אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / בעקבות הלב / בעקבות הלב / בעקבות הלב (חלק ה)
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

בעקבות הלב (חלק ה)

הדרך מלמעלה למטה - ה"עיבור"

כאמור לעיל, כדי לרכוש השגה אמיתית של הבריאה, חייבים לחקור אותה מלמעלה למטה, מהבורא ועד העולם הזה, ואחר כך מלמטה למעלה.

הדרך מלמעלה למטה נקראת "השתלשלות הדרגתית של הנשמה לעולם הזה", או "עיבור". הנשמה משתלשלת דרך כל המדרגות עד להתגלות האדם במדרגה התחתונה, בה הוא מתנתק לגמרי מהבורא. התהליך דומה לתהליך עיבורה של האם על ידי זרע האב בעולם שלנו, והולדת התינוק מהוריו כגוף פיזי עצמאי.

כמו בעולם שלנו, גם בעולם הרוחני הילוד נשאר תלוי לגמרי במקורו, ועובר תהליך שבעזרתו הוא נעשה ליישות רוחנית עצמאית.

מלמטה למעלה - השגה עצמית ועלייה

עם לידתו של האדם מבחינה רוחנית, הוא מצוי בדרגת ההתפתחות הרוחנית המרוחקת ביותר מהבורא. מרגע לידתו הרוחנית הוא מתחיל, שלב אחר שלב, להשיג מדרגות התקרבות לבורא. הדרך מלמטה למעלה נקראת השגה עצמית ועלייה. דרגות הגדילה הרוחנית מתקיימות לפי חוקי העולם הרוחני, כמו שבעולם שלנו הילוד מתפתח לפי חוקי העולם שלנו. כאמור, כל מדרגות התפתחותו של האדם מלמטה למעלה, תואמות למדרגות השתלשלותו מהבורא ממעלה למטה.

מפאת הדמיון בין שתי הדרכים הללו, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, השגת הדרך מלמטה למעלה מאפשרת לאדם להבין את הדרך מלמעלה למטה. כך, מתוך ההתפתחות העצמית, האדם מבין את המצב שהיה בו טרם לידתו, מכיוון שתוכנית הבריאה יורדת לעולמנו מלמעלה למטה. הדרגה העליונה מולידה מדרגה נמוכה יותר, המולידה מדרגה נמוכה ממנה. כך משתלשלות המדרגות עד לעולם הזה, ועד שנולד בעולם שלנו, ברגע מסויים, אדם שהגיע לאחד מגלגולי חייו. ההשתלשלות הזו, היא המכריחה את האדם לגדול רוחנית בחזרה, עד למדרגה העליונה.

ככל שהאדם מתקדם רוחנית, מתגלות בו יותר ויותר תכונות שליליות

על האדם המתקדם רוחנית להרבות יגיעה לפי מידת התקדמותו. עליו להכניס בנברא את פעולותיו האישיות, כדי להביא להתפתחות מטרת הבריאה ולמימושה. כל הפעולות האלה מהוות רק חזרה מושלמת על פעולות הבורא. האדם איננו יכול להמציא את מה שאין בטבע הפיזי או הרוחני. לכן, כל ההתפתחות הרוחנית שלנו, במהותה אינה אלא רצון לחקות באופן מלא את מה שהכניס הבורא בטבע הרוחני.

כאמור, כל הנבראים בעולם הזה ובכל העולם סביב נבראו בהתאמה מושלמת לתנאים בהם הם חייבים לעמוד. כמו שבעולם שלנו, הטבע הכין את המקום הכי מתאים ובטוח להתפתחות העובר, אשר עם הופעתו כילוד, הוא מעורר בהורים צורך לדאוג לו. כך גם בעולם הרוחני, לפני לידתנו הרוחנית, הכל מתרחש ללא דעתנו ובלי התערבותנו.

כשהיילוד גדל מעט, הוא מתחיל להיתקל בכל מיני קשיים המאלצים אותו להשקיע מאמץ על מנת לשרוד. ככל שהוא מתגבר על הקשיים בעצמו, כך שלב אחר שלב, מתחילות להופיע בו תכונות שליליות יותר ויותר. גם בעולם הרוחני, לפי מידת התקדמותו הרוחנית של האדם, כך מתגלות בו יותר ויותר תכונות שליליות של טבעו.

לימוד תכונות ההשתלשלות מלמעלה למטה, תוך כדי התקדמותנו במדרגות הרוחניות מלמטה למעלה

כל זה נעשה על ידי הבורא בכוונת מכוון. גם בעולמנו וגם בעולם הרוחני עשה הבורא שימוש בטבע שברא, כדי לקדם את האדם לדרגת ההתפתחות שתאפשר לו להבין את דרך היסורים הבלתי פוסקים. כל זה, כדי שיבין לבסוף, שרק בכך שיגיע לכלל אהבת זולתו, בדיוק במידה בה הוא אוהב את עצמו, הוא יוכל להשיג אושר, מכיוון שרק אז הוא יהיה במצב של איזון עם החוקים הרוחניים.

במקומות בהם האדם נתקל במציאות שהוא מפרש כמחדלים בטבע, כלומר, כמעשים בלתי מושלמים של הבורא, דווקא שם עליו לעשות את עבודת תיקון יחסו שלו לעולם סביבו. תיקון יחסו לבריאה אמור להיעשות דרך אהבתו המכוונת לכל מה שמחוצה לו; אהבה שמידת עוצמתה אמורה להיות שווה לאהבתו העצמית. בהתאם למיקומו במדרגות התואמות להשתלשלות מלמעלה למטה, עליו להתאים את עצמו בצורה מושלמת לבורא, בדרכו להשיג את מטרת הבריאה והתענוג האינסופי.

התהליך הזה נועד עבורנו, והקשיים שהוא מציב בדרך הם בהחלט לפי כוחנו. הבורא לא יוותר בשום אופן על תוכניתו, כי היא נוצרה למעננו. תוכניתו, הולדתה ברצונו של הבורא להעניק לנו הנאה גדולה ככל הניתן. כל מטרתנו היא ללמוד להתנהג בדיוק באותה צורה בה מתנהג הבורא. את זאת ניתן להשיג באמצעות לימוד תכונות ההשתלשלות הרוחנית מלמעלה למטה, תוך כדי התקדמותנו מלמטה למעלה.

מורה וחברים לדרך מעניקים השראה

איחוד עם אובייקטים רוחניים, במטרה לקבל מהם את תכונותיהם הרוחניות ולהתחבר עם הבורא, היא דרך התיקון. הרוחניות מעניקה לנו מתכונותיה רק בשעה שאנחנו מצויים במגע עימה. מסיבה זו, כה רבה חשיבותם של מורה וחברים לדרך, אשר בעזרתם, בלי משים, הגוף מפריע פחות, ורצונות רוחניים מתחילים להתקבל; אנשים המרוממים את המטרה הרוחנית, מעניקים השראה והשפעה. ככל שהרצון בקרבתם גדל, כך גדלה השפעתם.

מכיוון שמהות המאמץ היא ההתמודדות כנגד רצונות הגוף, קל לעשות אותו בעזרתם ובתמיכתם של חברים לדרך ומורה, המתמודדים עם אותם קשיים בהצלחה, ומעניקים דוגמה אישית.

המסך הרוחני של הפרצוף

התורה שבכתב והתורה שבעל פה מתארות את כל החוקים הרוחניים, מלמעלה ועד למטה בלשון אגדה, בשפה היסטורית, בשפת השופטים והנביאים, ובשפת הקבלה. תיאורים אלה עוזרים לנו בדרכנו למטרה עליה מדברת תורת הקבלה.

מטרתה העיקרית של תורת הקבלה היא לקדם רוחנית את האדם מלמטה למעלה, עד הבורא עצמו. אדם העושה את הדרך הזו, הולך בדרך האישית והייחודית לו בהתאם לתכונותיו ולמבנה נפשו. מסיבה זו גם השגת מדרגות העולמות הרוחניים, הנה חוויה אישית ומיוחדת לכל אדם. זוהי התגלות פרטית של התורה מלמעלה למטה, והיא נקראת "תורה שבעל פה", מכיוון שבלתי אפשרי, ואף אסור, לתאר את התורה לכל אחד. האדם צריך להשיג אותה על ידי תפילה בעל פה, אל הבורא.

הקבלה מסבירה ש"המסך הרוחני של הפרצוף" - "גוף רוחני"- שבעזרתו האדם מקבל אור, הנקרא גם "תורה", נמצא בדרגה רוחנית הנקראת "פה". מכאן נובע שמו של המאור המתקבל: "תורה שבעל פה". הקבלה מסבירה באיזה אופן ללמוד כדי לקבל את התורה הזאת.

חובה להשקיע מאמצים - רק "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"

המאמצים שאנו משקיעים בלימודים ובעבודה פנימית, נועדו להביא אותנו להרגיש את חוסר האונים אשר בעקבותיו נפנה לעזרת הבורא. הפניה לבורא תתרחש רק מתוך צורך אמיתי. ללא תפילה, לא תגיע עזרה מהבורא. לכן, מי שרוצה להתקדם צריך להשקיע מאמץ במעשים ובפעולות. ומי שיושב ומחכה, עליו נאמר "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו".

מאמץ משמעותו כל מה שאדם עושה נגד רצון גופו. ולא משנה איזה מעשה זה. למשל, אם אדם ישן נגד רצונו, גם זה יחשב למאמץ. בעבודה הרוחנית יש להשתוקק להתאמץ ללא תמורה. לצורך זה יש לבקש כוחות מהבורא, כי הגוף מטבעו עובד אך ורק לשם קבלת שכר.

עבודה ללא המתנה לתמורה, בדומה למומחה האוהב את עיסוקו, עד כדי כך שאיננו מקדיש מחשבה לשכר שבצד יגיעתו - זו העבודה הרוחנית הראויה. על האדם להתפלל לכוחות שיסייעו לו להתגבר על האגואיזם שלו, מהסיבה שזהו רצון הבורא, ולא מתוך מחשבה על שכרו - תענוג אינסופי.

דווקא כאשר האדם עושה את מעשיו, שלא על מנת לקבל שכר, הוא יוצא נשכר, עוד יותר, וזוכה באושר מתמיד. כמו כן, יכולתו להיעזר בבורא גדלה, ובכך מתעצמות הן שמחתו והן שמחת הבורא.

קושי ואי-שמחה במהלך העבודה הפנימית, מאותתים על כך שהאדם טרם השתחרר מהאגואיזם, וטרם הצטרף למקובלים יחידי הסגולה העובדים למען הבורא, ולא למען עצמם. ההתמודדות הראשונה עם המאמץ הזעיר ביותר, שלא למען עצמו, מעלה את האדם על דרך המלך המובילה אותו אל בין המקובלים.

התענוג למענו נועדה הבריאה חייב להיות אלטרואיסטי

מטרת הבריאה היא להעניק הנאה עילאית לנשמות. התענוג הזה, שלמטרתו נועדה הבריאה, חייב להיות אלטרואיסטי. חוקי הבריאה נועדו לעזור לנו להבין, שרק שינוי צורתו החיצונית של התענוג שלנו יביא לכך שהאמת תמתק בעינינו, ומרירותו של מצבנו הנוכחי תחלוף.

לאורך חיינו מתחלפים הלבושים החיצוניים של התענוגות שלנו בהתאם לגילנו, ובהתאם לחברה הסובבת אותנו. אין מילים בשפתנו היכולות לתאר את התענוג בצורה מדוייקת. המילים מתארות רק את הלבוש החיצוני של התענוג, ואת האובייקטים המסבים עונג, כמו: אוכל, טבע, צעצוע ועוד. גם את הרצון לתענוג אנחנו מתארים לפי צורת לבושו, לדוגמה, אדם "אוהב דגים".

מ"דרך יסורים" ל"דרך הקבלה"

עולמו של המקובל המתחיל נחלק לשני מצבים בלבד: מצב של יסורים, או מצב של הרגשת הבורא. עד שלא יתקן את האגואיזם שלו, עד שלא יוכל לכוון את רצונותיו ומחשבותיו רק לתועלת הבורא- עד אז ימשיך להתייסר.

אבל לאחר שיתקן את האגואיזם שלו ויזכה להרגיש את הבורא, יראה המקובל שהבורא ממלא בעצמו את כל העולם, והעולם כולו מהווה אובייקטים רוחניים מתוקנים. רק ראיה רוחנית מאפשרת לראות את העולם כך. במצב הזה, אפילו יסורי העבר נראים נעימים, לאחר שעברו תיקונים.

על האדם לזכור דבר עיקרי, והוא שיש משגיח בעולם, וכל מה שקורה, קורה לפי רצונו; זאת, למרות שהגוף, לפי ציווי הבורא, יתעקש על כך שכל המתרחש בעולם מתרחש על פי עקרון המקריות. האדם חייב להאמין, למרות קול הגוף המתכחש לכך, שעבור כל מעשיו בעולם יקבל שכר או עונש.

רצון להתעלות רוחנית, יש לפרש כשכר על מעשים טובים בעבר; מעשים טובים, כמו תפילה ובקשה מהבורא להגיש עזרה למען עשיית מעשה טוב. מפני שהשכר לא מתקבל מייד, נוטה האדם לאבד את הקשר בין המעשה לשכרו.

השגת נושא הלימודים והרגשתו, אף היא איננה יד המקרה, אלא שכר מהבורא. מסיבה זו מומלץ בשעת הלימודים לכוון את הרצונות לרצון הבורא, ולחזק את האמונה בהשגחה העליונה. כך מתחזקת הזדקקות האדם לבורא, וכך מתהדק הקשר ביניהם. כל זה מוביל לאיחוד העתידי עם הבורא.

עלינו להבין את שני הכוחות ההפוכים הפועלים על האדם: הכוח האלטרואיסטי, הקובע שהכל בעולם נובע מפעולותיו ורצונותיו של הבורא ונברא למענו; והכוח האגואיסטי, הקובע שהכל בעולם נברא למען האדם.

למרות שבכל מקרה ינצח הכוח האלטרואיסטי העליון, הדרך הרגילה להגיע למטרה זו נקראת "דרך יסורים". בשעה שהדרך הקצרה בהרבה נקראת "דרך הקבלה". בחוכמה יעשה האדם אם ינסה לקצר את דרכו ואת זמן התיקון מרצונו, כי אם לא יעשה כן, ממילא הבורא יכריח אותו לקבל את "דרך הקבלה" באמצעות יסורים.

גילויי אהבה יתרים משתקים את השתוקקות האוהב למושא אהבתו

האהבה העצמית היא ההרגשה הטבעית ביותר לאדם. תינוקות וילדים מבטאים זאת בצורה הגלויה ביותר. עם זאת, האהבה לזולת איננה פחות טבעית, כי אף היא נובעת מהאגואיזם. האהבה לאובייקט אנושי נבחר נתנה השראה לאינספור אמנים, יוצרים ופייטנים שהעלו אותה על נס. עם זאת לא קיים הסבר מדעי לאהבה, או לתהליכים המולידים אותה.

לא פעם חווה אדם את התהליך הטבעי של התגלות הרגשת אהבה כלפי מישהו. תהליך התאהבות זה כולל שלב פריחה ושלב דעיכה. אהבה הדדית מועדת לחלוף מהר עוד יותר. אהבה חד צדדית עשויה להיות עזה יותר, ולכלול הרגשת נאהב עמוקה יותר, כאשר הפלא ופלא, דווקא כשהנאהב הממאן נעתר, מתמעטת האהבה. הפרדוקס הזה ניתן לצפייה בסוגים שונים של אהבה: אהבה בין המינים, בין הורים לילדים וכו'.

אפשר לומר שגילויי אהבה יתרים משתקים את השתוקקות האוהב אל מושא אהבתו, שהפך לפתע מושג יתר על המידה. כלומר, דווקא התגלות אהבה גדולה, מונעת מהאוהב להביא לידי ביטוי את מגוון רגשותיו ועומקן. כשהפחד מאובדן האהבה פוסק, נעשה האוהב מודע לגחמה ולקהות החושים שליוו את רגשותיו הסוערים, הוא נכלם ועשוי להפוך את לבו ולשנוא את האובייקט שהביאו לידי כך.

אהבה הדדית, קבועה, שאיננה דועכת, יכולה להתקיים רק בתנאי שהיא איננה תלויה בדבר

למרות שבעולמנו נקרות בדרכנו כמה הזדמנויות לאהבה גדולה, אהבה בעלת מאפיינים אלטרואיסטים איננה מוכרת לנו, וקשה לנו להשיגה. דווקא מהסיבה שהבורא אוהב אותנו בצורה אלטרואיסטית, הוא שומר את אהבתנו בגבולות צרים, ולא מאפשר לנו ליהנות מהרגשת אהבה הדדית. מסיבה זו הוא גם מסתיר את אהבתו, אותה הוא מגלה רק ברגע שאנו רוכשים את התכונות המאפשרות את היענותנו המלאה והקבועה לאהבתו.

אדם, בהרגישו נאהב, נוטה להיענות לאהבה. בהמשך, לכשישביע את רעבונו, יבקש לו אהבה חזקה יותר. נטייה זו עומדת בבסיס יכולתו של האדם לשמר את כמיהתו הקבועה להעצמת האהבה לבורא.

