנית.

גם לאדם עצמו אין יכולת לקבוע בוודאות אם הוא מתקדם או עומד במקום, והוא אף אינו יכול להסביר את הכוח הפועל עליו בכל רגע ורגע- האם זהו כוח שלילי או חיובי. על כן, לא ביטחון מופרז בצדקת הדרך, ולא התפעלות יתרה, יכולים להוות ערובה לנכונות בחירת המעשים והדרך- נהפוך הוא.

כיצד, אם כך, יכול אדם הנמצא בתחילת דרכו הרוחנית להתקדם בכיוון הרצוי לעבר מטרת הבריאה? כיצד יוכל לנתב את דרכו נכונה בעולם הזה אם אין לו יכולת הבחנה ברורה בין טוב לרע, בכל הקשור להתקדמותו למטרתו הסופית. איך ידע מתי הוא עושה למען מטרת הבריאה, ומתי הוא עושה למען סיפוקים מיידיים וחולפים.

הכמיהה הכלל אנושית לאושר מניבה תיאוריות שונות ומשונות באשר למשמעות הקיום, ומובילה לבחירת מטרות כוזבות ודרכים עקלקלות להשגתן. גם למי שנמצא בנקודה ההתחלתית של הדרך הנכונה להתפתחות רוחנית, אין תמרור הנחיה ואין מרשם בדוק להגדרת נכונותם של מחשבה או רצון.

האם הבורא ברא אותנו ללא חוש- כיוון וללא מורה דרך פנימי?

צו ההיגיון מורה שלא ייתכן לברוא נברא בעל מטרה ברורה, ולזנוח אותו לאנחות, חלש ועיוור. ואכן הבורא לא השאיר אותנו ללא הכוונה.

ובאמת, קיימת שיטה טובה ובדוקה לוודא כל העת את נכונות דרכנו. שיטת הפנייה לעזרת הבורא! אלה שאינם פונים לעזרת הבורא, ודעתם האגואיסטית היא המצפן המורה את דרכם, אינם משיגים מטרה רוחנית וכוחותיהם נחלשים. בסופו של דבר הם "נתקלים בקיר", מכיוון שאינם זוכים לעזרת הבורא, העזרה המובילה להתגלות תמונת היקום. לעומתם, אלה ההולכים בדרך "עולמות אבי"ע" הזכים, זוכים לברכת הבורא ומקבלים את הרגשת היקום והבנתו, ובכך משיגים את המטרה הרוחנית העליונה.

בדיקה זו היא הבדיקה היחידה בעולם שלנו, כלומר, במצב שלנו, המורה לנו נכונה באיזו דרך לבחור להשגת המטרה. זו הבדיקה היחידה העוזרת לנו לברור את המחשבה והרצון הנאותים מתוך כלל המחשבות והרצונות המגיעים אלינו מעולם העשייה הזך ומעולם העשייה הטמא.

השימוש בבדיקה, או אי השימוש בה, מקפל בתוכו את ההבדל בין ההולך בדרך הנכונה לבין התועה בה. הראשון, ההולך בדרך הנכונה, אמור לקבל את ברכת הבורא בכך שהבורא יתגלה ויתקרב אליו.

מכאן, שכאשר אדם מבחין שסודות הקבלה אינם מתגלים לפניו, עליו לראות זאת כאות לכך שדרכו איננה נכונה; זאת על אף שלעיתים הוא עשוי להיות נלהב ולשגות בדמיונות שווא שהשיג כבר עולמות רוחניים. זהו גורלם של אלה העוסקים בקבלה כחובבנים, ושל אלה העוסקים בעוד מיני פילוסופיות.

כוח ברכתו של הבורא

תוך כדי התקדמותנו הרוחנית במדרגות "עולמות אבי"ע", לסירוגין, אנו מושפעים על ידי הכוח השייך למדרגה בה אנו נמצאים. כל אחד מהכוחות הללו בא לידי ביטוי ומסומל על ידי אות מסויימת מתוך האלפבית. כלומר, כל אות מסמלת כוח רוחני המנהיג מדרגה מסויימת ב"עולמות אבי"ע".

ישנו כוח אחד בלבד שביכולתו להציל את האדם, כלומר, להוציאו משליטת הרצונות האגואיסטיים. כוח זה הוא כוח ברכת הבורא המתבטא באות "ב", מכיוון שלא קיים כוח מקביל המנוגד לאות "ב" ב"עולמות אבי"ע" הטמאים. לכן, רק בעזרתה אפשר להבדיל בין טוב לרע ביחס לאדם. רק בעזרתה ניתן להבחין בין כוחות זכים לטמאים, ולהתגבר על הכוחות הרעים לאורך כל הדרך להשגת מטרת הבריאה. רק בעזרתה אפשר לדעת אם האדם משקר לעצמו, או נכנס באמת לעולמות רוחניים.

כל כוח במערכת הכוחות הטמאים מתקיים בעזרת תמיכה מהכוח המנוגד לו הנמצא במערכת הכוחות הזכים. האמור למעלה נכון לגבי כל הכוחות, מלבד לגבי כוח ברכת הבורא.

זו הסיבה לכך, שבעצם ניתן היה לברוא את כל העולם רק בכוח ברכת הבורא. כוח זה, היוצא מהבורא, איננו מתמעט כהוא זה, גם כשהוא מגיע לנקודה התחתונה ביותר של העולמות - נקודת העולם שלנו. לכן בכוחו של כוח זה להעניק לנבראים כוחות להיתקן ולהתחיל לעלות.

זו גם הסיבה לכך שעזרה זו מספקת כדי לברר אילו מחשבות זכות, כלומר, מכוונות לאחדות עם הבורא, ואילו מהן אגואיסטיות. זה מהסיבה שברגע שמחשבותיו של האדם איננו מכוונות לבורא, מייד נעלם כוח הברכה.

מייאוש לתקווה, ממדרגה למדרגה

לפעמים תהליך ההתקדמות למטרה נקטע, והאדם מאבד כוחות ותקווה. הוא מתייאש מכך שלא השכיל עד כה לרכוש דעת עליונה, ומכך שלא עולה בידו לעשות מעשה נטול כוונה אגואיסטית. הוא מצטער על כך שכל מחשבותיו זורמות ללא שליטה לכיוון הצלחתו בעולם הזה.

הוא נעשה מדוכא, והוא מתחיל לחשוב שההתקרבות לבורא ניתנת רק ליחידי סגולה, כאלה שנולדו עם כוחות ותכונות מיוחדים ועם מחשבות ורצונות אחרים המתאימים למטרה זו, אנשים אשר ליבם נמשך אחר העבודה הפנימית.

אבל עם חלוף המשבר, מגלה האדם לרווחתו, שבסופו של דבר, לכל אדם יש מקום ליד הבורא. שבה אליו האמונה, שכולם, והוא בכללם, זכאים לחוות תענוגות רוחניים מהאיחוד עם הבורא, ושכולם אף יגשימו זאת, מוקדם או מאוחר. הוא נחלץ מייאושו, וחוזר להאמין בגדולתו ובכל יכולתו של הבורא. תחושת ההשגחה העליונה, והאמונה בהנחייה מלמעלה השופעת אל כל מי שמתפלל ומבקש אותה מהבורא, שבה אליו. ושוב יש לו כתובת לפנות אליה בבקשה להתקרב.

ואז שוב הוא נזכר שבעבר, למרות המחשבות המכוונות והחיוביות הללו, שהגה בהן בכוונה רבה, לא חל שינוי לטובה. ושוב הוא שוקע בייאושו המר.

את התפנית האמיתית הוא מקבל לבסוף רק מהרעיון שמצבו הקשה נשלח אליו בכוונת מכוון על ידי הבורא, לטובתו, כדי להמריץ אותו להתגבר ולהתחיל להשקיע מאמץ ולהתרכז בעבודה פנימית. אז שבים אליו כוחותיו, ומתחילים לזרום אליו כוחות מהמצב הרוחני הבא, האלטרואיסטי, אליו הוא משתוקק.

במילים אחרות, האור של המדרגה הבאה מאיר לו ממרחקים מהסיבה שעדיין איננו יכול להאיר בתוכו, כי רצונותיו עדיין אגואיסטים. והאור, התענוג הרוחני, כפי שכבר ידוע לנו, לא יכול להיכנס ולהאיר (להעניק) הנאה בתוך רצונות כאלה.

מנפילה להתרוממות, עד ל"תשובה" ול"גמר תיקון"

הבריאה היא תלכיד הרצונות האגואיסטים הנקראים "אדם". הבורא הוא אלטרואיסט לחלוטין. לכן השיבה לבורא ולאחדות עמו, מתאפשרת רק עם יצירת זהות בין תכונותיו האלטרואיסטיות לתכונות האדם שעברו מעין מהפך, "מטמורפוזה". השיבה הזאת לתכונות הבורא המקוריות נקראת "תשובה".

אדם יכול לומר שעשה "תשובה" כאשר הוא יכול להרגיש את הבורא באופן קבוע, לדבוק בו במחשבותיו בקביעות, ותוך כדי כך להתנתק מרצונות גופו.

רק האדם עצמו יכול להרגיש אם אכן עשה "תשובה". בעזרת כוחות שהוא מקבל מהרגשת הבורא, הוא מסוגל באופן הדרגתי לחזור אל הבורא בשלמות, לשנות את רצונותיו ולהפכם מאגואיסטים לאלטרואיסטים. ככל שהיו לו יותר רצונות "רעים" בתחילת דרכו, כך הוא יוכל לבצע עבודה פנימית גדולה יותר, ולהתאחד במידה גדולה יותר עם הבורא. על כן, אין האדם צריך להצטער יתר על המידה על תכונותיו הרעות, וכל שעליו לעשות זה לבקש עליהן תיקון.

הרגשת האדם שהוא שפל ונחות נובעת מריחוק מהבורא. לא לכולם הבורא שולח מחשבות כאלה, אלא רק לאלה אשר בקרבתם הוא חפץ, אך הם רחוקים ממנו. לשאר האנשים לא נדמה שהם רעים כלל וכלל. הם אינם מרגישים את האגואיזם שלהם, אלא להיפך, הם טוענים שהם כמעט צדיקים, או אפילו צדיקים גמורים. כתוב שמן הראוי שאדם יהיה צדיק, אז הם מכריזים על עצמם כעל צדיקים.

מחשבות הביזוי וההלקאה העצמית לא נועדו לייאש ולרפות ידיים. להפך, הן נועדו לדרבן את האדם לפנות לבורא עולם שיושיעו ויהפוך את טבעו. התהליך חוזר על עצמו: האדם מרגיש חולשה, צועק לבורא, מתחזק, שוב מרגיש חולשה וחוזר חלילה. אל לו לאדם ליפול ברוחו מפני שהוא שב ונופל. עליו לזכור תמיד, שאחרי כל נפילה והתרוממות ממנה, מתווספים לנשמתו תיקונים חדשים. בחישוב הסופי הכל יתחבר על ידי הבורא לאחדות של תיקון אחד ושלם- "גמר תיקון".

כל הרגשות השליליים הנובעים מהריחוק מהבורא, תחושות כמו חוסר שביעות רצון מדרכים רוחניות מסויימות, ספקות מנקרים האם בכלל יש פתרון למצב הזהש את כל אלה האדם מרגיש כדי שיזכה לפרוץ מעולמנו ולחרוג אל הרגשת כוחות הבורא העליונים והתענוגות הבאים אלינו מלמעלה.

סביבה מתאימה ותומכת עוזרת להצמיח את התכונות

הזכות ולאזנן

אכן, עוצמתו של האגואיזם וכוח עמידותו גדולים, אבל אין זו סיבה לוותר ולטעון לחוסר כישורי לוחמה בו. הבורא לא הותיר את אף אחד חסר תבונה או סבלנות, עד כדי כך שלא יוכל לאגואיזם. תנאי חייו של איש אינם בלתי אפשריים עד כדי כך שלא יוכל לתקן את עצמו כמו כל אחד אחר. אל לו לאדם להעלות בדעתו כי סיבת סבלו נעוצה בעבירות מעברו, או אף מחייו הקודמים, וכי גורלו נחרץ.

בתחום תיקון האגואיזם אין מקום לייאוש ולפסיביות, כי גם כוחות מועטים יצלחו למשימה. כל תכונות האופי, עד השפלות והנחותות שבהן, משמשות לאורך כל הדרך המתפתלת לעבר הגשמת היעוד, השגת התכלית- תיקון הנשמה הייחודית של ההולך בדרך ההתפתחות הרוחנית.

הדבר דומה לזרע, שאם ייטמן באדמה טובה ויקבל טיפול טוב, ינבוט ויניב פירות. כמו הנבט הרך, זקוק גם האדם למורה רוחני ולסביבה מתאימה ותומכת, כדי שיצליח להצמיח את כל תכונותיו ולאזן אותן, כך שכל אחת מהן וכולן יחד, יתרמו את תרומתן המירבית להשגת מטרתו העיקרית.

ללא אלטרואיזם ו"מסך", ניתן לחוש את הבורא מרחוק באמצעות "אור מקיף"

מאחורי כל הכתוב בספר התורה, כולל ההנחיות והעצות, מסתתר תיאור מפורט של דרך ההתקרבות לבורא וההתאחדות עמו. מאחר שתחושת חוסר השלמות שלנו נעוצה בחוסר מודעות לגדולת הבורא, סיפורי התורה המספרים בגדולתו מעוררים בנו משיכה אליו; משיכה שמולידה מייד רצון לחוש אותו ברגש ולהתאחד עמו.

אבל עם כל רצוננו לחוש את הבורא, עדיין איננו מצוידים בכלים המתאימים לצורך זה, כי אין לנו עדיין רגשות אלטרואיסטיים, ואין לנו "מסך" מהסוג הדוחה את אור הבורא.

כל עוד לא סיגלנו לעצמנו תכונות אלה, נוכל לקבל את הרגשת הבורא מרחוק בלבד. תחושה זו נקראת "אור מקיף". "אור מקיף" יכול להאיר לאדם ממרחקים בשעה שהוא עדיין מרוחק בתכונותיו מהבורא.

"אור מקיף" תמיד גדול יותר מאור פנימי המתקבל על ידי "מסך". וזאת מכיוון ש"אור מקיף" הוא הבורא עצמו, בשעה ש"אור פנימי", נשמה, מאיר אל האדם בתנאי שיש לו כוחות אלטרואיסטים מסויימים. הוא רק "חלק" של הבורא אשר האדם זכה להשיג בזכות זה שתיקן את תכונותיו במידת מה.

כיצד אדם שטרם תיקן את תכונותיו יכול לקבל את אור הבורא? התשובה פשוטה: רק על ידי כך שה"אור המקיף" המאיר מרחוק, גדל. פעולה המתרחשת בעקבות כך שחשיבות הבורא גדלה בעיני האדם, והוא מייחס את כל מה שקורה לבורא. בכל המצבים האדם צריך להבין שהכל מהבורא ושאין עוד מלבדו.

כל מעשיו של האדם, צריכים להיות מכוונים כך, שלעולם לא יחשוב שקורותיו יד המקרה הם או יד הגורל. עליו לזכור תמיד את הבורא, ואת עובדת היותו ה"כל יכול" המכוון את קורותיו; הוא ולא מעשים או אנשים, אפילו לא מעשיו עצמו.

הבורא נחלץ לעזרת האדם רק כאשר האדם זועק מעומק לבו

אין להעניק לכתבי התורה, או לחלק מהם, פרשנות אישית בשום מקרה. ובודאי שאין לדמות את הכתוב לאירועים בעולמנו.

למשל, בתורה מסופר על אדם בשם פתחיה, שהגיע לעיר כלשהי ואסף סביבו אנשים ריקניים שהלכו אחריו למדבר. השם פתחיה נובע מהמילה לפתוח, משמעותו אדם הפוקח לאנשים את העיניים. "אסף סביבו אנשים ריקניים", הכוונה היא לאנשים המרגישים ריקנות בחייהם. "הוציא אותם מהעיר והביאם למדבר", כלומר גילה להם את מדבר קיומם, כדי שיכירו בשיממון חייהם ויחפשו להשיב את נפשם בהתפתחות רוחנית.