אהבה הדדית, קבועה, שאיננה דועכת, יכולה להתקיים רק בתנאי שהיא איננה תלויה בדבר. אהבה כזו איננה יכולה להתקיים בצד האגואיזם - סיבת הסיבות לדעיכת האהבה בעולמנו. לכן, אהבת הבורא נסתרת מעמנו בהתחלה, ומתגלה בהדרגה, שלב אחר שלב, בקצב ההשתחררות שלנו מהאגואיזם. תהליך הרחבת הגבולות של הרגשתנו האוהבת ההולכת ומתעצמת כלפי הבורא, לא היה מתרחש בלעדי האגואיזם, שממנו אנו אמורים להיפטר במהלך ההתקרבות.

האגואיזם בהיותו אויב משותף לנו ולבורא, מהווה למעשה את הצלע השלישית במשולש הבריאה: בורא, נבראים ואגואיזם. משולש זה מאפשר לנו לבחור בבורא, כאשר סיבת הבריאה, ופעולות הבורא המכוונות למטרתה הסופית, מבוססות כולן על הרגשת האהבה המוחלטת והקבועה; ואילו האור שיצא מהבורא וברא את כל העולמות ואותנו, הוא עצמו מהווה את הרגשת אהבתו של הבורא.

רצון האלטרואיזם לאהוב ולהיטיב

סיבת בריאתנו היא הרצון הטבעי של הטוב לאהוב ולהיטיב. זהו בעצם הרצון הטבעי של האלטרואיזם, ועל כן אין אנו מסוגלים לקלוט זאת. הבריאה נועדה לכך שאנו, אובייקט האהבה, נרגיש במידה מלאה את אהבתו של הבורא אלינו, וניהנה הן ממנה והן מהרגשת האהבה אליו. כי רק הרגשה בו-זמנית של שני הרגשות הפוכי הכיוון בעולמנו, מעניקה תענוג שלם שהוא בעצם מטרת הבורא - להעניק לנו, ברואיו, הנאה.

רגשי נחיתות - אין כאב גדול מזה

אנו מגדירים את הטבע בכללותו במלה אחת: "אגואיזם". אחד מגילויי האגואיזם הוא הרגשת ה"אני" שלנו. האדם יכול להתמודד עם כל סבל, מלבד הכאב הנובע מתחושת נחיתות וחוסר ערך. כדי להימנע מתחושת האפסות הזו, הוא מוכן לשלם כמעט כל מחיר, לעיתים אפילו לשלם בחייו. אי לכך, בכל מצב יחפש וימצא שלל תירוצים, סיבות ואשמים. תמיד יהיו גורמים חיצוניים לכישלונות, הפסדים, ומפחי נפש.

הפרשנות המתנערת מאחריות שאנו נותנים לנסיבות חיינו, נובעת מהצורך העמוק שלנו להצדיק את עצמנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים. במידה שלא נמצא תירוץ הולם, נמצא את עצמנו 'מחוקים' כנבראים. ה"אני" שלנו יירמס ויימחק. מסיבה זו מיגור האגואיזם לא יכול לצאת לפועל ללא עזרת הבורא. כשמטרת הבריאה תעמוד לנגד עינינו, נישאת מעל לכל, יש סיכוי לפריצת דרך לקראת ההשתחררות מהאגואיזם.

ההזדמנות לבקשה ולתפילה נועדה לחולל הזדמנות ליצירת קשר של תלות עם הבורא

פניה אל הבורא בבקשת השגות רוחניות בלבד, בלי לבקש ממנו פתרון לבעיות יומיומיות, מצביעה דווקא על חולשת האמונה בכוחו ובהשגחתו בכל. אסור לשכוח לרגע, שכל בעיות יום-יום, ולו הקטנות ביותר, ניתנות לנו במטרה אחת, שננסה לפתור אותן בעצמנו, ובמקביל נבקש מהבורא שיפתור אותן עבורנו.

אמונה מלאה בבורא, ככל יכול וכעושה כל המעשים, מובילה לבקש מהבורא הכל. עובדה זו איננה מצביעה על כך שהבקשה נועדה כדי לפטור את עצמנו מהצורך להתמודד עם בעיותינו. ההזדמנות לבקשה ולתפילה נועדה לחולל הזדמנות ליצירת קשר של תלות עם הבורא. לכן הדרך הנכונה לחיות מתוך שלמות עצמית, היא להתפלל לעזרה, ובמקביל להיאבק עם הבעיות כמו כולם.

"מלחמת מצווה" באגואיזם, ו"מלחמת רשות" של הוספת "קו ימין"

ירידה רוחנית ניתנת מלמעלה לצורך העלייה הרוחנית הבאה. מכיוון שהירידה ניתנת מלמעלה, היא נוחתת על האדם בהפתעה, מתגלה בין רגע, וכמעט תמיד מוצאת אותו בלתי מוכן. לעומת זאת, עלייה רוחנית והתאוששות מנפילה, מתרחשות באיטיות כמו החלמה ממחלה. הקצב האיטי של השיקום נובע מהצורך לחוות כל פרט ופרט מגורמי הנפילה ותוצאותיה, להתמודד עמו, ולהתגבר עליו באופן עצמאי.

אם האדם מסוגל, בזמן העלייה הרוחנית, לבקר את תכונותיו הרעות, לצרף "קו שמאל" ל"קו ימין", הוא חוסך בכך נפילות רוחניות רבות לעתיד לבוא. דרך זו איננה פתוחה לפני כל אחד. מעטים מסוגלים ללכת ב"קו ימין", כלומר, להצדיק את הבורא, למרות היותו זה המזמן להם את יסורי האגואיזם.

בדומה ל"מלחמת מצווה" ול"מלחמת רשות" המתוארות בכתבי התורה, "מלחמת המצווה" משולה למלחמה באגואיזם, ו"מלחמת הרשות" משולה למאמצים הנוספים של הוספת "קו ימין".

גילויי האגואיזם אצל הזולת, לא ניתנים לתיקון של אדם מבחוץ

העבודה הפנימית שנעשית כדי להתגבר על האגואיזם, צריכה להיעשות במסתרים, בדיוק כמו העבודה הפנימית העוסקת בטיפוח האמונה ברוממות הבורא ובהשגחתו העליונה. אדם איננו יכול ללמד אדם אחר, מה נכון ומה לא נכון לעשות. גילויי אגואיזם המתגלים בזולת לא ניתנים לתיקון של אדם מבחוץ. נהפוך הוא, מי שרואה התגלות של מידת האגואיזם בחברו, מן הראוי שייחס לעצמו את אשר גילה, כי אין עוד מלבד הבורא בעולם, ומה שהוא מרגיש ורואה, זהו רצון העליון.

כל העולם סביבנו נוצר כדי לדחוף אותנו לצורך לחשוב על הבורא, ולבקש שינוי פיזי, גשמי וחברתי. כתוב: "לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן". "מן" בקבלה הנו תפילה. כלומר, מי שמסוגל לבקש את הבורא, הוא זה שיקבל את התורה, את ה"אור העליון".

בתורת המוסר צריך לתקן כל חיסרון בנפרד; בקבלה נדרש רק לתקן את האגואיזם, שורש כל הרע

באדם יש אינסוף חסרונות הבאים כולם ממקור אחד והוא האגואיזם שלנו - הרצון ליהנות, הרצון להביא את עצמנו בכל מצב לנוחות המקסימלית. הקבלה עוסקת בדרך שבה צריך להיאבק בכל חיסרון וחיסרון הנמצא באדם.

אפילו את המתחיל מכניסה הקבלה תחת כנפי הכוחות הרוחניים העליונים, על פעולותיהם. כך האדם חווה על בשרו את ההבדל בינו לבין האובייקטים הרוחניים. כך הוא לומד מיהו, ומי עליו להיות.

התנגשות טבעו האגואיסטי של האדם בטבעו הרוחני, דוחפת את גופו בהדרגה לעבר הרצון להחליף את טבעו לרוחני, ואת תכונותיו לתכונות הזהות לתכונות הבורא. כל זה נעשה ללא כפייה מבחוץ. זאת מאחר שבקבלה, בניגוד לתורת המוסר, אין צורך לתקן כל חיסרון בנפרד. בקבלה נדרש לתקן רק את האגואיזם - שורש כל הרע.

בקבלה, תחושות שונות של השפעות אור, יוצרות את תחושות הזמן השונות

האדם מרגיש את העבר, ההווה והעתיד, בהווה. זוהי דרכנו לתפוס את המציאות בעולמנו, המתגלמת בשלוש התחושות השונות, אותן מסדר שכלנו על סרגל זמנים פנימי משלו, ונותן לנו דימוי שכזה.

בלשון הקבלה הזמנים מוגדרים כהשפעות שונות של אור - או תענוג. התענוג שאנו מרגישים ברגע הנוכחי, מכונה בפינו הווה. כאשר ההשפעה הפנימית הישירה עברה זה מכבר, והתענוג פג וחלף ורק מאיר לנו מרחוק, אנו חווים תחושת עבר.

כאשר הארת התענוג שחלף פוסקת מלהאיר לנו, ואנו חדלים לחוש בה, סימן שהתענוג נשכח מאיתנו לחלוטין. אבל אם התענוג מאיר לנו שוב מרחוק, אנו מתייחסים אליו כאל אירוע שהתרחש בעבר הרחוק ועלה בזיכרוננו.

אם אור, תענוג, טרם הורגש על ידינו, ועכשיו מאיר לפתע באיברי חושינו מרחוק, אנו תופסים את זה כהבטחה לעתיד - כ"אור ביטחון".

את ההווה אנו תופסים כקבלה פנימית, כהרגשת אור, כאור של מידע ותענוג. ואילו עבר והווה נתפסים על ידינו, כאמור, באמצעות הארת תענוג רחוקה. עם זאת, אין אנו חיים בעבר או בעתיד, אלא מרגישים סוגים שונים של השפעות האור, היוצרים תחושות זמן שונות.

אדם שאיננו נהנה בהווה, מחפש ומקווה למקור הנאה בעתיד. הוא כמהה לרגע הבא, וחולם שזה יביא עמו הרגשה אחרת. העבודה הפנימית איננה מבוססת על כמיהה לעתיד, אלא על מאמץ למשוך את ההארה החיצונית הרחוקה לתוך הרגשתנו בהווה.

התענוג - כוח מושך, היסורים - כוח דוחף

שני כוחות פועלים עלינו במקביל. היסורים דוחקים בנו מאחור, והתענוגות מושכים אותנו בחבלי קסם מלפנים. במידה שהכוח הפועל היה רק הכמיהה לעונג הבא, גופינו העצל לא היה מתקדם לעברו מהפחד לאבד את אשר כבר הושג, ולהישאר קירח מכאן ומכאן. כדי שננוע, נוסף גם הכוח השני, המייסר, הדוחף מאחור ודוחק בנו לברוח מהכאב שבמצב הנוכחי.

חטא הגאווה גדול מחטא הכניעה לתענוג

שורש כל העבירות נעוץ בעבירה אחת - הרצון ליהנות. עבירה שנעברה בגלל הרצון ליהנות, נשמרת בדרך כלל בסוד. זאת, מהסיבה שאין כבוד גדול בכישלון השליטה על היצר. האדם מתבייש בעובדה שהיה חלש מהתענוג שפיתה אותו, ומשך אותו אליו. אבל את התענוג לכעוס נוטה האדם לבטא ברייש גלי וללא בושה. בכעסו הוא בטוח בצדקתו, ועל צדקתו גאוותו. אלא שגאוותו מדרדרת אותו מבחינה רוחנית, כי הגאווה היא התגלמותו העזה ביותר של האגואיזם.

היסורים לא נועדו להעניש, אלא לגרום לאדם לפנות לבוראו

אם אדם שעובר יסורי גוף ונפש או תלאות פרנסה, איננו מיצר על כך שהבורא העניש אותו, הרי שיסוריו אינם מהווים עונש. זאת מאחר שהעונש שהבורא שלח לו לא נתקבל. מכיוון שהעונש הוא תיקון הנשמה, אדם שאיננו חווה את העונש, מחמיץ את ההזדמנות לתיקון הגלומה בחובו.

עם זאת, אל לנו לטעות ולחשוב שהעונשים שהבורא מזמן לנו נענים לעקרונות השכר והעונש של עולמנו. עונשיו לא נשלחו אלינו כתוצאה מעברותינו, או מאחר שהמרנו את פיו. עונשיו נועדו לגרום לנו לפנות אליו לעזרה, ובכך להתקרב אליו. הזעקה לבורא שיפיג את יסורינו, כמוה כהודאה בהשגחתו, והיא נושאת בתוכה תיקון עצמי גדול יותר מזה אשר היה מתרחש, לו היה האדם מקבל את יסוריו בלי להתפלל.

לכן, בתפילה שהאדם שוטח לפני בוראו, בה הוא מבקש ממנו לפטור אותו מעונש, לא מקופלת בקשה להתנער מההזדמנות לתיקון. זאת מכיוון שבעצם יצירת הקשר עם הבורא, נעשה תיקון גדול יותר מאשר נעשה דרך הרגשת היסורים.

"בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי ובעל כורחך אתה מת"

"בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי ובעל כורחך אתה מת". אכן, אנו רואים שכך הם פני הדברים בעולמנו. אך כל מה שקורה בעולמנו הוא תוצאה ממה שקורה בעולם הרוחני, בה בשעה שבכל זאת, אין בין העולמות הקבלה מלאה.

לכן, "בעל כורחך", נגד רצון הגוף, אתה נולד - נולד רוחנית, מקבל תחושות רוחניות ראשונות. זה קורה נגד רצון הגוף, מכיוון שעם קבלת התחושות הרוחניות אתה מתנתק מהאני העצמי שלך, ולזה הגוף שלנו אף פעם לא מסכים.

אדם שקיבל מלמעלה חושים ואיברי פעולה רוחניים, "כלים", מתחיל לחיות רוחנית, ולהרגיש את העולם החדש שלו. גם במצב הזה הוא הולך נגד רצונות הגוף המתאווה ליהנות לעצמו מתענוגות רוחניים, ולכן כתוב "בעל כורחך אתה חי".

"בעל כורחך אתה מת", כלומר, בעל כורחך אתה משתתף בחיי יום-יום, ומרגיש אותם כמוות רוחני.

מדור לדור, בזכות עבודת מקובלי הדור הקודם, יותר אנשים יכולים להשיג את מטרת הבריאה ולזכות לאיחוד עם הבורא

בכל דור של מקובלים, משתפרים התנאים להשגת מטרת הבריאה ולהתקרבות לבורא על ידי ספרי קבלה נוספים הנכתבים על ידי המקובלים. לפני הבעש"ט, הבעל שם טוב, היו יכולים רק יחידים בעולם להשיג את מטרת הבריאה. כתוצאה מעבודתו, וממורשתו הכתובה, נפתחה הדרך לפני גדולי המקובלים דאז להשיג את המטרה העליונה. ו"בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, בעבודה שעשה בעולמנו, תרם את תרומתו לכך, שהיום כל אחד שרק רוצה, יכול להשיג את מטרת הבריאה.

עוד על "דרך הקבלה" ו"דרך יסורים"

ההבדל בין "דרך הקבלה" ל"דרך יסורים" הוא בכך, שאדם הולך ב"דרך יסורים" רק עד אשר מתחוור לו שיותר מהר ויותר קל ללכת ב"דרך הקבלה". האדם ההולך ב"דרך הקבלה", משווה בנפשו את היסורים שכבר עבר, ואת אלה העשויים לפקוד אותו, אם לא ילך בדרך זו, ועושה את החשבון הפשוט שלו. מתוך ראיית הנולד, הוא מחליט להיחלץ מיסורים נוספים. יסורי העבר הספיקו לו, וזרזו את בחירתו.

החוכמה היא לבחון באמצעות השכל את כל המתרחש, ולהכיר בכך שהמקור לכל צרותינו טמון באגואיזם; ובעקבות הבנה זו, לפעול נכון תוך אימוץ "דרך הקבלה" וויתור על השימוש באגואיזם, כדי לא להיקלע בשנית ל"דרך יסורים" הנגרמת בעטיו.

המקובל מרגיש שכל העולם נוצר רק בשבילו, ונועד לשרתו למען השגת המטרה. כל הרצונות שמקבל המקובל מהעולם סביב, רק עוזרים לו בהתקדמותו, מכיוון שהוא מייד מסרב להשתמש בהם לתועלת עצמו. כל הדברים השליליים שאדם רואה בעולם סביב, נובעים מכך שאף הוא עדיין איננו נטול חסרונות, והדברים אותם הוא רואה עוזרים לו לדעת מה עליו עוד לתקן. מכאן שכל העולם הסובב נועד לשרת את האדם בהתקדמותו, בכך שהוא עוזר לו לראות את חסרונותיו.

ה"תורה שבעל פה" נכתבת בלב בכל פעם מחדש

כשמתרחשת נפילה רוחנית, חווה האדם התרחקות אינסופית ממושא תשוקותיו, והוא נעצב לנפשו. אבל, באפשרותו גם לראות את "חצי הכוס המלאה", ולהתמקד בנס שעשה לו הבורא, שהעלה אותו מעולמנו אליו, אל העולם הרוחני. עליבות מצבו עוזרת לו להעריך נכונה את גודל המתנה שקיבל מהבורא. הכרת הרע מאפשרת לו להיענות באהבה אמיתית ובתשוקה עזה לטוב.

יש חלק בתורה שקיומו הוא בבחינת הכרח עבור כולם, וישנו חלק נסתר, שלא כולם מגיעים אליו. בחלק הנסתר חבויות מטרות האדם, רצונותיו ומחשבותיו. התורה שבכתב - אין להוסיף עליה. מאידך, התורה שבעל פה פתוחה תמיד לשיפור בכוונות בזמן קיומה. התורה שבעל פה נכתבת בלב בכל פעם מחדש.

מתנת התכונות הרוחניות

לא ניתן לרכוש ידע מכל סוג ללא הכנה נפשית נאותה, המובילה לצורך להבין, והמובילה להכרה בהכרחיות הדבר. מידת הרעב לידע, זהה למידת ההשקעה שהשקיע האדם כדי לחקור ולהבין מה חסר לו, ומה עליו עוד להשיג וללמוד. הרעב המנטאלי לידע, רעב השכל, ונכונות הלב להשקיע מאמץ - אלה שני התנאים המניעים את גלגלי העבודה הרוחנית. דרוש מאמץ כדי להכין את השכל והלב לפעול, ודרוש מאמץ כדי להפעיל אותם.

כל מה שנדרש מהאדם הוא השקעת המאמץ הזה - זה הדבר היחידי התלוי בו. את הדעת יקבל בסופו של דבר מלמעלה, כאשר למעשה אין לו יכולת להשפיע על מהלך זה. אמנם אין לו יכולת להשפיע, אך עם זאת, את הדעת הרוחנית והרגשות הרוחניים שיקבל מלמעלה, יקבל בדיוק במידה בה הוא מבקש, ובדיוק במידה אליה הוא מוכן מבחינה פנימית.

בזמן שהאדם פונה אל הבורא בבקשה כלשהי, לא עומדת לפניו ברירה אחרת, אלא לעשות שימוש ברצונותיו האגואיסטיים. זאת מכיוון שאין באפשרותו לבקש דבר החורג מהרצונות המוכרים לו. עם זאת, לא קשה להבין שהבורא לא יכול להיעתר לרצונות אגואיסטיים גשמיים למען התעלותו של האדם!

לכן, רק אם האדם מבקש לשחררו מעול האגואיזם על יסוריו, ולזכותו בתכונות רוחניות, הבורא מעניק לו את המתנה. המתנה, שאין באפשרותו של האדם לעמוד על טיבה לפני קבלתה - מתנת התכונות הרוחניות.

גם לאחר שהמקובל יוצא לעולם הרוחני, על ידי תיקון תכונותיו האגואיסטיות, הוא עדיין חוזר ונזקק לסביבה. תוך כדי הימצאותו בעולמנו, הוא סופג מהסביבה את רצונותיה האגואיסטיים ומתקנם. בכך הוא מסייע לאנושות להגיע בעתיד לעבודה רוחנית הכרתית. כמו כן, יש באפשרותו להיתרם על ידי האדם הפשוט, במידה שזה מסייע לו באופן טכני כלשהו. כך המקובל יכול לכלול את רצונותיו האישיים של האדם הפשוט המסייע לו, בתיקונים אותם הוא מבצע.

לכן נאמר, שתלמיד המשרת את המורה שלו החכם, נשכר מפעולה זו יותר מאשר היה נשכר מלימודים. זאת מאחר שהאגואיזם עצמו נכלל בין המניעים ללימודים, ולכן הלימודים עצמם לא עשויים לגרום לו להרפות את אחיזתו מהאגואיזם. לעומת זאת, בהתמסרות לשרות הנובע מאמונה בגדולתו הרוחנית הבלתי ניתנת למדידה של המקובל, יש התקרבות רבה יותר לתכונות רוחניות של אמונה ואלטרואיזם, ומכאן, יותר תועלת לתלמיד.

מי שמסתופף בצלו של המורה במידה גדולה יותר, ו"יוצק מים על ידיו" בהתמסרות גדולה יותר, סיכוייו להתעלות רוחנית גבוהים יותר. לכן כתוב שהרוחניות איננה עוברת בירושה, אלא מרב לתלמידו.

עד דור אחרון, אכן כך היה. אבל בדורנו המנהיגים מעבירים את הידע שלהם בירושה, מכיוון שהידע שלהם נמצא רק ברמה הגשמית. עד כדי כך נפל דורנו מבחינה רוחנית. ובכל זאת, מי שחי בקשר רוחני עם הבורא ועם תלמידים, מוריש את ירושתו הרוחנית רק למי שמסוגל לקבל ירושה זו. כלומר, לתלמיד הקרוב ביותר.

שתי הבקשות אותן אמור לבקש האדם

בזמן שהאדם מרגיש חסימות והפרעות בהשתוקקותו לבורא, עליו לבקש מהבורא שני דברים:

א.דבר ראשון, שהבורא יפתור אותו מההפרעות הללו וירחיקן מעמו, למרות שהוא עצמו שולח אותן. כך, במידה שתפילתו תתקבל, יוכל האדם בכוחות עצמו לחזור ולעלות שוב מבחינה רוחנית, ולא יזדקק לכוחות רוחניים גדולים יותר מאשר יש לו כעת.

ב.דבר שני, עליו לבקש מהבורא שיגדיל את רצונו להשגה רוחנית והכרה בחשיבות ההתעלות הרוחנית, כדי שההפרעות לא יצליחו לעצור בעדו בדרכו לבורא.

אדם מוכן להקריב עבור חייו הכל, אם חייו אכן יקרים לו. לכן עליו לבקש מהבורא שיתן לו טעם בחיים הרוחניים, ואז דבר לא ירתיע אותו.

אור רוחני נכנס לאובייקט רק על פי מידת זהות תכונות האור והאובייקט - "השתוות התכונות"

רוחניות, מעצם מהותה, היא רצון לתת, ורצון להשתמש ברצון ליהנות רק במקום בו אפשר בעזרתו להעניק הנאה לאחרים. לאובייקטים רוחניים אין רצון ליהנות למען עצמם. הגשמיות הפוכה לחלוטין מרוחניות.

אם האלטרואיזם, מייצג הרוחניות, והאגואיזם, מייצג הגשמיות, מנותקים זה מזה ואין ביניהם כל מכנה משותף או תכונות כלליות דומות, הכיצד ניתן לתקן אגואיזם בעזרת אור רוחני - אלטרואיזם? הרי אור רוחני נכנס לאובייקט רק על פי מידת זהות תכונות האור והאובייקט - "השתוות התכונות". הרי מסיבה זו עולמנו לא מרגיש את הבורא. הרי רק אור הבורא עם כניסתו ל"כלי" האגואיסטי יכול להפכו לרוחני.

מסיבה זו נברא האדם נייטרלי. בתחילה הוא נמצא תחת שליטת הכוחות האגואיסטיים ומקבל מהם תכונות המפרידות אותו מהרוחניות. לאחר מכן, הוא מושפע מכוחות רוחניים, ועל ידי עבודה הדרגתית על הנקודה הרוחנית שבלבו, באמצעות הקבלה, הוא מתקן את הרצונות שקיבל מהכוחות האגואיסטים.

אור רוחני

שם הבורא "ה-ו-י-ה" מסמל את אור הבורא לפני שהאדם מקבל אותו. כלומר, זהו האור עצמו, ועל כן הוא מכונה "תורה שבכתב", תורה שיצאה כך מהבורא. שם הבורא "א-ד-נ-י" מסמל את האור שמשיג האדם, ונקרא תורה שבעל פה, מכיוון שהאור עובר את איברי התפיסה הרוחנית: ראיה, קריאה, שמיעה והבנה.

האגואיזם שנברא "יש מאין" עתיד להיעלם מהעולם

מה שמבדיל בין העולמות הרוחניים לבין העולם שלנו, הוא שכל המצוי בעולמות הרוחניים מהווה חלק מהבורא, וצורתו צורת סולם רוחני. צורה זו נועדה להקל על האדם את תהליך התעלותו הרוחנית. לעומת זאת, העולם האגואיסטי שלנו מעולם לא היווה חלק מהבורא. הוא נברא "יש מאין" ואחרי שהנשמה האחרונה מהעולם שלנו תעלה לעולם הרוחני, הוא אמור להיעלם, בדיוק כפי שהיה לפני בריאתו. מכאן שכל סוגי הפעילות האנושית העוברת מדור לדור, וכל מה שנוצר מחומר גשמי דינו להעלם.

"אור פנימי" מתאפשר רק אחרי תיקון התכונות, לפני כן מתאפשר "אור מקיף"

תחושת ביטחון נובעת כתוצאה מהשפעת ה"אור המקיף", הרגשת הבורא בהווה. כל עוד לא נוצרו באדם התכונות המתוקנות המתאימות, הבורא מורגש כ"אור מקיף" ולא כ"אור פנימי". ביטחון ואמונה הם מושגים דומים. אמונה היא מושג פסיכולוגי, המתאר את היכולת לסבול.

אין דבר העומד בפני הרצון, מלבד חוסר נכונות להשקיע מאמצים, וכניעה לעצלות ולעייפות. לכן, מי שחדור ביטחון, סבלנות, וכוח סבל, ראוי לו להיקרא חזק. ואילו מי שמשולל כוח סבל, ולא עומד ביסורים מהרגע שהם מתחילים, ראוי לו שיקרא חלש.

שכל וכוח הם תנאי הכרחי להרגשת הבורא. כי למען השגת דבר בעל ערך, יש להשקיע מאמצים רבים ואף להתייסר. אנו נוטים להעריך את האובייקט הנכסף, לפי מידת המאמצים שעלינו להשקיע כדי להשיגו. מידת כוח הסבל של האדם, היא כמידת כוח החיים שלו. לכן, בעולמנו, הדעה השלטת היא שעד גיל ארבעים האדם בשיא כוחו וחיוניותו, ואחרי כן, מתמעט כוחו, ועם כך דועכת אמונתו בעצמו, עד שברבות השנים היא נעלמת לחלוטין והאדם נפטר מהעולם.

לעומת החיוניות הגשמית המתמעטת במהלך החיים, הקבלה, כחוכמה עילאית, מהווה הישג בר קיימה ונצחי, שלא כמו הישגים אחרים בעולם הזה. היא דורשת את המאמצים הגדולים ביותר, מכיוון שהיא "קונה" עולם מלא ונצחי. אדם המשיג קבלה, משיג את מקור הכוח, הידע והמדעים בצורתם האמיתית והגלויה. מכאן ניתן להסיק את גודל המאמצים הדרושים, לאור ידיעתנו עד כמה יש להשקיע, כדי לשלוט ולו במדע אחד בלבד בגבולות הבנתנו.

כוחות על טבעיים להשגת שליטה בחוכמת הקבלה ניתנים לאדם מלמעלה. בעזרתם מתחשל כוח סבלו לרמה מספקת שתאפשר לו לעמוד ביסורים המסומנים לו בדרכו להשגת הקבלה. בעזרתם הוא מגייס ביטחון עצמי וחיוניות הדוחפים אותו לרצות ולהשיג קבלה. עזרתו של הבורא שנועדה לסייע לאדם להתגבר על המכשולים שבדרך להשגה, היא עזרה גלויה. בכל המכשולים האחרים, תומך הבורא בצורה נסתרת.

האמונה היא כוח

האמונה, משמעותה כוח המכין את האדם לפעול בכיוון התפתחות רוחנית. אמנם בראשית הדרך, לא ניתן עדיין להרגיש את הבורא, כי האדם טרם הצליח לסגל לעצמו תכונות אלטרואיסטיות. אבל קיימת האמונה בהשגחתו העליונה של הכל יכול, אליו ניתן לפנות ברגעי יאוש באופן אינסטינקטיבי.

התכונה המיוחדת הזו של גופנו, האמונה, "הושתלה" בנו כדי שנוכל לעבור מהסתר כפול להסתר רגיל ועד לגילוי הבורא.

דורי דורות של מדענים, חוקרים ומגלים לפנינו את סודות הטבע. אילו היתה האנושות משקיעה מאמצים דומים בהשגת הבורא, הוא היה מתגלה לנו, במידה שלא היתה פחותה מהמידה בה מתגלים לנו סודות הטבע. אבל, משום מה, איננו שומעים על מדענים החוקרים את משמעות מטרת הבריאה. לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל הם שוללים מכל וכל קיומה של הנהגה עליונה.

הסיבה לכך שהמדענים מתכחשים לאמונה, נעוצה בעובדה שהבורא הקנה להם יכולת שכלית ודחף פנימי להמציא המצאות גשמיות. מאידך, דווקא בשל כך, "הושתלה" בנו, שאיננו מדענים, אמונה אינסטינקטיבית וזאת בניגוד להם.

הטבע והיקום מוצבים לפנינו כך, שהם שוללים הימצאות הנהגה עליונה. לכן, למדען שלא "הושתל" בו כוח אמונה על ידי הבורא, אין אפשרות לסגל לעצמו באופן עצמאי כוח זה.

סיבה נוספת המחזקת מגמה זו, היא העובדה שהחברה מצפה ממדען לתוצאות גשמיות מעבודתו. המדען, בנכונותו לעמוד בציפיות וברצונו לרצות את שולחיו, נכנע לדרישה זו. גילוי הבורא הוא הגילוי שהכי קשה להגיע אליו. ומכיוון שהממצאים בעלי הערך הגדול ביותר, נמצאים בכמות מינימלית ומתגלים בקושי רב, המדען מתחמק מכישלון בטוח.

על ידי התעלמות מדעת הרוב, והעמקת האמונה באופן עצמאי, ניתן להתקרב להרגשת הבורא. כוח האמונה זהה בעוצמתו לשאר הכוחות שהעניק אור הבורא לאדם. יחודו בכך שהוא מסוגל להביא את האדם למגע עם הבורא.

השגת הבורא דומה להשגת דעת. בתחילה האדם עובד על לימוד והשגה, ואחר כך הוא משתמש במה שהשיג. כצפוי, בהתחלה זה קשה. את הפירות קוטף מי שמשיג את המטרה ויוצא לעולם הרוחני. האדם המתפתח רוחנית צפוי להשיג ידיעה מוחלטת על בריאת כל העולמות והשוכנים בהם. כן הוא צפוי להשיג את גלגולי הנשמות בכל הזמנים והמצבים, מתחילת הבריאה ועד סופה, ולזכות בהרגשת התענוג האינסופי של הבורא.

גודל ההגבלה שהאדם מסוגל ליצור: "מסך" ו"כלי"

פעולה אלטרואיסטית מוגדרת כפעולה המנותקת מחישובי תועלת והנאה אישית, כתוצאה מהכרת גדולתה של מטרת הבריאה. הדבר מתבטא בכך שבפני תענוג המגיע בצורת אור רוחני, האדם שם "מסך", הגבלה הדוחה את התענוג ומחזירו למקורו. בכך האדם יוצר גבול רצוני להתפשטות התענוג. בכך הוא מוכן להגדיר בעצמו את סיבת קבלת התענוג: לא למען הנאת האגואיזם, אלא למען מטרת הבריאה ולמען הבורא הרוצה להעניק לו תענוג. בזה שהוא עצמו נהנה הוא מעניק הנאה לבורא, וזוהי הסיבה היחידה להנאתו.

עם זאת, האדם מגדיר את כמות התענוג בהתאם לכוח הרצון שלו לדחות קבלת תענוג ישיר מאור הבורא, וליהנות רק מזה שהוא גורם הנאה לבורא. במקרה זה, פעולת האדם ופעולת הבורא מקבילות והאדם מרגיש בנוסף, תענוג עצום מיצירת זהות בין תכונותיו לתכונות הבורא - "השתוות תכונות" או "השתוות צורה". הוא נהנה מכוח, תחושת גדולה, קיום אינסופי וידיעה מוחלטת.

המדרגות הרוחניות נקבעות באמצעות גודל ה"מסך" שאותו האדם יכול לבנות בדרך לקבלת התענוג האלטרואיסטי. ככל שכוח ההתנגדות לאינטרסים האישיים גדול יותר, כך האור המתקבל "למען הבורא" גדול יותר, ומושגת מדרגה גבוהה יותר.

כל איברי החישה שלנו, חושינו, פועלים בעקבות מפגש עם אינפורמציה. המידע מגיע באמצעות צלילים, ריחות, מראות ועוד. ללא מפגש עם האות האינפורמטיבי המוגבל בהתפשטותו, לא יכולה להתקבל כל תחושה באיברי החישה. לפי העיקרון הזה פועלים כל מכשירי המדידה, מכיוון שכל חוקי עולמנו נובעים מחוקים רוחניים.

גילוי תופעה חדשה בעולמנו, גילוי ראשון של הבורא, וכן כל הרגשת בורא נוספת, תלויים בגודל ההגבלה שאדם מסוגל ליצור. ההגבלה הזאת נקראת "כלי" בעולם הרוחני. בעצם, מה שמשיגים ב"כלי" הוא לא האור עצמו, אלא הקשר ההדדי בינו לבין ההגבלה בדרך התפשטותו. כלומר, מושגת תוצאה מהשפעת האור על ה"כלי" הרוחני של האדם. זאת, ממש כמו בעולם שלנו, בו אנו לא משיגים את התופעה עצמה, אלא את תוצאתו של המפגש בינה לבין איברי החישה שלנו, או בינה לבין מכשירי המדידה שלנו.