כתוב בספר ירמיה: "לכתך אחרי במדבר", "לך", אומר הבורא לאדם "אחרי במדבר", המדבר היבש מתאר את תחושת הריקנות של חיים נטולי רוחניות. כשהאדם מכיר בריקנות חייו נטולי הרוחניות, הוא מחפש רווח והצלה גם בטיפת מים קטנה. הגילוי הרוחני הזעיר ביותר עשוי להיראות לו "כמים חיים לנפש עייפה".

הסיפור העיקרי שלנו, הוא אגדת יציאת מצרים: סיפור העבדות הרוחנית לפרעה, לאגואיזם שלנו. כשפרעה מת, "וימת מלך מצרים", האדם ראה לבסוף שהאגואיזם אינו לתועלתו, הבין שהוא נהרג ומקריב את חייו על מזבחו, וכך מת האגואיזם, המסומל על ידי פרעה בעיני האדם. לפני כן, בטרם הוא מזהה באגואיזם את אויבו היחיד, מתייחס האדם אל חייו ואל עבודתו במצרים, כלומר מתייחס אל עבדותו את רצונות הגוף, כאל מצב טוב. גם אחרי שהשתחרר מעבדות האגואיזם, מפעם לפעם, כשהוא יורד מבחינה רוחנית הוא בוכה על סיר הבשר והלחם אשר היו מנת חלקו במצרים, כלומר בזמן ששרת את האגואיזם שלו.

כל עוד היה פרעה, האגואיזם, חי בלב, כל עוד הוא שלט במחשבות ובעקרונות, נקבעו מחשבותיו ומעשיו של האדם לפי פרעה. זה למעשה הפירוש של השהיה בעבדות מצרים. ("מצרים" פירושה, כאמור, מיץ רע, או תמצית הרע). האדם איננו מסוגל להבין בעצמו ששעבודו לטבעו האגואיסטי איננו מיטיב עמו, אלא רק אחרי שהבורא גואל אותו באמצעות "וימת פרעה". עד אז, הבורא מזמן לאדם מצבים שמבהירים לו עד כמה האגואיזם שלו מחבל בחייו.

מידע זה אמור לגרום לכך שכאשר ימות הסמל הזה בחייו, הוא ירגיש שהוא אינו מסוגל להמשיך ולהתקיים קיום של עבודת פרך חסרת תועלת. כמו שבני ישראל לאחר מות פרעה, לא יכולים היו לעבוד בפרך אפילו יום נוסף. "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", מכיוון שגילו שאינם מסוגלים לעשות ולוּ תנועה אחת, בלי שהאגו שלהם יקבל מכך תועלת. הבורא נחלץ לעזרתו של האדם רק כאשר האדם משווע לעזרה מעומק לבו, דבר המתאפשר רק במידה שהגיע לקצה גבול יכולת סבלו. העזרה הזו באה באופן פתאומי ובלתי צפוי לחלוטין. אין לאדם שום דרך לנבא מתי יזיל את דמעתו האחרונה, כי "ישועת הבורא כהרף עין".

ספר ה"זוהר" עוסק במבנה העולמות ובאופן פעולתם

האנשים שחיברו את "הזוהר" חיברוהו בכוונה כספר העוסק רק באופן שבו העולמות בנויים ופועלים. הוא כתוב במעין שפה מוסרית ומשפטית, כדי שלקורא לא יהיה ספק שהעיקר בספר הוא לא החוכמה, או הידע, אלא הערך העיקרי טמון בהזדקקות לבורא, ובמטרה העליונה להתקרב אל הבורא בתכונותינו הנפשיות.

המכשולים כסימן להתקרבות, תחושת הריחוק ניתנת מלמעלה כדי לעורר להתקרבות

כל המכשולים בהם נתקל האדם בדרך התקדמותו אל הבורא, כדי להיכנס לעולמות הרוחניים, מהווים סימן להתקרבות לבורא וסימן המבשר על כניסה לעולם הרוחני. אין מצב של ריחוק גדול יותר מהבורא, מאשר המצב בו אין מושג כלל על קיומו של העולם הרוחני, או מצב בו האדם משולל כל רצון להרגיש את העולם העליון.

ברגע שאדם חש בריחוקו מהעולם הרוחני, מדובר בהרגשה שניתנה לו מלמעלה. הבורא נתן לו להרגיש את מצבו האמיתי, כדי לעורר אותו בכך להתקרבות. אם לא היינו חשים בתחושות של ריחוק מהבורא, לא היתה שום אפשרות להתחיל בהתקרבות אליו. על כן, הרגשת הריחוק היא בעצם אות וסימן מבשר התקרבות.

לכל אורך הדרך האדם נתקל במכשולים והפרעות. את ההפרעות והמכשולים האלה מזמן הבורא, כדי לעורר בנו הרגשת אי סיפוק ממצבנו הנוכחי. הרגשה זו משמשת כמנוף לשינוי וצמיחה, בכך שהיא מניעה אותנו להתלונן לפני הבורא ולבקש שינוי.

הקבלה- כלי להתקרבות לבורא

המכשולים הפזורים בדרכו הרוחנית של האדם נועדו לתרגל אותו בהליכה בקו של התרחקות. במידה שבמהלכה של עבודה נכונה האדם מתמודד שוב ושוב עם התרחקות מהבורא, תוך כדי שהוא מתוודע בכל פעם עוד קצת לתכונת האגואיזם שלו, אין סכנה שמעשיו יושפעו לרעה. המודעות שרכש מרגיעה אותו. הוא יודע שבסך הכל לא מדובר במצב חדש של הידרדרות, אלא במצב שהיה שם כל הזמן, בלי שהיה מודע אליו. הוא יודע שעצם ההבנה מבטיחה את השינוי.

וכך על האדם לעבוד עוד ועוד, עד שהדאגה למצבו האישי תחדל לטרוד את מחשבתו, וכל מחשבותיו ורצונותיו יכוונו ליחסיו עם הבורא ולא למצבו הפרטי. עליו לעבוד עד שהשאלה איך הוא "נראה" בעיני הבורא, לא תקבע את מעשיו ומחשבותיו. האדם מרגיש בעצמו בזמן לימודיו, את מה שרצוי מבחינת הבורא, כאשר את כל הוראות חוכמת הקבלה הוא מקיים רק למען המטרה העליונה הזו, לעשות את רצונו של הבורא. פעולות אלו גורמות לכך שהקבלה נעשית כלי התקרבות לבורא.

לפני שהאדם מגיע לכלל הכרה ברצונו לעשות את הרצוי לבורא, ומגיע להשגת מעשים ורצונות מקבילים לרצונותיו של הבורא, הוא משווה את מעשיו ורצונותיו למעשיהם ורצונותיהם של אנשים אחרים. מובן שאדם הפועל על פי רצונותיהם ומעשיהם של אחרים, איננו חופשי להתנהג ולחשוב באופן עצמאי. המצב דומה גם כשהוא עצמו קובע את מעשיו ורצונותיו בהתאם לרצונות הבורא. בשני המקרים, אין האדם פועל לפי בחירה חופשית.

הסתר הבורא נועד למשוך את האדם אליו

הסתר הבורא מאתנו נועד למעננו. זאת, מאחר שבעולמנו אובייקט שטרם חקרנו עד תום מושך יותר מאשר אובייקט מוכר שהוסרו מעליו צעיפי המסתורין. גם סיבת הסתר העולם הרוחני נשענת על עקרון המשיכה הזה, כדי שהאדם יעריך נכונה את חשיבותה של השגת העולם הרוחני שאיננו מושג בנקל, ויש להתייגע בעדו.

האדם מתקשה מאוד להעריך במידה המלאה הנאותה את גדולת הבורא האמיתית, כמו את גדולת העולמות הרוחניים. לכן, דווקא הסתר הבורא וריחוקו, הם שמעוררים את הרצון להרגיש את הבורא, ומשלהבים את האדם לעשות את המאמצים הכבירים הדרושים להשגת הנסתר.

עם זאת, מידת ההסתר נקבעת בהתאם לצורך האדם בהשגת הנסתר. ככל שחשיבות השגת הנסתר גדלה בעיני האדם, כך יש צורך בפחות ופחות הסתר.

הבורא שולח מתנגדים לנבחריו, כדי לשמרם מפני ירידה רוחנית

כשאדם זוכה לכבוד ויקר, האגואיזם שלו מועצם ונשמתו ניזוקה מאוד. צדיקים גדולים שנעשו מפורסמים וזכו בהערצה ובפרסום, למעשה קיבלו זאת מהבורא כעונש.

וכך יוצא, שדווקא אנשים דגולים, שהבורא חפץ ביקרם, ורוצה לשמור עליהם מפני ירידה רוחנית, דווקא אליהם שולח הבורא שונאים, קנאים ומתנגדים לדעותיהם.

אדם שטרם נכנס לעולמות הרוחניים, ועדיין לא מרגיש כוחות רוחניים ורצונות רוחניים, מתקשה מאד להחזיק ולכוון את מחשבותיו ומעשיו בכיוון הנכון. אבל מהרגע בו קיבל כוחות רוחניים וטבע עליון אחר, קל לו וטבעי לפעול בהתאם לטבע של העולמות הרוחניים.

ועוד על ירידה לצורך עליה

ברגע שאדם נופל מבחינה רוחנית, נעלמות כל השגותיו הקודמות, וביניהן גם הרצון לשרת את הבורא ולהתאחד עמו, וגם הרצון להיאבק עם עצמו ולשמור על מצב של עלייה רוחנית מתמדת.

אדם בנפילה רוחנית שוכח לחלוטין את התשוקה לעלייה רוחנית. אדם שהתדרדר לשפל המדרגה הזה, בחזרה למדרגת אדם פשוט, יכול להיאחז במחשבות עליונות. רק מחשבות עליונות יכולות להצילו מסכנת ההתפלשות בתענוגות הנחותים של העולם הזה, האורבת לפתחו במצב הזה. אבל איך יחשוב מחשבות עליונות, והוא כאדם פשוט? איך יכול להיות לאדם פשוט קשר עם הבורא, לא כל שכן, אפשרות להתאחד עמו? עצם המחשבה נראית לו עכשיו מוזרה ורחוקה.

על רגעים כאלה כתוב: "במקום בו נמצאת גדלות הבורא, שם נמצאת ענוותנותו". הבורא נתן אפשרות לכל אחד מהנבראים להתאחד עמו, ולכן, אדם החוזר למצב עלייה רוחנית אחרי שחווה ירידה, צריך לנצור בזכרונו את כל המקרים בהם נפל מבחינה רוחנית; זאת כדי שיוקיר את מצבי העלייה הרוחנית כמתנה אישית מהבורא. ככל שיחדד את זכרונו, כן יקטן הצורך במצבים נוספים של ירידה רוחנית.

בעזרת העבודה הפנימית העיקשת המכוונת ל"אמונה למעלה מהדעת", על ידי קיום ולימוד סדר מסויים של מעשים ומחשבות מכוונות, האדם יוצר בעצמו כלי רוחני לעלייה רוחנית הדרגתית.

"דרך הקבלה" ו"דרך יסורים"

הדרך הרצויה הפתוחה לפני האדם כדי להגיע להתעלות רוחנית, היא "דרך הקבלה". דרך היסורים מזומנת לאדם רק באם לא נמצאה כל דרך אחרת לדחוף אותו לעבר הגשמת מטרת הבריאה.

אדם הולך ב"דרך הקבלה" במידה שנותנים לו מלמעלה אפשרות ליצור בתוכו רצונות לגדילה רוחנית. זה קורה בעזרת עליות ונפילות רוחניות. מאפשרים לאדם לחוות ולהיווכח באור הרוחני המענג, ומצד שני מזמנים לו התמודדות עם החוויה המייסרת של המחסור באור רוחני. שתי חוויות מנוגדות אלה מעוררות באדם את הרצון לאור- להתעלות רוחנית ולהרגשת הבורא.

בלי חוויית תהליך הופעת האור הרוחני והסתלקותו לסירוגין, לא תיווצר הכמיהה לאור. ככל שיגדל האור הממלא את האדם, כן יעמיק החושך בהסתלקותו, וכך יגדל ויתעצם רצון האדם באור.

דרך זאת נקראת "דרך הקבלה", כלומר דרך האור. אך, כאמור, לאותה מטרה מובילה גם "דרך יסורים". האדם הנמלט מיסורי חייו הבלתי נסבלים הרודפים אותו שוב ושוב, מחפש כל העת דרכים חדשות להחזיר לעצמו את העונג הקדום, מנת חלקו בעבר. ככל שסאת יסוריו נמלאת, כך מתבהרת הבנתו שהאור הרוחני הוא מקור ישועתו.

הוא מבין ששתי הדרכים, הן "דרך הקבלה" והן "דרך יסורים", מובילות לאותה מטרה. ההבדל ביניהן נעוץ בעובדה ש"דרך הקבלה" מושכת בקסמיה את האדם אל האור הרוחני המבטיח עינוגים, בשעה ש"דרך יסורים" דוחפת את האדם ודוחקת בו להימלט מהכאב לעבר האור הגואל. לסיכום, הדרך האחת מושכת אל המטרה, והשניה דוחפת אליה.

"כלי" הלב, "כלי" השכל ועצת חכמים

לצורך בחינתן ובדיקתן של תחושות פנימיות מול השפעות חיצוניות, מצויד האדם בשני סוגי "כלים". לכל "כלי" תפיסה משלו. "כלי" הלב מאתר איכויות מרות ומתוקות. "כלי" השכל קולט איכויות של אמת ושקר.

התענוג מורגש כמתיקות ב"כלי" הלב. הסבל- מר. כשהאגואיזם מושל בכיפה, התענוג לעצמנו מתוק, אך ההשגות הרוחניות- הן מרות, כי טבענו טרם השתנה. לכן, עבודה פנימית על שינוי של כוונת הרצונות, נקראת "עבודה שבלב". עבודת השכל שונה לגמרי, מכיוון שהאדם אינו יכול לסמוך לחלוטין על שכלו כאשר הוא בוחן את קורותיו. וזאת מחמת אופיו האגואיסטי של שכלו מטבע בריאתו- אופיו האגואיסטי של שכלו המוביל אותו בכחש.

לכן, כשהשכל מתעתע, אין מנוס מלפנות לעצת חכמים. החכמים שהשתחררו מהאגואיזם חופשיים מהשפעתו הכוזבת, ולכן יכולים להשיא עצה. עצות החכמים כתובות בספרי הקבלה, ומועברות על ידי מורה שהשיג דרגה רוחנית.

ידע הקבלה והנהגת העולם

ברגע שאדם מסוגל, בעזרת הבורא, לבצע הבחנה של אמונה ולו הקטנה ביותר, הבחנה שאיננה בשכל, הבחנה זעירה של "אמונה למעלה מהדעת"; ובאותה עת גם מסוגל להרגיש בלב את מרירות האגואיזם- מיד הוא מקבל מלמעלה השגה רוחנית.

לאחר מכן, הבורא חושף בפני האדם טפח נוסף של האגואיזם שלו, שהיה נסתר קודם לכן; טפח נחות דרגה שלא קל להתמודד עמו. כך, בהדרגה, הבורא חושף את האגואיזם צעד אחר צעד, כדי שהאדם לא יתייאש מכמות העבודה הענקית המצפה לו. כל האגואיזם של העולם כולו מפעם באדם מלכתחילה, אבל האדם מופגש עמו שלב אחר שלב, בהתאם לכוחות שקיבל מהבורא, הכוחות המאפשרים את תיקונו.