600,000 חלקי נשמה, 125 "ספירות", חמישה "עולמות"

הבורא הטביע בחלק מסויים של עצמו את הרצון האגואיסטי שברא. כתוצאה מכך, החלק הזה חדל להרגיש את הבורא ומרגיש רק את עצמו, את מצבו ואת רצונותיו. החלק הזה נקרא "נשמה". החלק האגואיסטי הזה נמצא בבורא עצמו, מכיוון שרק הבורא קיים, ואין מקום שאינו מלא בו. מטרת הבריאה היא שהנברא יעדיף לחזור לבורא בכוחות עצמו מבחירתו החופשית, ויחזור להידמות לבורא בתכונותיו.

הבורא הוא המנהל את תהליך החיבור של החלק האגואיסטי אליו. יד הבורא בדבר, אינה מורגשת כלפי חוץ. הבורא רוצה שיתגלה בנברא, בעזרתו הנסתרת, רצון להתחבר אתו מתוך האגואיזם. כדי להקל על התהליך הזה, הבורא שבר וחילק את האגואיזם ל-600,000 חלקים. תפקידו של כל אחד מהחלקים הוא לפתור באופן עצמאי את עניין הוויתור על האגואיזם. הדבר נעשה על ידי תהליך הכרת האגואיזם כרע, על ידי קבלת תכונות אגואיסטיות במנות רבות מלמעלה, וקבלת יסורים בעקבותיהן.

כל אחד מ-600,000 חלקי הנשמה הכללית נקרא "נשמת אדם". תקופת ההתחברות עם האגואיזם מכונה "חיי אדם". ניתוק זמני של קשר עם האגואיזם הינו "קיום בעולמות רוחניים עליונים". רגע כניסת התכונות האגואיסטיות לנשמה הוא "לידת האדם בעולם הזה". כל אחד מ-600,000 חלקי הנשמה הכללית יחויב להעדיף, בסופו של דבר, את תכונת הבורא על פני תכונת האגואיזם; זאת באמצעות חיבור נשמת האדם עם מנות מדודות של אגואיזם ועם הבורא, בזמן שהיא עדיין נמצאת בגוף ומכילה תכונות אגואיסטיות.

יצירת הזהות בין תכונות הנברא לתכונות הבורא נעשית באופן הדרגתי, ומקרבת את תכונות הנשמה לתכונות הבורא בתהליך הנקרא "עלייה רוחנית". העלייה במדרגות הנקראות "ספירות", הדרגתית אף היא. סולם ה"ספירות" הרוחני בנוי מ- 125 מדרגות. המדרגות מסודרות בסדר עולה, מהמצב הראשוני, הנחות ביותר, האגואיסטי, ועד למדרגה האחרונה, העליונה ביותר, בה תכונות הנברא נעשות שוות לתכונות הבורא ונוצר האיחוד עמו. כל 25 "ספירות" מהוות חטיבה שלמה הנקראת "עולם". כלומר, מלבד ה"עולם שלנו" ישנם חמישה עולמות נוספים.

אנו רואים שמטרת החלק האגואיסטי היא להשיג את תכונות הבורא בעודו נמצא בנו, בעולם שלנו. המטרה היא שאנו נרגיש בתוכנו ובסובב אותנו את הבורא, למרות האגואיזם.

הרצון להתחבר עם הבורא טבוע בנו מבראשית כמו שאר רצונותינו

הרצון להתחבר עם הבורא טבוע בנו מבראשית. לכן לא נדרשים תנאים מוקדמים לקיומו. מה שנמצא בבורא כרצון חופשי, פועל בנברא כחוק טבעי ומחייב; זאת, מכיוון שהבורא ברא את הטבע לפי רצונו וכוונתו, וכל חוק המצוי בטבע מגלם את רצון הבורא לקיום הסדר הזה.

מכאן שכל הרצונות והאינסטינקטים "הטבעיים" שלנו מקורם בבורא, ואילו כל התוצאות הדורשות ידע וחישוב מוקדם, הן תולדה של פעולותינו. ולכן, במידה ואדם רוצה להשיג התחברות מלאה עם הבורא, עליו לחזק בעצמו את הרצון הזה, עד שיהפוך עבורו לטבע שני, כאילו קיבל אותו מהבורא משחר בריאתו.

המדרגה הרוחנית, ולוּ הקטנה ביותר, כבר נותנת הרגשת שלמות מלאה

העיקרון העומד בבסיס חוק הרצונות הרוחניים בנוי כך שאין ברצונות הרוחניים מקום לרצונות חלקיים, או לרצונות כאלה המכילים רצונות אחרים וספקות. לכן הבורא מאזין רק לבקשה היוצאת מעומק לבו של האדם, וגם זה רק במידה שהיא תואמת את הרצון השלם של המדרגה בה נמצא האדם. תהליך היווצרותה של בקשה אמיתית כזו בלב האדם, איטי ומצטבר, ומתרחש בתת ההכרה שלו. מעבר להכרתו של האדם, הבורא מחבר את כל בקשותיו הקטנות והופכן לבקשה אחת. כשהבקשה מגיעה לעוצמה הנדרשת, הבורא נענה לה.

אדם הנכנס לתחום הפעילות של אור הבורא מיד מקבל הכל, מכיוון שהנותן הוא נצחי ואינו מתחשב בתנאים כלשהם או בגלגולים. לכן אפילו המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר נותנת הרגשה מלאה של נצחיות. אך מכיוון שהאדם עובר ויעבור עליות וירידות רוחניות בדרכו לאיחוד המלא, הוא נמצא בתנאים הנקראים "עולם, שנה, נפש". זאת, מכיוון שנשמתו טרם סיימה את תיקונה, והיא זקוקה למקום ולתנועה הנקראים "עולם", וסכום תנועותיה מורגש כזמן, הנקרא "שנה".

המדרגה הרוחנית, ולוּ הנמוכה ביותר, כבר נותנת הרגשת שלמות. הרגשה זו משמעותית עד כדי כך, שרק בעזרת "אמונה למעלה מהדעת" האדם יכול להגיע לכלל השגה, שהשלב בו הוא מצוי כולל בתוכו את החלק התחתון ביותר של המדרגה הרוחנית הבאה הגבוהה יותר. רק אם יאמין בזה, יוכל לטפס ולעלות לאותה מדרגה רוחנית שהאמין בה והעצים אותה, למרות הרגשת השלמות שהעניקה לו המדרגה שמתחתיה.

"הרגל נעשה טבע שני"

גופנו פועל באופן אוטומטי על פי החוקים של טבעו האגואיסטי ונתון להרגלים נלמדים. עוצמתו של עקרון ההרגל הנלמד כה גבוהה, שכל דבר שאדם ישנן לעצמו שהוא רוצה, בסופו של דבר הוא אכן ירצה. לכן, תרגול הרצון להתעלות התעלות לרוחנית, מביא לרצון טבעי, בבחינת "הרגל שנעשה טבע שני".

חמש מדרגות המישנה של העולמות - "פרצופים"

במצב של ירידה רוחנית האדם צריך להאמין במה שכתוב: "ישראל שגלו, שכינה עימהם". בזמן שהוא שרוי במצב של אובדן דרך, יאוש, וחוסר מוצא, והרוחניות איבדה את קסמה ואת כוח משיכתה בעיניו, אל לו לייחס את הרגשתו זו לכל הסובב. אסור לו להשליך על העולם שמחוצה לו את הרגשתו האישית הנובעת מהיותו מצוי בגלות רוחנית. עליו להאמין שהבורא, המצוי ברגשותיו, אף הוא מצוי עכשיו יחד עימו בגלות, ובשל כך איננו מורגש.

האור המתפשט מהבורא עובר ארבעה שלבים עד ליצירת האגואיזם. רק הדרגה החמישית והאחרונה, כלומר "מלכות", נקראת "בריאה", מכיוון שהיא מרגישה את רצונותיה האגואיסטים ליהנות מאור הבורא. ארבעת השלבים הקודמים הם תכונותיו של האור עצמו, השלבים באמצעותם האור בורא אותנו. התכונה העליונה ביותר, תכונת השלב הראשון, היא רצון להעניק הנאה לנברא העתידי, ואנו מרגישים אותה כתכונת הבורא.

הנברא האגואיסטי, כלומר, מדרגת ההתפתחות החמישית, רוצה להתנגד לטבעה האגואיסטי ולהידמות לטבעה של המדרגה הראשונה. היא מנסה לעשות זאת, אך הצלחתה חלקית.

האגואיזם המסוגל להתנגד לעצמו, בחלק אחד מחלקיו, ומסוגל להיות דומה בפעולתו למדרגה הראשונה, נקרא "עולם אדם קדמון". האגואיזם המסוגל להידמות למדרגה השניה נקרא "עולם האצילות". האגואיזם, החלק של הדרגה החמישית, שאיננו מסוגל להידמות לדרגה הראשונה והשניה אלא רק לשלישית, נקרא עולם "בריאה".

האגואיזם, החלק של המדרגה החמישית, שאין לו כוח להתנגד לעצמו כדי להיות דומה למדרגות הראשונה, השניה והשלישית, אלא מסוגל להידמות רק למדרגה הרביעית של התפתחות האור, נקרא "עולם היצירה". החלק הנותר של המדרגה החמישית, שאין בכוחה להידמות לאף מדרגה מקודמותיה, יכול להתנגד רק באופן סביל לאגואיזם. התנגדותו באה לידי ביטוי בכך שהוא מונע את עצמו מקבלת תענוג, שזו פעולה הפוכה בעצם מהותה מפעולת המדרגה החמישית. חלק זה שנותר מהמדרגה החמישית נקרא "עולם העשייה".

בכל אחד מהעולמות ישנן חמש מדרגות מישנה הנקראות "פרצופים": "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין" ו"מלכות". "זעיר אנפין" בנוי משש תת ספירות, הנקראות: "חסד", "גבורה", "תפארת", "נצח", "הוד" ו"יסוד".

לאחר בריאת חמשת העולמות נברא העולם הגשמי שלנו, הנמצא תחת "עולם העשייה" ובו נברא האדם. באדם מוטבעת מנה לא גדולה של התכונה האגואיסטית של המדרגה החמישית. כאשר האדם עולה בהתפתחותו הרוחנית מלמטה למעלה דרך העולמות, חלק האגואיזם הנמצא בו, וגם אותם חלקי העולמות שבהם השתמש במהלך עלייתו, נעשים דומים למדרגה הראשונה, כלומר, לתכונת הבורא. כאשר המדרגה החמישית כולה תהיה דומה לחלוטין למדרגה הראשונה, כל העולמות יגיעו למטרת הבריאה, ל"גמר התיקון".

"זמן" ו"מקום"

ההסבר הרוחני למושגים "זמן" ו"מקום" הוא: תחושת "זמן" נוצרת בעקבות עליות וירידות רוחניות הבאות בעקבות חסך באור; ה"מקום" העתיד להתמלא באור הבורא, נותן בעולמנו את תחושת המרחק.

עולמנו מושפע מכוחות רוחניים שונים המעניקים תחושת "זמן" הנובעת מהשינוי בהשפעתם. שני אובייקטים רוחניים אינם יכולים להתאחד אם הם שונים בתכונותיהם. אי לכך, הם פועלים זה אחר זה. ראשית פועל האובייקט בעל הדרגה הרוחנית הגבוהה יותר, ואחריו הנמוך ממנו, בסדר יורד. פעילות זו מעניקה את תחושת ה"זמן" בעולמנו.

הישועה הרוחנית מגיעה כשלמות הנובעת מכאב ההופך למתוק

אנו מגדירים את התענוגות כטוב, ואת היסורים כרע, בעת שיסורים רוחניים מהווים מקור להתפתחות והתקדמות האדם. הישועה הרוחנית מגיעה כשלמות הנובעת מכאב ההופך למתוק, כאשר "קו שמאל" חוזר ל"קו ימין", והופך את הצרות והיסורים לשמחה, תענוג, ומרחב רוחני. הסיבה לכך טמונה בעובדה שכל אובייקט מורכב הן מאגואיזם והן מאלטרואיזם, המורגשים כהתרחקות מהבורא ומהתקרבות אליו. לכך יש דוגמאות רבות גם בתורה, כגון: קורבנות בית המקדש, עקידת יצחק ועוד (המילה קורבן נובעת מהמילה קרוב, התקרבות).

"קו ימין", "קו שמאל"

"קו ימין" הוא תמצית המהות של האובייקט הרוחני. בעוד ש"קו שמאל" מהווה רק את אותו חלק של האגואיזם, שבו האובייקט יכול להשתמש על ידי חיבורו לכוונותיו האלטרואיסטיות.

"בורא": "בוא ראה", "פנים אל פנים" - השגתו המלאה של הבורא ב"ראיה של נביא" וב"שמיעה של נביא"

הרבה דיו שפכו הפילוסופים בדיוניהם על הבורא הבלתי מושג. היהדות, כמדע המבוסס על ניסיון אישי של מקובלים, טוענת שהבורא ניתן להשגה באמצעות הבנת מעשיו, בבחינת, "ממעשיך הכרנוך". גם אם לא משיגים אותו עצמו, הגדרה זו מצביעה על מידת היכרות מסויימת. אם כך, עלינו להבין תחילה למה מתכוונים במושג "לא ניתן להשגה", או למה הכוונה במושג "אינסופיות", ואיך אנו מסבירים מושגים אלה.

אנו יוצאים מתוך הנחה, שכאשר דנים בהכרת הבורא ובהשגתו, באפשרותנו לתפוס את מושא מחקרנו באמצעות חושינו ושכלנו בלבד. כמו כן, תוצאות הדיון והמחקר אמורות להיות בנות-השגה לכל דורש, בדומה לכל מקור מידע חופשי. מכאן שהמידע צריך להיות מציאותי וניתן לתפיסה על ידי החושים.

יש הבדל מהותי בין השגת אובייקטים רוחניים, כולל הבורא עצמו, לבין תפיסת אובייקטים גשמיים של העולם הזה. הגבול עובר לאורך מגבלות התפיסה החושית. המפגש הקרוב ביותר עם חושינו מתחיל מחוש המישוש, המאפשר מגע ישיר עם האובייקט הנחקר. עם האובייקט המשמיע קול, כבר אין אנו במגע ישיר, אלא במגע עם גורם שלישי המעביר את המידע. לדוגמה: האוויר הנע שהיה במגע עם הגבול החיצוני של האובייקט הנחקר.

אברי החישה הרוחניים המשמשים אותנו כדי לחוש את הבורא, פועלים על פי עיקרון דומה. הרגשת מגע עם גבול חיצוני של אובייקט, הדומה לתחושה שמעניק חוש המישוש, נקראת "ראיה של נביא". מגע דרך אובייקט שלישי, מתווך, הנמצא במגע עם הגבול החיצוני של האובייקט, בדומה לעקרון השמיעה בעולמנו, נקרא - "שמיעה של נביא".

"ראיה של נביא" מספקת ידע שריר וקיים, כמו שבעולמנו אובייקט ניתן להשגה מלאה דרך ראייתו. ב"ראיית נביא" בעולמות הרוחניים, כמו בראיית אובייקט בעולמנו, יש מגע ישיר עם האור היוצא מהבורא עצמו.

"שמיעה של נביא" את קול הבורא, שמיעה זו מוגדרת על ידי מקובלים כבלתי מושגת, להבדיל מ"ראיה של נביא". כמו בשמיעת גלי הקול, כך המקובלים מסוגלים לשמוע אותות מהאובייקט הרוחני המתווך, שקיים מגע עם הגבול החיצוני של הבורא. אותות אלה מתקבלים בהכרה כצלילים, כפי שהאור במקרה של "ראיה של נביא" מתקבל בהכרה כמראה של אור.

מקובל שזכה להשגת הבורא הנבואית, משיג את הבורא באמצעות הראיה והשמיעה הפיזיים שלו. ההכרה באשר ראו עיניו, מעניקה לו הבנה מלאה. ההכרה במה ששמעו אוזניו, מבהירה לו שאת אשר שמע, לא ניתן להשיג.

עם זאת, גם שמיעה בלבד, כמו בעולמנו, מאפשרת מפגש משמעותי עם תכונותיו של האובייקט המושג; בדומה לעיוור מלידה, המסוגל למפגש עשיר עם הסובבים אותו ותכונותיהם באמצעות שמיעתו בלבד. למעשה, די בשמיעה כדי להגיע להשגה רוחנית, מכיוון שבתוך המידע שמספקת "שמיעת הנביא", מקופל שאר המידע על כל התכונות הנסתרות האחרות.

השגת הבורא המלאה מבוססת על הרגשתו באמצעות ההשגה הנבואית המלאה המורכבת הן מ"ראיה של נביא", והן מ"שמיעה של נביא". השגתו המלאה של הבורא בשמיעה ובראיה רוחניים מאפשרת מגע ויזואלי ווקאלי מלא הנקרא "פנים אל פנים".

תהליך השגת הבריאה וההשגחה נעשה על ידי שני הפכים: הסתר כוחו של הבורא, וגילויו ההדרגתי, במידה בה הנבראים יכולים להרגיש אותו בתכונות המתוקנות שלהם. לכן שם הבורא בעברית נקרא "מאציל", מהמילה "צל", ואילו השם "בורא" מורכב מהמילים "בוא ראה". המילים הללו הן מקור שמות העולמות "אצילות" ו"בריאה".

אנו בני תמותה והסובב אותנו נצחי

בל נטעה, אין באפשרותנו להבין את תמונת הבריאה האמיתית הבנה של ממש. אנו משיגים רק את תמונת העולם המושגת על ידי חושינו הגשמיים והרוחניים. כל הקיים נחלק בהבנתנו ל"ריק" ול"מצוי", אף שמדענים אומרים שאין כלל חלל ריק. ובאמת מושג זה הוא מעבר להשגתנו, מכיוון שאפילו את העדרו של אובייקט אנו חייבים לתפוס בחושינו.

בניסיון לתאר לעצמנו את השתנות יחס האובייקטים הסובבים אלינו לאחר מותנו, ניתן אולי לתפוס היעדר וריקנות. אך אפילו חוויית המציאות מחוץ לגופנו משוללת קיום עבורנו, בגלל היותנו נשלטים ביד כה רמה על ידי האגואיזם.

ואילו במציאות, ההיפך הוא הנכון. מי שנמצא מחוצה לנו, דווקא הוא בעל קיום נצחי, בעוד שאנחנו הננו הריק והנעלם.

אנו נוטים לייחס בטעות את כל הקיים כקשור אלינו, כ"מצוי", ואלו את כל אשר מחוצה לנו אנו מסמנים כחסר ערך, כ"ריק". אבל, שוב, המציאות העובדתית אומרת אחרת. אנו בני תמותה ובני חלוף, והסובב אותנו נצחי.

המדענים והמקובלים - הדחף לחקור עוד ועוד

סודות הקבלה אסורים בגילוי, כדי לשמור על כבודה של הקבלה. דבר בלתי מושג, מעורר כבוד, נתפס כבעל ערך, ואין סכנה שימעיטו בערכו. זאת משום טבע האדם המעריך תמיד את מה שאין לו. העני מעריך את הפרוטה, והעשיר את המיליונים.

גם במדע, כל מה שהקהילייה המדעית טרם השיגה, נראה כבעל ערך ומעורר כבוד. אך זמן מה אחרי שמושג הישג מדעי, ערכו אובד, והרדיפה אחר הבלתי מושג נמשכת. גילוי סודות הקבלה להמונים עשוי להביא לזלזול בערכה. לעומת זאת, סודותיה פתוחים לפני המקובלים מהסיבה שהם רוצים להשיג ממנה עוד ועוד. כאן המקרה מזכיר מעט את המדענים, שאמנם ערך התגלית האחרונה יאבד בעיניהם במהרה, אבל, בכל זאת, ימשיכו ללא לאות, לחתור לעבר התגלית הבאה.

את ה"קליפות" יש לקלף, כי הן המונעות מהאדם את התענוג הרוחני המגיע לו

בעולמנו, אנו משיגים ומבינים את האנשים שאנו מכירים לפי מעשיהם ופעולותיהם המופנות כלפינו וכלפי אחרים. אחרי שהכרנו, לפי מעשיו של האדם, את האופן בו הוא מבדיל בין טוב לרע, ואת גמישותו או נוקשותו כלפי אחרים, אנו יכולים לומר שאנו מכירים אותו. באותו אופן בדיוק משיג המקובל את פעולות הבורא, ודרך פעולותיו משיג אותו.

אם המדרגות על האור שבהן אינן כוללות את אפשרות השגת הבורא עצמו, אנו מכנים את הכוחות הללו טמאים, "קליפות", "סיטרא אחרא". כפי שבעולם שלנו אנו מקבלים מושג על מישהו לפי פעולותיו, כך במקרה זה, מה שכלל לא מורגש על ידינו אינו גורם לנו עניין ורצון להשיגו.

כוחות טמאים, "קליפות", "סיטרא אחרא", הם כוחות השולטים באדם במטרה למנוע ממנו ליהנות מכל תענוג המגיע אליו. מטרתם לגרום לאדם להסתפק במעט שהוא יודע. את ה"קליפות", ראוי לקלף כפי שמקלפים את הקליפה המיותרת מהפרי ומשאירים את עיקרו. כל עוד ה"קליפות" בעינן, פעילותן ככוחות טמאים לא מאפשרת לאדם להבין את משמעות העבודה למען הבורא, ושכלו לא מסוגל לתפוס את המשמעות הנסתרת בעבודה זו.

"עבר","הווה","עתיד"

האור הממלא את חלקו העליון של האובייקט הרוחני, "עד הטבור", נקרא: "עבר". האור הממלא את החלק התחתון, "סיום", נקרא: "הווה". "האור המקיף", הממתין לתורו להתגלות, נקרא: "עתיד".

גלותנו האמיתית היא גלות מרוחניות, חוסר האפשרות להיות במגע עם הבורא, להרגישו ולעבוד למענו

נפילה רוחנית מתרחשת כתוצאה מהתעצמות הרצונות האגואיסטיים, והידלדלות תפיסת הרוחניות כבעלת חשיבות. עם זאת, הנפילה הרוחנית נשלחת מלמעלה כדי להזכיר לאדם שהוא עדיין בגלות רוחנית, וכדי לדחוף אותו לבקשת ישועה ותפילה.

גלות היא מושג רוחני. מבחינה גשמית, היהודי בדרך כלל מרגיש טוב יותר בגלות מאשר בישראל, המצב מגיע לידי כך שפעמים רבות הוא מתאווה לחזור לגלות. גאולה פיזית לא יכולה להתרחש ללא גאולה רוחנית, לכן גם היום אנו עדיין נמצאים בגלות. ויתורינו לשכנינו, בריחת הדור הצעיר מהארץ, והרצון להידמות לכל העולם מוכיחים זאת.

לא נמצא שלווה ולא נמצא מרגוע, עד שלא ניתן עדיפות ראשונה במעלה לתכליתנו העליונה, שהיא הגאולה הרוחנית של עמנו ושל כל האנושות.

גלות היא לא שיעבוד פיזי. שיעבוד פיזי היה מנת חלקן של רוב האומות במהלך ההיסטוריה שלהן. גלות היא השעבוד של היחיד הכבול באזיקי האגואיזם - האויב האנושי מספר אחד. הרודן הזה מתוחכם כל כך, שלאדם לוקח זמן רב לקלוט שהוא עובד למען האדון הזה, הכוח החיצוני הזה, השוכן בו ומכתיב לו את מאווייו; בעוד האדם, בחוסר הבנתו, משתדל בכל מאודו לענות על כל דרישותיו של האגואיזם הזה. ואכן, מצבנו כעבדי האגואיזם דומה למצבם של חולי הנפש השומעים בדמיונם קולות ופקודות, אותם הם מדמים כרצונם האמיתי אותו עליהם לקיים ויהי מה.

גלותנו האמיתית היא גלות מרוחניות, חוסר האפשרות להיות במגע עם הבורא, להרגישו ולעבוד למענו. דווקא הרגשת הגלות הזו, צריכה להיות תנאי ליציאה ממנה.

בתחילה, הגוף מסכים ללמוד קבלה ולהתאמץ להשיג רוחניות, מכיוון שהוא מוצא תועלת כלשהי בידע הרוחני. אך אחרי שמתחוורת לו מהות העבודה האמיתית "למען הבורא", ומגיע רגע האמת בו הוא צריך לבקש את ישועתו של הבורא, לפתע הוא מתחיל להתמהמה ולדחות את בקשת הישועה. הוא מתחיל לשכנע את עצמו שקצרה ידו מלעשות חיל בעבודה זו, ושוב הוא חוזר להיות עבד לשכלו, כלומר, הוא חוזר לאידיאלים של החיים הגשמיים. הישועה וההיחלצות מהמצב הזה יכולה להגיע רק באמצעות פעולות ב"אמונה למעלה מהדעת".

נפילה רוחנית איננה חלילה אות לאובדן האמונה. בנפילה רוחנית הבורא מגלה לנו עוד טפח מהאגואיזם שלנו, ומזמן לנו בכך הזדמנות פז להגדיל את המאמץ, ולהעמיק את האמונה. דרגת האמונה הקודמת, למרות שאיננה נעלמת, לאור השאיפה להתקדם, נראית לפתע כנפילה.

גם בעולם הרוחני יש מושגים כגון "עולם", "מדבר", "ישוב", "ארץ", "ישראל"

העולם שלנו נברא על פי עקרונות העולם הרוחני, אלא שהחומר ממנו הוא בנוי, אגואיסטי. מעולמנו הסובב אותנו ניתן ללמוד על החוקיות והקשר ההדדי בין האובייקטים הרוחניים, בעקבות האנלוגיה בתחומים אלה, בין האובייקטים הרוחניים לאובייקטים הגשמיים. אך בל נשכח שבתחום התכונות לא קיימת אנלוגיה.

גם בעולם הרוחני יש מושגים כגון: "עולם", "מדבר", "ישוב", "ארץ", "ישראל". מושגים אלה מצביעים על הרמה אליה הגיע האדם. את רוב הפעולות הרוחניות אפשר לקיים בכל רמה, גם אם לא השגנו את דרגת "ישראל". אהבה ויראה מתגלות רק למי שהשיג את דרגת "ישראל".

בתוך דרגת "ישראל" ישנה דרגת משנה הנקראת "ירושלים". השם נובע מהמלים: "יראה" ו"שלם". זהו רצון הרגשת יראת הבורא העוזרת להיפטר מהאגואיזם.

החלמת הנשמה תלויה באמונת האדם

האדם נאלץ לעיתים לעשות מעשים בעל כורחו כדי לקיים את גופו. לדוגמה: אם הוא חולה ואין לו תיאבון, הוא מכריח את עצמו לאכול כי הוא יודע שאם לא כן, לא יבריא. הסיבה לכך טמונה בעובדה שבעולם שלנו שכר ועונש הם גלויים. לכן כולם מקיימים את חוקי הטבע.

נפשנו חולה, ויכולה להבריא רק אם תקיים, אפילו בעל כורחה, מאמצים אלטרואיסטיים. אבל, בגלל הסתר עיקרון השכר והעונש בעולם הרוחני, האדם מתקשה להכריח את עצמו להשקיע את המאמצים הדרושים להחלמתו. מכאן שהחלמת הנשמה תלויה לגמרי באמונת האדם.

"אח"פ דעליון נמצא בתוך ג"ע דתחתון"

חלקו התחתון של האובייקט הרוחני העליון, נמצא בתוך חציו העליון של האובייקט הנמוך ממנו - "אח"פ דעליון נמצא בתוך ג"ע דתחתון". באובייקט התחתון, ה"מסך" נמצא "בעיניים שלו" - "מסך בנקבי עיניים". זה נקרא "עצימת עיניים רוחנית". במצב זה האובייקט התחתון רואה שגם לאובייקט מעליו יש רק חצי, כלומר "אח"פ". מכאן, ש"המסך" של האובייקט התחתון מסתיר ממנו את האובייקט שמעליו.

אם האובייקט העליון מעביר את ה"מסך" שלו לאובייקט התחתון, הוא מגלה את עצמו לתחתון. כך התחתון מתחיל לראות את העליון, כפי שהעליון רואה את עצמו. כתוצאה מכך, התחתון מקבל מצב של גדולה. זה מתרחש בעקבות כך שהתחתון רואה שהעליון נמצא במצב של גדולה, והוא מבין שאת ההסתר הקודם העליון ביצע במיוחד לתועלתו של התחתון. כך הוא, התחתון, מקבל את הרגשת החשיבות של העליון.

אור לתיקון הרצון ואור המביא תענוג

כל המצבים המתחלפים שהאדם עובר בדרכו, דומים למציאות בעולמנו בה הבורא גורם למחלה, שממנה הוא עצמו מרפא את האדם. אם האדם לא יקבל מחלה כמצב נטול תקווה ואובדן, אלא יקבל את הקשיים בהכנעה כרצון הבורא, הרי שקשיים אלה יהוו כולם שלב בתיקון ובהתקרבות לחיבור עם הבורא.

ברגע שאור הבורא נכנס לרצון האגואיסטי, הרצון מייד נכנע ומוכן להפוך לאלטרואיסטי.

ישנם שני סוגים של אור: אור הבא לתיקון הרצון, ואור המביא תענוג. במקרה הנ"ל מדובר על אור המביא תיקון. מרגע שאור נכנס לתוך הרצונות, הם נעשים הפוכים. כך אפילו החטאים הכי גדולים הופכים לנקודת זכות. זה קורה רק בתנאי של תשובה מאהבה, המאפשרת לנו לקבל את כל אור הבורא, שלא למען עצמנו. רק אז, כל המעשים הקודמים, הרצונות, נעשים "כלים" לקבלת האור.

כל זה לא יכול להתרחש לפני "גמר התיקון". לפני כן, אפשרית רק קבלה חלקית של אור הבורא, לפי עיקרון "הקו האמצעי".

קבלת מתנה, קבלת צדקה וקבלה בכוח

קיימים כמה סוגי קבלה: קבלת צדקה, קבלת מתנה וקבלה בכוח (דורש כי חושב שמגיע לו). אם אדם מקבל צדקה הוא מתבייש אך מבקש. מתנה לא מבקשים אלא נותנים אותה למי שאוהבים. בכוח, דורש מי שלא חושב שהוא מקבל את השכר כצדקה או כמתנה.

כך מרגישים עצמם הצדיקים הדורשים מהבורא חוב שנקבע להם מראש, במחשבת הבריאה.

"אמונה למטה מהדעת", "אמונה בתוך הדעת" ו"אמונה למעלה מהדעת"

אברהם - "קו ימין", "אמונה למעלה מהדעת" - היה מוכן להקריב את בנו יצחק - "קו שמאל", שכל, ביקורת מצבו הרוחני - כדי ללכת כל הזמן רק ב"קו ימין". כתוצאה מזה הוא עלה ל"קו האמצעי" הכולל את "קו ימין" ו"קו שמאל".

אמונה פשוטה היא אמונה לא ביקורתית, הנקראת בדרך כלל "אמונה למטה מהדעת". אמונה המתקיימת תוך כדי ביקורת שכלית נקראת "בתוך הדעת". "אמונה למעלה מהדעת" אפשרית רק אחרי ביקורת המצב הנתון. אדם הרואה שלא השיג דבר בזכות אמונתו, ובכל זאת מעדיף להאמין במסירות נפש , כאילו יש לו הכל, ראוי להיקרא אדם המאמין ב"אמונה למעלה מהדעת", מכיוון שחרג מצו שכלו, ובעשותו כך זכה ל"קו האמצעי".

דרך ה"קו הישר" ודרך "שלושת הקווים"

באמונה אפשר ללכת ב"קו ישר", הנקרא "הרגשת שלמות". בקו הזה הולך המון המאמינים. ב"קו הישר" פועל האדם לפי החוקים עליהם התחנך כל חייו. כל אדם יודע בלבו פנימה, את מידת המאמץ המדוייקת שעליו להשקיע, כדי להרגיש שמילא את חובותיו. מכאן נובעת תחושת הסיפוק והרגשת השלמות של ההולכים בדרך זו, הצוברים לזכותם מדי יום עוד ועוד פעולות הדנות אותם לכף זכות. מה"קו הישר" לא ניתן לסטות - ואליו מתחנכים, ובדרכו לומדים ללכת בלי לשאול שאלות וללא ביקורת עצמית.

אך כאמור, ישנה עוד דרך להתקדם באמונה, מלבד דרך ה"קו הישר", וזו דרך "שלושת הקווים". "הקו הימני", "הקו השמאלי" ו"הקו האמצעי" - שהוא שילוב של השניים. אדם ההולך ב"קו אחד", הולך בדרך שאי אפשר לכנותה כדרך ב"קו שמאל" או ב"קו ימין". רק בין שני קווים המצויים בקצוות מנוגדים ניתן להבחין בין ימין לשמאל. ההולך ב"קו ימין" צריך ללכת כמו ההולך ב"קו ישר" בכל התחומים, מלבד בתחום הביקורת העצמית, שהיא נעדרת בין הולכי ה"קו הישר", ונוכחת בקרב הולכי "קו ימין". ההולכים ב"קו ימין", דרכם קשה ומאומצת, מכיוון ש"קו שמאל" מנטרל את "קו ימין", ומגביר תמידית את הרצון ברוחניות. מסיבה זו ההולכים בדרך זו אינם חווים סיפוק ממצבם הרוחני הקיים עד ל"גמר התיקון".

ההולכים ב"קו ישר" אינם נתונים לתהיות ולביקורת עצמית. הם מוסיפים בכל פעם זכויות על זכויותיהם ההולכות ומצטברות ומעניקות להם משענת. ההולכים בדרך השניה מאבדים תדיר את זכויותיהם בגלל "קו שמאל", קו הביקורת העצמית, שלא מאפשר להם לנוח על זרי הדפנה.

"כלי" - הרצון ליהנות; כגודל ה"כלי" גודל הרצון

הרצון ליהנות עומד בבסיסה של הרגשת התענוג, ושמו בקבלה "כלי". גודל ה"כלי" נמדד לפי גודל הרצון בתענוג. כשהתענוג משותף לשני אנשים, כלומר לשני "כלים", רק "כלי" אחד יכול להתמלא. מסיבה זו, אחד ירגיש מלא עונג, והשני מרוקן ומיואש.

אדם צריך להשתוקק לחיות ברגע הנוכחי. עליו להיאחז בדעת המצבים הקודמים מן העבר, ולדבוק ב"אמונה למעלה מהדעת" בהווה, וכך הוא איננו נזקק לעתיד.