מכאן, שההתקדמות במדרגות הרוחניות מושגת דווקא על ידי ההתגברות על השכל, שלב אחרי שלב. האדם המתקדם רוחנית מצליח לעשות זאת, דווקא בכך שהוא בולע את גאוותו, מפחית בערך שכלו, שם את עצמו כטיפש חסר הבנה, מתמסר בכל מאודו ונענה בענווה להוראות החכמים. הוראות אלה מצויות הן בספרי הקבלה והן בדברי הרב המקובל, מורו.

ה"שכל העליון" השופע אליו מלמעלה, שופע בדיוק באותה מידה בה הרפה מאחיזתו, שחרר את מחשבותיו המקובעות, והפחית בחשיבותו של שכלו. וכך, במקום שיהיה יותר טיפש, כי סירב להשתמש בלוגיקה האגואיסטית האנושית שלו, הוא נעשה חכם מכולם!

אדם שטרם השיג את ה"שכל העליון", טרם שינה את שיטות ההבחנה הנשענות על האגואיזם, טרם חש במתיקות המחשבות האלטרואיסטיות, וטרם חש באמת האמונה - עדיין יכול להתקדם ליעדים אלה על ידי שימוש באבחנה המתוקנת של רבו. ההקשבה אליו וההליכה אחריו בכל תקדם אותו למטרתו.

זו הכוונה העומדת מאחורי עצת חוכמת הקבלה ללכת בדרכי חכמים. עצה זו נסמכת על העובדה, שאין צורך ביותר ממקובל אחד עם תפיסת שכל ולב רוחנית אמיתית, כדי להוביל את האנושות כולה לעבר מטרת הבריאה. וזאת, במקום ב"דרך יסורים" הקשה, ב"דרך הקבלה" הקלה ונטולת הכאב!

אבל, כאשר בראש עמנו, העם שנבחר לעבור את הדרך ראשון, ואי לכך נדרש ממנו הכי הרבה, עומדים אנשים שאינם מבינים לא בתוכנית העליונה, ולא בהשגחה העליונה- אין זה פלא שיסורים וכישלונות אינסופיים הם מנת חלקנו וגורלנו.

רק בשעה שמתרגש ובא אסון, מלחמה, או יסורים גדולים אחרים, רק בעתות מצוקה כשפתרון לא נראה לעין, ניתן להבחין בבירור ביד הבורא ובעזרתו. המצוקה המתמדת נראית כאילו אין לה סוף, כי נשגב מבינתנו ורחוק מהשגתנו הוא הרצון לדעת ולהשתמש בידע של הקבלה על הנהגת העולם.

לכל בריה יש מקום בעולם, כי כולם צריכים זה את זה

מדוע האנשים נבדלים אלה מאלה בכישרונות שונים ומיוחדים, כמו היכולת להבחין בדקויות, או לתפוס את מהות הדברים בצורה לוגית. מדוע לא כולם נולדו גאונים, בעלי תעצומות נפש, עשירי רגש והוגי דעות? למה בכלל הבורא מחלק לנו רצונות וכישרונות רוחניים ושכליים שונים?

כל זה נובע מכך שלכל נשמה יש תכלית אישית, שבגללה השתלשלה לעולם הזה. לכן אל לנו להתבייש כלל בתכונותינו המולדות. כך ברא אותנו הבורא. כמו כן, אין לנו מה להתבייש במחשבות שלנו, כי גם אותן הבורא שולח לנו.

אבל אדם צריך דווקא לקחת אחריות על תגובותיו למחשבות שליליות. אם הוא מקבל אותן כמות שהן, ואיננו נלחם בהן, ראוי לו שיתבייש. אם הוא רוצה לתקן את עצמו, הוא צריך לקחת אחריות על הפעולות שהוא נוקט לצורך זה. זוהי הדרישה האחת והיחידה שהבורא דורש ממנו.

ובכל זאת, איך ייתכן שטיפש יכול להשיג מדרגות רוחניות? אמר הבורא: "בראתי חכמים ובראתי טיפשים. שמתי חכמים בכל דור כדי לעזור לאותם טיפשים, כדי שידבקו בכל ליבם באלה העולים, וכך יוכלו גם הם להשיג איחוד מלא אתי".

אך עדיין נשאלת השאלה, לשם מה צריך את כל הטיפשים האלה בעולם? שאלה זו נשארת תלויה ועומדת ותובעת את פתרונה, כי לפי מראה עיננו, הטיפשים הם הרוב המוחלט, לעומת חכמי עולם ספורים! התשובה לסוגיה נעוצה בעובדה שלכל תכונה רוחנית חייב להיות "בעל-בית" משלה. כצפוי, דווקא אנשים עם כישרונות רוחניים מוגבלים, הם בעלי האגואיזם. חכמים הרוצים לעלות רוחנית בלי סוף למען הבורא, אחרי "גמר התיקון" הפרטי שלהם, זקוקים לשם כך להמשיך ולעשות עבודה על האגואיזם של הטיפשים. כי לשם עלייה מתמדת, הם צריכים לספוג אגואיזם "זר" בתוך עצמם ולתקנו, וכך לעלות.

מכאן שיש מקום לכל בריה, כי כולם צריכים זה את זה. מהסיבה שההמונים יכולים לתת לחכם רק את האגואיזם הקטנטן שלהם, או במילים אחרות, רצונות לתענוגות קטנים של העולם הזה, על כל חכם בעולם יש מיליארדי טיפשים. אבל גם אם טיפשים, חסרי תבונה וכישרון ככל שיהיו, מתנהגים בהתאם להוראות החכמים בצורה הכרתית, הם יכולים להשיג את מטרת הבריאה, שהיא איחוד מלא עם הבורא.

הרצון הראשוני ליהנות

העבודה הרוחנית של העלאת אלטרואיזם מעל אגואיזם נעשית בשכל, והעבודה על "אמונה למעלה מהדעת" נעשית בלב; למרות זאת, שתי העבודות הרוחניות הללו עדיין נשענות על השכל הטבעי המקורי ועל הרצון הראשוני ליהנות. כי גם אדם שכבר עובד עם מטרות אלטרואיסטיות, עדיין הוא זקוק לידיעה הברורה למי הוא נותן, ומי המקבל את פרי עבודתו. בשלב זה הברירה היחידה הנותרת לאדם, היא להאמין בקיום הבורא, ולהאמין שהבורא הוא המקבל את תוצאות מאמציו.

תפיסת יחודיות הבורא, לפי העיקרון "אין עוד מלבדו" וההתייחסות אליו כמי ששולח לאדם את כל תחושותיו, הרגשותיו, מחשבותיו והחלטותיו, עוזרת לאדם לגבש נקודת מבט נכונה על הקורות אותו. תפיסה זו אף עוזרת לו לעשות תיקון של מחשבותיו ורצונותיו, בהתאם לתוכניות הבורא.

הגוף האגואיסטי- הנברא; הנשמה- החלק האלוקי שהשתלשל מהבורא

כל ספר התורה כולו, מדבר רק על הבורא ועל מעשיו. לכן, התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. כפי ששם האדם מרמז לנו במי מדובר, כך יש להתייחס לכל מילה בתורה כאל שם הבורא, מאחר שכל מילה בספר התורה מתארת פעולה מסויימת של הבורא, ומדברת על מה שהוא שולח לנו כעת.

בספר התורה מדובר על בני האדם כעל חלק מהבורא. את החלק הזה הרחיק הבורא מעליו בכך שהטביע בו את מידת האגואיזם. לכן נשמת האדם עשויה שני חלקים הפוכים: החלק האחד, הנו חלק אלוהי, והוא יחודי לאנשים מסויימים בלבד. חלק זה תובע את רצונו להרגיש את הבורא, וגורם לאדם לצאת לדרך החיפוש אחר ההגשמה הרוחנית שתמלא אותו, כאשר אין ביכולתו להתמלא יותר מהמהויות אשר מהן מתמלאים שאר האנשים.

החלק השני של הנשמה הוא הטבע האגואיסטי שלנו, שנוצר בנו בכוונה. טבענו האגואיסטי מוביל אותנו לרצות לדעת הכל, לשלוט בכל, לראות את תוצאות מעשינו, כלומר, לראות בכל דבר חלק מה"אני" שלי.

החלק האגואיסטי של נשמתנו הוא עצם הנברא. זה הדבר היחיד שנברא, כי החלק האלטרואיסטי של הנשמה הוא חלק מהבורא עצמו. הבורא לקח את הרצון שלו והוסיף לו אגואיזם. בכך הוא הפריד מעצמו את החלק הזה, והחלק הזה החל להיקרא "נשמה"- הנברא הקיים בנפרד מהבורא. חלק זה נקרא נברא, דווקא משום שיש בו חלק ממשהו חדש- האגואיזם שלו. האגואיזם הוא התכונה שנבראה, שלא היתה קיימת קודם, כי בבורא אין אגואיזם.

בקבלה מדובר רק על האובייקט שהוא הנשמה הכוללת חלק אלוהי וחלק אגואיסטי שנברא מחדש. בספרי הקבלה לא מדובר בגוף בשר ודם, כי הגוף, כמו כל הגופים הוא חומר וגורלו הוא כגורל כל החומר על פני האדמה: להירקב ולהפוך שוב לאלמנט של העולם הזה.

אנחנו מרגישים את עצמנו כגוף, מאחר שאיננו מרגישים את הנשמה. אבל באותה מידה בה האדם מתחיל לחוש את נשמתו, כך הוא פחות ופחות חש את גופו הפיסיולוגי, את רצונותיו וכאביו. כל זאת, כי הנשמה מדברת בו יותר. מי שהתקדם אף מעבר לכך, מפסיק להרגיש את רצונות גופו כמעט לגמרי, כי הוא מקשיב רק למה שאומרת לו נשמתו- חלק הבורא שבו. לכן, את משמעות המילה "גוף" הוא מפרש כרצונות הנפשיים שלו, כמהות החדשה שקיבל. הוא פחות מודע לרצונות גופניים, בהמיים, שאותם ניתן לומר שהוא איננו מרגיש.

חוכמת הקבלה איננה דנה בגופנו הפיסיולוגי בבחינת גוף של בשר ודם. היא מדברת על שאיפות הנשמה- על רצון החלק האלוהי מצד אחד להרגיש את הבורא ולהתאחד עמו; ועל רצון החלק האגואיסטי להתמלא, ולהרגיש את עצמו במקום את הבורא, מצד שני.

שני הרצונות הללו נקראים "גוף"- מצד אחד גוף רוחני, כלומר, רצונות אלטרואיסטיים שהם רצונות הבורא האופייניים לעולם הרוחני; ומצד שני, גוף אגואיסטי, פיזיולוגי, גוף של העולם הזה, כי האגואיזם אופייני רק לעולם שלנו.

חוכמת הקבלה מדברת תמיד על הנשמה שלנו, אותה היא בוחנת בכל מיני מצבים. היא מתארת את מה שקורה לרצונותינו, איך הבורא משנה אותם, ואיך אנו יכולים לשנות אותם, או ליתר דיוק, לבקש מהבורא שישנה אותם.

כש"אור" נכנס ב"כלי"

הדבר החשוב ביותר עבור המתחיל, הוא לשנן לעצמו ללא הרף, שהכל בא מהבורא. עליו לחזור ולהזכיר לעצמו שוב ושוב, שכל רצונותיו ומחשבותיו, ולו אף השפלים ביותר, נשלחים אליו מהבורא, כדי שיתמודד עמם, יתגבר עליהם, ולא יאבד את הקשר עם הבורא למרות הפרעתם.

מחשבות אלה מחזקות את אמונתו, הן בהשגחתו של הבורא, והן בכוחות אותם הוא שולח אליו, יחד עם המחשבות בהן הוא אמור להילחם. כך הוא מחזק אמונתו בהשגחה, אמונה ההולכת ונעשית קבע. ככל שתצמח בקרבו הרגשת האמונה הקבועה שהבורא נמצא בכל, כך תחלחל ללבו ההרגשה הוודאית שהבורא שוכן באדם; שהבורא "לבוש" באדם עצמו, וכך קובע את כל מחשבותיו ורצונותיו. כך תגבר אמונתו שהאדם עצמו הנו חלק מהבורא.

על האדם לקלוט שדווקא הרגשת הריחוק מהבורא היא ההרגשה לה הוא זקוק. עליו להבין שמתוך הרגשת הריחוק, בעזרתה ובתוכה, הוא יוכל אחר כך להרגיש את הבורא עצמו. שתי ההרגשות הללו נקראות בקבלה "כלי" ו"אור". "כלי" הוא הרצון להרגיש את הבורא; רצון שנולד באדם שלב אחרי שלב תחת השפעת המחשבות והרצונות המפריעים והמסיחים את הדעת; מחשבות המסיטות אותו בכוונה ממחשבות על הבורא והיותו יחיד, ובכך דוחפות אותו לעבר חיזוק כוחות האמונה וההיאחזות במחשבות על הבורא, למרות ההפרעה. "אור" מגלם את התשובה לרצון האדם להרגיש את הבורא. כשהבורא עצמו מתלבש ברצון הזה של האדם, "אור" נכנס ל"כלי".

ממחשבות חולין מדיחות להתרוממות רוחנית, וחוזר חלילה, עד "גמר התיקון"

תהליך ההתקדמות הרוחנית מתפתח לפי סדר מסויים. רצונות רוחניים וכמיהה להרגשת הבורא מתעוררים בעקבות השפעת האור. המפגש עם האור מעורר התפעלות והתפעמות- רגשות המובילים לתחושת שלמות.

תהליך ההתקדמות הרוחנית איננו מתרחש באופן רציף ועוקב, אלא בנוי מהתקדמות, בעקבותיה נסיגה, אחר כך שוב התקדמות, וכן הלאה עד ל"גמר התיקון". לפי סדר עניינים זה, אחרי המפגש עם האור והרצונות הרוחניים שעורר, שוב מתגנבות ללבו של האדם מחשבות זרות.

תחת השפעתן של המחשבות הזרות שוב נופל האדם למדרגה הקודמת, וחוזר למחשבות החולין והרצונות הרגילים שלו. אחרי זמן מה, שוב נמאסות עליו מחשבות החולין הקטנוניות שלו. הוא כועס על עצמו, ולעיתים אף מפנה את כעסו אל הבורא, השולח לו מחשבות המדיחות אותו ומסיתות אותו מדרך הרוחניות.

הצער האמיתי והכן, שמעומק הלב, על הנסיגה הרוחנית, חוזר ומביא את הבורא להשפיע עליו אור ולקרבו. כך האדם חווה בשנית את הרגשת הבורא העילאית, רוויית השלמות, הביטחון ותחושת הנצחיות. הפעם הוא מוכן לתת הכל כדי להיאחז בתחושה המופלאה, ולא לאבדה.

בשלב ההתפתחות החיובי הזה האדם מרגיש מוגן, חווה את נשמתו הנצחית כחלק מהבורא הנצחי, ובטוח שדבר לא יוכל לאיים עליו עוד בעולם הזה, גם לא פיתויי האגואיזם. הוא מקבל את ההשגחה העליונה בהתמסרות מוחלטת, ומצדיק את כל מעשי הבורא כלפי הנבראים. הוא שוב מוכן להשליך הצידה את כל טענות ההיגיון הארצי, כדי ללכת אחרי הבורא ב"אמונה למעלה מהדעת". כל התחושות הללו הנן תוצאה ישירה של התמלאותו של האדם באור הבורא המשעבד אותו כליל, והוא נעשה כעבד המאושר לעבוד במסירות אין קץ את בוראו.

אבל, אחרי זמן מה, שוב מופיעה באדם מחשבה זרה... וכך כל התהליך חוזר חלילה, שלב אחר שלב. פעם ועוד פעם, בעקבות המחשבות המפריעות והמסיתות הפוקדות את האדם ומצערות אותו, מגיעה הרגשת ההתרוממות הרוחנית המשכינה שלמות. התהליך חוזר על עצמו, כאמור, עד "גמר התיקון"- קבלת האור הקבוע מהבורא.