ברית מילה רוחנית של האגואיזם

השגת הדרגה הרוחנית הנקראת "ארץ ישראל" מובילה להתגלות הבורא- "השראת השכינה". לשם כך מוכרחים להיפרד משלושה כוחות טמאים, כלומר משלוש "קליפות" טמאות. עניין זה דומה לברית מילה רוחנית של האגואיזם. מדובר בתהליך של הינתקות וקבלה מרצון את תנאי הצמצום, כדי שלא יכנס אור באגואיזם.

ב"אמונה למעלה מהדעת" המאמין איננו מצפה לשכר

אדם עובד בעבודה כלשהי במשך שעה אחת ביום, וטרם פגש בעמיתיו לעבודה שכבר קבלו את שכר עבודתם. סביר להניח שדאגתו נתונה לקבלת שכרו המלא בזמן. לעומתו, אדם אחר, העובד עשר שעות ביום, סביר להניח שדאגתו גדולה הרבה יותר, בגלל השקעתו הגדולה יותר בשעות עבודה. אם גם הוא לא פגש בעמיתים לעבודה, שירגיעו את חששותיו באשר לשכרו, ויגבירו את אמונו במעסיק, או אם פגש עמיתים לעבודה שאף הם טרם קיבלו את שכרם - סביר להניח כי יחשוש שכל יגיעתו היא לריק.

ומה באשר לאדם העושה את ימיו כלילותיו בעבודה קשה, בשעה שבעל הבית נסתר מעיניו, והשכר מתבושש להגיע? ברור כי מנת חלקו היא הדאגה הגדולה ביותר והחששות הכבדים ביותר באשר לתגמול המגיע לו.

שונים מכל אלה המצפים לשכרם הם ההולכים ב"אמונה שלמעלה מהדעת". ההולכים בדרך זו אינם טורדים את מנוחתם באשר לשכרם. הצורך העצום שלהם בהתגלות הבורא גובר על ציפיתם זו, ונהפוך הוא, מתעוררת בהם התנגדות לשכר. הם לא מחפשים תענוגות, הם כמהים לגילוי עצמו. אנשים אלה זוכים לכך שבזמן הגילוי פותח לפניהם הבורא את תמונת הבריאה המלאה.

בעולמות הרוחניים, מושגי מקום ומרחק אינם קיימים במשמעותם הרגילה; בין האובייקטים מפרידים רק חוסר הקבלה וזהות בתכונות

ה"אמונה למעלה מהדעת" היא הדרך היחידה להניח את הרצונות האגואיסטים בצד בלי לעשות בהם שימוש. ההתרחקות מהרצון להבין, כדי לא לאבד את האמונה ויחד עמה את הסיכוי לעבודה אלטרואיסטית, מובילה לכך שבבוא העת הבנה והשגה שאינן מסכנות את האמונה יישלחו לאדם מלמעלה.

ההינתקות וההתרחקות מתענוגות הגוף, למען המטרה הנעלה לרכוש אפשרויות הנאה הפורצות את המסגרת הצרה והמוגבלת של הגוף, מובילה ל"אמונה למעלה מהדעת". הינתקות זו מתענוגות הגוף מושגת דרך עבודה שלא למען עצמנו - אלטרואיזם. עבודה זו יוצרת "איבר הרגשה רוחני" - "אמונה למעלה מהדעת".

אדם שהגיע לרמה רוחנית המאפשרת לו לעשות עבודה אלטרואיסטית, בלי שהאגואיזם שלו יקבל תמורה, תכונותיו מגיעות לכלל זהות עם תכונות הבורא - ל"השתוות צורה". הוא זוכה להתענג בתענוגות עילאיים, כאשר חוויית הנתינה מונעת ממנו את הבושה על חוויית הקבלה מהבורא. כמו כן, הוא מתאחד עם הבורא בעקבות הזהות בין התכונות. לפי החוקיות השלטת בעולמות הרוחניים, רק חוסר הַקְבָּלָה בין תכונות מפריד בין אובייקטים, בזמן שמושגי מקום ומרחק, כלל אינם קיימים. מכאן, שהשגת הַקְבָּלָה וזהות בין התכונות של הנברא והבורא מאחדת אותם לאחד.

הרגשתו של ה"ענן" של דעת העליון, הממלא את כל מרחב היקום, החודר דרך הכל, והשולט בכל, נותנת לאדם הרגשת ביטחון אמיתית ומשען. לכן אמונה היא הדרך היחידה שבאמצעותה אפשר להתנגד לאגואיזם. אלא שהאמונה מושיעה לא רק מהאגואיזם הפנימי, אלא גם מהאגואיזם החיצוני, של העולם הסובב המשפיע עלינו. זאת, מכיוון שדברים חיצוניים יכולים להזיק רק בצורה חיצונית, אך אינם פוגעים בהשגות פנימיות.

אמונה היא כוח שמעל הטבע

כוחותיו של האדם מטבע בריאתו עומדים לו לעשות רק את מה שהוא מבין ומרגיש. זה נקרא "בתוך הדעת". האפשרות לפעול גם במקרה של חוסר הבנת הפעולות נובעת מהאמונה שהיא כוח עליון. כלומר, אמונה היא כוח שמעל הטבע, שאינו תלוי באינטרס של הטבע- האגואיזם.

תשובה במעשים ותשובה במחשבות

כתוב: "במקום בו עומדים בעלי תשובה אין עומדים צדיקים גמורים". בזמן שאדם לומד, הוא נקרא "צדיק גמור". בזמן שאדם איננו מסוגל ללמוד, הוא נקרא "רשע". אבל אם הוא מתגבר על הקושי וחוזר ללמוד, הוא נקרא "בעל תשובה". ומכיוון שכל הדרך אותה אנו עושים, יעודה הוא מטרת הבריאה, כל מצב חדש של תשובה אליו מתקדם האדם, גבוה יותר במהותו מהמצב של ה"צדיק" הקודם.

ישנם שני סוגי תשובה: תשובה במעשים ותשובה במחשבות. אדם שלא קיים את כל הדרישות במלואן, ועכשיו מנסה לקיימן במלואן - אם זה לימודים או תפילה - תשובתו היא תשובה במעשים. תשובה במחשבות כוללת גם את הכוונה שבמעשים.

הכוונה בתשובה במחשבות צריכה להיות אלטרואיסטית ולא אגואיסטית. ובכן, יש עבודה בפועל, אותה רואים כולם, ויש עבודה במחשבות שהיא נסתרת. לכן, שני סוגי עבודה אלה נקראים גם "נגלה" ו"נסתר".

"אור מתקן", "אור חסדים" ו"אור חוכמה"

אנו תופסים את הבורא כאור של תענוג. אור הבורא מורגש על ידינו באופן התואם את התכונות ומידת הזכות של ה"כלי" האלטרואיסטי שלנו, שהוא איבר הרגשת האור הרוחני. לכן, למרות שהאור הוא יחיד, אנו נותנים לו שמות שונים לפי השפעתו עלינו.

קיימים שני סוגים של אור הבורא: "אור חוכמה" ו"אור חסדים". ב"אור חוכמה" מבחינים גם כן בשני סוגים, לפי השפעתו על האדם: בהתחלה, כשהאור בא, האדם מכיר ברע שבו ומזהה אותו. לאחר מכן, כשאדם הכיר ברע שלו והוא יודע שאסור לו להשתמש באגואיזם שלו, אותו אור יוצק כוחות ברצונותיו האגואיסטיים, כדי לעבוד עמם שלא למען עצמו. בשלב הבא, כשהאדם השיג כוחות מספיקים כדי לתקן את האגואיזם, האור הזה מאפשר לרצונות המתוקנים שקודם היו אגואיסטיים, ליהנות מאלטרואיזם – "לקבל על מנת להשפיע".

מ-320 רצונות הנשמה הלא מתוקנים, מתבדלים, בהשפעת "אור חוכמה", 32 חלקי "מלכות" - רצון ליהנות שאי אפשר לתקן. ל-288 הרצונות שנותרו אין כיוון, לא אגואיסטי ולא אלטרואיסטי. אלה הם מעין חושים, בדומה לשמיעה, וראיה, בהם ניתן להשתמש בהתאם לבחירה שנעשתה, למען עצמנו או למען אחרים; כאשר "אור חוכמה" מסייע לבחור ולפעול למען אחרים.

"אור חסדים" מחליף, בדרך נס, רצונות "לקבל" ברצונות "לתת". בהשפעת "אור חסדים" מתחלפים 32 הרצונות האגואיסטיים ב-32 רצונות אלטרואיסטיים. כתוצאה מכך מתגלה באדם רצון לעבוד אלטרואיסטית עם כל 288 הרצונות האחרים, וכך השפעת "אור חוכמה" מתחזקת עוד יותר.

תיקון על ידי "אור מתקן", מתרחש בלי חוויית הנאה מהאור. האדם רק מבחין בהבדל שבין תכונות האגואיזם לבין תכונות האור. הבחנה זו כשלעצמה, כבר מהווה תנאי מספיק המאפשר לו לצאת מהרצונות הגשמיים.

אחרי שתיקן את רצונותיו, מתחיל האדם לקבל אור כדי להסב הנאה לבורא. האור הזה מכונה "שמות הבורא", מכיוון שהאדם מקבל אל תוככי נשמתו את חלק הבורא, ולעינוגים שהוא מקבל מהאור הוא נותן שמות.

אפשר להיכנס לעולם הרוחני הוא "עולם התיקון", רק על ידי רכישת התכונה "לתת את הכל" - "חפץ חסד". תכונה זו גורמת לאדם להפסיק לרצות למען עצמו. תנאי בסיסי זה הכרחי כדי למנוע באופן מוחלט פיתוי מזיק מצד הרצונות האגואיסטיים.

ללא הגנתן של התכונות האלטרואיסטיות באמצעות תכונת "אור חסדים", אחרי חוויית התענוג האינסופי מ"האור העליון", יתמכר האדם להנאה הזו. בכך יש סכנה שלעולם לא יוכל לצאת מאגואיזם לאלטרואיזם, וכל קיומו יישאר ממוקד ברדיפה אחר הרצונות והתענוגות האגואיסטיים הבלתי ניתנים להשגה.

"אור חסדים" הנותן לאדם רצון לאלטרואיזם, אינו יכול להאיר ב"כלי" אגואיסטי. הרצונות האגואיסטיים מוזנים מ"נר דקיק", ניצוץ קטן של "אור עליון" החבוי בתוכם. הבורא החדיר לתוכנו "נר דקיק" זה כדי שנתקיים, כי ללא חווית הנאה כלשהי האדם לא יכול לחיות. אם הניצוץ הקטן של האור העליון היה נעלם, האדם היה שם קץ לחייו מיד. זאת, כדי להתנתק מהאגואיזם ומהרצון ליהנות המענה והבלתי מספק, וכדי להימלט מהרגשת החושך והריק המוחלט.

"אור חסדים" אינו יכול להיכנס לתוך האגואיזם בטהרתו. כפי שהוזכר לעיל, באור עצמו אין חלוקה בין "אור חוכמה" ל"אור חסדים". האדם הוא הקובע איזה אור הוא מקבל. הרצון האגואיסטי יכול להתחיל ליהנות מהאור, אם הוא "אור חסדים" או "אור חוכמה"; כלומר, רצון אגואיסטי יכול להתחיל ליהנות למען עצמו מ"אור חסדים". רק רצון המוכן לפעולות אלטרואיסטיות יכול לקבל אור ולהרגיש תענוג מאלטרואיזם, כלומר להרגיש את האור כ"אור חסדים".

אדם מקבל תענוג משלושה סוגי הרגשות: עבר, הווה ועתיד. התענוג הכי גדול הוא מהעתיד, מכיוון שהוא נהנה כבר בהווה מהתענוג המצופה לעתיד. מסיבה זו, התחושות והמחשבות על המעשים הלא טובים, יותר גרועות ויותר מייסרות מהמעשים עצמם, מכיוון שהם ממשיכים להעסיק את המחשבה לאורך זמן.

תענוג בהווה הוא בדרך כלל קצר. מכיוון שרצונותינו הם קטנים ומתמלאים מהר. את תענוגות העבר האדם יכול להעלות שוב ושוב במחשבותיו וליהנות מהם.

לכן, לפני ביצוע פעולה טובה, "כוונה להשפיע", אדם חייב להשקיע מחשבה מרובה ולהתעמק בתכנון פעולתו ובדרכי הוצאתה לפועל. לאחר מכן יוכל לשוב ולהעלות מחדש בזיכרונו את מחשבותיו וכוונותיו הטובות ובכך לרענן ולהחיות את משיכתו לרוחניות.

לעיתים הבורא מחזיר את האדם אליו שלא מרצונו

מכיוון שהאדם אגואיסטי מטבעו, הוא רוצה ליהנות מהחיים. אבל, אם נותנים לו מלמעלה חלקיק של נשמתו, שמטבעה רוצה להיזון מרצונות אלטרואיסטים, האגואיזם נחלש.

אחרי היחלשות האגואיזם, הנאות החיים נראות תפלות, ומשהו כוסס ומנקר במעמקי הנשמה שאיננה מוצאת לעצמה מנוחה, ומזכירה לאדם שוב ושוב שחייו, כפי שהוא חי אותם כרגע, אינם חיים, וקיומו ארצי וריק.

כתוצאה מכך, החיים מתחילים להיראות לאדם בלתי נסבלים ויסוריו גואים, מכיוון שנשמתו אינה מאפשרת לו ליהנות אף לא מדבר אחד. כך זה נמשך עד שהאגואיזם עצמו מחליט שאין פתרון אחר, אלא לשמוע בקול הנשמה ולבצע את הוראותיה, שאם לא כן, לא תהיה לו מנוחה. תהליך זה נקרא, הבורא מחזיר את האדם אליו שלא מרצונו.

צריך לבקש הרגשת צורך ב"אור עליון"

אי אפשר לחוות ולוּ את התענוג הקטן ביותר, אם לפני כן לא הורגש חסרונו ולא התקיימה השתוקקות אליו. היעדר התענוג מוגדר כצער או כיסורים. גם לקבלת "אור עליון" צריך להיות רצון וחסך. לכן בזמן הלימודים ובזמן יתר הפעולות, האדם צריך לבקש הרגשת צורך ב"אור עליון".

הַקְבָּלָה וזהות בין רצון ה"לובש" לבין רצון ה"מלביש" - "השתוות רצונות"

"אין עוד מלבדו": כל מה שקורה הריהו רצון הבורא, וכל הנבראים מקיימים רק את רצונו. הנבראים נבדלים אלה מאלה בכך שיחידי סגולה מביניהם מקיימים מרצונם את רצונו, כלומר "מדעתם". הרגשת התחברות הנברא עם הבורא אפשרית רק עם יצירת הקבלה וזהות בין רצונותיהם, בין רצון ה"לובש" לבין רצון ה"מלביש" - "השתוות רצונות".

האפשרות לזכות באור עוברת דרך מיצוי ההזדמנויות הנשלחות מלמעלה

אמר ר' יהודה אשלג: מצבנו דומה למצבו של בן מלך שאביו הביאו לארמון מלא בכל טוב, אך לא נתן לו אור לראות את כל הטוב הזה. הבן יושב בחושך, בלי יכולת לראות את עושרו. האפשרות של הבן לזכות באור עוברת דרך מיצוי ההזדמנויות הנשלחות אליו מלמעלה, כמו נר להאיר את החשכה - ההזדמנויות להתקרב לבורא. ככתוב: "נר ה' נשמת אדם". כל מה שנדרש מהבן לעשות, הוא להדליק את הנר על ידי רצונו.

"חיים", "אובדן חושים" ו"מוות"

מצב הרגשת רצון ליהנות מקבלה ונתינה נקרא "חיים". אם הרצון ליהנות אובד, זה נקרא "אובדן חושים", או "מוות".

אדם המרגיש שאין ביכולתו לחוות כל הנאה, מאחר שאולי הוא בעל חוב שאיננו מסוגל להחזיר את חובו, או שנכשל בצורה מבישה בתחום כלשהו, או שהוא כואב ביסורים קשים המנטרלים לחלוטין את יכולתו ליהנות מהתענוג הקטן ביותר שיש לחיים להציע. אדם כזה יקוץ בחייו.

אדם צריך לכוון את מאמציו וכוונותיו כך שיראה הנאה ממעשיו. הבורא שמח כשהאדם פועל למען רצונו, רואה ברכה במעשיו ושואב מהם עונג. התענוג הנובע ממעשים אלה מנטרל בעוצמתו הרבה את היסורים הגדולים ביותר. וזו הסיבה לכך שלאדם העולה רוחנית נותנים מלמעלה רגשות קשים של חוסר תקווה, ריקנות קיומית, אויבים ומכשולים, וקשיי פרנסה.

מ"לא לשמה" ל"לשמה" ול"לקבל על מנת להשפיע - "כלים דהשפעה"

אדם המסוגל לבצע פעולות אלטרואיסטיות, אך עדיין אינו זוכה ליהנות ממעשיו, נקרא "משפיע על מנת להשפיע". אם למשל הוא עושה מעשים למען הבורא, אך לא מקבל את האור המתאים לכל מעשה, כלומר אינו מקבל תענוג, הרי הסיבה לכך היא שלא תיקן את עצמו תיקון מלא. כשהאגואיזם לא מתוקן, קבלת תענוג ישירות מהאור עשויה לגרום לכך שהאגואיזם ירצה לקבל את התענוג והאדם לא יעמוד בפיתוי, כי כוח משיכתו גדול מרצונו לרצות את הבורא. כך, לכאורה בעל כורחו, יקבל האדם את התענוג לעצמו.