אהבה לבורא, אהבה לעם ואהבה לחיים

הרב ברוך שאל את אביו: "ידוע שבזמנים קדומים אנשים שרצו להשיג את הבורא סיגפו עצמם במיני סיגופים שונים ואתה ביטלת אותם, בהתאם לאמור שכל מי שמענה את עצמו במחסור מרצונו, הוא בעצם עובר על חוקי החיים וצריך לתת דין וחשבון. אז מה הדבר הכי חשוב בעבודה הפנימית של האדם?" ענה אביו: "באתי לעולם הזה כדי להראות דרך אחרת- אדם צריך להשתדל לשאוף להגיע לשלושה דברים: אהבה לבורא, אהבה לעם ואהבה לחיים. ואז אין צורך במחסור שאותו אדם כופה על עצמו."

הודיה, אהבה ויראה

הזכות להודות לבורא, אף היא מידיו של הבורא. חסדו מתבטא בכך שאנו יכולים לאהוב אותו, וכוחו בכך שאנו יכולים להרגיש יראה כלפיו.

ההתקרבות לבורא- לא תסולא בפז

הבעש"ט מסביר את חידת המהלך החוזר על עצמו של ההתקרבות וההתרחקות מהבורא בעזרת דוגמה.

"הדבר דומה לדרך בה מלמדים ילד ללכת. בתחילה תומכים בו, הוא עושה כמה צעדים, מתקרב לאמא, אך אמא מתרחקת, כי היא רוצה ללמד את הבן ללכת בכוחות עצמו. כך, עד שהילד ילמד ללכת". ועוד אמר הבעש"ט: "עבודה פנימית של האדם מהווה מלחמה בלתי פוסקת באגואיזם, והכנסת הבורא פעם אחר פעם בתוך האדם במקום האגואיזם".

הבורא דומה למלך גדול היושב במרכז הארמון. מלך שבנה קירות ומכשולים רבים בדרך אליו, ופיזר ביניהם דברי ערך, אבנים טובות ומרגליות. המלך הזה מחלק שכיות חמדה, חולק כבוד ויקר, ומעניק תפקידים רבי מעלה למי שמתגבר על המכשולים. האדם שמקבל אותם נרגע. אבל רק מי שמסרב לקבל את כל אלה, מי שרצונו היחידי להיות דווקא ליד הבורא, רק הוא יכול להיכנס אליו.

ההזדקקות הנואשת לבורא עמוקה מגאולה רוחנית

לפני שזרע הופך לנבט מלבלב, הוא עובר תהליך ריקבון מוחלט עד להיעלמותו. תהליך דומה עובר האדם שצומח רוחנית. לפני שתתרחש מחיקה מלאה של ה"אני" הישן, לא תיתכן צמיחה אל טבע חדש- רוחני. הבורא ברא את ה"אני" של האדם מ"אין", זו הסיבה לכך שכדי להתאחד עם הבורא, חייבים לחזור ממצב ה"אני" למצב ה"אין". לכן גם כתוב שהמשיח נולד ביום חורבן הבית. כך, בכל פעם שאדם יורד עד לתחתיות יאושו, ומשם מגיע למסקנה שהכל הבל הבלים, דווקא אז מתחיל הטיפוס אל המדרגה הרוחנית החדשה. וזאת, בזכות ויתורו על הבלי העולם זה מחמת יאושו.

המגיד ממזריץ', המקובל הגדול מהמאה התשע עשרה, אומר שיש עשרה חוקים בעבודה הרוחנית;

שלושה מהם אפשר ללמוד מתינוק:

א. תינוק שמח בלי קשר לכלום.

ב. תינוק לא רגוע אפילו לדקה.

ג. תינוק דורש בכל הכוח את מה שהוא רוצה.

שבעה מהם אפשר ללמוד מגנב:

א. גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

והוסיף המגיד ממזריץ': "לכל מנעול יש מפתח, אבל אם המנעול לא ניתן לפתיחה, הגנב האמיץ שובר אותו. הבורא אוהב את מי ששובר את לבו כדי להגיע להיכל המלך".

רק אדם שהתרומם למדרגות רוחניות גבוהות, מסוגל להצטנע ולכפוף את ראשו בכניעה מלאה לפני בוראו. במסגרת צמיחתו הרוחנית התוודע לאפסותו ולאפסות העולם הזה. הוא מרגיש שאפילו ישועה רוחנית עצמית, ותחושת נצחיות והתקדמות רוחנית אישית, שוות כקליפת השום, לעומת הזדקקותו הנואשת לבורא.

הבורא, ים של אור, מכיל את האדם ומקיף אותו סביב סביב, מכאן שמו "מקום"

אדם המצוי בעיצומה של נפילה רוחנית, מדמה בנפשו שהבורא מסתיר את פניו מעמו, ואמונתו בהשגחתו דועכת. אדם המצוי בנפילה רוחנית צריך לזכור שתחושתו שהבורא נסתר מפניו, איננה בבחינת "הסתר הבורא", כפי שהוא מדמה. עליו להבין שהבורא מצפה ממנו להשקיע מאמצים מצדו כדי להתקרב אליו.

הבורא נקרא "מקום", כי האדם צריך להיכנס בו כל כולו. זאת כדי שהבורא יכיל את האדם ויקיף אותו סביב- יהיה משכנו של האדם. כי אנו נמצאים כל העת בים אורו של הבורא; כל שעלינו לעשות, זה רק להשיגו, להבינו ולהרגישו.

מי שמבקש להשיג את הבורא- מרגיש אותו

בעת התפילה יש לבדוק שוב ושוב היכן מושקעים תשומת הלב והכוחות. האם עיקר תשומת הלב מכוונת לקריאת הטקסט כהלכתו, תוך כדי שמירת הסדר המדויק של הכתוב? האם מושקע מאמץ מיוחד בהבנת שמות ולימוד צירופי האותיות, או בהגייתן של המילים בבירור? או אולי עיקר תשומת הלב מכוונת לשמירת כוונות לפי סידור מיוחד? בכל מקרה, החשוב מכל דווקא טמון בפתיחת הלב לאחדות עם הבורא. כי מי שמבקש להרגיש את הבורא- משיג אותו!

מטרת הקבלה היא סילוק האגואיזם, לכן הגשמת הציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא פועל יוצא ותוצאה טבעית של האחדות עם הבורא. ברגע שהאדם משיג את זה ש"אין עוד מלבדו", כל הבריאה כולל העולם הזה, מתאחדים בהרגשת האדם בבורא אחד.

על האדם להודות על הרע, כי אין רע בעולם

כתוצאה מההתקדמות הרוחנית האדם מגלה בעצמו אהבה לאויביו הגרועים ביותר, עד לשונאי כל האומות. לכן העבודה הגדולה ביותר יכולה להיות בתפילה עבור האויבים.

את המאבק ברצונות האגואיסטיים ניתן לחלק לשתי מערכות. במערכה הראשונה האדם רודף אחריהם, במערכה השניה, הוא בורח מהם, והם רודפים אותו ללא לאות.

השוללים את יחודו של הבורא, הכופרים בקיומו, הם אנשים החווים דיכוטומיה בין הבורא לעולם. כלומר, לפי תפיסתם הבורא נמצא בצד אחד של המתרס, בעוד שהעולם כולו בצד השני. המאמינים רואים את האחדות בין הבורא לעולם שברא.

אין דבר השולל את השגחת הבורא יותר מאשר עוגמת נפש. הסיבות לעוגמת הנפש יכולות להיות רבות: יסורים, חולשה, מחסור וכדומה. קשה שלא להבין את כאבו של אדם הסופג מכה. אבל במידה שהאדם מבין שבתוך המכה טמונה תרופתו, הוא עשוי להסכין עם טעמה המר, כפי שאדם חולה משלים עם טעמה המר של התרופה. כפי שאמר ר' משה מקוברין: "אין לראות את היסורים כרעים, מאחר שאין רע בעולם. אפשר להסכים שהם מרים, כי זהו טעמה האמיתי של התרופה".

לכן, אל לו לאדם לדאוג מחמת יסוריו. דאגתו היחידה של האדם צריכה להיות "למה הוא דואג".

על האדם להשקיע מאמץ מאוד רציני כדי לרפא את עוגמת הנפש, כי עוגמת הנפש נרפאת בעזרת האמונה המביאה שמחה, ואת האמונה, כזכור, יש לרכוש במאמץ ובעבודה פנימית קשה.

האדם מסוגל להשיג רק את מה שחודר לתוכו ומפעים את רגשותיו. מה שנשאר מחוצה לו איננו בר השגה. זה אמור גם לגבי השפעתו של הבורא עלינו. אנחנו משיגים אותו לפי פעולתו בתוכנו. כל תחושותינו השוללות את יחוד מקורן, ומטילות ספק בהשגחה העליונה, ניתנות לנו כדי שבסוף התהליך נגלה ונרגיש את יחודו של הבורא.

כתוב שאחרי קריעת ים סוף, האמינו בבורא ושרו. רק האמונה מאפשרת לאדם לשיר.

אדם החושב שביכולתו לתקן את עצמו באמצעות עבודה פנימית, צריך לבדוק את יחסו לאמונה, ליחוד הבורא ולעובדת היותו של הבורא כל יכול. אסור לשכוח שרק בעזרת הבורא ורק באמצעות תפילה לתיקון אפשר לעבור שינוי אמיתי.

האגואיזם והסבל שבצדו, כ"עזר כנגדנו"

"בראתי עולם כדי להיטיב"- עולם הוא מלשון העלמה או הסתר. רק באמצעות הרגשת שני הפכים אלו, גילוי והסתר, האדם משיג תענוג. זוהי משמעות הכתוב: "בראתי עזר כנגדו".

האגואיזם נועד לעזור לאדם. בעזרת המלחמה באגואיזם, האדם רוכש את הכלים הרוחניים הנדרשים. לכן עלינו לקבל את המכשלות והיסורים בהבנה מלאה, תוך ידיעה שמטרתם היא להאיץ בנו לבקש את עזרת הבורא כדי שיושיענו מהיסורים. בצורה זו, האגואיזם והסבל שבצדו הופכים ל"עזר כנגדו"- נגד האגואיזם.

ניתן גם להבין את האגואיזם כעומד "נגדנו", כלומר, חוצץ בינינו לבין הבורא ומסתיר אותו מעמנו, או במילים אחרות, ה"אני" שלנו הוא זה שעומד בינינו לבין הבורא. כפל התפקידים של האגואיזם מזכיר את כפל התפקידים של מעשי עמלק בציווי הכפול: בשלב ראשון, לזכור את אשר עשה לנו עמלק, ובשלב שני, לשכוח ולמחות את הזיכרונות הללו.

המחשבות המפריעות אינן צריכות חיטוט וחיפוש מיוחדים. אין לנבור בהן. מרגע הקימה יש לנסות בהתמדה לקשור אל הבורא כל מחשבה חולפת. המחשבות המסיטות נועדו להחזיר את האדם לדרך המלך של המחשבות המרוכזות בבורא. שיכחת הבורא הנה החטא הגרוע מכל.

האגואיזם המתעתע עשוי לדחוף את האדם לשגות באשליות שהנה הוא כבר צדיק, בשעה שהוא רחוק מזה עדיין כמרחק מזרח ממערב. האגואיזם שלו בחיפושיו אחר ריגושים חדשים ושינוי אווירה, מצא דרך מתוחכמת לצבוע בצבעים חדשים את אפרוריות העבודה הקשה והמאומצת על מיגורו. במצב כזה האדם מתרחק מהאמת במקום להתקרב אליה. לעיתים הוא מאמין בשיגיונותיו עד כדי כך שהוא משכנע את הסביבה להאמין בהם גם. אחרי שהסביבה תשתכנע לראות בו צדיק, יקשה עליו עוד יותר להבין את טעותו.

אמר ר' יעקב יצחק מלובלין )החוזה מלובלין(: "אני אוהב יותר חוטאים היודעים שהם חוטאים, מאשר צדיקים שיודעים שהם צדיקים. אך חוטאים המחשיבים עצמם כצדיקים לא ייצאו אף פעם לדרך האמת, כי אפילו בכניסה לגיהנום נראה להם שהביאו אותם לשם כדי להציל אחרים".

צניעותו של המקובל

מטרת המקובל האמיתי היא שהתלמיד יהיה תלוי בבורא, שיאמין בו ויכבד אותו יותר מאשר את המקובל עצמו. זוהי הסיבה לכך שהאנשים הגדולים באמת הם פשוטים מאוד בהליכותיהם, מתרחקים מהמולה, ומכונסים בתוך עצמם.

"משחק הדַּמְקָה"

ר' נחום מרוז'ן, מקובל מהמאה שעברה, אמר לתלמידיו המשחקים ב"משחק הדמקה", שחוקי המשחק הם חוקים רוחניים. והנה הסברו: א. אסור לעשות שני מהלכים בבת אחת. ב. אפשר ללכת רק לפנים, ולא לאחור. ג. למי שהגיע עד הסוף מותר ללכת כרצונו.

מתורת הנסתר לתורת הנגלה

אדם החושד שאנשים מדברים עליו מאחורי גבו, מעוניין לשמוע את דבריהם. דבר שהוא רצוי ונסתר נקרא "סוד". אדם הקורא בכתב קבלה ומרגיש שמדובר בו, נמשך אחר הסוד. מכאן ניתן להסיק שאדם זה הגיע ללימוד תורת הנסתר, מאחר שזו מדברת עליו להרגשתו. בשלב זה, התורה עבורו היא עדיין בבחינת סוד. ככל שגוברת התקדמותו הרוחנית, הוא מגלה עוד ועוד מקרים בהם התורה מדברת עליו, וכך, בהדרגה, תורת הנסתר הופכת להיות עבורו תורת הנגלה.

הישועה מהאגואיזם- רק באמצעות נס

מנקודת המבט שמכתיב האגואיזם, אין דבר יותר מוזר ונוגד את הטבע, מאשר למכור את עצמך לעבדות הבורא. ההתכחשות לרצונות ולמחשבות נראית מנקודת מבטו של האגואיזם כמעשה הטיפשי ביותר שניתן לעשות. מובן שאותם הדברים אמורים גם לגבי ההתמסרות לרשות הבורא, בלי לדעת את טיבה מראש.

כשהאדם מרוחק מהבורא, הדרישות הרוחניות נראות לו מוגזמות. תפיסה זו מתהפכת מהקצה אל הקצה בשעה שהאדם מתקרב לבורא. ההתעוררות הרוחנית גורמת לו לראות את הדרישות כקלות לביצוע, והוא איננו בוש ב"שעבודו" לרצון זר; להיפך, הוא גא בנכונותו להתמסר כליל לבורא.

המצב בו הדרישות הרוחניות נראות מוגזמות, ומולו המצב ההפוך, בו הן נראות קלות לביצוע, מתרחש בכוונת מכוון של הבורא. כך האדם מגיע למסקנה שישועתו מהאגואיזם היא נס שמעבר לחוקי הטבע, נס שעשוי להתרחש רק בכוחו של הבורא.

"להקים את השכינה מעפר"

תחושת חוסר הסיפוק אותה חווה האדם בהווה, נובעת מכמיהה למצב מענג ומספק שהתרחש בעבר, או מתקווה להגשמת מצב כזה בעתיד.

מודעות לתענוגות הגדולים המזומנים מלמעלה, תענוגות שאינם כרגע מנת חלקו, היתה מאמללת את האדם עוד יותר. כל עוד האדם איננו מודע לתענוגות הרוחניים, הוא איננו חש בחסרונם. מסיבה זו, מומלץ בתחילת הדרך לחתור רק להרגשת הבורא. הרגשה זו, לאחר שתושג, תישמר בזיכרון לעד, ותעורר באדם כמיהה חוזרת לחוות אותה שוב ושוב. תהילים מ"ב: "כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים".