ה"כלים" באמצעותם עושה האדם פעולות אלטרואיסטיות, כלומר, פעולות של "להשפיע על מנת להשפיע", נקראים "כלים דהשפעה". אובייקט רוחני בנוי בדומה לגופנו המורכב מ-613 איברים. רמ"ח (248) ה"כלים דהשפעה" מוגדרים כנמצאים מתחת לחזה של הגוף הרוחני, והם תואמים לפעולות "עשה", שאותן על-פי הקבלה עלינו לעשות. אדם המקיים פעולות אלה מקבל אור הנקרא "אור חסדים" או "חסדים מכוסים", כלומר מכוסים מ"אור חוכמה".

כאשר יש לאדם כוח רצון, ורגשות מתוקנים, עד כדי כך שהוא מסוגל לעשות פעולות אלטרואיסטיות, ואף לקבל מהן תענוגות למען הבורא, הוא נקרא "מקבל על מנת להשפיע". הקבלה היא ב"כלים", ברצונות האגואיסטיים שעברו תיקון. במקרה כזה אדם יכול לקבל את האור הנמצא בכל פעולה רוחנית.

השלב ההתחלתי של אדם הרוצה להשיג את מטרת הבריאה, הוא עבודה פנימית "בלא לשמה", למען עצמו. זאת, מכיוון שיש הרבה אופנים לחוות הנאה, כמו באמצעות אוכל, משחקים, כבוד וכו'.

אמצעים אלה מעניקים לאדם הנאות שהן זמניות, בנות חלוף וחסרות משמעות. כוונות להנאות כאלה נקראות "למען עצמו" או "לא לשמה". לעומת זאת, בעזרת אמונה בבורא ובגדולתו, בהיותו כל יכול משגיח ומנהיג העולם, ובהכרה בכך שרק בו תלוי האדם, משיגים תענוגות הרבה יותר גדולים ובני קיימא.

רק אחרי שאדם משיג את מדרגת ההכנה, הוא מקבל רגשות מיוחדים המתאימים לדרגה גבוהה יותר. רגשות אלה מביאים אותו לידי כך שהתועלת העצמית הופכת להיות שולית בעיניו, והוא דואג רק לכך שכל מחשבותיו וחישוביו יהיו רוחניים באמת. כלומר, שכל מחשבותיו וכוונותיו יכוונו לכך שיפקיד את עצמו בהתמסרות מלאה לחוקי הבריאה האמיתיים, כדי להרגיש שהוא חייב לקיים רק את רצון הבורא, כתוצאה מהרגשת גדולתו.

אז הוא שוכח את כוונותיו הקודמות, ושוב אינו נותן דעתו רק על עצמו. הוא מפקיד את חייו בידי גדולת דעת העליון החודרת כל, ומפסיק לחלוטין להאזין לצו שכלו שלו. כל דאגתו היא להעניק הנאה לבורא. מצב זה נקרא "לשמה", או "לא למען עצמו", או "משפיע על מנת להשפיע".

אין תענוג גדול יותר מאשר להרגיש את הבורא ולהתמלא בו. על רקע זה צומחת האמונה. אך כדי שהאדם יוכל לחוות את התענוג שלא למען עצמו, מתקיים מצב "הסתר הבורא". מצב זה מאפשר לאדם לעשות מעשים טובים, גם אם אינו זוכה מכך לכל תענוג. תהליך זה נקרא "שלא על מנת לקבל פרס".

כשהאדם משיג מצב כזה, תוך כדי בניית "כלי" רוחני, מיד נפקחות עיניו והוא רואה ומרגיש את הבורא בכל חושיו. כל מה שגרם לו קודם לרצות לעבוד את ה' למען עצמו, נעלם ונתפס בעיניו עתה כמוות.

אם במצבו המתוקן הוא מתחיל לעבוד שוב ב"אמונה למעלה מהדעת", הוא מקבל את נשמתו - את "אור הבורא".

האובייקטים בעולם הרוחני הם ישויות הנמצאות מעבר להשגתנו

שמות בקבלה, אף שנלקחו מהעולם שלנו, מסמלים אובייקטים ופעולות בעולם הרוחני שאינם דומים כלל לתופעות בעולם שלנו, אף שהאובייקטים הרוחניים האלה מהווים שורשים ישירים שלהם. מהקוטביות הזו של שורש ומה שצמח ממנו בעולם שלנו, אנו רואים עד כמה אובייקטים רוחניים מרוחקים מהמושגים האגואיסטיים.

כל שם בעולם הרוחני מסמל את יחודיותו של האופן שבו מתגלה אור הבורא לאדם, באמצעות פעולה הנקראת באותו שם; כמו שבעולם שלנו, שם או מילה לא מציינים את הדבר עצמו, אלא את תפיסתנו אותו.

התופעה עצמה, או האובייקט, נמצאים מחוץ לתפיסתנו, ומהווים ישות העומדת בפני עצמה שאינה מושגת על ידינו. לאובייקט יש צורה אחרת לגמרי, ותכונות אחרות מהתכונות אותן תופסים הכלים העומדים לרשותנו. דוגמה והוכחה לכך ניתן לראות בשוני בין תמונת אובייקט המתקבלת בקרני חלק הספקטרום הנראה (בעין בלתי מזויינת), לבין תמונתו המשתקפת דרך כלים בספקטרום של קרני רנטגן, או אינפרא אדום.

בכל אופן, קיים האובייקט והצורה בה אנו משיגים אותו לפי תכונותינו. זאת, מכיוון שהשילוב בין האובייקט עצמו, תכונותיו האמיתיות ותכונות המשיג יחדיו, יוצרים צורה שלישית. בתחושות המשיג נוצרת תמונת האובייקט, כתוצאה מהתכונות המשותפות לאובייקט עצמו ולאדם המשיג אותו.

ל"אור פשוט" אין שם, זהו אור הנכנס ל"כלי" לפני שתופסים ומשיגים אותו

לעבודה עם אור רוחני שני מצבים שונים: מצב בו האדם רוצה אור, ומצב בו הוא מקבל אותו.

ישנם שני מצבים של אור הממלא את "כלי" האדם: המצב הקודם לכניסתו למגע עם רגשותיו ורצונותיו של האדם, והמצב אחרי כניסתו ויצירתו מגע עם המשיג. טרם כניסתו, האור נקרא "אור פשוט" (מהמילה מופשט) זאת, מכיוון שהוא לא קשור לתכונות המקבלים, מהסיבה שכל האובייקטים רוצים לקבל את האור וליהנות ממנו. לכן אין לנו אפשרות להשיג, לחקור, להרגיש או לדמיין מהו אור מחוצה לנו.

לפיכך, אם אנו מכנים את הבורא "חזק", הדבר נובע מכך שאנו מרגישים באותו רגע את כוחו. אך אם איננו משיגים את תכונותיו, אין אפשרות לכנותו בשם. אפילו המילה "בורא" מעידה על כך שהאדם השיג זאת באור שהרגיש. אם האדם קורא בשמות הבורא, כלומר נוקב בתכונותיו, אך לא משיג אותן בהרגשה, זה משול להענקת שמות ל"אור פשוט" לפני שתופסים ומשיגים אותו. זה מוביל לשקר, כי ל"אור פשוט" אין שם.

השפעת הסביבה על המתחיל

אדם הרוצה להתעלות מבחינה רוחנית חייב להתרחק מהשפעות זרות ולשמור על דעותיו החדשות מפניהן. זאת, עד שיקבל מלמעלה את הרגשות הדרושים שישמשו לו אחר כך כמשען. האנשים הרחוקים מהקבלה או מכל תורה רוחנית אחרת הם דווקא הכי פחות מזיקים; משום שהתנגדותם או אדישותם לנושא, מותירה אותם ללא השפעה.

דווקא האנשים הקרובים לאיזושהי תורה כביכול רוחנית, או לקבלה, עשויים להוות סכנה לאלה הרוצים לגדול רוחנית. האדם המתחיל ללמוד, עשוי להתפתות ולהתלהב מתמונה מרהיבה של עבודה רוחנית , בלי שיש ביכולתו כלים לבדוק, אם עומד מאחורי זה רצון אמיתי להשגת הבורא, או שמדובר בעניין אחר.

עם זה, המתחיל נוח להתרשם מהכוחות העצומים הסובבים אותם אנשים, והוא אינו מסוגל להבין שכל כוחם הוא רק באגואיזם, אשר ממנו בלבד הם שואבים אותו. מאחר שתורת הקבלה מחלישה את כוחות האדם, כדי שיזדקק לבורא, כמו שכתוב: "התורה מתשת כוחו של אדם", מקובלים אמיתיים עשויים להיות בעיני המתחיל פחות מרשימים למראה.

אם המתחיל מרגיש משיכה לפעולותיהם החיצוניות של מקובלים כוזבים, הוא נופל במלכודת "עבדות פרעה"; כפי שכתוב בסיפור יציאת מצרים, העבדות אצל פרעה נעמה לישראל. מכיוון שסיפור יציאת מצרים הוא סיפור קבלי ועוסק רק במצבים רוחניים אישיים, הכוונה כאן לעבדות רוחנית מוטעית שתלמיד מתחיל יכול להיסחף אליה מבלי דעת. לאחר מעשה הוא עשוי להתחרט על הכוחות שהשקיע לשווא במאבקו באגואיזם.

כאמור, המתחיל אינו צריך לחשוש מאנשים המרוחקים מקבלה, מכיוון שהוא יודע מלכתחילה שאין לו מה ללמוד מהם, ולכן לא נשקפת מהם סכנת שיעבוד רוחני.

פחד מהפרת חוק רוחני - פחד מעונש, פחד מהבורא - יראה מאהבה

האגואיזם שלנו מאפשר לנו להתקדם רק אם הוא חדור פחד. הפחד דוחף אותנו לכל הפעולות האפשריות שנועדו לנטרל אותו. לכן, כאשר אדם פוחד וירא את הבורא, הוא מסוגל לאסוף את כוחותיו ולעבוד אותו.

ישנם שני סוגי פחד: פחד מהפרת חוק רוחני, ופחד מפני הבורא. יש פחד שאינו מאפשר לאדם לחטוא, ואלמלא הוא, האדם היה חוטא. כאשר האדם בטוח שלא יחטא וכל מעשיו הם רק למען הבורא, ובכל זאת הוא מקיים את כל החוקים הרוחניים, סימן שהוא מקיים את החוקים לא מפחד, אלא רק מתוך מטרה לקיים את רצון הבורא.

פחד מלחטוא הוא פחד אגואיסטי, מכיוון שהאדם הירא חושש בעצם מנזק לעצמו. ואילו פחד מפני הבורא הוא פחד אלטרואיסטי, מכיוון שמתוך אהבה לבורא, מחלחל באדם הפחד שמא לא ימלא את רצונו. אך עם כל רצונו של האדם לעשות נחת רוח לבורא, קשה לו לאדם לקיים את חוקי הבורא (פעולות הנעימות לבורא) כי קשה לו למצוא בהן צורך.

פחד הנובע מאהבה צריך להיות לא פחות חזק מפחד אגואיסטי. למשל, כאשר אדם מודאג שאולי ראו אותו בשעה שחטא או פשע, הוא בוש ונכלם. המקובל מפתח בעצמו בהדרגה תחושת יראה, שמא הוא לא עושה מספיק למען הבורא. הרגשה זו חזקה לא פחות מיראת האגואיזם מעונש עבור פשע חמור.

הבורא מחליף "לב אבן" ב"לב בשר", ומיד האדם רוצה להיתקן

"אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ". מכאן עולה שאדם אף פעם לא ילמד לקיים חוקים או נורמות אם אינו רוצה בהם. אדם אינו שש לשמוע מוסר, ובדרך כלל הוא לא חש בחסרונו, אז איך בכלל הוא יכול להיתקן?

אדם נברא כך שירצה ליהנות את עצמו. לכן לימודיו נועדו בתכליתם לספק את צרכיו. אדם מוכן להשקיע מאמצים בלימודים המועילים לו למטרה זו בלבד. זהו טבעו.

לכן, אדם הרוצה להתקרב לבורא, ורוצה לצורך זה ללמוד שיטות פעולה למען הבורא, צריך לבקש מהבורא שיתן לו לב אחר; שיופיע בו רצון אלטרואיסטי במקום רצון אגואיסטי. אם הבורא ייענה לבקשתו, בכל אשר ילמד ימצא דרכים להיטיב לבורא.

אבל האדם לעולם לא יראה את אשר מעבר לרצון לבו, ולא משנה אם לבו אגואיסטי או אלטרואיסטי. האדם אף פעם לא חש את עצמו חייב, מכיוון שהלב לא מתענג על כך. אבל כשהבורא מחליף לב אגואיסטי, "לב אבן", בלב אלטרואיסטי, "לב בשר", האדם מיד מרגיש חדור חובה; וזאת כדי שיוכל לתקן את עצמו בעזרת היכולת שקיבל. זה מוביל אותו לתגלית שאין בעולם עיסוק חשוב יותר מאשר לגרום נחת רוח לבורא.

במהלך התיקון, חסרונות הופכים ליתרונות

החסרונות הופכים ליתרונות, מכיוון שבתיקונם ניתן לגרום לבורא שמחה. מי שלא יכול לתקן את עצמו, לעולם לא יוכל לראות את חסרונותיו, מכיוון שהם מתגלים לאדם רק אם הוא יכול לתקנם.

מעבודה ש"לא לשמה" ועד ולעבודה "לשמה"

כל הטרחות שטורח האדם בסיפוק צרכיו הפרטיים, וכל העבודה שהוא משקיע ש"לא לשמה", כלומר, למען עצמו, מתפוגגים ואובדים באחת עם עזיבתו את העולם הזה. וכל הדברים שבגללם דאג ומהם סבל, נעלמים בו ברגע.

לכן, אדם העושה חשבון של כדאיות, ובודק את ההיגיון הטמון בעבודה הכל כך קשה בעולם הזה, היורדת לטמיון ברגע האחרון של חייו, מגיע למסקנה שכדאי לו לעבוד למען הבורא - "עבודה לשמה". מסקנה זו אמורה להובילו לבקש מהבורא עזרה, במיוחד אם הוא השקיע מאמצים רבים במעשים עם כוונה להוציא תועלת אישית.

לעומת זאת, מי שלא התייגע רבות, ורצונו לשנות את מעשיו למען הבורא אינם כה חזקים, אינו מצטער על עבודתו, מכיוון שאין לו הרבה מה להפסיד.

לכן, לגמרי לא מזיק, ואפילו מועיל להרבות במאמצים בעבודה "שלא למען הבורא" בכל הדרכים האפשריות, מכיוון שזה מהווה את הסיבה לכך שבסופו של דבר, מוקדם או מאוחר, יופיע הרצון לשוב לבורא ולעבוד עבודה לשמה.

"אדם הוא צל הבורא"

האדם מקבל את כל הרגשותיו מלמעלה. אם האדם מרגיש משיכה לבורא ואהבה אליו, זה סימן מובהק לכך שהבורא מרגיש רגשות דומים כלפיו, לפי החוק "אדם הוא צל הבורא". כלומר, מה שאדם מרגיש כלפי הבורא, הבורא מרגיש כלפי האדם.

חלקי נשמת האדם הראשון מתלבשים בגופי האנשים הנולדים בעולמנו

אחרי חטא אדם הראשון, כלומר, אחרי השתלשלות הנשמה הכללית מ"עולם האצילות" עד הדרגה הנקראת "העולם הזה", נשמת אדם הראשון התחלקה ל-600,000 חלקים. חלקים אלה מתלבשים בגופי אנשים הנולדים בעולמנו. כל חלק של הנשמה הכללית מתלבש בגופים אנושיים, תהליך זה מתרחש במספר הפעמים הדרוש לנשמה כדי להגיע לתיקון הפרטי המלא. כשכל אחד מהחלקים יתקן את עצמו, הם ישובו ויתחברו בנשמה כללית מתוקנת הנקראת "אדם".

בחילוף הדורות, ישנה סיבה הנקראת "אבות", ותוצאה הנקראת "בנים". הופעת הבנים נועדה להמשיך לתקן את מה שהאבות לא תיקנו, כלומר, את מה שלא תיקנו הנשמות בגלגולן הקודם.

עוד על נפילה לצורך עלייה

הבורא איננו מקרב אליו את האדם בזכות תכונותיו הטובות, אלא דווקא בשל אלה הנחותות, הגורמות לו צורך ורצון להזדכך מהן. התפעמות רוחנית וחוויית עונג רוחני, מובילים לרצון להשתעבד לבורא. במקרים אלה הבורא מנטרל את העונג מהחוויה הרוחנית, כדי להעמיד את האדם מול עובדת שעבודו לתענוג הפרטי, ולהבהיר לו את הצורך לחזק את אמונתו.

התענוג נעלם ומסתתר, והאדם מגיב מיד בנפילה רוחנית. הוא מאבד את הדחף לעבודה רוחנית, שלפתע סר טעמה בעיניו. ה"אמונה למעלה מהדעת" פותחת לו דרך להיחלץ ממצב זה, ולנצל את הנפילה הרוחנית לטובה. כך, בעקבות הנפילה, יכולה לבוא התקדמות והתקרבות לבורא.

כזה הוא הבורא: "על ידי הדבר אתו הוא מכה, הוא גם מרפא". הנפילה ניתנה לצורך עלייה: בעקבותיה יעלה אדם למדרגה רוחנית גבוהה משהיה בה טרם הנפילה. זאת, על ידי כך שינצל את הנפילה להעמקת האמונה.