הרצון להרגיש את הבורא נקרא "להקים את השכינה מהעפר". השכינה מצויה בעפר, כאשר גדולת הבורא מתמעטת בעינינו, כאשר אנו ב"נפילה רוחנית". שכינה היא הרגשת הבורא; עפר הוא חומר המצוי בתחתית עולמנו והוא מדרך לרגלינו, לכן מה שאיננו נחשב בעינינו, משול לעפר. כשהרגשת הבורא נמצאת בתחתית סולם העדיפויות שלנו, השכינה מבחינתנו "מתגוללת בעפר".

אדם שקיבל חינוך על פי "מוסר" המלמד שהעולם שלנו איננו בעל חשיבות, ייחס גם לעולם הרוחני ערך מועט. הקבלה אינה כופרת בעובדה שהעולם הזה אכן מלא בתענוגות, כפי שאנו מרגישים, בעצם, בצדק.

הקבלה רק מדגישה את העובדה, שהעולם הרוחני, עולם הרגשות הבורא, מסב תענוג נפלא שאיננו כלל בר השוואה לתענוגות העולם הזה. הרוחניות איננה פתרון סתמי לריקנות או לסבל האנושי. הרוחניות היא הרבה מעבר לזה, בכך שהיא מהנה ומתגמלת אלפי מונים מכל הנאות העולם הזה.

לכן, כדי להפוך לישות עצמאית, עליו לחקור ולעשות הבחנות ברורות ונוקבות לגבי המניעים למעשיו. עליו לברר מה קיבל מחינוך, מה קיבל כהשפעה חברתית, ואילו רצונות נובעים ממנו באופן עצמאי ויחודי.

אין באפשרותו של האדם לכפות על עצמו לרצות להעניק הנאה לבורא כפי שהבורא מהנה אותו. זאת, מהסיבה שהאדם איננו מצויד ב"כלים דהשפעה", כלומר, הכלים המאפשרים זאת. אבל, הבחירה להימשך בחבלי הקסם של השאיפה לאיחוד, נמצאת דווקא בידיו של האדם. כאשר לאדם יש רצון אמיתי לבורא, כל שאר הרצונות נעלמים. העלמם של שאר הרצונות מהווה מדד למידת הבשלות והתקפות של הרצון לבורא.

לפני שהאדם מגלה את הבורא הוא מרגיש לבד בעולם. הרגשה זו איננה נכונה, מאחר שרק הבורא הוא יחיד. אנו גם רחוקים מאוד מרצונו להשפיע- להעניק לכל העולם ככל הניתן. ובכל זאת האלטרואיזם הזה, תכונת הבורא המובהקת, מתחיל לטפטף לנשמתו של האדם מהרגע שהוא חווה את הרגשת הבורא הראשונה.

הסיבה לקורותינו, תמיד מהבורא היא, ולא מידי אדם זה או אחר

כל הקיים ביקום מסתכם בבורא ובנברא. הנברא הוא אדם שלא מרגיש את הבורא, אלא רק יכול לסגל לעצמו אמונה בקיומו וביחודו של הבורא. כלומר, לקבל באמונה את התפיסה שרק הבורא קיים ומנהיג את הכל. "אמונה" ממשית בקבלה, משמעותה הרגשת הבורא. לפני השגת הרגשה זו האמונה היא, במובן מה, אמונה בעירבון מוגבל.

האדם החי בעולם הזה לפי חוקי העולם הרוחני, למעשה מגשים את ייעודו המרכזי. האיחוד המתמיד עם הבורא מלמדו שהכל- מטוב ועד רעש- מקורו בבורא.

חוויית ההנאה היא החווייה היחידה אליה חותר האדם, אליה מופנים כל רצונותיו. כך נברא האדם, כי זו מטרת הבריאה, וזה רצונו של הבורא. אלא שלבורא יש תוכנית מסויימת, שלא קל להבינה ולדבוק בה, לגבי הדרך בה נועד האדם ליהנות.

כל קורותינו, בהווה בעבר ובעתיד, לטוב או לרע, כולן פרי תוכניתו של הבורא, כולן נשלחו אלינו מלמעלה. רק ב"גמר התיקון" נוכל להבין את משמעותם, ואת התפקיד שמלאו לטובתנו ולהגשמת יעודנו האישי.

לפני גמר התיקון, בדרך הארוכה אליו, יסורינו נראים לנו מרים ומיותרים. למרות כל היערכויות הספיגה שלנו, כל מכה הניחתת עלינו, על אי הנעימות הכרוכה בה, גורמת לנו לשכוח באחת את עובדת היותנו נתונים בידי הכל יכול, כחומר ביד היוצר. מיד אנו קופצים ופועלים כישות עצמאית, ויוצאים להיאבק באנשים הנראים לנו כסיבת מכאובנו, מתוך שכחה מוחלטת שהסיבה לקורותינו, תמיד מהבורא היא, ולא מידי אדם זה או אחר.

עלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב, במיוחד בעתות מצוקה ומשבר, שהבורא הוא מקורן היחידי של כל ההתרחשויות, וכמובן גם מקורן של פעולות האדם. אסור לנו להעלות בדעתנו, אפילו בנסיבות טראגיות, שמשהו מהקורות אותנו, או מתוצאותיהן, קשור כהוא זה באנשים או בנסיבות חיצוניות, שאינן פרי תכנונו של הבורא.

שכחת עובדות אלה, גורמת לאיבוד הרגשת הבורא, ומכאן להסתר מלא שלו. לכן לימודן והטמעתן של עובדות אלה, מתאפשר רק תוך כדי התנסות אישית חוזרת ונשנית. גם האדם המבין ומקבל את עובדת היותם של כל האירועים מכוונים מלמעלה כדי לסייע לו בצמיחתו הרוחנית- נוטה לשכוח זאת לעיתים.

ואלה שלבי התרחשות התהליך: בתחילה הבורא נותן לאדם דעת והרגשה לגבי השגחתו העליונה. בשלב הבא הוא שולח לו נסיבות חיים בעייתיות, היוצרות מצוקות כאלה ואחרות.

בצוק העיתים נוטה האדם לשכוח, מי שלח לו את המכות, ולמה. מדי פעם מהבהבות בו מחשבות עליונות המנסות לעמוד על משמעות סבלו, אך הן מתפוגגות עד מהרה בעקבות הכאב.

לאדם יש קושי עצום, אפילו ברגעים הנדירים בהם הוא מודע למקור יסוריו, להרפות מניסיונותיו להושיע לעצמו, ולבקש רק את עזרת הבורא.

רגשות אלה ניתנים לתיאור הבא: בדרכו של האדם אל הבורא נמצא כוח טמא או מחשבה, הדוחים ומסיטים אותו מן הדרך. למרות כוחות אלה, העומדים בדרכו, על האדם להתקדם בעקשנות לעבר הבורא כדי להתאחד עמו. האדם מאוחד עם בוראו כילד בחיק אמו, אבל כוחות ומחשבות זרים רוצים לנתקו ממנו, כדי שיפסיק להרגיש את הבורא ואת הנהגתו! הבורא פוקד על האדם להגן על האיחוד עמו, אבל האויב תוקף שוב ושוב ומניעו ללחום בו באומץ ובחירוף נפש.

בתום המאבק, מתברר לאדם שאויביו היו הפרעות שנשלחו אליו על ידי הבורא עצמו לצורך חישולו, התקדמותו בלימודיו, והתעלותו. כתוצאה מהמאבק הפנימי הזה, האדם משיג את ידיעת השגחתו ואהבתו של הבורא. בעקבות האיחוד עם הבורא, הוא מבין את פשר המאבקים שחווה, ומבין שסבלו לא היה לשווא.

החינוך הרגיל מול החינוך הדמוקרטי

החינוך הרגיל מלמד את החניך לפעול אוטומטית על פי הנחיות מגבוה, הניתנות לעיתים בכפייה ובלחץ. לעומתו, החינוך הדמוקרטי מופנה רק להקניית השיטות הדרושות, כדי לאפשר למתלמד לבקר באופן עצמאי את מחשבותיו, רצונותיו, ושאר התהליכים הפנימיים אותם הוא עובר. הרעיון הוא לספק כלים לעבודה עצמית, עצמאית, ובלתי תלויה בגורמים חיצוניים המתערבים בחשיבה האישית.

הכמיהה להנאה ורדיפת הכבוד כממריצים בתהליך הרוחני

החתירה לאמת נתקלת בקיר האטום של הכאב והמרירות- פרי האגואיזם. אלה רגשות שקשה לשאתם או לקבלם. לכן, הדרך לאמת קשה ומפותלת.

אדם מתמלא בחיוניות ואנרגיה מתענוג, כבוד וקנאה. את מצבו הוא משווה כל העת למצב הסובבים אותו. למשל, אדם בבלויי סחבות מתבייש בחברת אנשים הלבושים בהידור, אך ליד אנשים הלבושים כמותו, יחוש בנוח וכאבו יפחת במידה משמעותית. על זה נאמר: "צרת רבים חצי נחמה".

הכמיהה להנאה, הצורך בכבוד, ויצר הקינאה תומכים בהתקדמות הרוחנית. לוּ היתה הכמיהה להנאה מנותקת מהצורך בכבוד, היו אנשים יוצאים בימות החום ללא בושה לרחובות העיר עירומים כביום היוולדם.

הרצון לכבוד יכול להשתנות מחברה לחברה, ומתקופה לתקופה. לדוגמה, בעתות מלחמה מתגמדת רדיפת הכבוד. אבל הצורך ליהנות ולא לסבול, בעינו עומד בכל מצב. לדוגמה, השיניים של פלוני אינן כואבות פחות מהסיבה ששיניו של אלמוני כואבות אף הן. מכאן שאילו העבודה למען הבורא היתה מבוססת על כבוד, היה נוצר מצב בו אדם היה מציץ אצל שכנו, רואה שזה עשה דרך דומה לשלו, וזה היה גורם לו לעצור ולנוח ממלאכתו בטרם שלמה, ובטרם השיג את מטרתו. לעומת זאת, עבודה הנשענת על עקרון ההנאה וההימנעות מסבל יכולה להימשך עד להשגת המטרה בלי הפסקות מיותרות.

עם זאת, רדיפת הכבוד, או יותר נכון, הרצון להרגיש שווה בין שווים, דוחפת לעבר המטרה. כתוב: "קנאת סופרים תרבה חוכמה". גם אם אדם מסויים איננו רודף כבוד, כשמישהו בסביבתו זוכה לכבוד ויקר, מתעוררת בלבו השאלה, מדוע מכבדים אותו, ואותי לא? האדם מוכן לוותר על כבודו, בתנאי שגם האחרים יוותרו. מאחר שפני הדברים אינם כך, הוא מקבל תמריץ לצאת ולפעול פעילויות בונות וחיוביות, כמו לימודים וחקר. כך יוצא שרדיפת הכבוד מרבה דעת. גם את המתחילים בלימודי הקבלה, יצר התחרות מעורר לקום עם שחר, "ליישר קו" עם חבריהם החרוצים, למרות שהיו מעדיפים להמשיך ולישון.

ההשפעה הסביבתית- "מפי סופרים"

מודעות גבוהה יותר להשפעה הסביבתית העזה על מחשבותינו ותפיסת עולמנו, היתה מקלה עלינו את המאבק בהשפעות זרות אלה. אבל אנו מושפעים בקלות, ומסגלים לעצמנו את תפיסת סובבינו, עד כי נדמה לנו, בטעות, שאנו הגינו הכל בעצמנו. מאחר שכך, רבה חשיבותה של החברה המקיפה אותנו לאין ערוך, רבה חשיבותם של האידיאלים השולטים בה, ואמות המידה המוסריות בהן היא מחזיקה- כי פנינו כפרצופה.

אדם המעונין לסגל לעצמו ערכים של חברה מסויימת, טוב יעשה אם יטה את אוהלו בקרבם של אלה אשר הוא מוקיר את ערכיהם. החיים בין האנשים אשר בדרכם הוא רוצה ללכת, יפתחו לפניו את הדרך לספוג את השראתם. יתר על כן, הנכונות לשרתם ולסייע להם ככל הניתן בידו, תגביר את יכולתו ללמוד מהם ולהיות מושפע מהם. הנכונות לשרת מגבירה התמורה, כי רק הנמוך יכול לקבל מהעליון ממנו. מסיבה זו, כשלומדים עם קבוצת חברים, כדאי לראות אותם כיותר מתקדמים מבחינה רוחנית, כיותר מתוקנים ועליונים.

השפעות אלה נקראות "מפי סופרים", כי הן ניתנות מאנשים חיים. מעבר לשעות הלימודים, במפגש עם אנשים אחרים בעבודה ובבית, מומלץ לשמור על קשר פנימי עם החברים ללימודים. קשר פנימי זה, עשוי לשמש כחיץ בפני מחשבות חיצוניות או זרות. מחשבותיהם של החברים לעבודה, או השכנים, לא יוכלו לקנות להם אחיזה בלבו של האדם השומר על קשר פנימי עם חבריו להתפתחות הרוחנית.

למתלמד המתחיל אין כלים להבחין בין מקובל אמיתי לבין מתחזה. בסופו של דבר כל אחד יכול לדקלם על עבודה פנימית, ויתור על האגואיזם, ואור הבורא הממלא את הכל. מי שמדבר בלי להבין את המשמעות הפנימית של דבריו, מי שאין לו עדיין "כלים" להכיל את האור, איננו מקובל אמיתי.

"מפי ספרים", ו"מלא לשמה בא לשמה"

קבלת השראה ממחשבות ותכונות עמן נפגשים בקריאה בספרים שכתבו מקובלים, נקראת "מפי ספרים". בצורת עבודה זו צריך להאמין שהמחבר היה מקובל גדול. דרך הערכת גדולתו ושיעור קומתו, מעמיקה הבנת ספריו.

מתוך אלפי אנשים שהשיגו את הבורא, רק לרבי שמעון בר יוחאי, לאר"י, ול"בעל הסולם"- רשב"י - ר' אשכנזי יצחק ור' יהודה אשלג, ניתנה רשות לתאר את הקבלה בשפה המובנת גם לאלה שלא השיגו עדיין מדרגות רוחניות. שאר ספרי הקבלה נכתבו באמצעות דימויים המובנים רק למי שכבר נכנס לעולמות הרוחניים, ולכן הם לא מתאימים למתחילים. הבחירה בחברה הרצויה ובספרים הנכונים מובילה בהדרגה למחשבה עצמאית.

כתוב ש"קנאה, תאווה וכבוד מוציאים את האדם מהעולם". שלושת סוגי הרצון האלה גורמים לאדם לפעול בניגוד לכוונותיו הטובות. הם דוחפים את האדם למרדף אחר נכסים גשמיים, אשר כל עוד יישאר משועבד להם, לא יבין שהנכסים האמיתיים הם הנכסים שברוח. הרצון להשתחרר מהשעבוד להם, מוביל אותו לעולם הרוח.

כך הוא יוצא מהעולם הזה, לעולם הבא, הרוחני. ולכן, כתוב שרצונות אלה מוציאים אותו מהעולם. זה התהליך אותו עובר האדם מ"רצון לעצמו", שבשלב מסויים נעשה מאוס עליו, ל"רצון למען הבורא". כלומר, "מלא לשמה, בא לשמה".

ה"קליפות" מגינות על הכוחות הרוחניים

כל הבריאה היא רצון ליהנות. כלומר, כל הבריאה חווה יסורים כתוצאה מהעדר תענוג היוצא מהבורא. לתענוג חייבים להיות שני תנאים: שהתענוג היה ונעלם; שהשאיר רשמים.