הסתר הבורא, הסתר הכוח המחייה, והנפילה הרוחנית לתהומות הייאוש והריקנות מזעזעים את נשמתו של אדם עד היסוד. אבל האדם הנחוש בדעתו להתעלות מבחינה רוחנית, אוסף את כוחותיו ופורץ אל ה"אמונה למעלה מהדעת", שתרומם אותו למדרגה גבוהה יותר. כך יוצא, שבסופו של דבר, האדם אף מברך על ההזדמנות הזו, ובכך מוכיח עד כמה עז רצונו להתנער מתלותו בתענוג הפרטי.

החריגה מהעצמי אל תכלית הבריאה והבורא

האדם בדרך כלל עסוק רק בעצמו, ברגשותיו ובמחשבותיו, ביסוריו או בתענוגותיו. אבל אם הוא משתוקק או נמשך להתגלות רוחנית, עליו לנסות ולהעביר את הריכוז בענייניו כלפי חוץ, כלומר אל המרחב המלא בבורא. עליו לחיות בקיומו של הבורא וברצונותיו, ולקשור את כל מה שקורה לתכלית הבריאה ולבורא. עליו להעביר את כל כולו לבורא, כך שרק העטיפה הגופנית תישאר במסגרתה הגופית, אך התחושות הפנימיות, מהות האדם, ה"אני" שלו, וכל מה שאנו מכנים "נשמה", יעבור מהגוף החוצה. אז הוא ירגיש בקביעות את כוח הטוב החודר את כל הבריאה.

הרגשה זו דומה ל"אמונה למעלה מהדעת", מכיוון שהאדם מנסה להעביר את כל תחושותיו והרגשותיו מתוך עצמו אל מחוץ לגופו. כשאדם משיג אמונה בבורא וממשיך לדבוק באמונתו חרף ההפרעות הנשלחות אליו מהבורא, הוא מגדיל את אמונתו ומתחיל לקבל את אור הבורא.

על ידי "יצירת צל" ניתן לעבוד עם "קו שמאל" ללא הכוחות המפריעים של "קליפת שמאל", לשלב "קו ימין" עם "קו שמאל" ל"קו אמצעי" ולגלות את הבורא

כל הבריאה בנויה על פעילות הדדית של שני כוחות מנוגדים, שהם אגואיזם - רצון ליהנות, ואלטרואיזם - רצון להשפיע. מכאן, שדרך התיקון ההדרגתית, היא בהפיכת הכוחות האגואיסטיים לכוחות אלטרואיסטיים. דרך זו בנויה משילוב השניים פעם ועוד פעם, במינון נמוך, בחלקים קטנים של הרצון האגואיסטי, הנכללים ברצונות האלטרואיסטיים וכך מתוקנים.

שיטת תיקון זו של טבענו נקראת, עבודה ב"שלושה קווים". "קו ימין", הנקרא גם "חסד", ו"אברהם". "קו ימין" נקרא גם "קו לבן" מכיוון שאין בו חסרונות כלל.

לאחר שאדם כבר רכש את ה"קו הלבן", הוא סופג לתוכו חלק גדול מ"קו שמאל", הנקרא גם "גבורה". "קו שמאל נקרא גם "קו אדום", מכיוון שבו נמצא האגואיזם האסור בשימוש בפעולות רוחניות, מהסיבה שאפשר ליפול תחת שליטתו. מסוכנת היא שליטתם של הכוחות שהם רצונות טמאים. רצונות אלה נקראים גם "קליפת שמאל", "קליפת יצחק" ו"עשו". שליטתם מסוכנת, כי הם רוצים לקבל לעצמם "אור חוכמה". הם רוצים להרגיש את הבורא, וליהנות מההרגשה הזו ברצונות האגואיסטיים שלהם.

ויתור על האפשרות להשגת הבורא, באמצעות כוח ה"אמונה למעלה מהדעת", שהוא רצון לקבל שלא ברצונות האגואיסטיים; ויתור על פעולותיו, השגחתו וההנאה מאורו; ובחירה ללכת מעל לרצונות הטבעיים לדעת ולהרגיש הכל, ולקבל שכר על כל דבר; ויתור כזה גורם לכך שכוחות האיסור על שימוש ב"קו שמאל" מפסיקים להשפיע. במילים אחרות, האדם שוויתר על ההנאה לעצמו יכול לעבוד עם "קו שמאל". ההחלטה הזו לוותר נקראת "יצירת צל", מכיוון שהאדם המוותר על האור, מפריד את עצמו מאור הבורא.

במצב זה יש לאדם אפשרות לקחת חלק כלשהו מרצונותיו השמאליים ולשלבם עם הימניים. שילוב הכוחות שמתקבל נקרא "קו אמצעי", או "ישראל". דווקא בקו הזה יתגלה הבורא. לאחר מכן, כל הפעולות המתוארות לעיל, חוזרות ונשנות במדרגה הבאה, הגבוהה יותר, וכך הלאה עד "גמר התיקון".

"יראת הבורא" - הפחד להתרחק מהבורא

ההבדל בין עובד שכיר לעבד, הוא בכך שהראשון חושב בזמן עבודתו על התמורה שאת מידותיה הוא יודע, ועל מטרת עבודתו, אותה הוא מבין. העבד לעומתו, אינו מקבל שום תמורה, מעבר לצורכי הקיום הבסיסיים, ואין לו קניין, מאחר שהוא ואשר לו שייכים לאדונו. לכן, אם למרות כל זה, העבד עובד במסירות, אין סימן מובהק מזה לכך שהוא אוהב את אדונו ורוצה להסב לו הנאה.

מטרתנו בעבודתנו הרוחנית היא להגיע לידי כך שנתייחס אל הבורא כמו העבד העובד מאהבה וללא תמורה. זאת כדי שעל היחס שלנו לעבודה הפנימית, לא ישפיעו פחד או עונש, מסוי לשכר או תמורה; שאפילו לא נצפה להרגשת הבורא, המהווה שכר בפני עצמו; שאפילו לא נקווה שהבורא ידע שדווקא אני עשיתי זאת עבורו, או שיידע בכלל אם באמת עשיתי משהו. כלומר, ההתרחקות מרדיפת התועלת מגיעה עד לידי כך שהאדם נמנע מלהתבונן בתוצאות עבודתו. האמונה בקיום רצון הבורא, והאמונה שהוא מרוצה, מספיקה.

בצורת עבודה זו אין מקום לשכר ועונש. כדי להבין זאת, צריך לדעת למה מתכוונת הקבלה במושגים "שכר ועונש". לשכר יש מקום, במקום בו אדם משקיע מאמץ מסויים כדי לקבל על כך תמורה מסויימת. השכר אינו יכול להיות משהו המצוי בשפע, ונמצא בהישג ידם של כולם. האדם משקיע מאמצים ועובד כדי לקבל שכר מסויים, שאותו לא היה מקבל ללא המאמצים הללו.

אדם איננו יכול לטעון שהשקיע עבודה בכך שמצא אבן, אם מסביבו נמצאות שפע של אבנים. במקרה כזה אין עבודה ואין שכר. עם זאת, כדי למצוא אבן חן קטנה, חייבים להתאמץ מאוד. במקרה הזה יש גם יגיעה, וגם שכר בצידה.

אור הבורא ממלא את כל הבריאה. אנו כאילו שוחים בתוך האור, בלי יכולת להרגישו. התענוגות אותם אנו חווים, הנם רק הארה קטנה ואינסופית המגיעה אלינו הודות לרחמנותו של הבורא, כי ללא תענוג היינו פשוט שמים קץ לחיינו. הארה זו מתלבשת באובייקטים מסויימים, ואלה מושכים אותנו אליהם כבכבלי קסם. לאובייקטים עצמם אין משמעות כלל, עובדה המתחוורת לנו אחרי שמיצינו את התענוג הראשוני שהם מסבים, וחדלנו להשתוקק אליהם ולהתעניין בהם.

הסיבה לכך שאנו תופסים רק את ההארה הקטנה הזו, את ה"נר דקיק" הזה, ולא את כל אור הבורא, נעוצה בכך שהאגואיזם שלנו מתפקד כ"מסך"; זאת מאחר שלפי "חוק השתוות הצורה", במקום בו שולטים הרצונות האגואיסטיים שלנו האור איננו מורגש. רק אם תכונות ורצונות של שני אובייקטים שווים וזהים במהותם, שני האובייקטים יכולים לחוש זה את זה. אפילו בעולם שלנו אנו רואים שאם שני אנשים נמצאים ברמות שונות של מחשבה ורצונות, הם אינם יכולים להבין זה את זה.

אילו היו לאדם את תכונות הבורא, הוא פשוט היה שוחה בים של תענוג אינסופי, וידיעה מוחלטת.

אם הבורא ממלא בעצמו את הכל, אפשר להסיק מכך, שאין צורך לחפשו, כפי שיש צורך לחפש אחר אובייקט רב ערך. ניתן להבין מכך, שאם מושג העבודה מנותק מחיפוש הבורא, מאחר שהבורא סביבנו, בתוכנו ובכל, הרי שגם נושא השכר מתרוקן ממשמעות. נוסף לכך, מאחר שהבורא איננו בהרגשתנו, אלא באמונתנו, הרי שגם אם נרגיש אותו ונתענג על כך, אי אפשר יהיה לומר שבכך שכרנו; זאת, מכיוון שאם אין עבודה להשקיע בחיפוש, כי הבורא בכל, הרי שלא יכול להיות שכר. במקרה כזה נשארת שאלה פתוחה והיא, מהו שכר עמלנו על מאמצינו לפעול נגד הטבע האגואיסטי?

ובכן, בגלל "חוק השתוות הצורה" שברא הבורא, אין באפשרותנו להרגישו. נשאלת השאלה למה נועד חוק זה? ובכן, כל זה נועד כדי שלא נתבייש בהנאתנו, בשעה שנתענג על הבורא. כי את תחושת הנחיתות והבושה, האגואיזם אינו מסוגל לשאת. נחיתות ה"אני" איננה נסבלת, כי הוא בסיס מהותנו, וברגע שהוא מושפל נמחקת זהותנו, ה"אני" שלנו כביכול נעלם, ויחד עמו האדם.

כאשר אדם מגיע לדרגת השגה הגורמת לכך שכל רצונו מתמקד בשאיפה לתת לבורא עוד ועוד, ומחשבה זו מעסיקה אותו דרך קבע; כאשר הוא אף מוסיף עליה מחשבות שבבסיסן השאיפה להוסיף ולעשות למען הבורא; אז הוא מגלה שהבורא ברא אותו כדי לענג אותו, ושאין לו רצון אחר מלבד רצונו להעניק הנאה לנברא. מרגע זה האדם מקבל את כל התענוגות האפשריים, כדי למלא את רצון הבורא.

במקרה זה כבר אין מקום להתבייש מקבלת הנאה, כי במקרה זה חווית העונג נועדה למלא את רצון הבורא. כך הוא הופך להיות שווה בתכונותיו לבורא, ו"מסך" האגואיזם נעלם. זוהי תוצאה של רכישת דרגה רוחנית בה מסוגל האדם להעניק הנאה בדומה לבורא.

לפיכך, השכר אותו האדם צריך לבקש עבור מאמציו, צריך להיות תכונות אלטרואיסטיות, רצונות לתת תענוג, כמו רצון הבורא המופנה כלפינו. הדרגה הרוחנית הזו, על התכונות המביאות אליה, נקראת "יראת הבורא".

יראה אלטרואיסטית רוחנית וכל שאר התכונות המנוגדות לאגואיזם, שהן נחלתם של אובייקטים רוחניים, אינם דומים כלל לתכונות שלנו ולהרגשותינו. "יראת הבורא" היא הפחד שהאדם מרגיש שמא יתרחק מהבורא. "יראת הבורא" איננה פחד מפגיעה באינטרס פרטי, ואף לא חשש להישאר באגואיזם, שגם הוא פחד המושתת על אינטרס פרטי.

"יראת הבורא" היא יראה שאין בה עניין פרטי. זהו הפחד מפני אי עשיית מה שצריך לעשות למען הבורא. פחד כזה הוא בעצם תכונה אלטרואיסטית של אובייקט רוחני, והוא נבדל מהפחד האגואיסטי המבוסס על החשש מפני אי סיפוק רצוננו.

השגתם של תכונת "יראת הבורא" והכוח לתת, צריכה להיות המניע למאמצי האדם. לאחר מכן בעזרת התכונות שהשיג, האדם מקבל למען הבורא את כל התענוגות שהוכנו עבורו. מצב זה נקרא "גמר תיקון".

היראה קודמת לאהבה

"יראת הבורא" צריכה להקדים את "אהבת הבורא"; זאת כדי שהאדם יוכל לקיים את הנדרש ממנו מתוך הרגשת אהבה, מתוך הרגשת התענוג הנמצא בפעולות רוחניות, וכדי שהתענוגות האלה יגרמו לו הרגשת אהבה. כמו בעולם שלנו, מה שנותן לנו תענוג, אהוב עלינו. כשאנו סובלים ממשהו, אנו שונאים אותו. לכן על האדם להשיג ראשית את "יראת הבורא".

כאשר אדם לא מקיים חוקים רוחניים מאהבה ומתענוג, אלא מהרגשת יראה, הסיבה לכך היא שהוא אינו מרגיש את התענוג המצוי בהם. אדם זה מקיים את רצון הבורא מתוך פחד פן ייענש. הגוף לא מתנגד לעבודה כזו, מכיוון שהוא פוחד מעונש. נוסף לכך, הגוף שואל תמיד מהי סיבת עבודתו של האדם, ובכך דוחף את האדם למצוא סיבות להגדיל את פחדיו ולהעמיק את אמונתו בשכר ועונש. כך מעמיקה גם האמונה בהשגחתו של הבורא, וכשהרגשה זו מתמידה, זוכה האדם להרגשה קבועה של הבורא.

לאחר שהאדם מתחיל להרגיש את הימצאות הבורא, כלומר כאשר רכש אמונה בבורא, הוא יכול להתחיל לקיים את רצונות הבורא מתוך הרגשת אהבה. נוסף לכך, הוא מתחיל לטעום תענוגות במעשיו. אם הבורא היה נותן לו אפשרות לפעול ללא יראה, אלא מהרגשת אהבה בלבד, כלומר מחוויית התענוג שבקיום החוק הרוחני, האדם לא היה זקוק לאמונה בבורא. הדבר דומה לאלה המעבירים את חייהם ברדיפה אחר תענוגות גשמיים. אנשים אלה אינם צריכים אמונה בבורא שתגרום להם לקיים את המעשים והחוקים של טבעם, מכיוון שהטבע מחייבם לכך בתענוגות שהוא מבטיח.

לכן, אם האדם היה מתענג מלכתחילה על עשיית מעשים למען הבורא, כולם היו ממהרים לעשות כך לשם ההנאה שבדבר. כולם היו ממהרים למלא את רצון הבורא למען התענוגות הענקיים הנסתרים באור הבורא. כל זה היה מביא לידי כך שהאדם לא היה מגיע לכלל "השתוות צורה" עם הבורא, ולעולם לא היה מתקרב אליו ומתאחד עמו.

לכן, מתקיים הסתר התענוגות המצויים בפעולות למען הבורא. התענוגות הללו מתגלים רק למי שמשיג אמונה קבועה בבורא.

"דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים"

אדם המעוניין לחשוב מחשבות ולפעול פעולות רוחניות, אך עדיין לא התחזק בדעותיו, צריך להתרחק מקשר עם אנשים שמחשבותיהם שקועות דרך קבע באגואיזם. במיוחד מי שרוצה ללכת ב"אמונה למעלה מהדעת", צריך להימנע ממגע עם אנשים הנוהגים בחייהם על פי מסגרת שכלם, מכיוון שבדיוק ממהלך מחשבה זה הוא מנסה לרחוק. כמו שכתוב: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים ".

"אמונה למעלה מהדעת" חשיבה שלא במסגרת השכל

חשיבה במסגרת השכל מכוונת קודם כל להפקת תועלת אישית. אדם החושב במסגרת השכל מחשב כל פעולה לפי התועלת שתצמח לו ממנה. לעומתה, "אמונה למעלה מהדעת", היא חשיבה הלוקחת בחשבון את המאמצים שיש להשקיע לצורך פעולה, בלי להתחשב בטענות האגואיזם של השכל, ובתוצאות אליהן הוא מצפה.

"אור תיקון"

אדם הזקוק לעזרתם של אנשים אחרים נקרא "עני". אדם השמח בחלקו נקרא "עשיר". כאשר אדם מרגיש שכל פעולותיו נובעות מאגואיזם, "גם במוחא וגם בליבא", גם בשכל וגם בלב, או במילים אחרות, גם במחשבות וגם ברצונות; כשאדם מרגיש את ה"אני" שלו - זה מביא אותו להרגשת דרגתו הרוחנית האמיתית ולהכרת הרע בו הוא נמצא. הרגשת כאב מהשגת מצבו האמיתי מולידה באדם רצון לתיקון. כאשר הרצון לתיקון מגיע לגודל מסויים, הבורא שולח לתוך ה"כלי" הזה "אור תיקון". כך האדם מתחיל לעלות במדרגות הסולם הרוחני.

חזרה לראש הדף
Site location tree