כפי שהוזכר, קיימים כמה כוחות מפריעים הנקראים "קליפות". שמם נובע מדרך פעולתם. הם מגינים על הכוחות הרוחניים בפני חדירת הכוחות הזרים, המזיקים, כפי שהקליפה מגנה על הפרי. ה"קליפה" מהווה חיץ בין מי שעדיין איננו מוכן לרכוש רוחניות לבין הרוחניות. ה"קליפה" מגנה הן עליו והן על סביבתו בפני רכישת רוחניות בטרם עת. תפקידן הנוסף של ה"קליפות" הוא לגרום למבקשים לטעום מהפרי, להיאבק בהן. מעצם המאבק נרכשים הדעת והכוח הדרושים כדי לחדור דרך ה"קליפות". מי שמצליח לחדור דרך ה"קליפות" זכאי לטעום מהפרי הרוחני.

אל לנו לשכוח לרגע, שכל המחשבות, כולל מחשבות הכפירה באמונה ובבורא עצמו, הנן מאת הבורא. הבורא הוא הכוח היחיד, והוא פועל בכל רבדי המציאות. לאדם נשאר רק תפקיד המשקיף האקטיבי, כלומר, להתמודד עם כל מגוון הכוחות- להיאבק בכל פעם מחדש עם המחשבות שמקור כל הכוחות איננו בבורא. תפקידו של האדם להיאבק ב"קליפות" עד שיוכל להן. ועליו לזכור שאילו הבורא לא היה שולח את המחשבות המפריעות הללו, המכשילות לכאורה את לימודי הקבלה והעבודה הפנימית, התקדמותו היתה נעצרת.

"קליפת מצרים" ו"קליפת נוגה", מעשה "נגלה", ו"כוונה" נסתרת

מבין סוגי ה"קליפות" בולטות שתי קליפות עיקריות. הראשונה היא "קליפת מצרים", שמעכבת ומונעת את הרצון להתקדם בדרך הרוחנית. השניה היא "קליפת נוגה", הנותנת הרגשה שהכל בסדר, ושאין צורך להתקדם. האדם חש עצמו רדום, אך בלבו הוא אינו מסכים עם המצב הזה ("אני ישנה ולבי ער").

ספרי קבלה אמיתיים, ובמיוחד ספרי הרב יהודה אשלג, כתובים כך שההוגה בהם לא יוכל ליהנות מהארת "קליפת נוגה" אחרי שיבין את מטרת הבריאה.

ליחידי הסגולה שהבורא בוחר לקרבם אליו, נשלחים יסורי אהבה. רצונם לצאת ולהתקדם לקראת האיחוד עם הבורא מייסרם עד מאוד. את הרצון הפנימי הזה מייחס האדם לעצמו וקוראים לזה "דחף פנימי".

מעשה האדם נקרא "נגלה", מכיוון שלא ייתכנו פרשנויות אחדות לאותו מעשה, מעבר למה שנראה לעיני המתבונן. כוונת העושה נקראת "נסתר", והיא יכולה להיות שונה לגמרי מהנגלה לעין ממבט ראשון. הכוונה החבויה מאחורי המעשה עשויה אף להיות שונה לגמרי מהכוונה המוצהרת בגלוי.

לעתים אפילו בעל המעשה עצמו בלתי מודע לחלוטין לדחפים המניעים אותו למעשה המסויים. כוונותיו הפנימיות האמיתיות נסתרות אפילו מפניו. זו בדיוק הסיבה לכך שהקבלה נקראת "חוכמת הנסתר", מאחר שעיקר עיסוקה בחקר הכוונות, העוסק בשיטת הפיכת כוונות האדם מעצמו לעבר הבורא. פעילות פנימית זו אמורה להיות נסתרת מהסביבה, ולעיתים אפילו מהאדם העוסק בפעילות פנימית זו בעצמו.

הקונפליקט בין האגואיזם לאלטרואיזם

יש לדבוק באמונה שכל מה שקורה בעולם נמצא תחת השגחת הבורא ונשלח ממנו. יש אנשים הטוענים שאפילו היסורים שלנו הם שכר ולא עונש. אמירה זו, טבעי שתאמר מפי צדיקים המסוגלים לשייך את כל מה שקורה להשגחת הבורא.

אנשים המצליחים לשמור על אמונתם בצדקת ההשגחה העליונה גם במצבים קשים: הקללות הופכות עבורם לברכות. אבל אדם שאיננו מצליח בשעת משבר לשמור על ה"אמונה למעלה מהדעת", נופל ברוחו, ו"נופל רוחנית". כי רק באמונה פשוטה "אמונה למעלה מהדעת", אפשר למצוא משען. הנפילה מהאמונה לתוך השכל חסר האמונה, מביאה למצב של חוסר מוצא, המוביל לבקשת עזרה- ומכאן להחזרת האמונה. כך שדווקא המבחנים והיסורים מחזקים את כוח האמונה, ומאיזה כיוון שלא נסתכל על התהליך, בסופו, היסורים הופכים לברכה גם אצל אלה שאינם צדיקים.

בקשה אמיתית צריכה לבוא מעומק הלב, כי הבורא שומע רק את המתרחש בתוך לב האדם. ביכולתו של הבורא לשמוע ולהבין אף מעבר למה שהאדם מבין את עצמו, כי הרי הוא זה ששולח את כל הנסיבות, הרגשות והמחשבות. בסוף התהליך, שום נברא איננו יכול לחמוק מהמטרה הסופית הקבועה מלכתחילה. המטרה שלפני שיוצאים לדרך לצורך הגשמתה, יש להשתוקק לפתח תכונות רוחניות לכבודה.

האדם מצוי בקונפליקט. מצד אחד רצונו לוותר על תענוגות העולם הזה, עדיין איננו מגובש. הוא לא שש לעזוב את משפחתו, את קרוביו, ואת העולם על כל שמחותיו הקטנות. קשה לו לוותר על ההנאות האגואיסטיות המציירות לו עולם וורוד. מצד שני, הוא מתפלל לעזרת הבורא שישחרר אותו מעול האגואיזם. בסתר לבו הוא מקווה שהבורא לא ייענה לתפילתו.

כדי לפתור את הקונפליקט הפנימי, צריך להתרחש תהליך הכנה ממושך. במהלך תהליך ההכנה, אמור האדם להשתכנע בצורך הקיומי הדוחק לבחור בתכונות האלטרואיסטיות ולוותר על התכונות האגואיסטיות. רצונות כאלה לא מבשילים באדם ביום אחד, אלא באיטיות, תחת השפעת הרגשת ההתרחקות והגעגועים לתענוגות הרוחניים, המאירים לו כהבטחה מרחוק.

אדם מבקש רצון לבקש

המארח המעוניין לעורר את תיאבון אורחיו לארוחה העיקרית, יגיש להם בתחילת הסעודה מתאבנים, ורק אחר כך יציע לאורחיו את הארוחה המלאה. ללא הכנה, תיפגם ההנאה מהסעודה, גם אם היתה מפוארת וטעימה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כשמדובר בעירור תיאבון למאכלים "על טבעיים", כאלה שאיננו רגילים בהם - תענוגות האלטרואיזם.

הצורך בהתקרבות לבורא נוצר באדם באיטיות כתוצאה מהמאמצים שהוא עושה. וזה קורה דווקא במצבי ההתרחקות הכי חריפים, כשהישועה הרוחנית נעלמת מעבר לאופק, כשהחשכה והריקנות משתלטים על הנפש, כתוצאה מהמצבים חסרי המוצא שהבורא זימן. באופן פרדוקסאלי, דווקא אז, מתוך תהומות הייאוש, מאירה קרן אור האמונה. הנכונות לקבל עזרה מתעוררת, ובצידה ה"תיאבון" לתענוג הרוחני שהכין הבורא. כגודל הסבל, כן גודל הנכונות והבשלות להנאה.

המקרה בו אנו מדברים הוא מקרה מובהק של "דרך יסורים" ולא "דרך הקבלה". נשאלת השאלה, אם אין זו "דרך הקבלה", אז למה לקרוא לעזרת הבורא? כי איזה משקל יכול להיות לתפילה של אדם שאיננו הולך ב"דרך הקבלה"?

התשובה פשוטה. תפילה, אפילו אינה יוצאת מעומק הלב, בכל זאת מכינה את האדם לישועה. כי בעצם התפילה טמונה הבטחה סמויה לתיקון הרצון ברגע שהכוחות הרוחניים יתקבלו. בהבטחה הסמויה מקופלת הישועה. תפילה כזו מתקבלת על ידי הבורא ו"דרך יסורים" הופכת ל"דרך הקבלה".

לכן האדם לא צריך להסכין עם היסורים לרגע, אפילו אם הוא בטוח שהם נשלחו אליו על ידי הבורא, וגם אם הוא מאמין שכל מה שהבורא שולח נועד לטובתו. הבורא איננו מצפה מהאדם לקבל את יסוריו בהכנעה כלל. נהפוך הוא, הבורא מצפה מהאדם לעשות את כל הצעדים הדרושים למנוע יסורים! הבורא איננו מעוניין לייסר את האדם כדי לדחוף אותו להתקדמות רוחנית. הבורא מעוניין בכך שהאדם יתקדם בעצמו, מתוך אמונה בתועלת שבתפילה אל הבורא תוך בקשה להתקדם לקראת הגשמת יעודו.

אם למתפלל אין עדיין רצון אמיתי ונחרץ להתקדמות רוחנית, פתוחה לפניו הדרך לבקש מהבורא רצון להתקדמות רוחנית ואמונה בכוח התפילה. אדם מבקש רצון לבקש.

"מעטפת גשמית", "הגוף השני" ו"גוף הביניים"

נשמתנו - האני שלנו - נמצאת במצבה המושלם מרגע שהבורא, בעת הבריאה שלנו, החליט שכזו צריכה להיות הנשמה. את המצב הזה אפשר להגדיר כמצב של מנוחה מוחלטת, כי כל תנועה נובעת מרצון להגיע למצב יותר מושלם. ניתן גם לתארו כתענוג אבסולוטי, כי הרצונות שנבראו בנו על ידי הבורא, מתמלאים לחלוטין.

כדי להשיג את מצב המנוחה המושלם של הנשמה, אנו צריכים לרכוש רצון להגיע אליו. כלומר, לרצות לשנות את הרצונות הנוכחיים שלנו לרצונות יותר שלמים, אלטרואיסטיים. אין לנו אלטרנטיבה. "כך אומר הבורא: אם לא מרצונכם, אני אתן לכם שליטים אכזריים שיכריחו אתכם בכוח לחזור אלי".

בכל אחד מאתנו קיימים שני המצבים הללו בו זמנית - המצב הנוכחי, והמצב הבא, השלם. אלא שאנו מרגישים רק את מצבנו הנוכחי. ניתן לעבור למצב הבא תוך רגע, על ידי שינוי טבענו האגואיסטי, הגשמי, לאלטרואיסטי, רוחני. הבורא יכול לחולל את הנס הזה בכל רגע, ועבור כל אחד. המעבר יכול להיות מהיר כל כך, משום ששני המצבים קיימים במקביל, ומשום שאת המצב הבא, המושלם, לא מרגישים כל עוד התכונות והרצונות אינם מתחלפים. כמו שהבורא אומר: "אין אני ואתם יכולים לדור במדור אחד, כי אנו הפוכים ברצונותינו".

לכן כל אחד מאתנו מתקיים בשני מישורים, או לפי הקבלה, בשני גופים. במישור האחד, הגוף הפיזיולוגי בו אנו נמצאים ברגע הנוכחי, אותו מכנה המקובל - "מעטפת גשמית". במישור הזה מצויים גם הרצונות והתכונות שלנו הנקראים בקבלה - "גוף", בהם נמצאת נשמתנו שהיא חלק מהבורא. גם כאשר ה"גוף" בנוי מרצונות ומחשבות אגואיסטיים לגמרי, עדיין מנצנצת בו נקודת אור זעירה של הנשמה האמיתית. "נר דקיק", ניצוץ קטן של אור גדול המחייה אותנו.

ב"גוף השני", הרוחני שלנו, שאיננו מורגש על ידי מי שרצונותיו עדיין אגואיסטיים, נמצאת כל נשמתנו. כלומר, הרצונות והתכונות האלטרואיסטיים, החלק של הבורא, אותו נרגיש רק ב"גמר התיקון".

הכוח המחייה שבתכונות של ה"גופים" האגואיסטי והאלטרואיסטי, מתחלק להרגשות ולשכל, אותם אנחנו חשים בלב ובמוח.

רק ב"גוף" האגואיסטי יש בלב רצון לקבל, ובשכל רצון להבין. ב"גוף" האלטרואיסטי הרצון בלב הוא רצון לתת, ובשכל הוא רצון להאמין.

אין באפשרותנו לשנות אף לא אחד מה"גופים" האלה. ה"גוף" הרוחני הוא מושלם, וה"גוף" הגשמי הוא בלתי ניתן לתיקון, כי כך הוא נברא על ידי הבורא.

אבל, בצד שני "גופים" אלה מצוי "גוף" שלישי הניתן לשינוי ותיקון. "גוף" זה שהוא "גוף" ביניים, הוא הרצונות והמחשבות המתחלפות בנו כל הזמן מלמעלה. את המחשבות המתחלפות והרצונות המתחלפים הללו אנחנו אמורים לנסות ולתקן באמצעות תפילה ובקשה מהבורא שיתקנם עבורנו. כך אנו משלבים את "גוף" הביניים הזה, הנקרא "קליפת נוגה", עם הגוף הרוחני שלנו.

כשנאחד את ה"גוף" כולו, כלומר, את "גוף הביניים" של המחשבות והרצונות המתחדשים בנו כל הזמן, עם ה"גוף" הרוחני, ה"גוף" האגואיסטי יעזוב אותנו ובמקומו נפגוש ב"גוף" הרוחני שלנו. בשלב הבא, הבורא ישנה את כל תכונות ה"גוף" האגואיסטי שלנו, ויהפכן לתכונות הפוכות, וכך כל האגואיזם שעמו נבראנו, יהפוך לאלטרואיזם אבסולוטי.

הכל מאת הבורא

בכל המצבים הנקרים בדרכנו, עלינו להשתדל ולהסתכל על מה שקורה, דרך הבורא; בהביננו שהבורא הוא העומד בין העולם לבינינו, שדרכו אנו מביטים על העולם, על עצמנו ועל מה שעובר עלינו. הכל בא ממנו וכל מה שיוצא או בא מאתנו, מגיע רק אליו. לכן כל מה שמסביב זה הוא. האדם צריך לשנן לעצמו כך: "כל מה שיש בי, וכל מה שאני חושב ומרגיש הוא ממך הבורא, הדיאלוג הוא אתך".

ההרגשה הכי חשוכה שעשויה לפקוד את האדם - "הארת מלכות"

ההרגשה הכי נוראה שעשויה לפקוד את האדם היא "הארת מלכות" - הרגשת התהום החשוכה. המפגש הקשה הזה עם התהום שבנפשו פוקד את האדם בפתאומיות. לפתע הוא חש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו, הרגשת אין אונים משתלטת עליו, הוא מחפש אחיזה, משהו להיתלות בו, ומבועת עד אימה, הוא מגלה שנותר ללא משענת. הוא מגלה לזוועתו, שה"אור המקיף", המעודד, והמעניק תקווה לעתיד טוב יותר, נעלם לגמרי.

כל הרגשות השליליים נובעים מאותו מקור, ויוצרים יחד את הרגשת התהום הנוראה. המקור לרגשות האלה הוא "מלכות": הנשמה הריקה שנבראה על ידי הבורא, שכל חלק ממנה ממתין שנמלא אותו באור. כל הרגשות האפלים והחשוכים שפוקדים את האדם נובעים משם. להתגבר על הרגשה נוראה זו, הרגשת חוסר הוודאות, ניתן רק על ידי אמונה בבורא, הרגשת הבורא. ועם המטרה הזו כל היצורים נשלחים על ידי הבורא.

נבואת העתיד כופרת בהשגחה העליונה

המלך דוד, בכל שורה ושורה בספר תהילים, מתאר את מצב נשמתו והרגשות הפוקדים אותו בכל דרגות העליה הרוחנית. מפליא מה רבה הדרך שאדם צריך לעבור לפני שיבין וימצא את נתיבו הנכון. מפליא עד כמה בודד הוא במסעו, באין איש שיוכל ללחוש באוזנו את הצעד הבא. רק אחרי שנכשל וטעה, הוא מסוגל להפיק את לקחו ובצעד הבא לבחור במעשה הנכון. ככל שהצרות דוחפות אותו, כך יש לו יותר אפשרות לגדול רוחנית.

את הצעד הבא שלנו, אין כל צורך לצפות ולדעת מראש. האיסור לנחש את העתיד, המופיע בקבלה, לא ניתן לשוא. התקדמות רוחנית נעשית מתוך אמונה שקורותיו של האדם בהווה ובעתיד, הכל מעם הבורא; באמונה שהאדם מתגבר על הכל באמצעות ההתקרבות לבורא, לפי נסיבות החיים הדוחפות אותו לכך. נסיבות החיים מכתיבות את קצב ההתקרבות לבורא, מאחר שמטבע בריאתנו אנו, בקשי עורפנו מתנערים מהצורך לקבל את מרותו. נבואת העתיד קוראת תגר על הבורא, ומסכלת את ההזדמנות לדבוק בו באמונה, בכך שאיננה מאפשרת לאדם לקבל את קורותיו בהכנעה, כהתגלות ההשגחה העליונה הכל יכולה וצודקת תמיד.

בתורה - שפת יום- יום; בקבלה - שפת רגשות, או שפת ספירות

כל מהלך ההתקדמות הרוחנית שלנו, מתואר בתורה, בנביאים ובכתובים רבים אחרים בשפת יום- יום, שפת העולם שלנו. בקבלה, לעומת זאת, מתואר מהלך ההתקדמות הרוחנית שלנו בשפת הרגשות, כמו בספר זה שאתה קורא בו, או בשפת הספירות - כמו בספרים אחרים. שפת הספירות היא שפה המתארת באופן מעשי פעולות של אובייקטים רוחניים. מהלך ההתקדמות הרוחנית, המתואר בסגנונות השונים, עומד על מהלך שינוי התכונות של הנבראים בדרכם לאיחוד עם הבורא. יש רק שתי תכונות בבריאה: אלטרואיזם ואגואיזם. אלו הן תכונות הבורא ותכונות ברואיו בהתאמה.

שפת הספירות היא שפה אוניברסלית יותר מהשפות האחרות - יותר מהודקת ומדוייקת. המתחילים יכולים למצוא בה את דרכם בנקל, ולתקשר ביניהם באמצעותה עד מהרה. היא עוסקת בפעולות מופשטות של אובייקטים מופשטים, אך קלים להבנה, לפחות ברובד החיצוני שלהם. עם השגת המדרגה הרוחנית הראשונה, מספקת השפה ה"מדעית" הזו אמצעי לביטוי האדם את מעשיו ורגשותיו. האור שהשיג מספק לו את המידע הדרוש על הפעולה ועל שם הפעולה. כמובן, רק אדם שהשיג לפחות מדרגה זהה למדרגתו הרוחנית של המקובל המבטא את דבריו, יוכל להבינו; כפי שבעולמנו יכולת ההזדהות עם הזולת נשענת על השוואה בין חוויות דומות.

שימוש מבוקר באגואיזם במנות קטנות משולבות באלטרואיזם

קיימות שתי דרגות עיקריות בתהליך תיקון האגואיזם. בדרגה הראשונה, האדם אמור לנסות למגר את האגואיזם ולא לעשות בו שימוש כלל. עליו לכוון את מחשבותיו ופעולותיו לנתינה בלבד, ולגרש כל מחשבה על תועלת עצמית. לאחר שהושגה היכולת לפעול באופן אלטרואיסטי נטול שמץ אגואיזם, ניתן לעבור לדרגה השניה בתהליך. בשלב זה ניתן לעשות שימוש מבוקר באגואיזם במנות קטנות, המשתלב בעדינות במעשים ובמחשבות האלטרואיסטיים לצורך תיקונן הנוסף.

למה הדבר דומה? בדרגה הראשונה אדם נותן את המעט שיש לו, ללא כל תמורה. בדרגה השניה הוא הופך למעין צינור של שפע המעביר את טובו מאלה שיש להם לאלה שחסרים. לדוגמה, הוא עושה שימוש זמני ומבוקר באגואיזם, שעכשיו הוא שולט בו, כדי לצבור שפע ממקורות נביעתו- למשל מבעלי ההון. ככל שיצבור יותר, כן יעביר יותר הלאה- למי שנצרך. ככל שיתפתה פחות להפריש לעצמו, ויותר להעביר לנזקקים, כן יגדל תיקונו.

הדרגה הראשונה בתיקון האגואיזם - "תיקון הבריאה";

הדרגה השניה - "מטרת הבריאה"

הדרגה הראשונה נקראת "תיקון הבריאה", ומשמעותה תיקון האגואיזם של הנברא. הדרגה השניה נקראת "מטרת הבריאה", ומשמעותה שימוש באגואיזם המתוקן לצורך מעשים אלטרואיסטיים, שנועדו להגשים מטרות אלטרואיסטיות.

על שתי דרגות אלה, המהוות את שתי החטיבות העיקריות בהתפתחות הרוחנית שלנו, מדברת הקבלה כולה. הישגי ההתפתחות הרוחנית מובילים לתענוגות הרוחניים המוזכרים בקבלה; תענוגות העולים אלפי מונים על תענוגות העולם הזה. עד כדי כך עולים תענוגות הרוח על תענוגות החומר, שגם אם נקבץ את כל תענוגות העולם הזה לרגע אחד, הם לא ישתוו לרגע לתענוג הרוחני הקטן ביותר.

שתי הדרגות הללו מצויות במתח מתמיד של ניגודים. בדרגה הראשונה נשלל לחלוטין השימוש באגואיזם, וכך שוקדים על תיקונו. בעוד שבדרגה השניה משתמשים בו בכמויות קטנות בהתאם ליכולת להתגבר עליו, ואף זה למען תיקונו. מכאן עולה שהפעולות בשתי הדרגות הפוכות בפועל, למרות ששתיהן אלטרואיסטיות במהותן.

חילוקי דעות דרמתיים ומאבקים רבים המתוארים בסיפורי התנ"ך יתבארו לנו עכשיו. למשל המאבק בין שאול לדוד, זהה לפעולה של מכירת יוסף, לחוסר ההסכמה בין שמאי להלל, ולעימות בין משיח בן יוסף (המקובל האר"י) ומשיח בן דוד. גם אירועים אחרים בתורה, שאנשים שאינם מקובלים מפרשים אותם כמאבקים בין שבטים, משפחות, עמים ואינטרסים אישיים, שייכים לעימות זה שבין הדרגות.

יסוריו של תלמיד הקבלה המתחיל

לאחר שאדם עשה את ימיו ולילותיו בלימודים ובעבודה פנימית, לאחר שהשקיע מאמצים כבירים וכיוון כוונות אינספור להרגשת הבורא ורצונו, אך טבעי הוא שיתעוררו בלבו ציפיות. הוא מחכה שבתמורה להשקעתו ונכונותו, יתגלה לפניו הבורא, מיד, במלוא הדרו, ויעניק לו את כל תענוגות העולמות הרוחניים ללא שהיות.

והנה, כגודל המסוי כן גודל האכזבה. הוא מגלה לפתע, שלא רק שהוא איננו מתקדם, הוא אפילו נסוג, ועוד בהשוואה לאנשים שכלל אינם לומדים קבלה. במקום לחוות את התגלות הבורא, הוא מתמודד עם הסתר הבורא, במקום להרגיש את הבורא, הוא מתרחק ממנו, וכל רצונותיו הרוחניים נשחקים עד דק במקום להתעצם. הוא מתחיל לחשוש שציפיותיו התנפצו כתוצאה מלימודי הקבלה.

חששותיו נשענים על העובדה שהוא מתבונן סביבו ורואה כמה שלמים ושלווים תלמידי תורת הנגלה. ואילו הוא קרוע מבפנים, ורצונותיו הרוחניים נחלשים והולכים, עד כדי כך שהם חלשים עוד יותר משהיו לפני שהתחיל בלימודי הקבלה! אין פלא שהוא חושש שהוא מבטל את זמנו לריק.

מצד שני לבו מורה לו שהוא במקום הנכון, במקום בו נמצאות התשובות לשאלותיו. וכך הוא מתלבט, חצוי בין יאושו מתוצאות לימודיו המתסכלות, לבין התקווה שאיננה עוזבת אותו, שבכל זאת, כאן נמצאת האמת אותה חיפש כל כך הרבה זמן, למרות שכרגע האגואיזם שלו משתולל ומושל בכיפה.

הוא מרגיש זנוח על ידי הבורא, ובטוח שהוא איננו מגיב כלל למאמציו. מתוך תחושת קיפוח עמוקה, הוא נוטה לחשוב שהבורא מקרב אחרים במקומו - והוא נעלב עד עומק נשמתו.

מן הראוי להדגיש כאן, עד כמה לבטיו של המתחיל טבעיים ואופייניים לתהליך העבודה הפנימית הרוחנית של תלמיד הקבלה. אכן, הוא מתייגע בדרכו המפותלת והמורכבת. תהליך ההסבה של הרצונות והמחשבות, משעבוד לאינטרסים פרטיים, להתמסרות מוחלטת לרצונו האלטרואיסטי של הבורא, איננו תהליך פשוט כלל. כמו כן, כחלק מתהליך זה, נותנים לו מלמעלה להבין את פשר מחשבותיו ומעשיו, אשר בהכרח, בראשית הדרך, האגואיזם שולט בהם ביד רמה.

לא עומדת לפני המתחיל כל ברירה אחרת, אלא להתמודד עם יסורי הגילוי של שפלות מאווייו הגשמיים. אי אפשר לדלג על השלב הזה, המהווה שלב מכריע בעמידתו מול האגואיזם הבלתי מתוקן שלו. עמידתו בניסיון הקשה הזה, בלי לאבד לחלוטין את אהבתו לבורא, נכונותו לעמוד בסבל וויתורו על תענוגות גשמיים-בהמיים, מקרבים אותו יותר ויותר להרגשת העולם הרוחני. הרגשה ההולכת ומתחזקת, דווקא ככל שהמסוי לתמורה ליגיעתו נחלש.

"תנועת חיים", מהתכווצות להתרחבות, מצמצום להתמלאות

פיתוח האהבה לזולת מתחיל בתחושת התכווצות פנימית, זה טיבו של תהליך המעבר מאגואיזם לאלטרואיזם. מדובר בתהליך המעורר התנגדות פנימית רבה בהיותו מנוגד לטבע האנושי. לכן התחושה ההתחלתית היא של התכווצות - כיווץ האינטרסים הפרטיים. בשלב הבא, במקום הרוחני שהתפנה מהאגואיזם יוכל להיכנס "אור עליון" שיעורר פעולת מילוי והתרחבות. וכך מה שהתחיל כהתכווצות נגמר בהתרחבות.

שתי פעולות אלה, של התכווצות והתרחבות, נקראות "תנועת חיים" או "נשמה", והן מפנות מקום לפעולות הבאות של צמצום והתרחבות. רק כך ה"כלי" הרוחני של האדם יכול לקבל לתוכו את אור הבורא ולהתעלות על ידי הרחבת הנשמה.

צמצום יכול להתבצע באמצעות פעולה חיצונית או באמצעות פעולות תכונותיו הפנימיות של ה"כלי". כשצמצום מתבצע על ידי כוח חיצוני המפעיל לחץ, דוחף ומכאיב, טבע ה"כלי" מחייב אותו לעורר בעצמו כוחות התנגדות לצמצום והוא מתרחב וחוזר למצבו ההתחלתי, מיד לאחר הצמצום הזמני.

כאשר הצמצום מתבצע על ידי ה"כלי" עצמו, ה"כלי" לא יוכל לחזור ולהתרחב למצב ההתחלתי בכוחות עצמו. במקרה הזה, אם אור הבורא יכנס וימלא את ה"כלי", ה"כלי" יהיה מסוגל להתרחב עד גודלו הקודם. האור הזה נקרא "חיים".

החיים עצמם נקראים "הכרה בחיים", ועובדה זו יכולה להיות מושגת רק באמצעות צמצומים, כי האדם איננו מסוגל לחרוג אל מעבר לגבולות הרוחניים עמם נברא.

בפעם הראשונה האדם מסוגל להצטמצם רק תחת השפעת הכוח החיצוני שדוחף ומחייב אותו להצטמצם. האפשרות הנוספת לעבור את הצמצום הראשוני היא באמצעות תפילה לבורא. בתפילה זו הוא מבקש את עזרת הכוחות העליונים, מכיוון שהוא זקוק לסיוע ראשוני לצורך פעולת הצמצום הראשונה המפיחה חיים בנשמתו. לפני שנשמתו נמלאה בחיים, אין באפשרותו להתחיל את הפעולה הנפשית הזאת, שכל כך מנוגדת לטבעו. יתר על כן, בטרם עבר את הצמצום הראשוני היכול להתבצע רק בעזרת כוח חיצוני מחייב, הריהו נחשב כמת מבחינה רוחנית מכיוון שטבע החי מוגדר כמי ש"מסוגל לתנועה עצמאית".

כל הבריאה נחלקת לשני מושגים: "אור" ו"כלי"

הבריאה כולה ניתנת לתיאור מפורט ובהיר באמצעות מושגים מהקבלה. כל הבריאה נחלקת לשני מושגים: "אור" ו"כלי". "אור" זה תענוג, ו"כלי" הוא רצון ליהנות, כלומר לקבל תענוג. כשה"אור" נכנס לתוך הרצון ליהנות, ה"כלי", הוא משפיע על הרצון הזה תשוקה ליהנות מהתענוג המסויים הזה דווקא.

בלי "אור" ה"כלי" לא ידע ממה הוא היה רוצה ליהנות. לכן ה"כלי" עצמו איננו עצמאי, אלא ה"אור" מנווט אותו להשתוקק לסוג התענוג המסויים אותו הוא מספק, כלומר, מכתיב לו את מחשבותיו, רצונותיו, וכלל תכונותיו. מכאן, שחשיבותו וערכו הרוחני של ה"כלי" נגזרים באופן מוחלט מה"אור" הממלא אותו.

ויותר מכך, ככל שהרצון ליהנות ב"כלי" גדול יותר, כך ה"כלי" מאבד מאיכותו וכוחו, כי ככל שהוא תלוי יותר ב"אור", הוא נעשה פחות עצמאי. מצד שני, יכולתו להתמלא בתענוג גדלה, וכידוע, תהליך התפתחות וגדילה תלויים דווקא ברצונות גדולים. כשמשהו קטן חסר, אפשר לוותר עליו, ואילו רצונות גדולים דוחפים קדימה להגשמתם. התכונות ההפוכות של "אור" ו"כלי" יוצרות את הכוחות המנוגדים והמאבק ביניהם. השכר עבור מאמצינו הפנימיים הוא הכרת הבורא, ובו בזמן דווקא האני שלנו, הוא המסתיר את הבורא מאתנו.

עם כל רצון חדש "נולד" אדם חדש, "גלגול חדש"

מכיוון שהרצון הוא המגדיר את האדם ולא גופו, עם הופעתו של כל רצון "נולד" אדם חדש. כך ניתן להבין את "גלגולי הנשמות", כלומר, עם כל מחשבה ורצון חדשים, האדם נולד מחדש, כיוון שנולד בו רצון חדש.

אם רצונו נעלה, אומרים שהוא הפך לחכם. זהו ההסבר היחידי שניתן לתת לגלגולי הנשמות. ביכולתו של האדם לחוש בבהירות בתהפוכות רצונותיו ודעותיו בזמנים השונים. ההבדלים כה חריפים, עד כי ניתן כמעט לחוש שבאותו אדם קיימים אנשים שונים.

אבל, כל רצון חזק שמתעורר באדם, גורם לו להאמין שמדובר במצב של קבע בלתי ניתן לשינוי. תחושות אלה נובעות מכך שנשמת האדם נצחית ומהווה חלק מהבורא; עובדה הגורמת לאדם לחשוב, בכל פעם מחדש, שמצבה העכשווי של נשמתו לא ישתנה עוד לעולם. אבל הבורא מחליף לו נשמה. זהו בעצם גלגול נשמות, המצב – האדם – הקודם מת, ונולד אדם – מצב - חדש.

האדם בעליותיו הרוחניות, בהתפעמויותיו, ובנפילותיו, בשמחותיו וביאושו, לא מסוגל לתאר לעצמו שהוא יכול לעבור ממצב למצב. בזמן שהוא נמצא במצב של התפעמות רוחנית, הוא איננו מסוגל לתאר לעצמו שאפשר להתעניין במשהו אחר מלבד רוחניות, כמו שמת לא יכול לתאר לעצמו שיש מצב הנקרא "חיים", וכמו שהאדם החי אינו חושב על מוות. כל זה מכיוון שנשמתנו אלוקית ולכן נצחית.

אמת אלטרואיסטית בכסות אגואיסטית

המציאות הסובבת אותנו אורגנה באופן מיוחד, כך שתפריע לנו באופנים שונים להשיג את העולמות הרוחניים. אלפי מחשבות מסיחות את דעתנו כל הזמן מהמטרה, ובו בזמן, ככל שנתאמץ יותר בניסיון לפעול במכוון, כך ההפרעות גדלות.

כנגד כל ההפרעות קיימת רק תרופה אחת והיא הבורא. מכאן שההפרעות נועדו לגרום לכך שתוך כדי חיפושינו הנואשים להיוושע מהן, ניאלץ לפנות לבורא. הדבר דומה לסיפורי ילדים המסופרים לצורך הסחת דעתם בשעה שרוצים להאכילם. באמצעות הסיפור דעתם מוסחת מהדבר החשוב, מהאוכל. כך פועל הבורא, כדי להביאנו לטוב, הוא נאלץ להלביש אמת אלטרואיסטית בתוך סיבות אגואיסטיות.

וכך, לכאורה מתוך סיבות אגואיסטיות, מתעורר בנו הרצון להרגיש רוחניות. ואז, לאחר שאנחנו פוגשים ברוחניות ומרגישים אותה, אנחנו רוצים דווקא את המזון הרוחני הזה.

דרגות הרגשת הבורא נקראות "עולמות" או "ספירות"

הבורא הוא הדבר היחידי הנמצא מחוץ לגוף האדם. בסיס הבריאה הוא הרגשת ה"אני" של כל אחד מאתנו. אשליית ה"אני" של האדם, נקראת "נברא", ומורגשת רק בנו. אבל מעבר להרגשה זו של ה"אני" קיים רק הבורא. לכן התייחסותנו אל העולם ואל האנשים הסובבים אותנו נגזרת מהרגשתנו כלפי הבורא, כי הוא היחיד שנמצא מחוצה לנו. התייחסות כזו יוצרת, בעצם קיומה, קשר ישיר עם הבורא.

כתוב "אין עוד מלבדו"; אם כך מי הוא ה"אני"? ה"אני" מתהווה מהאשליה של האדם שהוא קיים מבחינה עצמאית. אותו "אני" אינו קיים באמת, אך רצון הבורא הוא שחלק ממנו ירגיש את עצמו כבעל קיום עצמאי, כלומר, ירגיש מרוחק ממנו.

תחושת העצמאות והריחוק מתרחשת מאחר שהבורא מסתתר מהאדם. ככל שהרגשת הבורא מתחזקת, תחושת ה"אני" מתחלפת בתחושה מתחזקת והולכת של איחוד עם הבורא כחלק ממנו, תוך אובדן התחושה של נברא עצמאי.

דרגות הרגשת הבורא, המתגלות שלב אחר שלב, נקראות "עולמות" או "ספירות".

האדם נולד ללא הרגשת בורא כלל, והוא מתייחס לסובב אותו כאל מציאות. מצב זה נקרא "העולם שלנו". כשהבורא ירצה לקרב את האדם אליו, האדם יתחיל להרגיש מדי פעם בנוכחות כלשהי של כוח עליון. הוא עדיין לא יראה את הכוח בראיה הפנימית שלו, אבל אור שיאיר לו מבחוץ יקנה לו הרגשת ביטחון, תחושת חג רוחנית, והתפעלות. בשלב זה, לעתים הבורא נוטה עדיין להרחיק את עצמו שוב, ולהפוך בלתי מורגש.

התרחקות זו מתרחשת בשני אופנים. בראשון, האדם חוזר למצבו הרוחני ההתחלתי, כלומר, שוכח את חוויית הרגשת הבורא והאמונה בקיומו לחלוטין. בשני, התרחקות הבורא מורגשת כהתרחקות של נוכחות רוחנית, מה שגורם לירידה במצב הרוח. עצב האובדן על ההרגשה הרוחנית הנפלאה שהתפוגגה נשלח לאדם אשר הבורא חפץ לקרבו אליו עוד. הגעגועים להרגשה שאבדה מניעים את האדם להשקיע מאמצים כדי להחזיר אותה.

מי שמשקיע מאמץ, מתחיל ללמוד קבלה, ואף מוצא מורה אמיתי, זוכה להתגלות הבורא. התגלות זו מתרחשת לסירוגין, ומפעם לפעם היא גדלה מעט. האדם נפעם מההתגלות, וחווה התרוממות רוחנית המקדמת אותו הלאה עד להסתר הבורא הבא. הסתר הבורא מוריד אותו רוחנית, וגורם לו להוסיף יגיעה כדי להיחלץ ממצב הירידה - היחלצות שמקדמת אותו עוד.

מי שמשקיע מאמצים רבים, ומצליח בכוחות עצמו להתגבר על הירידה הרוחנית שבאה בעקבות הסתר הבורא, מקבל מלמעלה תמיכה בדמות עליה רוחנית, התפעלות והתפעמות. אם הוא לא מנסה לצאת מהמצב בכוחות עצמו, הבורא יכול להתקרב אליו ביוזמתו, או להניח לו להישאר במצב של חוסר מוחלט של הרגשת בורא.

רק הנשמה היא שיוצרת את ההבדל בין הבריות

כל מה שאנו מבקשים לדעת אודות עולמנו, ניתן להגדרה כתוצאה מהבריאה ומהנהגתה. המדענים מכנים זאת "טבע". האדם מנסה באמצעות המצאותיו לחקות את פרטי הבריאה. הוא מנסה לשחזר את מה שהבין על חוקי הטבע, כלומר, הוא מנסה לחקות את מעשי הבורא, אך ברמה נמוכה יותר ובאמצעות חומר גס יותר.

מכיוון שהכרת האדם את הטבע מוגבלת, אם כי גבולות הידע מתרחבים כל העת, גוף האדם מוסבר עד היום כגוף גשמי בלבד. הסבר זה איננו עומד על ההבדלים בין האנשים, הבדלים הטמונים בתכונות וכוחות רוחניים יחודיים ואישיים, ולא בצורת גוף גשמי.

מאחר שהגופים אינם נבדלים אלה מאלה מבחינה גשמית, על אף מספרם הרב, מנקודת מבטה של הבריאה הם מהווים גוף אחד. לכן, כדי לעמוד על טיבה של כלל האנושות, די לו לאדם להתעמק בעצמו ולהבין את המבנה שלו. הידע שיצבור מחקירתו זו ישמשו כדי לדעת כיצד להתייחס לכל המצוי מחוץ לגופו. אכן כך אנו פועלים, מהסיבה כי כך נבראנו. אנו משיגים את אשר חודר אלינו מהחוץ; ליתר דיוק, אנו לומדים להבין את תגובותינו להשפעות חיצוניות.

אי לכך, אדם שאיננו קונה לעצמו יחוד רוחני המבדיל אותו משאר בני האדם, כאילו איננו קיים. כאשר רק גרסאות שונות של גופינו הגשמיים מבדילים אותנו אלה מאלה, אין אנו ראויים להיקרא ישויות עצמאיות. כל קיומנו נאסף לגוף האחד המגלם את כל הגופים שלנו.

במילים אחרות, רק הנשמה היא שיוצרת את ההבדל בין הבריות. אדם ללא נשמה, איננו קיים בטבע כישות הקיימת באופן עצמאי. ככל שהפרט נבדל יותר מאחרים מבחינה רוחנית, כך מתרחבת חשיבותו הקיומית. כשהוא איננו נבדל מהסובבים אותו במאום, אין לו קיום.

ההיבדלות הרוחנית המזערית ביותר מהווה את לידתו של האדם. רגע הלידה מכיל בתוכו את הפעם הראשונה בה נחלץ הנולד מהמסה הכללית של הגופים, כי ברגע זה, בפעם הראשונה הופיע בישותו ההבדל הרוחני המזערי בינו לבין השאר. כלומר, הולדת האינדיבידואליות מתרחשת על ידי הופעת ההיבדלות הרוחנית האינדיבידואלית מהמסה הכללית.

אנו חוזרים לדימוי הזרע שנשתל באדמה ונבט כנבט רך, בעודו פורץ מגרעין הזרע, שנרקב בספקו את המזון לתהליך. גרעין הזרע הנרקב משול להורה. התהליך מוליך לשחרור מלא מהצורה ההתחלתית הקודמת שלו. כל עוד הנבט לא ישתחרר לגמרי מצורתו הגשמית הקודמת, לא יהפוך מגוף גשמי לכוח רוחני, ולא יוכל לעבור את כל תהליכי היווצרות הפרי. ללא ההשתחררות מהצורה הגשמית, לא יוכל להיוולד בו הכוח הראשון, הרוחני, מלמעלה למטה, כדי שיתחיל לגדול ולהגיע לרמה ולצורה שהולידה אותו.

תהליכים דומים מתרחשים בטבע בכל רמות הדומם, הצומח והחי. תהליכים דומים קורים גם לאדם אם כי באופן אחר.

הקבלה מתארת את כל דרגות הבריאה

הקבלה מגדירה כ"לידה רוחנית" את הגילוי הראשון של התכונה התחתונה ביותר בעולם הרוחני התחתון, המתגלה באדם; במילים אחרות, את חריגת האדם מגבולות העולם "שלנו" לעבר המדרגה הרוחנית התחתונה. אבל, בניגוד לילוד הגשמי, הילוד הרוחני איננו מת בסופו של דבר, אלא מוסיף וממשיך להתפתח עוד ועוד. האדם יכול להכיר את עצמו רק מן הרגע בו הוא זוכה בהכרה. כל רגע לפני כן לא קיים במודעות. במילים אחרות, את השלבים שלפני ההכרה, שלבים שלפני הלידה, כולל הלידה עצמה, האדם לא מסוגל להרגיש ולהשיג. אנו משיגים רק את ההתפתחות שלנו בצורה הנוכחית, אך לא את הצורות שקדמו לה.

הקבלה מתארת את כל דרגות הבריאה הקודמות. התיאור מתחיל מהמצב שבו רק הבורא קיים, ממשיך לבריאת הנשמה הכללית על ידי הבורא שהוא ישות רוחנית, עובר להשתלשלות הרוחנית ההדרגתית מלמעלה למטה, ומגיע עד לדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר, שהיא הדרגה האחרונה של העולם הרוחני התחתון.

הקבלה אינה דנה בכל המדרגות הבאות - מהשגת האדם הנמצא בעולם שלנו את הדרגה התחתונה של העולם הרוחני, ועד לעליה הבאה שלו מלמטה למעלה, בכיוון מטרתו הסופית, שהיא חזרה לנקודת הבריאה ההתחלתית. הדיון בטיפוס במדרגות הרוחניות כלפי מעלה לא נערך, מהסיבה שהעלייה מתבצעת לפי אותם חוקים, ודרך אותן מדרגות מהן השתלשלה הנשמה בדרכה מלמעלה למטה, רק שהפעם התנועה היא בכיוון ההפוך. הסיבה הנוספת לכך שתיאור מהלכה של הנשמה מלמטה למעלה חסר, נעוצה בסיבה שכל אדם בר השגה אמור להרגיש באופו אישי ועצמאי את כל דרגות ההתפתחות הרוחנית, מרגע הלידה ועד השלמת גדילתו.

וכך, אחרי השלמת תהליך הגדילה וההתפתחות, כאשר האדם מגיע לכלל תיקון מירבי של תכונותיו עמן נברא, נשמתו חוזרת לבורא ומתחברת עמו באיחוד מלא הנקרא, "השתוות צורה". איחוד זה מוחלט עד כדי היעלמות הנשמה, לכאורה, כמו בטרם בריאתה.

במילים אחרות, הנשמה אמורה לעלות מלמטה למעלה דרך אותן מדרגות, דרכן עברה בהשתלשלותה כלפי מטה במהלך בריאתה. מלידתנו הרוחנית, ועד להתחברות המלאה עם הבורא, עלינו לטפס לעבר הבורא באותה דרך בה ירדנו.

הדרגה הראשונה מלמטה נקראת בקבלה "לידה", והאחרונה, העליונה, נקראת "גמר תיקון". כל דרגות הביניים נקראות בשמות של מקומות ודמויות מוכרות מהתנ"ך, או בשמות של עולמות.

המקובל, במהלך תיקונו, משיג באופן מלא את טבעו האמיתי, ואת שורשו בצורתו הראשונית - נשמתו

מכל האמור לעיל עולה כי אין ביכולתו של האדם להכיר את הבריאה במלואה, כולל את עצמו כחלק ממנה, בלי שיהיה לו מושג לגבי התמונה הכללית של העולם, לגבי מטרת הבריאה, ולגבי כל דרגות ההתפתחות מתחילתה ועד סופה. מכיוון שהאדם מסוגל לחקור את העולם רק מתוך עצמו, הוא מסוגל לחקור רק את החלק של הקיום המוכר לו. מסיבה זו יכולתו לחקור את העולם מוגבלת.

מוגבלות ההכרה נובעת גם מהימנעותו המוּלדת של האדם מהתמודדות אמיתית עם תכונותיו השליליות, אליהן הוא מתכחש באופן טבעי, כדי לא להתמודד עם הכאב שבמפגש עמן. לצורך חקר האובייקטים צריך להתמודד גם עם תכונותיהם השליליות. האדם המתקשה לעשות זאת, בגלל נטייתו העזה להתעלם מחסרונות, לא מצליח לקבל תמונה מלאה של האובייקט הנחקר.

רק מקובלים העובדים על תיקון תכונותיהם במטרה לשפר את טבעם ולהשיג את תכונות הבורא, מגלים בהדרגה את חסרונותיהם ועומדים מולם בעיניים פקוחות. מידת הגילוי תואמת את מידת יכולתם לתקן את עצמם. התכונות העוברות תיקון, למעשה כבר אינן שייכות לאדם שתיקן אותן, ולכן הן יכולות להיחשף לפניו.

אין זה אומר שהאדם לא צופה בעין ביקורתית וחדה בתכונותיהם השליליות של האחרים. הוא צופה ומבקר ללא רחם, אבל לא מסוגל להשליך על עצמו את פגמי זולתו. גופנו לא מאפשר לנו לעולם להרגיש את תכונותינו השליליות, למרות שלראות את מחדלי האחר לא רק שאין לנו בעיה, אנחנו אפילו נהנים מזה!

וכך, אפשר לומר שאין בעולם אדם המכיר את עצמו, מלבד המקובל המשיג, במהלך תיקונו, באופן מלא את טבעו האמיתי, ואת שורשו בצורתו הראשונית - נשמתו.

חזרה לראש הדף
Site location tree